תפארת ישראל (מהר"ל)/פרק טז
אנשים חקרי לב ההולכים אחר שכלם מעצמם והם הנקראים פילוסופים רוצים להתחכם על המציאות ובסדר שלו עד שידמו שעמדו על האמת, והנה סכלו רחקו לא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו שאם היו נותנים לב לדעת היו נותנים הודאה לשורש זה ויסוד תורה מן השמים והיו יוצאים מאפילתם ומחשיכתם, כי עיקר זה שהוא תורה מן השמים כאשר האדם יפשיט בגדים הצואים והרעות ויטהר רעיונו אזי יעמוד על הבירור במופת חותך כי אי אפשר רק שהתורה מן השמים, והנה אלו האנשים בעצמם כאשר היו חוקרים על מציאות הסבה הראשונה היו מביאים מופת חותך על מציאות הסבה הראשונה במה שמסודר ממנו הכל כמה שנראה בנמצאים טוב סדרם ויושר פעלם וכל הדברים אשר נראו לעין הכל בחכמה נפלאה, ודבר זה אי אפשר שיהיה במקרה כי המקרה לא יתמיד ואינו הרבה אבל כאשר נראה בכל הנמצאים כלם הסדר והחכמה גזרו במופת חותך שא"א שלא יהיה זה רק ממסדר ממציא הכל הוא האל אשר סדר הכל בחכמתו וברא הכל בתבונתו.
ומעתה נשאל להם אחר שהם מודים בשני דברים, האחד שכל המציאות מסודר, והשני שאין ראוי לומר שיהיה המציאות העולם וטוב סדרו במקרה קרה כי המקרה אינו תמיד ואינו רב מאד וכל הנמצאים עם רבוים הם מסודרים ועומדים תמיד כסדרם ולפיכך סדר הנמצאים אינו במקרה קרה, והנה נשאל להם אם היה בעולם הרציחה והניאוף והגזל והחמס אם היה זה מציאות יושר מסודר הרי הדבר הזה אי אפשר לומר שדבר זה הוא מסודר ביושר, ואם נאמר כי אין התורה מן השמים רק הוא שכל האדם ומדעתו והוא משיג שאין ראוי שיהיה בעולם הרציחה והניאוף הרי הוא מבואר כי כל חכמה ודעת אשר יקנה האדם מעצמו הוא מקרה קרה שאפשר שישכיל או לא ישכיל ויהיה נשאר בכח כי השכל בעת בריאתו הוא בכח, וא"כ אי אפשר לומר שיהיה העולם רק במקרה קרה, וכבר הרחיקו בעצמם לומר שיהיה סדור העולם במקרה קרה, לכן לפי דבריהם בעצמם אי אפשר לומר רק שמיד שברא הש"י את האדם, וביום ברא אלהים את האדם סדר את מעשיו, וכמו שדרשו ז"ל כל הכתוב ויצו ה' אלהים על האדם. שמיד נצטוה האדם בשבע מצות בני נח וכמו שיתבאר עוד. ודבר זה מחייב השכל כדי שיהיה סדר העה"ז לא במקרה קרה לכך החכמים היודעים סדור העולם באמת סדרו וגזרו שנצטוה האדם מן הש"י כמו שיתבאר שלא יהיה סדר העולם על ידי שכל האדם שהוא במקרה אם ישכיל או לא ישכיל כי השכל הוא בכח ולא בפעל כי אין מעצם האדם ומבריאתו שיהיה משכיל בודאי גם אפשר שישכיל הדברים בחלוף מה שהוא, והרי ספרו על אחד מחכמיהם שהיה נקרא אפלטון שאמר כי היה ראוי שכל אשר הם בעלי מלאכה אחת שתהי(י)נה להם נשים ביחד ולא תהיה לכל אחד אשה מיוחדת, שהלך אחר הדמיון שהיה מטעה אותו אל דבר שהוא בחלוף מה שהוא אל הכל, ואיך ראוי שיהיה נסמך סדר העולם אל שכל האדם אשר הוא חוטא, ואיך דבר זה אפשר שיהיו מעשיו הטבעיים דהיינו תקון גופו מסודר בתכלית הסדור מן הש"י כאשר נראה כי הכל מסודר בחכמה ואילו מעשים שהם מצד השכל לא יהיו מסודרים מן הש"י, ועוד המציאות הזה הוא אפשרי מצד עצמו והוא מחויב מצד עלתו, כי מצד הש"י הוא מחויב ומוכרח שיהיה נמצא שהוא גוזר מציאותו ומאחד כי מציאות האדם הוא מחויב מן הש"י ואם אתה אומר כי סדר הזה הוא נמשך אל שכל האדם היה מציאות האדם אינו מחויב מצד העלה כלל, שהרי סדר שלו נמשך אל שכל האדם שהוא אפשר ובודאי אם אין סדר למציאותו הרי מציאותו בטל, לפיכך אי אפשר רק שיהיה האדם מסודר מן הש"י לגמרי מצד העלה כי איך אפשר לומר שיהיה העולם מחויב מצד העלה מצד המציאות שלו ומצד העלה, ודבר זה מחייב בגזרה בחוייבת שהאדם מצווה מן העלה ובזה הוא מסודר מצד עלתו במציאותו ובסדרו כאשר ראוי.
מופת שני כי כל הדברים אשר בראם השי"ת הכל הוא בשלמות ולא נמצא דבר חסר בעולם ודבר זה מעיד עליו החוש כאשר אנו חוקרין על כל נמצאים שהם שלמים לפי מה שהם, וכמו שארז"ל ג"כ כל מעשה בראשית בצביונם נבראו בדעתם נבראו בקומתן נבראו. ואין זה מקום לבאר הענין. גם הוא מוסכם מפי הכל אף חכמי האומות מודים בזה, וכאשר אני חוקרין על גדר ההשלמה הנה ענין ההשלמה שאין בו תוספת וחסרון כלל שאם יש בו תוספת לא היה זה שלמות וכן אם היה בו חסרון הרי אינו שלם, והאדם הזה הוא חסר כי מעלת האדם מצד השכל ומצד הזה הוא חסר שהוא חסר השכל, ואף אם ימצאו פרטיים שהם בעלי שכל מ"מ אין בדבר זה השלמה כלל, כי האדם נברא בכח על השכל ואף אם הוציא שכלו אל הפעל עדיין אין כאן שלמות כי תמיד הוא בכח יותר לצאת אל הפעל ואין כאן השלמה כלל כי השלמה הוא כאשר אין כאן תוספת ודבר זה אינו באדם כי תמיד אפשר לו להוסיף על השכל והרי כל הנבראים יש להם השלמה, אמנם כאשר נתן השי"ת לעולם התורה דבר זה השלמת השכל לגמרי ואף כי האדם אין משיג כל התורה מ"מ יש לאדם השלמה בצד הזה שנתן לו התורה שזה הכל ויש לו השלמה כמו שאמרו הפוך בה דכולא בה. ודבר זה שמוציא האדם שלמותו אל הפעל תמיד להתחכם דבר זה אינו עיקר כי אין זה השלמת הכלל רק מה שנתן התורה לכלל ישראל דבר זה הוא השלמת הכלל, ומה שהאדם משיג בתורה שזה משיג הרבה וזה מעט אין זה חדוש, כי אף בשאר הנמצאים אף שהם כולם מין אחד יש בהם שנוי בדבר שאינו מגיע לעצמו שזה גדול וזה קטן לזה יש כח גדול וזה אינו בעל כח אבל הם שוים בדבר שמגיע לעצמו ואין בהם שנוי, וכן נתן התורה אל הכלל ביחד והוא השלמה אחת בכלל מבלי תוספת ומבלי חסרון לכך אי אפשר לומר רק השלמה אחת שיש אל הכלל וכדכתיב תורה אחת. ודבר זה השלמת המין עד שיהיה הכל שוה וכדכתיב תורה אחת יהיה לכם וגו'. ומפני זה נתנה התורה במדבר שהוא מקום הפקר שתהיה תורה השלמת מין האנושי בכלל, ועם כי לא היו האומות רוצים לקבל את התורה דבר זה הוא מצד המקבל בלבד, ודבר זה מחייב התורה מן השמים עד שיהא השלמה אחת שכלית אל המין בכלל ואם לא היה תורה מן השמים היה השלמה מיוחדת לכל פרטי ופרטי והכל לפי השכל שלו ודבר זה אי אפשר כמו שאמרנו, ועל חלוק זה תקנו הברכה על התורה כי ברכה ראשונה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בתורה. וברכה זאת היא כמו שאר ברכות המצות שמברך על המצות וגם זה שעוסק בתורה מצוה עושה ומברך עליו, ומפני כי אין די בברכה זו כי הש"י הוא שמוציא שכל האדם אל הפעל ואין דומה זה לשאר מצוה שהאדם עושה מעצמו אבל התורה הש"י הוא המוציא שכל האדם אל הפעל ואין זה לאדם מעצמו לכך יש לו לברך ברוך המלמד תורה לעמו ישראל. וזה כנגד שהש"י מוציא שכל האדם אל הפעל ומלמד תורה לעמו ישראל וכך מוכח לשון "המלמד" דמשמע לשון הוה ודבר זה כי עתה מלמד תורה לעמו ומוציא שכל האדם אל הפעל, ומפני כי דבר זה אינו רק מה שמוציא שכל האדם הפרטי אל הפעל ולא הזכיר השלמת הכלל ודבר זה מחויב ומוכרח להיות כמו שהתבאר, ולכך תקנו ברכה שלישית אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ברוך אתה ה' נותן התורה. וזהו מפני שהש"י השלים את הכלל בתורה שנתן הש"י על הר סיני ואמרו כי אף הדורות שעתידים לעמוד, וכל זה מפני כי התורה היא השלמת הכלל כי אי אפשר זולת זה, והארכנו בזה במקום אחר, ודבר זה הוא מופת חותך ברור שאין לספק בו מי שיש בו חכמה.
מופת שלישי והוא מופת ברור חיוב תורה מן השמים, וזה כי ראש עפרות תבל הוא האדם ובשבילו נברא הכל וצריך שיהיה האדם שהוא ראש בתחתונים מסודר תחת הש"י שהוא עלת הכל, שאם לא כן יהיה האדם בפני עצמו מסולק מן הש"י הוא ראש בתחתונים כמו הש"י שהוא אלוה בעליונים, אלא שצריך אתה לומר במה שמקבל האדם גזרת העלה היא התורה מן השמים שהוא לעול על האדם בזה הוא מסודר תחת רשות העלה מה שיעשה ומה שלא יעשה, כי האדם מיוחד מכל הנמצאים שהוא בעל בחירה רצונית לעשות מה שירצה ואינו כמו העליונים שהם עושים רצון קונהם בלא שינוי וחלוף כלל רק עומדים על מתכונתם אשר נבראו זולת האדם אשר הוא בעל בחירה רצונית לעשות, ולכך אם לא היה מצווה במעשיו היה הוא חלוק בתחתונים כי היה רשות לעצמו ולא היה לו קשור וסדר בעלתו, ודבר זה אי אפשר שיהיה האדם נבדל מן העלה ויהיה ברשות עצמו, ובאולי יאמר כי האדם וכל הנמצאים תחת רשות העלה מצד שיכול לעשות בהם כרצונו להמית ולהחיות ובדבר זה האדם תחת רשות העלה, דבר זה אין לומר כלל כי אם האדם תחת רשות הש"י מה שיש בידו להמיתו ולהפסידו אין זה מצד במה שהאדם הוא שכלי כי כל הנבראים משותפין בזה, אבל במה שהוא אדם שכלי מצד הזה ראוי שיהיה תחת רשות העלה וא"א שיהיה זה רק כאשר נתן לו התורה שע"י התורה האדם במה שהוא שכלי תחת רשות העלה אשר צוה עליו שיהיה הנהגה שלו בענין זה ואם לא כן אין האדם במה שהוא מיוחד בעל שכל תחת רשות העלה רק הוא תחת העלה במה שהוא משותף עם שאר התחתונים לא במה שהוא מיוחד מבין שאר הנמצאים, ולכך כאשר הוא בן י"ג שנה שאז האדם בעל שכל ודעת והוא בעל מעשים נצטווה והוא תחת רשות העלה מצד זה, ובאולי יאמר עם כל זה הרי הבחירה היא באדם לעשות רצונו כאשר ירצה, אין זה שאלה כי דבר זה מצד היצר שבו וכבר אמרנו כי גופו שבו יצרו הוא תחת העלה להמיתו ולהפסידו ובזה משותפין כל הנבראים, אבל מה שהוא תחת רשות העלה מצד שהוא אדם שכלי א"א לומר כן רק מצד שגזר על האדם גזרת מצותיו, ולפיכך מלבד כי התורה מן השמים הוא מבואר בתורה ועל ידי הנביאים בארו חכמים בחכמתם לכל באי עולם כי התורה מן השמים במופת חותך כמו שיתבאר בסמוך והם דברים אשר אמרנו. ואם יאמר כי אף בלא נתינת תורה מן השמים הרי האדם תחת רשות העלה מצד שהאדם מכיר את (האלהים) בשכלו ומקבל את אלהותו, לא נקרא דבר זה שהוא תחת רשות הש"י כאשר האדם מקבל מעצמו אם לא שגזר עליו העלה, וזהו עיקר הפירוש מה שאמרו ז"ל שכפה עליהם הש"י הר כגיגית ואם לאו שם תהא קבורתכם. ולמה הוצרך? הרי כבר קדמו נעשה לנשמע! וכמו שיתבאר עוד דבר זה, אבל אין ראוי שיהיה קבלת התורה מעצמו של אדם שבזה לא היה לגמרי תחת רשות העלה והאדם הזה ראוי מצד שכלו שיהיה תחת רשות העלה עד שיהיה העולם אחד לגמרי וא"א שיהיה זה רק בגזרה ובהכרח, ודבר זה הוא מופת ברור לתורה מן השמים שא"א בלא זה כי ע"י זה האדם הוא מסודר תחת העלה ועל דבר זה סובב כל נתינת התורה וכמו שיתבאר. ולכך אמרו בפרק נגמר הדין (סנהדרין לח ב), אמר ר' אחא שתים עשרה שעות הוי יום, שעה ראשונה הוצבר עפרו, שנית נעשה גולם, שלישית נמתחו איבריו, רביעית נזרקה בו נשמה, חמישית עמד על רגליו, ששית קרא שמות, שביעית נזדווגה לו חוה, שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה, תשיעית נצטווה, עשירית סרח, אחד עשר נדון, שתים עשרה נטרד והלך לו, שנאמר אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו (תהלים מ"ט) ע"כ. בא לבאר מציאות האדם ומהותו לומר שהאדם הוא (ה)כל, ולפיכך אילו לא היה בריאתו כל שנים עשר שעות שהם כל היום שהיום הוא המציאות ולילה הוא העדר כמו שהתבאר פעמים הרבה, לא היה האדם רק חלק ומקצת, ודבר זה אינו כי האדם הוא הכל, ומפני זה היה נמשך בריאתו אל כל היום, שהוא כל המציאות וההעדר שדבק באדם שא"א שלא יהיה ההעדר דבק בו, ודבר זה הוא נגד הלילה שהוא העדר האור שהוא עיקר המציאות כמו שבארנו זה במקום אחר.
ואמר "שעה ראשונה הוצבר עפרו". וזה כי כל דבר יש לו חומר מוכן לקבל הצורה, כי אין כל חומר מוכן לקבל, והנה המדרגה הראשונה היה לו חומר מוכן, וזה שאמר שעה ראשונה הוצבר עפרו, כי הצובר העפר הוא המכין הדבר לקבל מה שירצה לעשות.
"שעה שניה נעשה גולם". פירוש המדרגה הב' שיש לו שקבל החומר התמזגות, וזהו מדרגה שנית, ולפיכך אמר שנעשה גולם, רוצה לומר המזגות שקבל העפר והיה מורכב.
"שעה שלישית נמתחו איבריו". כי אחר המורכב הוא הצומח, הוא התפשטות הגידול, וזה שאמר נמתחו איבריו הוא כח הגידול והצומח.
"שעה רביעית נזרקה בו נשמה". הוא החיוני.
"חמישית עמד על רגליו". דבר זה המדרגה החמשית, כי אילו המדרגה הא' מדרגת הגולם הוא שתמצא בדומם, והצומח תמצא בצומח בכל דבר שיש לו צמיחה, והחיוני תמצא בב"ח, אבל דבר זה שעמד על רגליו לא תמצא רק באדם, כי כל הנבראים כולם הולכים כפופים פניהם יורד למטה, אבל האדם הולך קומם, מפני שהוא מלך הנמצאים התחתונים, והמלך ראוי שיהיה הולך בזקיפה ובתחתונים אין על האדם, ולפיכך כל ב"ח הולכים כפופים כמו העבד שהוא כפוף מפני המלך, והאדם בלבד הוא עומד בזקיפה, ויש בזה עוד דברים מופלאים בצורתו שהיא זקופה, והכל נרמז במה שאמרו: "חביב האדם שנברא בצלם אלהים". ונתבאר בחבור דרך החיים ע"ש. כלל הדבר כי מה שהולך בקומה זקופה הוא מיוחד לאדם למעלתו יותר על ב"ח.
"שעה ששית קרא שמות". דבר זה מדרגה יותר עליונה והוא השכל שקנה, כי קריאת השמות מורה זה על החכמה ודעת שנתן הש"י בו לקרא שמות, ואין ספק כי השכל הזה מדרגה נוספת.
"שביעית נזדווגה לו חוה". דבר זה מדרגה יותר נוספת מה שיש לאדם זיווג והוא השלמתו עד שהוא אדם לגמרי, שכך אמרו (יבמות סג א): "כל ישראל שאין לו אשה אינו אדם". ודבר זה אין כאן מקומו, אבל הדבר הוא ברור כי אין האדם ישראלי נחשב אדם שלם בלא אשה.
"שעה שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה". הוא פריה ורביה, שדבר זה באין ספק מדרגה נוספת לאדם, כי האדם הוא פרטי בעצמו בלבד, ומה שיש בו התולדה ופריה ורביה אינו נחשב פרטי, שהרי בכחו הרבוי בלי גבול, ומזה הצד אינו פרטי, ודבר זה הוא מדרגה יותר עליונה מה שהאדם כללי.
"שעה תשיעית נצטווה". אחר שהושלם בכל, נצטוה מן השם יתברך בשבע מצות, כי כבר אמרנו כי נצטוה האדם ונתיחד במעשים שהם צירוף נפשו כמו שהתבאר למעלה. ועוד אם היה בלא גזרה מן הש"י היה האדם לעצמו ולא היה עליו עול מלכות שמים, והיה הוא אלוה ח"ו. ולפיכך הבריאה שהאדם הוא ראש בעולם התחתון ויש לו עלה, צריך שיקבל הוא גזרת העלה שבזה אינו לעצמו, ונצטוה בז' מצות. וכבר התבאר למעלה למה דוקא בז' מצות, כי ע"י ז' מצות יש קבלת מלכות שמים וגזרותיו בשלמות כמו שנתבאר למעלה, וזהו המדרגה הגדולה. ולכך נצטווה בתשיעית, כי אז היום הוא בתכלית שלימותו, ומן תשיעית ואילך היום מתחיל לירד ונוטה אל החושך והעדר האור, וכן האדם יש בו נטייה אל העדר ג"כ, ולפיכך:
"בעשירית חטא". כי יש באדם נטייה אל החסרון.
"בי"א נדון". וגם זה נכנס בגדר הבריאה, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ולכך מה שחטא בעשירי הוא שייך לבריאתו, וכמו שנכנס ג"כ בגדר היום שעה עשירית, שאז האור מתחיל להיות כהה, וכך החטא של אדם ג"כ נכנס בגדר האדם שדבק ההעדר בעצם האדם, וכן הדין שודאי כיון שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא א"כ אי אפשר שיהיה בלא זה.
"בי"ב נטרד והלך לו", אחר שנדון נטרד ממעלתו אשר היה לו מקודם ונשאר עומד על מדרגה פחותה ממה שהיה לו כמו שראוי לאדם שהוא בעל חטא, וזהו שנשאר לאדם בסוף.
הרי בארו ז"ל בחכמתם כי תיכף ומיד בבריאת האדם אי אפשר שלא יצטווה האדם, כי הצווי מן הש"י נמשך לבריאה, כי אין ראוי שיהיה האדם סר מן העלה רק יהיה עומד מסודר תחת רשות העלה. וכנגד אלו המופתים הנאמנים שחייב להיות תורה מן השמים, הא' כי ראוי שיהיה האדם העלול מסודר תחת רשות העלה, והשני כי ראוי שיושלם האדם ע"י תורה מן הש"י כמו שהתבאר למעלה, ולפיכך שני דברים בתורה: עשרת הדברות בפני עצמם, והשני כל התורה בפני עצמה. וזהו כי עשרת הדברות הם קבלת מלכותו ית' וע"י אלו המצות האדם עומד תחת רשות העלה, ולפיכך היו כתובים עשרת הדברות על שני לוחות בפני עצמם, ונקראו לוחות הברית שהם קבלת מלכותו, והתחלתו אנכי ה' אלקיך. לומר כי הוא יתברך מלכם, ואח"כ גזר גזרותיו על ישראל, וכמו שיתבאר הכל באורך מאד, ובאלו עשרת הדברים יש קבלת גזרות העלה על העלול, ושאר התורה הוא להשלמת האדם, כמו שיתבאר לקמן באורך.
ועוד יש מופת, הנה כל החוקרים מדעתם ושכלם כלם הסכימו שא"א להיות רק כי השכל של אדם שיוצא אל הפעל אשר היה קודם שהשכיל בכח והוא יוצא אל הפעל, אין דבר זה מעצמו כי אם שהשכל יוצא אל הפעל ע"י השכל הפעל שהוא משפיע השכל, כמו שידוע מדבריהם. אמנם אנחנו תלמידי משה רבינו עליו השלום אומרים כי השי"ת מוציא אל הפעל הכל, לא שכל הפעל אשר לדעתם הוא אחד מן המלאכים. סוף סוף הסכמת הכל שהשכל אשר הוא בפעל מוציא השכל של אדם שהוא בכח אל הפעל, ודבר זה הוא בפרטי המין, שכל שכל ושכל מן האדם הוא פרטי ומוציא שכלו אל הפועל. ובודאי כי יותר ראשון ויותר קודם השפעת השכל אל הכלל, שהוא יותר ראשון מן הפרט, ומדבר זה מתחייב בחיוב גמור כי הוא יתברך משפיע השכל הכללי, והיא התורה שהיא השפעת השכל השייך אל הכלל במה שהוא כלל, לא במה שהוא פרטי, וכמו שבארנו למעלה, ודבר זה הוא קרוב למה שהתבאר. ודבר זה מחייב תורה מן השמים, ודי בזה אל מי שנתן לו השי"ת עינים לראות ואזנים לשמוע ולב לדעת האמת.