תורת העולה/חלק ב/פרק מב
פרק שנים וארבעים עריכה
אחר שנתבאר זה, נשוב לענין הבגדים שהיינו עליהן, ונאמר, כי שמונה בגדי כהן גדול היו, נגד שמונה מצות, שנצטווה האדם קודם שחטא, וחזר וקיים אותן, ונתלבש בהן, לאחר שחטא ועשה תשובה. וכמו שדרשו ז”ל פרק עושין פסין (עירובין יח ב), אדם הראשון בעל תשובה היה, מאה ושלשים שנה וכו'. ושמונה מצות אלו, הן מה שנאמר (בראשית ב טז) ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל וגו'. שהפשט אמת, שציווהו שלא לאכול מעץ הדעת טוב ורע, ועוד נצטווה בשבע מצות בני נח, כמו שדרשו ז”ל במסכת סנהדרין (נו ב) ממקרא זה של ויצו אלקים וגו'. והם עבודה זרה, וברכת השם, ודינין, וגילוי עריות, ושפיכת דמים, וגזל, ואבר מן החי והאריכו שם פרק ארבע מיתות בענין ראיותיהן על זה, ועל פי זה יתבאר לך, למה נקראו מצות אלו, שבע מצות בני נח, ולא נקראו שבע מצות בני אדם, מאחר שאדם נצטוה בהן, כי האדם נצטוה בשמונה מצות, ולא נשארו לדורות אלא שבעה. ומאחר שלא היה אפשר לתלותן באדם, תלאן בנח, שהוא היה האב הראשון אחר המבול.
ואין להקשות דהרי מצינו שעוד נצטווה בענין מניעת אכילת הבשר, כדאיתא פרק ארבע מיתות, שהרי לא הותר רק בירק השדה, ולא בבשר, כמדרשם ז"ל (סנהדרין נט ב), כי זה היה בכלל איסור שפיכות דמים, כי מאחר שנאסר לו לשפוך דם בהמה, הרי הוא לו כשפיכת דם האדם, ומשום זה מצינו שהותר בבשר שהיה יורד מן השמים, כמוזכר בסנהדרין (שם), ויש לדקדק באיזה אבר מן החי נאסר, מאחר שנאסר להם הבשר לגמרי. וראיתי במערכת אלהות שכתב פרק תשעה, כי קודם שחטא היה מותר לאכול בשר, וכמו שאמרו (סנהדרין נט ב) שהמלאכים היו צולין לו בשר, ולאחר שחטא נאסר בבשר. והנה לא ראה הגמרא בזה, שהרי הקשו בגמרא ממאמר אחד על חבירו והוצרכו לתרץ בבשר היורד מן השמים, ולדבריו לא קשה מאומה. והתוספות כתבו פרק ארבע מיתות (סנהדרין נו ב ד”ה אכל) דלא נאסר להם הבשר, אלא שהיו אסורים להמית הבעלי חיים לצרכן, אבל אם היה מת מאליו מותרים בו. ואבר מן החי אסר להם, אפילו נפל מאליו, אבל קשה על דברי התוספות, דאם כן למה הוצרך לתרץ שם בגמרא דפריך מהא דאיתא התם דנאסר לו הבשר, אהא דאמר רבי יודא בן תימא אדם הראשון מיסב בגן עדן היה, והיו מלאכי שרת צולין לו בשר, ומסננין לו יין, הציץ בו הנחש וראה בכבודו ונתקנא בו. ומשני התם בבשר היורד מן השמים כו'. ולדברי התוספות קשה, למה לא מתרץ דההוא בשר הוה מבשר שמתו מאליהן. ואפשר לדחוק ולומר לדעת התוספות דלא משני הכי, דודאי מלאכי שרת לא היו מאכילין אותו נבילות, דבר שעתיד לאסור בתורה ולטמאו.
ויותר נראה לפרש, שנאסר בכל בשר אפילו לאחר שמתה הבהמה, והא דנאסר באבר מן החי, מיירי גם כן בבעלי חי היורד מן השמים, שאותו בשר היה מותר לאכול, ובו היה נאסר באבר מן החי, אך לפי זה קשה לפי מה דסליק דעתיה דמקשה שם, דלא ידע מבשר הנופל מן השמים, ולכן פריך מרבי יודא בן תימא, אמאי לא הוקשה לו ממה שנאסר לו אבר מן החי, מכלל דבשאר בשר שרי. ועוד יקשה לפי זה על תירוץ שכתבתי למעלה, דהרי הדרא קושיא לדוכתיה, שהרי לפי זה איסור אכילת בשר הוא א(י)סור כולל, ואפילו לאחר שמתה הבהמה ואינו בכלל איסור שפיכת דמים, ואם כן אמאי לא מנו רק שבעה מצות.
ולכן נראה לי לפרש, דאיסור אכילת בשר, הוא בכלל אבר מן החי, כי למדו שם איסור אבר מן החי, ממה שנאמר (בראשית ב טז) מכל עץ הגן אכל תאכל. ולא מאבר מן החי, והוא הדין שנוכל לדרוש אכול תאכל מעץ הגן ולא בעל חי כלל, והא דנקט איסור אבר מן החי, משום דאותו איסור נשאר לבני נח, שהותרו באכילת בשר, ולא נאסרו רק באבר מן החי. ובגמרא שם רצה להודיענו ענין מצות בני נח, שהגוי מוזהר, על כן הוצרכו להזכיר איסור הנשאר. ועל כן הוכרחו גם כן לומר שבע מצות בני נח, ולא אמרו שבעה מצות בני אדם, כי המצות נשתנו במקצת בענין איסור אכילת הבשר, בין בני נח ובין בני אדם, זהו הנראה לי בזה.
ואפשר שלזה כוונו בבראשית רבה פרשת נח (ב"ר לד יח), אמרו רבותינו ז"ל (שם ט) אך בשר בנפשו דמו, רבי יוסי בר אבין בשם רבי יוחנן אדם הראשון שלא הותר לו בשר תאוה, לא הוזהר על אבר מן החי, אבל בני נח שהותרו בבשר תאוה, הוזהרו על אבר מן החי. ולפי זה איסור אכילת בשר הוא עצמו איסור אכילת אבר מן החי, אלא שקודם נח היה אסור כל דבר שבא מן החי, הן אבר הן בשר, ולאחר כך לא נאסר רק אבר מן החי ממש.
ואחר שנתבארו עניו המצות שנצטווה בהן אדם, אומר כי נגד שמונה מצות אלו שנצטווה בהן האדם, נתלבש הכהן בשמונה בגדים לכבוד ולתפארת. וידוע כי מי שאינו מקיים מצות נקרא ערום, כמו שכתבתי לעיל (פרק מא) מדרשם ז"ל (ב"ר יט ו), במה שנאמר (שם ג) וידעו כי ערומים הם. ודרשו ז"ל (ילקוט שמעוני, יחזקאל רמז ב') כמה שנאמר, (יחזקאל טז) ואת ערום ועריה. ערום ועריה מן המצות, ולכן נקרא הרשע ערום, וכמו שהרשע נקרא ערום, כן הצדיק נקרא מלובש, כי המצות נקראו בגדים, וכמו שאמר שלמה עליו השלום (קהלת ט) בכל עת יהיו בגדים לבנים. ודרשו ז"ל אלו ציצית, וכמו שהאריך בעל העקידה בזה, ונאמר בענין יהושע בן יהוצדק (זכריה יג) הסירו בגדים הצואים וגו' והלבש מחלצות. על ענין הסרת מדות המגונות והלבש מדות היקרות. ולכן היה הכהן מלובש בשמונה בגדים אלו, כלומר להורות שמקיימים המצות אלו השמונה שנצטוה בהן אדם, ובזה עולה זכרון ישראל לטובה לפני השם יתעלה.
כי כבר דרשו ז"ל (בבא קמא לח א) (חבקוק ג) ראה ויתר גוים. ראה שבעה מצות שנצטוו האומות ואין מקיימים אותן, עמד והתירן. ולזה לבש הכהן אלו הבגדים, להורות שישראל מקיימין אלו המצות, שלא רצו האומות לקיימן, ועל ידי זה זכרון ישראל לטובה, וזכרון האומות לרעה, עולה לפני השם יתעלה, ולזה נאמר (שמות כח ל) ונשא אהרן את שמותם לזכרון. להיות כי המצות שישראל מקיימין נזכרים על ידי אלו הבגדים, וכבר דרשו ז"ל (ויקרא רבה כא ה) (ויקרא טז) בזאת יבא אהרן. כשהכהן נכנס מצות חבילות נכנסים עמו, שנאמר (ישעיה נו ב) וזאת התורה אשרי אנוש יעשה זאת. וזכרו במדרש רבתי (שם) הרבה דברים הנקראים זאת, שהיו נכנסים עמו, כל שכן שהיו נזכרים על ידי אלו הבגדים, ולכן אמרו במדרשן (זבחים פח ב) שהבגדים מכפרין. כאשר נתבאר (פרק מ).