תפארת ישראל על מקוואות א

משנה מקוואות, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

שש מעלות במקואות: ר"ל ו' חלוקי דינים יש בו' מיני מים מכונסים על הקרקע שאינן תלושין וכל א' יש לה מעלה גדולה בטהרה יותר מחברתה. ואלו הם הו' מיני מים.

(א) מי גבאים.
(ב) מי תמציות.
(ג) מי מקוה.
(ד) מעין מועט מעורב ברוב שאובי'.
(ה) מי מוכין.
(ו) מים חיים.

וכולהו מפרש בפרקן:

זו למעלה מזו וזו למעלה מזו מי גבאים: גבא הוא גומא. ומיירי שירדו לתוכה מי גשמים רביעי' דאינן שאובין. דאע"ג שאינן מ"ס אמקט"ו מדמחשבו כמחובר:

שתה טמא: שלקק מהמים בלשונו או שאב בידו ושתה ואח"כ שתה וכו':

ושתה טהור טמא: ר"ל נטמא הטהור ששתה אחר הטמא. דאע"ג שהמים שבגבא שאינן שאובין אם הם רביעי' אמקט"ו. מדחזו מדאורייתא לטבילת כלי' [כפסחים י"ז ב'] ורק מד"ס צריך גם לכלי' מ"ס [כנזיר לח"א אבל במעין גם מדרבנן סגי לכלי בכ"ש כתוספות שם ופסחים י"ז ב'] עכ"פ הרי פיו או ידו ששאב בה כשהוציא מקצתה מהמעין אז הטפה שעל חלק גופו שחוץ להמים נטמא בגוף הטמא. דאע"ג דהטפה מחוברת עדיין למי הגבא. הרי קטפרס אינו חבור [כספ"ח דטהרות ועי' לקמן פ"ז מ"ז] והטפ' הטמא' זו חזר ושתת תוך המים שבגבא המכונסין. ואף שלא טימא את המים שבהגבא. עכ"פ היא עצמה נשארת שם בטומאתה. ולא נטהרה בהשקה. מדאין בהגבא מ' סאה. וכיון שהטפה הטמא' מעורבת במי הגבא הטהורים הרי בלח בלח יש בילה [כר"ה י"ג ב' ועי' רתי"ט בפ"ט דפרה] א"כ כל הטפה מעורבת בכל חלקי מי הגבא. וכשישתה אח"כ הטהור ממי הגבא הרי באותה שעה המים שישתה תלושין הן. ונטמא כל המים שישתה ממקצת חלקי הטפה שמעורב בהן. והרי סתם שתיי' ברביעית והשותה רביעית משקין טמאין נטמא גופו מלאכול תרומה [כזבים פ"ה מי"ב]. והר"ב כתב דחיישינן שמא שתה הטהור אותה הטפה הטמא. ותמוה דהרי ספק שתה משקין טהור [כטהרות פ"ד מי"א]:

טמא: דהרי כיון דבלח בלח יש בילה. א"כ כשהוציא הכלי מהמים יש בהמשקין התלושין שעליו קצת מהטפה הטמאה ששתת מעל הגוף הטמא לתוך מי הגבא. ולא נתבטלה הטפה ההיא בשאר המים שע"ג הכלי שהוציא ממי הגבא. אלא אדרבה מדהן תלושין טמאתן הטפה הטמאה [וכלעיל סי' ד']. והרי גם מעט משקין טמאין מטמאין כלי מגזירת משקין של זב וזבה [כשבת דף י"ד ב']:

אם הדיח: אם הדיחו גרסי'. ור"ל אם הדיח הככר בהמים שבגבא. הרי גלי דעתי' דניח"ל שנפל לתוך המים. ולפיכך כשמוציאו אח"כ הו"ל המים שע"ג כתלושין ונטמאו מהטפה הטמאה המעורבת בהן. וחזרו וטימאו הככר:

ואם לא הדיח טהור: דכל שלא נתלשו המים ממחובר. אע"ג שכשהוציא הככר מהמים. עדיין הי' המים לחין עליו. אפ"ה הרי המים האלו עדיין כמחוברים. ולא נטמאו מהטפה המעורבת בהן. ומדלא נטמאו ביטלו הטהורים את הטמאים של הטפה. והרי הן כולן טהורים. מיהו בנפל כלי מעצמו לשם. לא נטמא עד שידיחנו. רק ניח"ל לתנא למנקט ג' אופני טומאה שאפשר שיתטמאו מהמים. דהיינו אדם. וכלי. ואוכלין. ורק באוכל נקט שנפל מעצמו דמי פתי יסור הנה להשליך לחמו למי גבאי' בכוונה:

משנה ב

מלא בכלי טמא: נ"ל דקמ"ל דטפה שנפלה מכלי טמא. דינה כנפלה מגוף אדם טמא. מדסד"א דוקא באדם דניח"ל לפעמים שיתקרר גופו במים. לפיכך המים שנשארו על גופו כשהוציאו מהמים אחר ששתה. הו"ל כתלשן ברצון ונטמאו. אבל גבי כלי. ודאי לא ניח"ל שיתלחלח הכלי מבחוץ מהמים ששאב מהן. ולפיכך המים שע"ג מבחוץ. כל שלא התכוון להדיחו כתלשן שלא לרצון דמי ולא נטמאו. קמ"ל דמדהו"ל פ"ר כלרצון דמי [כרפ"ח דמכשירין]:

משנה ג

ואם לא הדיח טהור: נ"ל דתרתי קמ"ל הך בבא. חדא. דאף דנפלו מעצמן. אפ"ה כיון שכבר טמאים הן אם הדיח טמא. ותו קמ"ל נמי. דאע"ג דודאי יש בהתערובות הזה מים רבים טמאים. אפ"ה אם לא הדיח טהור:

ר' שמעון אומר בין שהדיח בין שלא הדיח טמא: אכולהו ג' משניות דלעיל פליג. וס"ל דבין ששתה טמא או מילא בכלי טמא. או נפלו לשם מים טמאים. נטמא הככר שנפל לשם אע"ג שלא הדיח. דחיישינן שמא כשהוציא הככר זבו מעל גביו כל מי הגבא. ונשתייר ע"ג רק הטפה הטמאה. וא"כ לא נתבטלה בשאר המים. וטומאתה להככר. כך פירשו רבותינו. ול"מ הי' נ"ל דרק אסיפ' פליג מדהיו כאן כבר מים טמאים בעין והן רבים. אמרי' דודאי נפלו לשם:

משנה ד

או שהלך בהן הטמא ושתה טהור טהור: הכא לא נקט שאב בכלי או נפל שם ככר כלעיל. ה"ט משום דהכא דקתני דאפילו בשתה הטהור טהור. א"כ כ"ש בלא הי' שם רק נגיעה כגון ששאב בכלי או נפל לשם ככר. דנשארו בטהרתן. דהרי המים שבמחובר אמקט"ו:

אחד מי גבאים מי בורות: נ"ל דבור וגבא אחד הוא. דשניהן חפירה עגולה העשוי לכינוס מי גשמים לשתיי'. רק דבור עמוק טפי. דסתם בור עמוק י' טפחים [כב"ק דף נ' ע"ב]:

מי שיחים: ארוך וקצר. כדי שיהא נוח לכמה בני אדם לעמוד בשורה לכבס במי גשמים שמתכנסים בתוכו. ומשום שדרך הכובס להוליך ולהביא הבגד לימין ולשמאל כדי לשטפן ולנקותו יפה. לפיכך שיח ארוך יפה לכיבוס [רב"א]:

מי מערות: מקורה. ועשוי לטבול במי גשמים שזבו לתוכו ונתכנסו שם. ומדאין הטובלין רוצים לעמוד ערומים באויר וגם בפרהסיא. להכי טובלין במערות במקום צנוע:

מי תמציות שפסקו: היינו מי גשמים שירדו בקלוח מההרים להעמק. אלא שהתמצו ונתכנסו המים ע"ג קרקע שוה. ושפסקו דקאמר נ"ל דר"ל שפסק קליחתן משם ולהלן. דאז שפיר איכא למיחש שהטפה הטמאה שנפלה לשם נשארת שם תוך המים. ולהכי רק במי תמצית שמכונס על קרקע שוה נקט שפסקו. דאילו לא פסקו רק שטפו משם ולהלאה. לא הוה חיישי' תו להטפה הטמאה שנפלה. דהרי נשטפה והלכה לה בשטף מים רבים משם ולהלן [כמכות דף ד' א']. אבל באינך כמי גבים ובור וכו'. וכ"כ גבי מערה שכולם מים מכונסין בגומ' עמוקה. לא נקט תנא גבייהו שפסקו. דהרי אפילו לא פסקו ורק שטפו על שפתם בזרם משם ולהלן. יש חשש שהטפה הטמאה נשארת במקום העמוק שבתוך הגומא [כלקמן פ"ג מ"ג]. והר"ב פי' דשפסקו. ר"ל שפסק הקלוח היורד מההר. דאילו לא פסק הקלוח. הי' הקלוח שבא אחר נפילת הטפה הטמאה מבטלה. והביא ראי' ממכשירין [פ"ב מ"ב]. ולא זכיתי להבין דלמה לו לרבינו להביא ממרחק לחם ראי' שלו. דהיינו ממסכת מכשירין. והלא ראיה ברורה לפנינו לדבריו במ"ה שבפרקן דס"ל לב"ה דטהרת המים הטמאים הוא משרבו אע"ג שלא שטפו אלא דמשנה דמכשירין היינו רק לב"ה דמשנה ה'. אבל משנתינו ד"ה היא. משום דמיירי רק לענין חשש טפה טמאה שנשאר' על הטהר' כשהעלה מהמים. משא"כ לענין לטהר כל המים המעורבים במקומן. היינו משנה ה'. דפליגי בה ב"ש וב"ה:

ומקואות: היא גומא מרובעת. העשוי ג"כ לטבילה. רק שאין קרוי על גבה:

שאין בהם ארבעים סאה: נ"ל דהאי שאין בה מ' סאה אכולהו קאי. אמי גבאים ובור וכו'. דאילו הי' בא' מהן מ' סאה. הי' הטפה הטמאה נטהרת בהשקה. וקמ"ל דכל הנך שוה דינן לכל הדינים דתנינן לעיל בכל המשניות במי גבאי'. משום דכולן מכונסים ועומדין הן איכא למיחש להטפה הטמאה שנפלה לתוכן:

בשעת הגשמים הכל טהור: לעיל אשמעינן דאם בחד מהנך נפל בהן טפה טמא'. הרי דינן כדאמרן. בין בשעת גשמים או לא. אבל הכא אשמעינן הסתם של הנך מיני מים. דבשעת הגשמים כולן טהורים. ולא חיישינן ששתה מהן הטמא. מדאין מצויין שם עוברי דרכים. ואפילו הי' שם מים טמאים מקודם. כיון שרבו עליהן מי גשמים. נטהרו [כמ"ה דמכשירין פ"ב מ"ג]. ותו הרי מצויין להן אז מים בכל המקומות. ונקל להן לקבל בכליהן מי גשמים שיורדין ומהיכא תיתי נחזיק ריעותא דטומאה לומר ששתה הטמא מהנך:

פסקו הגשמים: דאע"ג שפסקו רק לפני שעה מועטת. אפ"ה מתוך שקרובים למקום שמצויין שם בני אדם. חיישי' שמא לפני רגע מועטת הי' שם אדם טמא ושתה או מילא שם בכלי טמא. ואע"ג דה"ל ס"ט ברה"ר דטהור. דאי"ל עכ"פ ספק משקין ליטמא טמא [כטהרות פ"ד מ"ז] היינו רק ברה"י כמ"ש הרמב"ם שם. דאי"ל דהך כללא דס' משקין ליטמא טמא וכו' היינו בין ברה"ר בין ברה"י דלטמא אחרים טהור היינו אפילו ברה"י וליטמא טמא אפילו ברה"ר. וה"ט משום דמשקין עלולים לקבל טומאה. החמירו בטומאתן גם ברה"ר. כדי שיזהרו מלטמאן. וכמו שהחמירו מה"ט שיטמאו כלי [כהר"ב סוף זבים]. ליתא דא"כ בספק לטמא אחרים נמי הו"ל למגזר. כמו שגזרו שיטמאו כלי' מה"ט. אע"כ דדוקא התם החמירו כדי שיזהרו מאד מלטמאן. אבל הכא דרק ספק איכא שמא נטמאו הגשמים מה זהירות שייכי גבי'. י"ל כיון דשתיית בנ"א מצויה. והרי רוב בנ"א הן עובדי כוכבים וע"ה שהן טמאין. תולין במצוי. גם בס"ט ברה"ר:

והרחוקים טהורין עד שיהלכו רוב בני אדם: ר"ל אם החבר שרוצה לשתות מהן משער שמשפסקו הגשמים כבר נשתהה כל כך עד שכבר עבר שם א' מהרוב ב"א דהיינו עובדי כוכבים וע"ה. אז המים בחזקת טמאים. ומטעם הנ"ל:

משנה ה

מאימתי טהרתן: של קרובים ורחוקים או של הנך שודאי נטמאו ע"י נפילת מים טמאין לתוכן:

בית שמאי אומרים משירבו: שירדו לתוכן אח"כ מי גשמים רבים. יותר ממים הטמאים שהיו שם תחילה:

וישטופו: ר"ל וגם צריך שאחר שירבו עליהן המי גשמים. יהיו שוטפין ממקומן לחוץ. דמתוך שרבו ושטפו. תלינן שהטפה הטמאה שנתערבה כבר נשטף בשטף מים רבים ויצא לחוץ:

ובית הלל אומרים רבו אף על פי שלא שטפו: דכיון שירדו המי גשמים הטהורים לבסוף והם רבים מהטמאים טיהרו הטהורים את הטמאים [כמכשירין פ"ב מ"ג]. אע"ג שלא שטפו המים לחוץ. וכגון שהגומא שהמים בתוכה עמוקה. שגם אחר ריבוי הגשמים לא שטפו לחוץ:

ר' שמעון אומר שטפו אף על פי שלא רבו: כגון שכבר היתה הגומא מלאה ממים הטמאים. ועי"ז משירדו לתוכה גשמים מועטים כבר שטפו חוץ להגומא. [ול"מ גם לב"ה שטפו בלי רבו מהני [כמכות דף ד' א']. רק דלר"ש רק שטפו מהני]:

כשרין לחלה: לאו דברי ר"ש היא. אלא דה"ק. מים טמאים הנ"ל שנטהרו לכל מר כדאית ליה. כשירים לחלה. ר"ל מותר ללוש בהן עיסה הטבול לחלה. דאף על גב דאסור לגרום טומאה לחולין הטבולין לתרומה ולחלה [כע"ז נ"ו א']. הני מילי בודאי טמא. אבל הכא דליכא כאן רק חשש רחוק מטומאה. שמא נתערב שם טפה טמאה. לא גזרו בה רק בתרומה וחלה ממש. אבל לא בטבול להן. מיהו בהנך דלקמן במ"ו. שטהרתן יותר גדולה. שפיר נקט כשירי' לתרומה. ר"ל אפילו לתרומה ממש. וה"ה לחלה ממש. דגם חלה בכלל תרומה היא. וקדושת שניהן שוה. והא דנקט הכא בטבול לחלה. ה"ה בטבול לתרומה. רק אורחא דמלתא נקט. דטבול לתרומה לאו אורחא ללוש במים. א"נ לרבותא נקט טבול לחלה אע"ג שגורם הטבל להחלה בידים. אפ"ה שרי:

משנה ו

מי תמציות שלא פסקו: היינו ששוטפים ממקום שזחלו לשם למרחוק. ומיירי שאין בהם מ' סאה. ונ"ל דה"נ מיירי במי גשמים המכונסים אלא ששוטפין והולכין למרחוק. דדוקא בששטפו קצת ממעל לשפת מקום כנוסן לב"ה לעיל י"ל דלא מהני. אבל כששוטפין להלאה לכ"ע אין בהן חשש טומאה כלל. דהרי אפילו נפלה לשם טפה טמאה. כבר נשטפה והלכה. ולהכי נמי נקט הכא רק מי תמציות. דהיינו מי גשמים שעל קרקע שוה. דאילו שבבורות שיחין וכו'. אפילו שוטפין והולכין למרחוק. יש חשש שהטפה הטמאה נשארת במקום העמוק שבגומא [כלעיל סימן ט"ו]:

שתה טמא ושתה טהור טהור: דהרי הטפה הטמאה נשטפה והלכה לה [ולהר"ש והר"ב הנ"ל הרי נתבטל]:

נפלו מים טמאים: קמ"ל אע"ג שהי' כאן ודאי מים טמאים בעין. והן ג"כ רבים. אפ"ה אמרי' דנשטפו והלכו להן. ואינן עוד כאן:

כשרים לתרומה וליטול מהם לידים: ר"ל לשאוב מהן בכלי. ולרחוץ בהם הידים לתרומה [וכ"ש לחולין. דהרי אפילו נטמאו המים ממת וכדומה. מותרים לנט"י לחולין. אף דצריך בהן נט"י מסרך תרומה [כחולין ק"ו א'] ועמ"ש בס"ד בידים סוף פ"א ופ"ב סי' ל"ד]. והא דאצטריך למתני דכשירים לנט"י דרבנן. הרי כ"ש הוא מתרומה דאורייתא. י"ל דרק לדיוקא נקט נט"י לאשמעי' דהא להטביל בהן הידים כפי הצריך לקודש [כחגיגה פ"ב מ"ה] פסול. וכ"ש לעיל מ"ה דפסולי' לטבילת ידים. ומשום חומרא דקודש. ולי"א גם לטבילת ידים לחולין פסולי' מדאין בהן מ' סאה. [או"ח קנ"ט סט"ו]. והא דלא אשמעינן הכא דבנפל בהן מת או הלך בהן טמא דטהורים ה"ט משום דכ"ש הוא ממעלה ראשונה. דג"כ טהור בכה"ג [וכמ"ד] וכ"ש הכא:

משנה ז

למעלה מהן מקוה שיש בו ארבעים סאה: של מי גשמים:

שבו טובלין: כל גופו. חוץ מזב זכר. דצריך מים חיים לטבילתו:

ומטבילין: כלים. וכ"ש דשרי להטביל הידים לקודש. וה"נ א"צ תנא לאשמעינן דבשתה מהן טמא. או וכו'. דמותר הטהור לשתות משם אפי' לכתחלה. וכ"כ מותר לשאוב משם בכלי טהור. משום דכל הנך כ"ש הוא ממשנה ו' שהוא מעלה למטה מזו:

למעלה מהן מעין שמימיו מועטין: פחותים ממ"ס:

ורבו עליו מים שאובין: ששפכו לתוכן שאובין מרובים ממי המעיין:

שוה למקוה לטהר באשבורן: דמי גשמים מ"ס שנקוו. מטהרין רק בעומדין כנוסין. ולא בזוחלין. והנך נמי מדלא הי' מתחלה מ"ס. והשאובים מרובים ממי המעין. דינן בזה כמי מקוה לטהר רק כשעומדין כנוסין. מיהו במקום שהיו זוחלין בתחלת'. מותר לטבול אף כשזוחל נמי השתא [תוספתא]:

ולמעין להטביל בו בכל שהוא: דדוקא במקוה צריך בין לטבילת אדם או כלי מ' סאה מדרבנן. אבל במעין סגי לכה"פ לכלי בכ"ש. וכל שהוא לאו דוקא. דלכל הפחות צריך שיהי' גוף הנטבל בין אדם בין כלי מכוסה במים בפעם א'. ואז אף באדם ואינן מ' סאה. וכגון שהוא ילד או אנוש גוץ. אפ"ה כיון שהוא מעין כשר מדאורייתא לטבילה. ואנן קיי"ל דאפילו מי מעין ומי גשמים שנתערבו. אפילו רק מחצה ע"מ. אינן מטהרין בזוחלין רק באשבורן [ר"א ש"ך סק"י]. ואפילו במעין בעין. דוקא לכלי סגי בכ"ש. אבל לטבילת אדם גם במעין צריך מ' סאה [יו"ד ר"א ס"א]:

משנה ח

למעלה מהן מים מוכין: ר"ל מי מעין אף שאינן מ' סאה. אבל הוכה טעמן. שהן מרים. או מלוחים או חמין או אפילו פושרין:

שהן מטהרין בזוחלין: ר"ל גם בזוחלין וכ"ש באשבורן. דדינן כשאר מעין. רק מדמשונים בטעמן. אינן נקראים מים חיים:

למעלה מהן מים חיים: מי מעין זכים ויפים ושוטפין בזרם [עי' פ"ח דפרה מ"י]:

שבהן טבילה לזבים: לזב זכר שהצריכה לו תורה טבילה במים חיים דוקא:

והזייה למצורעים: שהצריכה תורה שישחוט הצפור האחד מב' צפרים שיביא. אל מים חיים שבכלי חרש ובתוכו יטביל אח"כ הצפור החי עם האזוב ושני תולעת ועץ ארז ויזה עמהן על המתטהר ז' פעמים:

וכשרים לקדש מהן מי חטאת: כשישאבום משם בכלי. רשאי לקדש המים שבכלי באפר פרה. להזות מהן על הנטמא במת ביום ג' וז':