תפארת ישראל על ערכין א
משנה ערכין, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
תפארת ישראל · על ערכין · א · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
יכין
עריכהמשנה א
עריכההכל מעריכין: באמר ערכי עלי, או שאמר ערך פלוני עלי. ומלת הכל, לאתויי בן י"ב שנים ויום א' שהביא ב' שערות, אע"ג דבכה"ג נתשבין רק כשומא [ווארצע בל"א]. וכ"כ בן י"ג שנים ויום א' שלא הביא ב' שערות*), דאע"ג דשניהן אינן נחשבין גדולים, עכ"פ מדיודעין להפלא ולפרש לשם מי העריך ולשם מי אמר דמי עלי, לפיכך שניהן נקראין מיפלא הסמוך לאיש, ויכולין שפיר להעריך:
ונערכין: הכל דנערכין, לאתויי מנוול ומוכה שחין, אף שאינו שוה פרוטה, אפ"ה יכול אדם להעריכן:
נודרים: באמר דמי עלי, או שאמר דמי פלוני עלי. והכל דנודרין, משום נדרין נקט לה:
ונידרים: הכל דבנדרין, לאתויי פחות מבן חודש, אע"פ שאין בו ערך:
כהנים ולוים וישראלים: כהנים אצטרכי לאשמעינן, מדכתיב בערכין והעמידו לפני הכהן, וסד"א דהיינו ישראל לפני הכהן, ולא כהן לפני כהן, קמ"ל. ואגב כהן נקט נמי לוי וישראל:
נשים ועבדים: ואשה כשהעריכה, משלמת כשתתאלמן או תתגרש. והעבד משלם כשישתחרר. או כשיתן להם אדם אחד מעות על מנת שאין להבעל או להאדון רשות בהמעות. אמנם עבד כנעני שנערך, דינו כשאר זכר שנערך, אף דבמצות דינו כאשה:
טומטום ואנררוגינוס נודרים ונידרים: באמר דמי טומטום ואנדרוגינוס זה עלי:
ומעריכין: את אחרים, אם אמרו הם ערך פלוני עלי:
אבל לא נערכין: בהעריכו את עצמן, או שהעריכום אחרים, אין ערך לטומטום ואנדרוגינוס:
משנה ב
עריכהרבי יהודה אומר מעריך אבל לא נערך: מדכתיב בערכין רבוי ומיעוט. רבוי דכתיב איש כי יפליא, דמשמע כל איש, אפילו עכומ"ז. ומיעוט, דכתיב בני ישראל, למעט עכומ"ז. וס"ל לר"מ דמסתבר טפי לשדיי הרבוי על הנערך, מדמצינו רבוי בנערכין, דהרי חרש שוטה וקטן נערכין אף שאין מערוכין. ה"נ עכומ"ז נערך ולא מעריך. ואף דחרש שוטה וקטן שאני, דאינן בני דעה, ואי אפשר שיהיו מעריכין, עכ"פ בלא זה מצינו שנתמעטו עכומ"ז מלקבל נדבתם לבדק הבית, והרי דמי הנערך ניתן לבדק הבית. ואע"ג דזהו דוקא בתחלת הבניין, מדחיישינן שירפו ידי ישראל בבניין, משא"כ כשכבר נבנה, דהרי באמרו דמי עלי מקבלין ממנו. אפ"ה אהני הא ואהני הא, למעט שלא יהיו עכומ"ז מעריכין. ור' יהודה ס"ל דמסתבר למשדי הריבוי אמעריכין, מדמצינו טומטום ואנדרוגינוס מעריכין ולא נערכין. [אב"י ל"מ נ"ל דבהא פליגי, דלר"מ להכי מדמינן מכומ"ז לחש"ו, דבשניהן החסרון בדעת, דבהנך חסר הדעת, וזהו דעתו מקילקל. ולר"י לא מחשב לעכומ"ז כחסרון בדעת, רק החסרון בגופו שלא מל וטבל, ולהכי טפי ראוי לדמותו לטומטוס ואנדרוגינוס]:
זה וזה מודים שנודרין ונידרין: לענין דמי עלי, או דמי פלוני עלי:
משנה ג
עריכההגוסס: ר"ל אדם שקרוב למות, ואינו בר דמים אז, דרוב גוססין למיתה להכי אינו נידר. וג"כ לא נערך, מדכתיב והעמיד והעריך, והאי והעמיד לשון קיום הוא לאפוקי גוסס שאינו בר קיום. [ועי' בח"מ סי' רי"א פי' מלת גוסס. ולפעד"נ דנקרא כך. דתרגוס של על צד תאמנה, על גססיא יתנטלון. ור"ל הכא דמתתיל לצדד אצדודי מדרך החיים. או נ"ל ששרשו גוס, ועניינו פיהוק, כמו שפירש רש"י [נדה ס"ג ב'], על מלת רותת וגוסה, ופי' רש"י שם בַאִילָלער בלשון צרפת, והוא געהנען בל"א. כאדם שרוצה לישן, שפותת פיו ושואף אויר חדש לתוכו וחוזר ודוחהו וסוגר פיו, וכן ג"כ דרך הנוטה למות לפהק. ואף שיש גוססין שיש להן סמנים אחרים, אפ"ה בתרו חז"ל לכנותו בסי' הזה, משום שזה נאות יותר לפי מעמדו. שרוצה ג"כ לישן שינת עולם. ונכתב גוׁסָס?, ככל נחי עין ויו בבנין פוּעל. שיורה על חוזק הפעולה]:
והיוצא ליהרג: בדין הסנהדרין, שהצלתו רחוקה, מדכבר חפשו הב"ד היטב כל אופני זכותו ולא מצאו, ולפיכך ג"כ אינו בר דמים. וגם אינו נערך, מדכתיב כל חרם אשר יחרם מהאדם לא יפדה, וה"ק קרא, מי שמוכן לחרם והרג אינו בכלל פדיון, מדאינו נערך כלל. מיהו בנתחייב הרג בדיני מלכות, בין מלך ישראל או אינו ישראל, נידר ונערך, משום דברצונו תליא מלתא, ורצון של אדם משתנה. משא"כ בנתחייב מיתה מסנהדרין בדין תורה:
מפני שדמיו קצובין: ומוקי קרא דכל חרם, שלא יפדה מיתתו בכופר [ככתובות דל"ז ב']:
ואם הזיק חייב בתשלומין: ר"ל היורשים חייבים לשלם מה שהזיק, דס"ל מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי, ולהכי גובה מיורשים. ות"ק ס"ל כמלוה על פה דמי, ואינו גובה מיורשים. ודוקא במזיק פליגי. משא"כ בנודר, מעריך, ומקדיש, כ"ע מודו דגובה מיורשים, דאלים שעבודא דהקדש, וחל מיד כאילו כתוב בשטר. וקיי"ל דמלוה על פה נגבת מיורשים, כשצוה בחליו לשלם, או שיש עדים שלוה לזמן שלא הגיע עדיין, או שנידוהו שישלם ומת בנדויו [ח"מ ק"ח]. משום דבהנך ג' גוונא ברור שחייב, ולהכי בכה"ג גובה מיורשים, ולא משום דשעבודא דאורייתא, דהא ספיקא דדינא הוה, ודלמא אפילו מלוה הכתובה בתורה בפירוש, לאו דאורייתא היא, [כש"ך ח"מ ל"ט סק"ב]. רק מה"ט בהנך גוונא גובה מיורשים, כדי שלא תנעל דלת לפני לווין. וכל זה דוקא לגבות מקרקעות שהניח האב. אבל מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח. ורק לדידן תקנת הגאונים הוא שיגבה בע"ח גם ממטלטלין שהניח האב [ח"מ ק"ז]:
משנה ד
עריכההאשה שהיא יוצאה ליהרג: שנגמר דינה למיתה בדין ישראל:
אין ממתינין לה עד שתלד: סד"א וולדות ממונא דבעל הן, ולא נפסדינהו מניה, קמ"ל דעכ"פ אין מענין דינה משום וולדות:
ישבה על המשבר: געבערשטוהל. ולאו דוקא, רק ר"ל שכבר יש לה חבלי לידה:
ממתינין לה עד שתלד: אף שכבר נגמר דינה, ואיך יענו דינה. עכ"פ מדנעקר הולד לצאת, גוף אחר הוא, ומשום צער גופה בענוי הדין, אין דוחין חייו. [ואף לר' יוסי [נדרים ד"פ ע"ב] דאפילו כביסתו קודם לחיי חבירו. הכא דבדידן תליא, שב ואל תעשה עדיף]:
האשה שנהרגה נהנין בשערה: שגזזו ממנה לאחר שנגמר דינה קודם שנהרגה. אבל שער עצמה שנשאר מחובר בגופה בשעת הריגה או מיתה, אסור מדאורייתא. ואפילו פיאה נכרית שקשורה בה או רק קלועה בשערותיה בשעה שנהרגה או שמתה, אסור עכ"פ מדרבנן [ב"ח י"ד שמ"ט. וכן נ"ל דלא גרע מכלים שזרקו על מת ונגעו במטה דאסורים אם נתכוון שיקברום עמו. דאז דמי לתכריכי המת דאסורים בהנאה, ה"נ בנשארו השערות מחוברין בגופה בשעת מיתה. ואפילו רק ע"י קליעה, הו"ל כהתכוונה בעצמה שיהיה כגופה להקבר עמה. ולא דמי למלבושים שלבשה בשעת מיתה דמותרים בהנאה, דבשער שאני, שעשתן שיהיה נראין כגופה, ועי"ז טפי איכא למחלף לשער הגוף ממש דאסור מדאורייתא. ולרמב"ם פי"ב מסנהדרין וסוף הלכות אבל מתני' מיירי אפילו בשער עצמה שהיה מחובר בה בשעת מיתה בין במת ובין בנהרג, משום דשער אינו כגופה, ונ"ל דטעמו משום דאין השער משתנה בשעת מיתה. וכמ"ש רש"י. ומבהמה בסיפא משמע כרמב"ם [עש"ס]. ולא דמי לכלים שנגעו במטה דאסורים. דהתם מדזרקום על המת הו"ל כיחדום בפירוש להקבר עמו, אם לא שהתכוון להיפך]. מיהו בצוותה שיתנו הפיאה נכרית שעליה לשום אדם, לכ"ע הו"ל ככלים שנגעו במטה על דעת שלא לקברן עמו, ושריין. אבל שערות המת ממש שנשארו מחוברין בו בשעת מיתה, אפילו אמר שיתנום לשום אדם, לדודו אסורים בהנאה מדאורייתא [י"ד סי' שמ"ט]:
בהמה שנהרגה: בדין ישראל:
אסורה בהנייה: אפילו שערה, והחילוק שבין אשה לבהמה, דאשה רק מיתתה אוסרתה בהנאה, דקודם מיתתה מותרת בהנאה [כלעיל סי' כ'], והרי השער לא מת, דאינו מתפעל מהמיתה. משא"כ בהמה גמר דינה אוסרתה, וכל המחובר בגוף בשעת גמר דינה נאסר מדאורייתא, מדרבי קרא בשור הנסקל את בשרו את הטפל לבשרו [כב"ק דמ"א]: