תניא אגרת התשובה א
פרק א תניא בסוף יומא: שלושה חלוקי כפרה הם, ותשובה עם כל אחד. עבר על מצוַת עשה ושב, אינו זז משם עד שמוחלין לו. עבר על מצוַת לא תעשה ושב, תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר. (פירוש, דאף על גב דלענין קיום – מצות עשה גדולה, שדוחה את לא תעשה, היינו משום שעל ידי קיום מצות עשה ממשיך אור ושפע בעולמות עליונים מהארת אור אין סוף ברוך הוא (כמו שכתוב בזוהר דרמ"ח פקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא), וגם על נפשו האלקית, כמו שאומרים "אשר קידשנו במצוותיו". אבל לעניין תשובה, אף שמוחלין לו העונש על שמרד במלכותו יתברך ולא עשה מאמר המלך, מכל מקום האור נעדר וכו'. וכמאמר רז"ל על פסוק "מעוות לא יוכל לתקן", "זה שביטל קריאת שמע של ערבית או" וכו'. דאף שנזהר מעתה לקרות קריאת שמע של ערבית ושחרית לעולם, אין תשובתו מועלת לתקן מה שביטל פעם אחת.
והעובר על מצות לא תעשה, על ידי שנדבק הרע בנפשו, עושה פגם למעלה בשורשה ומקור חוצבה (בלבושים דעשר ספירות דעשיה, כמו שכתוב בתיקוני זוהר: "לבושין תקינת לון דמינייהו פרחין נשמתין לבני נשא" וכו'), לכך אין כפרה לנפשו ולא למעלה עד יום הכיפורים, כמו שכתוב: "וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם" וכו' "לפני ה' תטהרו", "לפני ה'" דייקא. ולכן אין ללמוד מכאן שום קולא חס ושלום במצוות עשה, ובפרט בתלמוד תורה. ואדרבה, אמרו רז"ל: "ויתר הקב"ה על עבודה זרה" וכו', אף שהן כריתות ומיתות בית דין, "ולא ויתר על ביטול תלמוד תורה").
עבר על כריתות ומיתות בית דין, תשובה ויום הכיפורים תולין וייסורין ממרקין (פירוש, גומרין הכפרה. והוא מלשון מריקה ושטיפה לצחצח הנפש. כי כפרה היא לשון קינוח, שמקנח לכלוך החטא), שנאמר: "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם". עד כאן לשון הברייתא:
והנה מצוַת התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד (כדאיתא בגמרא פרק ג' דסנהדרין ובחושן משפט סוף סימן ל"ד לעניין עדות), דהיינו שיגמור בליבו בלב שלם לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו יתברך ולא יעבור עוד מצוַת המלך חס ושלום, הן במצוות עשה הן במצוות לא תעשה. וזהו עיקר פירוש לשון תשובה, לשוב אל ה' בכל ליבו ובכל נפשו, לעובדו ולשמור כל מצוותיו, כמו שכתוב: "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה'" וכו'. ובפרשת נצבים כתיב: "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו" וכו' "בכל לבבך" וכו', "שובה ישראל עד ה' אלקיך" וכו', "השיבנו ה' אליך" וכו'. ולא כדעת ההמון, שהתשובה היא התענית.
ואפילו מי שעבר על כריתות ומיתות בית דין, שגמר כפרתו היא על ידי יסורים, היינו שהקב"ה מביא עליו יסורים (וכמו שכתוב "ופקדתי בשבט" וכו', "ופקדתי" דייקא). והיינו כשתשובתו רצויה לפניו יתברך בשובו אל ה' בכל ליבו ונפשו מאהבה, אזי באתערותא דלתתא וכמים הפנים וכו' – אתערותא דלעילא, לעורר האהבה וחסד ה', למרק עוונו בייסורים בעולם הזה, וכמו שכתוב: "כי את אשר יאהב ה' יוכיח" וכו'. ולכן לא הזכירו הרמב"ם והסמ"ג שום תענית כלל במצוַת התשובה, אף בכריתות ומיתות בית דין, רק הווידוי ובקשת מחילה, כמו שכתוב בתורה: "והתודו את חטאתם" וכו'. ומה שכתוב ביואל: "שובו עדי בכל לבבכם בצום ובבכי" כו', היינו לבטל הגזרה שנגזרה למרק עוון הדור על ידי יסורים בארבה. וזהו הטעם בכל תעניות שמתענין על כל צרה שלא תבוא על הציבור, וכמו שכתוב במגילת אסתר.
ומה שנמצא בספרי המוסר, ובראשם ספר הרוקח וספר חסידים, הרבה תעניות וסיגופים לעובר על כריתות ומיתות בית דין, וכן למוציא זרע לבטלה, שחייב מיתה בידי שמים כמו שכתוב בתורה גבי ער ואונן, ודינו כחייבי כריתות לעניין זה, היינו כדי לינצל מעונש יסורים של מעלה חס ושלום. וגם כדי לזרז ולמהר גמר כפרת נפשו. וגם אולי אינו שב אל ה' בכל ליבו ונפשו מאהבה, כי אם מיראה.