תפארת ישראל (מהר"ל)/הקדמה

תפארת ישראל (מהר"ל) · הקדמה · >>

"וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" (דברים ה')

הכתוב הזה רוצה לומר, כי התורה חפץ מונח, כל הרוצה לזכות בה יזכה בה. ולכך לא אמר "אשר שם לבני ישראל", רק [=אלא] "לפני בני ישראל", כמו דבר המונח לפני כל, כל הרוצה לזכות זוכה בה. ולא יאמר האדם כי התורה לא ניתנה רק לגדולי החכמים שהם רחוקים מן הטעות, אבל התורה ניתנה לכל. ולא יאמר גם כן אולי אשגה בתורה.

ודבר זה פירשו במדרש (שיר השירים רבה רפ"ב)

	"הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" - "רבי יונה אמר: שני חברים העוסקים בהלכה, זה אומר בית אב של הלכה, וזה אינו אומר בית אב של הלכה, אומר הקב"ה: ודגלו עלי אהבה. אמר רב אחא: עם הארץ שקורא לאהבה איבה, כגון: ואהבת ואיבת, אמר הקב"ה: ודגלו עלי אהבה." עד כאן.

פירוש "בית אב של הלכה" - שורש הלכה וטעמה. ומפני זה נראה כי הברכה על למוד התורה "לעסוק בדברי תורה", ואין מברכין "ללמוד תורה" (להביא ברכת התורה). ועם שיש לפרש, שלכך אנו מברכין לעסוק בדברי תורה, מפני שהברכה הזאת היא ברכת המצוות - שחייב לברך על כל מצוות עשה, ואין מצוות עשה רק בדבר שיש בו מעשה, שהרי נקרא מצוות עשה שחייב לעשות, ולכך יש לברך לעסוק דהיינו למוד תורה במעשה. וזה כאשר הוא מוציא הדיבור - זה נקרא עסק בתורה, שהדיבור נחשב מעשה. אבל לימוד נקרא הבנת הדבר מה שלמד, ואין הברכה רק על מעשה המצווה. ואם למד בעיון [=במחשבה] לבד - אין לו לברך "לעסוק בדברי תורה", שזה נאמר על המעשה.

אמנם, נראה לומר כמו שאמרנו, כי לכך מברכין "לעסוק בדברי תורה", כי ללמוד תורה לא שייך, רק על מי שלמד תורה ומכווין ההלכה לאמיתתה, שבזה שייך לימוד תורה, אבל מי שאינו מכווין ההלכה על אמיתתה אין זה לימוד. לכך מברכין "לעסוק בדברי תורה", בין שהוא מכווין ההלכה או שאינו מכווין ההלכה, רק שיכווין ללמוד האמת אף על גב ששגג. הרי כי לימוד התורה לעצמו נקל מאוד, ואין צריך לחוש לשום דבר.

אמנם לשום דברי תורה לפני זולתו הוא קשה מב' פנים: האחד כי אם אינו מכווין ההלכה להאיר עיני זולתו בדבר אמת, למה לו? כי תכלית מה שיכווין המניח דברי תורה לפני זולתו - להחכים אותו בדברי אמת ויושר, ודרך האמת רחוק משימצא, ומכל שכן בדורות האלו שאבדה חכמה מבני אדם. השני אף אם הוא מכווין ההלכה, מי יודע אם יהיו לרצון אמרי פיו לזולתו? ואם לא יהיו לרצון, עדיין לא הועיל דבר. ואין ספק כי כל פעולה אשר רחוק שיגיע הפועל אל תכלית כוונתו, אין ראוי שיפעל אותה פעולה, שלא יהיה פעולתו לריק ולבטלה. והדבר הזה אשר אמרנו, אף בדורות השלמים היה צריך לאדם זירוז יתיר, שלא יהיה נכשל בזה.

בפרק ד' דברכות (ברכות כ"ח ב):

	"בכניסתו לבית המדרש מתפלל: יהי רצון שלא אכשל בדבר הלכה, ולא אומר על טהור טמא וישמחו בי חברי, ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם". עד כאן.

הרי שאף בתלמידי חכמים גדולים, לב האדם נוטה לשמוח כאשר ימצא בדברי זולתו חסרון, כי כל אדם בטבעו - ששמח בשלמות אשר יש לו על זולתו, ולכך מתפלל שלא ילך אחר טבעו וישמח כשחברו נכשל בדבר הלכה והוא אינו נכשל.

ואם כי יש לפרש ההפך מה שאמר "וישמחו חברי בי", תפלה שישמחו חבריו בו, כאשר לא יכשל הוא בדבר הלכה, אין המאמר סובל זה, שעדיין לא אמר שיאמר דבר הלכה, רק שאמר בדרך שלילה, "שלא אכשל בדבר הלכה", ואולי לא יאמר דבר הלכה כלל, כי לא כל אדם יאמר דבר הלכה בבית המדרש. והיה לו לומר "יהי רצון שאומר על טהור טהור ועל טמא טמא וישמחו חברי בי", ופירוש רש"י ז"ל יוכיח. ואם הדבר הוא כך בשלמי המעלה, מכל שכן בדור הבלתי שלם, אשר כל דברי זולתו אינם לו לרצון, כי לא ילמד זכות על האומר. והרי הקושי מצד שני פנים. אמנם להינצל מזה כאשר יכוון מעשיו אל השי"ת אשר הוריש אל האדם התורה והחכמה, גם עתה ייתן לו תורתו וידריך אותו בנתיבות אמת, כי מאתו תצא תורה.

ובפרק "אלו נדרים" (נדרים פ"א א):

	"אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב: 'מי האיש החכם ויבין את זאת על מה אבדה הארץ' וגו' [ירמיהו ט יא][1]. דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו. שנאמר: 'ויאמר ה' על עזבם תורתי ולא הלכו בה. היינו ולא שמעו בקולי, היינו ולא הלכו בה? אמר רב: שלא ברכו בתורה תחילה. עד כאן."

ודבר זה מן התימה, שיהיה חורבן הארץ בשביל שלא ברכו בתורה תחילה, ולא בשביל עבודת כוכבים ומזלות וגלוי עריות ושפיכת דמים שהיו בבית ראשון. אמנם ביאור זה, כי הדבר שהוא סיבה אל מציאות דבר אחר, הוא גם כן סיבה אל קיום מציאותו. ואל יקשה לך כי הנגר הוא סיבה לבניין הבית, ועם כל זה בהעדר הנגר יישאר הבית קיים. דבר זה אינו, כי אין הנגר סיבה לבית, רק שהוא מקרב העצים יחד, ודבר זה הנגר פועל, לא עצם הבית, והבית נעשה מן הנגר במקרה. אבל דבר שהוא סיבה בעצם אל מציאות דבר אחר, כל שכן שהוא סיבה לקיום שלו, שהרי היה סיבה שיהיה נמצא, וכן גם כן הוא סיבה לקיום שלו, ודבר זה מבואר במופת.

ולפיכך אם היו מברכין על התורה תחילה לומר "ברוך נותן תורה לישראל", והיה אהבה אל הש"י [השם יתברך] במה שנתן תורה לישראל, כי זה עניין הברכה על התורה, שהוא יתברך מבורך על זה, ואוהב השי"ת בשביל הטוב שנתן לו התורה, ואז היה זה סיבה גם כן שתהיה התורה מתקיימת בישראל, שהיה השי"ת נותן בלבם לשמור ולעשות ולקיים, אף אם היו עוברים לפעמים מצווה אחת, היו חוזרים מיד לשמור ולעשות ולקיים, וזה היה מן השי"ת אשר הוא סיבה לתורה והוא גם כן סיבה שלא תתבטל. דומה לזה, כאשר הגיע נזק אל ענף היוצא מן האילן, אז העיקר שממנו יצא חוזר וגודל גידולו מן השורש, אשר היה סיבה לגידול שלו שיצא, ובלא השורש אין קיום לאילן כלל.

ולפיכך אילו היו מברכין בתורה תחילה, מה שהוא יתברך סיבה לתורה ונתן להם התורה, והיו דבקים בו יתברך באהבה במה שנתן תורה לישראל, מצד הדבקות הזה היה השי"ת סיבה גם כן שלא תתבטל התורה. אבל מפני שלא ברכו בתורה תחילה, שלא היו דבקים בו יתברך באהבה במה שנתן תורה לישראל, לא היה כאן סיבה מקיימת את התורה בישראל, ובאו לידי זה שעברו על התורה, ודבר זה גורם שאבדה הארץ.

ואמרו: דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו.

פירוש ששלוש מדרגות הם:

• המדרגה האחת היא מדרגת החכמה, שיש לאדם בתחתונים מה שיכול האדם להשיג.
• המדרגה השניה היא מדרגת הנבואה, שהיא על הנביאים, שהם בני אדם שהם בעולם הזה ובא להם רוה"ק מעליונים.
• המדרגה השלישית היא ההשגה, שהיא בעליונים, כי המלאכים הם עליונים.

וזה שאמר "דבר זה נשאל" וכו', כי מה שהוא יתברך סיבה לתורה, הוא יותר עליון, מן מדרגת חכמים נביאים ומלאכים, כי אלו כולם הם עלולים ומסובבים, ואינם מגיעים אל דבר שהוא מצד העילה דווקא, ומצד העלולים אין ידיעה לזה. כי אף אם היו נותנים הסיבה שאבדה הארץ בשביל שחטאו, לא היה זה סיבה לאיבוד הארץ, כי אם חטאו היה הש"י מקיים התורה בהם והיו חוזרים למוטב. רק הסיבה היה שלא ברכו בתורה תחילה, ובזה בא להם איבוד הארץ, ואילו היו דבקים בו יתברך במה שנתן תורה, אז היה השם יתברך עמהם, במה שנתן התורה להם. וכמו שהיה הוא יתברך הסיבה למציאות התורה בהם, היה גם כן סיבה לקיום התורה בהם ולא אבדה הארץ. אבל עתה שלא היו מברכים בתורה תחילה, ולא היו דבקים בו יתברך במה שנתן תורה לישראל, גם כן לא היה השם יתברך עמהם לקיים התורה, וזה היה גורם שאבדה הארץ.

ואל יקשה לך למה לא היו מברכין בתורה תחילה. שאין פירוש הברכה הדיבור בפה בלבד, דוודאי הדיבור בפה היו מברכים. אבל הכוונה על הברכה בעצמה, היא האהבה הגמורה והדבקות אל השם יתברך, לאהוב השם יתברך במה שנתן תורה, וזהו עניין הברכה. ואין כל האהבות שוות, כי האהבה האמתית היא האהבה בכל לב ובכל נפש, וכדכתיב "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דברים ו'). ולא היה להם האהבה הגמורה אל השם יתברך, במה שנתן התורה לישראל, ובפרט על הטובה הגדולה שהיא התורה שהיא טובה על הכל, שיש לברך הש"י ויתעלה שמו על זה בכל לבו. וכפי הטובה העליונה לא היו מברכים בכל לבם.

וזה שאמרו שם (נדרים פ"א א) גם כן: :"מפני מה אין תלמידי חכמים מצויים שיוצאים מהם תלמידי חכמים? מפני שאין מברכין בתורה תחילה."

כי אף אם היו מברכין בפה, מכל מקום דבר הזה שהוא נתינת התורה, צריך לברך השם יתברך בכל לבו, ובזה יש לו האהבה הגמורה אל השם יתברך. ואף אם הוא תלמיד חכם והוא צדיק גמור, רחוק הדבר הזה שיברך השם יתברך בכל לבו, על נתינת התורה כפי הראוי. ועוד, כי התלמיד חכם לבו דבק אל התורה, כי חביבה התורה על לומדיה, ובשביל אהבתם לתורה, דבר זה מסלק אהבת המקום בשעה זאת שבאים ללמוד, כי כאשר באים ללמוד תורה ואהבתם אל התורה, אין בלימוד שלהם האהבה אל השם יתברך במה שנתן תורה. כי אין האהבה לשנים, כי כל אהבה היא דבקות בנאהב, ואם דבק בזה אינו דבק באחר. ולפיכך אהבת התורה שהיא חביבה עליהם, דבר זה מסלק שאין הברכה בכל לבו אל השם יתברך במה שנתן התורה.

וזה שאין מברכים בתורה תחילה - ולפיכך אין יוצאים מהם תלמידי חכמים. כי אילו היו אוהבים אותו במה שהתורה נמצא מאתו יתברך, היה השם יתברך גם כן סיבה לתורה, לצאת מהם תלמידי חכמים. ועתה שהם דבקים ורודפים אחר התורה עצמה בלבד, ואינם דבקים בו יתברך, במה שהוא יתברך סיבה לתורה, לא היה יוצא מאתם תלמיד חכם שיש בו תורה, שאין כאן הסיבה המשפיע את התורה הוא התלמיד חכם. וזה שאמר הכתוב (ירמיה ט') "ולא שמעו בקולי" - נגד התורה עצמה, "ולא הלכו בה" - שלא לקחו התורה עם סיבתה, כי לקיחת התורה עם סיבתה, נקרא הליכה בתורה לגמרי.

ומפני זה לא היו יודעים דבר זה, לא חכמים ולא נביאים ולא המלאכים, כי דבר זה מגיע אל הסיבה הראשונה בפרט, ואין מגיע אל המסובב [=הנברא, הדבר היוצא מן הסיבה]. וכל אלו הם עלולים ומסובבין. ולכן פירשה הקב"ה בעצמו. וכן אם אין תלמיד חכם מברך בתורה תחילה, אין לוקח את התורה עם סיבת התורה, ויש כאן הסרה והפסק, ואין יוצאין ממנו תלמידי חכמים. כמו מי שלקח אילן בלא שורש אשר ממנו האילן, אז אין נמשך פרי ממנו. ולפיכך אם מברך בתורה תחילה, יוצא מהם תלמיד חכם ועושה פרי. ומפני כך כאשר האדם מכווין בתורה להש"י אשר נתן התורה, גם כן הש"י מציל אותו מן השגיאה, ויאיר עיניו בתורתו.

וכאשר ראה דוד לפניו שני דברים אלו אשר זכרנו, האחד שהיה ירא פן ייכשל בדברי תורה, והשני שלא יהיו דבריו לרצון לזולתו, נגד זה סידר דבריו במזמור "השמים מספרים כבוד אל" וגו' (תהילים י"ט). הקדים תחילה לספר מעלת התורה, שאמר "תורת ה' תמימה משיבת נפש, פקודי ה' וגו', עד גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב". ולפי מעלת הדבר צריך שיהיה נזהר שלא ייכשל בו. וזכר שישה דברים, ובכל אחד זכר השם, לומר כי התורה מצורפת אל השם יתברך, שנקראת תורת ה' עדות ה', וכן כולם. לומר, כי על ידי התורה קונה האדם דבקות בו יתברך. ומפני שבא לומר שהדבקות הזה הוא דבקות גמור, לא דבקות בצד מה, כמו מי שהוא בעל מידות, ע"י המידות קונה דבקות בו יתברך, ואינו קונה רק הדבקות בצד מה, כפי המידה אשר דבק בה. אבל ע"י התורה דבק בו יתברך לגמרי בכל צד. ומפני שהצדדין המחולקים הם שישה והם: ימין ושמאל, פנים ואחור, מעלה ומטה. וכנגד זה זכר שישה שמות שהוא דבק בו יתברך בכל צד, ואינו נוטה מן הש"י (השם יתברך) לא לימין ולא לשמאל, לא לשום צד.

והתחיל לומר "תורת ה' תמימה משיבת נפש". כי כאשר התורה תמימה, ע"י זה האדם גם כן תמים. וכאשר הוא תמים האדם, הוא עם הש"י לגמרי. וכדכתיב "תמים תהיה עם ה' אלוהיך" (דברים י"ח), ופירשו ז"ל במס' נדרים (ל"ב ב) "כל המתמים עצמו הוא עם הש"י". ולכך אמרו זיכרונם לברכה: (חולין צ"א) "צורת תם חקוקה בכסא הכבוד, כי יעקב נאמר עליו: ויעקב איש תם" (בראשית כ"ה). ולכך אמר משיבת נפש כלומר שהיא משיבת נפש להחיותו. כי התמים הוא עם השם יתברך כמו שאמרנו. וכתיב (דברים ד') "ואתם הדבקים בה' אלוהיכם - חיים כלכם היום" - כי מצד הדבקות בו יתברך אתם חיים ולכך כתיב תורת ה' תמימה משיבת נפש.

ואחר כך אמר "עדות ה' נאמנה מחכימת פתי" - פירוש: כי מה נחשב האדם שאין בו רק שכל האנושי, אבל עדות ה' נאמנה מחכימת פתי - שעל ידי התורה נעשה חכם, כי התורה מעידה על הנמצאים, לברר כל דבר, והיא נאמנה מחכימת הפתי עד שנחשב שכלי [=רוחני] ביותר. ואחר כך אמר, שעוד מביאה התורה את האדם אל המדרגה שהיא משמחת לב. פירוש, שנחשב האדם שהוא מציאות שלם על ידי התורה, ולכך היא משמחת לב האדם, שכאשר האדם הוא בשלמות הוא בשמחה והפך זה כאשר הוא בחסרון הוא באבלות, ולכך כאשר קרה לו המיתה מן שאר בשרו הוא באבלות.

ועוד אמר "מצוות ה' ברה מאירת עינים" - רצונו לומר כי התורה מלמדת לאדם את המעשה אשר יעשה, ולא נחשב שהולך בחושך, ולפני זה אמר מחכימת פתי על החכמה המחכמת אותו, וכאן אמר מצוות ה' ברה מאירת עינים שלא ילך במעשיו בחושך רק יעשה המצווה, עד שהאדם הוא שלם לגמרי בין בשכלו ובין במעשיו. ואחר כך "יראת ה' טהורה עומדת לעד". פירוש, שעל ידי התורה יקנה הנצחיות, ודבר זה רמזו בפרק במה מדליקין (שבת ל"א ו"א) על פסוק "יראת ה' היא אוצרו" כי על ידי היראה יקנה הקיום הנצחי ויתבאר זה בפרקים הבאים בעזה"י.

ואמר "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו" - דבר זה עוד יותר על הכל. שעל ידי התורה מתדמה אל השם יתברך במה שאפשר להתדמות אל בוראו, כי חותמו של הקב"ה אמת, ומשפטי התורה ודרכיה אמת, ואומר "צדקו יחדיו" - כי כל הדברים יש בהם אמת בצד מה, ו"משפטי ה' אמת צדקו יחדיו" - כלומר שכולם שווים באמיתות, וזה מורה שהם אמת לגמרי - לכך כולם שווים באמיתות, שאם לא כן לא היו כולם שווים באמיתות, רק זה יותר מזה, אבל מפני שהם אמת לגמרי, לכך כולם שווים באמיתות.

ואמר "הנחמדים מזהב ומפז רב". פירוש כי המצווה יש בו שני דברים: האחד שהמצווה טוב לאדם הגופני, שדבר זה מבואר לכל שכל המצוות שהם בתורה - הם להשלים תיקון האדם עד שהאדם הוא בטוב. והשני שהשכל גם כן מחייב המצוות מצד סוד שכלי, ועל זה אמר כי מה שהמצווה יש בה סוד שכלי-אלוהי - הם נחמדים מזהב ומפז רב, שהם נחמדים לראיית העין לבד, ומצוות התורה הם יותר נחמדים לראיית השכל, שכמו שייפול לשון ראייה על העין, כך ייפול ראייה על השכל, כי לשון "ראה" משמש כאחד לשניהם, כמו שאמר "רואה אני דברי פלוני", לפיכך אמר כי השכל האלוהי בתורה יותר נחמד לראיית השכל מזהב ומפז, שהוא נחמד לראיית העין. ועל טוב הגופני שהתורה מעמיד הכל בטוב, כי התורה תקרא טוב, על זה אמר "ומתוקים מדבש ונופת צופים" - שזה עריבות גופני. ומה שכפל הדבר אצל כל אחד ואחד לומר: מזהב ומפז ומתוקים מדבש ונפת צופים, שאם אמר הנחמדים מפז אפשר לומר שאינם נחמדים רק יותר מפז. ועתה שכתיב הנחמדים מזהב ומפז, יש ללמוד, כמו שאין פירוש מזהב ולא יותר, שהרי גם כן נחמד מפז, כן פירוש מפז לא שהוא נחמד מפז בלבד רק שהוא נחמד יותר על כל. וכך פירוש ומתוקים מדבש ונופת צופים. ועל זה אמר גם "עבדך נזהר בהם" - לפי מדרגתם ומעלתם ראוי שיהיה נזהר בהם ו"בשמרם עקב רב" - לעולם הבא.

ואחר כך אמר "שגיאות מי יבין" וגו' כלומר כי לפי מדרגת ומעלת הדבר, צריך שיהיה האדם נזהר שלא יחטא, ולכך אמר "שגיאות מי יבין" - נגד אם יטעה בדברי תורה, שאי אפשר לגודל עומק שלהם, שיבין כל הדברים על אמיתתם, ולכך אמר מי יבין. ואחר כך אמר "מנסתרות נקני" - על שגגת מעשה, שלא ידע מן העבירה. ואחר כך אמר "יהיו לרצון אמרי פי" - כדי שיהיה לו זכות שישפיע תורה לאחרים, ועל זה אמר יהיו לרצון אמרי פי שיהיו מקבלים את דבריו. ובמדרש: "יהיו לרצון אמרי פי" - שיעשו לדורות ויחקקו לדורות, ואל יהיו קורין בם כקורין בספר המירוס [=הומירוס], רק יהיו קורין בהם ונוטלים עליהם שכר כנגעים ואהלות".

	"אמר רבי ירמיה בשם רבי יוחנן: 'אָגוּרָה בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים' [תהלים סא ה], וכי סלקא דעתך שדוד מבקש דירה בשני עולמים? אלא יהיו קורין ומזכירין אותי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כאילו אני קיים. ולכך אמר: 'יהיו לרצון אמרי פי' - אל הבריות, 'והגיון לבי לפניך' - רוצה לומר: כי כל לבבות דורש הש"י, וידעת שכוונתי לשם ה', ולכך ידריך אותי בדרך אמת. 'ה' צורי וגואלי' כלומר, כי אחר שאתה יצרתני, אין אתה מואס ביצוריך, ואם אחר שיצרתני מעשי גרמו להרחיק אותי, הרי אתה גואלי, מכל דבר אף כי רוחקתי עד שאני לרצון:"

ובכן התפילה אל מי שאינו מואס בשפלים ואינו מרחיק לשהיו רחוקים, שיהיו לרצון אמרי פי לפני כל ויורני דרך אמת ויסעדני בימין צדקו נצח אמן. ושם החיבור הזה נקרא תפארת ישראל כי הוא חיבור על התורה, שהיא תפארת ישראל כדכתיב (דברים ד') "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים" וגו' ואמרו "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". וכבר בארנו בהקדמה של חיבור גבורת ה', שבשביל כך אמרו במסכת ברכות בפרק הרואה (נ"ח א) "והתפארת - זו מתן תורה".

1. הפסוקים המלאים בירמיה: מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר פִּי יְהוָה אֵלָיו וְיַגִּדָהּ, עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ, נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר. וַיֹּאמֶר יְהוָה עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ.