תורת העולה/חלק ב/פרק לא
פרק אחד ושלשים
עריכהאמנם היו המנחות שבאו בנדבה מקצתן סולת בלולה, ומקצתן מאפה תנור ורקיקין, ומקצתן מעשה מרחשת ומחבת, נחלקים לחמשה מינים, ושאר מנחות היו להם סדר בעשייתן, הכל היה נגד דרכי המדברים שהניחו בעניין החדוש. ודבר ידוע כי העולם חסד ובנדבת השם יתעלה נבנה, על כן באו חמשה מיני לחם במנחת נדבה, להורות על חמשה דרכים שיש להם על נדבת חדוש העולם, כמו שכתב הרב המורה חלק ראשון פרק ארבע ושבעים, שהראיות שהביאו המדברים על חדוש העולם הם שבעה, וכולן נכנסים בחמשה חלקים, באשר דרך הראשון שמנה הוא דרך המשלים באמרם, כי כאשר אנחנו רואים דבר אחד מחודש כן הוא ההקש בעולם בכללו, וזה הדרך אין ראייה למנותו כלל, לפי שהדרך המשלי הוא חלוש מאוד, כל אדם יוכל להכחישו. אמנם הדברים האחרים שאמרו יש בהן קצת אמיתות, ולזה ראוי לבא זכרונן בקדשים, וכאשר הדרך השני והרביעי הוא כמעט דבר אחד, לא נשארו רק חמשה אשר נגדן באו אלו חמשה מיני מנחה בנדבה.
וכתב המורה ז”ל הדרך השלישי שזכרו, והוא היות עצמי הפרדיים לא ימלטו בשום פנים מהיות' מקובצים או מפורדים, או שיקבצו פעם ויפרדו פעם, ומבואר נגלה שלפי בחינות עצמם אין ראוי להם קיבוץ לבד או פירוד לבד כו'. עד אם כן היות קצתן מתקבצין ומקצתן מתפרדי', וקצתן ישתנו עליהם העניינים, פעם יתקבצו ופעם יתפרדו היא ראייה על היותן צריכין למי שיקבץ המתקבץ בהן, ולמי שיפריד המתפרד בהן. ואמרו שזאת היא ראייה שעולם מחודש כו'.
נגד הקדמה זאת בא מנחת סולת שהיה מעשהו מביא עשרון סולת ונותן שמן בכלי ואחר כך נותן עליו הסולת ואחר כך חוזר ונותן שמן על הסולת ובלל הסולת בו, ואחר כך נתנו בכלי שרת לצוק לתוכה שמן, וכל השמן שבה הוא לוג, הנה הוא מבואר שהוא כדמות הקדמה זאת, וזה כי כבר כתבתי היות הסולת נגד העצמיים הפרדיים והיה נותן השמן תחלה בכלי. וכבר כתבתי פרק ארבע ועשרים כי הכלי הוא הרמז על התורה שהיתה כלי אמונתו של הקדוש ברוך הוא שעל ידה ברא העולם. ולזה נתן השמן קודם לסולת, להורות כי אף העצמיים גופן הם ברואים מצד השמן שהוא מורה על השפעת השם יתעלה בדרך שנתבאר למעלה פרק תשעה עשר, והיה בכח השפע ההוא שעל ידו נבראו העצמיים הפרדיים כדמות הסולת שהיה נותן על השמן, להורות כי העצמיים ברואים לא קדומים, ואחר כך חוזר ונותן עליו שמן, להורות על הקבוץ שהם מאמינים שעל ידו נתהוה ההוה, כי אף שהעצמיים היו ברואים, מכל מקום לא נתהוה מהן גשם עד שחזר עליהם השמן, שהוא ההשפעה שנית לקבץ ולהפרידן לפי צורך העולם. ולהיות כי אלו המדברים האמינו כי המקרה לא יעמוד שני זמנים כו', כמו שביאר הרב המורה בארוכה חלק ראשון פרק שלשה ושבעים הקדמה שביעית מדבריהם. הנה התבאר שבכל עת מן העתות, רוצה לומר זמן מן הזמנים יברא הבורא מקרה תמיד כו', כמו שכתב שם המורה על כן היה בולל הסולת שהוא רומז על קבוץ חלקי הסולת הנעשים על ידי הבלילה, ואחר כך חוזר ונותן בכלי שרת ויצק עליה שמן, להורות על השפעת הבריאה תמיד בכל עת ובכל רגע.
והיה שעור המנחה עשרון נגד עשר הקדומתיה שהניחו תחלה לקיום חדוש העולם, ואף על פי שהניחו שנים עשר כמו שביאר שם המורה. וכמו שכתבתי בפרק שעבר, מכל מקום שניים היו רמוזים שם בסולת שהם העצמיים, והשני שלא יעמדו המקריים שני זמנים, ביציקת השמן, אם כן לא נשארו רק עשרה שהיו רמוזים בעשרון, ולזה בא מדיני המנחה שהאומר מנחה סתם מקריב מנחת סולת, להיות כי בה רמוזים כל השנים עשר מנחות בדרך שנתבאר, וכן היו באים כל המנחות עשרון מלבד שתי הלחם ולחם הפנים. כי כבר נתבאר פרק שנים ועשרים חלק ראשון טעם לחם הפנים, וכן יתבאר חלק שלישי פרק חמשה וחמישים שעור שתי הלחם.
ולכן נשתנה משאר המנחות, והיה שעור השמן לוג שהוא המדה הפחותה שבכל המידות. ולא מצינו בכל נסכי קרבנות בהמה שהיו מקריבים לוג זולת במנחה, להורות על עניין נפלא נתלה בחלוקי אלו הדעות דברו בו (שם) הפילוסופים, כי לדעת המדברים ההשפעה יורדת בשוה על המלאכים והגלגלים וההויות השפלים, כי הם מאמינים שהכל הוא דרך עצמיים הפרדיים כמו שנודע שם בדבריהם והקדמותיהן בפרק הנזכר למעלה. אמנם דרך הפילוסופיא האמיתי' שהכל נברא דרך השתלשלות, ושמותר ההשפעה היורדת אל המלאכים נבראו בגלגלים והדברים השפלים, כמו שהאריך בזה המורה חלק שני פרק אחד עשר ושנים עשר, אם כן ההשפעה יותר גדולה וניכרת לדעת פילוסוף מלדעת המדברים, לכן בא בשמן במדה פחותה שאפשר, רצה לומר בכל הגדלתן ושבוללין ויוצקין בשמן, מכל מקום הוא הקטן שבכל המידות והוא טעם נאות בעיני.
וכתב רבינו בחיי פרשת בראשית (ד ג), ואיתא במדרש (ב"ר כב ז) שהבל לא עשה קיימא בעולם רק חמשים יום, ומה שהקפידו בזה יצא לנו טעם למה נצטוינו בתורה להקריב מנחה בעצרת נגד קין והבל שהקריבו מנחתן ביום חמישים לבריאתן, כי מתוך אותה מנחה תתברר אמתת הנבואה. והוא שכתב (בראשית ד ו) ויאמר יי' אל קין. ותתברר ההשגחה גם העונש והשכר, הכל נכלל שם. ויש לך לדקדק מכאן על נפלאות השם יתעלה, איך הוא מדקדק בנתינת עונש ושכר, כי לא ישא פני איש שלא יענישו ולא יקפח את שכרו שלא יגמלנו, שהרי הבל שנהרג ביום חמישים קבל שכרו ונתעלה משה בסוד גלגול של הבל לקבל התורה ביום חמישים, וקין שהרג ביום חמישים נתקלל בו ביום, וכחו שהוא יצר הרע עתיד ליענש ולבטל מן העולם ביום חמישים של הקדוש ברוך הוא, שכתב בו (תהלים צ) כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול וגו'. והכל מידה כנגד מידה, יתעלה שמו של הקדוש ברוך הוא אשר בידו מאזני משפט, ומזה מנעה התורה חמץ בקרבן מנחה שיש בו רמז ליצר הרע, אבל ביום החמישים צותה להיות חמץ, שנאמר (ויקרא כג) חמץ תאפנה. מפני שיום חמישים של עצרת נגד היובל הגדול אשר לעולם, שיעקר היצר הרע ויאבד זכרו, עד כאן לשונו. הרי לך דברים מכוונים למה שאמרנו, שהבל היה מרמז על חדוש העולם והפסדו, ואם הוא בדרך אחר ממה שכתבנו, מכל מקום המכוון הוא דבר אחד.
עוד כתב הרמב”ם פרק שלשה עשר (מעשה הקרבנות יג ז) מנחת מחבת ומרחשת כיצד נעשין, נותן השמן בכלי ונותן עליה סולת, ונותן על הסולת שמן אחר ואחר כך לשה בפושרין, ואפה אותה במחבת או במרחשת ופתות אותה פתים ונותנת בכלי שרת ויצק עליה שמן ונותן לבונה כו'. הרי לך שבתחלת הבאתן היו כולן סולת בלול בשמן מטעם שביארנו, כי זהו יסוד שכל המדברים האמינו בו. אמנם אחר כך היה לשה בפושרין ואפה במרחשת או בתנור כפי שירצה המקריב, אין טעם לרצונו דוגמת הקדמותיהן בדרך החמישי והשישי כסדר שזכרן הרב המורה שהן דרך העברה שהזכירו האחד מצד התייחדות הפרטי, והשני מצד הכרעת הכללי כמוזכר שם, על כן באו במרחשת ובמחבת, כי מעשה מרחשת הם אפיות דקות נוחים להשתבר כדמות הפרטים שבכל מין ומין שנוחים להפסד. אמנם מעשה מחבת הוא דבר קשה כדמות הכללים שקשה לאבד, ומכל מקום שתיהן נעשו מצד הכרעה והתייחדות המקריב, וכבר נתבאר בפרק שלפני זה טעם אחר קרוב לזה.
ולהיות כי דרך העברה הוא הטוב שבדבריהם, כמו שכתב המורה שם, לכן היה מנחת חביתי כהן גדול בכל יום מנחת מחבת, שהוא מורה על דרך ההעברה בעולם הכללי, כאשר לקח ממנו הרב ראייה על חדוש העולם כמוזכר שם חלק שני פרק תשעה עשר ואחד ועשרים, והיה נקרב עם התמיד שהיה מורה על חדוש העולם כאשר נתבאר במה שעבר, והיה מביא עשרון שלם מתוך ביתו וחוציהו במדת המקדש, כי חצי הדרך ההוא קדש ליי' כמו שכתבתי למעלה. וכתבו המורה והשתמש בדרך ההעברה ההוא שהניחו המדברים, אך לא בדרך שהניחו הם, והיו מקרי' עמו שלשה לוגין שמן, כי באמת המשתמש בדרך ההוא, כדרך שדרך הרב המורה מניח כל שלשה חלקי העולם על טבען, ושהשפע יורדת מלמעלה למטה בדרך שהאמינו הפילוסופים, ולכן היה השמן שלשה לוגין, והיה עושין מן המנחה ההוא שנים עשר חלות, וטעמו כטעם שנתבאר למעלה בסוד לחם הפנים שהיה גם כן שנים עשר חלות.
אמנם עוד נשארו שני מיני המנחות והם מאפה תנור. וכתב הרמב”ם פרק שלשה עשר מהלכות מעשה הקרבנות (הלכה ח), אם חלות הוא בולל הסולת בשמן ולש בפושרין ואפה ופתות ונתן בכלי שרת, ונותן עליה לבונתה, ואין בה יציקת שמן, ואם רקיקין הוא, לש הסולת בפושרין ומושח הרקיקין בשמן, וכיצד מושחן מביא לוג שמן לכל עשרון ומשחן וחוזר ומשחן עד שימשח כל שמן שבלוג. הנה הרקיקים הן נגד הקדמה שהביאו ממנה ראייה על החדוש עולם, מטעם שאי אפשר שימצא דברים בלתי ב”ת (בעל תכלית) אפילו במציאות זה אחר סור זה. וכמו שהניחו בדרכם השני שזכר המורה פרק ארבע ושבעים, וזה היה עניין הרקיקין. וכמו שנתבאר בפרק שלפני זה. וזהו דרך וכוונת משיחת הרקיקין שמושח וחוזר ומושח עד כלות השמן, להורות שדבר שבא בזה אחר זה לסוף יכלה ואי אפשר שילך לבלתי תכלית, וכל שכן שנתבאר בדרך זה דרכם הרביעי שנבנה גם כן על דרך שלא ימצאו דברים בלתי בעל תכלית, אפילו זה אחר סור זה כמבואר שם.
אמנם הדרך השביעי שלא ימצאו דברים בלתי תכלית ביחד, ואלו היה העולם קודם הוצרכו להיות הנפשות הנשארות ביחד בלתי בעל תכלית, כמבואר שם הוא נרמוז בחלות הנאפות בתנור, הוא עצמו דוגמת הנפשות הנשארות, כי החלה היא התרומה המפרישים מן העיסה, ונותן לקדש כדמות הנפשות המפרישים מן הגוף ונצררות למעלה. וכשם שהחלות היו פתותות ואחר כך חוזר ומניח הכל בכלי שרת, כן הנפשות לאחר שנשברו ונבדלו מן הגוף חוזרין הכל ביחד ונשארות, בזכות הכלי שרת המורה על התורה כמו שנתבאר למעלה.
ודע כי בדרך זה כמעט מבוארים כל חלקי דיני המנחה, כמו שבארנו טעם חלקי הבהמות, רק שבאותן הקרבנות הרחבנו בהן קצת לבאר כל חלקיו ופרטיו, להיות כי אותן הקרבנות הם עקר הכוונה, ולכן נצטוינו להקריבן בכל מועד ושבת ותמידין ומוספין, מה שאין כן במנחות שאין באין בצבור אלא שלשה מהן לפרקים מיוחדים, והם עומר התנופה ושתי הלחם ולחם הפנים. וכבר ביארנו הסבה בלחם הפנים ובשתי הלחם. ועוד נוסף עליהם עם טעם עומר התנופה בחלק שלישי (פרק נד) אם ירצה השם יתעלה, בתת טעם המוספים וקרבני המועדים אשר אלו הקרבנות נמשכים אחריהם.
והמשכיל יטול הכלל ממה שהנחנו בעניין המנחות עם קצת הפרטיים, ויוסף לקח בשאר אשר לא נתתי עליהם לב, באשר כי קרבן המנחה אינו עקר הקרבן ואינו אלא לחמלת השם יתעלה על ברואיו, להשכילן בדרך ילכו בו, לדעת ענייני החדוש לפי מיעוט תבונתן, ולכן ויתר לעניים להקריב מנחה בדרך שנתבאר, ואף שהאמת אינו כפי דעת המדברים. וכמו שאמרו רבותינו ז”ל (ב"ר ח ה) מה עשה הקדוש ברוך הוא השליך אמת ארצה, וכמו שבארו בעל העקידה יעויין בדבריו בשער שלשה וארבעים פרשת וישמע יתרו, ולכן נפסיק בכאן הדבור בענין המנחות, ונתחיל בענין אחר אם ירצה השם יתעלה.