תפארת ישראל על מקוואות ה

משנה מקוואות, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על מקוואות · ה · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

מעין שהעבירו על גבי השוקת:    אף שקבעו בארץ אחר שחקקו אפ"ה מחשב כלי:

פסול:    מלטבול בתוך השוקת או אפי' במים אחר שיצאו מהשוקת. ולא דמי להך דלעיל [פ"ג מ"ג סי' ט"ז]. דאמרינן דאפי' בין מי גשמים לשאובין מהני השקה. וכ"ש הכא בין מעין לשאובין דהכא שאני שהשאובין בכלי. דאז לא מהני להן השקה רק לטהר טומאתן [כביצה י"ז ב'] אבל לא לסלק מהן דין שאובין. וגם המים שיצאו מהשוקת אע"ג שאינן בתוך כלי. עכ"פ גם הן אינן נוגעין בהמעין רק ע"י השאובין שבכלי ופסולין. מיהו אם אפי' אחר שקבעו עשה נקב כשפופרת הנוד בשוליו או סמוך מאד לשוליו שרי לטבול אף בתוך השוקת בעצמה בעודה מחוברת [ר"א ש"ך סקכ"ג וסקכ"ו]:

העבירו על גבי שפה כל שהוא:    ר"ל ואם העביר המעין גם ממעל לשפת השוקת. אפי' רק מעט מים מקלחין דרך שם. עי"ז כח קלוח המעין נוגע בהמים שיצא מהשוקת:

כשר חוצה לה:    ר"ל מותר לטבול בהמים לאחר שיצאו מהשוקת. דאע"ג דלאחר שעברו על השוקת נעשו שאובין. אפ"ה מעט המים שהולכין על שפת השוקת מי מעין הן ולא נעשו שאובין והן נוגעין להמים היוצאין מהשוקת ומטהרין אותן בהשקה. אף שהמים שבשוקת מרובין ממי המעין [ר"א רטו"ז סקט"ז]. ומה"ט גם המים היוצאין מהשוקת מטהרין גם בזוחלין כמעין ממש [ר"א ש"ך שם סקכ"ז וסקל"ג]. ולא דמי לדלעיל [פ"א מ"ז] דהכא שאני דגם השאובין ממי המעין נתהוו. א"נ בשלמא התם כל המים מעורבין. אבל הכא על שפת השוקת אין שום תערובות שאובין. והוא מהפך הכל להיות דינו כמוהו. אמנם אפ"ה גרע על שפת השוקת מהמקום שהמים יצאו מהשוקת. שעכ"פ על שפת השוקת אסור לטבול כשהשוקת שלם. דלא גרע מע"ג ספסל דאסור לטבול [כמשנה ב'] ורק אם השוקת הוא של אבן אין לחוש [קצ"ח סל"א]. אבל תוך השוקת עצמה אפי' היא של אבן. אם היא שלמה אסור לטבול בתוכה. אע"ג שקלוח המעין עובר עליה וגם על שפתה. ומחובר המי מעין עם המים שבשוקת כשפופרת הנוד. אפ"ה אסור דלא עדיף מתיבה שבים [פ"ו מ"ה]. ולא דמי למטבילין כלי תוך כלי דאפי' שכשהכלי החיצון טהור. וגם לא השקיע כל שפת החיצון תוך המקוה. אפ"ה הכלי הפנימי טהור. אם המים שתוך החיצון מעורב עם מי המקוה כשפופרת הנוד [כפ"ו מ"ב]. י"ל התם מי המקוה מקיפין לכלי החיצון. להכי סגי במעורבין למעלה כשפופרת הנוד. ותו התם מטביל בכלי תלוש. להכי אין לחוש שיטביל בו כשאינו מחובר למקוה. אבל הכא השוקת עומד על שפת המעין ואין מי המעין מקיפו. ועוד שגם הוא קבוע ומחובר לארץ. איכא למיחש שפיר שמא יטעה להטביל במ' סאה גם כשלא יהי' מחובר למעין:

שהמעין מטהר בכל שהוא:    ר"ל ואע"ג שהמים היורדים על שפת השוקת רק מעט הם והשאובין שיותרו מהן בהשקה מרובין מאד אפ"ה הוכשרו כל השאובין. מיהו מדנקט בכולה מתני' מעין משמע הא אמת המים מי גשמים שהן מ' סאה שהעבירו ע"ג השוקת הזה וגם על שפתו. לא הוכשרו המים המרובים שחוץ לשוקת ממים המקלחין על שפת השוקת עד שיהיו מושקין יחד כשפופרת הנוד. דדוקא כשהושקו שאובין למעין או שהושקו מ' סאה מי גשמים למקוה פחותה ממ' סאה שנפסלה ע"י ג' לוגין שאובין סגי בשיושקו יחד כשער'. אבל בב' לריעותא שהמושק כולו שאובין דפסול מדאורייתא. והמשיק אינו מעין רק מ' סאה מי גשמים צריך שיושקו יחד כשפופרת הנוד [עי' רטו"ז ר"א ס"ק ס"ג וש"ך שם ס"ק קי"ז]. והא דתנן לקמן [פ"ו מ"ח] דסגי בהשקה כשער' מיירי נמי בשיש בהפסול רק איסור דרבנן ולא בשכולו שאובין דפסול מדאורייתא [ש"ך שם]:

העבירו:    להמעין:

על גבי בריכה:    היא גומא מרובעת ריקה:

והפסיקו:    שהפסיק המעין מהבריכה:

הרי הוא:    הבריכה:

כמקוה:    דצריך שיהי' בה מ' סאה ומטהר רק באשבורן. וקמ"ל דאף שקודם שהפסיקו הי' דינו כמעין. והי' כשר אף לזבים [כפרה פ"ו מ"ה]. אפ"ה לאחר שהפסיקו דינו כמקוה:

חזר והמשיכו:    שהמשיך המעין להבריכה:

פסול לזבים:    לטבילת זב זכר:

ולמצורעים:    לצפרי מצורע:

ולקדש מהן מי חטאת:    כלול בזה קידוש והזיי' [כפ"ד סי' ל"ז ל"ח]. וגם לשאוב משם כלי למי חטאת אסור. עד שישער שיצאו כולן [כלעיל פ"ג סי' ח']. והיינו משום דכל הנך צריך מים חיים. והרי מעורב שם מים שפסק חיותן [ועי' ספ"ו דפרה]:

עד שידע שיצאו הראשונים:    דהיינו שמחשבין המים היוצאים מהבריכה לפי חשבון המים שהי' בהבריכה כשהופסק. ולפי המים שירדו אח"כ לתוכה. שכשהיו מחצה על מחצה מחשבין היוצאין ג"כ מחצה על מחצה וכשא' מהן מרובה מחבירו מחשבין היוצאין ג"כ כך בשיעור זה לפי רבוי הא' על חבירו [וכלעיל פ"ג סי' י"ח]. מיתי לכל הראוי לטבול בהן א"צ אשבורן ולא מ' סאה כיון ששוב נתחברו [ר"א ס"י]:

משנה ב

העבירו על גבי כלים:    ר"ל ע"ג אחורי כלים. דאז אע"ג שיש להכלי בית קבול לא נעשה עי"ז שאובין:

או על גבי ספסל:    שאין לה בית קבול כלל. ונ"ל דנקט אחורי כלים שיש להן עכ"פ בית קבול לרבותא דר' יהודה. ונקט ספסל שאין לה בית קבול כלל לרבותא דר' יוסי:

ר' יהודה אומר הרי הוא:    המעין לאחר שעבר מעל הכלי:

כמו שהיה:    ר"ל קודם שעבר. ולהכי כל שלא פסק מגוף המעין. גם לאחר שעבר דינו כמעין לטהר אף בזוחלין. וגם א"צ מ' סאה [ונ"ל דמה"ט כשר אף לטבילת זבים]:

ר' יוסי אומר הרי הוא כמקוה:    דאף שלא פסק מגוף המעין צריך לאחר שעבר על הכלי מ' סאה ואשבורן. ואע"ג שאין המעין יכול לבוא למקום האשבורן רק ע"י הכלי'. וא"כ הרי הוויית המקוה ע"י טהרה בעינן [כלעיל פ"ד סי' ט"ו]. י"ל התם במי גשמים משא"כ הכא במעין וכמש"ל. ויש שאין מחלקין בכך. וס"ל דהכא מיירי בשאפשר להמעין לבוא למקום האשבורן גם אם לא היו מונחים הכלים כאן [ר"א סמ"ט וש"ך שם סקל"ו]:

ובלבד שלא יטביל על גבי הספסל:    וכ"ש ע"ג אחורי כלים שיש להן בית קבול בעבר השני עכ"פ. ונ"ל דבבא זו ד"ה היא. דאע"ג שהמים שעברו עליה לא נעשו שאובין. ולר' יהודה משעברו עליו דין מעין להן. אפ"ה על גבה גזרינן אטו יש להן בית קבול. מיהו כל שטבל על אחורי כלים בדיעבד יש להקל [ר"א ש"ך סקל"ה]:

משנה ג

מעין שהוא משוך כנדל:    נדל הוא שרץ שיש לו רגלים רבים דקין כל סביבו. אסטעל בל"א. כך מעין זה היו נמשכות מכל שפתותיו נחלים דקים סביבו. ונקט הכא נדל דהיינו שהי' נמשך קודם שריבה עליו שאובין. והיינו להיפך מסיפא שהי' מתחלה עומד וע"י ששפך לתוכו שאובין נמשך כנדל:

ריבה עליו והמשיכו:    שריבה מי המעין ע"י ששפך לתוכו שאובין. ועי"ז התפשטו רגלי הנדל טפי להלן:

הרי הוא:    המעין לאחר שהומשך להלן עם כל התפשטותיו סביב:

כמו שהיה:    ומטהר כולו גם בזוחלין. שהרי הוטהרו השאובין כשהושקו להמעין. וכ"ש בירדו מי גשמים לתוך המעין. ועי"ז הומשכו ענפיו להלן והתרחבו ג"כ כך דינן:

היה:    המעין:

עומד:    שלא הי' נמשך כנדל. ואילה"ק היאך אפשר שיהי' כן. והרי המעין משפיע והולך מים תמיד. ואיך לא יתפשטו בקצהו להלאה. ודוחק לומר דמיירי בבאר עמוק. דהרי קאמר והמשיכו. אין זה קושיא שיש הרב' אגמי' זעען בל"א. דאע"ג שיש להן מעיינו' רבות בקרקעיתו. ואעפ"כ לא יתפשט להלאה מגדותיו. דכמו דמעיילנא אית בהו בקרקעיתן. כן מפקנא אית להו שם וכמשחז"ל [בכורות נ"ה ב'] הנהו סולמי דפרת נינהו שממקום שבאו שם הן שבין ללכת:

לטהר באשבורן:    ולא בזוחלין מדהוזחל רק ע"י השאובין. ולהר"ן [נדרים מ"א א'] ה"ק משנתינו במקום שנתפשט מטהר בזוחלין ובכ"ש. ובמקום שעמד בתחלה גם השתא מטהר רק באשבורן ואין מטהר בכ"ש. ותני תנא ב' דינין במקוה ובמעין. ובכל חד מכלל חבריה משתמע:

להטביל בו כל שהוא:    אף שאין בו מ' סאה:

משנה ד

כל הימים:    כל מים כנוסין שיש מעיינות בתחתיתן. ולא נמשך להלאה בזרם כנהר. ואפי' מקום הכינוס קטן כגון אגמים זעען בל"א. נקרא בלשון חכמים ים:

כמקוה:    וצריך מ' סאה ואשבורן אף שיש מעיינות בתחתיתן. ופסולין לכל הצריך מים חיים דוקא:

ר' יהודה אומר הים הגדול כמקוה:    ר"ל רק ים אוקינוס דביה משתעי קרא הנ"ל דינו כמקוה:

לא נאמר ימים:    ר"ל והא דכתיב ולמקוה המים קרא ימים בלשון רבים:

אלא שיש בו מיני ימים הרבה:    וה"ק קרא ולמקוה המים דהיינו ים אוקינוס לו קרא הקב"ה בשם ימים משום דשאר ימים מחוברים לו. אבל אותן ימים המחוברין לו לא נקראו מקוה. א"נ דר' יהודה לא אתא למעוטי רק אותן ימים שאינן מחוברין לאוקינוס כלל וגם לא ע"י נהרות כים המלח. וכינרת וים הכספי וכדומה:

ר' יוסי אומר כל הימים מטהרים בזוחלין:    אף בזוחלין ואפי' אוקינוס דאף דהתורה קראתו מקוה לאו מש"ה יהי' דינו כמקוה שאין בו מעינות. דהרי אוקינוס יש בו מעינות בקרקעיתו:

ופסולין לזבין ולמצורעים ולקדש מהם מי חטאת:    משום דכל הנך מים חיים בעינן. דהיינו שמתנענעי' מעצמן והם נמשכים כאילו הם חיים [ועמ"ש בס"ד פ"ח דפרה מ"ה]:

משנה ה

הזוחלין כמעין:    נ"ל דה"ק מעין שהומשך או שהמשיכו אדם בידים ממקורו להלן ממקום נביעתו למקום שאין שם מעינות דין כולו כהמעין בעצמו לטהר אף בזוחלין ובכ"ש. ואף דכבר שמעינן כן מנדל י"ל התם כבר משוך מעיקרא. אבל הכא בלי המשכתו בידים לא הי' מושך מתחלה:

והנוטפים:    נ"ל דר"ל כל מים שנטפו יחד בין ע"י טפות גשמים. או ע"י מעין המטפטף ממקום גבוה לעמק. דכיון דהטפות הללו אינן מחוברין. לפיכך המים שבעמק מופסקין מהמעין. ואין להן דין מעין [י"ד ר"א סי"ג]:

העיד רבי צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפים:    והן מעורבין יחד:

שהם כשרים:    ר"ל דינן כזוחלין ממש לכל דבר [כעדיות פ"ז מ"ג]. ולכאורה ק' מה קמ"ל. אי שיהיו המים הללו מטהרים בזוחלין. הרי כבר תנינן דכל הזוחלין כמעין. והרי כל הנהרות מעורבין ממי גשמים שירדו לתוכן פ"א. ותו דגם בלא זה ק' דכי ס"ד לומר דזוחלין שרבו על הנוטפין לא יהי' דינן כמעין. א"כ זבין ודכוותייהו שצריכים מים חיים היכא משכחת לה. והרי כל הנהרות ירדו לתוכן גשמים פ"א. ודוחק לומר דבאמת מצרכינן להו מעין שבמערה דוקא. אלא י"ל דקמ"ל מדקיי"ל דאף דמעין מטהר בכ"ש. עכ"פ צריך שיהי' בו כדי טבילת כל הגוף הנטבל [כחגיגה י"א א']. להכי קמ"ל ר"צ דכשהמעין מועט. ואין בו כדי טבילת כל הגוף רק ע"י צירוף הגשמים שירדו לתוכו. אפ"ה כיון שעכ"פ רבו הזוחלין על הנוטפין מטהרין אף כשהן משוכין וכשרים אף לזב שצריך מים חיים. א"נ לדיוקא אצטריך דטעמא דרבו זוחלין הא רבו נוטפין פסולין. ולא אמרינן קמא קמא דנפל מהנוטפין לתוכן בטל הואיל ודרכן בכך. עוי"ל דקמ"ל הכא אף בזוחלין שרבו על הנוטפין. דר"ל אף שהיו הנוטפין שם בתחלה ואח"כ פרצו לתוכן מי נהר זוחלין אפ"ה אם רבו זוחלין דינן כזוחלין. ולא אמרינן דנהווי כשאובין שקדמו לכשרים. דאע"ג שרבו הכשרים דינן כשאובין [כיו"ד ר"א סמ"ד]:

שעשאן זוחלין:    שהמשיכן. ומיירי הכא במ' סאה נוטפין שהיו כנוסין בגומא ועשה סדק או נקב בכותלי מקוה זאת לצורך מה. והרי כשלא יסתם הנקב והסדק יזחלו מי המקוה לחוץ. ולא ישאר בתוך הגומא מ' סאה. לפיכך תיכף כשניכר קלוח זחילת המים לחוץ. אף שיש עדיין בגומות המקוה מ' סאה כולו מחשב זוחלין ואסור לטבול. ולהכי כשירצה לטבול בתוכו סומך מקל וכו' במקום הנקב כדי לסתמו בשעת טבילה. וי"א דאפי' לא אפשר שיחסרו המ' סאה שבמקוה ע"י זיבת המים מהנקב. וכגון שתחת הנקב נשאר עוד מ' סאה אפ"ה מחשב ע"י הזחילה מהנקב כל עוד שמקלחין כל המקוה כזוחלין [ר"א ס"נ ונ"א ועמ"ש בסוף פרקן וק"ל מלעיל [פ"ג מ"ג] דמשמע דהא לאחר שיצאו השאובין כשיר' הבור אע"ג שהאמה זוחל והולך למעלה מהבור וע"כ דמיירי בשנשאר למטה מזרם האמה מ' סאה וצ"ע]:

אפילו זב וזבה יורד וטובל:    ויורד וטובל גרסינן. ור"ל אפי' זב וזבה רשאין לסמוך במקל אצל הנקב כדי לסתמו ואחר יורד וטובל. דאילו זב גופי' א"א שיטבול שם דהרי צריך מים חיים לטבילתו. וקמ"ל זב וזבה דאע"ג שטומאתן חמורה שמטמאין הכל בהיסט. אפ"ה מותרים לאחוז מקל או קנה [אע"ג שיש במינן קבלת טומאה וכ"ש אבן או אדמה שאין בהן סרך טומאה כלל ועי' נדה פ"ט מ"ג] וסותמין בהן הנקב מקום מוצא המים. ועי"ז שוב יחשבו מי המקוה כאשבורן ויורד הטמא וטובל באותה שעה:

אין מזחילין בו:    ר"ל גם למנוע המשכתן פסול דבר המקבל טומאה. ולפיכך אדקאמרת אפי' זב וכו' משמע דכ"ש טהור גמור דמותר לעכב מרוצת המים. ופליגנא עלך בתרתי. חדא דאפי' טהור גמור כיון דעכ"פ מקבל טומאה סבירא לי דאינו רשאי להיות הכשר מקוה על ידו. ותו דקאמרת דעכבה אינה כהוויי' אנא ס"ל דכל שמעכב שלא יבוא לידי פסול הו"ל כמכשיר המקוה. ולרמב"ם ה"פ דמתני' נוטפין שעשאן זוחלין. דהיינו שהי' מעין מטפטף טיף טיף מראש ההר. והרי המים הללו שלמטה דינן כמי גשמים מדאינן מחוברין להמעין. ולהכי אינן מטהרין רק באשבורן. אבל אם המים שלמטה מזחילין והולכין פסולין לטביל' לכל אדם. לזב דהרי צריך מים חיים דוקא והרי אלו שאינן מחוברין להמעין שלמעלה אינן מים חיים. וגם לזבה [ודכוותה] פסולין דאע"ג דא"צ מים חיים עכ"פ מדדין המים שלמטה כמי מקוה צריך שיהיו באשבורן דוקא. והרי הטפות הללו מדהן רבין למטה מסתמא בסוף הן מזחילין והולכין לפיכך כשירצה לתקן אלו המים שלמטה להכשירן לטבילה גם לזב. סומך מקל או קנה במקום שיורדין הטפות שיגיע ראש הא' של קנה למעלה במעין וקצה השני של הקנה למטה תוך המים שמתכנסין. כדי שיזחלו על המקל כל הטיפין המטפטפין בלי הפסק ועי"ז יחשבו גם המים שלמטה כמעין. ואע"ג שהמקל והקנה דקין ונמצא שקלוח המים שיורד עליהן מועט ודק. אפ"ה מחשבו ע"י חבור הקלוח הדק ההוא גם המים שלמטה כאילו מחוברין להמעין שלמעלה ויהי' גם הם דינן כמעין וכשרין לזב שצריך נוזלין דוקא אע"ג כשהנך שלמטה עומדין עכ"פ מי מעין הן שזוחלין. והא למה זה דומה לזב שטובל בשפת הנהר במקום שאין שם זרם שוטף. וכשירין גם לזבה אף כשהן זוחלין להלאה למטה. דאע"ג דכל שאינו מי מעין צריך אשבורן לטבילתה עכ"פ הנך דינן גם למטה כמעין ממש מדמחוברין ע"י הקלוח הדק שע"ג המקל. והא דנקט זבה ה"ה טמאים אחרים. אלא איידי דנקט זב נקט נמי זבה. מיהו מדקאמר ר' יהודה אפי' מקל או קנה שהן דקין. משמע דכ"ש דף רחב דמהני שעי"ז מחוברין המים שלמטה עם מי המעין שלמעלה בזרם רחב שיזחיל על הדף. וסתמא אע"ג שמיוחד לישיבה. או אפי' ע"י טבלא שיש לה לזבז. דאע"ג דלעיל פוסל כר"ג [כפ"ד מ"ב] היינו רק התם שא"א למי הצנור לבוא להמקוה רק ע"י הכלי. והרי הוויי' המקוה אסור להיות ע"י דבר המקבל טומאה וכדאמרן. משא"כ הכא. ותו דהכא מדהוכשרו המים שלמטה בהשקה להמעין שלמעלה ס"ל לר' יהודה כמו דמהני השקה ע"י כלי המקבל טומאה לטהר מים טמאים [ככיצה י"ז ב']. ה"נ מהני להו השקה כזאת ע"י דבר המקבל טומאה להכשירן לטבילה. ותו דהרי י"א דרק במי מקוה מצריך קרא הוויית מים ע"י טהרה [כזבחים כ"ה ב'. ועי' לעיל משנה ב' סי' כ' ודו"ק]. משא"כ הכא הרי הכל נדון כמעין. על זה פליג ר' יוסי וקאמר כל דבר המקבל טומאה אין מזחילין בו. דאם הדבר שהזחיל בו הוא דבר המקבל טומאה וכטבלא שיש בו לזבז דכן משמע דבריך דמהני מדקאמרת אפי' מקל וכו'. אני אומר דלא מהני דכל המקבל טומאה אסור לעשות על ידו השקה להכשיר המים לטבילה:

משנה ו

גל שנתלש:    מהים שהולך וסוער:

ונפל על האדם ועל הכלים:    שהיו טמאים ומשכחת לה שיתלש הגל מהים. כגון שהיו האדם והכלים ביבשה. וכשבאו מימי הגל עליהן. כבר נתלש הגל מהים:

טהורים:    ואע"ג דרק ים דינו כמעין [כמ"ג] והרי הגל הזה כשבא עליהן כבר הופסק מהים. וכי עדיף ממעין שעבר על הבריכה והופסק דצריך אשבורן דוקא [כלעיל מ"א]. והרי הכא לא הוטבלו הטמאים רק בדרך נפילת הגל ומיד שנגע בהן הגל שטפו עליהן ונזלו והלכו להן. וא"כ אין לך טבילה דרך זחילה יותר מזו ולא הוטבלו באשבורן. י"ל דעכ"פ כל זמן שלא נח הגל דינו כמעין לטהר גם בזוחלין. והרי כששוטף על גופן אכתי לא נח עד שיגיע לארץ. מיהו אעפ"כ צריך מ' סאה אע"ג דשאר מעין מטהר בכ"ש [כפ"א מ"ז] היינו במקום חיבור המעין. משא"כ הכא כשהגיע הגל לגוף הטמא כבר היה נתלש מהים [ש"ך ר"א סק"כ]. א"נ להכי נקט מ' סאה מדנקט אדם דמסתמא צריך מ' סאה לכסות כל גופו [כחגיגה י"א א']. מיהו הכא מיירי רק ביושב הטמא ומצפה שיפול הגל עליו. דאל"כ רק לחולין מהני טבילה בלי כוונה. אבל למעשר שני ולתרומה או לקודש צריך כוונה לטבילה. וכ"כ בהטביל בהגל בעודו באויר קודם שנגע ראש הגל בארץ אף לחולין לא מהני הטבילה [כחולין ל"א ב']:

כל מקום שיש בו ארבעים סאה:    ויודע שאינן שאובין [כפ"א מ"ד]:

טובלין:    האדם א"ע:

ומטבילין:    לכלים. אע"ג דלכלי במעין א"צ מ' סאה [כרטו"ז רסי' ר"א] היינו בודאי מעין ולא במסופק כי הכא. ונ"ל דמש"ה נקט כל מקום לאתויי אף שאין המ' סאה מכונסין יחד באופן שיטבול בהן אם לא שישתטח כל גופו אפ"ה שרי [כיו"ד רסי' ר"א]. והתנא רק בא"י קאי [שבת ע"ג ב'] להכי שפיר קאמר בכל מקום [ועי' לקמן רפ"ח ודו"ק]. ונ"ל עוד דמכאן מוכח דכל שאינו מעין גם לכלי צריך מ' סאה [ועי' רטו"ז י"ד ק"כ סק"ב ור"א סק"ב]. דאל"כ כלי בכדי נקט. אע"כ דבא לאשמעינן דאף דלכלי במעין א"צ מ' סאה אפ"ה במסופק אם הוא מעין צריך מ' סאה:

מטבילין:    כלים. דאילו אדם א"א שיטבול בגומא קטנה כהנך דחשיב ומה"ט נקט הכא רק מטבילין אבל לא טובלין:

בחריצין:    גומא מרובעת:

ובנעצים:    גומא שקצרה למטה ורחבה מלמעלה. ואפשר לפ"ז דקמ"ל דאע"ג דאדם בכה"ג אינו רשאי לטבול שם דמדאין רצפת הקרקע שוה ואינו יכול לעמוד שם שפיר חיישינן שלא יטבול כראוי. אפ"ה בכלים לא גזרינן אטו אדם. ולרמב"ם נעיצין היינו גומות שנעשו ע"י שהוסר משם דבר הנעוץ בארץ:

ובפרסת החמור:    גומות שנעשו ע"י דריכות פרסות רגלו בארץ תחוח. וה"ה פרסת רגלי בע"ח אחר. רק נקט חמור מדהוא בהמה מצויי':

המעורבת בבקעה:    ר"ל אם יש כמה גומות כאלה בבקעה שדרכו בה החמורים במרעה וכשירדו גשמים נתמלאו כולם. דאע"ג שהמים שבכל גומא מועטין הן אפ"ה כיון שכל מימי הגומות מעורבין הן כל אחת מהן עם חבירתה שבצדה כרוחב שפופרת הנוד בגובה קליפת השום [כיו"ד ר"א סנ"ד]. מצטרפין כולן יחד למ' סאה לטבול בכל א' מהגומות כלים:

בית שמאי אומרים מטבילין בחרדלית:    בקלוח גשמים שיורד מההר וא"צ אשבורן. ונ"ל דמדנקט פלוגתייהו רק בחרדלית ולא בכל מי גשמים שא"צ אשבורן. ש"מ דגם ב"ש מודו דמי גשמים צריך אשבורן [וכלעיל פ"א מ"ז]. ורק בחרדלית פליגי מדסופן להיות אשבורן כשיבואו למטה. וס"ל דכל העומד לאשבורן כאשבורן דמי. ואף לרבינו שלטי גבורים בגליון הרי"ף ב"מ קל"ג א' דס"ל דהיכא דחסר מעשה באותו ענין ואין בידו לעשותו לא אמרינן דכל העומד להעשות כעשוי דמי. הכא שאני דבודאי ממילא יהי' נעשה. וב"ה ס"ל דלא אמרינן כל העומד להעשות כעשוי דמי. רק בחסר שום מעשה משא"כ הכא שיש במים הללו דבר הפוסלן דהיינו זוחלין. לא אמרינן דכעשוי דמי [ודו"ק ועמ"ש בס"ד פסחים פ"ח סי' מ' שהארכנו]:

בית הלל אומרים אין מטבילין:    בקלוח הגשמים בשעה שזוחל והולך ויורד. דצריך אשבורן דוקא:

ומודים:    נ"ל דאין ר"ל מודים ב"ש וב"ה. דא"כ היאך מסיים כלים שגדר בהם לא הוטבלו והיינו ע"כ מדאין שם אשבורן. והרי לב"ש א"צ בחרדלית אשבורן. ואי"ל כהר"ב דלהכי לא מהני טבילה להכלים מדלא באו לצד השני של הכלים. במחילת כבוד רבינו ליתא. דהרי בשעה שהכניס הכלים בהקלוח היו המים מקלחין ומסבבין את הכלים מכל צד. אע"כ הך מודים מלתא דב"ה היא. דהם לבדם מודים לב"ש שרשאי לגדור בכלים:

שהוא גודר כלים:    עושה גדר עם כלים בכל רוחב זרם החרדלית. כדי לעכב מרוצת הזחילה. ויהיו המים שסמוך להגדר הזה אשבורן:

וטובל בהם:    בהמים שסמוך להכלים. דאף שלמעלה ממקום ההוא החרדלית מקלח והולך. עכ"פ מדטובל סמוך להכלים. ושם המים נשארין עומדין באשבורן מותר לטבול שם. ואף דאסור להוות מקוה ע"י כלים שמקבלין טומאה [כלעיל סי' כ']. הכא שאני שאינו אלא מעכב שלא יפסלו המים בהמשכה:

לא הוטבלו:    נ"ל דה"ט משום דהמים שבצד השני למטה מהכלים על מורד ההר. אינן אשבורן: