תניא שער היחוד והאמונה חנוך לנער
(משלי כב ו): "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה"
הנה, מדכתיב על פי דרכו, משמע שאינה דרך האמת לאמיתו, ואם כן, מאי מעליותא שגם כי יזקין לא יסור ממנה?
אך הנה, מודעת זאת, כי שרשי עבודת ה' ויסודותיה הן דחילו ורחימו:
- היראה - שרש ויסוד ל"סור מרע",
- והאהבה - ל"ועשה טוב", וקיום כל מצוות עשה דאורייתא ודרבנן, כמו שיתבאר במקומן (ומצות החינוך היא גם כן במצוות עשה, כמו שכתוב בא"ח סימן שמ"ג).
והנה, באהבה כתיב בסוף פרשת עקב (דברים יא כב): "אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה לאהבה את ה' וגו'". וצריך להבין, איך שייך לשון עשייה גבי אהבה שבלב?
אך הענין הוא, דיש שני מיני אהבת ה':
- האחת היא כלות הנפש בטבעה אל בוראה, כאשר תתגבר נפש השכלית על החומר ותשפילהו ותכניעהו תחתיה, אזי תתלהב ותתלהט בשלהבת העולה מאליה, ותגל ותשמח בה' עושה, ותתענג על ה' תענוג נפלא. והזוכים למעלת אהבה רבה זו הם הנקראים "צדיקים", כדכתיב (תהלים צז יב): "שמחו צדיקים בה'". אך לא כל אדם זוכה לזה, כי לזה צריך:
- זיכוך החומר במאד מאד,
- וגם תורה ומעשים טובים הרבה, לזכות לנשמה עליונה שלמעלה ממדרגת רוח ונפש, כמו שכתוב בראשית חכמה שער האהבה.
- והשנית היא אהבה שכל אדם יוכל להגיע אליה, כשיתבונן היטב בעומקא דלבא בדברים המעוררים את האהבה לה' בלב כל ישראל:
- הן דרך כלל, כי הוא חיינו ממש, וכאשר האדם אוהב את נפשו וחייו, כן יאהב את ה', כאשר יתבונן וישים אל לבו כי ה' הוא נפשו האמיתית וחייו ממש, כמו שכתוב בזהר על פסוק (ישעיהו כו ט): "נפשי אויתיך וגו'".
- והן דרך פרט, שכשיבין וישכיל בגדולתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה דרך פרטית, כאשר יוכל שאת בשכלו, ומה שלמעלה משכלו,
- ואחר-כך יתבונן באהבת ה' הגדולה ונפלאה אלינו, לירד למצרים ערות הארץ, להוציא נשמותינו מכור הברזל שהוא הסטרא אחרא ר"ל, לקרבנו אליו ולדבקנו בשמו ממש, והוא ושמו אחד, דהיינו שרוממנו מתכלית השפלות והטומאה לתכלית הקדושה, וגדולתו יתברך שאין לה קץ ותכלית, אזי (משלי כז יט): "כמים הפנים אל פנים" תתעורר האהבה בלב כל משכיל ומתבונן בענין זה בעומקא דלבא, לאהוב את ה' אהבה עזה ולדבקה בו בלב ונפש, כמו שיתבאר במקומה באריכות.
והנה, ענין אהבה זו רצה משה רבנו עליו השלום ליטע בלב כל ישראל בפרשה (דברים י יב): "ועתה ישראל וגו'" בפסוק (דברים י יד): "הן לה' אלהיך השמים וגו' רק באבותיך חשק וגו' ומלתם וגו' בשבעים נפש וגו' ואהבת וגו'". ולכן סיים דבריו על אהבה זו (דברים יא כב): "אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה", שהיא אהבה עשויה בלב על-ידי הבינה והדעת בדברים המעוררים את האהבה.
ועל זה צוה כבר תחלה (דברים ו ו): "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", כדי שעל-ידי-זה תבוא לאהבה את ה', כדאיתא בספרי על פסוק זה.
והנה,
- על אהבה זו השנית שייך לשון מצוה וצווי, דהיינו, לשום לבו ודעתו בדברים המעוררים את האהבה;
- אבל באהבה ראשונה, שהיא שלהבת העולה מאליה, לא שייך לשון צווי ומצוה כלל, ולא עוד אלא שהיא מתן שכרן של צדיקים לטעום מעין עולם הבא בעולם הזה, שעליה נאמר (במדבר יח ז): "עבודת מתנה אתן את כהונתכם", כמו שיתבאר במקומה.
אך הנה, ידוע ליודעים טעמא דקרא, מאי דכתיב (משלי כד טז): "כי שבע יפול צדיק וקם", ובפרט שהאדם נקרא (זכריה ג ז): "מהלך" ולא עומד, וצריך לילך ממדרגה למדרגה ולא לעמוד במדרגה אחת לעולם. ובין מדרגה למדרגה, טרם שיגיע למדרגה עליונה ממנה, הוא בבחינת נפילה ממדרגה הראשונה, אך (תהלים לז כד): "כי יפול לא יוטל" כתיב, ואינה נקראת נפילה אלא לגבי מדריגתו הראשונה ולא לגבי שאר כל אדם ח"ו, שאף על פי כן הוא למעלה מכל האדם בעבודתו, כי נשאר בה בחינת רשימו ממדריגתו הראשונה.
אך עיקרה מאהבה שנתחנך והורגל בה מנעוריו בטרם שהגיע למדרגת צדיק, וזהו שנאמר "גם כי יזקין וגו'".
והנה, ראשית הדברים המעוררים האהבה והיראה ויסודן היא האמונה הטהורה ונאמנה ביחודו ואחדותו יתברך ויתעלה.
להבין מעט מזער מ"ש בזהר דשמע ישראל כו' הוא יחודא עילאה ובשכמל"ו הוא יחודא תתאה: