פתיחת התפריט הראשי

<< · תניא · חלק א · מז · >>

והנה בכל דור ודור וכל יום ויום, חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים. והיא יציאת נפש האלהית ממאסר הגוף, משכא דחויא, ליכלל ביחוד אור אין סוף ברוך הוא על ידי עסק התורה והמצוות בכלל. ובפרט בקבלת מלכות שמים בקריאת שמע, שבה מקבל וממשיך עליו יחודו יתברך בפירוש, באמרו "ה' אלהינו ה' אחד". וכמו שנתבאר לעיל, כי "אלהינו" הוא כמו "אלהי אברהם" וכו', לפי שהיה בטל ונכלל ביחוד אור אין סוף ברוך הוא. רק שאברהם זכה לזה במעשיו והילוכו בקודש ממדרגה למדרגה, כמו שכתוב: "ויסע אברם הלוך ונסוע" וגו'. אבל אנחנו, ירושה ומתנה היא לנו, שנתן לנו את תורתו, והלביש בה רצונו וחכמתו יתברך, המיוחדים במהותו ועצמותו יתברך בתכלית היחוד. והרי זה כאילו נתן לנו את עצמו כביכול, כמו שנתבאר בזוהר הקדוש על פסוק "ויקחו לי תרומה" [ד"לי", כלומר אותי. והיה לו לומר "ותרומה", אלא משום דכולא חד, עיין שם היטב]. וזהו שאומרים: "ותתן לנו ה' אלהינו באהבה" וכו', "כי באור פניך נתת לנו ה' אלהינו" וכו'.

ולזה אין מונע לנו מדביקות הנפש ביחודו ואורו יתברך, אלא הרצון, שאם אין האדם רוצה כלל חס ושלום לדבקה בו וכו'. אבל מיד שרוצה ומקבל, וממשיך עליו אלהותו יתברך ואומר: "ה' אלהינו ה' אחד", הרי ממילא נכללת נפשו ביחודו יתברך, דרוח אייתי רוח ואמשיך רוח. והיא בחינת יציאת מצרים. ולכן תקנו פרשת יציאת מצרים בשעת קריאת שמע דווקא, אף שהיא מצווה בפני עצמה ולא ממצות קריאת שמע, כדאיתא בגמרא ופוסקים, אלא מפני שהן דבר אחד ממש. וכן בסוף פרשת יציאת מצרים מסיים גם כן "אני ה' אלהיכם", והיינו גם כן כמו שנתבאר לעיל:


<< · תניא · חלק א · מז · >>