תפארת ישראל על עדיות ז

משנה עדיות, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על עדיות · ז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

העיד רבי יהושע ורבי צדוק:    [בכורות פ"א מ"ו]:

על פדיון פטר חמור:    ר"ל שה שהפרישו שיהיה לפדיון פטר חמור שלו:

שמת שאין בו לכהן כלום:    וא"צ ליתן לו שה אחר:

שרבי אליעזר אומר חייבין באחריותן כחמש סלעים של בן:    כשהפרישן לפדיון הבן ונאבדו קודם שנתנן לכהן חייב באחריות:

אלא כפדיון של מעשר שני:    שכשנאבד פטור:

משנה ב

העיד רבי צדוק:    [תרומות פ"י מ"ט]:

על ציר חגבים טמאים שהוא טהור:    ומותר באכילה, דאינו רק לחלוחית בעלמא [י"ד סי' פ"ה]:

לא פסלו צירן:    והוסיף הוא, דאפילו הציר בעין מותר:

משנה ג

העיד רבי צדוק:    [מקואות פ"ה מ"ה]:

על זוחלין:    כך נקראין מי נחלים ונהרות, שטובלין בהן אף שאין בהן מ' סאה. וגם מטהרין אפילו בשעה שמושכין והולכין. וגם כשרים למי חטאת, ולטבילת זב, שצריכין מים חיים:

שרבו על הנוטפים:    כך נקראים מי גשמים, שחלוקין מזוחלין בכל ג' דברים הנ"ל, שהם צריכין שיהיו מ' סאה לטבילה. ומטהרין רק כשהן מכונסין ועומדין. ופסולים למי חטאת ולטבילת זב:

שהם כשרים:    דבנתערב, נוטפין בזוחלין, והזוחלין רוב, דינן כזוחלין. מיהו לעניין שלא יהא צריך מ' סאה, כל שמעורב שם זוחלין, אפילו הנוטפין רוב, מטהרין בכ"ש [כמקואות פ"א מ"ז]:

מעשה היה בבירת הפליא:    בור קטן שבמקום ששמו פליא, ונתערבו בהבור נוטפין בזוחלין שהיו מחובר לנהר הזוחל והולך:

משנה ד

העיד רבי צדוק על זוחלין שקלחן בעלה אגוז:    וואללנוס, שעליו רחבים ביותר, כפף עלי אגוז ועשה מהן כעין מרזוב, שיזובו בהן הזוחלין למקום שירצה, ולא יבלעו וגם לא יתפשטו על הקרקע:

שהן כשרים:    כשאר זוחלין. וקמ"ל דלא חשיבי העלים ככלים, וא"כ יהיה שאובין. ואף שיש שם בית קיבול בהעלים. א"נ קמ"ל דלא מחשב כאילו העבירן על דבר המקט"ו, דעלי אגוז אינן ראויין לאכילה, ואינן מקבלין טומאה:

מעשה היה באהליא:    שם מקום:

ובא מעשה לפני לשכת הגזית:    לפני סנהדרין גדולה:

משנה ה

ורבי יקים איש הדר:    [פרה פ"י מ"ג]:

על קלל של חטאת:    ר"ל כד חרס שמניחין בו אפר פרה:

שהוא טמא:    דאף דכלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו, עכ"פ באפר פרה הקפידה תורה ואמרה והניחו במקום טהור [במדבר י"ט ט']:

שרבי אליעזר מטהר:    דס"ל דמשום דעכ"פ תוך הכלי חרס טהור, שפיר קרינן ביה מקום טהור:

העיר רבי פפייס:    [נזיר פ"ג מ"ב]:

על מי שנזר שתי נזירות:    סמוכין ביחד, והרי סתם נזירות ל' יום. וכתחילה צריך לגלח יום ל"א:

שיום שלשים עולה לו מן המנין:    דיום ל' של ראשונה עולה לכאן ולכאן:

משנה ו

העיר רבי יהושע ורבי פפייס:    [תמורה פ"ג מ"א]:

שרבי אליעזר אומר שולד שלמים לא יקרב שלמים:    רק כונסו לכיפה וסוגר לפניו שימות ברעב. דאל"כ אתא להשהות להאם שתרבה לו ולדות, וביני וביני יכשל בהאם בגיזה ועבודה:

וחכמים אומרים יקרב:    משמע דפליגי בהא את"ק דס"ל שרשאי להקריבו לכל קרבן שירצה:

ואכלנו ולדה שלמים בחג:    בחג העצרת, דליכא למימר דמיירי בחג אחר, דא"כ היה עובר בעשה כשלא הקריבו ברגל הראשון [כר"ה ד"ו ב']. ואפשר דלעולם בחג הסוכות קאמר, ומיירי שהיה חולה בעצרת ולא היה יכול להקריבו אז שם:

משנה ז

הם העידו:    [כלים פט"ו מ"ב]:

על ארוכות של נחתומים:    דפין שעורכין עליהן הבצק לעשות לחמין:

שהן טמאות:    מקבלות טומאה. אף דפשוטי כלי עץ אמקט"ו מדאורייתא, עכ"פ מדרבנן מקבלות טומאה כשמשמשין לאדם וכלים כאחת [כפ"פ דכלים סי' ג'] ודוקא בשל נחתומין שיש בהן צורת כלי אבל של בעלי בתים אין בהן צורת כלי ואמקט"ו [ככלים פט"ו מ"ב]:

שרבי אליעזר מטהר:    דס"ל דרק עצים פשוטין הן ולא כלים:

הם העידו על תנור שחתכו חוליות:    [כלים פ"ה מ"ח]. כל תנורים שלהן, היו כקדירה בלי שולים, וזה חתך כל גבהו לעגולים עגולים, כדי שיחשב כשבור ולא יקבל טומאה:

ונתן חול בין חוליא לחוליא:    כדי שלא יתחבר שוב יחד' אבל טח בצד החיצון של התנור טיט על הסדקין:

שהוא טמא:    מקבל טומאה, דהטיט שטחהו בו עושהו כולו כלי שלם יחד:

שרבי אליעזר מטהר:    דהחול שבין חיליא לחוליא מעכבו מלהדבק יחד, וכשבור דמי:

הם העידו שמעברין את השנה בכל אדר:    אפילו בכ"ט לאדר יכולין ב"ד לומר שהחודש הבא יהיה אדר ב':

שהיו אומרים עד הפורים:    דאז יש ל' יום קודם פסח, והתחילו לדרוש כבר בהלכות פסח. וא"כ כשיעברוהו יזלזלו בחמץ. אולם המעידים הנ"ל ס"ל שלא יזלזלו, שיאמרו שלא נודע לב"ד חשבון הצדק עד השתא:

ומעשה ברבן גמליאל שהלך ליטול רשות מהגמון בסוריא:    דלא היה רשות לנשיא לדון ולנהוג נשיאותו רק ע"י הרמנא של [השטאטט האלטער] של הרומיים שהיה מושבו [בזיריען] היא סוריא. והיה צריך ליטל ההרמנא מזמן לזמן. והלך ר"ג לשם להרשאתו. וקמ"ל דדוקא סוריא שהיא ררוקה, וליטל רשות מהגמון שהוא ענין שמעכבו מאד ואינו וודע מתי ישוב. אבל בשיבוא בין היום למחר ממתינין:

משנה ח

העיד מנחם בן סגנאי:    [כלים פ"ה מ"ה]:

על מוסף היורה של שולקי זיתים:    כשאין היורה מחזיק הזיתים שרוצין לבשל, מוסיפין בשפת היורה שפה מטיט בגובה סביב:

שהוא טמא:    ר"ל שמקבל טומאה מדמשתמש שם. ואע"ג דלא עדיף שם מכלי אדמה שאמקט"ו, י"ל כיון דמחובר למתכות לא גרע מעץ המשמש מתכות שמקט"ו [ככלים פי"ג מ"ו]:

ושל צבעים שהוא טהור:    דאין ממלאין הצבע נגד השפה מטיט, שלא תתקלקל הצבע. רק עושה השפה שלא תעבור הרתיחה:

שהיו אומרים חלוף הדברים:    שהיו סוברים דלשימוש הצבעים, השפה מטיט הוא נצרך יותר, דחס טפי על הצבע שלא תעבור ברתיחתה. אבל מנחם שהיה צובע היה בקי בענין, דאדרבה מי הצבע אי אפשר שיעבור רתיחת כל כך בנקלות כבשמן, ולהכי רק בשמן טמאו להשפה מדמשתמש שם:

משנה ט

העיד רבי נחוניא בן גודגדא:    [יבמות פי"ד מ"ב]:

על החרשת שהשיאה אביה:    כשהיא קטנה:

שהיא יוצאה בגט:    אף שקדושיה מדאורייתא, ואין בה דעת בגרושיה. עכ"פ משום דאשה מתגרשת בעל כרחה, א"נ דעתה:

ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן:    כשהיא יתומה, דאז נשואיה רק מדרבנן מדהיא קטנה:

שהיא אוכלת בתרומה:    בתרומה דרבנן, ולא גזרינן אטו דאורייתא:

בעלה יורשה:    והא דלא אשמעינן נמי שמותר לטמא לה כשמתה. ה"ט, משום דבירושה תליא וכיון דירשה בעלה לא יזדקקו לה בני משפחתה והו"ל כמת מצוה [כיבמות דפ"ט ב']. ואילה"ק עכ"פ היכא שירצו לטפל בקבורתה האיך שרינן שיטמא לה כשאר בעל לאשתו. ואת"ל גם בעל ממש י"א דמותר לטמא אף שלא לצורך, עכ"פ הכא רק מטעם מת מצוה שרינן, ומדיש ישראל כאן אינו מת מצוה. ותו קשה וכי מה"ט נמי נימא דכה"ג ונזיר יהיו מותרים לטמא לקרוביהן מורישיהן מדמחשבו כמת מצוה. י"ל דבאמת לאו מת מצוה ממש היא, אלא אעפ"כ כל היכא דמסתבר יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת גם בקום ועשה, כמו שהאמינו לאשה שאמרה מת בעלי שתנשא משום דייקא. וכ"כ סקלו לא' שרכב על כוס בשבת [כיבמות ד"צ ב'] ועי' תוס' [יבמות דפ"ט ד"ה כיון, ותוס' נזיר דמ"ג ב' ד"ה והא]:

ועל המריש:    קורה:

הגזול שבנאו בבירה:    שבנאה הגזלן בארמון שלו:

שיתן את דמיו:    שכשתצריכה לקעקע הבניין כדי להחזיר הקורה, חיישינן שימנע מלשוב עי"ז:

ועל החטאת הגזולה:    שגזל בהמה והקריבה לחטחת:

שלא נודעה לרבים:    שלא נודע לג' בני אדם שגזלה:

שהיא מכפרת:    וא"צ להביא חטאת אחרת:

מפני תיקון המזבח:    שימנעו הכהנים מלהקריב קרבן מבן אדם שלא יכירוהו, מחשש שיאכלו חולין בעזרה: