תפארת ישראל על שביעית ו

משנה שביעית, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

שלש ארצות לשביעית: חלוקות בדין שביעית:

כל שהחזיקו עולי בבל: דהיינו מא"י וכו':

לא נאכל: מ"ש הר"ב לא נאכל בנעבד בעבירה. הקשה רבינו מאורן של ישראל אאמ"ו הגאון זצוק"ל מב"ה פ"ד מ"ב. ופי' הוא ז"ל לא נאכל אחר ביעור. ולפע"ד י"ל עוד דלא נאכל אספיחין קאי דאסור לאוכלן אף קודם ביעור כפ"ד סי' ט' אולם הרמב"ם בפירושו כאן כ' כהר"ב. ובחיבורו [פ"ד משמיטה הכ"ו] פי' כדברינו. דלענין ספיחים מיירי [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ד סי' ט'] ולפע"ד מוכח דאספיחין קאי. מדנקט לא נאכל ואח"כ לא נעבד:

ולא נעבד: משום דעד שם גם עולי בבל כבשו:

וכל שהחזיקו עולי מצרים: דהיינו מכזיב וכו' וכזיב נ"ל שהוא אכזיב הנזכר ביהושע [י"ט כ"ט] בערי אשר. וכ"כ נזכר עם עכו בשופטים [א' ל"א] ועד אמנה: ר"ל כזיב באמצע. ומכזיב ועד הנהר מצד א'. ומכזיב ועד אמנה. מצד ב':

נאכל אבל לא נעבד: דעד שם כבשו עולי מצרים אף שלא נכבשו מעולי בבל:

מן הנהר ומאמנה ולפנים: עיין בציור:

נאכל ונעבד: הנה רבינו תוספות יום טוב תפס לעיקר כבעל כפתור ופרח. דעכו וכזיב ואמנה שלשתן במערב ארץ ישראל. ועכו באמצעית מערב. ממוצע בין נחל מצרים. שהוא הנהר הנזכר במשנתנו שהוא דרומית מערבית לארץ ישראל. ובין אמנה הוא הר ההר שבאלה מסעי. שהוא צפונית מערבית לארץ ישראל וכן ראיתי במפת הארץ אשר לפנינו. דעכו הנקרא בלשונם אקרא או פטאלמיוס. וכזיב הוא אכזיב הנקרא ציב בלשונם. והר אמנה הנקרא בלשונם מאנט האר. שלשתן במערב ארץ ישראל. אמנם עכו סמוך לכרמל שניהן באמצעית ארץ ישראל ולשון ים מפסיק בין כרמל לעכו. ומעכו ולצפון בכמו שבעה פרסאות אשכנזית הוא כזיב. אמנם רחוק להלן לצפון הם צור וצידון. והר ההר צפוני יותר מכולן. ונהר מצרים. הוא שיחור. הנקרא בלשונם זיכאר הוא בקצה גבול מערבית דרומית מארץ ישראל. וכדי להצדיק ולהבין דברי חז"ל אשר מפיהם אנו חיים. ועל דבריהם בחיק תורת ד' הורגנו כל היום. ולהבין תעלומות דבריהם הקדושים לילות עמל מנינו לנו. והחלב שינקנו משדי אם תשפך לארץ כמרירה כש"ס סוף ברכות. אשר אם לא יהיה אפשר ליישב דברי קדשם. אזי אלפי עדי עדיות אסטטית יתבטלו. ורבבות שערי תרוצים לא ננעלו. והרי חז"ל גיטין אמרו להדיא דעכו בצפון. כמבואר שם דף ז' ע"ב. גם בתוס' שם ד"ב א' כ' דעכו חציה ארץ ישראל וחציה ח"ל. וכן כתב בירושלמי כאן. וליישב הכל. נ"ל דהציור כזה? וכפי הציור הזה. עכו במקצוע צפונית מערבית מא"י. ואעפ"כ היא ממוצע באמצע גבול מערב. מפני הרצועה היוצאה ממנה לכזיב. ואותה הרצועה כבשו גם עולי בבל. אבל מכזיב עד אמנה וכ"כ מה שהוא נגד כזיב מעכו ולדרום. עד הנהר. כבשו עולי מצרים ולא עולי בבל. אמנם על הרצועה שמעכו לכזיב. יהיו ב' שבילי' אחד לצד מזרח של הרצועה. הוא השביל שהזכירו חז"ל גיטין שם. שההולך מעכו לכזיב. לימינו הוא ח"ל. ושביל ב' היה למערב הרצועה. והוא השביל שהזכיר הירושלמי ותוספתא. שההולך מעכו לכזיב. לשמאלו הוא ח"ל. ולפ"ז יש לישב נמי מלת "לפנים" שבמשנה הקדושה. שתמה הר"ש ור"ב דהול"ל "ולחוץ" ור"ל לצד ח"ל. ולפי דברינו ת"ל הכל מיושב. דהרי לפי התוספתא היה מצד שמאל לרצועה ח"ל. א"כ מה שאמרה המשנה מן הנהר ואמנה ולפנים. ר"ל לפנים מכזיב ושביל. דהיינו בין א"י לים הגדול. זהו לא כבשו גם עולי מצרים והוא ח"ל גמור. ולפ"ז גם דברי התוס' ריש גיטין שזכרנו שכ' שקצת מעכו היה ח"ל. נ"ל ג"כ שהוא קצת העיר שהיה לפנים מהשביל לצד הים הגדול. ונתיישב הכל על נכון ת"ל:

משנה ב

עושין בתלוש: לדוש ולזרות וכו' אצל החשוד או עובד כוכבים למ"ד אין לעובד כוכבים קנין בארץ ישראל:

בסוריא: זיריען. ועפ"ו דדמאי סי' לב:

אבל לא במחובר: לקצור ולבצור וכו'. דמדסמוך לא"י גזרו במחובר שלא יעזבו א"י להשתקע בסורי' מדקשה שמירת השמטה. ואעפ"כ הקילו שם בתלוש כדי שיסמכו עליהן עניי א"י להתפרנס שם בשביעית. מיהו דוקא בשמור אסור אבל במופקר. אפי' בא"י מותר לקצור ולבצור כדרכו פירות אילן. אבל רק בשנוי [רמב"ם פ"ד משמיטה ה"א]. חוץ מספיחי תבואה וזרעים דאסור כפ"ט סי' י"ג. והא דאצטרך לפרש דשין וכו'. נ"ל דקמ"ל מדסד"א דתלוש היינו רק לישה ואפי' שנעשין בבית. אבל דישה ואינך שנעשין במקים גדולן במחובר אסור. קמ"ל:

דשים וזורין: בתבואה:

ודורכין: ענבים. והקשה רתוי"ט דתני מלאכת התבואה שלא כסדר. ועוד דהפסיק ביניהן דריכת הענבים. ולפעד"נ דלא זו אף זו תני. ל"מ לדוש ולזרות דבצנעה. אלא אפי' דריכת ענבים דהו"ל פרהסיא. דבין עגולין לזגין רה"ר. כסוף טהרות. ומכ"ש עימור בתבואה דהוה פרהסיא. אפ"ה שרו:

ולא בוצרין: קוצר הענבים:

ולא מוסקים: קוצר הזיתים:

כלל אמר ר' עקיבא כל שכיוצא בו מותר בארץ ישראל: מדאו'. כגון מלאכה בתלוש בא"י. דשם רק מד"ס צריך שנוי:

עושין אותו בסוריא: אפי' כדרכו. א"נ ה"פ כל שמותר בא"י במופקר. מותר בסוריא אפילו במשומר:

משנה ג

בצלים: של ששית שנכנסו לז' [ומהרמב"ם פ"ד משמיטה ה"כ משמע דמיירי במונחים תלושין על הקרקע. רק דמר' חנינא דקאמר להתלש לא משמע כן]:

אם היו העלין שלהם שחורין: דונקעלגרין:

אסורין: דבידוע שהוסיפו בז' ונאסרו לאחר ביעור:

הוריקו: בר"ה של ז' כבר הוריקו ונעשו געלבליך:

הרי אלו מותרין: דהולכים וכמשי' וכתלושין דמי:

אם יכולין להיתלש בעלין שלהן: שהעלים חזקים כ"כ שכשיאחזן יוכל לעקור הבצלים:

וכנגד בן מוצאי שביעית: ר"ל שנעקרו בששית ונטען בז' ולאחר שגדלו מעט חזר ועקרן ונטען בח':

מותרין: דאע"ג דאין ביטול בגדולין כמו ברישא. הכא שאני. דתחלתן וסופן בהיתר:

משנה ד

מאימתי מותר אדם ליקח ירק במוצאי שביעית: ולא יחוש שמא משביעית הוא ונלקטו בשביעית. ואסורים לאחר ביעור. אבל ביודע שנלקטו בשמינית מותרים. דבירק אזלינן בתר לקיט'. ויש אומרים דירק שנלקט [צ"ל שנגמר] כולו בשביעית לא אזלינן גביה בתר לקיטה:

משיעשה כיוצא בו: שכבר גדלו של ח' [עפ"ה מ"ה]. ועוד דכיון שיש כאן היתר לפנינו אין מחזיקין איסור ממקום שהיה גדל בארץ למקום שקונה אותו:

עשה הבכיר: מקום ששדותיו ממהרים לבשל פירות:

הותר האפיל: מקום שמאחרת להתבשל ואף על גב דבו שפיר יש לחוש שהוא של שביעית שעבר. דאי של ח' הרי עדיין לא נגמר. אפילו הכי הוא מותר. דתלינן שמבכיר הביאום:

רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד: שהרבה ירק הביאו לשם מבכיר. א"נ מדממהר לגדל:

משנה ה

אין מוציאין שמן שרפה: תרומה שנטמא דלשריפה בא"י קיימי:

ופירו' שביעי': שצריך ביעור בא"י:

א"ר שמעון שמעתי בפירוש שמוציאין לסוריא: מדקילא טומאת' מח"ל שלא גזרו על אויר' [כגיטין ד"ח. א]:

משנה ו

אין מביאין תרומה מחוצה לארץ לארץ: דשמא ירד כהן אחריו להביאה לא"י. ויתטמא הכהן מח"ל. מיהו וודאי שהיא תרומה טמאה. מדנטמא מח"ל [כפ"ק דשבת ט"ז. ב']: