תפארת ישראל על מקוואות ב

משנה מקוואות, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

אפילו טבל: ר"ל או אפילו ודאי טבל. אבל ספק וכו':

ספק יש בו ארבעים סאה ספק אין בו: נ"ל דלא מבעי באדם בינוני שצריך מדאורייתא מ' סאה שכך שיערו בו חכמים. שכך צריך לכסות בהן כל גופו בבת אחת [כיומא לא א']. וא"כ ה"ל ספיקא דאורייתא. אלא אפילו באדם קטן דסגי ליה מדאורייתא כשרק כל גופו מתכסה בהמים. ואפי' אינן מ' סאה. ורק מדרבנן צריך גם לקטן. ואפילו במעין מ' סאה [כיו"ד ר"ס ר"א]. וא"כ ה"ל הכא ספק דרבנן אפ"ה כיון דודאי טמא הי'. לא מהני ליה טבילה:

שני מקואות אחד יש בו ארבעים סאה ואחד שאין בו: ואפי' ודאי הי' בה כדי לכסות גוף הנטבל. וכל הג' בבי. לא זו אף זו קתני:

ספיקו טמא: הכא א"צ תנא לפרש דאפילו הי' המקוה ברה"ר טמא [כלקמן מ"ב]. דהכא שאני שאירע הספק בהטובל שיש לו חזקת טומאה. ואין חזקת מקוה כשירה כנגדה. להכי לא דמי לסוטה. שיש לה חזקת טהרה. להכי ברה"ר טהור. אבל זה שיש לו חזקת טומאה. ודאי מסתבר דאין ספק מוציא מידי ודאי. ופשיטא דטמא. משא"כ במשנה ב' שהספק במקוה. שפיר סד"א כיון דנמדדת מעיקרא והיתה שלימה. ודאי דמיא לסוטה. דהרי גם להמקוה היתה חזקת שלימה מעיקרא [ועמ"ש בס"ד בפ"ד דטהרות בבית הספק סי' יא ועי' הרא"ש כאן]. להכי קמשמע לן התם דאפילו הכי גם ברשות הרבים טמא. אבל משנתינו במציעתא מיירי שלא היה להמקוה חזקת שלימה מעיקרא. וכ"כ בסיפא בטבל בא' מב' מקואות שא' מהן אין בה ארבעים סאה. אף על גב דהוה ליה ספק דרבנן. דמדאורייתא משבא כולו תחת המים סגי. אפילו הכי מדנטמא טומאה דאורייתא. אין ספק טבילה מוציאו מידי ודאי טומאה. מיהו כל זה בנטמא האדם באב הטומאה. אבל בנטמא בולד הטומאה. דה"ל רק טומאה דרבנן. טהור [וכמשנה ב]:

משנה ב

מקוה שנמדד ונמצא חסר: ממ' סאה:

כל טהרות שנעשו על גביו למפרע: עד השעה שיודע בודאי שהיתה שלימה כשטבל:

טמאות: דרק ספק טומאה ברה"ר גמרינן מסוטה דטהור. ולא ספק טהרה. מדאין ספק מוציא מידי ודאי:

במה דברים אמורים: גם אמשנה א' קאי:

בטומאה חמורה: שנטמא באב הטומאה. אפילו באב הטומאה דרבנן [כפ"ד דטהרות מי"א]:

כגון אכל אוכלים טמאים: חצי פרס. או שתה וכו':

ושתה משקין טמאים: רביעית:

בא ראשו ורובו במים שאובים: מיד אחר שטבל להתטהר משום טומאה. קודם הערב שמש שלו:

או שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין מים שאובין: דכשנפלו עליו דרך נפילה. מטמאו אפילו טהור גמור. אפילו רק בג' לוגין [כשבת י"ג ב']:

ואינו יודע באיזה מהן טבל: הא דנקט הנך ג' בבי דהוו זו ואצ"ל זו. י"ל דנקט ב' בבי קמייתא לרבותא דת"ק דאפ"ה טהור. ונקט סיפא בודאי טבל א"ע לרבותא דר' יוסי דאפ"ה טמא:

ספיקו טהור: דמדטמא רק מד"ס וגם לא נטמא בשום אב הטומאה קילא טפי:

רבי יוסי מטמא: לשיטתו אזיל דהכי ס"ל בפ"ב דידים [רב"א]:

אבל ספיקו ליטמא: כגון שמסופק אם אכל אוכלין טמאין. או שמסופק אם נטמא באינך שנזכרו לעיל:

ולטמא: ר"ל או שנטמא בודאי בא' מהנך דלעיל. ומסופק אם נגע אח"כ בטהרות:

טהור: דכל הנך הם מאותן ספקי דרבנן דאף ברה"י טהורים [כפ"ד דטהרות מ"ז]. ואפילו לר' יוסי לעיל דס"ל דאזלינן בתר חזקת הטמא. עכ"פ במסופק אם נגע בטהרות טהורים. מדיש להטהרות חזקת טהרה. מיהו יש ג"כ ספק טומאה דרבנן ששורפין עליה את התרומה [כפ"ד דטהרות מי"א]:

משנה ג

ספק מים שאובין שטהרו חכמי': [כלעיל פ"ד דטהרות מ"ז]:

ספק נפלו ספק לא נפלו: ג' לוגין מים שאובין למקוה החסירה ממ' סאה:

אפילו נפלו: ר"ל או אפילו ודאי נפלו לשם. אבל ספק וכו':

ספק יש בהם: בהמי מקוה הכשרים שנפלו לתוכן הג' לוגין:

ארבעים סאה: דביש בהמים כשירים שבמקוה מ' סאה. לא נפסלו אפילו נפלו לתוכן כל מים שאובין שבעולם [יו"ד ר"א סט"ו]:

שני מקואות: או ב' מקואות וכו':

מפני שיש לו במה יתלה: משום דג' לוגין שנפלו למקוה שיפסלוה הוא רק מד"ס. לפיכך היכא דאיכא למתלי שלא יפסיל אף א' מהן. אמרי' שאני אומר [כפסחים דף י' ע"א]. ומה"ט במסופק אם היו ג' לוגין ואפילו ודאי נפלו ה"ל כספק נפלו ג' לוגין. ותלינן לקולא:

ספיקו טמא שאין לו במה יתלה: דאע"ג דבכל א' לבדה יש ספק נפילה. עכ"פ כיון דודאי נפל לא' מהן. וחד מנייהו ודאי פסול. הי מנייהו מפקת [יו"ד ר"א סס"ח]. ונ"ל דעכ"פ בבאו לשאל זא"ז שניהם כשרים. וכב' שבילין [טהרות פ"ה מ"ה ועי' יו"ד סימן קי"א ש"ך סקי"ט]. ומיירי שב' מקואות החסירות אין ידוע כמה חסר מזה וכמה מזה למ' סאה. וכ"כ ברישא שהי' א' מהן שלימה וא' חסירה אינו ידוע כמה חסר מזו ממ' סאה. וכמה יתירה זו ממ' סאה. דאל"כ הרי ע"י שימדדן ידע לאין נפלו. ואע"ג דהשתא עדיין שתיהן פסולין מדאין בזו ובזו כשיעור עכ"פ נ"מ בהושלמו שניהן אח"כ במי גשמים וכדומה שכשרים. ואפ"ה אותה שנפלו לתוכה הג' לוגין ונפסלה. נשארת בפסולה. עד שתושק למקוה שלימה או למעין [כיו"ד ר"א סכ"ה]:

משנה ד

רבי אליעזר אומר רביעית מים שאובין בתחלה: שנפל הרביעית תחלה לבור ריק. אע"ג שאח"כ ירדו עליו גשמים יותר ממ' סאה נפסל [יו"ד ר"א סכ"ב. ודלא כמשמע לכאורה מהר"ב דדוקא בלא נפלו אח"כ מ' סאה כשירים נפסלו]:

פוסלין את המקוה: ר"ל נפסלו כל המים הכשירים שנפלו לתוכן אח"כ:

ושלשה לוגין על פני המים: ר"ל והא דאמרינן דג' לוגין שאובין פוסלין המקוה. היינו רק כשהיו תחלה בבור מים כשירים הפחותים ממ' סאה. דס"ל דכשהיו השאובין תחלה סגי לפסולה רביעית. שהוא שיעור מקוה דאורייתא לכלים קטנים [כפסחים י"ז ב'] והרי כבר יש שם מקוה פסולה עליו [הרא"ש]:

שיעורו שלשה לוגין: והכי קיי"ל [יו"ד ר"א סקמ"ד]:

משנה ה

מקוה: חלל ריק של המקוה:

שיש בו שלש גומות של מים שאובין של לוג לוג: מיירי שהדפנות המקיפות לחלל המקוה היו בשפוע. והיה במדרון הדפנות ג' גומות זו למעלה מזו. ובכל גומא היה לוג שאובין:

אם ידוע שנפל לתוכו: תוך חלל המקוה:

ארבעים סאין מים כשרין: מהגשמים שירדו לתוכו:

כשר: מדה"ל מ' סאה קודם שהגיעו המים ללוג הג':

פסול: אפילו נפלו אח"כ לשם מי גשמים יותר ממ' סאה. [יו"ד ר"א סי"ט]:

מפני שהוא כמקוה סמוך למקוה: ר"ל זה דומה כאילו מקוה מים כשרים הפחותים ממ' סאה היו נוגעים במקוה שאובין שבצדה. שלא נפסלו הכשרים עי"ז. ולרבנן דוקא כשיש בין מקוה הכשר להפסול מחיצה מפסקת. שלא נתערבו להדיא. רק נוגעים אהדדי בראשן. אז לא נפסלו הכשירים ואף שפחותים ממ' סאה [כיו"ד ר"א סי"ז]. משא"כ הכא הרי נתערבו כולן יחד. ונפסלו כולן [ר"א סנ"ה]. ובאמת לר"ש אפילו היו הג' לוגין בגומא א' נמי כשר. רק נקט ג' גומות לרבותא דת"ק:

משנה ו

המסנק את הטיט לצדדין: שהי' כאן מקוה ממים כשירים פחות ממ' סאה. והיה טיט מעורב בהמים. ובא א' וגירף הטיט מתוך המים. וצבר הטיט בצד המים. אבל לא תלש הטיט לגמרי מהארץ:

כשר: דמדלא תלש הטיט לגמרי. רק גרפו לצדדין. לא נעשו מים הבלועים בו שאובין:

היה תולש: שהגביה הטיט ועקרו לגמרי מהקרקע בידו או בכלי:

ומשכו ממנו שלשה לוגין: ר"ל בשעה שעקר הטיט. נמשכו ממנו באויר ג' לוגין. ונפלו להמקוה החסירה. א"נ דמיירי שנמשכו ממנו הג' לוגין אחר שהניח הטיט בצד המקוה. אבל לא היה ריוח בין הטיט להמקוה שיעור ג' טפחים. דזהו שיעור המשכה להכשיר שאובין:

פסול: וקמ"ל דאף שלא היו המים בכלי. רק מובלעים בהטיט. אפ"ה מחשבו שאובין. ונ"ל דלא מבעי בטיט עב דאע"ג דכשנפל הטיט להמקוה. והיו בלועי' בהטיט ג' לוגין שאובין לא פסלו המקוה. דלא גרע טיט מספוג [פ"ו מ"ד]. אפ"ה השתא שנמשכו ממנו המי' נעשו שאובין. אלא אפי' תלש טיט הנירוק דאפי' כשהוא שאובין משלים לשיעור מקוה. ואינו פוסלה. ה"מ בעודו טיט הנירוק. אבל כשנמשכו המים מהטיט. באותה שעה נעשו שאובין ופוסלין:

מפני שלא נתכוין לשאוב: רק לסלק הטיט. וס"ל דכמו לענין הכשר. אם נתלש שלא לרצון לא מחשב תלוש [כמכשירין פ"ד מ"ז ורמב"ם פי"ב מאוכלין ה"ג] כ"כ לא מחשב תלוש לפסול המקוה. והלכה כת"ק: [אמר העבד ישראל הנה פה מקום אתי בהררי לבנון אשר בו תעיתי כשה עובד. פניתי לשמאל ואין מחזיק בידי. ואהי' כפרה רועה בין הכרמים אילך ואילך. אשר בין כל ענבי אשכולות גפנים הנטועים באצבע אלקי' מרבותינו נוטרי כרם ד"צ. לא מצאה נפשי העיפה די הפק רעבונה. דראו נא משניות החמורות ז' ח' ט'. והרבה יש לדקדק בהן. ורבותינו נ"ע נותני לחמנו טמנו לשדן מלפנינו. קצרו בדבריהם המזוקקים. וצמצמו רוח קדשם בין ב' בדי הארון. ולכן כאן הבעה"ב עומד בפנים והעני בחוץ ושואל מה טעם יש בזה או בזה. ואין אומר השב. ולכן דלו עיני ולבי למרום. כי משם רואה אבן ישראל. ומשם יבקיע לי אורה. ומעוז צור ישועתי יהי' נא למשען לי. דאפתח אנא פתחא לנפשאי העלובה. ויהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל חבובה. למעלה חנן ולמטה חן דבובה. ותהלת ד' ידבר פי ליוצר המאורות לרוחי עבובה]:

משנה ז

ונתמלאו מים: מגשמים שירדו לתוכן. ואינן שאובין מדלא הניחן שם לשם כך:

רבי אליעזר אומר אם עונת גשמים הוא: שאז יש לו לצפות שאחר שישבור הקנקנים ויזוב המים מהקנקנים שבגג לתוך הבור שאצל הכותל שתחת הגג למטה. יתמלא הבור אח"כ רוב המ' סאה מהגשמים שעתידים לירד לתוך הבור [וכ"ש כשכבר היו רוב כשירים בבור. ועי' לעיל מ"ד]:

אם יש בו: בהמים שבקנקנים:

כמעט מים בבור: ר"ל אע"ג שרוב המ' סאה שבבור יהיו מגשמים שירדו. צריך ג"כ עוד תנאי שהמים שבקנקנים יהיו רק כמעט המי גשמים שכבר ישנן בבור קודם שישבור הקנקנים. אבל אם מי הקנקנים יתירים מהכשירים שבבור. בטלים הכשרים שבבור בהרוב של מי הקנקנים. וכליתנייהו דמי. והו"ל כירדו מי הקנקנים תחלה להבור. ואז לא יוכשרו. אף כשיתמלאו אח"כ רוב המ' סאה מהגשמים שירדו אח"כ. דאחרונים מבטלין הראשונים. [כמכשירין פ"ב מ"ג]:

ישבר: ר"ל ישבר הקנקנים במקל במקום עמידתן. כדי שיזובו המים מהגג להבור שלמטה אצל הכותל. ולכשירדו אח"כ לתוכה רוב המ' סאה מי גשמים מותר לטבול בהבור. והא דמצריך ר"א תרתי דהיינו שיהי' בהבור רוב המ' סאה מי גשמים. וגם שהמי גשמים שכבר ישנן בהבור. לא יהי' פחותים ממי הקנקנים. ה"ט משום דס"ל לר"א דכיון דמים הללו שבקנקנים א"א שיתוקנו לטבילה. רק בא' מב' אופנים. דהיינו או ע"י המשכה. שימשיכום ע"ג קרקע ג"ט קודם שירדו למקוה. או ע"י שבירה. שכשישבור הקנקנים ויזוב המים לגומת המקוה. א"צ המשכה. ולא מחשבו שאובין. וא"כ אף דשבירה עדיף מהמשכה. דהרי בהמשכה צריך שיוקדמו בהבור רוב מ' סאה מים כשרים. ואח"כ ימשכו לתוכן להשלים המ' סאה משאובין. אבל בשבירה סגי בשהושלמו הרוב מ' סאה כשרים לבסוף. עכ"פ לענין זה שוין שבירה והמשכה דבשניהן צריך שיהי' רוב המ' סאה מים כשירים. הא במחצה על מחצה. כמו דבהמשכה פסול [כיו"ד ר"א סמ"ד] כ"כ בשבירה פסול לר"א. וס"ל עוד שיש עוד דמיון לשבירה עם המשכה. דכמו בהמשכה בין שהמשיך רוב המ' סאה שאובין לבסוף ובין שהיה רוב המ' סאה מים כשירים אבל המשיך רביעית שאובין בתחלה פסול [כלעיל מ"ד]. כ"כ בבאו השאובין המועטין ממ' סאה תחלה לתוך הבור ע"י שבירה פסול. להכי צריך שהמים הכשירים שיש מעט מהן בבור. לא יתבטלו במי הקנקנים שכשישברו יזובו לבור. אמנם הא דמהני שבירה. ה"ט דכששובר הקנקנים גלי דעתי' למפרע דלא הוה ניחא ליה שנתמלאו. ולהכי לא מחשב גבייהו בשעה שנתמלאו כאילו העמידם בכוונה שיתמלאו. וה"ל גבייהו תפיסת יד אדם. ולפיכך לא מחשבו שאובין. משא"כ כפיית הכלי' לא מהני. דבזה לא התברר עדיין דשלא בכוונה העמידן שם שיתמלאו. דאולי התכוון לכך לכפותן אח"כ. משא"כ שבירה. וכי ס"ד שיתכוין לשבור כליו לבסוף:

ואם לאו: שחסר חד מהנך ג':

לא ישבר: דסבירא ליה דכל שאין בהמקוה כל המ' סאה מים כשירים צריך ג' לטיבותא. שיהיו רוב המ' סאה מים כשירים. ושיהיו מעט מים כשירים תחלה בבור שלא נתבטלו. ושיהיו מועט שאובין באין למקוה ע"י שבירה [אבל המשכה לא] וסימנך ר מ ש:

או יכפה: דס"ל דאפי' ג' לריעותא. שאין הרוב מים כשירים. וגם לא הי' מעט מים כשירים תחלה בבור. וגם שהשאובין שבהכלים לא באו להבור ע"י שבירה. רק ע"י שכפה הכלי. נזלו המים להבור. עכ"פ כיון שלא מלאן בידו. וגם לא הגביה הכלים אחר שנתמלאו. ואפי' כל המקוה נעשת ממים הללו כשיר' [כיו"ד ר"א סמ"ב]:

אבל לא יערה: דתיכף כשהגביהן לערות נעשו שאובין. וכ"ש כשלא העלן להתנגב. רק התכוין שיתמלאו ממי גשמים היורדים. נעשו שאובין וצריכין המשכה ממש. ולתוך רוב מ' סאה שיהיו תחלה תוך הבור:

משנה ח

הסייד ששכח עציץ בבור: דרכם היה לסייד הבורות שלא יתבלעו המים בדופני הבור. וכדאמרינן באבות בור סיד שאינו מאבד טפה. ומיירי הכא שהסייד שהביא לשם הסיד שבתוך העציץ. לאחר שסייד הבור שכר העציץ הריק בתוך הבור. ונתמלא העציץ ממי גשמים שכבר היו בתוך הבור. אלא שלא היו מ' סאה. ונשקע העציץ בהן ונתמלא מים. ואי"ל יעלהו דרך שוליו. דאז לא יפסלו המים שבתוכו למים הכשרים שבבור [כלקמן פ"ז מ"ו]. ליתא. דזה לא מהני רק בשיש עכ"פ מ' סאה מצומצמות בתוך הבור. משא"כ הכא דאין מ' סאה בהבור. אם לא ישבור העציץ לגלות דעתיה דלא הו"ל בהן תפיסת ידי אדם בשעה שנתמלאו. אז אפי' קודם שיעלן נעשו שאובין למפרע:

ונתמלא מים אם היו המים צפים על גביו כל שהו: דכשיהי' כן עי"ז משעה שבא קלוח המים שבבור לתוך העציץ עד השתא. תמיד היו מים שבעציץ מחוברים למים שבבור:

לא ישבר: דמדאינן מחוברין יחד למים הכשרים נעשו שאובין. ושבירה לא מהני להו כבמשנה ז'. דהכא שאני שלא העמיד העציץ לנגבו:

ורבי יהושע אומר בין כך ובין כך ישבר: ר' יהושע נמי ס"ל דהכא שלא העמיד העציץ לנגבו. דהיינו ההיפוך מלחלוח המלוי. גרע טפי מלעיל. ולהכי גם לדידיה לא מהני כפיי'. רק גלוי דעת אלימתא ע"י שיבור העציץ [ועי' מכשירין פ"ד מ"ח. רק התם יש בהמקוה מ' סאה ולא נעשו מים שבקדיר' שאובין]:

משנה ט

המסדר קנקנים בתוך הבור: כדי שיבלע בדפנותיהן המים שבבור. ולא יבלעו היין שישים אח"כ לתוכן. מדיהיו שבעים מלבלעו. ונבלע המים בדפנות הכלי'. ועברו ג"כ לתוך חללן. עד שנתמלאו מים ממש. ונ"ל דקמ"ל בהך בבא דאף דהתכוין שיבלעו המים לתוך דפנות הכלי'. לא הו"ל כהתכוין שיתמלא חללן. ולא מחשבו שאובין:

אף על פי שבלע הבור את מימיו: ולא נשאר רק המים שתוך חלל הקנקנים. והן אינן מחוברין כלל דרך נקב הפליטה שבדפנות. להמים הכשירים שבתוך הבור. דהרי אין מים בבור:

הרי זה ישבר: מדלא הניחן שיתמלאו. סגי בשבירה:

משנה י

מקוה שיש בו ארבעים סאה מים וטיט: ששניהן יחד מ' סאה והטיט נירוק דמצטרף [כרפ"ז]:

ר' אליעזר אומר מטבילין במים ואין מטבילין בטיט: דס"ל דאע"ג דהטיט מצטרף להשלים המ' סאה דהרי מודה דעכ"פ רשאי להטביל בהמים. אפ"ה אין הטיט מחשב כמים ממש דהרי כשכולו טיט דק. לכ"ע פסול לטבילה [כסוכה י"ט ב'] לפיכך גם כשמקצת גופו תוך הטיט. לא מהני טבילה. והא דטובל עכ"פ בהמים. מיירי בשטובל כלי. או אדם קטן. שאין להן צורך מ' סאה לכסות גופן בבת אחת [כיומא ל"א א']:

רבי יהושע אומר במים ובטיט: ר"ל מותר לטבול אף שקצת גופו יושקע בשעת טבילה בטיט. דס"ל דאע"ג דאסור לטבול כל גופו בטיט. והרי ה"נ קצת מרגליו יושקעו בטיט. ומ"ש קצת גופו מכולה גופו. אפ"ה שאני הכא. דכיון שהמים צפין ע"ג טיט וכדמסיק. לפיכך באותה שעה שתוחב רגליו תוך הטיט. המים מקדימין ובאין לתוך מקום התחיבה. והמים ההם הרי מחוברים למי המקוה. ושפיר גם מקצת הגוף שתוך התחיבה. במי מקוה נטבל. והרי הטיט שסביבן מצטרף. ולחציצה אין לחוש. דהרי רך הוא וכדמסיק והכי קיי"ל [ר"א סל"ב]:

באיזה טיט מטבילין: כדקאמר ר' יהושע לעיל:

בטיט שהמים צפים על גביו: דאז מקדימין המים לטיט וכדאמרן [ועי' ספ"ז]:

מודה רבי יהושע שמטבילין במים ואין מטבילין בטיט: ואפ"ה מצטרף להשלים המ' סאה:

באיזה טיט אמרו: שמצטרף להשלים שיעור המ' סאה. וגם דנימא גבייהו שאם המים צפין ע"ג מקדימין המים לרגליו כשיתחבם לתוך הטיט:

בטיט שהקנה יורד מאליו: ר"ל שהטיט רך כל כך. עד שכשימדד בהקנה את המים. הקנה ישקע בעצמו בהטיט. מבלי שיצטרך לדחקו בכח לתוכו:

רבי יהודה אומר מקום שאין קנה המדה עומד: אם הקנה כבר תחובה בהטיט. לא יהי' עומד אלא יטה את עצמו למן הצד. אם לא יתמכהו בידו. וכל השיעורים הללו. המאוחר עב טפי מקמא:

אבא אלעזר בן דולעאי אומר מקום שהמשקלת יורדת: שכשיעמיד על הטיט כלי המשקולת של בנאין. וצורתו כזה [ציור] דהיינו שיש לו ב' רגלים מחוברים יחד בשפוע. וממוצע בין שניהן תלוי חוט ובקצהו כדור עפרת. וכשירצו לראות אם הרצפה או גג החומה ישר. מעמידין כלי זה על המקום ההוא. ואם לא יהיה המקום שעומד עליו זה הכלי ישר. יטה את עצמו הכדור שתלוי בהחוט שבאמצע. לכאן או לכאן. וקאמר הכא שאם יעמידו כלי זה ע"ג טיט זה יושקעו ב' רגליו בטיט. אז לא מחשב הטיט הזה כקרקע עולם. רק כמים נחשב. אע"ג שקנה המדה נשאר עומד בתוכו בלי תמיכה:

ר' אליעזר אומר היורד בפי חבית: החבית פיו צר פחות משפופרת הנוד. וקאמר הכא דאם הטיט רך כל כך. עד שלא יהי' אפשר לסתום עמו פה החבית. שכשימרח אותו על פה החבית. יזוב לתוך החבית. זה מחשב כמים. אף שקנה המשקולת נשאר עומד עליו:

ר' שמעון אומר הנכנס בשפופרת הנוד: הוא הקנה שבפה הנוד. ורחבו כב' אצבעות שסמוך לאגודל חוזרות בתוך פה הקנה סביב. ואם הטיט רך כל כך שכשימרחו על פה זה יזוב לתוכו. אף שכשימרחו על פה החבית שהוא פחות מזה לא יזוב לתוך החבית. אפ"ה דינו כמים:

ר' אליעזר בר צדוק אומר הנמדד בלוג: שהוא רך כל כך עד שיהי' יכול למדדו בלוג שפיו רחב יותר משפופרת הנוד. ולא יהיה צריך לדחוק הטיט לתוך המדה. והוא שיעור הקל ביותר. דאפי' יהי' עב ולא יהי' ראוי לעשות עמו כל המעשים הנ"ל. עכ"פ יהי' יכול למדדו בלוג: