תפארת ישראל (מהר"ל)/פרק א

<< · תפארת ישראל (מהר"ל) · פרק א · >>

הנבראים אשר ברא ה' יתברך בעולמו, כולם הם פועלים בעולם אשר נבראו בו, וכל אחד לפי מעלתו וחשיבותו - גודל פעולתו. הנה השמים וכל צבא השמים, כולם פועלים מס[ו]בבים הרקיע ופועלים בתחתונים, כמו שבראם השם יתברך וסידר אותם. וכן התחתונים כולם פועלים: הארץ היא שפועלת ומוציאה צימחה, וכל אשר הוא יוצא מן הארץ היא פועלת. וכן המים פועלים מרווים ומצמיחים האדמה, והרוח גם כן מגדל הכל כמו שהוא ידוע, וכן האש כמו החמה מחמם ומגדל הכל, וכן כל בעלי חיים וכל המינים שבעולם - לא לתוהו בראם, רק נאמר עליהם (בראשית א') "פרו ורבו ומילאו את הארץ", עד שאין אחד בטל, והכל פועלים בעולם אשר נבראו בו. וכל פעולה היא מתייחסת אל הפועל. כי החמימות אשר הוא פעולת האש מתייחס אליו, וכן הקרירות מתייחס אל המים אשר פועלים הקרירות. וכן בכל הדברים מתייחסת הפעולה אל הפועל.

ומעתה האדם אשר הוא נבדל מכל שאר בעלי חיים מצד הנפש, שאין נפשו נפש בהמית רק נפשו נפש שכלית, לא כמו שאר בעלי חיים הטבעיים שאין נפשם רק [אלא] טבעית, מחויב שיהיה לו פעולות מתייחסות אל נפשו השכלית האלוהית, ויהיו לו פעולות שכליות-אלוהיות, שכבר אמרנו כי כל פעולה צריך שתהיה מתייחסת אל הפועל. ומפני שתמצא האדם משתתף עם שאר בעלי חיים הטבעיים בהרבה פעולות, ודבר זה בוודאי מצד הנפש החיוני אשר באדם, אשר בו משתתף עם שאר בעלי חיים הטבעיים, אבל אי אפשר שלא יהיו לו פעולות גם כן מתייחסים אל נפשו השכלית-האלוהית, כי לא יגרע כוחו. כי מה שהאדם הוא בנאי ונגר ועושה מלאכת האפייה והבישול וכיוצא בזה מתיקון הבגדים, שוודאי אף כי דברים אלו צריכים לו נפש השכלית, מי הוא ערב לי שהדבר הזה הוא מצד שלמות שבו, והרי ראוי ומחויב שיהיו לו פעולות אלוהיות שיפעל בעולם אשר בראו כפי מעלת נפשו האלוהית, ואולי כל הדברים האלה אשר זכרנו הם מצד חסרון שבאדם.

ובסוף קדושין (פ"ב ב):

"תניא, רבי שמעון בר' אלעזר אומר: מימי לא ראיתי צבי קיץ וארי סבל ושועל חנוני, והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני. ומה אלו שלא נבראו אלא לשמשני, מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני, על אחת כמה וכמה, אלא שהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי, שנאמר, עונותיכם הטו אלה וגו'." עד כאן.

הרי שביארו כי הפעולות והמלאכות שעושה האדם לצורך פרנסה אינם מצד מעלת האדם, אבל הם לו מצד פחיתות וחסרון. וכשנברא האדם, לא נבראת עמו המלאכה ותיקון בגדים ובנין הבתים, רק בגן עדן היה בלא דברים אלו. ואם כן אין אלו הפעולות לאדם מצד השלמות, שלא נמצא בבעלי חיים אלו הפעולות, והם מתפרנסים בלא דברים אלו. אם כן, פעולות אלו הם לאדם מצד חסרון, שחטא וקיפח פרנסתו, ולולא זה לא היה צריך לדברים אלו. וזכר שלושה דברים, כי באדם שלושה דברים: הגוף והנפש והשכל, ובכל שלושתן משמש האדם בהם לצורך חיותו. ואמר כי אין שלמות האדם במה שהוא משמש לצורך פרנסתו, הן בגופו הן בנפשו הן בשכלו. וזה כי הארי יש לו גוף חזק, כאשר נודע מעניין הארי, והרי אין משמש בכוח גופו שיש לו לצורך פרנסתו, לכך אין לחשוב מה שעושה האדם בגופו הוא שלמות לו, שהרי בבעלי חיים לא נמצא דבר זה שיהיה צריך אליו.

וכנגד הכוח הנפשי, שהתנועה היא מן הנפש, על זה אמר שהצבי שיש בו מהירות התנועה מאוד, הרי יש לו כוח זה ביותר, והרי אינו משמש בכוח זה לצורך פרנסתו, ולפיכך אמר ולא ראיתי צבי קיץ, דהיינו שיהיה מתקן מזונותיו בקיץ, וצריך לזה כוח התנועה להכניס את פירות הקיץ לבית. וכנגד השכל אמר: לא ראיתי שועל חנווני. כי השועל הזה יש בו חכמה מכל חיות השדה, ואין משמש בכוח זה לצורך פרנסתו, להיות חנווני - בעל משא ומתן. וכיון שלא נמצא בבעלי חיים שישתמשו בכוחות אלו לצורך פרנסתן, אם כן מה שהאדם פועל בכוח גופו וזיעת אפו, ונושא משא גדול לצורך פרנסתו, אין זה מצד שלמות האדם, שהרי אין צריך דבר זה לבעלי חיים שהוא יותר פחות מן האדם. ודבר זה התחייב לו מצד חטאו, שאין לאדם מנוח בגופו ביום, ובלילה רץ אחר פרנסתו כצבי ומשמש לזה כוח נפשי שלו, ואין זה מצד השלמות, שהרי לא נמצא זה בבעלי חיים שהם למטה הימנו. וכן אין שלמות השכל של אדם לשמש בו אל פרנסתו, כיון שלא נמצא שצריך דבר זה הבעל-חי שהוא פחות מן האדם.

ואם כן, מה שהאדם משובח מכל שאר בעלי חיים, וראוי שיהיו לו פעולות מיוחדות, אין הפעולות המיוחדות ההם, הפעולות שהם המלאכות והבניינים, כי דבר זה אינו לא לשלמות, רק לחסרון ולפחיתות, בשביל שחטא ונעשה בעל חסרון, ולכך צריך לכל הדברים האלו. וכבר בארנו, כי אי אפשר שלא יהיו לאדם פעולות אשר הם מתייחסים אל נפשו, אשר יש לו נפש אלוהית. ואם כן נשארה השאלה איזה הם הפעולות המיוחדות לו, המתייחסות אל מעלתו במה שיש לו נפש שכלי. לא יישאר לומר, רק כי הפעולות המתייחסות אל מעלת נפשו, הם הפעולות האלוהיות והם מצוות התורה, והם הם מיוחדים אל האדם לפי מעלת נפשו האלוהית, ודבר זה בוודאי הם פעולות המיוחדות אליו וראויים לו:

ואם תשאל ותאמר, אם כן הרי כל הפעולות המיוחדות לכל אחד ואחד מן הנבראים, הפעולות מתחייבות ממנו מעצמו ואינו משנה פעולותיו, ולמה לא נמצאו גם כן פעולות האלוהיות הם המצוות מן האדם מעצמו? דבר זה אין שאלה. כי אם ראוי שיהיו אלו הפעולות באות מן האדם, הלא יצר הרע שברא באדם, הוא מביאו אל הפעולות הרעות, שבאות ממנו מצד יצר הרע שבו. ועל זה הוכיח משה רבנו עליו השלום את ישראל ואמר (דברים ל"ב) "האזינו השמים וגו'", כמו שיתבאר בפרקים הבאים, להודיע שאין זה לפי הסדר כלל, כי לפי הסדר השכלי ראוי שיתחייבו הפעולות מן כל נברא ונברא כפי מה שראוי, ואל האדם שנפשו אלוהית-שכלית ראוי לו פעולות מיוחדות והם פעולות המצוות שבתורה, רק כי היצר הרע מעכב.

אמנם כל המין מבני אדם - אי אפשר שיהיו שווים כולם במעלת נפשם, ועם שכל מין בני אדם שווים בתואר פניהם ובענייניהם, אינם שווים במה שיש חלק מהם יותר אלוהי מזולתם. כמו שידוע כי הנבואה ורוח הקודש והשכינה היו מיוחדים בו - העם אשר בחר בו השם יתברך משאר העמים, ואין ספק כי הנבואה הכנה בנפש האדם. ותמצא הכנה הזאת מיוחדים בה העם אשר בחר ה' יתברך, ומזה תראה כי העם הזה היה יותר נפשם אלוהית מצד ההכנה הזאת. וגם זה מוכרח לומר, וזה כי העולם הזה אשר בו מין בני אדם הוא עולם הטבע, ולפיכך הדבר אשר הוא טבעי, ראוי שימצא בכל המין בשווה - במה שהעולם הזה הוא טבעי בכללו. ואם ימצא שינוי בהם מפני שינוי המקומות, דבר זה אינו נחשב שינוי כלל. אבל האלוהיות לא ימצא בשווה לכל המין, שאם היה נמצא לכל המין בשווה, היה עולם הזה עולם נבדל, מאחר כי בכללותו נמצא האלוהיות. אבל העולם הזה הוא עולם הטבע, ואינו עולם הנבדל. ודבר זה מחייב שאין נמצא האלוהיות לכל המין בשווה - כי אם בחלק ממנו.

ומפני כי עכו"ם הם מן העולם הטבעי, לכך היו שבעים אומות, כי עולם הטבע נברא בשבעת ימי בראשית, וכנגד שבעת ימי עולם הטבע היו שבעים אומות, כנגד כל יום עשרה. והאומה היחידה הייתה על-הטבע, והיא כנגד השמיני, כי השמיני הוא על-הטבע. ולכך ראויה לישראל התורה שהיא על עולם הטבע. והתורה נבראת קודם שנברא העולם הטבעי, וישראל נבראו גם כן קודם שנברא העולם הטבעי, לכך כל עניין התורה שהיא בשמיני, כי הטבע היא תחת מספר שבעה, ומה שהוא על הטבע הוא שמיני כמו שיתבאר בפרק שאחר זה. ולכך היא לאומה הישראלית, אשר בחר ה' יתברך לחלקו, והם הם נתייחדו בפעולות האלוהיות שהם מצוות התורה לפי מדרגת נפשם האלוהית, במה שהיו מוכנים לנבואה ורוח הקדש ולהיות השכינה ביניהם. ועכו"ם לפי מעלתם נתן להם ז' מצוות, שהם שבע מצוות בני נח.

ובפרק קמא דע"ז (ב' ב):

"ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן. מאי בעי בשעיר, ומאי בעי בפארן? מלמד שהחזיר הקב"ה התורה על כל העולם, ולא רצו לקבלה, עד שבאו ישראל וקבלוה.

ובמדרש (ספרי ברכה) אמר:

"מלמד שהחזיר הקב"ה את התורה לבני עשו ואמר להם: רוצים אתם לקבל התורה? ואמרו לו: מה כתיב בה? אמר להם: לא תרצח. אמרו לו: כל ברכות של אותו איש ועל חרבך תחיה. אין אנו רוצים לקבלה.

אמר לבני ישמעאל: רוצים אתם לקבל התורה? אמרו לו: מה כתיב בה? אמר להם: לא תגנוב. אמרו לו: כל ברכותיו של אותו איש: והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו. אין אנו רוצים לקבלה. עד כאן.

ביארו בזה הדברים אשר אמרנו, כי מצוות התורה שהם הפעולות האלוהיות מתייחסות אל ישראל, שלפי מעלת נפשם הם מוכנים אל הפעולות האלוהיות והם בייחוד להם, אבל עכו"ם מצד חסרונם ופחיתותם - אינם ראויים לפעולות האלוהיות שהם המצוות. וזהו שהיה מחזיר התורה על כל אומה ולשון, ועצם נפשם ממאן לקבל הפעולות האלוהיות, כי אם ישראל היו מוכנים לתורה מצד מעלת נפשם. אמנם במדרש ביאר כי לא בלבד שהם אינם מוכנים לתורה שהם פעולות אלוהיות, אבל יש בהם הכנה אל הפך זה, ורצה לומר כי עשו וישמעאל היו מוכנים אל פעולות שהם הפך התורה וזה מצד ההכנה שבהם, כי אין ספק שברכתם לפי מה שהם היו מוכנים אליה בעצמם.

ומה שזכר הכתוב הזה עשו וישמעאל, לומר כי עכו"ם ההם נפשם נוטה אל הקצה, וכל שנוטה הכנת נפשו אל הקצה הוא רע. וזהו "ה' מסיני בא, וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן", כי הש"י ראה כי פעולות התורה - הם הם הדרכים הישרים הם דרכי ה', ראויים לאשר להם הכנה ממוצעת - והיא התכונה הישרה, לא אל אשר תכונת נפשו נוטה אל הקצה ופעולות שלהם אינם ישרים, וזכר בשביל כך עשו וישמעאל שיש בכל אחד קצה אחד, כלומר כי אלו שתי אומות עכו"ם תכונת נפשם נוטה מן האמצע, כל אחת לקצה אחד, לכך הם ממאנים לקבל התורה. וזהו שאמר כי האחד ברכתו על חרבך תחיה - לרצוח, וישמעאל ידו בכל בכוח ובחזקה על הבריות, ואלו שניהם תכונות רעות מחולקות, כל אחד ואחד נוטה לקצה אחד כאשר ידוע לחכמי אמת, ובשביל כך הייתה תכונתן ממאנת לקבל התורה.

אמנם בגמרא לא אמרו, רק שהם לא רצו לקבלה, והכוונה בזה כי אין ראוי להם התורה והמצוות שהם הפעולות והמעשים האלוהיים שאין נפשם מוכן לזה, כי אם ישראל מצד נפשם האלוהית, ומפני זה ראוי להם הפעולות האלוהיות והם מצוות התורה. והוא עצמו מה שאמרו ז"ל (יבמות ס"א א): "אתם קרויים אדם, ואין עכו"ם קרויים אדם". ביאור עניין זה, שההבדל המיוחד אשר בין האדם ובין שאר בעלי חיים, מה שהאדם יש לו נפש אלוהית, והנה אותם אשר יש להם נפש אלוהית, הם מוכנים לדברים אלוהיים כמו הנבואה ורוח הקודש. ודבר זה לא תמצא, רק בעם אשר בחר בו השם יתברך, לכך הם קרויים אדם בפרט מפני שיש בו בשלמות, במה שיש בהם כל אשר ראוי להיות לאדם שנקרא אדם בפרט, מפני שיש בו מעלה אלוהית ואינו טבעי, ולפיכך אתם קרויים אדם. ומפני זה המצוות שהם הפעולות האלוהיות מתייחסות בפרט לישראל בשלמות כאשר יתבאר עוד.

ואל יקשה אם כן הגר איך אפשר שיהיה מקבל התורה, כאשר יש לו תכונה נפשית שאינה טובה. אין זה קושיא כלל, כי מאחר שבא להתגייר, הנה יש לו תכונה ישראלית, וכאשר נתגייר נעשה טפל לאומה הישראלית והרי הוא כמוה. ועם כל זה אמרו (נדה מ"ג א): "קשים גרים לישראל כמו ספחת" - כי הספחת מזגו אינו טוב, ומקלקל הבשר שיש לו מזג טוב. ואל יקשה: הרי נמצא כי ישראל היו העם הנבחר עם התכונה הטובה שהייתה להם, היו להוטים^[1] ביותר אחר עבודה זרה מכל האומות, כי דבר זה יתבאר עוד באריכות בפרקים הבאים.

1. במקור להוטין