תפארת ישראל על כלים יא

משנה כלים, פרק י"א:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין עריכה

משנה א עריכה

טמאין: מריש מכילתין עד כאן ריש פרק י"א נתפרשו כל דיני טומאת כ"ח. והן שקראן התנא דברייתא בתוספתא בשם בבא קמא. ומכאן עד סוף פרק כ"ו מפרש התנא. כל דיני כלי מתכות. ואח"כ כל דיני כלי עץ. ואח"כ כל הדינים ושייכים לב' מיני כלים הנ"ל וכל הדינים הללו כללן התנא דתוספתא בבבא א' וקראן בשם בבא מציעא. ומשם עד סוף פרק ל' מפרש התנא כל דיני בגד עור ושק. ואח"כ כל דיני כלי זכוכית. וגם הנך כולהו כללן תנא דתוספתא בבבא א' וקראן בשם בבא בתרא:

אפי' פשוטיהן מק"ט מדאו'. דשאר כלים לבדן הוקשו במקרא א' לשק שיש לו ב"ק. אבל כלי מתכות לא הוקשו. ותו דהרי התורה אמרה בכלי מתכות. כל דבר אשר יבא באש וגו' אך במי נדה יתחטא. והרי בזה נכלל גם פשוטי כ"מ:

נשברו טהרו: ה"ה נקבו. והא דנקט נשברו היינו לרבותא דסיפא. דאע"ג דנשבר לגמרי אפ"ה כשחזר ותקנו חוזר לטומאה ישינה. ושיעור נקיבתו של כ"מ היינו אם ע"י הנקב או הסדק והשבר אינו ראוי עוד לתשמישו שבתחלה [כלקמן רפי"ד]:

חזר ועשה מהן כלי חזרו לטומאתן הישנה: מדרבנן:

אלא לטומאת הנפש: דס"ל דהא דגזרו בכ"מ שיחזור לטומאה ישנה. היינו דאל"כ כשיתטמא לאדם שום כלי מתכות שלו לא ימתין ז"י להזאתו. אלא ינקבו כדי שיתטהר. ואח"כ יחזור ויתקנו יפה. ועי"ז ישתכחו דין מי חטאת [וזה טעמו של ר' יוחנן במ"ג]. ולרבנן גזירת טומאה ישנה הוא משום דאל"כ היו מדמין טבילה לשבירה. ויהיו סבורין מדשניהן מטהרין. לפיכך כמו בשבירה מתטהר בלי הזאה והע"ש. ה"נ בטבילה. ולא יהיה צריך הזאה ג' וז' קודם טבילה ולא הע"ש אח"כ. ואת"ל א"כ עכ"פ הוי סגי לן לתקן שכלי שנטמא ונטהר ע"י שבירה יהיה צריך הע"ש קודם שישתמש בו אחר שיתקנו. ול"ל שהצריכוהו טבילה. י"ל כיון דעכ"פ בנטמא במת לא סגי לן בהך תקנתא. יטעו עכ"פ לומר בנטמא במת א"צ הזאה. להכי משום לא פלוג גזרו דאף שנטמא בשאר טומאות ונטהרו ע"י שבירה. כשיחזור ויתקנם יחזרו לגמרי לטוי"ש. וגזרו רק בכלי מתכות. אף דגם כל כלי שטף אפשר שיהיה אב הטומאה ויצטרכו הזאה ג' וז'. ה"ט משום דרק כ"מ אפשר שיתהווה אבי אבות [עי' יבקש דעת סי' ח']. ויטמא לאדם וכלים הנוגע בהן בטומאה ז'. ולהכי מדקשה לאדם הנוגע בכ"מ הטמא להזהר ז"י שלא יגע בכלי או אדם טהור. והוא יוצא ובא ביניהן. להכי ודאי יבחרו טפי לטהר הכ"מ בנקיבה. ונמצא שתשתכח דין מי חטאת. משא"כ בשאר כלים. אף שאפשר שיתהוה הכלי אב ויטמא אדם עכ"פ אותו אדם טמא רק טומאת ערב ואינו מטמא כלל לאדם וכלים שיגע בהן. ואפי' למ"ד דגם בשאר כלים אפשר שיתהוו אבי אבות. עכ"פ רק בכלי מתכות גזרו מדאפשר לתקנו יפה אחר שנשבר. חיישינן טפי שיותר יחפוץ לטהרו בשבירה מלהמתין ז"י [כך נ"ל תוכן דברי הר"ש פ"ב דכלים מ"א. וערתוי"ט כאן שרוח אחרת היה אתו בזה]:

משנה ב עריכה

כל כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו: דהיינו שאין לו שם לווי. כגון סכין. מגל. מקדח. דכל כה"ג בשמו לבד ניכר שהוא כלי בפ"ע המיוחד לתשמיש אדם. ולהכי חשיב ומק"ט. לאפוקי ביש לו שם לווי. כגון צד הרחב שבחצוצרה שנקרא קב [כלקמן משנה ז'] והרי גם מדה נקרא קב. וגם הקטע יוצא בקב שלו. וכ"כ ענפי מנורה שנקראים קנים [שם] והרי גם הגדולים באגם נקראים קנים. לפיכך צריך לכל אחד שם לווי. כגון קב חצוצרה. קני מנורה. ומשום הכי אמק"ט. מפני שהם רק מקצת כלי. ואע"ג שאינן תשמישי כלי. רק הן מגוף הכלי בעצמו. אפ"ה מדע"י שם לווי שלהן ניכר שהן רק מקצת כלי אמק"ט רק כשמחוברין יחד כל חלקי הכלי [עי' רמב"ם פ"ט מכלים ה"ב. והראב"ד שם כ' דלא אתא לאפוקי רק כסויי כלים וחפויי כלים. וכ"כ גם הרא"ש הכא. ולא זכיתי להבין. דא"כ מ"ש כלי מתכות דנקט. הרי כל כסויי כלים טהורין [כפ"ב מ"ה] וכל חפויי כלים טהורין [כסוף פט"ז] וכל תשמישי כלים טהורים [פט"ז סמ"ז] אבל לרמב"ם לא קשה. דמדס"ל דהכא רק בפשוטי כלי מתכות מיירי דבשאר כלים טהורים לגמרי. להכי קאמר הכא דגם כלי מתכות דוקא ביש לו שם בפ"ע מק"ט ולא כשהוא חלק מכלי]:

טמא: מק"ט אפי' אין לו ב"ק. אבל ביש לו ב"ק. אפי' הוא רק חלק מכלי אחר אפ"ה מק"ט [רמב"ם פ"ט מכלים ה"ג]:

חוץ מן הדלת: של מתכות שבבית. ואמק"ט מדמיוחד לחברו בקרקע. אבל דלת כלים יש בהן חילוק [כפי"ב מ"ג] ואת"ל בל"ז דלת אמק"ט. מדנכלל בשם דלת גם דלת כלי. י"ל דלא מחשב כאין לו שם בפ"ע. רק בנכלל בשם א' ב' מיני כלים שאין תוארן ותשמישן שוה [כלעיל סי' ה'] אבל דלת בין אותו שבבית או שבכלי תוארן שוה. וגם תשמישן שוה. דהיינו לנעילת הפתח:

ומן הנגר: ריעגעל שקבוע בדלת:

ומן המנעול: שלאס שקבוע בדלת:

והפותה שתחת הציר: דע שדלתות שלהן לא היו קביעתן בפתח כמו אצלינו. שהצירים קבועים בצד הדלת. אבל צירי דלת שלהן היו בולטין מאמצע שפת הדלת למעלה ולמטה. והבליטה שלמעלה היה תחוב בחור שבמשקוף והבליטה שלמטה תחוב בחור שבאסקופה. אולם מפני שכל כובד הדלת הוא למטה טפי מלמעלה. לכן עושין כוס קטן מברזל ותוחבין אותו בהחור הנ"ל שבאסקופה. כדי שיסוב בתוכו הציר התחתון שבדלת. וזה כדי שלא יתרחב החור ההוא יותר ממדת הציר. ע"י סביבת הציר בו תדיר. והכוס ההוא נקרא פותא [ועי' לקמן סי' י"ג]:

והציר: הוא הציר שלמעלה ושלמטה בהדלת שגם הם עשויין ממתכות:

והקורה: רתוי"ט כ' שלא ידע פירושו. והמחה אותנו לפי' הר"ב בריש פרקין דלקמן [ובמחכ"ר משם סתר פתר. ולא נוכל לפרש כן הכא כ"א בדוחק גדול] . ולפענד"נ שהוא כעין קורנס שקבוע גם אצלינו בהדלת מבחוץ כדי לנקש בו על הדלת כל מי שירצה לכנוס והוא הוא הקורא לבני הבית שבפנים שיפתחו לו. או שקורא עי"ז לבני הבית להודיעם שרוצה לכנוס. מדאינו מדרך ארץ לכנוס לבית חבירו פתאום [כפסחים קי"ב]:

והצינור: נ"ל דמדכולהו מיני דנקט תנא במשנתינו עד השתא. תשמישי דלת נינהו. להכי מסתבר דגם צינור דנקט הכא. אינו צינור ממש שעשוי לזחילת מים. רק היינו צינורא דדשא [ברכות די"ח ב'] שעשוי כעין קנה חלולה קצרה. ותוחבין אותו בחור שבאסקופה נגד הציר שבאמצע הדלת. וכדי שתוך הקנה הזה תסוב הדלת על צירה. ויש עושין את הצינור הנ"ל מברזל שסתום למטה ככוס. ואז נקרא פותא [כלעיל סי' י']. ויש עושין הצנור הנ"ל שפתוח בב' קצוותיו כעין צנור [ועי' לעיל פ"ב סי' ל"ה]. ואפשר עוד דפותא דנקט תנא היינו מפתח. וכפי' הב' שהביא הערוך ערך פותא. ע"ש הכתוב והפותות לדלתות. והוא כלי שעשוי כעין יתד שתוחבין בצדדי הפתח לפני הדלת כדי למנוע פתיחת הדלת:

שנעשו לקרקע: אכולהו קאי דכולהו תשמישי קרקע הן. ואפי' לא נקבעו עדיין במחובר לקרקע. אפ"ה מדעשויין להשתמש במחובר אמק"ט. ונ"ל דאף דכל תשמישי קרקע כך דינן ומ"ש דנקט הנך. י"ל דלרבותא נקטינהו. אף דכל הנך גם כשיחוברו לקרקע יהיו נעין ונדין אילך ואילך וגם בקלות יסירם מחבורן. ורגיל להסירן ולטלטלן. אפ"ה אמק"ט:

משנה ג עריכה

העושה כלים מן העשת: ברזל חדש:

ומן החררה: הוא גוש שעושין ממנו הברזל. וכמו שבא ממחפורת שעדיין מעורב בעפר שבו. והגוש הזה הוא כעין חררה:

ומן הסובב של גלגל: טס עב של ברזל שהשליבות גלגלי העגלה תקועות בנקבים שבטס ההוא. ואין לחוש בטס הזה שכבר נטמא. דהרי אמק"ט מדמשמש לעגלה ככני כלים [כפי"ד מ"ה]:

ומן הטסין: ברזל מרודד בלעך בל"א. וג"כ אמק"ט דדוקא פשוטי כ"מ מק"ט. אבל זה אינו כלי:

ומן הצפויין: צפוי מתכות שע"ג כלי עץ. ואמק"ט כלקמן בפרקין:

מכני כלים: בסיס הכלי שהכלי עומד עליו:

ומאוגני כלים: רגילין היו לעשות שפה ממתכות לכלי עץ וכדומה. והיינו אוגני כלים ושניהן אמק"ט. מדהו"ל רק תשמישי כלים [כלקמו רפי"ב]:

מאזני כלים: בית אחיזה שלהן:

מן השחולת: מה שנשחל ונמשך בהתפשטות דופן הכלי בשפתו יותר מהראוי כשרדדו הכלי בקורנס. ולפיכך כדי לישר אח"כ שפת הדופן סביב בשוה. קוצצין השחולות ההוא אחר שגמרו הכלי. כדי ליפותו:

ומן הגרודות: מה שגורדין מהכלי בשעת מלאכתו ע"י פיילע בל"א. והרי שניהן באין מגולמי כלי מתכות שאמק"ט [כפי"ד מ"ה]:

טהורין: ר"ל כל הנך כלים שנעשו מדבר טהור אין חוששין בהן לטומאה ישנה:

רבי יוחנן בן נורי אומר אף מן הקצוצות: דבקצץ לכלי לגמרי. אין הכלי שחזר ועשה מהקציצות חוזר לטומאה ישנה דלא שכיח שיקצץ אדם כל הכלי ויחזור ויעשנה כדי לטהרה עי"ז. ולא יבחר טפי להמתין לו ז"י להזאה. וכל מלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן [כביצה י"ח א']. ורבנן ס"ל דלא פלוג רבנן בתקנתייהו. אבל משברי וכו':

מן הגרוטים: שברי כלים הם חתיכות גדולות שנשברו מכלים וגרוטאות הם חתיכות קטנות מכלי שנשבר והרי בכלי ההיא יש לחוש שטמאה היתה:

ומן המסמרות שידוע שנעשו מכלי: אף דמסמרות אמק"ט מדהו"ל תשמישי כלים [כפי"ב מ"ה] עכ"פ מדנעשו מכלים חיישינן שהכלי ההוא טמא הי'. ואף שהשתא נעשה ממנו כלי אחר שלא כאותו שנטמא תחלה. וגם בשעה שנעשו מסמרם מהן נטהרו. אפ"ה כשחזר ועשה מהמסמרים כלים חוזרים לטוי"ש:

מן המסמרות: ר"ל מן סתם מסמרות שאין ידוע אם נעשו מעשת או מכלי ישן:

בית שמאי מטמאין: דגזרו הני אטו הני:

ובית הלל מטהרין: נ"ל דטעמייהו דב"ה מדהו"ל ס"ס. ספק שמא מעשת וספק שמא מכלי טהור נעשו. ואע"ג דברה"י גם ס"ס טמא [כפ"ו דטהרות מ"ד] הכא שאני דלא הוחזק כאן שום טומאה ידועה. ואין מחזיקין טומאה. ותו דהרי בל"ז טומאה שגזרו בכלים הנמצאים. הוא חומרא יתירה. דהחשש שנטמא הכלי הוא ספק בנוגע שאין בו דעת לשאול [כסוטה כ"ט א'] ובכה"ג אפי' ברה"י טהור [כנדה ד"ד ב'] ולפיכך דיינו שנגזרה טומאה על כלי שוודאי נעשה ממנו. ולא בספקו:

משנה ד עריכה

ברזל טמא: ברזל אפי' הוא מכלי מתכות טמא שנשבר טהור הוא. אלא ר"ל שברזל זה הוא מכלי מתכות טמא שנשבר ודאי:

שבללו עם ברזל טהור: ועשה מהתערובות כלי:

טמא: חוזר לטוי"ש [ועי' מכשירין פ"ב מ"ג]:

וכן מן החלמא: ברזל שחוק שבא מכלי שהיה טמא וערבו עם מין טיט המדבק ביותר. כעין טיט היון. שנקרא חלמא [ואפשר שמשמעותו חלמון ביצה] כדי לדבק בו סדקי כלי. ועשה מהתערובות הזה כלי אם רוב מהטמא וכו':

ומן הגללים: ברזל שחוק מכלי טמא כנ"ל שעירבו עם גללי בקר ועשה ממנו כלי. ג"כ אם רוב וכו' ומהכא ולהלן לא איירי תנא מדיני טוי"ש. רק מודיענו איזה כלי מק"ט או לא:

קלוסטרא: הוא בריח מתכות עשוי כקלונס. וכפתר עב בראשו. ומריצין אותו בפנים בהבית תוך ב' טבעות או תוך ב' ווין שמזה ומזה במזוזות הדלת. כדי לסגור הבית. נמצא שהקליסטר עשוי לתשמיש מחובר לקרקע:

טמאה: ר"ל מק"ט דמדיש כפתור בראשו לוקחין אותו לפעמים לדוך בו בשמים וכדומה. לפיכך אזלינן לחומרא ומק"ט:

ומצופה: אם קלוסטר זה הוא מעץ ומצופה במתכות:

טהורה: דבטל הצפוי שהוא ממתכות לגבי עיקר הכלי שהוא פשוטי כלי עץ וא"ת מאי איריא קלוסטר שמשתמש גם לקרקע. הרי כל כלים המצופים טהורין [כרבנן חגיגה כ"ז א']. נ"ל דקמ"ל קלוסטר אף שהצפוי של הכפתור מועיל הרבה להדיך בו היטב הדק. ולהכי סד"א דמה"ט העץ שבתוכו הו"ל כעץ המשמש את המתכות שמק"ט [כפי"ג מ"ו] קמ"ל:

הפין: הוא הענגעל שלאס בל"א. שעשוי מב' חלקים. העליון עשוי כקשת. ונקרא פין. והתחתון שהוא כארגז שמכניסין הפין לתוכו לסגור. והוא הנקרא פורנא:

טמאין: כל א' מהן מק"ט בפ"ע. דסד"א מדהן ב' כלים שעושין מלאכה א'. מחשבו כב' אברים של גוף כלי א'. ואמק"ט רק בשעת חבורן [כמשנה ה' וז'] קמ"ל דהכא שאני. דכל א' מחלקי הכלי עושה פעולה אחרת. להכי כ"א לבדו מק"ט [כך נ"ל כוונת הרא"ש]:

שומטה: ע"י גרירה ולא בטלטול להדיא [כך כתב הר"ש והר"ב והם דברי רש"י [שבת קכ"ד א'] ואני בעניי לא זכיתי להבין. דבשלמא שומטה בגרירה שייך שפיר. אבל לחלותה בגרירה היכא משכחת לה. ול"מ היה נ"ל דהוכחת הש"ס התם הוא. דמדלא שרי לטלטלה. רק בשכבר תלויה בפתח מע"ש ש"מ דקודם התרת כלים שנו]:

ר' טרפון אומר הרי היא לו ככל הכלים ומטלטלת בחצר: דגם להסירו מפתח ראשון מותר להדיא. ונקט הך מלתא הכא. מדמיירי לעיל בקלוסטרא:

משנה ה עריכה

עקרב של פרומביא: פרומביא הוא הרסן שעשוי מרצועות שמלבישן לבהמה סביב לראשה ובהפרומביא מחובר שלשלת קטנה בתמונת עקרב שמניחין להבהמה לתוך פיה. שעי"ז יוכל להטות הבהמה ברצועה שקשורה בעקרב. לימין או לשמאל בהליכה:

טמאה: לרמב"ם מדיש לו שם בפ"ע ולראב"ד מדעשוי לעכבה שלא תרוץ הו"ל תשמיש אדם:

ולחיים: הן ב' טסין מתכות שברסן נגד לחיי הבהמה לקשוט:

טהורים: מדאין ללחיים שם בפ"ע [כמשנה ח'] ולהכי אפי' היה להן ב"ק דאז א"צ שיהיה להכלי שם בפ"ע. עכ"פ כיון דתכשיט בהמה הוא. אמק"ט [כריש פי"ב] ובכה"ג אפי' ביש לו ב"ק. כל שמתחלה לא נעשה לקבל לו לאדם אמק"ט [כתוס' שבת דנ"ט א' ד"ה הואיל. ורמב"ם פ"ח מכלים ה"ז. ופ"ט ה"ב]:

ר' אליעזר מטמא בלחיים: נ"ל דס"ל דהא דכשאין להכלי שם בפ"ע. או שכשהוא תכשיט בהמה אמק"ט. היינו דוקא כשאינן מיוחדין לחברן בכלי אחר המק"ט. אבל לחיים אלו. כיון שהן תכשיט רק כשהן מחוברין לפרומביא. ואז טמאין משום עקרב וכדמסיק. ה"נ כשהן לבדן מק"ט:

וחכ"א אין טמא אלא עקרב: ולא הכלים שבין עקרב לרסן. ולת"ק רק לחיים טהורין:

ובשעת חבורן: העקרב והלחיים בהפרומביא:

הכל טמא: עקרב ולחיים. דבנגע טומאה בא' מהן נטמא חבירו. דכל המחובר לטמא טמא [כפי"ב מ"ב]:

משנה ו עריכה

פיקה של מתכת: הוא כדור קטן של מתכות שהאשה תוחבתו בראש הפלך כשטווה בו. כדי להכביד ראש הפלך יפה למטה. שעי"ז יתמתח החוט הנטווה יפה:

וחכמים מטהרין: מדאין להכדור שם בפ"ע. דיש כדור שנקרא פיקה. ומשתמש לדבר אחר [ועי' פי"ז מי"ב] וכל כה"ג אמק"ט מדהו"ל רק מקצת כלי. ור"ע מטמא מדעכ"פ אצל הטווין מורגל לומר פיקה סתם. ואפ"ה כל אדם יודע שהוא של פלך מדעסקן בו כל היום בטווייתן. [וא"ת עכ"פ הרי הו"ל מתכות המשמש לפשוטי כלי עץ שאמק"ט [כפי"ג מ"ו]. י"ל זהו רק בשניהן עשויין לתכלית א'. כפותחת ופין ששניהן עשויין להסגיר. אלא שהפין הוא העיקר והפותחת משמשו. משא"כ הכא הפלך עשוי לכרוך עליו החוט הנטווה והפיקה עשוי לתכלית אחר. להכביד הפלך שעי"ז יהיה החוט שזור. לפיכך לא הו"ל כמשמשו]:

הכוש: הוא פלך וצורתו כעין מקל קטן שכורכין עליו חוט הנטווה:

והאימה: הוא צנורא דקה כעין מחט עקום בעוקצו. וצריכין לו באריגת משי. וי"א שהוא המקל הארוך שכרוך עליו הצמר או הפשתן שממנו טווין החוט על הפלך:

והמקל: של מתכות וכדמסיק. אבל מקל של עץ טהור מכלום [כשבת ס"ו א']:

וסימפוניה: כלי זמר:

של מתכת: אכולהו קאי:

ומצופין טהורים: ואע"ג דכל הצפויין טהורין [כלעיל מ'] ומ"ש דנקט הנך. נ"ל דה"ט מדסד"א דדוקא בא"צ הצפוי לתשמיש הכלי. אבל הנך כולם הרי הצפוי מהני לתשמישו. דבפיקא כוש ואימה נוח טפי לטוות כשהכלים הללו ממתכות וכבדים. וכ"כ מקל דלעיל צפוי מתכות שבו לחזקו כדי לתמוך עליו יפה. או כדי להכות בו בכח [עי' פי"ד מ"ב] וכ"כ בכלי זמר מועיל הצפוי לצלצל טפי הקול [עי' ערכין ד"י ע"ב] והו"א דבכל כה"ג לא הו"ל כמי שאינו קמ"ל:

אם יש בה בית קבול כנפים: שמניחין בב"ק שבו כלים דקים ככנפים. כדי להנעים הזמר ע"י נענוען בהרעדת הקול:

טמאה: ר"ל אפי' הסמפוניא מצופה. עכ"פ הב"ק של עץ שבו שאינו מצופה. והוא מחובר בו מק"ט. ועי"ז גם הסמפוניא שהוא עמו כלי א' מק"ט עמו:

משנה ז עריכה

קרן עגולה: חצוצרה עקומה מקרן בהמה. והוא עשוי מפרקים. וכ"כ חצוצרה פשוטה שנעשה מקרן בהמה נעשה מפרקים. ולשניהן יש ב"ק שמתהווה כשיתחברו פרקיה:

ופשוטה טהורה: דרק העגולה. מדקשה לפרק אבריה. אינה עשויה להתפרק להכי הב"ק שנתהווה ע"י החזרת פרקיה מחשב ב"ק. אבל חצוצרה הפשוטה בקלות יפרקו אבריה זה מזה. ולא מחשב הב"ק שנעשה ע"י חיבור הפרקים כבית קבול ממש [וערפ"ב]. והא דנקט הך דין כלי עצם הכא בין דיני כלי מתכות משום סיפא. בהיה בה מצופת מתכות:

אם היתה מצופית שלה: מקום הנחת פה התוקע:

של מתכת טמאה: ר"ל המצופית מק"ט. אף שהיא פשוטי כ"מ. וקמ"ל נמי דלא הוה כמתכת המשמש לעץ [כפי"ג מ"ו] דהכא שאני. דרק המצופית מסייע להנעים הקול:

הקב שלה: ר"ל ואם צד הרחב של החצוצרה שמקרן. היתה של מתכות [ולערוך ר"ל נרתק של חצוצרה. ולא זכיתי להבין. דא"כ מה זה דקאמר בסיפא. ובשעת חבורן הכל טמא. ואי בנרתק. הרי בל"ז העשוי לתיק גם בלי חבורן מק"ט [כספט"ז] ותו מה חיבור שייך לנרתק עם החצוצרה שרק מונחת בתוכה וצ"ע]:

רבי טרפון מטמא: מדהו"ל כ"מ שא"צ ב"ק:

וחכמים מטהרין: דשם קב כולל נמי מדה. ונמצא שאין לו שם בפ"ע. ור"ט ס"ל כר"ע לעיל [סי' נ"ד] דכל שם של כלי שנצטרך לבעלי מלאכה. אפי' יש כלי אחר שיש לו ג"כ שם כזה. עכ"פ כיון דבעלי המלאכה המשתמשין בכלי ההוא קורין אותה סתם. ומפני שהם הם המשתמשין בו ניכר וידוע הוא לכל לאיזה כלי מתכוון. ה"נ כיון שבין המזמרים ידוע הוא הכלי בשם סתם הו"ל כיש לו שם בפ"ע:

ובשעת חבורן: הקרן והקב עם המצופית:

הכל טמא: לכ"ע בנגע בו טומאה בכל מקום מק"ט. משום המצופית דהמחובר לטמא טמא [פי"ב סמ"ב]:

כיוצא בו קני מנורה טהורין: ר"ל הקנים כשהן מפורקין מהמנורה אמק"ט. מדאין להם שם בפ"ע [כלעיל סי' ה']:

הפרח: מקום השמן והפתילה:

והבסיס: מושב רגלה הרחב:

טמאים: אף דגם הנך אין להן שם בפ"ע. עכ"פ יש להן ב"ק. וא"צ לב"ק שם בפ"ע:

משנה ח עריכה

קסדא: כובע נחושת שלובשין במלחמה. וקמ"ל אף דלענין שבת לכתחילה לאו מנא [כשבת פ"ו מ"ב]:

ולחיים: טסין שבלחיי הלוחם:

טהורים: מדאין להן שם בפ"ע:

אם יש בהן בית קבול מים: לשתות בהן במלחמה [ומדלא הוה סגי ליה למנקט ב"ק לחודא ש"מ כתוס' לעיל סי' מ"ח]:

טמאים: תנא והדר מפרש כגון הכידון וכו':

הכידון: רומח קטן:

הניקון: הוא הברזל המחודד שבראש החנית:

והמגפיין: בתי שוקים מברזל שלובשן במלחמה:

והשריון: פאנצער בל"א:

כל תכשיטי נשים טמאים: מק"ט. כגון עיר וכו':

עיר של זהב: עשוי ככתר בתמונת ירושלים שמושיבת בראשה:

קטליות: שלשלת של מתכת עשוי חוליות חוליות שתלבש האשה סביב צוארה:

וטבעת בין שיש לה חותם ובין שאין לה חותם: נקט הכי. דאע"ג דלענין שבת ביש עליה חותם לא מחשב כלי לאשה. הכא בטומאה שאני. דעכ"פ כלי מעשה הוא. אבל לענין שבת מדלא חזי לאשה מחשב משא עכ"פ [שבת ד"ס א']:

נזמי האף: כולן מק"ט אף שהן פשוטי כלי מתכות:

קטלה שחוליות שלה של מתכות: וחרוזות בחוט וכו':

שכל אחת ואחת: מחוליות המתכות:

טמא: וכ"ש כשכולן שלמין וחרוזות בו. דאע"ג דאינו מק"ט מחמת האבנים. עכ"פ מק"ט מחמת החוט. וכולן כלי א' הן. ולא הוה החוט כתשמישי כלים. אלא כחלק מהכלי:

שירי קטלא: שנפסק החוט שחרוזות בו החוליות. כמה צריך שישתייר מהחוליות יחד שיק"ט עדיין:

כמלוא צואר קטנה: ר"ל אם נשאר חוט שלם עם חוליות כפי הצריך סביב לצואר בת קטנה לקשטה מק"ט. ונ"ל דקטנה היינו ילדה בת יומא [כרפ"ח דשבת]:

טמאה: אפי' לא נשאר בהחוט רק טבעת א' מק"ט:

שכן תולין בצואר: שחורזה בחוט אחר ותולה בצואר:

משנה ט עריכה

וכעדשה מלמעלן: שהנזם עשוי מב' פרקים שהחלק העליון עשוי כעדשה. ובו מחובר צנורה בראשו כדי לתלותו תוך האזן. והחלק התחתון של הנזם. שפורפו ע"י ויו יחד עם העדשה עשוי כקדירה קטנה שיש בה ב"ק:

כקדרה טמא משום כלי בית קבול: ולא משום כלי תכשיט דהרי אינו ראוי לתכשיט. מדא"א לתלותו באוזן. מיהו ע"כ מיירי שב"ק שלו עשוי לקבלה. שהאשה נותנת לתוכו דברים של ריח. דאל"כ ב"ק שאינו עשוי לקבלה אמק"ט [כרמב"ם כלים פ"ב ה"ג. ודלא כמשמע לכאורה שם רפי"ח]:

וכעדשה טמא בפני עצמו: משום תכשיט מדחזי עדיין בפ"ע שתתלהו באזנה בצנורא שבו:

צינורא: ר"ל ואם הויו שבראש העדשה שמכניסתו בנקב שבאזנה. נפרק מהעדשה:

העשוי כמין אשכול: ר"ל ואם הנזם עשוי כאשכול שהרבה גרגרים תלויין בהצנורא:

ונפרק: שנתפרקו הגרגרים היחידים כולן מהצנורא:

טהור: דכל גרגר יחידי אינו ראוי להתקשט בו ואמק"ט: