אליהו רבא טו
בא חבירו וישב כנגדי ואף בזה היה מקרא ולא היה בו משנה, ואמר לי: רבי, רחיצת ידים מן התורה לא נאמר לנו מהר סיני.
אמרתי לו: בני, דברים הרבה יש לנו וחמורים הם, ולא צריך הכתוב לאומרם, לפיכך הטילו אותם על ישראל, ואמר הם יבדילו אותם (מן העבירות), כדי להרבות שכרם.
ומנין לך?
תדע לך שכן הוא: כשהיו ישראל במדבר, אמר הקב"ה למשה:(שמות יט) "לך אל העם, וקדשתם היום ומחר וכיבסו שמלותם".
ושנו חכמים במשנה: וקדשתם - בטבילה.
גם למדנו רחיצת ידים מן התורה מן משה ואהרן ובניו, שנאמר "בבואם אל אהל מועד ירחצו מים" (שמות ל).
ואצל ישראל מהו אומר?
(ויקרא כ) "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני". מכאן היה רבן גמליאל אוכל חולין בטהרה, ואמר לתלמידיו: לא לכהנים בלבד ניתנה קדושה, אלא לכהנים ולוים וישראלים כולן, שנאמר (ויקרא יט) "דבר אל כל עדת בני ישראל וגו' קדושים תהיו".
מכאן אמרו כל המזלזל בנטילת ידים - סימן רע לו, ועליו הוא אומר (דברים כט) "והיה בשמעו את דברי האלה הזאת וגו' לא יאבה ה' סלוח לו וגו' ומחה ה' את שמו מתחת השמים". הא למדת כל האוכל בלא נטילת ידים - כאילו בא על אשת איש.
אמר לי: רבי, אין שחיטה מן הצוואר מן התורה.
אמרתי לו: בני, מה ראית לומר כן? ולא שחיטה עצמה מן התורה כעולה וחטאת ואשם וכל הזבחים כולם.
ואמרתי לו: בני, אבל באמת כך שנו חכמים במשנה: השוחט סימן אחד בעוף ושני סימנים בבהמה שחיטתו כשרה, ורובו של אחד כמוהו (משנה חולין ב-א). והמגרים בשחיטתו כל שהוא, זה רע עין.
ברוך המקום ברוך הוא, שאין לפניו משוא פנים. כשם שהטבח מושך הבשר מן הצוואר ומגרים ומביאו לידי פסול - כך מושכים ממונו ממנו ונותנים אותו לאחרים, שנאמר: מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו (משלי כח-ח).
ואמר לי: רבי, אין דם אדם אסור מן התורה!
אמרתי לו: בני, מה ראית לומר כך?
אמר לי: רבי, דכתיב "לא תאכלו על הדם", הא אין כאן דם אדם!
אמרתי לו: בני, והלא הדברים קל וחומר: ומה אם בהמה וחיה ועוף, שדרכן לאכול אותן, דם שלהם אסור - בני אדם, שאין דרכן לאכול אותן, לא כל שכן שדמו אסור! עליו הכתוב אומר (דברים יב) "רק חזק לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש, ולא תאכל הנפש עם הבשר וגו'", ואומר: "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא", ואומר: "לבני ישראל, דם כל בשר לא תאכלו, כי נפש כל בשר דמו הוא" (ויקרא יז) "דם כל בשר לא תאכלו" - להביא דם אדם, שהוא אסור באכילה, לפי "כי נפש כל בשר דמו הוא". והעבודה! אף דם החי שנקרש ונתמצה בכלי, ומיוחד בפני עצמו, שנתנו בכלי אחד - אף זה אסור באכילה, שנאמר דם - דם, מכל מקום.
ואמר לי: רבי, בהמה שלא הקריב ממנה קורבן, חלבה מותר.
אמרתי לו: בני, מה ראית לומר כן.
אמר לי: רבי, דכתיב: כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לה׳ ונכרתה וגו׳ (ויקרא ז-כה).
אמרתי לו: בני, ראה כוחה של תורה מה היא, וכל אמריה בינה, וכל דבר ודבר שנאמר בה לא נאמר אלא, בחכמה בבינה ובהשכל - כדי שלא יאמר אדם לעצמו: בהמה שמקריבים ממנה קורבן חלבה אסור. ובהמה שאין מקריבים ממנה קורבן חלבה מותר - לכך חזר הכתוב ופירשה במקום אחר: חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו (שם ג-יז). מה דם אסור באכילה, אף חלב אסור באכילה.
א״כ למה נאמר כל חלב וכל דם? (שם)
אלא להקיש מצות שניהם זה לזה - שדם שווה לחלב וחלב שווה לדם. ושניהם במלקות וכרת, לכך נאמר: כל חלב וכל דם.
וכך שנו חכמים במשנה:
מה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, אפילו הכי הפורש ממנו מקבל שכר. גזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להם ומחמדתן - הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורי דורות עד סוף כל הדורות (משנה מכות ג-טו).
ואמר לי: רבי, גזל אח מותר.
אמרתי לו: בני, מה ראית לומר כך?
ואמר לי: רבי, נאמר על הר סיני כבד את אביך ואת אמך לא תרצח לא תנאף ל תגנוב וגו׳, והלא אין שם גזל אח.
ואמרתי לו: לא זו היא שיטה הראשונה שאמרתי לך? דברים הרבה יש לנו וחמורים הם ולא צריך הכתוב לאומרם, לפיכך הטילו על ישראל - ואמר הם יבדילו אותם, כדי להרבות שכרם. ועליהם הכתוב אומר: נפשי איויתיך בלילה וגו׳ (ישעיהו כו-ט).
אבל הייתי אומר: מתוך דברי תורה מתייסרים, ומתוך דברי תורה מתרפאים.
מכאן אמרו, בשמונה דברים העולם חרב, ובארבעה דברים העולם מתיישב:
בשמונה דברים העולם חרב: א. על הדינין,
ב. עבודה זרה,
ג. גילוי עריות,
ד. שפיכות דמים,
ה. חילול ה׳,
ו. דברים מכוערים שאדם מוציא מתוך פיו,
ז. גסות הרוח,
ח. לשון הרע.
ויש אומרים: אף על חימוד.
דורות הראשונים לא נעקרו מן העולם, אלא מתוך שמונה דברים, שנאמר: ויאמרו לא-ל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו וגו׳ (איוב כא-יד). ומתוך שמונה דברים נעקרו מן העולם.
ואנשי דור הפלגה לא נעקרו מן העולם אלא מתוך שמונה דברים, שנאמר: ויהי כל הארץ שפה אחת וגו׳ (בראשית יא-א). ומתוך שמונה דברים נעקרו מן העולם.
ואנשי סדום לא נעקרו מן העולם אלא מתוך שמונה דברים, שנאמר: ואנשי סדום רעים וחטאים לה׳ מאוד וגו׳ (שם יג-יג). ומתוך שמונה דברים נעקרו מן העולם.
פרעה לא נעקר מן העולם אלא מתוך שמונה דברים, שנאמר: ויאמר פרעה מי ה׳ אשר אשמע בקולו (שמות ה-ב). ומתוך שמונה דברים נעקר מן העולם.
סנחריב לא נעקר מן העולם אלא מתוך שמונה דברים, שנאמר: מי בכל אלוקי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי כי יציל ה׳ את ירושלים מידי (מ״ב יח-לה). ומתוך שמונה דברים נעקר מן העולם.
נבוכדנצר לא נעקר מן העולם אלא מתוך שמונה דברים, שנאמר: ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה וגו׳ (ישעיהו יד-יג). ומתוך שמונה דברים נעקר מן העולם.
ובארבעה דברים העולם מתיישב:
מתוך הצדקה,
ומתוך הדין,
ומתוך האמת,
ומתוך השלום.
ואמר לי: רבי, מעשה שמכרתי לעכו״ם ארבעה כורים של תמרים, ומדדתי לו בבית אפל מחצה על מחצה. ואמר לי, אלוקים על השמים ואתה יודע על מידה שאתה מודד לי. ומתוך שמדדתי לו בבית אפל - חסרתי לו שלושה סאים של תמרים. ולאחר מכך נטלתי המעות ולקחתי בהם כד אחד של שמן והנחתי אותו במקום שמכרתי התמרים לעכו״ם, נקרע הכד ונשפך השמן והלך לו.
אמרתי לו: בני, כתיב: לא תעשוק את רעך ולא תגזול וגו׳ (ויקרא יט-יג). רעך הרי הוא כאחיך, ואחיך הרי הוא כרעך. הא למדת, שגזל עכו״ם אסור כי גזל הוא. ואין צריך לומר גזל של אח. ומתוך שראה הקב״ה בני אדם שהם עושקים וגוזלים וחומסים זה לזה - חזר ופירש בקבלה על ידי יחזקאל: אביו כי עשק עושק גזל גזל אח ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו והנה מת בעונו (יחזקאל יח-יח).
ואמר לי: רבי, בת חמורה או בת הבת?
אמרתי לו: בני, כמו שהבת היא ערוה כך היא בת הבת גם כן ערוה. כמו שהיא הבת, כך היא בת הבת.
ואמר לי: רבי, והלא כתיב בתורה: ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה (ויקרא יח-י).
אמרתי לו: בני, ולאו קל וחומר הוא? ומה אם בת בנו ובת בתו אסורה לו - בתו לא כל שכן?
תלמוד לומר, ערות אשה ובתה לא תגלה (שם שם-יז). בין אשה ובתה משלו, בין אשה ובתה ממקום אחר.
ואמר לי: זב חמור או נידה חמורה?
אמרתי לו: בני, נידה חמורה מזב.
ואמר לי: רבי, והלא לא למדנו טבילה לנידה אלא מן הזב?
אמרתי לו: בני, והלא דברים קל וחומר, מה אם הזב שאינו פרה ורבה טמא אחת עשרה טומאות וטעון שבע רחיצות וטבילות שבתורה - נידה שהיא פרה ורבה לא כל שכן שהיא מטמאה אחת עשרה טומאות וטעונה שבע רחיצות וטבילות שבתורה?
הא למדנו, כל האומר לאשתו ולבנותיו ולבני ביתו כשהם בנידותם: מותרים אתם לנגוע בכל הכלים עשו מה שאתם רוצים לפי אין טבילה לנידה מן התורה - אינו רואה קורת רוח לעולם.
מעשה באדם אחד שקרא הרבה ושנה הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה, ונכנס לבית עולמו בחצי ימיו. ונעשתה אשתו כשוטה והיתה מחזרת על פתחי חברי בעלה, ואמרה להם: רבותיי, בעלי שקרא הרבה ושנה הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה - מפני מה מת בחצי ימיו?
ולא היה אדם שהשיב לה כלום דבר.
פעם אחת הייתי מהלך בשוק ונכנסתי לחצירה, באתה וישבה כנגדי והיתה בוכה. אמרתי לה: בתי, מפני מה את בוכה?
אמרה לי: רבי, בעלי קרא הרבה ושנה הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו.
אמרתי לה: בתי, בשעת נידותיך מה הוא אצלך?
אמרה לי: רבי, חס ושלום אפילו באצבע קטנה לא נגע בי. ואחר כל אותם הימים שראיתי בהם דם, ישבתי שבעה נקיים שלא אבוא לידי ספק.
אמרתי לה: בתי,יפה אמר לך בעלך. שכן אמרו חכמים בזבים ובזבות ובנידות וביולדות שלאחר שבעה הן טהורין, שנאמר: ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר (ויקרא טו-כח). אבל בימי ליבוניך מהו אצלך, שמא הבאת לו את הסכין שבידך ונגע בו אפילו באצבע הקטנה?
אמרה לי: רבי, חיי ראשך, רחצתי לו את רגליו וסכתי לו את השמן, וישנתי אני עמו במיטה אחת אני בבגדי והוא בבגדיו. אבל לא הסיח דעתו לדבר אחר.
אמרתי לה: ברוך המקום שהרגו. שאין לפניו משוא פנים, שכן כתוב בתורה: ואל אישה בנידת טומאתה לא תקרב (ויקרא יח-יט)
יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברי תיפלות?
תלמוד לומר, לא תקרב.
יכול יהא ישן עימה בבגדיה על מיטה אחת?
תלמוד לומר, לא תקרב.
כדי שלא יאמר אדם לעצמו: כשהיא בנידתה אסור לבשרה ואסור למיטתה. פירשה מן הנידה - שמא תאמר לבשרה אסור ולמיטתה מותר. לפיכך חזר ופירש על ידי יחזקאל: ואת אשת רעהו לא טימא ואל אשה נידה לא יקרב (יחזקאל יח-ו).
השווה אשה נידה לאשת איש - להיותה נזהר עליך כמו בכל המיתות האמורות בתורה.
ואומר: רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם (עמוס ג-ב).
רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה - אלו ישראל מתוך שבעים לשונות.
על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם - אילו תלמידי חכמים מתוך בית ישראל.
עוד אמרתי לה: בתי, בואי ולמדי ממה שכתוב בתורה: שכר מצוה מצוה - ושכר עבירה עבירה (משנה אבות ד-ב). הירבה אדם לשון שוא לשון שקר עם אביו ועם אמו עם אשתו ועם בניו, עם רבו שלימדו מקרא ומשנה וחכמה - לסוף הוא עושה כך עם כל אדם.
הרבה אדם שבועת שווא עם כל אלו - לסוף הוא עושה כך עם כל אדם.
נוהג אדם גסות רוח עם כל אלו - לסוף הוא עושה כך עם כל אדם.
העז אדם פניו באביו או באמו או בפני מי שגדול הימנו - לסוף הוא עושה כך עם כל אדם.
מראים את הנגעים בגופו, אם חזר ועשה תשובה - מרפאים אותו. ואם לאו - הרי הוא בחזקתו עד יום מותו.
אהב את הגזל והרבהו בכל מקום - מראים את הנגעים בגופו. אם חזר ועשה תשובה - מרפאים אותו. ואם לאו - הרי הוא בחזקתו עד יום מותו.
אהב אדם ממונו והרבהו בכל מקום - מראים את הנגעים שתי וערב בבגדים נאים שלו. אם חזר בתשובה - מתרפאים. ואם לאו - נוטלים את הבגדים נאים שלו ושורפים אותם בפניו.
בא עני ועומד על פתחו של בעל הבית, ואומר לו: הלויני קב אחד של חיטים, או של שעורים. ובעל הבית אומר לו: אין לי חיטים ולא שעורים. ובאמת יש לו - מראים את הנגעים בקירות ביתו עד שהם מגיעים לארץ. וכשמוציאים כליו מן ביתו לחוץ אל הרחוב של עיר, אומרים הבריות זה לזה: לא זה הוא שאמר אין לי לא חיטים ולא שעורים, והלא? יש לו.
ברוך המקום ברוך הוא שמקדש שמו בגלוי לכל העולם, לכך הוא אומר: כהתחברך עם אחזיהו פרץ ה׳ את מעשיך וישברו אניות וגו׳ (דה״ב כ-לז).
הרמאים, הגאוותנים, ועזי פנים - עליהם הוא אומר: כי זרועות רשעים תשברנה (תהילים לז-יז).
חורשי רע, מהפכי דברים, מעמיקי שפה, ומחלקלקי לשון -עליהם הוא אומר: יהי דרכם חושך וחלקלקות ומלאך ה׳ רודפם (שם לה-ו).
המכים רעיהם בסתר, מחללי ה׳ בגלוי, המזלזלים חבריהם בדברים, והמטילים מחלוקת. עתידים הם להיות כקורח ועדתו - ועליהם הוא אומר: ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל (במדבר ז-לג).
אוצרי פירות, מלווי בריבית, מקטיני איפה, ומפקיעי שערים -עליהם הוא אומר: נשבע ה׳ בגאון אם אשכח לנצח כל מעשיהם (עמוס ח-ז). כל אלו אין מורישין לבניהם, ואם הורישו לבניהם אין מורישין לבני בניהם.
משחקים בקוביא, מלווי בריבית, מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל, הכוהנים והלוים שעלו על חלקם, המינים, המוסרים, ומחללי שם שמים, והחנפים - עליהם הוא אומר: מעוות לא יוכל לתקון וגו׳ (קהלת א-טו).
אבל מי שהם עלובים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים. עושים מצוות מאהבה ושמחים בייסורים - עליהם הוא אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו (שופטים ה-לא).
הנבזים והמאוסים בפני עצמם, ומשפילים את רוחם, וכובשים את יצרם - עליהם הוא אומר: כה אמר ה׳ גואל ישראל קדושו וגו׳ לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו וגו׳ (ישעיהו מט-ז).
בעלי אמונה, משיבי פיקדון, מחזירי אבידה, ומכסה רזין -עליהם הוא אומר: עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי וגו׳ (תהילים קא-ו).
העושה חפצי אשתו, ומנהיג את בניו כשורה ומשיא אשה לבניו הקטנים עד שלא יגיעו לפירקן, וקודם שיבואו לידי חטא - עליו הוא אומר: וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא וידעת כי רב זרעך וצאצאיך כעשב הארץ תבוא בכלח אלי קבר כעלות גדיש בעתו (איוב ה כד-כו).
הנושא את בת אחותו, והאוהב את שכיניו, והמקרב את קרוביו, והמלוה סלע לעני בשעת דוחקו - עליו הוא אומר: אז תקרא וה׳ יענה וגו׳ (ישעיהו נח-ט).
ראה אדם קרי, חייב טבילה מן התורה. אם אמר: מי רואה אותי אין בכך כלום. העבירו מכנגד פניו. שוב ראה קרי ואומר: מי רואה אותי אין בכך כלום. וכן פעם שלישית, עובר על מה שכתוב בתורה: ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב (ויקרא טו-טז). ועבר על מה שכתוב: הן כל אלה יפעל א-ל פעמים שלוש עם גבר (איוב לג-כט). לסוף הוא נעשה זב מתוך דרכיו, שנאמר: איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא (ויקרא טו-ב).
ומה תלמוד לומר איש איש?
אלא, איש אחד לזב מבשרו, ואיש אחד למקרה לילה.
ואם חזר ועשה תשובה - מרפאים אותו. ואם לאו - הרי הוא זב עד יום מותו, שנאמר: וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו וגו׳ (שם שם-ג).
מכאן אמרו, אשה שראתה טיפת דם כחרדל ואמרה: מי רואה אותי אין בכך כלום. העבירתה מכנגד פניה שניים ושלושה פעמים. ועברה על מה שכתוב בתורה: ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה (שם-יט). ועברה על מה שכתוב: הן כל אלה יפעל א-ל וגו׳. לסוף נעשית מתוך דרכיה זבה ימים רבים, שנאמר: ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נידתה וגו׳ (שם-כה).
ומה תלמוד לומר בבשרה?
מלמד שהיא מטמאה מבפנים כבחוץ.
ר׳ ישמעאל אומר: פרשה זו לכתחילה לא נאמרה אלא ללמוד על בנות ישראל שמטמאות טיפת דם כחרדל, וצריכה לספור שבעה נקיים, ואחר שספרה שבעה נקיים היא צריכה טבילה כמו נידה גמורה כדי לצאת מכלל עבירה.
ר׳ מאיר אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא למצות פריה ורביה. שאפילו אוכלת אשה כל מיני מאכל ושתתה כל מיני משקה אין אישה מואס בה. אבל אם היה רגיל אצלה בכל זמן אפילו בימי נדותה - היה מואס בה והיה מבטל פריה ורביה. לכך נאמר בתורה: שבעת ימים תהיה בנידתה וגו׳ - כדי שתהיה חביבה על בעלה ביום טבילתה כיום כניסתה לחופה.
אם חזרה ועשתה תשובה - מרפאים אותה מייד. ואם לאו - הרי היא בחזקתה עד יום מותה, שנאמר: אישה כי יזוב זוב דמה וגו׳ (שם-כה).
ברוך המקום ברוך הוא שנתן את התורה לישראל שילמדו ממנה דרך ארץ כדי שלא ירבו עונותיהם של ישראל, שכל העובר על מה שכתוב בתורה, עוקר את עצמו מן העולם הזה ומן העולם הבא. ועליו הוא אומר: למי אוי למי אבוי וגו׳ (משלי כג-כט).
מכאן אמרו, כל המשכים ומעריב ומאחר על היין - סימן רע לו, והוא בידו עוקר את עצמו מן העולם הזה והעולם הבא. ועליו הוא אומר: ואף כי היין בוגד גבר יהיר ולא ינוה אשר הרחיב כשאול נפשו וגו׳ (חבקוק ב-ה). ואין יהיר אלא לשון זריזות ומהירות, שנאמר: חזית איש מהיר במלאכתו וגו׳ (משלי כב-כט).
מכאן אמרו, פועל שקיבל מלאכתו של בעל הבית - חובה עליו לעשותו כמו שהוא חפץ בעל הבית. ואם אינו עושה רצונו וחפצו של בעל הבית - עליו הכתוב אומר: ארור עושה מלאכת ה׳ רמיה וגו׳ (ירמיהו מח-י) לכך נאמר: גבר יהיר ולא ינוה.
ומאי אשר הרחיב כשאול נפשו?
אלא מתוך שהוא אוכל ושותה והרחיב נפשו כשאול, נוח וטוב שלא היה נברא בעולם לכך יעשה אדם הטוב בעיני הקב״ה.
ומאי והוא כמות ולא ישבע?
מה מלאך המות הזה אפילו נותנים לו כל בני העולם כולו אין דרכו לשבוע, אף כל המשכים ומעריב על היין אין דרכו לשבוע. ועליו הוא אומר: מארת ה׳ בבית רשע ונוה צדיקים יברך (משלי ג-לג).
ומאי ויאסוף אליו כל הגוים ויקבוץ אליו כל העמים?
אלא לא כל הגוים ממש וכל העמים ממש. אלא מתוך שאוכל ושותה נותן עיניו על כל העבירות שעכו״ם עושים אותם, ועושה גם הוא. לכך נאמר: ויאסוף אליו כל הגוים וגו׳.
וכי מה כתיב בעניין שלאחריו?
הלוא אלה כולם עליו משל ישאו ומליצה וגו׳ ויאמר הוי המרבה לא לו עד מתי ומכביד עליו עבטיט (שם-ו).
מאי ומכביד עליו עבטיט?
אלא שהוא יושב וסותר כל מעשה ידיו של הקב״ה מיום שנברא העולם עד אותה שעה, לכך נאמר: למי אוי למי אבוי וגו׳.
דבר אחר: למי אוי למי אבוי וגו׳ - לשפתי חלקות ולשון מדברת גדולות, לעזי פנים ולגסי הרוח, ולבעלי בתים שאינם מרחיקין עצמם מן הגזל, ולמי שהוא עובר על והדוה בנידתה.