תורת הבית הארוך/בית רביעי/הכל

מתוך: תורת הבית הארוך/בית רביעי/שער א (עריכה)

תורת הבית הארוך · בית רביעי · שער א · >>

פרק זה דורש שיפור, כדוגמת פתיחת ר"ת, פיסוק, הפיכת מראי מקומות לקישורים וכיו"ב. אנא תרמו לוויקיטקסט ושפרו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בית הרביעי

שער הראשון

חלק שני: הבית הרביעי: בית התערובות בביאור איסור התערובות והכשירן:

וחלקתי אותו לארבע שערים:

• השער הראשון בביאור כיצד יאסור דבר האסור את המותר בתערובתו אם דוקא בשנתערב ונמחה גוף האיסור בתוך ההיתר או אפילו בטעמו כגון שמכיר את האיסור וזורקו ויש ברוטב בנותן טעם. וכן בביאור באי זה חם אנו חוששין לפליטת האיסור אם שתהא היד סולדת בו או אפילו בחם מועט מיד סולדת.
• ואחר כך אבאר אם יש הפרש בין שנתבשלו בקדירה האיסור וההיתר בתוך רוטב חם והרוטב מכסה אותם ובין צלי שהם נוגעין זה בזה כשהן חמין ואין רוטב מכסה אותן.
• ואחר כך אבאר כשאנו משערין היתר כנגד איסור לבטלו כיצד משערין ומה הן הדברים שמצטרפין לבטל את האיסור.
• ואחר כך אבאר אם יש הפרש בין ששניהן חמין ובין שאחד מהן צונן והשני חם ואם יש הפרש בין שיהיה החם למעלה והצונן למטה ובין שיהיה בהיפך. וכן אבאר חתיכת ההיתר שנאסרה מחמת שקבלה טעם מן האיסור אם נעשית כולה כחתיכת נבלה לאסור תערובתה בשיעור כולה או לפי חשבון איסור שבלעה. וכיצד היא אוסרת שאר חתיכות של היתר אם דוקא על ידי רוטב או אפילו בצלי ובמליחה.
• ואחר כך אבאר טעמו של איסור ולא ממשו אם הוא אסור דבר תורה או מדברי סופרים כדי שנעמוד על דיני ספיקתו לפי הכלל המסור בידינו ספיקא דאורייתא לחומרא ספיקא דרבנן לקולא.
• ואחר כך אבאר מה שאמרנו ספק דאורייתא לחומרא אם הוא דבר תורה אם לאו לפי שראיתי לאחד מגדולי המחברים שכתב בזה דברים שאינן נכונים בעיני.
• ואחר כך אבאר שיעור אכילת פרס שאמרו בכל מקום כמה הוא כדי לעמוד על מה שאמרו כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא.
• ואחר כך אבאר שיעורי התערובות לפי שאין כל האיסורין אוסרין בשיעור אחד.
• וכן אין הכשירן בענין אחד אלא יש איסור אוסר תערובת בכל מה שהוא ההיתר כמין במינו לר' יהודה. ואבאר אם הלכה כר' יהודה אם לאו.
• וכן מן הדברים שאינן בטלין דבר שיש לו מתירין כביצה שנולדה ביום טוב שנתערבה באחרות ואעפ"י שאין מאמרי זה כולל איסורי מוקצה ונולד מכל מקום יש לנו לחקור ולבאר ביצה של ספק טרפה שאמרו דשיחלא קמא משחינן להו ואי הדרא וטענה אחרינא שריין אם נדון אותה כדבר שיש לה מתירין אם לאו. וכן הדין לגבינה שגבנו אותה מחלב ספק טרפה שנתערבה באחרות.
• וכן ספק טרפה חי שנתערב באחרים. אינו בטל לפי שאין בעלי חיים בטלים. וכן דבר חשוב אינו בטל כחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים ולבאר אי זו תקרא ראויה להתכבד בפני האורחים. ולבאר אי זה אורח אם דוקא ישראל או אפילו נכרי או אפילו אינה ראויה בעצמה להתכבד בפני שום אדם מצד האיסור הרובץ עליה כחתיכת בשר בחלב אלא שכיוצא בה ראויה להתכבד בפני האורחים.
• וכן בריה אסורה אינה בטלה וכדברי הירושלמי בטלה בתשע מאות וששים ולבאר אי זו תקרא בריה שאינה בטלה אם דוקא בריה האסורה מעצמה כגיד הנשה ונמלה וכיוצא בהן או אפילו בריה שהיתה מותרת אלא שקבלה איסור במקרה כתרנגולת שנטרפה וכיוצא בזה. ולבאר אם הכוונה דוקא בבריית נשמה כגיד ונמלה או אפילו שאינה בריית נשמה כחטה של כלאי הכרם וכיוצא בה.
• וכן איסור קבוע שנודע מקומו אלא שאינו יודע מאי זה מהם לקח אם מן האיסור המועט או מן ההיתר המרובה לעולם אסור שכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי.
• עוד יש אחרים שאינן בטלים כגון אגוזי פרך ורמוני באדן וחביריהם אם לערלה ערלה אם לכלאי הכרם כלאי הכרם אלא שאין לי עסק בהם במאמרי זה ויש איסור אוסר בריחו כבשר נבלה שצלאו עם בשר שחוטה בתנור אחד וכיוצא בו כדברי רב.
• ואבאר אם הלכה כרב אם לאו. ויש איסור שבטל בששים. ומן החלק הזה רוב האיסורין שבתורה.
• ואבאר אם טעם האיסור נרגש בהיתר אעפ"י שיש שם ששים לבטלו אם הולכים בזה אחר שיעור ששים אם לאו.
• וכן אם אין שם ששים וחתיכת האיסור ניכרת אם נתיר את התבשיל בטעימת קפילא אם לאו.
• ואחר כך אבאר איסור שנתבטל בתוך היתר חם שבקדירה אם נטל מן ההיתר בעוד שהאיסור ניכר בתוכו עד שלא נשאר שם ששים בהיתר כנגד האיסור אם חוזר האיסור וניעור ואוסר אם לאו. ויש שצריך ששים ואחד כביצה. ויש שבטל בחמשים ותשעה ככחל. ויש שבטל ברוב כיבש ביבש ואבאר אי זה יבש בטל ברוב לפי שיש יבש שאינו בטל ברוב והם כל האיסורים שהחמירו בהן שלא לבטלן בששים כחמץ בפסח וכיוצא בו. ויש שאינו אוסר תערובתו בפליטתו כוגן גיד הנשה לפי שאין בגידין בנותן טעם. ודוקא גופו של גיד אבל שמנו וקנוקנות שבו בששים כשאר האיסורין וכן ביצה של עוף טמא שנתבשלה עם הטהורות. ואבאר אם דוקא בשאינה קלופה או אפילו בקלופה.
• וכן איסור פגום.
• ואבאר הדברים האסורין שהם פגומין מעיקרן כגון עכברא דביתא בשכרא והרמשים המאוסין שבני אדם נבדלין מהם אם אוסרין תערובתן אם לאו. וכן אבאר שיש איסור שאינו אוסר אלא כדי קליפה. ויש שאוסר כדי נטילה שהוא יותר מן הקליפה. ויש שאוסר בכדי גרידה. ויש שאינו צריך אלא שיפשוף גדול ויש שאינו צריך אלא הדחה בעלמא וכן כל איסור צונן שנגע בחתיכה של היתר צונן.

ואבאר כל אחד (דף צב) ואחד מאלו בפני עצמו בעזר העוזר.

איסור שנתערב בהיתר אעפ"י שמכירו וזורקו אוסר את תערובתו בפליטתו אם אין בהיתר ששים כנגד כל חתיכת האיסור. דתנן בפרק גיד הנשה גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו בנותן טעם אם אין מכירו כולן אסורות והרוטב בנותן טעם וכן חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שמכירה בנותן טעם ואם לאו כולן אסורות והרוטב בנותן טעם. אלמא אעפ"י שחתיכות האיסור בעין ומכירן וזורקן אפילו הכי כל שאר החתיכות אסורות אם אין בהן כדי לבטל טעם חתיכת האיסור וכן בגיד הנשה ומכל מקום אנן לענין גיד הנשה אין הלכה כמשנתנו דמשנתנו כמאן דאמר יש בגידין בנותן טעם ואנן קיימא לן כמאן דאמר אין בגידין בנותן טעם כמו שיתבאר בשער זה וכשמשערין אין משערין באומד במה שפלטה חתיכת איסור אלא בכל החתיכה משערין דגרסינן בפרק גיד הנשה כחל כל היכא דלא קרעיה ובשליה בהדי בישרא בששים וכחל מן המנין אמר רב יצחק בר מנשיא וכחל עצמו אסור. נפקא מינה דאי נפל לקדירה אחרת אוסר. אמר רב אסי כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן כי משערינן בדידיה משערינן או במאי דנפק מיניה משערינן פשיטא דבדידיה משערינן דאי במאי דנפק מיניה מנא ידעי אלא מעתה נפל לקדירה אחרת לא יאסור כלומר אחר שאנו רואין כאלו יצא כל החלב שבו. ופרקינן כיון דאמר רב יצחק וכחל עצמו אסור שויוה רבנן כחתיכת נבלה. ומכאן אנו למדין לכל האיסורין שאין משערין באומד כמה פליטתו אבל בכולו אנו משערין ואפילו באיסורין של דבריהן ככחל ומיהו הראב"ד ז"ל כתב דלא אמרו אלא בכחל וכדומה לו שאינו חוזר להיתרו הראשון. וכדאמרינן וכחל עצמו אסור. אבל כל דבר שחוזר להכשירו ככף חולבת שנתחבה בקדירה של בשר או בהיפך שחוזרת להכשירה בהגעלה או בשר שנמלח ונאסר משום דם שחוזרת להכשירו על ידי מליחה אין משערין אלא במאי דנפק מינה באומד יפה. וכן הורה למעשה וכתב וכבר נעזרתי בקבלה זו מפי הרב ר' יוסף ז"ל אבן פליט ז"ל ומן הטעם הזה אמר לי אלו דברי הרב ז"ל ודבר זה נראה יפה דהיאך אפשר שנשער בכולו ועשייתו כאלו כולו אסור והרי אתה מכשירו מידי איסורו במקצת גיעול או במקצת דם שאתה מוציא ממנו ונשאר השאר שבו מותר לפניך. אלא שקשה לן שאם כן אף בכחל נאמר כן שאעפ"י שאין לו הכשר לאחר שנפל לקדריה של בשר מכל מקום אינו אוסר אלא בחלב שבו וחלב שבו הרי אתה ממרקו קודם שנפל בקריעה ובטיחה. ואם כן היאך אתה רואה אותו כאילו כולו איסור.

ועוד יש לתמוה דכיון שתלו הדבר בטענה שאין אנו יודעין כמה יצא ממנו מה לי חוזר להכשירו מה לי אינו חוזר. אלא לעולם אין משערין אלא בכולו. וכן דעת רבותינו הצרפתים. וכן דעת הרמב"ן ז"ל. אלא מיהו היכא דניער בכף חדשה כזית חלב ואחר כך תחבה בבשר אין צריך אלא ששים כחלב שנבלע בה דהא ידעינן כמה הוי. וכן הדין אם ניער כזית חלב בכף ישינה שאינה בת יומה אבל אם היא ישינה ובת יומה י"ל דחזר כל שבלוע בתוך הכף מבשר בחלב חתיכת נבלה ובכולה משערין דמאי דנפק מינה לא ידעינן. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דמסתברא דלא אמרינן בבלוע חענ"נ ואין משערין בין בישינה בין בחדשה אלא במאי דבלעה לבד. וראיתי מי שהביא ראיה מהא דתניא קדירה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם דאלמא במאי דנפק מינה משערינן ולא בכולה קדירה ואני אומר שאין ראייתם ראיה כלל דההיא הא אוקימנא בדאיכא כפילא למיטעמיה והדין כך הוא באמת דכל היכא דלא ידעי מאי דנפק מיניה אי איכא קפילא וטעמיה וליכא טעמא אע"ג דליכא ששים בדידיה מותר דכיון דליכא טעמא מידע ידעי דלא נפק מיניה טפי מאחד בששים שבהיתר והוא שלא נמחה שם גופו של איסור וכמו שאני עתיד לכתוב למטה באיסורין שבטל בששים. אבל ליכא קפילא בכולה קדירה משערין דמאי דנפק מיניה לא ידעינן.

באי זה חם אנו חוששין לפליטת האיסור ולבליעת ההיתר ממנו.

יש מן החכמים הראשונים ז"ל שאמרו שאינו ראוי להפליט ולהבליע אלא כלי ראשון דכלי שני אינו מבשל וכן עירוי דכלי ראשון ככלי שני הוא ולא ככלי ראשון וכל שאינו מבשל אינו מפליט ואינו מבליע וכמו שנראה מסוגיא ירושלמית שבפרק כירה ובפרקא קמא דמעשרות והרי אנו כותבין אותו למטה. ורש"י ז"ל ורבנו תם ז"ל סוברין דעירוי דכלי ראשון מבשל ככלי ראשון ומכל מקום בין כדברי אלו בין כדברי אלו אם איתא דכל שאינו מבשל אינו מפליט ומבליע אם כן היתר שנפל לתוך איסור שבכלי שני אינו בולע ובהדחה בעלמא סגי ליה ואפילו שניהם חמין כיון שלא נגעו זה בזה אלא בכלי שני. וכן אם עירה איסור רותח מכלי שני לכלי של היתר אינו בולע ואינו צריך הגעלה. ואלו דברים שאין הדעת סובלן ואין פשטן של סוגיות שבגמרא מסכים עמהם, שהרי בשוחט בסכין של נכרים נחלקו בפרק קמא דחולין רב ורבה בר בר חנה, רב אמר קולף ורבה אמר מדיח ואמרינן דטעמא דרב משום דקסבר בית השחיטה רותח וכן ללישנא אחרינא אמרינן דלכולי עלמא בית השחיטה רותח ולפיכך לרב קולף ורבב"ח דאמר מדיח משום דקסבר דאיידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי. ובודאי חם בית השחיטה מועט אפילו מרותח שבכלי שני ואפילו הכי מבליע. ומקצת מרבותי נוחי נפש דחו דשאני התם שבטבעו של דם להבליע בחם מועט. ואין דברים אלו נראין בעיני כלל מדאמרינן התם לימא בהא קא מיפלגי דמאן דאמר קולף סבר בית השחיטה רותח ומאן דאמר מדיח סבר בית השחיטה צונן ודחינן לה דכולי עלמא בית השחיטה רותח ומאן דאמר קולף שפיר ומאן דאמר מדיח קסבר איידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא לא בלעי. ואם איתא דרותח כי האי בעלמא אינו מבליע מאי שפיר דקא אמר דהא אפילו רותח כי האי בעלמא אינו מבליע. אלא ודאי משמע דלא מכח תולדתו וטבעו נגעו בה אלא מחמת רתיחתו שכל רתיחה כזו מפלטת ומבלעת. ועוד דאמר אמימר משמיה דרבא לא ליסחוף איניש כפלי עילוי בשרא דדאיב תרבא ובלע בשרא ומדקאמר דייב ובלע משמע ודאי לכאורה דבולעין הן ממש וצריך קליפה לכל הפחות וכן נראה מדברי רש"י ז"ל וכמו שכתבתי בניקור חלב. אלמא אפילו חם מועט כחם חלב הכסלים בשעה שנחתכו מן הבהמה סמוך לשחיטתה יש כח להפליט ולהבליע. ועוד שאם אתה אומר כן הלוקח כלי תשמיש מן הנכרים כלים שדרכן להשתמש בהן בשני אינן צריכין הגעלה כלל וכלים שנשתמש בהן בכלי שני בחמץ אין צריכין הגעלה בפסח. אלא ודאי כל שיש בו חם אפילו כחם בית השחיטה מפליט ומבליע. ואעפ"י שאין כלי שני מבשל ולא אפילו עירוי דכלי ראשון מכל מקום מבליעין הן. וגם כן ראיתי דעת הרמב"ן ז"ל והביא ראיה מקערה שמלח בה בשר שאסרוה כדאיתא התם בפרק כל הבשר משום דמליח הרי הוא כרותח ואעפ"י שאין במלח משום מבשל לגבי שבת ואפילו בדקא בעי ליה לאורחא כדאיתא בפרק כלל גדול ומה שאמר בירושלמי שבפרק כירה ובפרק קמא דמעשרות מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה ר' יונה אמר אסור ועירוי ככלי ראשון הוא. חייליה דר' יונה מן הדא אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח. כלומר שחייבה התורה שבירה בכלי חרס שבישל בה או שעירה לתוכו רותח של חטאת דכתיב וכל כלי חרס אשר תבשל בו ישבר. אמר ר' יוסי תמן כלי חרס בולע תבלין אין מתבשלין. התיב ר' יוסה בר' בון והא תני אף בכלי נחשת כלומר אף בכלי נחשת שעירה לתוכו רותח צריך מריקה ושטיפה דכתיב ואם בכלי נחשת בשלה ומורק ושוטף במים. ואית לך למימר כלי נחשת בולע דמשמע מתוך סוגיא ירושלמית זאת דכל שאינו מבשל אינו מבליע שהרי השוו אותן שם. כבר פירשה יפה הרמב"ן ז"ל דלא דנו בירושלמי מבשל מבולע אלא מפני שעשה הכתוב עירוי ככלי ראשון ובעי הגעלה ומריקה ושטיפה אלמא בלע טובא הילכך לגבי שבת אסור לכתחילה בתבלין דאלו כלי שני בהגעלה דכלי שני סגי ליה ולא מצינו לו מריקה ושטיפה אלו דברי הרב ז"ל ויפה כיון ומפירושו גם כן אנו למדין דאפילו כלי נחשת שעירו לתוכו בין מכלי ראשון בין מכלי שני בולע הוא וצריך הגעלה שלא אמרו שם בירושלמי שאינו בולע אלא בשהאור מהלך תחתיו אלא שלא להצריכו מריקה ושטיפה כמערה לתוכו חטאת רותח אבל בולע הוא וצריך הוא הגעלה. ושלא כדברי הרב בעל העיטור ז"ל שהכשירה בלא כלום ואין דבריו נכונים בזה כלל ולענין חם של מלח גרסינן בפרק כל הבשר רב מרי בר רחל אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה אתא לקמיה דרבא אמר ליה הטמאין לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהם כלומר כל אלו אסורין מדאורייתא כבשרם ואע"ג דאמרינן בפרק גיד הנשה ציר זיעה בעלמא הוא הני מילי בצי של דגים אבל דבשר שרצים הרי הוא כבשר ואע"ג דגבי דגים מרבינן בתורת כהנים צירן מהטמאים לאו בדוקא אמרו צירן אלא בצירן אסמכתא בעלמא הוא ועיקר דרשא לרוטבן וקיפה שלהן. ואקשינן התם בפרק כל הבשר אהא דרבא ולימא ליה מדשמואל כלומר אמאי איצטריך לאיתויי דרשא דהטמאים דזה פשוט ולא היה צריך לומר אלא שהמלח מפליט הרוטב והציר ומבליעו כרותח דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח. ופריק אי מהתם הוה אמינא הני מילי דמן אבל צירן ורוטבן לא קמשמע לן. ומסתברא דהכא בשהיו שניהם מלוחין אי נמי בשהיה בשר השחיטה תפל ובשר הנבלה מליח וכדתניא בברייתא לענין דג טהור וטמא שמלחן זה עם זה דתניא דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר ואם היה טהור מליח וטמא תפל מותר אבל אם היה טהור תפל וטמא מליח אסור. ואוקימנא התם בפרק כל הבשר רישא דוקא בשהיה טהור מליח וטמא תפל דכל שהוא מליח פולט ומבליע את חברו ואינו מחממו כל כך שיהא פולט אלא מעט ואיידי דמטריד הוא לפלוט אינו בולע אותה פליטה המועטת שחבירו פולט. וי"ל נמי שחבירו נמי אינו חם כל כך שיהא פולט כלל ומציעתא פירושא דרישא היא והכי קאמר כיצד דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר כגון שהיה טהור מליח וטמא תפל. וסיפא דסיפא בשהיה טמא מליח וטהור תפל ולפיכך אסור שהטמא שהוא מליח פולט ומבליע את הטהור התפל והוא הדין בשהיו שניהם מלוחין ולא אמרינן איידי דטריד טהור למיפלט לא בלע דלא אמרו כן אלא בדם דשריק אבל בציר ורוטב אסורין לא דמסרך סריכי אלא אם כן במקום פליטה מרובה כפליטת דם הכבד שאמרו הכבד אוסרת ואינה נאסרת והא דקתני טמא מליח וטהור תפל אסור לאו למעוטי שניהם מלוחין אלא איידי דתנא רישא טהור מליח וטמא תפל תנא סיפא נמי טמא מליח וטהור תפל כדאיתא התם. ולדידי קשיא לי אשמעתין דהתם אפילו היה טמא מליח וטהור תפל אמאי אסור ומשמע דבכל ענין אסור אפילו טהור למטה וטמא מליח למעלה ומדקא אמר נמי אסור סתם משמע דכולו אסור ולא סגי ליה בקליפה. ואילו בפרק כיצד צולין איפליגו רב ושמואל בחם לתוך צונן רב אמר עילאה גבר ושמואל אמר תתאה גבר ואיפסיקא הלכתא התם כשמואל דאמר תתאה גבר וצונן דלמטה אינו צריך אלא קליפה בלחוד כדאיתא התם. ועוד ק"ל דאפילו צונן לתוך חם אם אין בו שומן משמע שאינו צריך אלא קליפה דהא קיימא לן דשמואל הכי קאמר מליח הרי הוא כרותח דצלי וצלי כל שאינו מפעפע כחלב שמן וכשומן אינו אוסר רק כדי קליפה אי נמי כדי נטילה וכדאמרינן בפרק גיד הנשה אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ואמר רבה בר בר חנה עובדא הוה בכנישתא דמעון קמיה דר' יוחנן בגדי שצלאו בחלבו ואתו שיילוה לר' יוחנן ואמר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו. ואוקימנא בכחוש כלומר שחלבו אינו מפעפע ואם כן אמאי אסור כולו. וי"ל דהכא בדג שמן שהוא מפעפע ואסור דקאמר בשדג טמא מליח למטה והכי קאמר דג טהור שמלחו עם דג טמא תפל שכבר היה מונח בכלי דלישנא דקאמר שמלחו עם דג טמא הכי משמע שהטמא היה (דף צג) מונח שם תחלה והילכך אם מלח הטהור עליו מותר דתתאה גבר כשמואל ואפשר דמותר בקליפה קאמר דכל שאינו טעון אלא קליפה מותר סתמא קרי ליה טמא מליח כלומר אבל אם אותו דג טמא שהוא כבר מונח בכלי מליח אפילו היה הטהור תפל ומונח על גביו אסור דתתאה גבר. ואסור דקאמר עד כדי נטילה קאמר אם אין שומן בטמא או אסור לגמרי קאמר ובשיש שם שומן של דג טמא שמפעפע וכן הדין בבשר שחוטה ושל נבלה שמלחו זה עם זה. כך נראה לי.

אחר כך מצאתי לרבנו שמשון ז"ל בפירושי המשנה שלו בתרומות פרק בצל שכבשו דברים יראה מהם כן שאינו אסור אלא כדי קליפה לפי ששנינו שם דג טמא שכבשו עם דג טהור וכל גרב שהוא מחזיק סאתים וכו'. וכתב הוא ז"ל זה לשונו שכבשו עם דג טהור משנה חסרה היא דלא פירש אם מותר אם אסור. ובירושלמי תני ר' יהודה בן פזי דבר דלייה דג טהור תפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור. תני ר' חייא מדיחו ומותר. אמר ר' מונא מאן דאמר מותר בשכבשו שנים כאחת מאן דאמר אסור בשכבשן בזה אחר זה תדע דתנינא מי תרומה וכו' פירוש מי תרומה קרי מקום שכבש שם זיתי תרומה. ודבר תמה הוא דקיימא לן בפרק כל הבשר כבוש הרי הוא כמבושל. ובמבושל אין חלוק בין בת אחת לזה אחר זה. ועוד כיון דמיירי בטמא מליח וטהור תפל למה לי כבשן כי לא כבשן נמי ליתסרן כדקיימא לן בפרק כל הבשר.

ומיהו בזה י"ל משום דמליח אינו אלא כרותח דצלי. עכ"ל.

אלמא מה שאמרו כאן בדג טמא שמלחו עם דג טהור אינו אלא לאסור כדי קליפה. והתם בכבוש לאסור את כולו. דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל. ומליח הרי הוא כרותח דקאמר היינו כרותח דצלי ולא כרותח דמבושל ונפקא מיניה לכל איסור שאינו מפעפע שנמלח עם ההיתר שאינו אוסר אלא קליפה כצלי דגרסינן בפרק גיד הנשה הנהו אטמאתא דאימלחן בבי ריש גלותא בגידא נשיא רבינא אסר ורב אחא בר רב שרי אתו ושיילוה למר בר רב אשי אמר להו אבא שרי אמר ליה רב אחא בר רב לרבינא מאי דעתיך דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח והאמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד וכי תימא מאי כרותח דקאמר כרותח דמבושל והא מדקתני סיפא כבוש הרי הוא כמבושל מכלל דרותח דצלי קאמר קשיא. אלמא כל רותח דמליח באיסור שאינו מפעפע אינו צריך רק קליפה כרותח דצלי ואעפ"י שמיחל יוצא מן הבשר על ידי מליחה אינו כרוטב שבמבושל להוליך את האיסור ולהלביעו ביותר מכדי קליפה. ומה שאמרו דאימלחן בגידא נשיא לא מחמת הגיד בעצמו אמרו דהא קיימא לן דאין בגידין בנותן טעם כמו שאנו עתידין לכתוב אלא מחמת הקנוקנות שאסורין מדרבנן ומשום חלב שבו שאסור ממנהג קדושים והא דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח וכבוש הרי הוא כמבושל דוקא במליח או כבוש שאינו נאכל מחמת מלחו הא בפחות מיכן אינו צריך אלא הדחה בעלמא כצונן בצונן דגרסינן בפרק כל הבשר ההוא בר יונה דנפל לכדא דכמכא שרייא רב חיננא בר רבא מפשרוניא אמר רבא מאן חכים למישרא כהאי גוונא אלא רב חיננא בר רבא מפשרוניא דגברא רבה הוה קסבר כי קאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח הני מילי דאין נאכל מחמת מלחו אבל האי הרי נאכל מחמת מלחו. ואינו נאכל מחמת מלחו היינו מליחה הצריכה לקדירה ואעפ"י שאינו מליח כמליח של בשר שרוצה להצניע או להוליכו לדרך ולא שאינו נאכל לאחר הדחה לפי שנתקלקל קצת מחמת מלחו קאמר אלא שאינו נאכל מחמת מלחו שעליו קאמר ולאפוקי מליח דצלי דנאכל עם מלחו. וכ"כ רבנו תם ז"ל והוא העיקר. ותדע לך מדאמר שמואל קדירה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח. ואמרינן שמואל לטעמיה דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח. ואמרינן נמי הנהו אטמאתא דאימלחן בבי ריש גלותא בגידא נשיא וקאסר להו רבינא מדשמואל דאמר מליח הרי הוא כרותח. ובפרק כל הבשר אמרינן רב מרי בר רחל אימלח ליה בשר נבלה בהדי בשר שחיטה ואסר ליה רבא מדכתיב הטמאין לאסור צירן ורוטבן. ואקשינן ולימא ליה מדשמואל דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח. מכל הני שמעינן דמליח דקדירה הרי הוא כרותח דדוחק הוא להעמיד כל מה שבא בגמרא במליח דבעי ליה לאורחא. עוד נראה לי ראיה גמורה מדאמרינן דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין. ואמרינן היכי דמי אי בכלי שאינו מנוקב אפילו עופות ועופות נמי ואוקימנא בכלי מנוקב ומשום דדגים רפו קרמייהו ופלטי ועופות קמיטי קרמייהו ובתר דניחי דגים פלטי עופות ופלטי דגים מינייהו. אלמא אפילו בתוך שיעור פליטת העופות הוי אינו נאכל מחמת מלחו דאילו לא הוו עופות אינן נאכלין מחמת מלחן לא היו אוסרין את הדגים בפליטתן. וכן מדאמרינן רב ששת מלח גרמא גרמא ואמרינן תרי מאי טעמא לא דילמא פליט האי ובלע האי חדא נמי דילמא פליט האי גיסא ובלע האי גיסא. אלמא כל סתם מליחות דהיינו לקדירה רותחין ומבליעין דאי לאו דטריד בשרא למיפלט בלע האי גיסא מהאי גיסא והוו אסרי למימלח תרי גרמי אהדדי אפילו חדא נמי לא אשכחן ליה היתירא. ועוד דאי לאו הכי מפני מה היו אוסרין למלוח בכלי שאינו מנוקב והלא לא הוי אינו נאכל מחמת מלחו אלא ודאי כל מליח לקדירה אינו נאכל מחמת מלחו קרינן ליה אבל ודאי כל מליח דצלי לא קרינן ליה אינו נאכל מחמת מלחו שהרי הוא נאכל עם המלח שבו. ואם תאמר ומאי שנא מדם בית השחיטה או מחומו של אור דאע"פ שאינו אלא חם מועט אמרינן דמבליע. י"ל דמלח אינו מבליע בחומו אלא בחריפותו וכל שאין בו אלא מלח מועט עד שהוא נאכל עם אותו המלח אין בו כח להבליע ואע"פ שהמלח מועט יש בו כח להפליט קצת היינו משום שעיקר טבעו של מלח למשוך דם להפליטו וכיון שכן אע"פ שאין בו אלא מועט מפליט הוא אלא שאם יש בו הרבה מבליע גם כן בחריפותו. גרסינן התם בפרק כל הבשר ההוא בר יונה דנפל לכדא דכמכא שרייא רב חיננא בר רבא מפשרוניא אמר רבא מאן חכים למעבד כי הא אלא רב חיננא בר רבא מפשרוניא דגברא רבה הוה קסבר כי קאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח הני מילי דאין נאכל מחמת מלחו אבל האי הרי נאכל מחמת מלחו והני מילי חי אבל צלי קליפה בעי ואי אית ביה פילי אסור ואי מיתבל בתבלי אסור אע"פ שאין בה פילי. ופירש רש"י ז"ל שהבר יונה מליח היה אלא שהיה נאכל מחמת מלחו. וכן הכמכא נאכל הוא מחמת מלחו אע"ג דאמרינן בפסחים פרק אלו עוברין דתלתא מלחא הוא ואמרינן נמי התם אי אכיל ליה באפי נפשה בטלה דעתו אצל כל אדם דאלמא אינו נאכל מחמת מלחו התם קודם שעירב בתוכו נסיובי דחלבא ושאר דברים שמערבין בו אבל לאחר שמערבין בו נסיובי דחלבא ושאר הדברים ממתקין אותו עד שחוזר נאכל מחמת מלחו וכן כתב גם הרמב"ם ז"ל שהכמכא נאכל הוא מחמת מלחו והילכך הוה ליה צונן לתוך צונן ובהדחה בעלמא סגי ליה והני מילי חי כלומר חי צונן אבל צלי רותח קליפה בעי. וההיא נמי דאמרינן בכיצד צולין סכו בשמן של תרומה אם חי הוא ידיחנו ואם צלי יקלף את החיצון הכי נמי פירושא אם חי צונן הוא ידיחנו ואם צלי רותח הוא. ואורחא דמילתא הכי הוא שסכין את הצלי כשהוא חם או כשהוא חי צונן ואחר כך צולהו. כ"כ הראב"ד ז"ל. והילכך אם נפל צלי צונן לכמכא אף הוא בהדחה סגי ליה דלאחר שנצטנן הלכה רתיחתו והרי הוא כצונן גמור ואינו בולע. והא דאמרינן ואית ביה פילי אסור ואי מיתבל בתבלי אע"ג דלית ביה פילי. נראה מדברי רש"י ז"ל דאצלי קאי. כלומר ואם צלי הוא ואי אית ביה פילי בלע טפי וכוליה אסור דכיון דאית ביה תרתי לגריעותא חדא דצלי רותח הוא. ועוד דאית בה פילי בלע טובא. ואי נמי צלי ומתובל בולע הרבה. אבל הרב בעל התרומות פירש דאפילו חי אי אית ביה פילי אסור. ודברי רש"י ז"ל נראין לי עיקר שאם אתה אומר כן נמצאת אומר אפילו צונן בצונן אי אי פילי אסור. ואי קשיא לך לדברי רש"י ז"ל כיון דצלי רותח הוא אילו אי לית ביה פילי היאך מספיק לו בקליפה והלא הכמכא רך וחזר הבר יונה שנפל לתוכו חם להיות כמתבשל בתוכו י"ל כל שנפל הבר יונה (דף צד) בתוך הכמכא הוה ליה כחם לתוך צונן וקיימא לן כשמואל דאמר בפרק כיצד צולין דתתאה גבר ומצנן הוא את החם העליון אלא שעד שתחתון מקרר אותו בולע קצת וקליפה בעי כדאיתא התם בפרק כיצד צולין ואעפ"י שהבר יונה שוקע בתוך הכמכא ונמצא הכמכא צף על הבר יונה אינו כצונן לתוך חם דכל שהוא במקומו הוא הגובר והילכך כיון שנפל הבר יונה בתוך הכמכא שהיא במקומו הוא הגובר ומקרר הבר יונה דנפל לגוויה בקליפה סגי ליה כנ"ל. גרסינן בפרק כל הבשר בעא מיניה רב אמי בר יוסף מרב נחמן מהו לאנוחי כדא דמילחא בהדי כדא דכמכא אמר לי אסור דחלא מאי א"ל שפיר דמי ומאי שנא לכי תיכול עלה כורא דמילחא האי איתא לאיסורא בעיניה והאי ליתה לאיסורא בעיניה. ופירש רש"י ז"ל דאי מנח כדא דמילחא סמוך לכדא דכמכא חיישינן דילמא נפיל מכמכא למילחא וקאי עליה בעין ויהיב מהאי מילחא בקדירת בשר ואתי למיכל בשר בחלב אבל כדא דחלא דאי נפל לגוויה לא קאי בעיניה לא חיישינן וליחוש דילמא נפיל מיניה כולי האי דליהב ביה טעמא כולי האי לא חיישינן. ותמה הוא שלא מצינו שיהא אסור ליתן דבר האסור לצד דבר המותר גזירה שמא יפול מזה לתוך זה. וקדירות שבצור יוכיחו שהרי אמרו בפרק קמא דע"ז לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל ונכרי ששפתו שתי קדירות זו בצד זו ולא חשו בהם חכמים. ור"ח והר"ם במז"ל פירשו מפני שהמלח שואב את הכמכה שבצדו אבל החלא אין בו כח כל כך לשאוב ממנו גם זה דבר של תמה ועוד מאי קאמר דאיתיה לאיסורא בעיניה שהרי אעפ"י שהוא שואב לא ממשו הוא שואב וגם אינו בעינו. ועוד שהיה לו לומר האי שאיב והאי לא שאיב. ותבלין ושאר הדברים החריפין גם כן מבליעין הן דגרסינן התם בפרק כל הבשר צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח ודוקא צנון דאגב חורפיה בלע אבל קישות ואבטיח גריר לבי פסיקיה ואכיל. ותנן בפרק אין מעמידין אלו דברים של נכרים אסורין ואין איסורן איסור הנאה חלתית של נכרים. ומפרשינן טעמא בגמרא משום דמחתכי להו בסכינא דארמאי. ואגב חורפיה בלע. הנה בארנו שהדברים החמים אעפ"י שאין היד סולדת בהן מפליטין ומבליעין והמליח אינו כרותח להבליע עד שיהיה אינו נאכל מחמת מלחו. והדברים החריפין כצנון ואתרוג וחלתית וכיוצא בהן מבליעין בחריפותם.

ועתה אשיב ואבאר כל אחד מאלו בפני עצמו. גרסינן בפרק קמא דחולין השוחט בסכין של נכרים רב אמר קולף ורבב"ח אמר מדיח ואוקימנא פלוגתייהו בבית השחיטה רותח או לא דרב סבר בית השחיטה רותח ולפיכך קולף ורבב"ח סבר בית השחיטה צונן ולפיכך מדיח ודי לו וכבר כתבתי בארוכה בבית הראשון בשער במה שוחט ביאור מחלוקתן והלכה כדברי מי. וגרסינן התם אמר אמימר משמיה דרבא לא ליסחוף איניש כפלי עילוי בישרא דדאיב אבל לאחר שנצטננו מותר. ומקרא מלא כתוב ויתן את החלבים על החזות. וכבר בארנוהו בבית השלישי בשער השלישי בניקור החלב. גרסינן בפרק כל הבשר קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח. וכתב הראב"ד ז"ל דלא שנא קערה מנוקבת ולא שנא שאינה מנוקבת. וכבר בארנוהו בארוכה בשער השלישי מן הבית השלישי בדין הכלים שמלחו בהן בשר. וגרסינן התם דגים שעלו בקערה מותר לאכלו בכותח. וכבר נתבאר בשער בשר בחלב בבית השלישי. וגרסינן התם בפרק כל הבשר אמר חזקיה משמיה דאביי הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח צנון שחתכו בסכין אסור לאוכלו בכותח ודוקא צנון דאגב חורפיה בלע אבל קישות ואבטיח גריר לבי פיסקיה ואכיל. קילחא דליפתא שרי דסלקא אסיר. ואי פתיך בהו ליפתא שפיר דמי ופירש רש"י ז"ל לפי ששמנינות קורש על הסכין ואינו ניכר והצנון מתוך שהוא חריף בולע השמנינות ולפיכך אסור לאכלו בכותח לפי שהוא מקבל מן הממש מה שאין כן בדגים שעלו בקערה אין מקבלין אלא מן הטעם. ותמיה לי דאם איתא דמשום שומן הקורש על פני הסכין היא קילחא דליפתא אמאי שרו שהרי נתקנח עליהן שומן שעל פני הסכין ופירש אחר פירש רש"י ז"ל דמתוך חורפיה דצנון בלע טפי מדגים מרותחין דאגב דוחקא דסכינא נמי פליט סכינא ובלע צונן. וגם זה אינו מחוור בעיני דקשיא לי קושיות אבטיח אמאי צריך לגרור בי פיסקיה דהא לא חריפי כלל ולא בלעי. ועוד דצנון נמי אמאי אסור ומאי שנא מדגים שעלו בקערה שאף הוא לא מן הממש הוא בולע אלא מן הנותן טעם ונותן טעם בר נותן טעם הוא. והפירוש הראשון נראה לי עיקר.

וקילחא דליפתא דקאמר דשרו לאו לגמרי קאמר דהדחה מיהא בעו ומשום דלא אסירי כצנון ולא בעו גרירה בי פיסקי כקישות ואבטיח קאמר קופלי דליפתא שרו דהדחה לא חשיבא ליה למימני דפשיטא דכל שנחתך בו ואפילו צונן מתוק מידי הדחה לא נפיק. ואע"ג דגרירת קישות ואבטיח במקום הדחה עומדת פחותה היא מן הקליפה ואינה אלא כהדחה בעלמא ומשום דקישות ואבטיח רכין הן וא"א לעשות בהן הדחה דכל שכן שהיה מבליע בהן את האיסור לפיכך הצריכן גרירה במקום הדחה ואפילו הכי חשיב לה הכא לאו משום צורך הדחתן קא חשיב לה אלא לאשמועינן דעבדינן להו גרירא במקום הדחה אבל הדחה לא וסילקא מושכת היא בטביעא וזה ידוע ואין הדחה מספקת לה ולפיכך אסורה כצונן ואי פתיך להו ליפתא שרי בהדחה שמתיקות הלפת מונעת ממנו אותו כח ולפיכך בהדחה בעלמא שרי פתיך בהו ליפתא שרו.

וגם הרמב"ם ז"ל השמיטן ולא ידעתי למה השמיטום והא דאמרינן צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח לאו אסור לגמרי קאמר דאי טעים ליה קפילא ולית ביה טעם בשר שריא כדאמרינן התם קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח צנון שחתכו בסכין מותר לאכלו בכותח. ואמרינן מאי טעמא אמר אביי האי היתירא בלע והאי איסורא בלע. א"ל רבא סוף סוף היתירא דאתי לידי איסורא הוא אלא אמר רבא האי אפשר למיטעמיה והאי לא אפשר למיעטמיה. אלמא בטעימא שרי. ואביי דאסר ליה הכי ושרי ליה לעיל אפילו בלא טעימה בתר דש מעה מרבא סברה ועדיין צריך למילף בדליכא קפילא למיטעמיה כמה נאסר ממנו כולו או כדי נטילה או כדי קליפה וראיתי לראב"ד ז"ל שכתב דבקליפה לא סגי ליה דאם כן לימא הכין בהדיא כדאמר לקמן גבי בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא אבל צלי קליפה בעי אלא שמע מינה מדקאמר אסור סתם אסור גדול קאמר דהיינו כדי נטילת מקום. ומכל מקום בנטילת מקום סגי ליה. ולולי שאמרה הרב ז"ל הייתי אומר דאסור לגמרי קאמר דמתוך חריפותו הרבה הוא מושך ומפעפע בכולו וכמו שפירש רש"י ז"ל דטפי הוא בולע מדגים מרותחים שעלו בקערה ועד דאיכא קפילא כולו אסור. ואלו היתה לו תקנה בנטילת מקום הוה ליה למימר בהדיא כדקאמר גבי קישות ואבטיח. ותדע לך דדברים החריפין טפי בלעי מדאסרו קורט של חלתית משום דמחתכי ליה בסכינא דארמאי ולגמרי אסרי ליה ולא שרו ליה בנטילת מקום אלא משום דפעמים שהחריפות מבליע בסל גזרו עליו לאוסרו לעולם לגמרי כנ"ל.

ועתה נבאר איסור והיתר המין שנוגעין זה בזה אם יש הפרש בין שנתבשלו בקדרה שהאיסור וההיתר בתוך רוטב חם והרוטב מכסה את שניהם ובין צלי שאין הרוטב מכסה את שניהם אלא שהן חמין ונוגעין זה בזה. שנינו בפרק גיד הנשה ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בו בנותן טעם הרי זו אסורה כיצד משערין אותה כבשר בלפת. ואמרינן עלה בגמרא לא שאנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד כלומר אע"פ שהגיד וקנוקנות שבו וחלבו כחושין ואין מפעפין מכל מקום הרוטב מוליך את פליטת הגיד ומערב בכל התבשיל ובכל החתיכות שבקדירה אבל צלי כיון שאין שם רוטב להוליך את הפליטה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד לפי שאין הגיד מפעפע. ואקשינן עליה והא"ר הונא גדי שצלאו בחלבו אסור למיכל אפילו מריש אוניה. ופרקינן שאני חלב דמפעפע. ולפיכך אפילו בצלי אוסר את הכל. ואקשינן עליה דרב הונא וכי צלאו בחלבו מי מיתסר והאמר רבה בר רב הונא עובדא הוה קמיה דר' יוחנן בכנישתא דמעון בגדי שצלאו בחלבו ואתו ושיילו להו לרבי יוחנן ואמר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו. ופרקינן ההוא כחוש הוה. וי"מ כחוש הוא וחלבו מועט ויש בבשר הגדי ששים לבטל את חלבו. ואינו מחוור בעיני דלכאורה הא נמי שמואל מודה ביה דמדאקשינן לשמואל מדרב הונא ומתרצינן והדר מקשינן מעובדא דכנישתא דמעון ומתרצינן שמעינן מינה לכאורה דכולה שמעתא בתר הא דשמואל גרידא ושמואל מודה בהכין ואם איתא דמשום ביטול מיעוטו מיעוטו של חלב נגעו בה הא מין במינו הוא ושמואל כר' יהודה סבירא ליה דמין במינו לא בטיל וכדאיתא בשילהי פרק בתרא דע"א ואם כן הא דכנישתא דמעון היאך מותר לשמואל.

ונראה לי פירושו של רבנו תם ז"ל עיקר. דפירוש כחוש הזה וטבעו של חלב כשהוא כחוש אינו מפעפע ולפיכך אפילו לא היה בבשר הגדי ששים לבטל את החלב אינו אוסר את כולו ובקליפה או בנטילת מקום סגי ליה דהוה ליה כשמנו של גיד שמחמת כחישותו אינו מפעפע ובצלי אינו אוסר ותדע לך דהא הנהו אטמאתא דבישרא דאימלחן בי ריש גלותא בגידא נשיא ודאי לא היה בהן ששים מדאסר להו רבינא ואפילו הכי אסיקנא דשרו משום דמליח אינו אלא כרותח דצלי וטעמא משום דחלבו של גיד כחוש הוא ואינו מפעפע בצלי. וכן דעת הרמב"ן ז"ל. וכן כל הקרומות שאסרו משום תרבא אם נצלו עם הבשר קולף ואוכל עד שמגיע להן שאינן מפעפעין וכן דעת הרמב"ם ז"ל ודעת הרמב"ן ז"ל. ויש לי ללמד עליהן מדאמרינן בעובדא דכנישתא דמעון דהתיר ר' יוחנן רב הונא בר יהודה אמר כוליא בחלבה הוה. אלמא חוטין שבכוליא ולובן שבה וקרום שעליה המפסיק בינה לבין החלב שעליה אינן אוסרין אותה ואע"פ שאמרו דקרום שעל הכוליא אסור משום תרבא ור' יוחנן גופיה הוא דאסר לובן כוליא וכדאמרינן התם ור' יוחנן ממרטיט לה ולא עוד אלא אפילו היה על גבי הקרום חלב גמור הקרום חוצץ ומציל את הכוליא מלבלוע מן החלב שעליו. הילכך שמעינן מיהא דכל איסור שאינו מפעפע כשמנו של גיד וכל הקרומות האסורין וכן חלב של בהמה כחושה אם נמלחו או נצלו עם הבשר אין צריך אלא קליפה בעלמא והשאר מותר ויש אומרים דחלב כחוש וכן שמנו של גיד אוסרין כדי נטילת מקום שהוא יתר קצת מכדי קליפה וכדאמרינן בפסח שני פרק כיצד צולין נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו נוטל את מקומו ושומן מועט כזה שנטף על החרס אינו מפעפע יותר מחלב כחוש שבכליות או מחלבו של גיד והראשון נראה לי להלכה עיקר שאם כן לא היו אומרין סתם קולף ואוכל עד שמגיע לגיד דבשלמא אם אין צריך אלא כדי קליפה משום דקליפה לא חשיבא להו אמרו הכי אבל אילו היה אוסר כדי נטילה לעולם לא היו מתירין סתם. ומכל מקום למעשה ראוי לחוש ולהצריך נטילת מקום. אבל כולן שנתבשלו עם הבשר צריך ששים לבטלן שהרוטב מוליך ומבליע בכלי ויש בדבר זה להקל ולהחמיר כיצד אם נפל איסור על גבי חתיכה ובצלי אחר שקבלה טעם מן האיסור אעפ"י שנפלה אותה חתיכה לאחר מיכן לתוך רוטב של היתר עם שאר חתיכות ויש ברוטב ובחתיכות לבטל האיסור הבלוע בחתיכה או אפילו לבטל כל החתיכה אין החתיכה עצמה מותרת אחר שנאסרה וכמו שאני כותב למטה בענין חתיכה עצמה נעשית נבלה אבל אם נפלה על גבי חתיכה והיא בתוך הרוטב או שנפל על גבי החתיכה וקודם שהספיק ליתן בה טעם ניער או כסה אף החתיכה שנפל עליה מותר שהרי הרוטב מערב את הכל ואין חוששין שמא לא ינער יפה יפה וכמו שאני כותב למטה בענין חתיכה עצמה נעשית נבלה. ומקצת מרבותי ז"ל אמרו שאפשר דאפילו בחלב דשמן לא אמרינן במליחה מפעפע.

ואין דברים אלו מחוורין בעיני כלל דאדרבה יותר י"ל דמפעפע אמרינן במליחה מבצלי מפני מוחל היוצא מן הבשר ע"י מליחה והוא כעין רוטב להוליך את האיסור ולפושטו בכל. ותדע לך מעובדא דהנהו אטמאתא דהוו בי ריש גלותא דאימלחן בגידא נשיא ואסר להו רבינא וקא מפרש טעמא משום דקסבר דהא דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח דברותח דמבושל קאמר ופשטו דלא אלא כרותח דצלי מדקתני סיפר כבוש הרי הוא כמבושל והיאך אפשר שעלה על דעת רבינא שיהא יותר חזק המליחה מהם הצלי אלא שהיה סבור שעל ידי הציר והמיחל היוצאין על ידי המליחה האיסור הולך ונבלה בכל כדרך שהוא עושה על ידי רותח דמבושל ופשטו ליה דאינו אלא כרותח דצלי. ותמה על עצמך רבינא היה אוסר במליחה כמבושל והוצרכו להביא לו מסיפא דקתני כבוש הרי הוא כמבושל דמליח הרי הוא כרותח כרותח דצלי קאמר ואנו ניקל ונאמר שאפילו כרותח דצלי אינו לפעפע חלב שמן זו אינה תורה. ועוד דלא גרע מליחה מריחא דצלי דאלו בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה בתנור אחד אמר רב בפרק כיצד צולין דאפילו היה בשר שחוטה שמן ובשר נבלה כחוש אסור דאזיל בשר שחוטה ומפטם בריחא לבשר נבלה הכחוש והדר בשר נבלה ומפטם ליה לבשר השחוטה בריחיה. והאיך אפשר שלא יפעפע על ידי מליחה כפעפוע של ריח הצלי. ונראה לי הדברים ברורים שכל איסור מפעפע כחלב של בהמה שמינה בין נתבשל עם החתיכה בין נצלה בה ואפילו נמלח עמה משערין אותו בששים ואם יש בהיתר ששים כנגד האיסור מותר ואם לאו אסור. ולא שנא איסורי תורה ולא שנא איסור של דבריהם דכל דתיקון כעין דאורייתא תיקון.

ותדע לך דגרסינן בפרק גיד הנשה אמר רב נחמן גיד הנשה בששים ואין גיד מן המנין ולא מחמת טעמו של גיד עצמו אמר דהא קיימא לן כמאן דאמר אין בגידין בנותן טעם ואין צריך שיעור כלל לבטל טעמו. ור' נחמן דבתרא הוא לאו דלא כהלכתא אמרה לשמעתיה וכן לא בשנימוח גיד עצמו בין הגידין או בתבשיל דוקא קאמר דסתם קאמר דאלמא אפילו לבטל תערובת טעמו קאמר דהיינו טעם קנוקנות וחלב שלו דמדרבנן קאמר דכל מאי דתיקון כעין דאורייתא תיקון. וגרסינן נמי התם ההיא פלגא דזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא סבר מר בר רב אשי לשיעוריה בתלתין פלגא דזיתא א"ל אבוה לא תזלזל בשיעורא דרבנן. ועוד דהא א"ר יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה. אלמא אין מזלזלין בשיעור איסור דרבנן לשער אותו בפחות מאיסורי תורה. ועוד דהא אמרינן התם ביצה בששים ואין ביצה מן המנין. ואוקימנא בביצת אפרוח וביצת אפרוח מדרבנן הוא דאסמכוה אקרא דכל השרץ השורץ על הארץ כדאיתא בפרק אלו טרפות. ומכאן נראה לי תשובה לדברי הרמב"ם ז"ל שכתב במה שאמר רב נחמן כחל בששים וכחל מן המנין שהטעם בזה לפי שהכחל אינו אסור אלא מדבריהם ולפיכך הקילו חכמים בשיעורו. ואין טעמו נכון בזה כמו שאמרנו אלא הטעם בזה לפי שגוף הכחל בשר הוא והרי הוא בעצמו מעלה את החלב שבו. והראב"ד ז"ל השיג עליו בזה בפרק חמשה עשר מהלכות מאכלות אסורות זה לשונו: אמר אברהם יש נותן טעם טוב מזה מפני שהוא היתר כשהוא בעצמו. כשמשערין כיצד משערין.

גרסינן בפרק גיד הנשה אמר ר' חנינא כשמשערין משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדירה אמרי לה בקדירה עצמה ואמרי לה במאי דבלעה קדירה. נראה שרש"י ז"ל מפרש בקדירה עצמה בחרסי קדירה ובמאי דבלעה קדירה כגון שנפל שם איסור ולא נודע שיעורו בשעת נפילתן וראינו מה שבקדירה בשעת נפילה ועכשיו נצטמק היתר מקצת ונבלע מקצתו בדופני הקדירה ואין בו ששים עכשיו כנגד האיסור שבא לפנינו ואפילו הכי משערין ומצטרפין מה שנצטמק ובלעה הקדירה מן ההיתר משעת נפילה ועד עכשיו עם מה שנשאר בתוך הקדירה אבל בקדירה עצמה כלומר בחרסה אין משערין. וכתב הוא ז"ל דכיון דאיפליגו לישני ואיסורא דאורייתא הוא אזלינן לחומרא ולא משערינן בקדירה עצמה. ועיקר הדבר כמות שבא לפנינו משערינן ולא משערינן במאי דבלעה קדירה מן ההיתר לפי שהאיסור אף הוא נבלע ונתמעט מכמות שהיה וכדאמרינן לקמן אטו דהיתירא בלע דאיסור לא בלע על כרחך. נראה שהוא ז"ל דחה תחלה לישנא קמא מקמי לישנא בתרא משום דאזלינן בהו לחומרא ואחר זה דחה אף לישנא בתרא מדאמרינן לקמן אטו היתירא בלע איסורא לא בלע והילכך לא קיימא לן כחד מהנהו לישני כלל אלא כדרך שבא לפנינו משערין ההיתר והאיסור.

ומיהו מתוך דברים אלו נראה שהוא ז"ל מודה שאם ראינו האיסור בשעת נפילתו ובא לפנינו עכשיו כמות שהיה מתחילתו ולא נצטמק וההיתר נצטמק מכמות שהיה כגון זה מצטרפין ההיתר שנבלע בקדירה ונצטמק לבטל האיסור ואעפ"י שאין עכשיו בההיתר כדי לבטל את האיסור כמות שהוא. ואינו (דף צו) מחוור דמה לנו כמה שהיה ההיתר רבה מתחילתו על האיסור השתא מיהא נתמעט ההיתר וחזר האיסור לאסור אותו כאילו נפל בתוכו שיעור איסור כזה. ובמסכת תרומות נמי משמע דבתר בסוף אזלינן דתנן סאה תרומה שנפלה למאה טחנן ופחתו כשם שפחתו חולין כך פחתה תרומה ומותר. דאלמא טעמא דאיכא למימר דפחתה תרומה מותר הא לא פחתה תרומה אסור. והרמב"ם ז"ל פירוש במאי דבלעה קדירה ועומד בדופני הקדירה ומשערין זה באימוד יפה ורואין אותה כאילו היא בעין אבל מה שנצטמק ונתמעט אינו מצטרף לחשבון שזה כלה לגמרי ומקצת ספרים יש שפירשו בקדירה עצמה ברוטב ובקיפה ובחתיכה לבד שבאו לפנינו עכשיו בתוך הקדירה עצמה אבל לא במה שהוא בלוע בתוך דופני הקדירה. ואיכא דאמרי במאי דבלעה קדירה כלומר במה שהוא בלוע בתוך דופני הקדירה ופסקא כלישנא בתרא לקולא משום דשיעורין דרבנן נינהו ולקולא אזלינן בהו ואפילו במאי דבלוע ועומד בתוך דופני הקדירה משערין באימוד יפה כדאמרינן התם ההוא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא סבר מר בר רב אשי לשיעוריה במאי דבלע דיקולא אמרי ליה רבנן לרב אשי האי דיקולא היתירא בלע דאיסורא לא בלע. דאלמא אי לאו דאפילו מאיסורא בלע הוה משערינן בהיתירא דבלע דיקולא לבטולי איסור הידוע שנפל לקדירה וכאילו היתירא דבלע דיקולא הוי בעין בתוך הקדירה. ומסתברא דדוקא מין במינו דמדאורייתא חד בתרי בטיל אבל מין בשאינו מינו דקיימא לן דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא ואפשר אפילו עד ששים למאן דאמר טעם כעיקר דאורייתא. וכמו שיתבאר לפנינו. אין הולכין בו להקל. והילכך מסתברא דהלכה למעשה שאין משערין במין ושאינו מינו אלא כמו שבא לפנינו האיסור וההיתר שהוא עכשיו בעין בתוך הקדירה. ולענין קליפין ועצמות של איסור או של היתר אם מצטרפין אותן לבטל את האיסור אם לאו כבר אמרנו שאין חרסי הקדירה מצטרפין עם ההיתר לבטל את האיסור אבל לענין קליפין או עצמות. גרסינן אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורי תורה בששים אמר לפניו ר' שמואל בר יצחק רבי אתה אומר כן הכי אמר ר' יוסי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורי תורה במאה ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה דכתיב ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל ותניא אין בשלה אלא שלמה רשב"י אומר אין בשלה אלא שנתבשל עם האיל דכולי עלמא בהדי איל מבשל ליה. מאן דאמר בששים קסבר בשר ועצם בהדי בשר ועצם משערינן והוה ליה בששים ומאן דאמר במאה קסבר בשר בהדי בשר משערינן והוה ליה במאה משמע מכאן דקליפין ועצמות של היתר מצטרפין עם ההיתר שהרי עצמות האיל משערין עם הבשר להעלות. ומכל מקום משמע נמי מיהא דעצמות של איסור מצטרפין עם האיסור לאסור את ההיתר דהא בשר ועצם משערינן אבל בירושלמי משמע דאין קליפי איסור מצטרפין עם האיסור אדרבה משמע דקליפי איסור מצטרפין עם ההיתר לבטל את האיסור דגרסינן התם במסכת תרומות פרק סאה תרומה תניא אין טינופת של תרומה מצטרפת עם תרומה לאסור על החולין אבל טינופת של חולין מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה ר' ביבי בעי טינופת של תרומה מהו שתצטרף עם החולין להעלות את התרומה מן מה דאמר רב הונא קליפי איסור מצטרפות להתיר הדה אמר טינופת של תרומה מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה אלמא קליפי האיסור מצטרפין עם ההיתר לבטל את האיסור ואין צריך לומר שאין מצטרפין עם האיסור ונראה לי שלא אמרו כאן בשר ועצם בהדי בשר ועצם משערינן לומר שצריך בעלמא לשער ההיתר כנגד עצמות של איסור אלא אסמכתא בעלמא הוא לשיעור ששים דעלמא. והילכך עצמות וקליפין של איסור מצטרפין עם ההיתר כרב הונא ואין צריך לומר קליפין ועצמות של היתר שמצטרפין עם ההיתר. ומכל מקום עצמות שיש בהן מוח המוח שבעצמות של איסור אוסר הוא ומצטרף עם האיסור.

ועתה נבאר אם יש הפרש בין שהאיסור וההיתר שניהם חמין כשנוגעין זה בזה ובין שהאיסור חם והשני צונן. ואם יש הפרש בין שהחם למעלה והצונן למטה ובין שהצונן למעלה והחם למטה. גרסינן בפסחים בפרק כ"צ איתמר חם לתוך חם דברי הכל אסור צונן לתוך צונן דברי הכל מותר חם לתוך צונן וצונן לתוך חם רב אמר עילאה גבר ושמואל אמר תתאה גבר. וקיימא לן כשמואל דתניא כוותיה דתניא חם לתוך חם וכן צונן שנפל לתוך חם אסור חם לתוך צונן וצונן לתוך צונן מדיח. ואקשינן חם לתוך צונן מדיח כיון דחם הוא א"א דלא בלע פורתא קליפה מיהא ניבעי. ופרקינן אלא אימא חם לתוך צונן קולף צונן תוך צונן מדיח. וכבר ביארנו דמליח שאינו נאכל מחמת מלחו הרי הוא כרותח ולפיכך דינו לענינין אלו כחם בין שנפל הוא על הצונן או שנפל הצונן עליו. דאמרינן התם תני אידך בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח וכן צונן שנפל לתוך חם אסור חם לתוך צונן וצונן לתוך צונן מדיח. ואקשינן חם לתוך צונן כיון דחם הוא א"א דלא בלע פורתא קליפה מיהא ניבעי אלא אימא חם לתוך צונן קולף צונן מדיח. ואמרינן עלה אמר רב איקא מפשרוניא אמר ר' הונא לא שנו אלא שלא מלחו אבל מלחו אסור דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל. אמר רבה לא אמרן אלא שאינו נאכל מחמת מלחו אבל נאכל מחמת מלחו לא.

ועתה אבאר חתיכת היתר שנאסרה כולה מחמת שקבלה טעם מן האיסור אם נעשית כולה כחתיכת נבילה לאסור תערובתה כשיעור כולה או לפי חשבון האיסור שבלעה. וכיצד היא אוסרת שאר חתיכות של היתר אם דוקא על ידי רוטב או אפילו בצלי ובמליחה. שנינו בפרק כל הבשר טיפת חלב שנפלה לחתיכה אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה אסור ניער את הקדירה אם יש בה בנותן טעם באותה קדירה אסורה. וגרסינן התם בגמרא אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה. א"ל מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל. לימא פליגא דרבא אדרב דאמר רבא קסבר ר' יהודה כל שהוא מין במינו ודבר אחר סליק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. ופרקינן אי דנפל לרוטב רכה הכי נמי הכא במאי עסקינן דנפל לרוטב עבה. הלכה זו רבו בה הפירושין ואין אחד מהן עולה יפה לפי דעתי. ונראה לי דרב אמתניתין (דף צז) דטיפת חלב שנפלה לחתיכה קאי ומיהו לאו למאי דסבירא ליה תנא דמתניתין קאמר דתנא דמתניתין לית ליה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל אלא כרבנן דאמרו בטיל וסתם מתניתין נמי דפרק גיד הנשה כרבנן מדקתני גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו זורקו ואוכל את השאר אלמא מין במינו בטיל וההיא אפילו אין ברוטב כדי לבטל את הגיד קאמר מדקתני בסיפא ואם אינו מכירו כולן אסורין והרוטב בנותן טעם. אלמא עד השתא לא אייריא ברוטב אם יש בו בנותן טעם אם לאו. והכי נמי תנא דטיפת חלב כרבנן סבירא להו ורב כר' יהודה סבירא ליה אלא רב לאו לתנא דמתניתין קאמר אלא דמתניתין דוגמא נקטה והכי קאמר טיפת חלב שנפלה על גבי חתיכה ויש בו בנותן טעם באותה חתיכה כי הא דתנן במתניתין חתיכה עצמה נעשית נבלה אמרינן ואין משערין בטיפת החלב לבדה אלא בכולה משערינן.

ומיהו לרבנן כשמשערין משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות ולמאי דסבירא ליה כרבי יהודה אוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה ועל כרחין אית לן למימר הכי מדפרקינן אי דנפל לרוטב רכה הכי נמי הכא במאי עסקינן דנפל לרוטב עבה ואי לתנא דמתניתין קאמר היכי מצי למימר דמתניתין דנפל לרוטב עבה והא קתני ניער את הקדירה אם יש בה ליתן טעם באותה קדירה ואי מתניתין ברוטב עבה ור' יהודה היא למה לי נותן טעם בכל הקדירה דהא מין במינו הויא ואפילו באלף לא בטיל אלא ודאי הכי קאמר חתיכה שקבלה טעם מן החלב כעין משנתינו חתיכה עצמה נעשית נבלה ואי נפלה לרוטב עבה למאי דסבירא ליה כר' יהודה אוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה. ועיקר חידושו דרב לומר דחתיכה עצמה נעשית נבלה דאפשר לסוחטו אסור וכשמשערין משערין בכל החתיכה ולא במה שבלעה מן החלב. ועוד שרואין את החתיכה כאלו היא בשר נבילה ואין רואין אותה כאלו היא חתיכת חלב שנאסרה ממנה ולא תאסר אפילו לר' יהודה אלא בפחות מששים כעין חלב שנפל לתוך קדירה של בשר וזה חידוש לא שמענו ממנו עדיין. והא ענין נוהג בבשר בחלב בלבד משא"כ בשאר האיסורין שאין רואין את ההיתר שנאסר מחמת קבלת טעם האיסור אלא כאיסור האוסרן והטעם בבשר בחלב לפי שאיסור בא משניהם ואין כאן איסור והיתר מעורבין זה בזה אלא כל אחד ואחד אוסר את חבירו ואיסורן מחמת עצמן. והילכך חתיכה זו לגבי בשר מין במינו ולגבי חלב מין במינו. ומשום הכי נראה לי דלא אקשינן ומאי קמשמע לן רב דמין במינו לא בטיל הא אמר רב חדא זימנא דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה מין במינו במשהו ואי לאשמועינן דחתיכה עצמה נעשית נבלה הא אמרה חדא זימנא דהא אמר רב בפרק גיד הנשה גבי חתיכה נבלה כיון שנתנה טעמה בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה משום דהכא טובא קמשמע לן דחתיכה עצמה נעשית חתיכת בשר נבלה ולא שתהיה החתיכה כחתיכת חלב שאסרה אלא כמין בשר אסור ויאסר כל חתיכות הבשר ואפילו הן אלף. ואקשינן ומאי קסבר רב אי סבר אפשר לסוחטו מותר חתיכה עצמה אמאי נעשית נבלה אלא קסבר אפשר לסוחטו אסור דאתמר רב ורבי חנינא ורבי יוחנן דאמרי אפשר לסוחטו אסור. ושמואל ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרווייהו אפשר לסוחטו מותר. ואקשינן וסבר רב אפשר לסוחטו אסור והא איתמר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אמר רב בשר אסור חלב מותר ואי אמרת אפשר לסוחטו אסור חלב אמאי שרי חלב נבלה היא כלומר ולרב דסבירא ליה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל אפילו החלב נמי אסור שהרי חזר החלב הנבלע בבשר ונסחט ונפלט מן הבשר והוה ליה כחלב של נבלה ואוסר כל החלב שביורה משום דהוה ליה מין במינו. ופרקינן לעולם קסבר רב אפשר לסוחטו אסור והכא במאי עסקינן דנפל לתוך יורה רותחת דמבלע בלע מיפלט לא פלט וכגון דקדם וסלקו קודם שיוכל לחזור ולפלוט החלב שבלע הא אם לא סלקו עד שיוכל לפלוט את החלב אף החלב שביורה אסור. לפי שהחלב חוזר להיות כחלב נבלה ולא כמיחל הבשר שאסרו וכמ"ש מה שאין כן בשאר האיסורין שאין ההיתר אלא כעין חמין שאסרו והרי זה כבשר בחלב וחלב בבשר ואוסרין את הבשר בכל שהוא והחלב בכל שהוא לר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל מה שאין כן בשאר האיסורין שאין רואין חתיכת ההיתר שקבלה טעם מן הדם אלא כאלו היא דם שאסרה וכן כל כיוצא בזה ולפיכך לוקין על חצי זית בשר וחצי זית חלב דגרסינן בפרק כל הבשר חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זה עם זה רב אמר לוקין על אכילתו ואלו בשאר האיסורין רוטב שנפלט מן הנבלה בתוך המים ואכל ממנו אינו חייב עד שיאכלו ממנו כל כך שיהא בו כזית משמנונית והרוטב של איסור לפי שאין היתר מצטרף לאיסור רק בקדשים ועל כן כתבו משמו של רבנו יצחק ז"ל הידוע בעל התוס' דמים ורוטב שנפלט מן הנבלה אינו אוסר את הרוטב שבקדירה כעין רוטב של נבלה אלא רואין אותו כדבר האוסרו כלומר שרואין אותו כבשר נבלה כיון שיש בקדירה מים כדי ששים לבטל את הנבלה הרי הכל מותר ואפילו לר' יהודה שאין אומרים שיחזרו המים שנבלעו בתוך חתיכת נבלה במים אסורין ואוסרין גם הרוטב והמים שבקדירה במשהו. ולפיכך מלח הבלועה מדם כגון שמלחו בו בשר ונתנוה בבקדירה. אי נמי מלח שנמלח בה בשר נבלה ונתנוה בקדירה אעפ"י שטעם המלח נטעם ונרגש בתבשיל וטעמא לא בטיל. אפילו הכי אם יש ששים בקדירה בשיעור כמות המלח הכל מותר ואפילו למאן דאמר חתיכה עצמה נעשית נבילה בכל האיסורין לפי שאין רואין את המלח כמלח של ע"א שאיסורין מחמת עצמה אלא כדם או הנבלה שאסרוה משא"כ בבשר בחלב שהכל חזר גוף אחד של איסור כמו שאמרנו.

ולפיכך אם נפל בשר בתוך חלב וקדם וסלקו קודם שיפסיק לפלוט החלב שבלע אפילו אין ביורה ששים כנגד הבשר וטעמו קפילא ואין טעם בשר החלב מותר כיון שלא נימוח שם ממשו של בשר ואין כאן אלא פליטתו ולא ידענו כמה הוא סומכין על הקפילא להקל אפילו בפחות מששים וכמו שיתבאר עוד בשער הזה בעזרת השם אבל אם לא הספיק לסלקו עד שיוכל לפלוט החלב שבלע אעפ"י שטעמו קפילא ואין בו טעם בשר כלל אפילו הכי אסור למאן דאמר אפשר לסוחטו אסור ומשום חלב שפלט שהוא כחלב נבלה ולפיכך הכל אסור אעפ"י שיש בו אלף כשיעור הבשר ואליבא דר' יהודה משום שמעט מן החלב שנפלט אוסר את כל החלב שביורה מפני שהוא מינו. ולרבנן דאמרי מין במינו בטיל צריך שיהא ששים בחלב כשיעור החתיכה ואעפ"י שאין טעם הבשר נטעם ונרגש בחלב למאן דאמר אפשר לסוחטו אסור וכמו שאמרנו מפני החלב שפלט שהיא כחלב נבלה. וכן דעת הרמב"ם ז"ל.

וקיימא לן לגבי בשר בחלב דחתיכה עצמה נעשית נבלה וכמאן דאמר אפשר לסוחטו אסור ואע"ג דאיפליגו בה ר' יהודה ורבנן דגרסינן התם בפרק כל הבשר ואפשר לסוחטו תנאי היא דתניא טיפת חלב שנפלה על החתיכה כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה דברי ר' יהודה וחכמים אומרים עד שיתן טעם ברוטב ובחתיכות ובקיפה. ואסיקנא באפשר לסוחטו פליגי דרבנן סברי מותר ור"י סבר אסור. אפילו הכי קיימא לן בהא כרבי יהודה חדא דהתם קאי רבי כרבי יהודה ועוד דהא איתמר רב ורב חנינא ורבי יוחנן דאמרי אפשר לסוחטו אסור ושמואל וריש לקיש דאמרי תרווייהו אפשר לסוחטו מותר וכל רב ושמואל ואיסורא קיימא לן כרב וכל שכן דשמואל לגבי רבי יוחנן לית הלכתא כשמואל וריש לקיש ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן וכל שכן דהוו להו רב ורבי חנינא ור' יוחנן רבים לגבי שמואל וריש לקיש הילכך קיימא לן כוותייהו דבבשר בחלב חתיכה עצמה נעשית נבלה דאפשר לסוחטו אסור.

ומיהו בשאר האיסורין יש לדקדק אם נאמר בהן חתיכה עצמה נעשית נבלה אם לאו משום דאיכא למידק מדתנן במסכת תרומות אין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון ואין המחומץ חוזר ומחמץ אלא לפי חשבון ואין מים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון. ותו דאמרינן בשילהי פרק בתרא דע"א יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאלו אינן והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. וללישנא אחרינא דמתנו לה התם אמתניתין אמרינן דאע"ג דלא נפל שם קיתון של מים תחלה אלא אפילו בסוף ואמאי אי חתיכה עצמה נעשית נבלה אמרינן בכל האיסורין נימא בכל הני דאמרן ההיתר עצמו נעשה חתיכת איסור ויאסור בשיעור כולו ואמאי אינן אוסרין אלא לפי חשבון ועוד דאמרינן התם חמרא דהיתירא לגו מיא דאיסורא בנותן טעם ואמאי נימא קמא קמא כי מטא למיא דאיסורא נעשה איסור. ובתוספות תירצו שאין אומרים חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא כשנפל לח בלח שנבלל הכל ונעשה גוף אחד אי נמי לח ביבש וכגון חתיכת נבלה שנתנה טעם בחתיכת שחוטה וכגון חלב שנבלע בבשר אבל יבש ביבש כגון המדומע והמחומץ שזה בפני עצמו עומד וזה בפני עצמו עומד לא. ומים שאובין שאין פוסלין אלא לפי חשבון קל הוא שהקילו בשאובה דרבנן. ויין נסך שנפל לבור כגון שלא נפל שם כדי נתינת טעם דכל שלא נפל שם כדי נתינת טעם לא החמירו בו לומר חתיכה עצמה נעשית נבלה לאסור אחרים בשיעור כולה ואעפ"י שהיא עצמה אסורה במשהו אליבא דר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל וחמרא דהיתירא לגו מיא דאיסורא כגון שנפל שם חמרא דהיתירא בשפע בבת אחת עד שבטל טעם מיא דאיסורא לגבייהו. אי נמי במערה בקילוח שאינו פוסק דכל קילוח שאינו פוסק כנופל בבת אחת דמי.

ודברים אלו דחוקין הרבה שהרי המחומץ בלול הוא ואפילו הכי אינו מחמץ אלא לפי חשבון ועוד הקשה עליהם הרמב"ן ז"ל מדאמרינן התם בשילהי ע"א אמר רבי יוחנן שתי כוסות שמזגן וערבן זה בזה רואין את ההיתר כאלו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. פירוש שני כוסות אחד של חולין ואחד של תרומה ולא אמרינן מים שבמזוג התרומה כבר נאסרו וניבעי ששים לבטלן ואת היין. ומיהו נראה לי שזו אינה קושיא להם לפי שרבנו יצחק ז"ל פירשה לההיא בשני כוסות שווין וכגון שיש בכוס החולין לוג אחד יין ושלשת לוגין מים וכן בכוס של תרומה ואעפ"י שבשאר האיסורין בעינן ששים הכא מתבטל בששה חלקי מים לפי שהיין נפסד ונפגם לגמרי בששה חלקי מים. והילכך כיון דמשום פגם נגעו בה מה לי אם נעשה המים שבמזוג התרומה כיין שבו דמכל מקום הרי זה מתפסד ונפגם במים שבחולין ורואין אותו כיין חלש שלא עמד טעמו בו בשלשת לוגין מים. והראב"ד ז"ל כתב דלא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא באיסור בלוע בחתיכה דכיון שנתן טעם בחתיכה ואין ממש איסור זה יוצא ומערב בחתיכות האחרות אלא בזו הרי היא כנבלה עצמה אבל בלח כגון יין ביין אי נמי מים במים וכיוצא בהן אעפ"י שהראשון נאסר מחמת מיעוטו כיון שנפל שם היתר ונתערבה בטל האיסור לגמרי בהיתר שנפל שם לבסוף (דף צח) כמו שנתערב בראשון ונמצא שאין האיסור מעורב עכשיו בהיתר הראשון בלבד מה שאין כן בחתיכה שנבלעה מאיסור וכן הדין יבש ביבש כגון מדומע וכן במחומץ ומשום הכי אינן חוזרין ואוסרין אלא לפי חשבון.

ואם תאמר אם כן אמאי אמרו בכזית בשר שנפל ליורה של חלב ואי אמרת אפשר לסוחטו אסור חלב אמאי שרי חלב נבלה היא. ומאי קושיא והלא החלב הנסחט חוזר הוא ומתערב בחלב שביורה לגמרי והמיחל הנסחט נמי מתערב הוא בכל. י"ל דבשר בחלב שאני לפי שזה בפני עצמו מותר וזה בפני עצמו מותר ותערובתן אוסרתן ולפיכך חזרו להיות כגוף אחד של איסור שאיסורו מחמת עצמו עד שאמרו שהאוכל חצי זית מזה וחצי מזה לוקה משא"כ בשאר האיסורין כמו שכתבנו למעלה שאין היתר מצטרף לאיסור אלא בקדשים. ונראה שעיקרן של דברים אלו כמו שכתב הרב רבי אפרים ז"ל שכתב שלא אמרו אפשר לסוחטו אסור אלא בב"ח בלבד ומן הטעם שאמרנו שהכל חזר בגוף אחד של איסור אבל לאו בשאר האיסורין דמאיזה טעם יאסור בשיעור כולה והלא מה שהיא פולטת אינו פליטת האיסור.

ועוד הביא ראיה לדבריו מהא דאמר רב בפרק גיד הנשה חתיכה של נבלה וחתיכה של דג טמא כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה. ואקשינן למה לי נותן טעם כי לא נתנה טעם בחתיכה נמי ומשני הכא במאי עסקינן שקדם וסלקו אלמא משמע אעפ"י שהחתיכה קבלה טעם במשהו אינה אוסרה שאר החתיכות אעפ"י שהחתיכה עצמה אסורה משום משהו שבה אפילו הכי אינה נעשית נבלה לאסור את שאר החתיכות אבל בשיש בה נתינת טעם נבלה אז היא אוסרת שאר החתיכות משום טעם נבלה הנפלט ומתפשט בשאר בשר החתיכות והן מינה של נבלה ואעפ"י שהוא משהו אבל משום טעם היתר שבה אינן נאסרין שאר החתיכות דלמה נעשה ההיתר נבלה.

ועוד הביא ראיה לדבריו מדאמרינן בפרק גיד הנשה בההיא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא דמשערין לבטל הכזית בלבד ואע"ג דא"א שלא נפל תחילה על חתיכה אחת דהא לא שייך למימר ניער וכיסה גבי דיקולא שיתפשט איסור בכל הדיקולא אלא בתחילה נותן טעם בחתיכה שבצדה ואפילו הכי לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות שמע מינה דאין שייך למימר ענין זה אלא בטיפת חלב ונבלה שנתנה טעם בחתיכות שחוזרת ואוסרת חתיכות שהן מינה אליבא דרבי יהודה. ואין ראיה זו מחוורת שאפילו בבשר בחלב בכיוצא בזה לא היתה אוסרת כל החתיכות שלא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות אלא ע"י רוטב אבל שלא על ידי רוטב לא. וכדאמרינן נראין דברי ר' יהודה בשלא ניער ולא כיסה ואמרי מאי לא ניער ולא כיסה אילימא בשלא חמין ואותה שנפלה עליה טיפת חלב אסורה מחמת בליעת החלה שבה אפילו הכי אינה אוסרת על השאר אלא על ידי ניעור וכיסוי וכמו שנכתוב בסמוך מכל מקום שאר ראיותיו נכונות ועיקר.

ומכל מקום מודה הרב ז"ל בחתיכה שנבלעת מאיסור ואחר כך נפלה אותה חתיכה לקדירה שיש בה ששים לבטלה אפילו הכי היא עצמה אסורה ובזמן שמכירה זורקה ואוכל את השאר לפי שהיא כבר נאסרה והאיסור הנבלע בתוכה אינו יוצא ומתערב עם הרוטב והחתיכות שבקדירה ואינו דומה למחומץ ומדומע שהאיסור בעצמו חוזר ומתערב עם ההיתר המרובה שנתערבבה עכשיו ויכול להצטרף. הילכך אין להתיר חתיכה ראשונה שבלעה איסור ויש בה טעם איסור. אבל מכל מקום פשיטא דהיא עצמה אינה נעשית נבילה לאסור שאר החתיכות כמין במינו ואפילו לרבי יהודה חוץ מבשר בחלב ולרבנן אלא כשיעור האיסור שבלעה ולא כשיעור כל החתיכה. נמצא לפי שיטת הרב ר' אפרים ז"ל דחתיכת בשר שנפלה עליה טיפת חלב ויש באותה טיפה כדי ליתן טעם באותה חתיכה היא עצמה נעשית נבילה ואם נפלה בין לקדירה של בשר בין לקדירה של חלב אוסרת לפי שיעור כולה שכולה נעשה גוף של איסור אבל בשאר האיסורין אינה אוסרה אלא לפי חשבון האיסור שבה ומכל מקום היא עצמה אסורה ובכל האיסורין הנבללין שלא היו נאסרין אלא מחמת מיעוטן כגון יין נסך שנפל לתוך יין של היתר או מים במים וכל כיוצא בזה כשחזר היתר ונפל לתוכו עד שיש בין ההיתר הראשון וההיתר שנפל שם לבסוף כדי שיעור לבטל את האיסור שנפל שם תחלה הכל מותר שכל ההיתר מתערב עם האיסור ויכול הכל להצטרף ולבטל את האיסור.

(דף צט) חתיכה שנאסרה בין בחלב בין בשאר האיסורין כיצד היא אוסרת חברותיה על ידי רוטב או אפילו בצלי ובמליחה. שנינו בברייתא בפרק כל הבשר טיפת חלב שנפלה על גבי חתיכה כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה דברי ר' יהודה וחכמים אומרים עד שיתן טעם ברוטב ובחתיכות ובקיפה אמר רבי ראין דברי רבי יהודה בשלא ניער ולא כיסה ודברי חכמים בשניער וכיסה. ואמרינן עלה מאי לא ניער ולא כיסה אילימא לא ניער כלל ולא כיסה כלל מאי טעמא דר' יהודה מיבלע בלע מיפלט לא פלט. כלומר שאעפ"י שהחתיכה שנפלה עליה טיפת החלב קבלה טעם החלב ונאסרה ונעשית היא עצמה כחתיכת נבלה מכל מקום כל שהיא נוגעת ביבש אפילו שתיהן חמות אינה פולטת כלל מן החלב שבלעה ומיחל גמור של היתר היא שפולטת ולא בכענין זה אמרו שנעשית כנבלה עצמה שאלו חתיכת נבלה ממש שנוגעת לחתיכת שחוטה שבצדה חם בחם אוסרת וזו אינה אוסרת כמו שאמרנו אלא על ידי רוטב שהרוטב מערב את הכל ומוציא האיסור הבלוע ומוליכו בכל הקדירה ואוקימנא בשלא ניער בתחילה אלא בסוף לאחר שקבלה טעם מן החלב ואקשינן אי הכי מאי קאמר אוסרת את הכל מפני שהן מינה דהא בלע והא פלט. ופרקינן קסבר ר' יהודה אפשר לסוחטו אסור ואקשינן מדקאמר נראין דברי ר' יהודה בשלא ניער בתחילה אלא בסוף ולא כיסה בתחילה אלא בסוף. מכלל דר' יהודה סבר אפילו כי ניער מתחילה ועד סוף אסור ואמאי הא לא בלע כלל. ופרקינן קסבר ר' יהודה דאימר לא ניער יפה יפה ולא כיסה יפה יפה. ולית הלכתא בהא כר"י וכדקתני נראין דברי ר' יהודה כשלא ניער ולא כיסה ואוקימנא בשלא ניער מתחילה אבל כשניער בתחילה לא אמרינן אימר לא ניער יפה יפה ולא כיסה יפה יפה.

ושמעינן נמי מהכא דאפילו היתה מקצת החתיכה בתוך הרוטב ונפל על מקצתה שהוא חוץ לרוטב חלב או דם או אחד מן האיסורין שאין מפעפעין אין אומרין שאותו רוטב שהוא בקצה האחד מוליך ומערב מה שבלעה החתיכה בקצה האחר שאינו בתוך הרוטב דאם לא כן אפילו לא ניער יפה ולא כיסה יפה למה נאסרה החתיכה הראשונה ולמה אוסרת כל השאר דאדרבה היה לנו לצרף הרוטב עם החתיכה בתחילת נפילתה ותבטל הטיפה בס' שהרי הרוטב מערב את הכל ומוליך את החלב בכל והכל מצטרף לבטלה אלא ודאי שמעינן דאין חתיכה שנאסרה מחמת בליעת איסור אוסרת חתיכת היתר שאצלה ואפילו שתיהן חמות ואפילו במה שאמרו חתיכה עצמה נעשת נבלה כבשר בחלב וכל שכן בשאר האיסורין וכן כתבו בתוספות בשם רבנו יצחק ז"ל דלעולם אין חתיכה שנאסרה מחמת בליעת איסור אוסרת חתיכת היתר שאצלה ואפילו שתיהן חמות לפי שאין הבליעה הולכת מחתיכה לחתיכה שאצלה אלא אם כן יש רוטב שמוליך הבליעה חוצה לה אבל ביבש לא לפי שאין החתיכה הבלועה מן האיסור מוציאה ומוליכה הבליעה אלא במקום שהבלע בעצמו יכול לילך ולהתפשט שם מעצמו שאם אין אתה אומר כן אין לך בשר מליח מותר שהמלח נאסר מחמת דם שנבלע בו והמלח טעמו מתפשט בכל החתיכה ואם כן יהא אותו מלח חתיכה דאיסורא ואוסר כל הבשר אלא ודאי כיון שהדם אינו מפעפע אין המלח יכול לאסור במה שהדבר האוסרו אין יכול ללכת (דף ק) ולהתפשט וכן כל מקום שהצריכו קליפה ולא יותר מחמת שאין האיסור מפעפע למה אין הקליפה ההיא נעשית חתיכת נבלה ותאסור קליפה הסמוכה לה והשניה לשלישית וכן לעולם. וגם פעמים שיש באותה קליפה שנאסרה מחמת דם שומן ואותו שומן מפעפע ויאסור הכל. מכל זה שמענו שכיון שהאיסור עצמו אינו הולך יותר אין הקליפה אוסרת ולא יהא טפל חמור מן העיקר וכח הבן יפה מכח האב. ומכל מקום נראה ודאי שאם החתיכה בלועה מאיסור מפעפע כגון שבלע מחלב שמן כחלב של כליות או שבלעה שומן נבלה וכיוצא בזה שהיא אוסרת שאר החתיכות בין בצלי בין שנפלו זו לתוך זו ביבש ושתיהן חמות או שהתחתונה חמה לפי מה שאמרו בצונן לתוך חם תתאה גבר. ומליחה כרותח דצלי היא וכמו שכתבנו למעלה ודינה בכל מקום כדין הצלי והוא שיהא מליח כל כך שאינו נאכל מחמת מלחו.

ועתה נבאר טעמו של איסור ולא ממשו אם הוא אסור דבר תורה או מדברי סופרים כדי שנעמוד על דיני ספקותיו לפי הכלל המסור בידינו ספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא.

גרסינן בפרק גיד הנשה אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורי תורה בששים אמר לפניו רבי שמואל בר יצחק רבי אתה אומר כן הכי אמר ר' אסי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורי תורה במאה ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה. ואקשינן ומי גמרינן מינה והא תניא זהו היתר הבא מכלל איסור זהו למעוטי מאי לאו למעוטי כל איסורין שבתורה אמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור הכא שרי וליגמר מינה גלי רחמנא גבי חטאת קדש להיות כמוה ומאי חזית דגמרת מהיאך ליגמר מהאי חידוש הוא ומחידוש לא גמרינן אי הכי ששים ומאה לא ליגמר דחידוש הוא. ופרקינן אטו אנן לקולא קא גמרינן לחומרא קא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטיל פירוש טעם כעיקר כגון שלא נתערב שם גופו של איסור אלא טעמו בלבד וכדתניא משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב יש בו יין אלא שאבד במיעוטו בתוך המים עד שאין בו מראה יין וכגון בשר שנפל לתוך יורה של חלב ונתן הבשר טעם בחלב והחלב בבשר וכדאמרינן בפרק אלו עוברין בשר בחלב לאו טעמא בעלמא הוא ואסור.

ובפרק כל הבשר גבי טיפת חלב שנפלה על גבי חתיכה אמר אביי שמע מינה טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא כלומר דגמרינן מבשר בחלב דטעמו ולא ממשו דבחלב אין יכול להיות ממשו של בשר אלא טעמא ואעפ"כ אסור אבל בבשר איפשר להיות ממשו של חלב שגוף החלב נבלע הוא בתוך הבשר. וכן גיעולי נכרים שאין שם אלא טעם האיסור שנבלע בכלי ולא ממשו. ובקדשים אסור שרואין את הטעם כאלו ממשו מעורב ונמחה בו. ואם יש בו טעם האיסור שנבלע בכלי ולא ממשו. ובקדשים אסור שרואין את הטעם כאלו ממשו מעורב ונמחה בו. ואם יש בו טעם גדול כאלו נמחה בו כזית מממשו של איסור לוקין עליו וכן בנזיר אם שרה ענבים במים ונתנו טעם גדול במים כאלו נתערב בו רביעית יין אסור ולוקין עליו ואעפ"י שלא נמחה מגופן של ענבים במים כלל. וכן פירש רש"י ז"ל טעמו ולא ממשו שנזכר בגמרא. וכתב רש"י ז"ל דמדקאמר רבא הכא לטעם כעיקר דבקדשים אסור משמע דלית ליה טעם כעיקר בחולין אלא מדרבנן וכדמפרש ואזיל דאלו מדאורייתא ברובא בטיל. והכי נמי שמעינן לר' יוחנן דאמר בפרק בתרא דע"א כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו והא דילפי ליה בפסחים מנזיר משרת ליתן טעם כעיקר סבירא להו לאמוראי בתראי אסמכתא בעלמא הוא ולא למילף הוא דהוו להו נזיר וגיעולי עובדי גילולים שני כתובין הבאין כאחד אי נמי גיעולי עו"ג שני כתובין הבאין כאחד נמי גיעולי עו"ג חידוש הוא כדאמרינן התם ומשרת להיתר מצטרף לאיסור. והכי נמי משמע לקמן בפרק כל הבשר גבי טיפת חלב שנפלה על גבי חתיכה דאמר אביי שמע מינה טעמו ולא ממשו דאורייתא דגמרינן מבשר בחלב ואמר ליה רבא דרך בישול אסרה תורה דאלמא סבירא ליה טעמו ולא ממשו לאו דאורייתא ואביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם. וזו אינה מהם. עד כאן דברי הרב ז"ל.

ויש עוד להביא ראיה לדבריו מהא דתניא בפרק אלו עוברין שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שני סאין אחד של חולין ואחד של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אומר שאני אומר ואם איתא על כרחין דאורייתא היא כיון דאיכא נתינת טעם. אלא לאו שמע מינה טעם כעיקר לאו דאורייתא. ועוד דאמרינן בירושלמי דמסכת ערלה בפרק שני ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל נותנין טעמים אין לוקין עליהן חוץ מנותן טעם של נזיר.

והא דאמרינן בפרק כל הבשר לאסור צירן ורוטבן. כשהן בפני עצמן קאמר והיינו דלא ילפי ליה רבנן ולא ר"ע (דף קא) מהטמאים. ואע"ג דעובדא דרב מרי בר רחל דאימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבילה בלוע היה ואסר ליה רבא וא"ל הטמאין לאסור צירן ורוטבן. לאו למימרא דכעין ההוא עובדא הוי דאורייתא אלא הכי קאמר ליה צירן אסור דבר תורה אפילו אותו שיוצא על ידי מליחה דציר היינו אותו שיוצאה על ידי מליחה דלאו זיעה בעלמא הוא כציר של דגים ונוח הוא לבלוע כשומן ואפילו נמלחו שניהם בכלי מנוקב וכיון שכן הוה ליה כבשר שחוטה שנתבשל עם בשר נבלה שאסור מדרבנן מיהא. כך נראה לי לישב לפי דברי רש"י ז"ל.

אבל רבנו תם ז"ל אומר דטעם כעיקר דאורייתא כמין בשאינו מינו כדגמרינן ליה בפרק אלו עוברין ממשרת ומגיעולי נכרים ולאו חידוש הוא כמו שכתב רש"י ז"ל דר"ע דיליף מגיעולי נכרים הא קאמר התם דגיעולי נכרים לאו חידוש הוא דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלא פגמה ואע"ג דאמרי ליה רבנן אפילו בת יומא אי אפשר דלא פגמה פורתא לא סבירא ליה לר"ע הכי כדאיתא התם. ומה שכתב ז"ל דהוו להו משרת וגיעולי נכרים שני כתובין הבאין כאחד לא נהירא לרבנן דסבירא להו דגיעולי עו"ג חידוש הוא הא ליכא אלא חד קרא לטעם כעיקר דגיעולי נכרים לחדושו בא. ולר' עקיבא הא איצטריך ליה משרת להיתר מצטרף לאיסור. ולטעם כעיקר ליכא אלא חד קרא דגיעולי עו"ג. ומאי דקאמר נמי דאסמכתא הא לא משמע הכי דר"ע דיליף להיתר מצטרף לאיסור ממשרת ודאי ללקות מן התורה קאמר והוא הדין לרבנן דילפי מיניה לטעם כעיקר היינו ללקות מן התורה. והא דאמר רבא בפרק כל הבשר דרך בישול אסרה תורה דיחוי בעלמא היא ולומר דמבשר בחלב ליכא למילף הכי מכל מקום ממשרת או מגיעולי נכרים ילפינן לה. והא דאמר רבא הכא דבקדשים אסור הוא הדין לחולין אלא משום דקאי בקדשים דהיינו זרוע בשלה נסיב ליה הכין. והא דאמר ר' יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו יש אומר דהיינו טעמא דלר' עקיבא דיליף מגיעולי עו"ג או מבשר בחלב לאביי משום דלא הוי אלא מה מצינו. וכן לרבנן גמרי מק"ו דנזיר משום דאין מזהירין מן הדין. ונראה שזו היא סברתו של הראב"ד ז"ל באיסור מהו שלו. וכן דעת מקצת מרבותינו בעלי התוספות ז"ל.

ובשם רבנו יצחק ז"ל אמרו דטעמו ולא ממשו דאמר ר' יוחנן דאין לוקין עליו היינו כשאין מממשו של איסור כזית בכדי אכילת פרס הילכך אין לוקין עליו אבל איסורא מיהא איכא דחצי שיעור דאורייתא. אבל טעמו וממשו כגון שיש כזית בכדי אכילת פרס אסור ולוקין עליו. ולדידי קשיא לי דהא אביי הוא דאמר טעמו ולא ממשו דאורייתא בפרק כל הבשר ואיהו משמע דסבירא ליה כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא מדגרסינן בפרק אלו עוברין א"ל אביי וכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור והתניא המקפה של תרומה וכו' ודחינן מאי כזית דאיכא כזית בכדי אכילת פרס. ואקשינן ליה וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא והתניא שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו אני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא היאך אמרינן שאני אומר אלמא לא משמע ליה לאביי כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא ומינה דטעמו ולא ממשו לאו היינו שאין בו כזית בכדי אכילת פרס. ויש לי לומר דדילמא לבתר דשמעה סברה וההיא דטעם כעיקר דיליף מבשר בחלב לבתר דשמעה לההיא דכזית בכדי אכילת פרס אמרה והא דגרסינן בירושלמי כל נותני טעמים אין לוקין עליהן חוץ מאיסורי נזיר דמייתי מינה ראיה לדברי רש"י ז"ל יש דוחין דההיא במין במינו דלכולי עלמא מין במינו לרבנן חד בתרי בטיל מדאורייתא.

ואין דבריהם מחוורין דהא דומיא דאיסורי נזיר קאמר ואיסורי נזיר מין בשאינו מינו הן. ובתוספות דחו חוץ מאיסורי נזיר ומאי דילפינן מינייהו קאמר דהיינו מין בשאינו מינו וגם זה דחוק. וההיא דשתי קופות נמי דמייתי ראיה לדברי רש"י ז"ל דחו לה דההיא דמין במינו היא דמדאורייתא חד בתרי בטיל. ותדע דעלה אמר ריש לקיש בפרק הערל והוא שרבו חולין על התרומה ור' יוחנן אמר אע"פ שלא רבו ואי מין בשאינו מינו יסלק.

ואם תאמר אי במינו היכי פרכינן ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס מדאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר דהא במין במינו ליכא מאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא דהא ברוב בטיל. יש לומר דהכי קאמר אם איתא דכזית בכדי אכילת פרס בשאינו מינו דאורייתא אף במינו הוה לן להחמיר מדרבנן בדכוותה ולא נימא שאני אומר כן תירץ הרב בעל התרומות ז"ל ולעולם טעם כעיקר דאורייתא. ותדע לך מדאמרינן בזבחים פרק התערובות אמר רבה אמור רבנן ברובא אמור רבנן בטעמא מין במינו ברובא מין בשאינו מינו בטעמא וההוא וודאי מדאורייתא קאמר דאי מדרבנן אפילו מין במינו בעיא ששים וכדאמר רבא בפרק גיד הנשה מין במינו דלא יכיל למיקם אטעמיה בששים. אלא ודאי התם מדאורייתא קאמר ואפילו הכי קאמר מין בשאינו מינו בטעמא. וגם הראב"ד ז"ל כ"כ דטעם כעיקר דאורייתא במין בשאינו מינו ולא אמרו חד בתרי בטיל אלא במין במינו אלא דבמין ושאינו מינו לענין מלקות פעמים לוקה פעמים אינו לוקה כיצד כזית בכדי אכילת פרס כל שאוכל כזית מן האיסור לוקה לדברי הכל פחות מיכן אסור ואין לוקין עליו לדברי הכל דילפינן ליה מנזיר לרבנן או מגיעולי נכרים לר' עקיבא ואין מלקין לא על היקשות ולא על קל וחומר. וכן כתב גם משמו של הרב בעל הלכות ז"ל דטעמו ולא ממשו דאורייתא וקמייתו מדר' יוחנן דאמר טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. ואם איתא דאיסורא נמי דאורייתא ליכא אינו לוקה צריכא למימר.

והרמב"ן ז"ל כתב כדברי רש"י ז"ל וכתב דמדאורייתא תרתי בעינן טעמו וממשו הא ממשו ולא טעמו כגון מין במינו ברוב היתר או טעמו ולא ממשו כגון מין בשאינו מינו שאין ממש האיסור לא בעין ולא (דף קב) במעורב אלא שנתבטל לגמרי כגון טיפת יין שנפלה במים ונתבטלה לעולם אין לוקין עליו ואינו אסור מדאורייתא אלא מדרבנן. וההיא דאמר רבה מין בשאינו מינו בטעמא בטעמו וממשו היא. ותדע דטעמו ולא ממשו לאמוראי בתראי לא פשיטא להו דהוו מדאורייתא כדיליף ליה בברייתא מאיסורי נזיר בפרק אלו עוברין דהא בפרק כל הבשר ספוקי מספקא להו ואביי גופיה לא הוה גמיר לה אלא מבב"ח שלא כסוגיא דפסחים. ומיהו נראה דהא לאו ראיה הוא דילמא אביי אכתי לא הוה שמיעא ליה ברייתא דפרק אלו עוברין ובעא למילף מבשר בחלב ליה ברייתא דפרק אלו עוברין ובעא למילף מבשר בחלב ודחי ליה רבא דאי מהא לא תגמר דחידוש הוא ודרך בישול אסרה תורה ולעולם רבא טעם כעיקר דאורייתא סבירא ליה וכברייתא דפרק אלו עוברין מכל מקום לענין פסק הלכה אנו על מי נסמוך בא ונסמוך על רבנו תם ורבנו יצחק ובעל ההלכות והראב"ד ז"ל שרבים הם ואמרו להחמיר בשל תורה.

והילכך חתיכת נבלה וכיוצא בה שנפלה לקדירה של ירקות או בשר שנפל לקדירה של חלב או בהיפך וכן כף חולבת בת יומה שניער בה קדירה של בשר או בהיפך וקודם שהספיק לשער אם יש בו כדי לבטל טעמו נשפך או נאבד קצתו אסור מספק דהוה ליה ספיקא דאורייתא לחומרא אבל אם חתיכת נבלה נפלה לקדירה של בשר שחוטה ויש בחתיכות של היתר כדי לבטלה ברוב ונאבד או ניטל קצתו קודם שעמדנו על בירור שיעורו הרי זה מותר לדברי כולם וכן בכל מין ומינו דמין ומינו לדברי הכל בטל ברוב דבר תורה אלא שהחמירו עליו מדבריהם להצריך בו ששים כאיסורי תורה. וספיקא דרבנן לקולא. ויראה לי שאם נפל לתוך מין ושאינו מינו הולכין בו להקל כל זמן שרבה ההיתר שהוא מינו עליו דהא לר"י קיימא לן במין ומינו ושאינו מינו רואין את מינו כמי שאינו והשאר שאינו מינו רבה עליו ומבטל והוא הדין והוא הטעם כאן דאומרין רואין שאינו מינו כמי שאינו והשאר רבה עליו ומבטלו. ומכל מקום כשההיתר והאיסור בפנינו ואי אפשר לעמוד על עיקר אע"פ שהוא מאיסורין של דבריהם אסור והולכין בו להחמיר שהרי כחל מדרבנן ואפילו הכי אמרו דבדידיה משערינן משום דמאי דנפק מיניה לא ידעינן. ומסתברא לי דכשאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא דבר תורה הוא דספיקא דאורייתא כודאי מן התורה.

אבל ראיתי לרמב"ם ז"ל שכתב דספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן הוא שהחמירו בספיקו. והביא ראיה לדבריו מדאמרינן בקידושין פרק עשרה יוחסין אי זהו שתוקי אמר רבה דבר תורה שתוקי כשר מאי טמא דרוב כשרין אצלה ומיעוט פסולין ואי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש. מאי אמרת דילמא אזלא איהו לגבייהו הוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. והתורה אמרה לא יבא ממזר בקהל ה' ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא. אלמא לא אסרה תורה אלא האסורין הוודאין הא ספק האיסורין לא. ואין דבריו מחוורין אצלי דאדרבה דוק מינה דבעלמא ספיקא דאורייתא כודאי דאי לא אמאי איצטריך רבא לאורוכי בלישניה כולי האי לימא מאי טעמא הוה ליה ספק וספיקא מותרת דבר תורה דהשתא הוה כאילו כולהו ספיקי דאורייתא ומאי שנא ממזר דנקט. אלא ודאי ספק ממזר דוקא קאמר אבל שאר ספיקי לא. וטעמא דממזר משום דרבייה קרא להיתירא וכדאמרינן לעיל מינה תנו רבנן גר נושא ממזרת הולד ממזר דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר גר לא ישא ממזרת מאי טעמא דרבי יוסי חמשה קהלי כתיבי חד לכהנים וחד ללוים וחד לישראל וחד למישרי ממזר לשתוקי וחד למישרי שתוקי בישראל קהל גרים לא איקרי קהל ורבי יהודה כהנים ולוים מחד קרא נפקי אייתר ליה חד לקהל גרים. ואי בעית אימר תרי קהלי נינהו וממזר כשתוקי ושתוקי כישראל מחד קהל נפקי לא יבא ממזר בקהל ה' בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא ממזר ודאי לא יבא הא ספק יבא. ואי בעית אימא הכא נמי תרי קהלי נינהו וטעמא דר' יהודה מהכא הקהל חוקה אחת יהיה לכם ולגר הגר. אלמא מייתורי דקראי הוא דמייתי ליה בין לר' יוסי בין לר' יהודה הא בעלמא ספיקו כודאי וכן פירש רש"י ז"ל וזה לשונו שכתב שם ואי בעית אימא הכא נמי תרי קהלי נינהו כלומר להנך תרתי דרשות יתר קרא איצטריכו דאי לא אייתיר קרא לא הוה דרשינן ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא אלא הוה אמרינן בכל שאר ספיקי איסור על הודאי אזהרת ודאי ללקות עליו ועל הספק אזהרת ספק לאיסורא. ע"כ לשונו ז"ל.

ואולי סבר הרב ז"ל דגלי קרא בממזר ספיקו מותר וגמרינן מיניה לכל התורה כולה. ואינו מחוור דהא אמרינן בפרק קמא דקידושין אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני. אמר ליה רבי זירא לרב אסי והתנן ספק ערלה בארץ ישראל אסור בסוריא מותר אשתומם כשעה חדא א"ל אימור כך נאמרה הלכה ספיקא מותר ודאה אסור. שמעינן מהא דלהתיר ספיקה בחוצה לארץ הוצרכה הלכה ליאמר כך מפורש בסיני הא לאו הכי כל מקום שנאסרה ודאי אף ספקה אסורה. ובארץ ישראל אף ספיקה אסור דבר תורה. וי"ל דכי הוצרכה הלכה במקום דאיתחזק איסורא דבעלמא אסור דבר תורה והכא שרי. אבל היכא דלא איתחזק איסורא ספיקו מותר. ומכל מקום אי אפשר שאם כן אשם תלוי למאן דאמר לא בעינן חתיכה משתי חתיכות היכי משכחת לה והא ספיקו מותר לכתחילה ואשם היכי מיחייב ואעפ"י שסתם מתניתין דפרק כל היד המרבה לבדוק כמאן דאמר בעינן חתיכה משתי חתיכות הא תנא דברייתא לא בעי חתיכה משתי חתיכות ומי נימא דבהאי דינא פליגי אי ספיקא דאורייתא אסור או לא ולתנא דברייתא שתוקי אסור לבא בישראל אין אלו אלא דברי תמה. ותדע לך עוד מדאיבעיא לן בפרק קמא דחולין מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא ואייתינן למיפשטא משבירת עצם בפסח דרחמנא אמר ועצם לא תשברו בו וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא משום דאמרינן זיל בתר רובא וכן מפרה אדומה. ואם איתה מאי ראיה מהני לרובא דעלמא דהא בכל כי הני אפילו לא אזלינן בתר רובא הני שרו דהא ספק טרפות נינהו וכל ספק איסורא רחמנא שריה. אלא ודאי מסתברא דספק דאורייתא לחומרא מדבר תורה הוא ולא מדבריהם.

ועתה נבאר כמה שיעור אכילת פרס שאמרו בכל מקום.
שנינו בעירובין פרק כיצד משתתפין בתחומין כמה שיעורו מזון שתי סעודות לכל אחד ואחד מזונו לחול ולא לשבת דברי ר"מ ר"י אומר לשבת ולא לחול וזה וזה מתכוונין להקל ר' יוחנן בן ברוקא אומר ככר בפונדיון מארבע סאין בסלע ר"ש אומר שתי ידות לככר משלש לקב וחציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול בו את הגוייה. ואמרינן עלה בגמרא תאני קרובין דבריהם להיות שוין דבריהם דמאן אי ר"י בן ברוקא ארבע סעודתא לקבא אי ר"ש תשע סעודתא לקבא. פירש דר' יוחנן דאמר ככר הנקח בפונדיון איכא שתי סעודות נמצאו ארבע סעודות לקב כיצד ארבע דינרין בסלע ושש מעה כסף דינר ומעה שני פונדיונין הרי שמונה וארבעים פונדיונין בסלע. וארבע סאין הנקחין במ"ח פונדיונין אלו יש בהן עשרים וארבעה קבין כיצד סאה ששת קבין נמצאו ארבע סאין עשרין וארבעה קבין. נמצא חצי קב לכל פונדיון ויש בו שתי סעודות אלמא ארבע סעודות בקב. ואלו לר' שמעון יש בכל קב תשע סעודות שהרי שיעור הוא מזון שתי סעודות שתי ידות לככר שיש שלש ככרות לקב נמצאו שלש סעודות בכל ככר ולשלשת הככרות היוצאין מן הקב תשע סעודות. ופירשה רב חסדא וככר שאמר ר' יוחנן בן ברוקא היינו לאחר שתוציא ממנו מחצה לחנוני נמצאו בעיקר הקב שמונה סעודות שר' יוחנן שיער בקב נקי מן ההוצאות. ור' שמעון שיער בכולו וזה שאמרו קרובין דבריהן להיות שוין. חציה לבית המנוגע כלומר חצי כל ככר זה בין למר בין למר לשהיית בית המנוגע לטמא הבגדים שהנכנס שם טמא מיד דכתיב והבא אל הבית יטמא אבל כיבוס בגדים לא נאמר בו עד שישהה כדי אכילת פרס דכתיב והאוכל בבית יכבס בגדיו ומוקי ליה בשוהה כדי אכילת פרס ושיערו חכמים שיעור אכילה אחת כדי חצי ככר זה. ואע"ג דלר"ש לענין עירוב הוו בככר שלש סעודות התם הוא דלגבי עירוב נתכוונו כולם להקל. אבל כולהו קים להו דשיעור סעודת אכילה אינו פחות משיעור חצי ככר וזהו אכילת פרס שנזכר בכל מקום על שהוא פרס הככר הזה. נמצא ככרו של ריב"ב הנקח בפונדיון ששה ביצים שהרי הוציא מחציתו לחנוני וכמו שאמרנו. לפיכך נמצא לדידיה שהפרס היינו שלשה ביצים וככרו של ר' שמעון יש בו שמונה ביצים שהרי הוא שליש הקב והקב יש בו עשרים וארבע ביצים נמצא חצי ככר זה ארבעה ביצים והוא הפרס. ולענין פסק הלכה כרש"י ז"ל פסק כר' שמעון שהוא ז"ל פירוש בפסחים אכילת פרס היינו ארבעה ביצים. ונראה שפסק כן מפני שר' יהודה ור' יוסי יש להן כר' שמעון דתניא התם בפרק כיצד משתתפין כמה שיעור חצי פרס שתי ביצים חסר קימעא דברי רבי יהודה ר' יוסי אומר שתי ביצים שוחקות שיער רבי שתי ביצים ועוד וכמה ועוד אחד מעשרים בביצה כלומר ר' יהודה שיער בביצים קטנים ור' יוסי שיער בביצים גסים ושניהם כר' שמעון דאמר פרס ארבעה ביצים. והילכך הוה ליה ר' יוחנן בן ברוקא יחיד לגבי רבים והלכה כרבים. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאכילת פרס שלשה ביצים וכר' יוחנן בן ברוקא ונראה שפסק כן מפני שאמרו שם גבי ההיא ברייתא דר' יהודה ור' יוסי אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא זו דברי ר' יהודה ור' יוסי אבל חכמים אומרים כביצה ומחצה שוחקות כלומר זהו חצי פרס ואמרינן מאן חכמים ר' יוחנן בן ברוקא פשיטא שוחקות איצטריכה ליה דלא תנן אלמא מדקאמר רפרם משמיה דרב חסדא אבל חכמים אומרים שמע מינה דכוותיה סבירא להו ולהכי קרי ליה חכמים ואתו לאשמועינן דאכילת פרס וחצי פרס בביצים שוחקות. והילכך נמצאת אכילת פרס שלשה ביצים שוחקות כנ"ל.

ועתה נבאר שיעורי התערובות והכשירן לפי שאין כל האיסורין שוין באיסורן והכשירן כיצד מינו במינו אינו בטל לעולם לר' יהודה דתנן בזבחים פרק התערובות דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם כשר נתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים נתערב בדם בהמה או בדם חיה רואין אותו כאילו הוא מים. ר' יהודה אומר אין דם מבטל דם וקא מפרש ר' יוחנן במנחות פרק הקומץ לאכול דבר שאין דרכו לאכול דר' יהודה ורבנן שניהם מקרא אחד דרשו ולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר רבנן סברי מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה ור' יהודה סבר מכאן למין במינו שאינו מבטל. ואיכא מאן דפסק כר' יהודה מדאיפליגו אביי ורבא דבתראי נינהו בחמרא חדתא בעינבי ובחמירא דחיטי וחמירא דשערי מר אמר במשהו בתר טעמא אזלינן והוה ליה מין במינו ובמשהו ומר סבר בתר שמא אזלינן והוה ליה מין בשאינו מינו ובששים. אלמא תרווייהו סבירא להו בעלמא דאיכא טעמא ושמא דמין במינו בכל שהוא כר' יהודה. ואין דבריהם עולין יפה יפה אלא קושטא דפסקא דקיימא לן כרבנן דגרסינן בפרק בתרא דע"א רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל האיסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם ור' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרווייהו כל האיסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו ושלא במינן בנותן טעם וכל רב ושמואל ור' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן ור"ל דהא קיימא בכל מקום דכל רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ואי משום דרב ושמואל לגביה ר' יוחנן רבים נינהו הא איכא ריש לקיש דקאי כר' יוחנן. ועוד דהא ר' יהושע בן לוי הכין סבירא ליה דהא פסק בפרק גיד הנשה דכל איסורין שבתורה בששים ויליף לה מן הזרוע בשלה ומין במינו הוא אלמא ר' יהושע בן לוי אפילו במין במינו קאמר ועוד דר' אלעזר בן יעקב אמר בזבחים פרק התערובות גבי חרסן של זב ושל זבה דמין במינו בטל. וקיימא לן דמשנת ראב"י קב ונקי. ועוד דגמרא פסק הכין בפרק בתרא דגרסינן התם גמר כל שהוא בהנאתו בנותן טעם. רב אחאי שיעור הלא בחמשין ושמואל בר רב חייא שיעור בס' וכן לכל האיסורין שבתורה והלכתא בששים ומשמע דאפילו מין במינו קאמר מדאמר לה סתם. ורבא נמי הכין סבירא ליה דגרסינן בפרק גיד הנשה אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים במין בשאינו מינו דהיתירא בטעם במין בשאינו מינו ואיסורא בקפילא ומין במינו דלא יכול למיקם אטעמא בששים אלמא מדמפרש להו משמע ודאי דהכין סבירא ליה. וגרסינן נמי בפרק התערובות אמר רבה אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא ואמור רבנן בחזותא מין במינו ברובא מין בשאינו מינו בטעמא היכא דאיכא חזותיה במראה. ומין במינו ברובא דקאמר מדאורייתא (דף קג) קאמר. אלמא לית ליה דר' יהודה דאלו לרבי יהודה אפילו מדאורייתא לא בטיל דמדם הפר ומדם השעיר יליף כדאמרן. ופלוגתא דאביי ורבא בחמרא חדתא בעינבי ובחמירא דחיטי וחמירי דשערי בחמרא חדתא דיין נסך וחמירא דטבל היא דלכולי עלמא הני תרתי במשהו נינהו וטעמא כדמפרש התם בפרק בתרא דע"א גמרא אלו אסורין ואיסורן בכל שהן וכן פסק רבנו תם ורוב כל הפוסקים ז"ל וכן כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף אינו בטל. ולא באיסורי תורה אמרו אלא אמרו אפילו באיסורן של דבריהם כדאמרינן בריש פרק דביצה דתניא אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה ביו"ט אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה את הכלי בשביל שלא תשבר. וספיקא אסורה נתערבה באלף כולן אסורות וקא פריש רב אשי טעמא התם משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטיל ואע"פ שאין מאמרי זה כולל איסור מוקצה ונולד יש לנו לחקור ולדעת ביצה של ספק טרפה שנתערבה באחרות ועדיין התרנגולת קיימת מהו לפי שאמרו בפרק אלו טרפות דשיחלא קמא משהינן להו ואי הדרא טענה אחרינא שריין ולפיכך צריכין אנו לדעת אם נידון אותה כדבר שיש לו מתירין אם לאו. וכן הדין לגבינה שגבנו אותה מחלב ספק טרפה שנתערבה באחרות ועדיין הבהמה קיימת ואולי תלד או תשהה י"ב חדש וכן כל כיוצא בזה. ומסתברא שלא אמרו דבר שיש לו מתירין אלא בדבר שהמתיר עתיד לבא בודאי או שהוא בידו להתירו על כל פנים כיצד ביצה שנולדה ביום טוב וכיוצא בהן המתיר ודאי שהרי למוצאי יו"ט מותר על כל פנים ולפיכך דין הוא שלא יבטל את האיסור הואיל ולערב יהא הכל מותר וכן הדין לחדש דעיצומו של יום מתיר ויום ששה עשר ממילא בא. וכן כשהמתיר תלוי במעשה והמעשה תלוי בידו וכגון טבל ומעשר שני והקדש שכל אלו קרויין דבר שיש לו מתירין וכדתניא רש"א כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור וטבל הרי בידו לתקנו אם יש לו פרנסה ממקום אחר וכן מעשר שני בידו לתקנו שהרי יוכל לפדותו ולאכלו בכל מקום וכן הקדש יכול הוא לישאול עליו דהקדש טעות אינו הקדש וכן קונמות הואיל ומצוה לאיתשולי עלייהו מדר' נתן דאמר הנודר כאילו בנה במה וכל המקיימו כאילו הקריב עליה כדאיתא בנדרים פרק הנודר מן הירק. אבל כל דבר שאין המתיר בא בודאי וגם אינו בידו כגון ביצה וגבינה של ספק טריפה שאינן ודאי שתלד התרנגולת והבהמה ולא שתשהינה שנים עשר חדש וכן אין בידו להתירן אין זה קרוי בשום מקום דבר שיש לו מתירין ולפיכך נראה לי שהן כשאר האיסורין שאין להן מתירין ובטלין כדרך שבטלה ביצה של ודאי טריפה וגבינה של ודאי טריפה. ומן הדברים שאינן בטלין לעולם בעלי חיים. דתנן בזבחים בפרק התערובות כל הבחים שנתערבו בחטאת המתות או בשור הנסקל אפילו אחד בריבוא ימותו כולן. ואקשינן עלה בגמרא תנינא חדא זימנא כל האסורין לגבי מזבח אוסרין כל שהן הרובע והנרבע. אמר רב אשי אמריתה לשמעתא קמיה דרב שימי ואמר צריכא דאי תנא ההוא הוה אמינא הני מילי לגבוה אבל להדיוט לא. ואי תנא הני דאיסורי הנאה נינהו אבל הנך דלאו איסורי הנאה נינהו אימר לא צריכא. ואקשינן תו אמתניתין וניבטלו ברובא ופריק רב אשי משום דבעלי חיים חשיבי ולא בטלו אלמא בעלי חיים אסורין שנתערבו אפילו בריבוא כולן אסורין אפילו להדיוט. והילכך ספק טריפה שנתערב באחרים כולן אסורין. ומיהו אם נתפזרו ונדו אילך ואילך כל אחד ואחד מותר לפי שאני אומר כל דפריש מרובא פריש ודוקא בשלא הנידן הוא אבל אסור להנידן ולשים אותם במקום צר כדי שינודו ממקומם גזירה שאם אתה מתיר לנו בכך יבא הוא ליקח מן הקבוע. וכדאמרינן התם וניכבשינהו כי היכי דניידן וכל דפריש מרובא פריש אמר רבא גזירה שמא יקח מן הקבוע. וכן אם פירשו מיעוטן למקום אחד ורובן למקום אחר המועטין מותרין לפי שאני אומר איסורא לתוך ובא איש תאר. דגרסינן התם בפרק התערובות אמר רב יהודה אמר רב טבעת של ע"א שנתערבה במאה טבעות ופירשו ששים למקום אחד וארבעים למקום אחד ופירשה אחת מארבעים אינה אוסרת אחת מששים אוסרת מאי שנא אחת מארבעים דלא אמרו איסורא לתוך רובא איתה אחת מששים נמי אמרינן איסור לתוך רובא איכא אלא אימא פירשו ארבעים כולן למקום אחת אין אוסרין פירשו ששים למקום אחר אוסרין. וכן דעת רבנו תם ז"ל דכל היכא דפריש מנפשיה מישרא שרי ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע אלא בדשרית ליה לבדורי כי היכי דלישתרו בכי הא ודאי איכא למיגזר אבל בפורש מעצמו ליכא למיגזר כלל.

וכן כתב רב אחא גאון ז"ל בסדר ויקרא וזה לשונו:
"ואילו איערב ספק דרוסה אפילו אחת בריבוא כולן אסורות ואי איבדיר מינהון לחדא דוכתא רובא ומיעוטא לחדא דוכתא אמרינן איסורא בהך רובא איתא והנך מיעוטא שריין ואי משקל חיטרא ובדורינון לא דלמא אתי למישקל מקבוע ומיכל כדתנן כל הזבחים שנתערבו וכו' וקשיא לן ליכבשינהו ולינדיין וכל דפריש מרובא פריש ואמר רבא גזירה שמא יקח מן הקבוע" ע"כ.

ואי קשיא לך כיון דאיסור המעורב היתר אמרינן ביה קבוע היכי משכחת ליה איסור בטל ברוב או בששים ואפילו באלף דהא איסור קבוע הוא וכמחצה על מחצה דמי דע שלא אמרו כן אלא באיסור חשוב שאינו בטל כגון בעלי חיים וכן ברייה וכן חתיכה הראוי להתכבד בה בפני האורחים וכן כל אותן שהן מאת שדרכו לימנות ואי נמי באיסור שנודע וניכר מקומו כגון תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ולקח מאחד מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח אבל בכל שאר האיסורין שבטלין ואין מקומן נודע וניכר לא אמרו כן. ואם אבד אחד מהן שנפל לים וטבע או שנאכל השאר מותרין שאני אומר אותו שנאבד או נאכל הוא היה של איסור והוא שלא אבדו הוא במזיד וכן אם נשחטו בשוגג כולן מותרין שכבר בטל חשיבותן ואין קונסין שוגג אטו מזיד אבל במזיד כולן אסורות וכמו שאמרו נתפרדו הרמונים ונתפצעו האגוזים בשוגג יעלו במזיד לא יעלו. ומן הדברים שאינן בטלים דבר חשוב כחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים דתנן בפרק גיד הנשה חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שמכירה בנותן טעם אם אינו מכירה כולן אסורות והרוטב בנותן טעם. ואקשינן עלה בגמרא אמאי כולן אסורות תבטל ברובא הניחא למאן דאמר כל שדרכו לימנות שנינו אלא למאן דאמר את שדרכו לימנות שנינו מאי אית לך למימר. ופרקינן שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בפני האורחין. וכן הלכתא.

אבל הרב אלפסי ז"ל לא כתבה בהלכות לומר שאין הלכה כן. ונראה שסמוך לו הרב ז"ל על מה ששנינו בפרק בתרא דע"א דתנן התם אלו אסורין ואיסורן בכל שהו יין נסך וע"א ועורות לבובין ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפרי מצורע ושער נזיר פטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה הרי אלו אסורין ואיסורן בכל שהו. ואקשינן עלה בגמרא תנא מאי קא חשיב אי דבר שבמנין חשיב ליתני נמי חתיכת נבלה אי איסורי הנאה קא חשיב ליתני נמי חמץ בפסח. ופריק ר' חייא בר אבא ואיתימא ר' יצחק נפחא האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה. ונראה שהרב ז"ל מפרש האי תנא לית ליה אסור בכל שהוא אלא כל היכא דאית ביה תרתי דהיינו איסורי הנאה ודבר חשוב אבל איסורי הנאה ולא דבר חשוב כגון חתיכה קטנה של חמץ בפסח ואי נמי דבר חשוב ולא איסורי הנאה כחתיכת נבלה אינן אוסרין תערובתן בכל מה שהן ובודאי לכאורה כפירושו משמע מדקאמר האי תנא תרתי אית ליה אלמא בחדא בלחוד לית ליה אוסר בכל שהו. ותו מדקתני סופא הרי אלו אסורין ואוסרין בכל שהן. ואמרינן עלה בגמרא הרי אלו למעוטי מאי למעוטי דבר שבמנין ולא איסורי הנאה אי נמי איסורא הנאה ולאו דבר שבמנין דאלמא כל שאינו דבר חשוב ואי נמי דבר חשוב ולאו אסורי הנאה ליתנהו בהאי דינא דאוסרין בכל שהן. ולפיכך כתב הרב אלפסי ז"ל דליתיה להאי כללא דההיא מתניתין דע"א דהא איכא חמץ בפסח דאוסר תערובתו בכל שהוא.

וכענין זה פירש רש"י ז"ל ואם כן מתניתין דע"א פליגא אמתניתין דגיד הנשה וההיא דע"א עדיפא ועלה סמכינן דהיא במקומה וגבי הלכתא פסיקתא. אבל הראב"ד ז"ל פירש דלא פליגאן והכא הכי קאמר האי תנא לית ליה לאורויי במתניתין אלא איסורי הנאה ודבר חשוב אבל התם בפרק גיד הנשה איירינן אפילו בדבר שאינו אסור בהנאה והוא שיהא דבר חשוב כחתיכה הראויה להתכבד בפני אורחין. והא דאמרינן הרי אלו למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה הכי קאמר משום הכי סתם האי תנא את דבריו כך לומר שאלו בלבד ראויין לשנות כאן אבל דבר שבמנין ואיסורי אכילה אינן ראויין לשנותן כאן דבאיסורי אכילה שאוסרין את תערובתן באכילה כיוצא בהן לא מיירי ושאר איסורי הנאה נמי אין ראוי לשנותן כאן דכל איסורי הנאה שאינו דבר שבמנין אינו אוסר תערובתן בהנאה אבל דבר שבמנין ואיסורי הנאה אוסרין את תערובתן במה שהן. ולעולם דבר שבמנין אוסר תערובתו באכילה אפילו בשאר האיסורין שאינן אסורין בהנאה. והכי מוכח במסכת תמורה פרק כל האוסרין דקא מקשי התם ומאי שנא לענין תערובת קדשים דתני איסורי הנאה ואיסורי אכילה בהדי הדדי דהתם קתני הרובע והנרבע דלאו איסורי הנאה נינהו ואוסרין בכל שהן דאלמא כל איסורין שבמנין עושין תערובתן כיוצא בהן. ותערובת דחולין פסיק ותני איסורי הנאה לחוד ואיסורי אכילה לחוד. פירש דבמתניתין דע"א דמיתניא בחולין לא קתני אלא איסורי הנאה. ופריק כי קאי בע"א משום דבעי לפרושי איסורי דיין נסך פריש נמי כל איסורי הנאה דדמיין ליה. כי קאי הכא משום דבעי לפרושי מוקצה ונעבד אתנן ומחיר מפרש נמי כל האיסורין לגבי מזבח דדמו להו. אלמא כי קתני הכא איסורי הנאה הוא הדין לאיסורי אכילה שדינן כן שעושין את תערובתן כיוצא בהן בדבר שבמנין. וגרסינן נמי התם בע"א בירושלמי למה לא תנינן עמהון נבלה אמר ר' יוסי לא אתינן מתני אלא שאסור בהנאה התיבין הרי חמץ בפסח. ומשני חמץ בפסח יש בו כרת ואלו אין בהן כרת. וכן פסק גם הרמב"ם ז"ל ודוקא חתיכה שאסורה מצד עצמה כחתיכת נבלה וחתיכת דג טמא וכיוצא בה אבל חתיכת היתר שקבלה טעם מן האיסור בטלה היא בששים ואפילו למאן דאמר חתיכה עצמה נעשית נבלה שהרי האיסור הבלוע אינו דבר חשוב ולא אמרו בבב"ח בדבר חשוב שאינה בטלה כדתנן התם בפרק בתרא דע"א אלא משום דבבשר בחלב כל שנתבשלו זה עם זה חזר הכל להיות כגוף אחד של איסור משא"כ בשאר האיסורין. וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל ועיקר.

ואי זו חתיכה תקרא ראויה להתכבד בפני האורחין. כל שדרכן של בני אדם להניח בפני אורח אחד שהיא חתיכה בינונית שאינה קטנה ולא גדולה יותר מדאי שאלו קטנה אינה חשובה ואין אדם מתכבד בה בפני אורח נכבד. וכן הגדולה עומדת היא לחתוך שאין דרכן להניחה כולה בפני אורח אחד אלא ראוי ובינונית. ותדע לך מדאמרינן התם בפרק התערובות וליבטלו ברובא ומשני משום דבע"ח לא בטלי אלמא שחוטה בדכוותיה בטל (דף קד) ובאיזה אורח א"ת בפני אורח ישראל והלא נבלה אינה ראויה להניח בפני ישראל וא"ת בפני אורח נכרי והלא אף בשר בחלב בדבר שבמנין אוסר בכל שהוא ואעפ"י שאינה ראויה להתכבד בפני שום אורח שהרי היא אסורה בהנאה. וא"ת שלא אמרו אלא כל שכמוה ראויה להתכבד בה בפני האורחין. אכתי תיקשי לן דהא תניא ביבמות פרק הערל חתיכת חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין כולן אסורות. חתיכת חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות טהורות כולן מותרות. ואמאי מותרות דהא אף שכמותה ראויה להתכבד בפני האורחין. תירצו בספר התרומות שכל החתיכה שאם תתבטל בתוך ההיתר תהיה ראויה להתכבד בפני האורחים ישראלים חשובה היא זו ואינה בטלה. ולפיכך חתיכת בב"ח לכשתתבטל מותרת היא לכל ולפיכך אם חתיכה חשובה היא אינה בטלה ולפיכך חתיכת חטאת טהורה שנתערבה בחתיכה של חולין כולן אסורות שהרי אם תתבטל ראויה היא להתכבד בפני אורחים ישראלים שהרי חזרה להיות כחולין שנתערבה בהן אבל חתיכת חטאת טמאה שנתערבה בחתיכות של חטאת טהורות כולן מותרת שהרי לכשתתבטל לגבי החתיכות של חטאת טהורה חזרה להיות כחטאת טהורה ואסורה לזרים ולכל אדם חוץ מזכרי כהונה בלבד ומשום זכרי כהונה בלבד לא חשבינן לה ראויה להתכבד בפני האורחים ומכל מקום חתיכה הראויה שאינה בטלה מצד חשיבותה אם לאחר מיכן נחתכו החתיכות וחזרו חתיכות שאינן ראויות חזרו והותרו ברוב או בששים כשאר האיסורין שהרי בטל חשיבותה וכדתנן בפרק אחרון של מסכת ערלה נתפצעו האגוזים נפרדו הרמונים נפתחו החביות נחתכו הדלועים נתפרסו הככרות יעלו באחד ומאתים ודוקא כשנחתכו בשוגג אבל במזיד הרי הן אסורות כמו שהיו דתניא בגיטין פרק הניזקין נפלו ונתפצעו אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו. דברי ר"מ כלומר דר' מאיר קניס שוגג אטו מזיד ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אומרו בשוגג יעלו במזיד לא יעלו כלומר דר' יוסי לא קניס שוגג אטו מזיד אבל מזיד גופיה קניס ואפילו בדרבנן דהא הכא חד בתרי בטיל ורבנן הוא דגזור ואפילו הכי קניס ר' יהודה וקיימא לן כוותיה חדא דר"מ ור"י הלכה כר"י ועוד דהוו להו ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון רבים לגבי ר' מאיר. ותניא בתוספתא דמסכת תרומה חתיכה שנתערבה בחתיכות אפילו הן אלף כולן אסורות והרוטב בנותן טעם אם נמחת הרי זה בנותן טעם וכל שכן הרוטב של חתיכה הראויה שהוא בטל בששים וכדתנן במתניתין חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שמכירה כולן מותרות והרוטב בנותן טעם ובזמן שאין מכירה כולן אסורות והרוטב בנותן טעם. ומן הדברים שאינן בטלים בריה אסורה ומכל מקום אינה כשאר האסורין האחרים שאמרנו שאין להן ביטול לעולם שזו בטלה היא בתשע מאות וששים כמו שאכתוב למטה. אבל עד אותו שיעור אינה בטלה. דתנן בפרק גיד הנשה גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו זורקו ואוכל את השאר והרוטב בנותן טעם ואם אינו מכירו כולן אסורין והרוטב בנותן טעם. ואקשינן עלה וליבטיל ברובא ומשני בריה שאני. ואיזו בריה שאינה בטלה דוקא שאיסורה מחמת עצמה כגון נמלה או גיד וכיוצא בהן שאסורין מצד עצמן מתחלת ברייתן אבל בריה מותרת אלא שקבלה איסור מחמת דבר אחר כגון שור הנסקל וצפרי מצורע וכיוצא בזה. וכן תרנגולת טרפה או תרנגולת שנתבשלה עם הנבלה אין זו בריה שאינה בטלה. ותדע לך מדאמרינן בשילהי פרק כל הבשר אבל צפור טהורה בחייה בכל שהוא. כלומר חייב בכל שהוא אפילו אין בצפור אלא בשר כל שהו משום דקסבר דבהמה בחייה לאיברים עומדת והרי זה חייב משום אוכל אבר מן החי. במיתתה כלומר שנתנבלה אינו חייב עד שיהא בה כזית. צפור טמאה בין בחייה בין במיתתה בכ"ש כלומר דבריה היא וחייב משום אוכל בריה אסורה כאוכל נמלה. אלמא אוכל צפור טהורה שנתנבלה אינו חייב משום אוכל בריה אסורה. ואי קשיא לך אם כן חלב שנאסר מתחלת בריאתו יהא נאסר בכ"ש כגיד הנשה. כבר כתב רבנו יצחק ז"ל דכל שיחלק ושמו עליו כגון חלב דכל דהוא שלם נקרא חלב וחתיכה קטנה ממנו נקרא חלב אין זה קרוי בריה אבל כל שיחלק ואין שמו עליו זהו בריה כגון צפור טמאה דבעודנו שלם נקרא צפור ואם נחתך אינו קרוי אלא חתיכה של עוף טמא. וכן גיד כשנחלק נקרא חתיכת גיד. וכן אין קרוי בריה אלא ברית נשמה כגון צפור או גיד שהיה לו חיות בעודנו בבהמה אבל בריה שאין לה נשמה לא מקריא בריה דגרסינן בפרק אלו הן הלוקין כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב ר"ש אומר כל שהו וחכמים אומרים כזית אמר להן ר"ש אי אתם מודים באוכל נמלה כל שהיא שהוא חייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה אמר להן אף חטה אחת כברייתה ורבנן סברי ברית נשמה חשיבה. וקיימא לן כרבנן. ואי לאו דחטה לאו בריית נשמה אלא ברית נשמה ושאיסורה מתחלת ברייתה ושיחלק ואין שמו עליו. וזו היא שאמרו שאינה בטלה אפילו באלף. ומיהו דוקא בעודו שלם ולא נתרסקה צורתו הוא דאינו בטל ואפילו מת אבל אם נתרסק ונחתך ממנו קצתו תו לא מיקרייא בריה ובטלה היא בששים כשאר האיסורין שאינה קרויה בריה אלא כשהיא שלמה ואין צריך לומר שאין פליטתה אוסרת תערובתה משום בריה שאין הטעם בריה וכדתנן גבי גיד הנשה אם אינו מכירו כולן אסורין והרוטב בנותן טעם. וכשהוא מרוסק עד שנפסדה צורתו נמי אמרינן במסכת מכות ריסק תשעה נמלים ואחד חי והשלים לכזית לוקה שש וחי דקתני התם היינו שלם ואפילו מת. ואמרינן נמי במסכת מעילה לוקה על אכילת שאר שרצים שאינן מובדלין בכזית בשאינן שלמים. פירוש מובדלין שמונה שרצים שהבדילן הכתוב לטמא משאר שרצים כדכתב אשר הבדלתי לכם לטמא אלמא אינו קרוי בריה אלא בשלימה והא דתנן האיברים אין להם שיעור אעפ"י שאין בהן כזית כמו שיש בהן כזית לענין טומאה קאמר אבל אכילתה עד שיהא בהן כזית כדאיתא בירושלמי והרי איברי בהמה טהורה מטמאין כל שהן ואכילתן בכזית. והכין הוא ודאי דבהדיא תנינן בה הכין דתנן התם בפרק קמא של מסכת אהלות האיברים אין להם שיעור אפילו פחות מכזית מן המת ופחות מכזית מן הנבלה ופחות מכעדשה מן השרץ מטמאין טומאתן. אלמא לענין טומאה שנינו אבל לענין אכילה עד שיהא בו כזית בשר. ודוקא בשאר שרצים אבל בשמונה שרצים המטמאין שטומאתן בכעדשה אכילה נמי בכעדשה לענין מלקות כדאמרינן במעילה פרק קדשי מזבח וכן הדין לאיברים שלהן שמטמאין בכל שהן אף איסור אכילתן כן ודוקא במיתתן אבל בחייהן כיון שאינן מטמאין כך בשרץ אינה לוקה בפחות מכזית. דגרסינן התם אמר ר' יהודה אמר רב אכילת שרצים לוקה עליו בכזית מאי טעמא אכילה כתיבא בהו והא תני ר' יוסי בר חנינא קמיה דר' יוחנן והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור פתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה וקלסיה רבי יוחנן אמר רב יוסף לא קשיא כאן במיתתן כאן בחייהן. ואקשינן על ר' יוחנן דקלסיה מיתיבי האיברין אין להן שיעור ואפילו פחות מכזית נבלה ופחות מכעדשה מן השרץ מטמאין ואמר ר' יוחנן אין לוקין עליהן אלא בכזית אמר ליה במובדלין דבר הכתוב פירוש הא דקלסיה ר' יוחנן בשרצים הטמאין קאמר שהן מובדלין לטמא ומה טומאתן במיתתן בכעדשה אף אכילתן בכעדשה. והא דאמר ר' יוחנן בכזית בשאר שרצים מכל מקום אלו ואלו אין רואין האיברין שבהן ככולן לאסור תערובתן במינו שלא נאמרו דברים אלו אפילו בשרצים המובדלים אלא ללקות על אבר שלהן אעפ"י שאין בו כזית בשר כאלו יש בו כזית. והרמב"ן ז"ל כתב בנחתך ממנו אבר בעיא ולא איפשטיא במסכת נזיר גבי מלקות והוא הדין לאיסור. ומיהו בריה דלא בטלה דרבנן הוא ולקולא ואין צריך לומר מרוסק ונחתך ממנו אבר שנשמתו תלויה בו דודאי בטלה ונמצא בתשובה לרבנו הגדול ר' יצחק ז"ל אם נמצא מכל הרמשים בקדירה בין שנפל בחמין בין שנפל בצונן אם נפסק מאותו שרץ שיעורו בששים כשאר האיסורין שבתורה. ונשאל גאון ז"ל בעכבר שנפל לשמן של בית הכנסת ואמר אם השרץ נימוח בשמן משערין ליה בששים בשמן רותח ומותר באכילה ואין צריך לומר להדלקה ואי צונן הוא מעבירו במסננת ושרי אפילו באכילה ולא בעי ששים. ולגבי נרות בית הכנסת אם הוא מענין שאסור אסור בהדלקה משום שנאמר הקריבהו נא לפחתך ע"כ. ולקמן נאריך יותר בעזרת השם בדין זה שאמר הגאון בעכבר שנפל לקדירה רותחת אם אוסר תערובתו בפליטתו אם לאו. שנינו במסכת תרומה בפרק בצל שנתנו לתוך עדשים דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש משקל של עשרה זוז ביהודה שהן חמש סעלים בגליל. פירוש בשנתערב גופו של דג טמא בתוך גרב של דגים טהורין דאוסר את השאר משום בריה דאלו מחמת פליטתו בטל הוא בששים כשאר האיסורין וכמו שכתבנו. וכדתנן בזמן שמכירו זורקו ואוכל את השאר והרוטב בנותן טעם אלא בשנתערב בגרב גופו של דג אסור שלם דאוסר את כולן משום דבריה לא בטלה. וכן פירש רבנו שמשון ז"ל. ואם יש בדג האסור משקל חמש סלעים אוסר כל הגרב שמחזיק סאתים. וכתב רבינו שמשון ז"ל שבירושלמי מפרש שהוא אחד מתשע מאות וששים. וקאמר בירושלמי הורי ר' יוסי בעכברא אחד לאלף. כלומר מצא אחד לאלף והתיר.

וכתב רבנו שמשון ז"ל דהוא הדין לתשע מאות וששים שהיה מתיר והאי דבעי שיעורא כל כך משום דבריה לא בטלה. ומכאן יש ללמוד דאע"ג דאמרינן בריה לא בטלה בתשע מאות וששים בטלה ואין ללמוד מכאן לשאר האיסורים שאמרו שאוסרין במשהו כגון דבר שיש לו מתירין שהרי אמרו דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. ובבעלי חיים אמרו שור הנסקל שנתערב בין השוורים אפילו אחד בריבוא ימותו כולן. בסתם יינן שאוסר בתוספתא דטיפה אחת של יין נסך אסורה ואוסרת כל יין שבחבית ושבבור. ומן הדברים שאוסרין בספיקן בכל מה שהוא ההיתר. איסור קבוע שנודע וניכר מקומו ואעפ"י שהאיסור מן הדברים שאינן אוסרין תערובתן בכל מה שהן. דתנן תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ואינו (דף קה) יודע מאי זה מהן לקח אסור ובנמצא הלך אחר הרוב. לפי שכיון שמקומו ניכר אמרינן ביה כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אבל אם לא היה מקומו ניכר כמחצה על מחצה דמי. אבל אם לא היה מקומו ניכר ונודע אין אומרין בכי הא קבוע דהיינו כל ביטולי האיסורין אלא אם כן האיסור שנתערב דבר שבמנין או בריה או חתיכה הראויה להתכבד בפני האורחין אי נמי בע"ח וכמו שכתבנו למעלה אינן בטלין וכיון שאינן בטלין הוו להו בתוך תערובתן קבועין וכמחצה על מחצה דמי. ומה שאמרו כל קבוע כמחצה על מחצה דמי הני מילי בשלקח הוא מן הקבוע לפי שהספק נפל לו בקבוע אבל אם לקח אחד מן הקבוע ונפל מידו או שהניחו במקום חוץ ממקום קביעותו ולא נודע אם מן ההיתר המרובה או מן האיסור המועט אין זה קבוע שהרי לא נפל לנו הספק בקבוע אלא בפורש ובכל כי הא אמרינן כל דפריש מרובא פריש והיינו סיפא דתניא ובנמצא הלך אחר הרוב ואעפ"י שדלתות מדינה נעולות ואין בשר נכנס למקום זה אלא מאותן חנויות וכל שבא לכאן מאותן חנויות בא אפילו הכי מותר דהא לא נפל לנו הספק בקבוע אלא בדפריש. וכדאמרינן בשילהי פרק קמא דכתובות אמר ר' זירא אעפ"י שדלתות מדינה נעולות. והני מילי בשלא ראינוהו יוצא מן המקולין אבל ראינוהו לוקח ויוצא מן המקולין הרי נפל לנו הספק בקבוע ואסור וכדאמרינן בפרק קמא דפסחים תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ולא ידעינן אי חמץ שקל אי מצה שקל היינו תשע חנויות. פרש ואתא עכבר היינו סופא ובנמצא הלך אחר הרוב. ועוד אכתוב יותר מזה בסוף השער השני של בית זה בעזרת השם ויש איסור אוסר בריחו דגרסינן בפסחים פרק כיצד צולין אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור מאי טעמא מפטם ליה האי להאיך והדר האיך מפטם ליה להאי. והא דנקט בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש לריבותא נקטיה לומר שאעפ"י שאין בשר נבלה כחוש לריבותא נקטיה לומר שאעפ"י שאין בשר הנבלה שמן אלא שנתפטם מריח שמנו של שחוטה אפילו הכי אסור וכל שכן אם היה בשר נבלה שמן ולוי אמר אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבלה שמן מותר מאי טעמא ריחא בעלמא הוא וריחא לאו כלום. מכל מקום משמע דתרווייהו מודו בששניהם כחושין שהוא מותר דריחא כי האי לאו כלום הוא. ואקשינן עלה מברייתא דקתני אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובות מאי לאו מפני תערובת טעמים. ופריק לא מפני תערובת גופין והא דאסר רב דוקא בשלצאן בתנור אחד שאין מקום לריח להתפזר אבל בשני תנורין לכולי עלמא שרי. מדאקשינן עליה דרב מסיפא דברייתא דקתני אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובות ואפילו גדי וטלה אי אמרת בשלמא מפני התערובת גופין כלומר כדי שלא יתחלפו זה בזה וכדתריץ לוי היינו דקתני ואפילו גדי וטלה דאפילו גדי וטלה נמי אעפ"י דלא מיחלפי זימנין דלאו אדעתיה ומיחלפי ליה אלא אי אמרת מפני תערובת טעמים מה לי גדי וגדי מה לי גדי וטלה אלא לימא תהוי תיובתיה דרב. אמר ר' ירמיה אמרי בי רב כגון שצלאו בשתי קדרות בשתי קדרות סלקא דעתך אלא אימא כעין שתי קדרות. והכי קאמר אין צולין שני פסחים כאחד מפני תערובת גופין ואפילו כעין שתי קדרות דליכא תערובת טעמים אסור מפני תערובת גופין ואפילו גדי וטלה. ובשם רבנו תם ז"ל דדוקא בתנור שהוא מקום צר אבל במקום רחב מותר.

וכן כתב הרב ר' זרחיה הלוי ז"ל דיש שהתיר בפורני רחבה דהא שליט בה אוירא טובא. וכן נמי דוקא בצלי אבל בקדירה ליכא למיחש כלל וכדאמרינן הכא כעין שתי קדרות לא דכיון דכל אחד בקדירה בפני עצמה ליכא ריחא כולי האי. ואמרינן נמי בפרק קמא דע"א לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל ונכרי ששפתו שתי קדרות זו אצל זו ולא חשו להם חכמים. עבד לוי עובדא בבי ריש גלותא בגדי ודבר אחר. אמר רב מארי כתנאי הרודה פת חמה ונתנה על גבי חבית של יין של תרומה ר' מאיר אוסר ור' יהודה מתיר ורבי יוסי מתיר בשל חטים ואוסר בפת שעורים מפני שהן שואבות מאי לאו תנאי נינהו דמר סבר ריחא מילתא היא ומר סבר ריחא לאו מילתא היא. אמרי ללוי ודאי תנאי היא לרב מי לימא תנאי היא. לאו איתמר עלה דההיא ארבב"ח אמר ריש לקיש בפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסורה בפת צוננת וחבית סתומה דברי הכל מותרת כי פליגי בפת חמה וחבית סתומה והא נמי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא. תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא פת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאכלה בכותח. ההיא ביניתא דאיטויא בהדי בישרא אסרה רב מפרזקיא למיכלה בכותחא אמר מר בר רב אשי אפילו במלחא נמי אסירה דקשי' לריחא ולדבר אחר. ויש מי שפירש דלוי אפילו לכתחילה שרי מדאקשינן עליה מברייתא דקתני אין צולין שני פסחים כאחד מפני תערובת. ואם איתא מאי קושיא דהא ברייתא אין צולין קתני. כלומר לכתחילה ובהא אפילו לוי מודה והא דשרי לוי בי ריש גלותא לצלות בשר ודבר אחר לכתחילה הוא דעבד עובדא. אבל הרב אלפסי ז"ל פירוש דלוי מודה הוא דאסור לעשות כן לכתחילה. וכן פירוש הראב"ד ז"ל. והא דאקשינן עליה מברייתא דאין צולין שני פסחים כאחד הכי אקשו ליה אם איתא דלגבי ריחא דאסורא בדיעבד שרי דינא הוא לגבי שני פסחים דתרווייהו להיתירא וליכא למיקם אטעמא שיהא מותר אפילו לכתחילה. והרב בעל הלכות גדולות כן כתב דלוי לא התיר אלא בדיעבד הא לכתחילה מודה דאסור.

אבל הרמב"ן ז"ל כתב דלוי ודאי אפילו לכתחילה שרי והכין איתא בגמרא דבני מערבא דגרסינן התם מהו לצלות שני שפודין אחד של שחוטה ואחד של נבלה בתנור אחד רב ירמיה בשם רב אסר שמואל בשם לוי מתיר. מתניתא פליגא על רב אין צולין שני פסחים כאחד וכו'. ולענין פסק הלכה יש מן הגאונים ז"ל שפסקו כרב משום דאמרינן דהא דבשר שחוטה ובשר נבלה כפת חמה וחבית פתוחה דמיא ובפת חמה וחבית פתוחה הא אמר ריש לקיש דכולי עלמא לא פליגי בה דאסור ודריש לקיש לא אשכחן מאן דפליג בה הילכך קיימא לן בהא דצלי כרב דאמר דריחא כי הא מילתא היא.

ורבנו תם ז"ל הביא ראיה בספר הישר דבהא דריש לקיש ליכא מאן דפליג בה מדפליגי אביי ורבא בפרק בתרא דע"א בבת תיהא דישראל ונכרי אביי אמר אסור ריחא מילתא היא ורבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא ואתיא לאוקומי פלוגתייהו בתנאי דהרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין של תרומה ואמרינן לרבא ודאי תנאי היא לאביי מי לימא תנאי היא. ודחינן אמר לך אביי לאו מי איתמר עלה אמר רבב"ח אמר ריש לקיש בפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסורה והא נמי לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא. ומדקאמר הא לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא משמע דרבא מודה דבפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסורה כריש לקיש אלא דלאביי ההיא דבת תיהא לההיא דחבית פתוחה דמיא ולרבא לא דמיא דכיון דלא מיכוין אלא לבדוק את היין אם טוב ולא להנאתו כפת חמה וחבית סתומה דמיא. וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל בספר המאור. ועוד הביאו ראיה דהלכה כרב מדתני רב כהנא בר חיננא סבא פת שאפאה עם הצלי אסור לאכלה בכותח וההיא ביניתא דאיטויא בהדי בישרא ואסרה רבא מפרזקיא לאכלה בכותח דאלמא כרב סבירא להו.

והרב אלפסי ז"ל כתב בפרק גיד הנשה משמן של גאונים ז"ל דהלכה כלוי משום דאביי ורבא פליגי בההיא בת תיהא בריחא אי מילתא היא אם לאו אביי אמר מילתא היא ורבא אמר לאו מילתא היא. וקיימא לן כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם וזו אינה מהם. אלמא ריחא לאו מילתא היא. ואף הרב אלפסי ז"ל כן פסק. ואי משום ההיא דריש לקיש רבא דהוה בתרא לא סבר לה כוותיה אלא כי פליגי אפילו בפת חמה וחבית פתוחה פליגי. ורב כר' מאיר ולוי כר' יהודה ור"מ ור"י הלכה כר' יהודה ועוד דר' יוסי נמי בפת חטים כר' יהודה סבירא ליה ולא פליגי אלא בשל שעורים מפני שהן שואבות גופו של יין ולא ריחא בלחוד הוא. ועוד דהא דתניא אין צולין שני פסחים כאחד כלוי דיקא מדקתני סיפא ואפילו גדי וטלה ורב הא איצטריך לחסורה ולתרוצה לטעמיה ושנויא דחיקא היא. והא דתני רב כהנא פת שאפאה עם הצלי אסורה לאכלה בכותח. וההיא ביניתא דאיטויא בהדי בישרא ואסרה רבא מפרזקיא למיכלה בכותחא. הנהו לכתחילה קא אסרי להו ולוי נמי מודה בהו הואיל ויכול לאכלן בהדי בישרא. ועוד דחה אותה הרב ז"ל משום דהוי כדבר שיש לו מתירין ואין דבריו עולין כהוגן בטעמים אלו שדחה בהו דרב כהנא ורבא מפרזקיא. דלוי ודאי משמע מגמרא דבני מערבא דאפילו לכתחילה קאמר וכמו שכתבנו. וכן לא אמר דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל אלא כשנתערב במינו הא שלא במינו לא וכדמוכח בהדיא בנדרים וברייתא דהטבל ומעשר שני והקדש וחדש דמייתי התם וכדאיתא בירושלמי בהדיא. מכל מקום שאר דבריו וטעמיו שכתבנו נכונים הם.

והא דמייתי ראיה דהא דריש לקיש כולי עלמא מודו בה מדקאמר אביי והא לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא דמשמע דלדידיה דמיא הא לרבא לא דמיא דאי דמיא מודה הוה בה דאסור. לא היא דברוב נוסחאי ליתיה כלל לההיא גירסא אלא הכי גרסינן והא כפת חמה וחבית פתוחה דמיא ובודאי הכי הוא דלדידיה דמיא אלא דרבא לא סבירא ליה כריש לקיש אלא בדידה פליגי ור' יהודה מתיר ור' יוסי נמי כר' יהודה בשל חטים דאינן שואבות דליכא גופו של יין אלא ריחא בעלמא וריחא לאו מילתא היא. ונראה לי ראיה על זה מדאמרינן אמר רבא מנא אמינא לי דריחא לאו מילתא היא דתנן תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפו בו את הפת הפת מותרת מפני שאין טעם כמון אלא ריח כמון ודחה אביי שאני התם דמיקלא קלי אסורא. אלמא הא דכמון ריח גמור איכא כפת חמה וחבית פתוחה ואפילו הכי שרי ולרבא לא שנא מיקלא קלי ולא שנא לא קלי שרי ולאביי הוה אסור דכוותיה בעלמא אלא דהכא שני ליה משום דמיקלא קלי איסורא אלמא רבא ל"ל דריש לקיש וזו נראה לי בראיה גמורה ודרב כהנא ורבא מפרזקיא אפשר דבשר בחלב שאני דגזרו בי טפי משום דהיתר והיתר הוא ולא בדילי אינשי מינייהו וגדרו בה גדר ולא ראיה לדרב הביאו כאן אלא ענין לו הביאו לומר דלגבי בשר בחלב אסרו אפילו בריחא. ולכשתמצא לומר דכרב אתיאן לית הלכתא כוותייהו מדקיימא לן כרב בבת תיהא דלגבי אביי הלכתא כוותיה. ומר בר רב אשי דאסר בינתא דאיטויא בהדי בישרא לאו משום דרב אסרה אלא משום נזק דידה ואפילו במלחא אסור. ולדידי קשיא לי בטעמיה דרב היאך אפשר לאסור מין בינו בריחא בעלמא והרי הוא בעצמו מדאורייתא שרי חד בתרי ואי משום דרב סבירא ליה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל הא לא אפשר דהוי טעמיה דרב בהא מדרב יהודה דהא אדרבה אתינן לאוקומי פלוגתייהו בתנאי בחבית של תרומה ורב כר' מאיר ולוי כר' יהודה ועוד דאם איתא למה לי למישקל תנאי מעלמא לוקמא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן דמין במינו וכיון שכן אפילו מדרבנן ליבטיל דריחא לגבי גופו של בשר מיעוטא דמיעוטא הוא ואפילו אחד מאלף לא הוי וניחא ליה דאלו הוי דכוותיה בשאינו מינו הוא טעמיה נרגש ונטעם כאלו נתערב מממשו של איסור יתר מאחד בששים ומכל מקום מדברי כולם (דף קו) נלמוד דלכתחילה אסור לעשות כן אלא שמדברי הירושלמי נראה דללוי אפילו לכתחילה שרי וראוי לחוש לדברי הראשונים ז"ל שאסרו לעשות כן לכתחילה אבל בדיעבד נראה דהלכה כלוי. וכן הסכימו רוב הפוסקים הראשונים והאחרונים ז"ל. ויש איסור בטל בששים. ומן החלק הזה רוב כל האיסורין שבתורה ושל דבריהם דגרסינן התם אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורי תורה בששים.

וגרסינן בפרק בתרא דע"א רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם. ונותן טעם היינו ששים. ובשל דבריהם נמי כן דגרסינן התם אמר רב נחמן גיד הנשה בששים ואין גיד מן המנין ולא גיד ממש קאמר דהא קיימא לן כמאן דאמר אין בגידין בנותן טעם כדבעינן למיכתב קמן ורב נחמן דבתרא הוא א"א דסבירא ליה כמאן דאמר יש בגידין בנותן טעם אלא משום שמנו ומשום קנוקנות שבו דאסורין מדרבנן קאמר. וכחל שהתירו בששים וכחל מן המנין היינו משום דגופו של כחל בשר הוא וראוי הוא להצטרף עם הבשר לבטל החלב שבו וכמו שכתבנו למעלה והטענה לשיעור ששים מפני האיסורין נרגשין ונטעמין בתערובתן עד שיהא בהיתר ששים כנגדן. וכתב רש"י ז"ל דאפילו טעמוניה ולית ביה טעמא בששים אבל אית ביה טעמא אפילו באלף לא בטיל וכדאמרינן בכמה דוכתא דטעמא לא בטיל. ואמרינן התם בשמעתא דהזרוע בשלה יש להן בנותן טעם בין יש בהן להעלות באחד ומאה בין אין בהן להעלות באחד ומאה אסור. אלמא טעמא לא בטיל. ומדבריו ז"ל נראה התירו בששים אלא בדליכא קפילא למיטעמיה הא איכא קפילא לעולם אסור עד דטעמיה קפילא ודילמא אית ביה טעמא ולא בטיל והיינו כלבית באלפס דרבי יוחנן דאמר להו ליטעמיה קפילא ולהחמיר עלייהו קאמר והא דאמר רבא אמור רבנן בששים היינו במין ומינו דליכא למיקם אטעמא ואי נמי בדליכא קפילא והרמב"ן ז"ל הקשה עליו אם איתא דר' יוחנן להחמיר אמר היכי מוכח מינה רבא דסמכינן אקפילא אלא ודאי כל היכא דאיכא ששים אע"ג דאיכא קפילא לא צריכינן למיטעמיה דסמכינן אששים דכל היכא דאיכא ששים לא חיישינן דילמא איכא טעמא. אבל כשהאיסור ניכר ולא נתערב בהיתר אלא צירו ורוטבו והיה מן הדין שלא לשער אלא במאי דנפיק מיניה אלא דלא ידעינן כמה הוא בכי הא אזלינן להקל אקפילא ואי טעים ליה וליכא טעמא בידוע שנתבטל צירו ורוטבו במיעוט בתוך ההיתר ואע"ג דליכא ששים בשיעור גופו וממשו של איסור והיינו כלבית באלפס אבל כשנימוח גופו של איסור בתוך ההיתר אין סומך אקפילא לפחות מששים ולעולם בששים ואע"ג דאיכא קפילא וטעמיה וליכא טעמא דאיסורא. אבל בודאי אפילו איכא ששים וטעמיה קפילא ואית ביה טעמא אסור דטעמא ודאי לא בטיל. באיזה קפילא אמרו בקפילא בקי בטעמים הרבה ואפילו בטעם מועט שאין רוב בני אדם שאינם אומנין ותדע לך מדאמרינן בפרק גיד הנשה אמר רבא מריש הוה קשיא לי הא דתניא קדירה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם בישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנותן טעם. ואמרינן בשלמא תרומה טעים לה כהן אלא בשר בחלב מאן טעים לה השתא דאמר ר' יוחנן סמכינן אקפילא ארמאה הכי נמי סמכינן אקפילא ארמאה. אלמא מדקאמר טעים לה כהן ולא קאמר טעים לה כהן קפילא משמע דלא בעי קפילא כלל אלא כל טעם שאינו נרגש לכל הטועמים אינו טעם ואין חוששין לו. ועוד מדאמר רבא השתא דאמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים מינו ושאינו מינו והיתירא בטעמא ומין ושאינו מינו ואיסור בקפילא. מדמחלק טעמא וקפילא לשנים שמע מינה היינו טעם נרגש לכל בני אדם ולא אמרו קפילא ארמאה אלא משום דילמא נכרי דעלמא משקר אבל קפילא לא מרע נפשיה. וכיון שכן אי קפילא הוא אפילו שואלים אותו ויודע שלענין איסור והיתר שואלין אותו סומכין עליו ולא בעינן מסיח לפי תומו דהא לא מרע נפשיה ואם מסיח לפי תומו אפילו שאר בני אדם ויש מחמירין דלא סמכינן אלא אקפילא ובמסיח לפי תומו. ויש לחוש לדבריהם. ויש איסור שצריך ששים ואחד והיא דגרסינן בפרק גיד הנשה אמר ר' נחמן גיד הנשה בששים ואין גיד מן המנין ביצה בששים ואין ביצה מן המנין. וגרסי תו התם אמר ר' חלבו אמר ר"ה ביצה בששים והיא אסור בששים ואחת והיא מותרת. ופסק הרב אלפסי ז"ל כי הא דר' חלבו דבעינן ששים ואחת והיא ובגיד פסק כר"נ. והקשה עליו הראב"ד ז"ל מפני מה פסק בגיד בששים והוא כר' נחמן ולא פסק בביצה כן.

ויש מפרשים כי מפני חשיבותה של ביצה החמירו להוסיף אחת בשיעורה ואין זה מחוור כלל כי לא באו כאן אלא לבטל פליטת הביצה ולא הביצה בביצת אפרוח דכולה שמעתא בהכי מיירי. ואפילו תפריש בבטול הביצה עצמה אם נטרפו בקערה בטל חשיבותה וכדאמרינן באגוזי פרך ורמוני באדן וכמו שכתבתי למעלה ואם לא נטרפו ובביצה טמאה אי נמי ביצה טרפה בטלה היא ברוב דהא יבש ביבש הוא. והרמב"ם ז"ל כתב מפני שהיא בריה בפני עצמה עשו בה היכר והוסיפו בשיעורה כלומר שיש בה אפרוח שהוא בריה שלימה. וכן כתב אבל אם נתערבה ביצת עוף טמא או ביצת טרפה עם ביצים אחרים בששים כלומר שטרפן אלו עם אלו. וגם זה אינו מחוור בעיני כלל דפליטת האפרוח בטלה היא בששים כשאר האיסורין כמ"ש למעלה.

והרמב"ן ז"ל כתב משום שיש בביצים גדולים וקטנים והבא לבטל ביצה אינו משגיח עליה לראות אם זו וכולן שוות ממש לפיכך הוסיפו אחת בשיעורה. ולא הצריכו כל אחת ואחת וזה יותר נכון בטעם. ויש איסור בטל בחמשים ותשעה. דגרסינן בפרק גיד הנשה אר"נ גיד הנשה בששים ואין גיד מן המנין כחל בששים וכחל מן המנין. אמר רב יצחק בר רב משרשיא וכחל עצמו אסור נפקא מינה דאי נפל לקדריה אחרת אוסר וטעמא דהא (דף קז) מילתא מסתברא משום דהוא עצמו בשר הוא ומצטרף עם הבשר לבטל החלב שבו. והרמב"ם ז"ל שכתב שהטעם לפי שאיסור חלב הכחל דרבנן ועשו בו היכר והיקלו בו. לא נראה לו דבריו וכבר כתבתי למעלה מה שנראה לי שהיא ראיה לסתירת טעם זה שכתב אלא הטענה בזה כמ"ש. ודוקא בשנפל לתוך קדירה של בשר אבל נפל לתוך יורה של חלב אף הוא צריך שיהא ששים בחלב כנגד כל הכחל ואין כחל מן המנין לפי שאין החלב שבו נודע עד שנשאר שהוא מצטרף בכמות כל הכחל לבטל בשר הכחל. והא דאמר ר' יצחק בר משרשיא דאי נפל לקדירה אחרת אוסר לפי שאנו חוששים שלא פלט כל חלבו בקדירה ראשונה ועדיין נשאר מקצת חלבו בתוך הכחל ולא ידעינן כמה ולפיכך חוזר ואוסר עד שיהא גם בקדירה השניה חמשים ותשע חלקים כנגדו של כחל. והיכא דליכא בקדירה ראשונה חמשים ותשעה שנאסר הכל מסתברא שהכחל עצמו נעשה נבילה שהרי עשאוהו כבשר בחלב ובשר בחלב לדברי הכל נעשה הכל כנבילה ולפיכך צריך ששים ואין כחל מן המנין. ויש איסור שבטל ברוב והן שני מינין האחד יבש ביבש שבכל איסורין בנותן טעם. והשני האיסורין של דבריהם שאין להם עיקר בדאורייתא. וכדעת מקצת מרבותי נוחי נפש אפילו בבלול. יבש ביבש כיצד. שנינו בפרק גיד הנשה גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו בנותן טעם אם אין מכירו כולן אסורות והרוטב בנותן טעם. וכן חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא שנתבשלו עם החתיכות בזמן שמכירה בנותן טעם ואם אינו מכירה כולן אסורות והרוטב בנותן טעם. ואקשינן בגמרא גיד הנשה שנתבשל עם הגידין אם אינו מכירה כולן אסורין אמאי ליבטיל ברובא. ופרקינן בריה שאני. ואקשינן נמי וכן חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא אם אינו מכירה כולן אסורות. ואמאי ליבטל ברובא. ופרקינן בחתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין. אלמא אי לאו טעמא דבריה וחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחין היו בטלין ברוב דיבש ביבש הוא וכל יבש ביבש באסורין דעלמא בטלין ברוב. ומסתברא דטעמא דמילתא משום דבדברים הנבללין שאי אפשר להפריד כל החתיכות ולאכול כל חתיכה וחתיכה בפני עצמה צריך ששים לפי שבפחות משיעור זה האיסור נטעם ונרגש בכל ואפילו מין במינו שאין טעם האיסור נרגש בו מכל מקום כיון שבכנגדו במין ושאינו מינו נרגש החמירו מדבריהם ואסרוהו אבל יבש ביבש שהוא יכול לאכול כל החתיכה בפני עצמה אוכל כל חתיכה בפני עצמה וכשאוכל זו אני אומר לא זו היא האסורה וכן בכל אחת ואחת וכשאוכל האחרונה שבכולן אני אומר במה שכבר נאכל היה האיסור וזו של היתר היא ולפיכך אוכל כל אחת בפני עצמה ואינו חושש דכיון שיש שם כדי שיעור ביטול דאורייתא דמדאורייתא חד בתרי בטיל. ואפשר לומר בכל אחת שמא עכשיו אינו אוכל את האיסור היקלו בו אף מדבריהם שלא להצריכו ששים כשאר האיסורין ודוקא לאכול כל אחת בפני עצמה אבל לבשלן יחד אסור שהרי חזר האיסור להתערב עם ההיתר והרי הוא כשאר האיסורים הנבללין. ומיהו אפשר שאם בישל מקצתן לצד אחד ומקצתן לצד אחד שהכל מותר. ומן הטעם שכתבתי שבשעה שאוכל אלו שנתבשלו יחד אני אומר עכשיו אינו טועם את האיסור שמא בתוך האחרים הוא שנשאר וכן בשעה שחוזר ואוכל את השאר אני אומר שמא האיסור כבר נאכל ואלו כולן היתר אבל לערב את הכל ולאכול אסור. ולפי הטעם הזה שכתבתי מסתברא לי דלא אמרו אלא באיסורין שהלכו בהן אחר ששים לפי שלא אסרו אלא כדי נתינת טעם וכשהוא יבש ביבש אפשר לומר שאין כאן טעם כמו שאמרתי. אבל בכל האיסורין שהחמירו בהן לאסור אותן למעלה מכדי נתינת טעם לא שנא בלול ולא שנא יבש לעולם בעינן חד שיעורא ליבש כבלול שהרי אף בלול כל שהוא למעלה מששים אין כאן טעם האיסור ואפילו הכי החמירו בו ואסרוהו אם כן אף ביבש נמי לא שנא ואדרבה כל שכן הוא דכשהוא בלול בודאי אינו טועם לעולם טעם האיסור כל שיש ששים כנגד האיסור ואפילו הכי אתה מחמיר עליו ואוסרו כל שכן כשהוא יבש ביבש והוא אוכל כל אחד בפני עצמה דודאי טועם את האיסור אלא שאינו יודע מתי. ותדע לך שכל תערובת החמורים אפילו ביבש אינו בטל בפחות משיעורו לבלול דהא תרומה שהחמירו בה להצריכה אחד ומאה אפילו ביבש כן. ולא עוד אלא אפילו בתרומה דרבנן אמרו כן דתנן במסכת תרומות ומייתינן לה ברפ"ק דביצה ובשאר מקומות ליטרא קציעות שנדרסה על פי החבית ר"א אומר רואין אותן כאלו הן פרודות ותחתונות מעלות את העליונות והעליונות מעלות את התחתונות ר' יהושע אומר אם יש שם מאה פומין יעלו ואם לאו לא יעלו. אלמא אע"ג דתרומת קציעות דרבנן וחביות מוחלקות הצריכו בהן מאה כמו שהצריכו לבלול. וכן אמרו בערלה וכלאי הכרם שהחמירו בתערובתן להצריך מאתים והיינו דתנן אגוזי פרך ורמוני באדן וחבלי תלתן וכו'. הרי אלו אסורין ואוסרין בכל מה שהן אם לערלה ערלה אם לכלאי הכרם כלאי הכרם. והילכך חמץ בפסח כיון שהחמירו עליו לאסור במשהו אם נתערב יבש ביבש הכל אסור יבש כבלול ועוד דבחמץ בפסח דין הוא שיאסר כל תערובתו במשהו ואפילו ביבש שכל שאין לו שיעור אינו בטל לעולם לפי שהוא קבוע. וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. וכמו שאמרו בשור הנסקל שנתערב בין השוורים שאפילו נתערב בריבוי כולן אסורין וכמו שכתבתי למעלה באיסורים שאינן בטלין. ויש מגדולי החכמים שאמרו שבכל האסורין אין הפרש בין יבש לבלול ולעולם אינו בטל ביבש אלא כדרך שהוא בטל בבלול. ומה שאמרו בפרק גיד הנשה וליבטיל ברובא לאו ברובא ממש קאמר אלא ליבטיל בריבוי קאמר דכלפי ששנינו במשנתנו אם אינו מכירו כולן אסורות. הקשו למה אסורין כולן ליבטיל ברוב דהיינו בששים כשאר האיסורין. וכן נראה לי גם מדברי רש"י ז"ל. ונראה לי שהעיקר כמו שכתבנו דברובא ממש קאמר אפילו חד בתרי. דגרסינן בפרק הזהב אמר חזקיה מעשר שני שאין בו שוה פרוטה אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונים לפי שאי אפשר לצמצם. ואקשינן עליה מדתנן התרומה והבכורים חייבין עליהן מיתה וחומש ואסורין לזרים והן נכסי כהן עולין באחד ומאה וטעונה רחיצת ידים והערב השמש הרי אלו כתרומה ובכורים מה שאין כן במעשר שני מאי משא"כ במע"ש דבטיל ברובא. ואם איתא לחזקיה הוה ליה דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. אלמא מדקאמר משא"כ במע"ש דבטיל ברובא שמע מינה דמעשר שני ביבש בטל ברוב ממש ורש"י ז"ל שפירש בטל ברובא בששים אינו מחוור בעיני דאם כן אף תרומה ובכורים בטלים ברוב שהרי יש להן שיעור ושיעור מועט כנגד שיעור מרובה אין אומרין על המועט בטל ברוב דבשלמא באותן השנויין במשנת גיד הנשה היה באפשר לומר דכלפי ששנינו שכולן אסורין ולא נתן להם שיעור קרא לשיעור ששים ביטול ברוב כלומר בטלים ברבוי אבל כלפי שיעור מאה האיך הוא קורא סתם בטל ברוב למי שצריך ששים שאם אתה מפרש רוב ריבוי אף התרומה והבכורים בטלים בריבוי וכמו שכתבתי. ודוחק הוא לומר שלשיעור ששים קורא בטל ברובא מפני שטעם האיסור אף בכנגדו במין ושאינו מינו רבה טעם ההיתר על טעם האיסור ומבטלו עד שאינו ניכר בו. אבל התרומה והביכורים אינן בטלין אף בשריבה טעם החולין על טעמן ומבטלו ועל הסכמה זו שהסכימו רובן של ראשונים ז"ל דיבש ביבש ברוב ממש אנו סומכים ועושין מעשה. איסורין של דבריהם שאין להם (דף קח) עיקר בדאורייתא כיצד. שנינו בברייתא שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שני סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו אני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה. ואיתמר ביבמות עלה פרק הערל אמר ר' שמעון בן לקיש והוא שרבו חולין על התרומה ור' יוחנן אמר אפילו לא רבו חולין על התרומה דר' שמעון בן לקיש בעי ריבויא אפילו בדרבנן ור' יוחנן לא בעי ריבויא בדרבנן. ואקשינן ור' יוחנן לא בעי ריבויא בדרבנן והתניא מקוה שיש בו ארבעים סאה נטל סאה ונתן סאה נטל סאה ונתן סאה כשר עד רובו מאי לאו דנשתייר רובו ופרקינן לא דלא נישקיל רובו ואי בעית אימא שאני התם דאיכא למימר שאני אומר. אלמא משמע מיהא דבכל בדרבנן בריבויא מיהא סגי. ואיכא למידק והא שומנו של גיד דרבנן ובעיא ששים וכדכתיבנא לעיל וכן סתם יינן ותרומת תאנים נמי דרבנן ובעיא מאה כתרומה דאורייתא וכדתנן ליטרא קציעות שנדרסה על פי הכד ר' יהושע אומר אם יש שם מאה פומין יעלו ואם לאו לא יעלו. וכתב הרמב"ן ז"ל דהכא באיסורין של דבריהם שאין להן עיקר בדאורייתא כגון שאובה דרבנן וכגון חלת חוצה לארץ ותרומת חוצה לארץ שאין להן עיקר דאורייתא כלל אבל שומנו דגיד דנאסר משום לתא דגיד ואי נמי משום דחלב דאורייתא לא. אי נמי סתם יינן משום וודאי יינן. ועוד שהחמירו עליו יותר משאר איסורין ועשאוהו כיין נסך עצמו ואי נמי תרומה בארץ שאסרוה משום תרומה דאורייתא בכל כי הא בעינן שיעורא כשל תורה אבל איסורין של דבריהן שאין להן עיקר דבדאורייתא בטלין ברוב וזהו שהקלו בתרומה חוצה לארץ לבטלה ברוב וכדאמרינן בבכורות פרק עד כמה תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב כמפורש בירושלמי בפרק בתרא דחלה. והוא הדין לכלאי הכרם בחוצה לארץ וגבינה של נכרים ואעפ"י שחששו לתערובת איסור של תורה אינן אלא גזירה וכן בישולי נכרים בטלין ברוב והיינו דהקלו בחוץ לארץ לאכול אותה עם הזר על השלחן בחוץ לארץ משא"כ בחלת חוצה לארץ בארץ משום דבארץ כיון דאית ליה התם עיקר בדאורייתא החמירו בעלייתה עם זר שמא תתערב בהם אבל בחוץ לארץ התירו דליכא למיגזר דאפילו תחלף להם ותתערב עם החולין לית לן בה הואיל ובטלה ברוב והכין משמע בר"פ כל הבשר וגרסינן נמי בירושלמי בסוף מסכת חלה חורי ר' אבא בבוצרה שהיא צריכה רוב אמר ר' יונה מלמד שהיא עולה בפחות ממאה ואינה נאסרת במאה ואחד אמר ר' זעירא מתניתא אמרה אפילו אחד באחד דתנינן ונאכלת עם הזר על השלחן כלומר ואין חוששין לחילוף. ואין דברים אלו מחוורין בעיני כל הצורך דברייתא דשתי קופות מסתמא לאו בחלת חוץ לארץ דוקא היא שנויה מדפרכינן מינה בר"פ אלו עוברין למאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא ופריק בתרומה בזמן הזה דרבנן ולא שני בתרומות חוצה לארץ ובכל זמן. ואפילו הכי משמע דאפילו לריש לקיש סגי ליה בריבויא ויש לי לומר בהא דמאי דמשני בפרק הערל שאני התם דאיכא למימר שאני אומר לאו למימרא דבעלמא סגי לן בריבויא באיסורי אכילה אלא כדיניה בששים או במאה ומקוה שאני דלאו איסורי אכילה הוא שלא הלכו בשיעורין אלא בנותני טעמים ואעפ"י שהחמירו מקצתן ביתר מכדי נתינת טעם כתרומה וערלה וכלאי הכרם התם הוא שעיקר איסורן משום נתינת טעם והחמירו עוד בהן ביתר מכדי נתינת טעם. וכי מקשה לר' יוחנן ממקוה מכל שכן קא מקשה. ודחי שאני התם דכיון דאיכא למימר שאני אומר אפילו בלא ריבויא נמי הא לאו טעמא דשאני אומר בריבויא נמי לא סגי אלא כדיניה. ומיהו ההיא דבכורות משמע דתרומת חוץ לארץ מבטלין אותה ברוב וכן חלת חוצה לארץ וכדמשמע בירושלמי דאפילו אחד באחד ראיה גדולה היא לרב ז"ל וכבר הורה זקן. ובודאי הכי מוכח התם מדאמרינן ר"ה בריה דרב יהושע כי מיתרמי ליה חמרא דתרומה רמי תרתי נטלי דחולין וחדא דתרומה מכאן ואילך רמי חדא ושקיל חדא. ומיהו אפשר שלא הקלו אלא בתרומה וחלה שבחוץ לארץ בלבד ולא בשאר האיסורין של דבריהם. וראוי לחוש ולהחמיר בהן להצריכן ששים כשאר האיסורין של דבריהם וכן נראה דעת רבנו שמשון ז"ל כמו שאכתוב לפנינו בשער ביטולי האיסורין שהוא לאחר זה. ויש איסור שאינו אוסר תערובתו בפליטתו ואפילו חד בחד והן שלשה מינין האחד גופו של גיד הנשה והשני ביצה של עוף טמא. והשלישי כל האיסורין פגומין. ויתר עליהן זה שאפילו נמחה גופו של איסור בתוך ההיתר אינו אוסר תערובתו וכמו שיתבאר. גיד הנשה כיצד. שנינו בפרק גיד הנשה ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בו בנותן טעם הרי זו אסורה כיצד משערין אותה כבשר בלפת ואמרינן עלה בגמרא מתניתין דלא כי האי תנא דתניא ר' ישמעאל בנו של יוחנן בן ברוקא אומר אין בגידין בנותן טעם ההוא דאתא לקמיה דר' חנינא הוה יתיב ר' יהודה בר ביזנא אבבא א"ל מאי אמר לך א"ל שרי ניהלי אמר תני ועייל קמיה א"ל זיל אימא ליה לההוא דיתיב אבבא לא תצערן אין בגידין בנותן טעם. כי אתו לקמיה דר' אמי משדר להו לקמיה דר' יצחק דמורי להיתירא משמיה דריב"ל וליה לא סבירא ליה. והלכתא אין בגידין בנותן טעם. ומיהו דוקא פליטתו אבל גופו של גיד אם לא נמחה ואינו מכירו אוסר את כל הגידין וכמו שכתבנו למעלה דבריה היא ובריה לא בטלה. ואם נמחה גופו צריך הוא ששים דאע"ג דעץ הוא התורה אסרתו ואפשר שבטל ברוב דכיון דלעולם אינו נותן טעם ואפילו בשאינו מינו לא אסרוהו לעולם כל שהוא מעורב ברוב היתר ואינו דומה לשאר האיסורין שהצריכוהו ששים לבטלן ואפילו במינן דהתם הוא דאסרו מינו משום דכנגדו בשאינו מינו נותן טעם אבל כאן שאינו נותן טעם כלל ואפילו בשאינו מינו לא החמירו עליו והעמידוהו על דינו לבטלו ברוב ופליטת הגיד שאמרנו שאינו אוסר תערובת הני מילי גופו של גיד דעץ בעלמא הוא אבל שומנו וקנוקנות שבו אעפ"י שאינן אסורין אלא מדרבנן ומשום לתא דגיד אוסרין הן תערובתו כשאר האיסור של דבריהם. ותדע לך מדגרסינן בגיד הנשה הנהו אטמאתא דבשרא דאימלחן בי ריש גלותא בגידא נשיא רבינא אסר ורב אחא שרי אתו ושיילוה למר בר רב אשי אמר להו אבא שרי וקא מפרש טעמא משום דמליח אינו אלא כרותח דצלי ורותח דצלי אינו אוסר באיסורין שאין מפעפעין אלא בכדי קליפה וכמו שכתבנו למעלה ורבינא שהיה אוסר הכל היה סבור שהמליח כרותח דמבושל מכל מקום מדברי כולם נלמוד שאלו נתבשלו עמו היה אוסר את תערובתו ועל כרחנו לאו מחמת גופו של גיד קאמרי דהא קיימא לן דאין בגידין בנותן טעם וכן פוסק הגמרא ורבינא דבתרא הוא והוא שהיה סוף הוראה וכן מר בר רב אשי היאך סבירא להו דלא כהלכתא אלא על כרחנו אינו אלא מחמת שומנו של גיד וקנוקנות שבו. ועוד דאמרינן התם אמר רבא השתא דאמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים מין ושאינו מינו והיתירא בטעמא היכי דמי כגון קדירה שבשל בה תרומה וחזר ובשל בה חולין מין ושאינו מינו ואיסורא כגון בשר בחלב ואיכא קפילא טעים קפילא מין במינו דלא יכיל למיקם אטעמיה כגון שמנינות דגיד הנשה אי נמי בשאינו מינו וליכא קפילא בששים. כך הגירסא ברוב הספרים. וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל וכן כתבה הראב"ד ז"ל אלמא שמנינות דגיד צריך שיעור לבטל טעמו. ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו דלמאן דאמר אין בגידין בנותן טעם אף שומנו אינו אוסר אחרים בתערובתו בפליטתו דכיון דשומנו של גיד אינו נאסר אלא משום גזירת גיד והגיד אינו אוסר תערובתו האיך ניגזור בשומנו שהוא טפל לו לאסור בתערובתו ולא יהא טפל חמור מן העיקר ולא יהא יפה כח והבן מכח האב. ועוד דמאי איכא למיגזר דבשלמא באכילת גופו של שומן איכא למיגזר אטו אכילת גיד עצמו אבל תערובות מאי איכא אי שרית טעמו של שומן אתי למישרי טעמו של גיד עצמו לישרי ולישרי דהא אין בגידין בנותן טעם. ועוד מביאין ראיה מדתנן בפרק גיד הנשה גיד הנשה נוהג בחולין ובמוקדשין. ואקשינן עלה בגמרא פשיטא משום דאקדשיה פקע איסור גיד מינה ואתיא לאוקומה כמאן דאמר אין בגידין בנותן טעם ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא. ואקשינן וסבר תנא דידן אין בגידין בנותן טעם והתנן ירך שנתבשל עם גיד הנשה אם יש בו בנותן טעם הרי זו אסורה. ואם איתא מאי קושיא דלמא ההיא משום שומנו של גיד ולעולם אין בגידין בנותן טעם. ואינה ראיה שכבר תירץ רבנו תם ז"ל דאם איתא לא הוה מפיק ליה בלשון גיד ומקשינן עליו מדתניא העצמות והגידין והנותר ישרפו לששה עשר ואוקמה רבינא התם בריש פרק גיד הנשה בשמנו של גיד ולי נראה דלא קשיא ליה מההיא מידי דהתם אע"ג דלא איצטריך אלא לשמנו של גיד מכל מקום אף גיד בכלל דאף הוא ישרף לששה עשר עם שמנו אבל כאן שאין הדין כן בגיד עצמו אם איתא דאין בגידין בנותן טעם לא הוה מפיק ליה לשומן בלשון גיד. ומכל מקום אין תירוצו של רבנו תם ז"ל מחוור כל הצורך דהא אמר רב נחמן גיד הנשה בששים ואין גיד מן המנין וההיא משום שומנו קאמר דהא אין בגידין בנותן טעם. ואפשר דר"נ סתמא קאמר לכשתמצא לומר יש בגידין בנותן טעם צריך ששים כנגד כל הגיד ושמנו ולכשתמצא לומר אין בגידין בנותן טעם צריך ששים כנגד השומן לבד ומשום דלא מעייל נפשיה בפלוגתא אמר גיד הנשה סתם. אבל לעיקר ראייתם יש לי לומר דאינה ראיה דכיון דאשכח אוקימתא רויחא לא דחיק נפשיה לאוקומה בשומנו של גיד. ומכל מקום ראיות שכתבתי מכריעות כן דאף בשומן וכקנוקנות בעינן שיעור ואוסרין הן תערובתן כשאר איסורין של דבריהם שכבר נאסרו. כל איסור שנפל לקדירה של היתר אע"פ שיש בהיתר כדי לבטל את האיסור אם האיסור ניכר אין האיסור בעצמו הניכר מתבטל ברוב וזה אינו צריך לפנים אלא זורקו ואוכל את השאר ואם נפל לקדירה אחרת אוסר. וכמו שאמרנו בכחל כחל בששים וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור ונפקא מינה שאם נפל לקדירה אחרת אוסר. ולפיכך צריך ליזהר שלא יטול מן ההיתר בעודנו חם כל זמן שחתיכת האיסור הניכר בתוך הקדירה כדי שלא יחזור האיסור ויאסור את ההיתר שנתמעט. וכן חתיכה שיש בה חלב או שמנינות של גיד הנשה שנתבשלה עם החתיכות אעפ"י שיש ברוטב ובחתיכות ששים לבטל את החלב שבחתיכה זו צריך ליזהר שלא יסלקנה מן הקדירה בעוד שהיא חמה כדי שלא יתעורר החלב שבה ויאסור אותה אלא יניחנה בתוך הקדירות עם ההיתר עד שתצטנן ואחר כך יסלקנה. ביצה של עוף טמא אינה אוסרת תערובתה בפליטתה. כיצד גרסינן בפרק גיד הנשה אר"נ ביצה בששים ואין ביצה מן המנין. א"ל רב אידי בר אבין לאביי למימרא דיהיב טעמא והא אמרי אינשי מיא דביעי בעלמא א"ל הכא במאי עסקינן בביצת אפרוח אבל טמאה לא. כלומר הא דר"נ בביצת אפרוח דפליטתה פליטת בשר אבל ביצה טמאה אינה צריכה שיעור דאינו אלא מיא דביעי בעלמא. ואקשינן על הא דאמרי דביצה טמאה אינה אוסרת מדתניא ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאות אם יש בהן בנותן טעם כולן אסורות ופרקינן הכא נמי בביצת אפרוח ואמאי קרי ליה טמאה כיון דאית בה אפרוח קרי ליה טמאה ואקשינן והא מדקתני סיפא ביצים ששלקן ונמצא אפרוח באחת מהן אם יש בהן בנותן טעם אסורה מכלל דרישא דלית בה אפרוח. ופרקינן פירושי קא מפרש כיצד כגון ששלקן ונמצא אפרוח באחת מהן הכא נמי מסתברא דאי סלקא דעתך דלית בה אפרוח השתא דלית בה אפרוח אסורה דאית בה אפרוח מיבעיא. ודחי אי משום הא לא איריא ותנא סיפא לגלויי רישא שלא תאמר דאית בה אפרוח אסורה אבל לית בה אפרוח שריא תנא סיפא דאית בה אפרוח מכלל דרישא לית בה אפרוח ואפילו הכי אסורה. ופסק הרב אלפסי ז"ל כי הא דרב אידי בר אבין ואביי דביצה של עוף טמא ששלקה עם הטהורות אין צריכות שיעור ולעולם מותרות דמיא דביעי בעלמא הוא. וכל הנך דקתני אם יש בהן בנותן טעם אסורות הא אוקימנא להו בביצת אפרוח ואמרינן נמי דהכא נמי מסתבר ואע"ג דדחינן דאי משום הא לא אריא דתנא סיפא לגלויי רישא לאו בדוקא אמרוה אלא דחייה בעלמא למאי דקאמרינן דהכי מסתברא ושנינו בברייתא בפרק אלו טרפות גיעולי ביצים מותרות ופירש רש"י ז"ל גיעולי ביצים טמאים מותרות וכדאמרי אינשי מיא דביעי בעלמא. וכן משמע בירושלמי דמסכת תרומות פרק בצל דגרסינן התם גיעולי ביצים מותרות אמר רבי זירא הא דאיתמר מותרות הוא ששלקן בקליפיהן אבל קלופות עם אינן קלופות צריכות שיעור אחד אלמא בנתינת טעם של טמאה בטהורה מיירי וקתני מותרות אבל בתוספות פירשו גיעולי ביצים מלשון שורו עבר ולא יגעיל כלומר שפלטה אותה התרנגולת קודם זמנה מכח הכאה או נפילה. [וכן] משמע בתוספתא תרומות פרק דג טמא שכבשו עם דג טהור דתניא התם ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאים אם יש בהן בנותן טעם אסורות. ואם לאו מותרות. גיעולי ביצים מותרין באכילה דמשמע דגיעולי ביצים לאו היינו ביצים טמאות ששלקן עם הטהורות. וכן פירשו בתשובת הגאונים ז"ל גיעולי ביצים מלשון שורו עבר ולא יגעיל. ולפיכך כתב הרב בעל התרומה ז"ל דאין הולכין לענין פסק הלכה אחר לשון בני אדם דאמרי מיא דביעי (דף קט) בעלמא דהא מקשינן על בשמעתין דגיד הנשה מהא דתניא ביצים טמאות ששלקן עם ביצים טהורות אם יש בהן בנותן טעם אסורות ואע"ג דשנינן ומוקמינן לה בביצת אפרוח שנויא הוא ואשנויא לא סמכינן. ומכל מקום העיקר נראה כדברי הרב אלפסי ז"ל וכמו שכתבנו דהא רב אידי בר אבין ואביי הכין סבירו להו ולא אשכחן מאן דפליג עלייהו בהדיא וגמרא נמי אמרה דהכין מסתברא דברייתא בביצת אפרוח ואע"ג דדחינן דתנא סיפא לגלויי רישא לאו לאיפלוגי אמרוה אלא דחייה בעלמא למאי דקאמרינן דהכי מסתברא והילכך קיימא לן הכי דמיא דביעי בעלמא הוא. ומיהו אם הטמאות קלופות אם יש בהן בנותן טעם כולן אסורות וכדגרסינן בירושלמי דתרומות הא דאתמר מותרות בבשלקן בקליפיהן אבל קלופות עם אינן קלופות צריכות שיעור אחד. אבל ראיתי לרמב"ן ז"ל שהתיר אפילו בקלופות ובודאי כדבריו משמע לכאורה בגמרין מדדחינן לכל הנך ברייתות ומוקמי להו בביצת אפרוחי ודחקינן לישנא דקתני טמאות דמשום דאית בה אפרוח קרי לה טמאה ואם איתא לוקמה בביצת עוף טמא כפשטה ובקלופה וכדמפרש לה בירושלמי ומכל מקום צריכין אנו לחוש לדברי הירושלמי דדוקא ששלקה בקליפתה הא בקליפה צריכה שיעור כביצת אפרוח דבעי ששים ואחת והיא. וביצה שנמצא עליה קורט דם דינה כדין ביצת אפרוח וכבר כתבתי למעלה באיזה מקום בביצה יאסור קורט דם ובאי זה מקום לא יאסור. דברים הפוגמין אינן אוסרין תערובתן ואפילו נמחה גופו של איסור בתוך ההיתר. שנינו בפרק השוכר שבע"א זה הכלל כל שהוא בהנאתו בנותן טעם אסור וכל שאינו בהנאתו בנותן טעם מותר כגון החומץ שנפל לגריסין. ושנינו בברייתא אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן לשבח אסור מאי טעמא דר"מ גמר מגיעולי נכרים גיעולי ע"א לאו טעמא בעלמא הוא ואסור הכי נמי לא שנא ואידך כדרב הונא בר חייא דאמר לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומה דלאו לפגם היא ואידך קדירה בת יומה נמי מיפגם פגמה ורבי שמעון מאי טעמיה דתניא לא תאכלו כל נבלה נבלה הראוי לגר קרויה נבלה שאינה ראוי לגר אינה קרויה נבלה. ורבי מאיר ההיא נבלה מיבעי ליה למעוטי סרוח מעיקרא ורבי שמעון סרוחה מעיקרא לא צריכה מיעוטא עפרא בעלמא הוא וקיימא לן כר"ש דרבי אבהו ורבי יוחנן וריש לקיש הכי אית להו. ורב כהנא נמי אמר מדברי כולם נלמוד נותן טעם לפגם מותר ועוד דבהדיא אמר רבא התם והלכתא נותן טעם לפגם מותר. פגם זה שאמרו לא שפוגם לגמרי עד שאינו נאכל מחמת פגם זה אלא אפילו פוגם קצת שהרי קדירה שאינה בת יומה אינה פוגמת אלא מעט ואפילו הכי אמרו דקדירה שאינה בת יומה אינה אוסרת. ואם תאמר והלא נותן טעם לפגם מנבלה גמרינן לה וסתם נבלה הראוי לגר שמה נבלה. לא קשיא דהתם היינו להתירה בפני עצמה והילכך עד דמיפגמה לגמרי מאכילת גר אוסרה אבל איסור תערובת שהולכין בו אחר נתינת טעמו כיון שנותן טעם לפגם כל שהוא בתערובות מותר לפי שאינו נותן טעם דאדרבה פוגם. ודוקא כשנתערב איסור מועט לתוך היתר מרובה אבל איסור מרובה לתוך היתר מועט ואפילו מחצה על מחצה מסתברא שאין אומר בזה נותן טעם לפגם מותר עד שיפגום לגמרי כנבלה עד לגר. ואם תאמר אם כן קדירה שאינה בת יומה שאינה אוסרת משום דנותן טעם לפגם הוא ולא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא אמאי והא כולה משערינן דאי במאי דנפק מינה לא ידעינן ואם כן מאי טעמא שרינן דהא ליכא רובא דהיתירא. י"ל כיון דליכא אלא טעמו של איסור ולא ממשו בכל ענין שרי דהא לא אסרת לה אלא מחמת טעמו וטעמו בתערובתו דוקא בשיש בו בהנאתו בנותן טעם אסרו הא לאו הכי שרי. וכן אעפ"י שאין איסור זה לבדו פוגמו אלא בצירוף דברים אחרים והוא מסייע בפגימה הרי זה מותר דגרסינן התם אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ואם ריבה טעם לפגם מותר. ואקשינן ולימא ואם נותן טעם לפגם מותר ופרקינן הא קמשמע לן דאע"ג דאיכא מילי אחרנייתא דפגמי בהדיה. וגרסינן נמי התם אמר רבי שמעון בן לקיש נותן טעם לפגם שאמר אין אומרין קדירה זו חסרה מלח יתרה מלח חסרה תבלין יתרה תבלין אלא כל שאינה חסרה כלום ואינה נאכלת מפני זה כלומר שיהא כל הפגם מחמת איסור זה איכא דאמרי אמר רשב"ל נותן טעם לפגם שאמרו אין אומרין קדירה זו חסרה מלח יתירה מלח חסרה תבלין יתירה תבלין אלא השתא מיהא הא פגומה. ואמרינן הלכתא כלישנא בתרא דריש לקיש. דברים אלו שאמרנו דוקא בשפגם מתחלתו ועד סופו אבל השביח מתחלתו ואחר כך פגם הרי זה אסור שמשעה שנפל שם איסור והשביח אסור. וכדגרסינן התם אמר רב יהודה אמר אמר שמואל לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין אבל נפל לתוך גריסין צוננין והרתיחן נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם ואסור ועולא דאוקי פלוגתא דר"מ ור"ש בשהשביחו ולבסוף פגם ולומר דאפילו בכי הא קא שרי ר"ש הא איתותב מהא דתניא שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה ובזה כדי לחמץ ובזה לחמץ ונצטרפו וחמצו אסור ורבי שמעון מתיר נפל של תרומה תחילה דברי הכל אסור נפל של חולין ואחר כך נפל של תרומה אסור ור"ש (דף קי) מתיר. ודחינן לעולם הכא כדרבי זירא דאמר שאני עיסה הואיל וראויה לחמץ בה כמה עיסות. תא שמע מסיפא היין שנפל לתוך עדשים וחומץ שנפל לתוך גריסין אסור ור"ש מתיר וכי תימא הכי נמי כדשני עולא לרב חנא בשהשביח ולבסוף פגם ומי פליגי והא קתני נפל תרומה תחלה דברי הכל אסור אלמא כשהשביח ולבסוף פגם לא פליגי אלא לאו שמע מינה בפגם מעיקרו פליגי שמע מינה. ולענין הדברים הפגומין והמאוסין מעיקרן שאסר הכתוב כעכבר שבבתים והזבובין וכיוצא בהן אם אוסרין תערובתן. גרסינן בע"א פרק השוכר ההוא עכברא דנפל לחביתא דשכרא אסריה רב לההוא שיכרא אמרוה רבנן לקמיה דרב ששת לימא קסבר רב נותן טעם לפגם אסור וכשלא היה בשכר ששים לבטל טעמו של עכבר. אמר ליה רב ששת בעלמא סבר רב נותן טעם לפגם מותר כלומר לפי שלא אסרה תורה אלא נבלה הראויה לגר וכיון שנפגמה יצאה מאיסורה אבל בעכבר חידוש הוא שהרי מתחלתו פגום הוא ומאוס ובדילי אינשי מיניה ואפילו הכי אסריה רחמנא וכיון שכן אף הוא אוסר תערובתו דהשתא נמי במילתיה קאי. וקסבר רב ששת דכל האיסורין תערובתן כיוצא בהן והילכך כל האיסורין שעיקרן שבח כנבלה ובהמה טמאה וכיוצא בהן שהן משבחין וכשהן משתנין לפגם מותרין דגמרינן לכולהו מנבלה אף כשהן מתערבין בתוך היתר ופוגמין את תערובתן מותר תערובתן כיוצא בהן. וכן הדברים המאוסין מעיקרן ואפילו כן אסרן הכתוב כעכברא דביתא וזבובין וכיוצא בהן אף תערובתן כיוצא בהן שאעפ"י שהן פוגמין את תערובתן אסור שעיקר איסורין בפגם הוא. מתקיף לה רב שימי מנהרדעא ומי מאיס והלא עולה היא על שלחן מלכים. ופרקינן ההוא בעכברא דדברא דלא מאיס אמר רבא הלכתא נותן טעם לפגם מותר כלומר רבא פליג אהא דרב ששת ולומר דאפילו הדברים המאוסין מעיקרן שאסר הכתוב אין עושין תערובתן כיוצא בהן שאעפ"י שהן עצמן מאוסין ופגומין ואפילו הכי אסורין מכל מקום כשנתערבו בהיתר המושבח ופגמוהו הרי החזירו משבח לפגם וכל שהוא משתנה משבח לפגם מותר דלא אסרה תורה היתר שנתערב בו איסור אלא בשלא פגם האיסור את ההיתר אבל כשפגמו מותר ועכברא בשיכרא לא מטעמו של רב ששת אסר רב אלא או משום דקסבר נותן טעם לפגם אסור ולית הלכתא כוותיה כלומר דקיימא לן כרבי יוחנן ורב כהנא שהתירו כמו שכתבנו למעלה. אי משום דקסבר רב דעכברא בשיכרא אשבוחי משבח שיש דברים שהן עצמן מאוסין ומשביחין בטבע את תערובתן. ואם טעמו של רבנן [של רב] קיימא לן כוותיה. איבעיא להו נפל לגו חלא מאי א"ל רב הלל לרב אשי עובדא הות בי רב כהנא ואסר דאלמא אשבוחי משבח דרב כהנא ודאי לא משום דקסבר דנותן טעם לפגם אסור דהא איהו דאמר לעיל מדברי כולם נלמוד נותן טעם לפגם מותר. אמר ליה ההוא אימרטוטי אימרטטא. פירש רש"י ז"ל נחתך חתיכות חתיכות ושרץ איסורה בכעדשה דכטומאתו כך איסורו וחיישינן דילמא בלע חתיכת שרץ בהדי חומץ ובודאי הכי אמרינן במעילה פרק קדשי מזבח דשרצים המובדלין דהיינו שמנה שרצים שהבדיל הכתוב לטמא ומטמאין במותן בכעדשה אף איסור אכילתן במיתתן בכעדשה והאיברין שלהן אין להן שיעור אפילו בפחות מכעדשה כטומאתן ולוקין עליהן. ומיהו לאו דוקא בשרצים המובדלין שאפילו בשאר האיסורין שנתערבו ביין וחומץ ושמן וכיוצא בהן יש לחוש אפילו לפחות מכזית שהרי חצי שיעור דאורייתא דקיימא לן כר' יוחנן דאמר הכי בשבועות ובחולין פרק גיד הנשה הילכך ליעבריה במסננת ולישתרי. ויש מפרשים אימרטוטי אימרטטא ומתוך שנשתהא בו כל כך עד שנתמרטט איכא למיחש דילמא אגב חורפיה דחלא משני טעמיה לשבח ואע"ג דחלא ושכרא צונן בצונן הוא כיון דשהה טובא נותן טעם הוי דהוה ליה כבוש והרי היא כמבושל והראב"ד פירש אימרטוטי שהוסר צמרו כשנפל שם ואינו פוגם אלא מחמת צמרו וזה שהוסר צמרו הרי הוא משביח וזה מן התמה שהוא בעצמו הוא שאמרנו שמאוס ובדילי אינשי מיניה ולא מחמת צמרו אלא מחמת עצמו. רב אחא שיער חלא בחמשים ושמואל בר רב חייא שיער שיכרא בשיתין והלכתא אידי ואידי בשיתין. ובפלוגתא דרבא ורב ששת קיימא לן כרבא דאפילו הדברים שחדש בהן הכתוב לאסור אותן ואעפ"י שהן פגומין ומאוסין תערובתו אינו כיוצא בהן אלא כל שפגם אינו אוסר תערובתו ואפילו היא בעצמו שנימוח בתוך ההיתר אינו אוסר אלא אם כן משביח את תערובתו כעכברא בשיכרא ובחלא שאעפ"י שהוא עצמו מאוס ופגום משביח בחלא ובשיכרא. ואני תמה בזה דבשלמא שאר האיסורין המושבחים כשנפגמו בין בפני עצמן בין על ידי תערובתן הותרו שהרי נשתנו משבח לפגם ולא אסרן הכתוב בפגמן אבל האיסורין הפגומין והמאוסין מעיקרן כל שנתערבו בכדי אכילת פרס אעפ"י שהיתר נפגם מכל מקום הרי הוא טועם את האיסור בעצמו בכענין שאסרו הכתוב ולמה הותר על ידי פגם שבתערובתו. ויש לי לומר דלא אסרן הכתוב בפגימתו אלא לאכלו בפני עצמו אבל כשנתערב בהיתר שהולכין אחר נתינת טעמו כיון שהוא נותן טעמו לפגם בתערובתו מותר לפי שאינו נותן טעם אלא אדרבה פוגם וכענין שכתבתי בשאר איסורין דעלמא שאנו מתירין אותן כשפוגמים קצת את תערובתן ואעפ"י שבפני עצמן אסורים עד לגר. ואני תמה עוד אחר שאין בתערובתן ששים לבטלן (דף קיא) ואפילו יש בהן כזית בכדי אכילת פרס מפני מה אתה מתירו והלא הוא כאלו הוא בפני עצמו וכאלו נפל איסור מרובה לתוך היתר מועט או שנפל מעט היתר מושבח לתוך איסורא פגומין אלו נאמר שיהא כל האיסור המאוס מעיקרו ניתר על ידי היתר זה המועט שנפגם בתוכו. וי"ל שלא אמרו אלא דוקא בשהיתר רבה על האיסור שהאיסור המועט בטל אצל ההיתר המרובה דבכל התורה כולה הולכין אחר הרוב ואי משום טעמו של איסור שהוא נטעם ונרגש בו כאילו הוא בעינו ונרגש בו לאסור את ההיתר המרובה אדרבה הוא פוגמו כמו שאמרנו וכמו שכתבתי למעלה בשאר נותני טעמים לפגם. ונראה שאפילו נפל לתוך היתר מועט והכירו וזרקו והרוטב מותר לפי שאין כאן ממשו אלא טעמא ואף על פי שמשערין בכולהו משום דמאי נפק מיניה לא ידעינן השתא דאין בו בהנאתו בנותן טעם אינו אוסר תערובתו כלל וכמו שאמרנו למעלה בהיתר שנפל בקדירה שאינה בת יומא. והטעם בכל אלו מפני שבודאי ידענו שאין פליטתו בכולהו שהרי אינו ממלא את הכלי אלא כל שטעם לשבח אנו מחמירין בו שאנו חוששין שמא פלט עד שיתן טעם בתערובת. ולפיכך כשטעמו קפילא ואינו מרגיש בו טעם מתירין אותו ואין משגיחין בשיעור כמותו של גוף האסור וכמו שכתבנו למעלה והילכך כשהאיסור פגום אין משערין בכולהו אלא בטעמו וטעמו כמי שאינו שהרי פגום הוא. כך נראה לי. ולענין עכברא כתבו רבותינו הצרפתים ז"ל הלכה למעשה דלא אמרו אלא בחלא ובשיכרא אבל ביין ושמן ושאר כל המשקין לפגם הוא ושרי. והילכך כל השרצים המאוסין שנפש האדם קצה בהן ובדלין מהן אין אוסרין תערובתן בפליטתן ואפילו נמחה גופן בתוך ההיתר דכל נותן טעם לפגם מותר בין בנבלה ובהמה טמאה וכיוצא בהן בין בשרצים שאסר הכתוב אותן אעפ"י שהן עצמן פגומין ומאוסין. והילכך כל שאפשר לבדוק ולהעביר במסננת בודק ומסננן. ועכברא דביתא גם כן דמאוס הוא כיוצא בהן אלא שבשכרא וחלא צריך שיעור דילמא אשבוחי משבח בהו.

ועתה נבאר איסור אוסר כל תערובתו כדי שנעמוד על שיעור הכשירן של תערובת שאין כל השיעורין שוין אלא יש איסור שאינו צריך אלא כדי קליפה והם כל האיסורין שאין מפעפעין ושנתערב עם ההיתר בצלי או במליחה או אפילו בקדירה והוא שלא כיסה אותן הרוטב אלא עומד למעלה מן הרוטב ושלא ניער ולא כיסה וכמו שכתבנו למעלה ותנן ירך שנתבשל בה גיד אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה. ואמרינן עלה אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. וכן בכל הקרומות וכמו שכתבנו למעלה. וכן באיסור חם שנפל על גבי צונן דקיימא לן תתאה גבר. ומיהו אדמקרר ליה מיבלע בלע וצריך קליפה וכדאיתא בפרק כיצד צולין וכמו שכתבנו למעלה. ויש שאוסר כדי נטילה שהוא יותר מן הקליפה כי שיעור הקליפה בכדי שיעור שיטול קליפה דקה אבל הנטילה צריך ליטול בעומק יותר והוא כל דבר שיש לו פעפוע שנפל במקום ידוע מן החתיכה שאעפ"י שיש ששים בחתיכה לבטל את האיסור צריך ליטול את מקומו וכמו שאמרו בפרק כיצד צולין נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו. ויש איסור שאינו צריך אלא גרידה שהיא קלה מן הקליפה שהקליפה צריך שתהא גסה קצת כדי שתוכל להינטל ביחד והגרידה פחותה ממנה והם הדברים שבולעין בצונן ומחמת חריפות שנמצא בהן וחריפותן וכח (דף קיב) משיכתן מועט וכדגרסינן בפרק כל הבשר צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח ודוקא צנון דאגב חורפיה בלע אבל קישות ואבטיח גריד לבי פסקיה ואכיל קולפי דליפתא שרי דסילקא אסיר כלומר עד דגריד ליה לפי שיש בסילקא מעט כח משיכה ואי פתיך בהו ליפתא שפיר דמי לפי שמתיקות הלפת מחליש כח המושך שיש בסילקא. ומיהו הדחה בעי דטעמא דכל הני משום שמנינות שעל גבי הסכין וכמו שנתבאר למעלה בשער זה. וכל שאיסור והיתר נוגעין זה בזה צריך הדחה לכל הפחות דתנן בפרק כל הבשר צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה ואמרינן עלה בגמרא וכי נוגעין זה בזה מאי הוי אמר אביי נהי דקליפה לא בעי הדחה מי לא בעי. ולפיכך צריך ליזהר דלכתחילה לא יגיעם זה בזה שמא ישכח ולא ידיח וזהו ששנינו צורר ובלבד שלא יהו נוגעים זה בזה. וכתב הרב בעל העיטור ז"ל דדוקא בבשר מבושל דלאו אורחיה בהדחה ואתי למיכל מיניה בלא הדחה אבל בשר חי שאין דרכו לאכלה בלא הדחה אפילו נוגעין זה בזה צורר ואינו נמנע. וכן כתב הראב"ד ז"ל דכל מידי דבר הדחה כגון לשים דגים שלא הודחו או בשר שלא נתבשל ולא הודח בכלי שנשתמש באיסור אילו לכתחילה מותר שאפילו תמצא לומר שיאכל באומצא האידנא למיכל באומצא לא שכיח. וכן כלי שדרכו של אדם להדיחו קודם שישתמש בו אין נמנעין מלהשתמש בו באיסור צונן ואחר כך ידיחנו וישתמש בו היתר ואין חוששין לפשיעה בכך שהרי לוקחין כלים אסורין מן הנכרים ואין חוששין לפשיעת הכשר שלהן. וכן כל איסור צונן שנפל על גבי היתר צונן אינו צריך אלא הדחה כבר יונה דנפל לכדא דכמכא דשרייה רב חנניא בר רבא מפשרוניא כלומר בהדחה דבר יונה וכמכא צונן בצונן הוא וכבר כתבתיו למעלה ויש איסור שצריך שיפשוף גדול כגון דבר שמן שנתקנח בהיתר כמנקר בשר וחותך חלבים ואחר כך בשר ולפיכך אסרו שלא יחתוך בשר בסכין שחתך בו חלבים. וכן שלא להדיח בשר בכלי שהדיח בו חלבים שמא ישכח ולא ישפשף הבשר יפה יפה אחר שיחתוך אותו בסכין שחתך בו חלבים אלא ידיחנו כדרך שהוא מדיח את הבשר החי וכדגרסינן בפרק קמא דחולין אמר רבי יהודה אמר רב הטבח צריך שיהו לו שלשה סכינין אחת ששוחט בה ואחת שמחתך בה בשר ואחד שמחתך בה חלבים. ואקשינן וניתקין ליה חדא ונחתוך בה בשר ואחר כך נחתוך חלבים. ופרקינן גזירה שמא יחתוך חלבים ואחר כך בשר. כלומר שאעפ"י שהוא עתיד להדיח את הבשר כיון שזה צריך שיפשוף גדול חיישינן שמא ישכח ולא ישפשף. וזה מדרך הזריזות המביאה לידי נקיות : נשלם השער הראשון בעזר העוזר ית' :

מתוך: תורת הבית הארוך/בית רביעי/שער ב (עריכה)

<< · תורת הבית הארוך · בית רביעי · שער ב · >>

השער השני

השער השני: בספק התערובות: אבאר בו דין אם נפל איסור למקום אחד ואינו יודע באיזה מקום אם לקדירה זו או לקדירה זו. ואבאר אם יש הפרש בדבר זה בין שהיו לפניו שתי קדירות של היתר ונפל האיסור לאחת מהן ואינו יודע דאיזו ובין שהיתה הקדירה האחת של היתר והשני איסור ואבאר אם יש הפרש בין שיש בקדירה האחת שיעור כדי לבטל ובאחרת אין שיעור כדי לבטל ובין שאין באחת מהן שיעור כדי לבטל: ואבאר אם יש הפרש בדבר זה בין איסורי תורה לאיסורי דבריהם. וכן אבאר אם יש הפרש בין שתהיינה שתי הקדירות לאדם אחד ובין שהן לשני בני אדם זו לזה וזו לזה וכן יש לבאר איסור שנפל לתוך ההיתר ונתבטל אם צריך להרים כנגד האיסור ולהשליך לכלב אם לאו. וכן יש לבאר חתיכת איסור והיא חשובה שאינה בטלה שנפלה לתוך חתיכות של היתר ונפלה אחת מאלו למקום אחר אם נלך אחר הרוב ונאמר זו שנפלה כאן מן ההיתר המרובה היתה או ניחוש דילמא שזו האסורה שנפלה שם תחילה. ולבאר אם נפלה אחת או שתים מהן לים הגדול או שנאכלו אם נתיר את השאר ונאמר אותו שנאכלו או שנפלו לים בהן היתה אותה של איסור והשאר מותר או נאמר שהאיסור נשאר בתוך הרוב. ולבאר אם יש הפרש בדבר זה בין שנפלה לים ונאבדה או שנאכלה ובין שפירשה אחת או שתים לצד אחד והרוב לצד אחר. ולבאר עוד איסור הנבלל בתוך ההיתר וחזר ונפל מקצתו להיתר אחר אם נשער לפי חשבון או ניחוש ונראה כל אותו השיעור שנפל כאן מאותו התערובת כאילו כולו איסור אם לאו. ולבאר איסור מועט שנפל לתוך היתר מרובה ונתבטל וחזר ונפל עוד איסור אחר לתוכו אם נאמר ראשון ראשון בטל או נאמר מצא מין את מינו וניעור ואכלול בשער הזה דיני המפקיד או המייחד דבר המותר אצל הנכרי או אצל מי שהוא חשוד אם ניחוש לתערובת איסור או לחליפין ובמה תהיה תקנתו אם בחותם אחד אם בשני חותמות או ביושב ומשמר או ביוצא ונכנס אם מותר לסמוך על החשוד לאכול גבינה של נכרים ולומר לו קנה לי גבינה ממי שהוא נזהר בגבינת הנכרים או לומר לו קנה לי מאיש פלוני שהוא נזהר אם לאו. ואכלול עוד עם זה דין מי שלקח מן המקולין בשר ואחר כך נמצאת טריפה במקולין ואינו יודע מאיזו לקח ודין בשר שנתעלם מן העין ובשר שנמצא מושלך בלא סימן ובשר שנמצא ביד נכרי בלא סימן. ואבאר כל אחד ואחד בפני עצמו בעזר העוזר ב"ה. איסור שנפל למקום אחד ואינו ידוע לאיזה מקום נפל כגון שהיו לפניו שתי קדירות ונפלה חתיכת נבלה וכיוצא בזה לתוך אחת מהן ואינו יודע אם לזו או לזו אם האחת של איסור והשניה של היתר אע"פ שאין בשל היתר ששים לבטלה אם האיסור מאיסורן של דבריהם הולכין בה להקל ותולין שאיסור לתוך איסור נפל. וכן אפילו היה האיסור מאיסורי תורה אם מינו במינו הוא אם היתר שבקדירה רבה על האיסור שנפל כאן הרי זה כאיסורין של דבריהם שהרי מדאורייתא בטל הוא ברובא וכן אם מין הוא אם יש בקדירה ההיתר למעלה מכדי אכילת פרס כנגד כזית של האיסור הרי זה כאיסורים של דבריהן שהרי מדאורייתא אפילו נפל בבירור לתוך ההיתר כבר נתבטל ואפילו מבשא"מ וכיון שאין כאן אלא איסור של דבריהם הולכין להקל ואני אומר איסור לתוך איסור נפל. ומכל מקום למי שסובר דאפילו למעלה מכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא דטעמו ולא ממשו דאורייתא אלא שאין לוקין עליו דהוה ליה כחצי שיעור וכמו שכתבנו בשער הראשון של בית זה אין הולכין בזה להקל ועד שנדע שיש בו ששים אסור מספק דכל ספק בשל תורה לחומרא דבר תורה וכמו שנתבאר בשער הראשון ותניא בברייתא ומייתינן לה בפרק אלו עוברין וביבמות בפרק הערל שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שני סאין אחד של חולין ואחד של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו (דף קיג) מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה. וההיא בדרבנן היא או באיסורין שעיקרן של דבריהן או באיסורי תורה ובשיעורין דרבנן דבפרק הערל פליגי רבי יוחנן וריש לקיש בתרומה בזמן הזה אי דאורייתא או דרבנן רבי יוחנן סבר דאורייתא וריש לקיש סבר דרבנן. ואקשינן וסבר רבי יוחנן תרומה בזמן הזה דאורייתא והתניא שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה ואמר ריש לקיש והוא שרבו חולין על התרומה ור' יוחנן אמר אע"פ שלא רבו בשלמא לריש לקיש קסבר בדרבנן נמי בעי ריבויא אלא לר' יוחנן קשיא. ופרקינן אמר לך רבי יוחנן הא מני רבנן היא ואנא דאמרי כרבי יוסי דתניא בסדר עולם אשר ירשו אבותינו וירשתם ירושה ראשונה ושניה יש להן שלישית אין להן אמר רבי יוחנן מאן תנא סדר עולם ר' יוסי. הנה שבאיסורין שעיקרן מדבריהם היא שאמרו כן וכן באיסורי תורה ובשיעורין דרבנן. דגרסינן בפסחים פרק אלו עוברין כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא ואקשינן וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא איתיביה שתי מדוכות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שתי קדירות אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו ואי אמרת אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרו שאני אומר. ופרקינן הנח לתרומת תבלין דרבנן. ואמרינן עוד איתיביה שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שתי סאין וכו' ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר ופרקינן בתרומה בזמן הזה דרבנן. אלמא מאן דמקשה מעיקרא הוה סבירא ליה דאפילו בתרומה דאורייתא קאמר ואפילו הכי למאי דסבירא ליה כזית בכדי אכילת פרס דרבנן הוה ניחא ושיעורין דרבנן שפיר אמרינן בהו שאני אומר דהא מכל מקום עכשיו אין כאן אלא איסור דרבנן. ואי קשיא לך אי הכי מאי קשיא ליה דהא על כרחך ההיא דשתי קופות לאו דאורייתא היא ואף לכשתמצא לומר בתרומה דאורייתא דעל כרחין במין במינו היא דאי בשאינו מינו כגון חטים לתוך שעורים לעולם אינו בטל ולא אמרינן בכי הא שאני אומר דהא אפשר לסלק ועל כרחך במינו קא אמר ובמינו ליכא מאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא. כבר תירצו בתוספות רבותי הצרפתים ז"ל דהכי קאמר אם איתא דכזית בכדי אכילת פרס בשאינו מינו דאורייתא אף במינו הוה לן להחמיר מדרבנן בדכוותה. ולא נימא שאני אומר ושמעינן מיהא דאפילו בדאיכא תרתי כלומר דנפלה חדא לתוך חולין אפילו הכי תולין להקל ואני אומר מה שנפל לתוך התרומה תרומה היתה ומה שנפל לתוך חולין חולין היו. ודכוותה היו לפניו שתי קדירות אחת של היתר ואחת של איסור ולפניהן שתי חתיכות אחת של נבלה ואחת של שחוטה ונפלו אלו לתוך אלו מין במינו הוא וההיתר רבה על האיסור וכן אפילו היה מין בשאינו מינו אם יש בהיתר יתר מכדי אכילת פרס בכנגד חתיכת הנבלה שאפילו נפלה נבלה לתוך קדירה של היתר אין כאן אלא שיעור דרבנן ואי נמי כזית של שומן גיד הנשה דרבנן וכזית של שומן דהיתר ונפלו אלו לתוך אלו אני אומר היתר לתוך היתר נפל ואיסור לתוך איסור נפל. וכל שכן בשאין שם אלא חתיכה אחת של איסור ונפלה לתוך אחת מהן שיש לתלות בזה להקל ולומר לתוך של איסור נפלה שהרי לא ראינו שנפל כלום לתוך של היתר. וכן שנינו במסכת תרומות פרק האוכל תרומה מזיד. שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלה סאה של תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזו מהן נפלה הרי אני אומר לתוך תרומה נפלה. ואם תאמר אם כן למה הביאו ביבמות ובפסחים ברייתא דשתי קופות ולפניהן שתי סאין ולא הביאו הא מתניתין דתרומות יש לומר דניחא ליה טפי לאיתויי ברייתא משום דמההיא איכא ריבותא טפי דאע"ג דאיכא תרתי שאני אומר כמו שאמרנו אפילו הכי תלינן להקל. וביבמות נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש אי בעינן ריבויא או לא. דגרסינן התם תניא שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר וכו'. אמר ריש לקיש והוא שרבו חולין על התרומה דקסבר ריש לקיש דאפילו בדרבנן בעינן ריבויא ור' יוחנן אמר אעפ"י שלא רבו חולין על התרומה ואקשינן וסבר ר' יוחנן בדרבנן לא בעיא ריבויא והתניא מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות נתן סאה ונטל סאה כשר. ואמר רב יהודה בר שילא אמר רב אסי אמר ר' יוחנן עד רובו מאי לאו דנשתייר רובו לא דלא נישקול רובו. ואי בעית אימא שאני התם דאיכא למימר שאני אומר כלומר שאינו ודאי שנפלה לתוך החולין שאני אומר לתוך תרומה נפלה ולפיכך תולין להקל אפילו לא רבו חולין על התרומה. ושמעינן מיהא דאקשינן ממקוה לר' יוחנן דאע"ג דלא בעי ר' יוחנן ריבויא מכל מקום שיהו חולין כתרומה מיהא בעיא דאי לאו הכי לא אמרינן שאני אומר וקשיא לי באיסורין דרבנן למה לי ריבויא לריש לקיש ואפילו חד בחד לרבי יוחנן דהא כיון דמספקא לן אי נפלה תרומה לתוך חולין או לא הוה ליה ספק בדרבנן ולקולא. ושנינו בתוספתא תרומות פרק הזורע פשתן של תרומה היו לפניו שתי מדוכות אחת של חולין ואחת של תרומה ונתן מאחת מהן ואין ידוע מאי זה מהן נתן הריני אומר משל חולין נתן אלמא לעולם תולין להקל בשל דבריהם. ונראה לי דכיון שבודאי נפלה כאן תרומה אלא שאין ידוע לאי זו אין אומרין בכי הא ספיקא דרבנן לקולא. ומיהו כיון דקופות מוחלקות סגי לריש לקיש בריבויא ולר' יוחנן אפילו חד בחד. אלא דקשיא לי הא דתנן במסכת תרומות פרק המפריש מקצת תרומה ומייתינן לה בריש פרק קמא דביצה הדורס קציעות על פי הכד ואין ידוע אי זו היא רבי אליעזר אומר רואין אותן כאלו הן פרודות והתחתונות מעלות את העליונות ר' יהושע אומר לא תעלה עד שיהא שם מאה כד. ושאלתי את פי הרב רמב"ן ז"ל ותירץ לי דהתם כשהם של אדם אחד אי נמי בשל שני בני אדם וכשבאו לישאל בבת אחת אבל אם היו חביות של ב' בני אדם ובאו לישאל בזה אחר זה אפילו לא היו שם מאה כד כולן מותרות. דכל בדרבנן תולין להקל דומיא דשני שבילין ובשיש ביניהן אחת של תרומה אני תולה להקל אפילו בשבאו שניהם בבת אחת. ובודאי דלגבי שני שבילין תולין טהור בטמא כדבריו ואפילו באו לישאל בבת אחת וכדאמרינן בנדה בריש פרק האשה שהיא עושה צרכיה אמר ר' יוסי בר חנינא טהור ותלוי שהלכו בשני שבילין אחד טמא ואחד טהור תולה טהור בתלוי לדברי הכל. ומיהו אינו מחוור בעיני דאם איתא הוה להו לפרושי התם בחביות של אדם אחד או שבאו לישאל בבת אחת וכדרך שפירשו בשני שבילין. (הערה: אישתמיטתיה מתניתין תרומות פ"ג מ"ב ופ"ז מ"ו דאפילו בשניהם חולין מותרין שתיהן וע"כ מטעם הרמב"ן ז"ל וכדמוקי הירושלמי רישא דמתניתין אכל אחר את השניה דמיירי בבאו לשאול בזא"ז כן ה"נ גם בסיפא מיירי בכה"ג והוא ברור אמנם גם חילוקו של הרשב"א ז"ל מוכרח מן התוספתא היה טבל וכו' כדלקמן אבל רק לענין ב"א אבל בזא"ז בכל גווני תלינן). ועוד דאדרבה בתוספתא תרומות משמע בהיפך דכשהן של אדם אחד שראויות להתפנות ולהתערב יחד אנו רואין אותן כאלו הן אחת ומצטרפות. אבל כשהן של שני בני אדם או אפילו של אדם אחד ואין דרכן להתערב יחד אין מצטרפות. דתניא התם פ' סאה תרומה שתי קופות בשתי עליות שתי מגורות בעלייה אחת יעלו ר' יהודה אומר לא יעלו ר"ש אומר אפילו הן בשתי עירות מעלות זו את זו בזו מאה ובזו אין מאה הריני אומר לתוך מאה נפלה. פירוש שתי קופות בשתי עליות ואיני יודע באי זו מהן נפלה מצטרפות אבל שתי מגורות דוקא בעלייה אחת מצטרפות אבל בשתי עליות אין מצטרפות. ואמרינן עלה בירושלמי מה בין קופות למגורות. ופריק קופות עשויות להתפנות מגורות אין עשויה להתפנות. אלמא ממנה אתה דן לשתי קופות של שני בני אדם שאין עשויות להתפנות במקום אחד שאין מעלות זו את זו ואע"ג שיש לדון בזה וכמו שאני עתיד לכתוב בעזרת השם. מכל מקום ממנה אנו למדין דיותר יש להקל ולומר שיצטרפו ויעלו באדם אחד ממה שיצטרפו ויעלו בשהם לשני בני אדם. ולפי דברי הרב ז"ל אדרבה כשהם לשני בני אדם אין צריכות שיעור אלא בכל אחת ואחת אני אומר לא בזו נפלה וכל אחד ואחד אוכל את שלו ואפילו לא היה בשתיהן כדי להעלות אלא מסתברא לי לפי שאין אומרין שאני אומר אלא במקום שאינו צריך ליבטול כלל כשתמצא לומר כאן נפלה כגון שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה דכשתמצא לומר תרומה לתוך תרומה נפלה לא מדין ביטול אתה מתירה אלא ממילא יש לה מתירין שקופת התרומה נשארה בהיתרה כמו שהיתה וכן החולין. וכן שתי קופות אחת מדומעת ואחת שאינו מדומעת דתנן בפרק ששי של תרומות אחת מדומעת ואחת שאינו מדומעת אני אומר מדומעת לתוך מדומעת נפלה לפי שבכל אלו תלינן תרומה לתוך תרומה משום דיש היתר לשתיהן אבל כשאין היתר לשתיהן אלא בביטול לא. דתניא בתוספתא תרומות גבי ההיא דשתי קופות היה טבל ומעשר ראשון ומעשר שני הרי זו אסור שלא התירו ספק מדומע אלא בשיש לו מתירין. כלומר בשתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה דכשאתה תולה תרומה בתרומה יש מתירין לשתי הקופות זו נשארה בהיתירא וזו בהיתירא אבל אם אתה תולה את התרומה בטבל כלומר אם אתה אומר שהתרומה בתוך הטבל או בתוך המעשר נפלה הרי אתה אוסרן אלא אם יש בהן שיעור כדי להעלות את התרומה. וכן אפילו היו שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה טהורה ולפניהן סאה של תרומה טמאה ונפלה לתוך אחת מהן שתיהן אסורות אלא אם כן יש בהן כדי להעלות דתניא בתוספתא שתי קופות אחת של תרומה טמאה ואחת של חולין טהורין נפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואיני יודע לאיזו מהם נפלה הריני אומר לתוך תרומה טמאה נפלה וחולין טהורין לא יאכלו בטהרה עד שיתחשבו שאין בכל העיסה ועיסה כביצה. שתי קופות אחת של תרומה טהורה ואחת של חולין טהורין נפלה סאה תרומה טמאה לתוך אחת מהן ואיני יודע לאיזו מהן נפלה שתיהן אסורות אם יש בהן להעלות זו את זו מעלות זו את זו וזו וזו לא יאכלו בטהרה עד שיתחשבו שאין בכל עיסה ועיסה כביצה. וכיון שכן כל שאם אתה אומר אני אומר בזו נפלה ולא בזו אתה יכול להתיר את שתיהן בלי שתצטרך לשום שיעור לבטל את האיסור אתה תולה להקל ואומר בזו נפל אבל כל שאתה צריך לשיעור כדי לבטל כגון ליטרא קציעות שנדרסה על פי החביות שאלו אתה אומר לא לתוך זו נדרסה אלא לתוך חברתה עדיין אין אתה מתיר את השנית אלא אוסרה כיון שאין בה כדי לבטל את האיסור. וכיון שאנו צריכין על כל פנים לשיעורין אם באנו להתירן אפילו בפרודות לא תתיר אלא אם כן יש בשתיהן ששים או מאה של היתר כנגד האיסור לפי מה שהוא איסור. וקיימא לן כרבי יוחנן דלא בעי ריבויא כל מקום שיש לומר אני אומר ובאיסורין שעיקרן של דבריהם ובאיסורין שעיקר דבר תורה ושיעורין מדבריהם גם בהן תולין להקל ואמרינן שאני אומר והוא שרבה עליו היתר עד כדי שיתבטל דבר תורה בתוכו דכל שדבריהם הקלו לומר שאני אומר אבל להקל בשל תורה לא אמרו וכמו שכתבנו. ולפיכך שתי קדירות אחת של היתר ואחת של איסור ונפל איסור לתוך אחת מהן ואינו יודע לאי זו מהן נפלה אם מין במינו הוא שבטל ברוב מדאורייתא אעפ"י שהחמירו עליו חכמים להצריכו ששים אם שיעור ההיתר כשיעור האיסור אני תולה להקל ואומר שאני אומר איסור לקדירה של איסור נפל ואם הוא מין בשאינו מינו כל שהאיסור מועט שאין בו כנגד ההיתר כזית בכדי אכילת פרס אני אומר גם כן אני אומר איסור לתוך איסור נפל. וכפי דעת האומרים דטעמו ולא ממשו דאורייתא אין תולין להקל במין בשאינו מינו עד שירבה היתר על האיסור ששים אבל למעלה משיעור ששים אינו דבר תורה ותולין בו להקל אעפ"י שהחמירו חכמים להצריכן יותר מששים. היו שתי הקדירות של היתר שתיהן אסורות עד שיהיה בין שתי הקדירות של היתר כדי להעלות שתיהם את האיסור ואם היו שתי הקדירות של היתר ונפל איסור בתוך אחת מהן ויודע לאי זה מהן נפל ואין בה כדי להעלות ונאסרה מחמת מעוטה ואחר כך נפל איסור בתוך אחת מהן ואינו ידוע לאי זו נפלה אני אומר למקום שנפל איסור ראשון לשם נפל איסור שני ומן הטעם שאמרנו דתניא בתוספתא תרומות נפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן וידוע לאי זו מהן נפלה ואחר כך נפלה שניה ואין ידוע לאי זו מהן נפלה הריני יכול לתלות ולומר למקום שנפלה ראשונה נפלה שניה. נפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאי זו מהן נפלה ואחר כך נפלה שניה וידוע לאי זו מהן נפלה אינו יכול לתלות ולומר למקום שנפלה שניה שם ראשונה. היו שתי קדירות של היתר ונפל איסור לתוך אחת מהן אם יש באחת מהן כדי להעלות את האיסור ובשניה אין שיעור להעלות גם בזו תולין להקל ואומרים לזו שיש בו שיעור כדי לבטל נפל ומן הטעם שכתבנו שאף כשאתה תולה בזו שיש בו כדי לבטל נשאר הכל על היתירו כמו שהיה מתחילה. ותניא בתוספתא תרומות בזו מאה ובזו אין מאה הרי אומר לתוך מאה נפלה. ואם אין באחת מהן כדי לבטל את האיסור אבל יש בין שתיהן לבטלו אם שתיהן של אדם אחד הן רואין את שתיהן כאלו הן כאחת ומצטרפין ומעלין והיינו דתנן ליטרא קציעות שנדרסה על פי הכד ואינו ידוע אי זו היא ר"א אומר רואין אותן כאלו הן פרודות והתחתונות מעלות את עליונות ר' יהושע אומר לא תעלה עד שיהא שם מאה כד. ואפילו היו שתי קדירות בשתי עליות ואינו ידוע לאי זו נפל שתיהן מצטרפות ומעלות דתניא בתוספתא תרומות שתי קופות בשתי עליות שתי מגורות בעליה אחת הרי אלו יעלו ר' יהודה אומר לא יעלו ר' שמעון אומר אפילו הן בשתי עירות מעלות זו את זו וקיימא לן כתנא קמא. אבל אם היו שתי קדירות לשני בני אדם כתב רבינו שמשון ז"ל בפירוש המשנה במסכת תרומות שאינן מצטרפות. והביא ראיה ממה ששנו בתוספתא זו שכתבנו משתי קופות אפילו בשתי עליות יעלו. ואלו במגורות קתני במגורה אחת יעלו אבל בשתי עליות לא יעלו. ומפרש בירושלמי מה בין קופות למגורות קופות דרכן להתפנות מגורות אין דרכן להתפנות. ופירש הוא ז"ל קופות עשויות הן להתפנות ולהתערב יחד אבל מגורות אין דרכן להתפנות ולהתערב יחד. כלומר וכל העשוי להתערב כמעורב דמי. וכתב הוא ז"ל לפי טעם זה נראה דהאי דמעלות זו את זו כשיש בזו חמשים ובזו חמשים היינו כששתיהן של אדם אחד שדרכן להתפנות ולהתערב אבל בשל שני בני אדם שאין דרכן להתערב לא. וחזק עוד הרב ז"ל הסברא הזו ממה ששנו בסיפא של אותה תוספתא בזו מאה ובזו אין מאה הריני אומר לתוך מאה נפלה. ואיכא למידק למאי נפקא מיניה כי איכא באחת מאה והא אפילו ליכא בכל חדא אלא חמשים מעלות זו את זו אלא חמשים לתרי גברי איצטריך. ולי נראה דבין של אדם אחד בין של שני בני אדם מצטרפין ומעלין שאם כן ליטרא קציעות דוקא בשכל הכדין לאדם אחד הא בשני בני אדם אינן מצטרפין. ואם כן כשם שחלקו שם בשחורות ולבינות אם מעלות זו את זו וכן בעגולין גדולים וקטנים ובפרודות ושאינן פרודות היה להם גם כן לחלק בין אדם אחד לשני בני אדם. ומתניתין נמי סתמא קתני שתי קופות שני מגורות שנפלה סאה תרומה בתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזו מהן נפלה מעלות זו את זו ולא חלק בין אדם אחד לשני בני אדם ומיהו אפשר דמאי דלא פריש במתניתין פריש בברייתא. ומיהו מה ששנו בתוספתא בזו מאה ובזו חמשים אני אומר לתוך של מאה נפלה מסתברא לי שאינה ראיה דוקא להעמידה בשני בני אדם אלא נראה לי שהטעם בזה לפי שאין דבר מצטרף לבטל את האיסור אלא מה שנכנס בספק מחמת האיסור דכלפי שהאיסור מכניסו בספק מתעורר הוא לבטלו מה שאינו נכנס בספק איסור מחמת האיסור מה לו להצטרף עם אחר לבטל את האיסור דומה קצת למה שאמר ר' יהושע שאין התחתונות מעלות את העליונות לפי שלא נכנסו התחתונות בספק כלל מחמת ליטרא קציעות התרומה שנדרסה על פי הכד. וכיון שכן כשיש באחת מאה לא נכנסה היא בספק איסור שהרי אפילו תמצא לומר שבתוכה נפלה הרי זו מותרת ואם כן כשאין בשניה אלא חמשים לולי מדה זו שאנו תולין לומר בתוך של מאה נפלה אותה של חמשים היתה אסורה שהרי אין לה מי שיצטרף עמה להעלות שאין ראוי להצטרף אלא הנכנס בספק. ולפיכך שנינו שאעפ"י שאין להתירה מצד אותה מדה שאנו מצטרפין שתי קופות להעלות את האיסור מכל מקום יש לנו להתיר מצד מדה אחרת שאנו תולין במקום שיש מתירין. עוד אפשר לומר שלא שנו בזו מאה ובזו אין מאה הריני אומר לתוך מאה נפלה אלא מפני ששנינו בפרק שני של מסכת ערלה התרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי החלה והביכורים עולין באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה וצריך להרים. וגרסינן בירושלמי במסכת תרומות ר' זירא ור' חייא בשם ר' שמעון היו לפניו שתי קופות בזו חמשים סאה ובזו חמשים ונפלה סאה תרומה בתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזו נפלה רצה להעלות מזה מעלה מחצה מזו ומחצה מזו מעלה. ולפיכך שנו כאן שאם היו באחת מאה ובאחת חמשים אני אומר לתוך מאה נפלה ומשם הוא מרים ולא משל חמשים. וכדגרסינן נמי בירושלמי של מסכת תרומות בפ"ד את אמר קופות מעלות מגורות אינן מעלות היך עבידא שתי מגורות בשתי עליות ונפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן שתיהן אסורות ריבה על אחת מהן ובטלה שוגג מעלה ומתיר והשניה לכשירבה לה שוגג היא מותרות ואינה צריכה עלייה שכבר עלתה תרומה. אלמא אפילו מאותה שלא היו בה מתחלה אלא חמשים ואלו רצה מזה מעלה ואלו רצה מזה מעלה כשריבה על האחת והתירה ממנה מרים כל הסאה כל שכן זו שמשעת נפילה היה בה מאה והיא מותרות גמורה בלא צירוף השניה שממנה הוא מרים שאני אומר לתוכה נפלה כנ"ל. ומכל מקום צריכין אנו לחוש לדברי הרב רבי שמשון ז"ל שרב גדול ומובהק הוא. חתיכת איסור שנפלה לחתיכות של היתר ונתבטלה יש מן הגאונים ז"ל שאמרו שצריך להרים אחת ומשליך לכלבו כדי שלא יראה כאוכל את האיסור. ואינו מחוור שלא אמרו להרים אלא במתנות כהונה ומפני גזל השבט דתנן בפ"ב של מסכת ערלה התרומה ותרומת מעשר של דמאי והחלה והביכורים עולין באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה וצריך להרים. הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים ומצטרפין זה עם זה ואינו צריך להרים. והקשו בירושלמי הכא איתמר צריך להרים והכא איתמר אין צריך להרים. ופריק רבי יעקב בר זבדא ר' אבהו בשם ר' יוחנן מפני הגזל השבט. אלמא בכל שאר האיסורין ואפילו איסורי הנאה כגון ערלה וכלאי הכרם אין צריך להרים כלל אלא כיון שהותר הותר. ועתה נבאר חתיכה של איסור חשובה שאינה בטלה שנפלה לתוך חתיכות של היתר ונפלה אחת מאלו למקום אחר אם נלך אחר הרוב ונאמר זו שנפלה כאן מן ההיתר המרובה היתה או נחוש לומר זו היא אותה שנפלה שם תחלה. גרסינן בזבחים בפרק התערובות אמר רב יהודה אמר רב טבעת ע"א שנתערבה במאה טבעות ופירשו ששים למקום אחד וארבעים למקום אחד ופרשה אחת מארבעים אינה אוסרת מששים אוסרת. ואקשינן מאי שנא אחת מארבעים דלא דאמרינן איסורא לתוך רובא איתא אחת מששים נמי אמרינן איסורא ברובא איתא. אלא אימא פירשו ארבעים כולן למקום אחד אין אוסרין פירשו ששים כולן למקום אחד אוסרין כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי הנח לע"א שאפילו ספק ספיקא אסור עד סוף העולם ואוקימנא כתנאי דתניא ר' יהודה אומר רמוני באדן אוסרין בכל שהן כיצד נפל אחד מהן לתוך ריבויא ומריבוא לריבוא אסור ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון לריבוא אסור לשלש ומשלש למקום אחר מותר. ואקשינן שמואל דאמר כמאן אי כר' יהודה אפילו בשאר איסורי תורה נמי אסור אי כר' שמעון בע"א נמי שרי וכי תימא שני ליה לר' שמעון בין ע"א לשאר איסורי והתניא ספק ע"א אסור ספק ספיקא מותר. מני לא ר' יהודה ולא ר"ש. ופריק לעולם ר' שמעון בע"א נמי שרי ושמואל סבר כרבי יהודה בחדא ופליג עליה בחדא וקיימא לן כרב דכל רב ושמואל הלכה כרב באיסורי. ומכל מקום בכל שאר האיסורין חוץ מע"א אפילו שמואל מודה דספק ספיקא מותר דלא סבר לה כר' יהודה אלא בע"א בלבד והילכך חתיכת איסור חשובה שנפלה לתוך של היתר ומאותן חתיכות נפלה אחת מהן לתוך חתיכות אחרות או לקדירה כל אותו תערובת השני מותר שאני אומר האיסור לתוך הרוב נשאר וכן בכל האיסורין ואפילו באיסורין החמורין כחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחין ובריה דגיד הנשה ודבר שיש לו מתירין שהרי בטבעת של ע"א וברמוני באדן שאין להן ביטול אמרו כן. ומכאן הוכיח רבנו יעקב ז"ל דמה ששנינו מי שיש לו חבלי תלתן של כלאי הכרם ידלקו נתערבו באחרים ידלקו כולם דלא גרסינן בה נתערבו באחרים ואחרים באחרים וספרים דגרסי בהו אחרים באחרים טעות הוא שהרי לא מצינו כאן דאית ליה ספק ספיקא אסור. אלא ר' יהודה בלבד. ועוד ראיות אחרות וכן עיקר. ואפילו מי שגורס כן מפרש טעמא ונתערבו כל האחרים באחרים ואיצטריך ליה לאשמועינן דאע"ג דאיכא תרי רובי רובא התערובות ראשונה ורובא דתערובת שני אפילו הכי כולן אסורין וידלקו ואיצטריך משום דדכוותה איכא בעלמא להיתירא כדאיתא בסוף פרק קמא דכתובות דאמרינן התם הולכין אחר רוב העיר והוא דאיכא רוב סיעה בהדיא ואפילו עיר קטנה משום דאיכא תרי רובי ואין הולכין אחר רוב העיר גרידתא ואפילו עיר גדולה כאנטוכיא. מכל מקום מדברי כולם נלמוד דספק ספיקא אפילו בכל האיסורין החמורין מותר ודוקא בשנתערב מיעוט התערובות הראשון בשני אבל נתערב רוב התערובות הראשון בשני אסור שאני אומר איסור לתוך הרוב הוא וכל שנתערב כאן האיסור הרוב כאילו נתערב כאן האיסור ממש כמו שנתערב בתערובת הראשון והיינו דאמר רב יהודה פירשו ששים כולן למקום אחד אסורין. ומסתברא שאם פירשו מחצה על מחצה כגון שפירשו חמשים למקום אחד וחמשים למקום אחד ונפלו החמשים למקום אחד כולן מותרין דהא איכא ספק ספיקא והא דנקט ר' יהודה פירשו ארבעים לצד אחד היינו משום דקא מפליג למימר פירשו ששים לצד אחד כולן אסורין. ומיהו אמרו משמו של רבנו יצחק הזקן הידוע בעל התוספות ז"ל דלא אמרו ספק ספיקא להקל אלא בשתי ספיקות הבאות מכח שתי תערובות כגון זו שאמרנו שנפלה טבעת של ע"א לריבוא ומריבוא לריבוא דכל (דף קטו) חדא וחדא שבתערובת שניה איכא תרי ספיקי דבכל חדא וחדא איכא למימר לא זו היא שנפלה כאן ואם תמצא לומר זו היא שנפלה כאן שמא לא זו היא שנפלה לריבוא ראשון. אבל בעלמא שאינו בא מכח שני תערובות לא. ועל כן הוא מפרש בריש פרק קמא דביצה כי מה שאמרו שם נתערבה באלף כולן אסורות אספיקה אסורה קאי כלומר שאפילו ספק נולדה בי"ט ספק לא נולדה בי"ט אם נתערבה באחרות כולן אסורות. ומה ששנינו במסכת ערלה הצובע מלא הסיט בקליפי ערלה וארגו בבגד ואינו ידוע איזהו ר"מ אומר ידלק הבגד וחכמים אומרים יעלה באחד ומאתים ואלו נתערב באחרים לא קתני דאלמא אלו נתערב באחרים לכולי עלמא מותר ומשום ספק ספיקא י"ל דההוא בשנחתך מלא הסיט מן הבגד ואינו ידוע אם מלא הסיט האסור נחתך אם לאו דהשתא איכא תרי ספיקי כעין שתי תערובות. ולדידי קשיא לי מדאמרינן בפרק קמא דכתובות האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו מאי טעמא דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ואקשינן אמאי ספק ספיקא הוא ספק תחתיו זינתה ספק אין תחתיו זינתה ואם תמצא לומר תחתיו זינתה ספק באונס ספק ברצון ואוקימנא באשת כהן אבל באשת ישראל לא. והתם אין הספק באות מכח התערובות ואפילו הכי אתה דן אותן בספק ספיקא להקל. ויש לי לומר דהתם שאני שאי אפשר לזו לבא לפניך אלא בשתי ספיקות ואי אתה יכול להחמיר עליה ולומר דהיאך נתיר וכבר אסרתה כמו שאתה אומר בספק נולדה ביו"ט שמיד עמדה עלינו באיסור ואחר כך נתערבה באחרות וניתוסף בתערובת ספק זה השני. וכיוצא בזה במי שאסרנוה מחמת ספק טרפה ואחר כך נתערבה באחרות היאך נאמר שמא לא זו היא ואם תמצא לומר זו היא שמא לא טרפה היתה והלא כבר אסרתה משעת שנולד בה ספק טרפות והיאך נתיר מה שאסרנו מפני שנתערב באחרים ונאמר מה שאסרנו מותר היה. ורבנו יעקב ז"ל פירש התם בריש פרק קמא דביצה דאודאי קאי דליכא אלא חדא ספיקא אבל ספק נולדה ספק לא נולדה אם נתערבה באחרות כולן מותרות דכל ספק ספקה מותר. ובירושלמי מצאתי כדבריו דגרסינן התם בית שמאי אומר תאכל ובית הלל אומר לא תאכל כשם שהיא אסורה לאכול כך היא אסורה להטלטל נתערבה אחת במאה או אחת באלף כולן אסורות. ושאלו מה כמאן דאמר ספק הכן אסור ברם כמאן דאמר ספק הכן מותר מודה הוא הכא שהוא מותר. והשיבו נשרים ספק מהיום נשרו ספק מאתמול נשרו ברם הכא יש כאן אחת אסורה והיא מוכחת על כולן. אלמא בודאי הוא שאמרו שאוסר כל תערובתה אבל ספק נולדה מאמש ספק נולדה מהיום ספק ספקא הוא ומותר ומדברי רבנו יעקב ז"ל נלמוד דכל ספק ספק (דף קטז) אפילו בדבר שיש לו מתירין מותר לאלתר דהא אוקימנא טעמא דברייתא דקתני נתערבה באלף כולן אסורות משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפילו הכי ודאי אסורא ספיקה מותר וטעמא דכל שהוא בספק ספיקא היתר גמור משוינן ליה ואין צריך להמתין ואינו דומה לספק אחד בשל דבריהם דשרי כספק ספקה בשל תורה ואפילו הכי אסיק רב אשי התם בההיא דריש פרק קמא דביצה דבדבר שיש לו מתירין ואפילו בספק דרבנן אסור דהתם שאני דכיון דבספק אחד בכנגדו בשל תורה אסור אלא דמשום שהוא בשל דבריהם תקל בו להתיר בספק אחד כל שיש לו מתירין לא תקל בו. ואני תמה באותה שמועה שבפרק התערובות דמהתם משמע דוקא בשנפל האיסור לרוב ומאותו רוב נפל למקום אחר הוא שאמרו ספק ספיקא להקל מפני שכבר נתבטל מדאורייתא הא לאו הכי לא וכדתניא לשלש משלש למקום אחר מותר ואקשינן מאי שנא לשלש דאיכא רובא לתרי נמי איכא רובא. ופרקינן מאי שלש נמי תרי והוא. וקשיא לי כי ליכא רובא נמי הא איכא בכל חד וחד שבתערובת שני ספק ספיקא ושמא לא אמרו ספק ספיקא להקל אלא על ידי שתי תערובות וזה כדעת רבנו יצחק ז"ל שכתבנו וי"ל עוד דכל שנפל כאן איסור בודאי וליכא רוב היתר הרי אנו רואין כל אחד מאלו כגופו של איסור שהרי הוא אסור דבר תורה והילכך אין הולכין בכל ספק ספיקא בזה להקל ומכל מקום יש לחוש לדברי רבנו יצחק ז"ל שלא תהיר בספק ספיקא אלא בשתי ספיקות הבאות מכח שתי תערובות ונפקה מינה לספק טרפה שנתערבה באחרות שאין מתירין אותן מכח ספק ספיקא אלא אם כן היה חתיכה הראוי להתבטל מצד עצמה ברוב. ועתה נבאר חתיכת איסור שנתערבה באחרות של היתר ונאסרו ונפלה אחת מהן לים הגדול או שנאכלה אחת מהן אם הותרו כל השאר ונאמר זו שנפלה ונאבדה או שנאכלה זו של איסור היא שנאבדה ונאכלה אם לאו. גרסינן בזבחים בפרק התערובות אמר ר"ג אמר רבה בר אבוה אמר רב טבעת של עו"ג שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן דאמרינן הך דנפל דאיסורא הות איתיביה רבא לרב נחמן אפילו אחד בריבוא ימותו כולן ונימא הך דאיסורא מית א"ל רב דאמר כר' אליעזר דאמר קרב ראש אחד יקרבו כל הראשים והא"ר אלעזר לא התיר ר' אליעזר אלא שנים שנים אבל חד חד לא. אנא נמי תרתי אמרי כלומר לא התיר ר' אליעזר להקריב אלא שנים יחד דודאי חד מינייהו דהיתירא ואיכא למימר בכל חד האי דהיתירא ואיסורא תלינן בההוא דאיקרב ברישא אבל חד חד דאיכא למימר האי איסורא הוא לא אמר. א"ל אנא נמי תרתי קאמרי שימכור הטבעות שנים שנים. א"ר שמעון בן לקיש חבית שנתערבה במאה חביות נפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן דאמרינן הך דנפל דאיסורא נפל ואיצטריך דר"ש בן לקיש ואיצטריך דרב נחמן דאי איתמר דרב נחמן הוה אמינא הני מילי גבי ע"א דלית לה מתירין אבל תרומה דאית לה מתירין לא. כלומר אפשר לו למכרה לכהנים. ואי איתמר דרשב"ל הוה אמינא הני מילי חבית דמינכרא נפילתה אבל טבעת דלא מינכרא נפילתה לא. כלומר טבעת דבר קטן הוא וכשנטלת מתוך חברותיה אין מקומה ניכר ולא מוכחא מילתא במאי תלינן איסורא ואתי למישרינהו בלא נפילה קמשמע לן רב נחמן. ויש ספרים דגרסי אמר רבה לא התיר ריש לקיש אלא חבית דמינכרא נפילתה אבל תאנה לא. ורב יוסף אמר אפילו תאנה כנפילתה כך עלייתה. ומשמע דאפילו לגירסא זו קיימא לן דאפילו בתאנה מותר חדא דהא רב נחמן אמר אפילו טבעת וטבעת ושניהם לא מינכרא נפילתן ואפילו הכי קא שרי רב נחמן משמיה דרב ואפילו פליג רבה הוו להו רב נחמן ורב יוסף לגבי רבה תרי והלכתא כוותייהו. והרמב"ן ז"ל כתב בע"א גירסת ירושלמי שבמסכת תרומות היו לפניו עשרים תאנים ונפלה אחת לתוכו ואבדה אחת מהן רשב"ל אמר ספיקן בטל ברוב ורב יוחנן אמר כולן נעשו הוכיח מודה ר' יוחנן שאם ריבה מהן על מקום אחר או שריבה ממקום אחר עליהן ספיקן בטל ברוב. וכתב הוא ז"ל ומשמע דהלכתא כריש לקיש דהוא אמרה להאי שמעתה בגמרא דילן ולא פליג עלה ר' יוחנן. אחר כך מצאתי כן גם לראב"ד ז"ל. והילכך בין בחביות של יין נסך בין בשאר האיסורין שאינן בטלין ברוב אם נתערב יבש ביבש ונפל אחד לים הגדול או שנאכל השאר מותרין שאני אומר הך דאיסורא נפל. ויש אומר דלא אמרו כן אלא בחומרי התערובות כגון טבעת של ע"א שנתערבה לריבוא וכן חבית סתומה של יין נסך או של תרומה שנפל למאה ותאנה של ערלה שנפלה לפחות ממאתים דמדינא דאורייתא בטיל בששים אלא שהחמירו עליהן אבל בשאר איסורין הבטלין בששים כיון שאלו נתערבו היה האיסור נותן טעם בהיתר אפילו נפלה אחת מהן לים לא נתיר את השאר שבשיעור נתינת טעם לא נקל לומר אני אומר הך דנפל דאיסורא נפל. וזו הסברא כדעת האומרים דיבש ביבש אינו בטל מן הדין בפחות מששים כדינו בבלול. עוד יש אומר דלא אמרו להתירו (דף קיז) באכילה אלא בהנאה. וכל זה אינו מחוור דביש ביבש בעלמא מדינא חד בתרי בטיל וכמו שכתבנו למעלה. והילכך אפילו תאנה של ערלה או של תרומה ובריה וחתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין שנתערבו יבש ביבש אפילו חד בתרי ונפלה אחת מהן לים הותרו כולן. וכן מה שהתירו שם בפרק התערובות אפילו לאכילה התירו וכן כ' הרמב"ן ז"ל והביא ראיה דהא התם בחבית דתרומה איירי ותרומה בהנאה מישרא שריא אבל ודאי לא איצטריך להתיר אלא אכילה וממנה אפילו בחביות של יי"נ ושאר האיסורין ועוד מההאי גירסת ירושלמי שכתבנו שהתיר רשב"ל תאנה שנפלה לתוך עשרים תאנים שמעינן תרתי חדא דאפילו בשיעור נתינת טעם אמרו דהא בנפלה לתוך עשרים קאמר. ועוד שמעינן מינה דאפילו להתיר אכילה קאמר. ואף לראב"ד ז"ל מצאתי כן בפירושיו בע"א והוכיח כן מההיא דירושלמי. ואלא מיהו דוקא בשנפלה מאיליה אי נמי שהפילה הוא בשוגג אבל הפילה במזיד לא כדין כל מבטל איסור בידים במזיד וכמו שאני עתיד לכתוב בשער שלאחר זה בעזרת השם. וכן נמי דוקא בשנאבדה כגון שנפלה לים או נאכלה אבל פרשה למקום אחר לא דאדרבה אנו אומרין איסורא לתוך רובא אישתאר. וטעמא דמילתא דכל שישנה בעין ואתה צריך לדון עליה ועל השאר מפני מה נאמר בזו האחת שהיא היא האסורה אדרבה יש לנו לומר שהאיסור נשאר בתוך הרוב אבל בשנאכלה אחת מהן או נאבדה ואין אתה צריך לדון על אותה שכבר הלכה ואין בפנינו לדון אלא על אלו אנו אומר שאותה שנאבדה אותה היא שאסורה. והעיקר לכל זה משום שכבר נתבטל ברוב דבר תורה וכל בדרבנן יכולין אנו לתלות ולומר אני אומר הך דאיסורא נפל והני דהיתירא נינהו כנ"ל ולענין איסור הנבלל בתוך ההיתר ואין בהיתר שיעור כדי לבטל את האיסור וחזר ונפלה מקצתו למקום אחד אם ניחוש ונראה כל השיעור שנפל כאן מאותו התערובת כאלו כולו איסור אם לאו. כבר כתבתי בארוכה שאין אומר חתיכה עצמה נעשית נבילה לאסור את תערובתה בכדי שיעור כולו ואין אוסרת אלא לפי חשבון האיסור שבה חוץ מבשר בחלב שבבשר בחלב כל אחד מהם היתר בפני עצמו וכשנתערבו חזר להיות בשר בחלב וחלב בבשר. וזה כדעת רבנו אפרים ז"ל והוא העיקר והנכון וכמו שבארנו למעלה גבי דין חתיכה עצמה נעשית נבלה ועתה נבאר איסור מועט שנפל לתוך היתר מרובה ונתבטל וחזר ונפל עוד איסור לתוכו אם נאמר ראשון ראשון בטל או נאמר מצא מין את מינו וניעור גרסינן בסוף פרק השוכר שבע"א כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל כלומר בין שנפל שם בקטופין בין שנפל שם בקילוח בלא הפסק מדאמרינן התם כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן המערה יין נסך מצלצול קטן לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ודוקא צלצול קטן דלא נפיש עמודיה אבל חבית דנפיש עמודיה לא. ואי במקטף קטיפי מ"ש צלצול קטן ומ"ש חבית כל שאין בעמוד עצמו כדי לאסרו ראשון ראשון בטל אלא ל"ש דאפילו בלא מקטף כל שלא נפל שם בבת אחת ממש כדי לאסרו אמרינן ראשון ראשון בטל. ואקשינן עליה דרב דימי מדתנן יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא מאי לאו דנפיל איסורא לגו היתירא ודחינן לא דקא נפיל היתירא לגו איסורא. כלומר והוא שנפל ההיתר מעט מעט ואעפ"י שלבסוף ריבה היין של ההיתר על היין נסך עד שאילו היה מים ביין היה מבטל טעמו אסור משום דיין ההיתר נמי ראשון ראשון בטל ובשלא נפל שם בבת אחת כל כך מן ההיתר שיהא בו כדי לבטל טעמו של יין נסך אלו היה כנגדו מים ביין. ואיכא למידק דאם כן לר' יוחנן מה הפרש בין יין נסך לשאר האיסורין דכל שנפל לתוך היתר ראשון ראשון בטל ומן הדין ואפילו ביין נסך ואי נפל ההיתר לתוך איסור נמי ראשון ראשון בטל והאיסור המועט אוסר ההיתר המרובה דקמא קמא דנפל מן ההיתר איבטיל ליה ואם כן מאי קאמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו. וראיתי לראב"ד ז"ל שחלק בדין זה בין במינן לשאינן מינן דמין במינו ראשון ראשון בטל ואעפ"י שנפל שם היתר לבסוף אפילו כל היום כולו אבל מין בשאין מינו אם יחזור ונפל לתוכו עוד היתר עד כדי שלא יהא באיסור כדי נתינת טעם בכל ההיתר מותר ואעפ"י שנאסר ההיתר תחלה עכשיו חזר וניעור והטעם לזה מפני שאין מים בשאינו מינו אוסר אלא מחמת נתינת טעמו והרי בטל טעמו אבל במין במינו אינו מחמת טעמו שהרי אין טעמו ניכר בו כלל אלא מפני מיעוט נאסר וכיון שנאסר חזר להיות כמותו וחזר המיעוט להיות רב. ומכל מקום עדיין קושייתנו במקומה עומדת במין במינו. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דהיתירא לנו איסורא לאו משום דראשון ראשון בטל שלא מצינו ביטול בהיתר שאין אדם עשוי לבטלן וכדאמרינן בעלמא כשבטל אסור לכתחילה דבשוגג מותר אלא חומר הוא ביין נסך שאף היתר מרובה שנפל לאיסור מועט אסר כיון שאין בו שיעור ששים לבטל אותו משעה ראשונה. ומיהו בשאינו מינו בטל שהרי בטל טעמו. והרמב"ם ז"ל נראה שיש לו טעם נכון בענין דחומר הוא ביין נסך שכל שהוא במקומו ואפילו טיפה אחת בבור ונפלה שם חבית גדולה בבת אחת הכל אסור מה שאין כן ביין נסך המועט הנופל לתוך הבור של יין כשר וכענין ששנינו לגבי מקוה רביעית. מים שאובין בתחילה פוסלין את המקוה ושלשת לוגין על פני המים ואי קשיא אגרדמים שקדח במיניקת שטיפה אחת שנפלת מפיו אוסרת כל החבית איכא למימר דכיון שהדבר ידוע שכשפוסק טיפה שנגעה בפיו חוזרת ונופלת לחבית הרי היא כטיפה אסורה שהיא מעורבת בתוך החבית ולא כטיפה אסורה של יין נסך הנופלת לחבית. ואי נמי י"ל דברייתא דאגרדמים ר' יהודה היא דאמר מין במינו לא בטיל וכמו שאני כותב בבית היין בשער החמישי במשנת יין נסך אסור ואוסר בכל שהו. וכן נראה מדברי רבנו תם ז"ל. כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן המערה יין נסך מצלצול קטן לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ודוקא צלצול קטן דלא נפיש עמודיה אבל חביות דנפיש עמודיה לא. כי אתא רבי אמר ר' יוחנן יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שנפל שם קיתון של מים תחילה אבל לא נפל שם קיתון של מים תחילה מצא מין את מינו וניעור. איכא דמתני לה אמתניתין יין ביין כל שהוא כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שלא נפל שם קיתון של מים אבל נפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. מאן דמתני לה אמתניתין לא בעי תחילה ומאן דמתני לה אדרבין בעי תחילה. ולענין פסק הלכה כתב רש"י ז"ל ואין הלכה כרב דימי דאתא רב יצחק והחמיר ואתא רבין והחמיר. נראה מדבריו דרב דימי ורב יצחק ורבין פליגי דמר אמר לאו הכי אמר ר' יוחנן אלא הכי ומר אמר לאו הכי ורב יצחק אסר מאי דשרי רב דימי ורבין אסר מאי דשרי רב יצחק והלכתא כרבין וכן כתב הראב"ד ז"ל. והילכך לענין יין נסך בין שנפל איסור לתוך היתר בין שנפל היתר לתוך איסור אפילו טיפה אחת של יין נסך אוסרת כל הבור כפשטה דמתניתין וכפשטה דברייתא דאגרדמים שקדח במיניקת אבל אם נפל שם קיתון של מים קיימא לן כרבין דאמר רואין את מינו כמי שאינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. ויש מי שאומר דדוקא בשנפל שם קיתון של מים תחילה וכמאן דמתני לה אדרבין אבל לא נפל שם קיתון של מים תחילה כבר נעשה הכל יין אסור ואינו בטל עד שיפלו שם מים רבים כדי לבטל את שניהם. ומסתייעא הדין סברא מהא דאמרינן בפרק כל הבשר אפשר לסוחטו אסור דחתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות ויש אומרים דקיימא לן כמאן דמתני לה אמתניתין ואפילו נפל שם קיתון של מים לבסוף ולא אמרו אפשר לסוחטו אסור אלא בבשר בחלב בלבד מפני שאין כאן איסור מעורב לתוך היתר אלא שניהם היתר וכשנתערבו נאסרו והרי הכל כגוף אחד של איסור. והראיה ממה ששנינו בפרק ראשון של מסכת תרומות אין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון ואין המחומץ חוזר ומחמץ אלא לפי חשבון ואין מים שאובין פוסלין אלא לפי חשבון וזהו דעתו של רבנו אפרים ז"ל והיא הנכון והברור שבדעות. וכבר כתבתי ראיות הראשונים וראיותיו בארוכה בשער הראשון של בית זה בענין חתיכת היתר שנאסרה מחמת שקבלה טעם מן האיסור. ולענין מה שכתבנו דלית הלכתא כרב דימי דאמר ראשון ראשון בטל כתב הרב ר' אברהם ז"ל דוקא יין ביין אבל יין במים וכן לכל איסור הנימוק לתוך ההיתר כגון חלב ודם וכן כל כיוצא בזה מן האיסורין הבטלין ושאין צריך להרים הלכתא כוותיה דכל שלא נפל איסור לתוך ההיתר בבת אחת כל כך שהיא בו בנותן טעם ראשון ראשון בטל ואפילו נפל שם כל היום כולו דכיון שנתבטל חזר להיות היתר גמור ושוב אינו ניעור לאסור ולא עוד אלא שהוא מצטרף להיתר לבטל איסור הנופל בו לאחר מיכן דתנן במסכת ערלה פ"ב הערלה מעלה את הכלאים והכלאים לערלה והערלה את הערלה כיצד סאה ערלה או סאה של כלאי הכרם שנפלה למאתים ואחר כך נפלה סאה ועוד ערלה או סאה ועוד כלאי הכרם זהו הערלה מעלה את הכלאים והכלאים מעלה את הערלה. פירוש שאותו ועוד אחרון מתבטל בסאה ערלה שנתבטלה שם בתחלת ונעשית חולין גמורין והוא שיש באותו סאה מאתים כנגד אותו ועוד. ותנן נמי לעיל מינה התרומה מעלה את הערלה והערלה מעלה את התרומה כיצד סאה תרומה שנפלה למאה חולין ואחר כך נפלו שלשה קבין ועוד ערלה או שלשת קבין שנפלו למאה סאה חולין ואחר כך נפלה סאה ועוד תרומה זהו תרומה מעלה את הערלה והערלה מעלה את התרומה. ודוקא בערלה וכלאי הכרם דמכיון שנתבטלו אין צריך להעלותן משם וכמו שנתבאר למעלה שאין צריך להרים אלא בתרומה ושאר המתנות ומשום גזל השבט ולפיכך בשאר האיסורין כיון שנתבטלו חזרו להיותן היתר גמור וכן נמי בתרומה לגבי ערלה ולהתיר לכהן שאינו צריך להרים התרומה משם אבל תרומה שנפלה בחולין ולגבי ישראל שצריך להרים והיא מדמעה במקום אחר לפי חשבון תרומה שבה ותנן בתרומות סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה סאה אחרת הרי זו אסורה ור"ש מתיר דדוקא כפי חשבון התרומה שבה אבל טפי לא מצטרפא בהדי תרומה אחרת לאסור והוא הדין לכל איסורין אחרים שלא נימוחו כגון כזית חלב שנפל בשל ששים של היתר ולא נימוח כי אם חציו כיון שהאיסור קיים שאם יפול לקדירה אחרת יאסור עוד כחלב גמור אם יפול עוד באותה קדירה (דף קיח) זית אחד של חלב ונימוחו שניהם יצטרפו שניהם לאסור את הקדירה ולא נחשוב את הראשון כאלו נימוח כולו כבר קודם נפילת הב' שהרי מצאו בעין שעדיין ראוי לאסור במקום אחר משום הכי מצטרף עם האחרון כדין תרומה וכן כל כיוצא בזה. אלו דברי הרב ז"ל והרמב"ן ז"ל כתב דדין שאר האיסורין כדין יין נסך לענין זה שאם נפל איסור מועט לתוך היתר אעפ"י שנתבטל בתוכו אם חזר עוד ונפל שם מעט מעט אם לבסוף יהיה בין כל האיסור שנפל שם מתחלה ועד סוף כדי ליתן טעם בהיתר אין אומרים ראשון ראשון בטל דטעמא לא בטיל אלא חזר האיסור ונתעורר דהא דרב דימי לאו דינא ואידחיא לה דלא אמרה ר' יוחנן וכיון דאידחיא לה לגמרי אידחיא בין ביין נסך בין בשאר האיסורין והראיה מדפרכינן לרב דימי ממתניתין דקתני יין במים בנותן טעם דמשמע דלדעתיה דרב דימי דאמר ראשון ראשון בטל קשיא מתניתין אבל לדידן ניחא. ואם כדברי הראב"ד ז"ל דבאיסורי נותן טעם אף לדידן נותן טעם ראשון ראשון בטל לימא ליה רב דימי. ולטעמיך מתניתין מי ניחא והא ראשון ראשון בטל דינא הוא בשאר האיסורין ומתניתין דמסכת ערלה היא. אלא ודאי משמע דלדידן לית לן ראשון ראשון בטל אף בשאר האיסורין אלא איסור חוזר וניעור ומצטרף לנתינת טעם. ואם תאמר מתניתין דערלה שאני התם משום ששיעורה במאתים וכן כלאי הכרם ואפילו לכשתפול שם סאה אחרת אכתי אין בה כדי נתינת טעם ובכל כי הא אמרינן ראשון ראשון בטול עד שיפול שם כ"כ שיתן שם טעם שזהו אחד בששים דכל שנוסף איסור על האיסור ראשון עד שיהיה בין בשל ראשון בין בשל שני עד כדי נתינת טעם איסור ראשון חוזר וניעור. ולפי זה מתניתין דקתני יין במים בנותן טעם כפשטה מיתוקמא לדידן דלית לן כרב דימי כלומר באיסורא לגו היתירא ואעפ"י שנפל שם מעט מעט ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק כיסוי הדם אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שנפל מים לתוך דם אבל נפל דם לתוך מים ראשון בטל ואעפ"י שיש בו לבסוף מראה דם ומראית דם דהתם כנתינת טעם דהכא ואפילו הכי ראשון ראשון בטל. י"ל דהתם לענין קדשים הוא דאמרינן הכי אבל לענין איסורין לא. ואמרינן נמי התם גבי ההיא ולענין כיסוי אינו כן שאין דיחוי אצל מצות הילכך לענין איסורין נמי אינו כן דלגבי קדשים בלבד הוא ומשום טעמא דכיון שנדחה אינו חוזר ונראה אבל אין דיחוי אצל מצות ואיסורין אלא כל שיש בו טעם חוזר וניעור זהו דעתו של הרמב"ן ז"ל ונכון הוא ועיקר. ועתה נבאר המפקיד או המיחד דבר המותר אצל הנכרי או אצל מי שהוא חשוד אם ניחוש לתערובת איסור או לחליפין ובמה תהיה תקנתו בחותם אחד או בשני חותמות ואם מותר לסמוך על מי שהוא חשוד לאכול גבינה של עו"ג ולומר לו קח לי גבינה ממי שנזהר לאכול גבינות העו"ג או לומר לו קח לי מפלוני שהוא נזהר בגבינת העו"ג. שנינו בפרק שלישי של מסכת דמאי המוליך חטיו לטחון הכותי ולטחון עם הארץ בחזקתן למעשרות ולשביעית לטחון הנכרי דמאי המפקיד פירות אצל הכותי ואצל עם הארץ בחזקתו למעשרות ולשביעית אצל הנכרי כפירותיו רבי שמעון בן יוחאי אומר דמאי מכאן משמע שהמפקיד אצל עם הארץ ואצל מי שהוא חשוד לאכול אחד מן האיסורין שהרבים רגילין לאכול בהם כדמאי לעם הארץ וכגבינה של עו"ג שאין האוכלין כפוקרין בעיני עצמן אף הן אינן חשודין לנו להחליף ומפקידין אצלו גבינה ומה שאנו מפקידין אצלן בחזקתו. ובגיטין פרק הניזקין פרכינן הא מתניתין אאידך מתניתין דתנן התם הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה מפני שהיא חשודה להחליף ופרקינן התם מוריא ואמרה בר ביה רב ליכלו חמימא ואנא איכול קרירא כלומר מתכוונת היא לתיקונו של בר ביה רב המתארח אצלה הא בעלמא לא. וחזרו והיקשו מאידך מתניתין דתנן הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה מפני שהיא חשודה לחלף את המתקלקל ופרקינן התם נמי כדקתני טעמא רבי יהודה אומר רוצה היא בתקנת בתה ובושה מחתנה ואיתא נמי בריש פרק קמא דחולין ועוד הקשו מדתניא אשת חבר טוחנת עם אשת ע"ה כלומר טוחנת חטים של בעלה חבר אצל אשת ע"ה הטחונת בזמן שהיא טמאה כלומר בזמן שאשת ע"ה מחזקת עצמה בטמאה דכל זמן שהיא מחזקת עצמה בטמאה אף היא נזהרת מליגע בהם כדי שלא תטמאם אבל לא בזמן שהיא טהורה כלומר שמחזקת עצמה כטהורה שמא תיגע בפירות ותטמאם דעמי הארץ עשאום כזבים ר"ש בן אלעזר אומר אף לא בזמן שהיא טמאה שחברתה נותנת לה ואוכלת כלומר חברתה אשת ע"ה אחר. השתא מיגזל גזלה חלופי מבעיא. ופרקינן התם נמי מוריא ואמרה תורא מדישיה קא אכיל. שמעינן מהא דכל היכא דאיכא חשש הוראה בחליפין חוששין ואין מפקידין אצלן לכתחילה הא לאו הכי מותר שאינן חשודין להחליף והני מילי בחשוד לאחד מן העבירות שהרבים רגילין להקל בהן. אבל אם הוא חשוד על הגזל אינו נאמן וכדאמרינן הכא השתא מיגזל גזלה חלופי מיבעיא וכן אם הוא חשוד למה שאין רבים רגילין להקל אין מפקידין אצלה בלא חותם ואם הם דברים שיש לחוש להם לחלופי איסור של תורה צריך חותם בתוך חותם אבל באיסורין של דבריהם בחותם אחד סגי ליה. דגרסינן בע"א פרק אין מעמידין אמר רב חבי"ת אסור בחותם אחד חלב בשר יין תכלת חמפ"ג מותר בחותם אחד חלתית מורייס פת גבינה. ואקשינן מאי שנא גבינה דלא טרח ומזייף חלב נמי לא טרח ומזייף. אמר רב כהנא אפיק חלב ועייל חתיכת דג שאין בה סימן כלומר לפי שבכל אותן איכא למיחש לאיסורא דאורייתא. ואקשינן חתיכת דג טמא היינו בשר ופרקינן תרי גווני בשר ושמואל אמר בי"ת בשר יין תכלת אסור בחותם אחד מח"ג מורייס חלתית גבינה מותר בחותם אחד. ואמרינן לשמואל חתיכת דג היינו בשר ותרי גווני בשר לא אמרינן. פת למאי ניחוש להאי דחיטי ושערי מידע ידעי בחמימא וקרירא מידע ידעי. מאי איכא למימר משום דמיחלף חמימא בחמימא וקרירא בקרירא כולי האי ודאי לא טרח ומזייף. ומפרשי לה כולהו רבוותא ז"ל לההיא בישראל החשוד וממקומו הוא מוכרע דתניא התם אין לוקחין ימ"ח מח"ג אלא מן המומחה דאלא כל אותן שמועות מחמת חשד ישראל החשוד הן לא במפקיד אצל עו"ג דוקא. והילכך אף במקפיד אצל ישראל החשוד חוששין לחליפי איסור וצריך חותם בתוך חותם בכל שיש לחוש לאיסורי תורה כחבית ואע"פ שסתם יינן אינו אלא מדרבנן החמירו בו כשל תורה. משום דחיבת ניסוך עליהם וטרחי ומזייפי חותם אחד. ובשל דבריהם בחותם אחד כחמפ"ג. ומפתח וחותם כחותם בתוך חותם דמי דתניא אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של נכרי ומלאוהו יין וביד ישראל מפתח וחותם ר"א אומר מותר בשתיה וחכמים אוסרין כלומר עד שיהא יושב ומשמר. וקיימא לן כר"א דגרסינן התם אמר ר' חייא בריה דרבה בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי הלכה כר' אליעזר. איכא דאמרי ארבב"ח אמר רב חסדא אמר רב הלכה כר' אליעזר ואיכא דאמרי אמר ר' חסדא אמר לי אבא בר חמא הכי אמר זעירי הלכה כר' אליעזר והילכך בין במפקיד אצל ישראל החשוד בין במפקיד אצל הנכרי אפילו דברים שיש לחוש לחליפי איסור דאורייתא בשני חותמות או במפתח וחותם שרי משום דלא טרח ומזייף. ושמעתי בשם רבנו יצחק ז"ל דשתי אותיות הם כשני חותמות. והמשלח ירך מנוקרת לחבירו ביד נכרי מותר לסמוך על אותו חתך שאין לך סימן גדול ומובהק ממנו לפי שאין נכרי יודע לזייף לחתוך כחתוכו של ישראל. דתנן בפרק גיד הנשה שולח אדם ירך לעו"ג אעפ"י שגיד הנשה בתוכה ואמרינן עלה בגמרא שלימה אין חתוכה לא. ואקשינן במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין חתוכה נמי לישדר ליה דהא לא אתי למיזבן מיניה אלא במקום שמכריזין שלימה נמי לא לישדר דילמא מחתך לה ומזבין לה. ופרקינן אי בעית אימא במקום שמכריזין וחתוכה דנכרי מידע ידיע. כלומר חיתוך של עו"ג כנגד חיתוך של מנקרי בשר דישראל מיד ידיע וחיתוך של שחיטה סימנן לאו. (דף קיט) סימן הוא שלא כדעת הרב בעל העיטור ז"ל. וכבר כתבתיה למעלה בשער הראשון של בית השוחטין. והמשלח ע"י עו"ג בסימנין אינו צריך לחזור ולדקדק אחר הסימנין אם נשתנו אם לאו דסתמא אמרו שאינו טורח ומזייף אבל אם חזר לדקדק בסימניו ולא הכירן חושש שמא זייף. וזו היא ששנינו בברייתא בפרק אין מעמידין השולח חבית של יין ביד כותי וציר ומורייס ביד עו"ג אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור. ופירש רבנו יצחק ז"ל דלאו למימרא דבעיא שיחזור אחר חותמו וסתמו אלא לומר שאם חזר עליו והכירו מותר ואם לאו אסור דמוכחא מילתא דנזדייף ומיהו כשר הדבר לשלוח לישראל שהוא משלח לו בכתב ידו היאך ענין חותמו וסתמו וגם יודיע לנכרי המוליכו שהוא מודיע לחבירו היאך חתמו ושפיר דמי דעל ידי כן מירתת הנכרי ואינו מזייף. מי שמניח אצל נכרי בשר או כיוצא בו אפילו מדברים שיש לחוש לחליפיהן משום איסורין דאורייתא אם יוצא ונכנס מותר דתנן בפרק השוכר את הפועל המניח נכרי בחנותו אע"פ שהוא יוצא ונכנס מותר ותנן בפרק רבי ישמעאל אין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אע"פ שיוצא ונכנס מותר ואפילו במה שהוא מסור ביד הנכרי נמי והיינו דרבא דאוקי מתניתין דהכל שוחטין בכותי בישראל יוצא ונכנס ואביי לא אוקמה כוותיה משום דלא דמיא ליה למניח נכרי בחנותו דהתם לא נגע והכא נגע. ורבא לא שנא הכי ולא שנא הכי כל שהוא יוצא ונכנס מותר ואינו צריך להיות יושב ומשמר וקיימא לן כרבא. וכן ישראל ששופת קדירתו סמוך לקדירתו של נכרי מותר ואינו חושש שמא כשיחזור ישראל פניו יחליף לו הנכרי חתיכה נבילה בחתיכה כשרה. דגרסינן בפ"ק דע"א בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן עטלוזה של עזה מהו א"ל לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל ונכרי ששפתו שתי קדירות על גבי כירה אחת ולא חשו להם חכמים ואמרינן מאי לא חשו להם חכמים אמר אביי לא חשו להם חכמים משום בשר נבילה ולא אמרי דילמא מהדר ישראל אפיה ושדי נכרי נבילה בקדירה. ורבא אמר לא חשו להם חכמים משום בישולי נכרים ורבא בר עולא אמר לא חשו להם חכמים משום צינורא. ושמענו מכאן שאפילו נתונות זו בצד זו אין לחוש לא לחליפין ולא לניצוצות הנתוזות. שנינו בברייתא בריש פרק קמא דחולין הנותן לשכנתו עיסה לאפות וקדירה לבשל אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום שביעית ולא משום מעשר במה דברים אמורים בשאמר לה עשי משלי אבל אם אמר לה עשה לי משליכי חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום מעשר כלומר בשאמר לה עשי משלי אינו חושש לפי שאין עמי הארץ חשודין להחליף אבל בזמן שאמר לה עשי לי משליכי חושש ואפילו אמרה לו מעושר הוא שהם אינן נאמנין להעיד במה שהם חשודין בו. וממנו אתה למד. לחשוד על גבינות הנכרים שמותר ליתן לו גבינה לבשל לו אבל בזמן שאמר לו בשל לי גבינה חושש משום גבינה של נכרים ואם נתארח אצלו אסור לאכול מגבינתו אבל אם הוא אינו חשוד אלא למכור ממנה לרבים אסור ליקח ממנו ואם נתארח אצלו או ששגר לו לתוך ביתו מותר דאינו מניח אצלו ולא משגר לו אלא ממה שהוא אוכל דתניא בפרק אין מעמידין אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא אלא מן המומחה וכולן אם מתארח אצל בעה"ב מותר מסייע ליה לריב"ב דאמר ריב"ל אם שיגר לו בעל הבית לביתו מותר מאי טעמא דבעל הבית לא שביק היתירא ואכיל איסורא וכי משדר ליה ממאי דמנח קמיה משדר ליה. החשוד לאכול גבינה של נכרים אע"פ שאמר לו אדם קנה לי גבינה ממי שנזהר מגבינת העו"ג והלך והביא לו ואמר לו ממי שהוא מומחה קניתי לך אינו נאמן אבל אם אמר לו מפלוני המומחה קניתי לך נאמן שמאותו המומחה קנה והביא לו דמירתת הוא דילמא אזיל ושייל ליה ויתפס כגנב. דתנן בפרק רביעי של מסכת דמאי האומר למי שאינו נאמן על המעשרות קח לי ממי שהוא מעשר אינו נאמן מאיש פלוני הרי זה נאמן הלך ליקח ממנו אמר לו לא מצאתיו לקחתי לך מאחר שהוא נאמן אינו נאמן וכן אם הביא לו מתנה בשם אחד מן המומחין אוכל ואינו חושש שהוא אינו חשוד להחליף כמו שאמרנו ואי משום חשש שמא משלו הוא נותן לו אין אדם עשוי ליתן משלו בשם אחר ועוד שאם אתה חושדו בכך הרי אתה חושדו בעו"ג גמור שמכוין להכשילו ולהעבירו. במה דברים אמורים במי שאינו חשוד על הגזל אבל חשוד על הגזל כל שכן שהוא חשוד על החליפין וכמ"ש והנותן למי שרוצה בתקנתו חושש לחליפין כדרך שאמרו בפונדקית ובחמותו. ומיהו אם הפקיד אצלו דבר להחזירו לו בעין אינו חושש דכיון שאינו דבר המתקלקל אצלה לא תחליפנו ולא תמיר אותה. המשלח ביד עו"ג אפילו בשר ובלא חותם אם אותו מקום מעבר לרבים שהוא חושש שאם יחליף יראו אותו הרבים אפשר לומר שהוא מותרת משום דמירתת. דתניא בפרק אין מעמידין בראשונה היו אומרים יין של עין כושי אסור מפני בורתסן רוקא ושל בדקתא אסור מפני כפר פרשה ושל שגדור אסור מפני כפר שחליים. חזרו לומר חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות. ואקשינן סתומות מותרות ורמינהו השולח חביות של יין ביד כותי וציר ומורייס ביד עו"ג אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור. ופרקינן אמר רבי ירמיה בין הגיתות שאני כלומר שהרבים מצויין בדרכים ומתיירא לפתוח וליגע. ושנינו בתוספתא של מסכת דמאי בפרק הלוקח ירק השולח ביד עמי הארץ וביד הכותי הרי זה חושש משום מעשרות ומשום שביעית השולח ביד נכרי הרי זה חושש משום מעשרות ומשום שביעית אבל חמרי עו"ג המדודין מן הגורן לעיר אינו חושש משום מעשר ומשום שביעית מפני שבחזקת המשתמר. ומכאן יראה למי ששלח בשר מן המקולין (דף קכ) ביד עו"ג ובלא חותם וישראלים רבים מצויין שם הרי זה מותר דנכרי רתותי מירתת. והמחמיר תבוא עליו ברכה. ועוד יתבאר בשער שלאחר זה דין בשר הנמצא ביד נכרי בלא סימן במקום שרוב המקולין של ישראל. ועתה נבאר דין מי שלקח מן המקולין שמוכרין שם בשר שחוטה ובשר טרפות ונבלות ואינו יודע מאיזו מהן לקח. ודין מי שלקח בשר מן המקולין ואחר כך נמצאת טרפה במקולין ואינו יודע מאי זה לקח. ודין בשר שנתעלם מן העין ובשר שנמצא מושלך בלא סימן וכ"ש שנמצא ביד נכרי בלא סימן. שנינו בברייתא תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ואינו יודע מאי זה מהן לקח אסור ובנמצא הלך אחר הרוב וטעמא דהא מילתא משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכיון שיש שם אחת ידועה וניכרת מוכרת בשר נבלה הרי הנבלה אינה בטלה ברוב ואעפ"י שאין שם חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים משום דכל איסור שנודע מקומו וניכר אינו בטל והרי הוא קבוע בתוך ההיתר ואינו בטל וכמו שנתבאר כבר למעלה בשער שלפני זה בדברים שאינן בטלים ברוב. וכן איסור חשוב כחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחין וכן בעלי חיים אינן בטלין והרי הן בתערובתן כאיסור קבוע וכמו שנתבאר שם וכיון שכן כל שלוקח ממקום שיש שם איסור קבוע כאחד מכל אלו הרי הן כמחצה על מחצה. ואם אינו יודע מאי זה מהן לקח הרי זה אסור. ובנמצא הלך אחר הרוב כלומר אעפ"י שכל הבשר הנמצא בעיר מן המקולין הוא פירש אפילו הכי כיון שלא נולד לנו הספק בקבוע אלא בפירש הריני אומר כל דפריש מרובא פריש ואעפ"י שהיו דלתי מדינה נעולות שאי אפשר לבא שם בשר כשר מחוצה לה וכדאמרינן בשילהי פרק קמא דכתובות ודוקא בשלא ראינוהו בשעה שפורש מן הקבוע אבל אם ראינוהו שפורש מן הקבוע הרי זה כלוקח מן הקבוע שהרי נולד לנו הספק בקבוע. וכדאמרינן בפרק קמא דפסחים תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן מהי שקל היינו מתניתין תשע חניות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה פירש ואתא עכבר ושקל היינו סיפא. ובנמצא הלך אחר הרוב ואם תאמר אפילו פירש אמאי שרינן ליה והא איכא למיגזר שמא יקח מן הקבוע וכדאמרינן בזבחים פרק התערובות דתנן התם כל הזבחים שנתערב בהן שור הנסקל או חטאות מיתות אפילו הן ריבוא ימותו כולן ואקשינן עלה בגמרא וניכבשינהו כי היכי דנינידן ונימא כל דפריש מרובא פריש. ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע. תירץ רבנו יצחק זצ"ל דהתם היתר ואיסור מעורבין זה בזה ואי שרית ליה כשפירש אתי למשקל מן הקבוע כיון דאין מקומו ניכר אבל היכא דמקום האיסור נודע וניכר לא חיישינן דלאו ברשיעי עסקינן שיקח מן האיסור הברור. ולפי דברי רבנו יצחק ז"ל אם לקח אדם מן המקולין חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין ואחר כך נמצא טרפה במקולין אעפ"י שלא נודע עד שפירשה זו וכשנולד הריעותא במקולין לא היתה זו בקבוע אפילו הכי אסורה גזירה שמא יקח מן הקבוע הואיל ולא נודעו חתיכות הטרפה בין חתיכות ההיתר וכן גם דעת רבנו שמשון ז"ל שכל שנאסרה שעה אחת מחמת קביעותן שוב אינן ניתרין ואפילו פירשו מעצמן והביא ראיה מדאמרינן בפרק התערובות טבעת של ע"ג שנפלה למאה טבעות פירשו ארבעים למקום אחד אין אוסרין ששים למקום אחד אוסרין. ותניא ספק ע"ג אסור וספק ספיקא מותר כיצד כוס של ע"ג שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורין פירש אחד לריבוא ומריבוא לריבוא מותרין ופירשו מעצמן משמע ואפילו הכי משמע דדוקא כשפירשו ונתערבו באחרים אבל פירשו מאיליהן והרי הן עומדין בפני עצמן אסורין וטעמא כדאמרן דכל שנאסרו מחמת קביעותן אף על פי שפירשו באיסורין הן עומדין גזירה שמא יקח מן הקבוע ונ"ל שאין ראיית הרב ז"ל בזה מחוורת דהתם כשפירש לפנינו מן הקבוע ובודאי כל שפירש לפנינו מן הקבוע הרי זה כלוקח מן הקבוע ואסור כמו שאמרנו וכדמוכח נמי בהדיא בפרק קמא דפחסים ואפילו הכי אם חזר אותו שפירש לפנינו ונפל לתוך היתר מרובה מותר שאני אומר איסורא לתוך רובא אישתאר דהוה ליה ספר ספיקא ומותר אבל בשפירש שלא בנינו או שנתפזרו כולן ואפילו בפנינו כבר נתבטל הקביעות ומותר וכן דעת רבנו תם ז"ל דכל שפירש מעצמו מותר ולא אסרו שם בשור הנסקל גזירה שמא יקח מן הקבוע אלא בכובש ביד כדי שיתפזרו שאם אתה מתיר לכבוש כדי שיתפזרו ויקח מן הפורשים ודאי איכא למיגזר שמא לא יפזר ויקח מן הקבוע. וכן כתב בשאלתות דרב אחא ז"ל בסדר ויקרא וזה לשונו: ואלו איעריב ספק דרוסה אפילו אחת בריבוא כולן אסורות (ודאי איבדיר מינהון לחדא ודכתא רובא ומיעוטא אמרי איסורא בהך רובא איתא וחד מיעוטא שריין ודאי) (הערה: ואי איבדור מינהון רובא לחדא דוכתא ומיעוטא לחדא דוכתא אמרי וכו' איתא והנך מיעוטו שריין ודאי וכו'. כצ"ל. וכן העתיק הרא"ש בפג"ה סי' כא) מישקל חוטרא ובדורינון לא דילמא אתי למישקל מקבוע ומיכל כדתנן כל הזבחים שנתערבו כו'. וקשיא לן וליכבשינהו וליניידן וכל דפריש מרובא פריש ואמר רבא גזירה דילמא אתי למשקל מן הקבוע על כרחך. ולפיכך מי שלקח בשר כשר מן המקולין ואפילו חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין ואחר כך נמצאת טרפה במקולין ולא נודע חתיכות הטריפה בין שאר החתיכות ויש שם חתיכות הראויות להתכבד בהן בפני האורחין ואינו יודע מאי זו לקח אם מן הטרפות או מן הכשרות כל אותן שלקחו מכבר מן המקולין קודם שנדע שיש שם טרפה מותרות לפי שלא נודע האיסור אלא לאחר שפרשו אלו וכשבא לאלו הספק בפורש בא להן וכל דפריש מרובא פריש והיינו סיפא דברייתא דקתני בנמצא הלך אחר הרב. אבל אסור לאחר מיכן ליקח מן הקבוע במקולין ואפילו לקח אחד בפנינו הרי זה אסור וכדמוכח בהאי דתשע צבורין של מצה ואחר של חמץ שבפרק קמא דפסחים ומיהו דוקא כשלא נתערבה חתיכה זו שלקח מן הקבוע בחתיכות אחרות של היתר אבל נתערבו באחרות מסתברא לי שכולן מותרות וכדמוכח בהנהו דפרק התערובות טבעת של עבודת אלילים שנפלה למאה וכוס של ע"א שנפל לאוצר מלא כוסות שאעפ"י שפירש אחד מהן לפנינו ונפל לאחרים מותרין וכפי התירוץ שכתבתי אני למעלה. ובין כך ובין כך חתיכות קטנות או גדולות שבגדולות שאינן ראויות להתכבד בפני האורחין מפני קטנן או מפני גדלן בין כך ובין כך מותרות אם היה שם רוב היתר ובלבד בכענין שהתרנו יבש ביבש וענין יבש ביבש כבר נתבאר למעלה בשער הראשון של בית זה. (דף קכא) וגרסינן בפרק גיד הנשה ההוא טבחא דאמר ליה לחבריה אי הות מיפייסת מינאי לא הוה ספינא לך משור של פטם דעבדין אתמול א"ל משופרי שופרי אכלי א"ל מנא לך א"ל פלניא נכרי זבן מינך וספא לי א"ל תרתי עבדי וההוא טרפה היאי אמר רבי בשביל שוטה זו שעשה שלא כהוגן אנו נאסור כל המקולין רבי לטעמיה דתניא רבי אומר מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד נכרי מותר. פירוש עשה שלא כהוגן שהיה לו להכריז נפל בשרא לבני חילא כדרך שמכריזין ביום שנמצא טרפה במקולין. וכתבו בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל דלא התיר רבי אלא מה שלקחו כבר מן המקולין קודם שנולד ספק זה אבל ליקח מכאן ולהלן אסור לפי שכל מה שנקח כבר לא נולד לו ספק אלא בפורש ובנמצא הלך אחר הרוב. וקשיא להו ז"ל לישנא אחרינא דאיתמר התם דאמרינן התם איכא דאמרי א"ר וכי בשביל שוטה זה דאיכון לצעוריה לחבריה אנו נאסור כל המקולין ואקשינן טעמא דאיכון לצעורי הא לאו הכי אסור. והתניא רבי אומר מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד נכרי מותר ופרקי שאני התם דאיתחזק איסורא. ובודאי איכא למידק וכי איתחזק מאי הוי ואמאי אסור מה שלקח כבר קודם שנתגלה הספק ומאי שנא מתשע חנויות דאמרינן בנמצא הלך אחר הרוב. ול"נ דהא לא קשיא דללישנא בתרא מפרשינן לה ליקח מכאן ולהבא מן המקולין מן הנכרים המוכרין שם ומשום דאיתחזק איסורא והוה ליה מכאן ולהבא איסור קבוע. ואם תאמר אם כן פשיטא ומאי קא קשיא ליה הא דתניא רבי אומר בשר הנמצא ביד נכרי מותר וכי מיסבר הוה סבר דרבי אפילו מן הקבוע קאמר והא מתניתא תניא תשע חנויות וכו' י"ל דהאי מקשה סבר דלא אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה אלא בשיש שם ודאי טרפה דומיא דאחת מוכרת בשר נבלה דהוה ליה השתא איסור קבוע אבל כשאין שם איסור ברור כי הא דאיכא למימר דלא מכר לנכרי אחר אלא לזה שמכר לו חתיכה זו בכל כי הא לא אמרינן קבוע דכל שאין שם איסור ברור היאך נאמר לו קבוע ואהדר ליה שאני הכא דאיתחזק איסורא במקולין דלנכרי זה מיהא מכר וכבר איתחזק איסור זה בקבוע. אי נמי הכי קאמר שאני התם דאיתחזק איסורא ביד הנכרים המוכרים במקולין דכיון שפשע ומכר יש לחוש שכמו שמכר לזה מכר לכל שאר שבמקולין מוכרין ממנה הויא לה כרוב וא"נ כמחצה על מחצה דמי. ולענין בשר שנתעלם מן העין ובשר שנמצא ביד נכרי בלא חותם גרסינן בפרק גיד הנשה אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור פירוש ואפילו במקום שהמקולין טבחי ישראל דחיישינן דילמא עורב אייתי מרחוק ודידיה שקל והאי אחרינא הוא. וכן כתב הראב"ד ז"ל דאפילו לרב אם נמצאת שאין העורבים והשרצים יכולין לעשות כן כגון שנמצאת תלויה מותרת. וההיא חיותא דתליא דלקמן מונחת היתה בסל במקום שהשרצים נושאין ונותנין שם ולפיכך חש לה רב. ואקשינן עליה דרב מדתניא מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד נכרי מותר ופרקינן נמצא ביד נכרי שאני כלומר דלא אסר רב אלא משום חשש עורבים המביאין ממרחק. תא שמע תשע חנויות ובנמצא אחר הרוב. ופרקינן הכא נמי בנמצא ביד נכרי. ת"ש נמצא בה בשר כלומר בעיר שרובה ישראלים אם חי הוא הלך אחר רוב טבחים אם היה מבושל הלך אחר רוב אוכלי בשר. וכי תימא הכא נמי בנמצא ביד נכרי מבושל אחר רוב אוכל בשר וליחזי אי נכרי נקיט ליה אי ישראל הכא במאי עסקינן בעומד וראוהו כלומר שנמצאת ביד אדם וראינו בשנפל מידו דלעורב ליכא למיחש ת"ש נמצא בשר איברים נבלות חתיכות מותרות וכי תימא הכא נמי בעומד וראוהו איברים ודאי נבלות אמאי כלומר אם ראינו שנפלו מידו ולא שהשליכם הוא אמאי מחזקינן להו בודאי נבלות. ופרקינן מידי הוא טעמא אלא לרב הא איתמר עלה רב אמר מותרין משום נבלות ולוי אמר מותרין באכילה. רבא הוי אזיל לבי רב חנן בר רבא חתניה חזא מעברא דאתי לאפיה אמר יומא טבא לגאו אזל אוריק בדשא חיותא דתליא טרף אבבא ניק ואתו כולי עלמא נפק אתא טבחא נמי לא עלים רב עיניה מינה אמר איכא השתא קא ספת איסורא לבני ברתה ואקשינן ורב היכי אכיל בישרא ופרקינן בשעתיה דלא אעלים. ואי בעית אימא דאית ליה סימנא בי פיסקי כי הא דרבה בר רב הונא מחתך לה אתלת קרנאתא. וקשיא לי מאי קושיא דילמא דתליא ליה דליכא למיחש לעורבים ולשרצים ויש לי לומר דהכי קאמר ורב מי לא אכיל בישרא אלא אם כן תלויה ועומדת ופריק דעביד ליה סימנא בי פסקי :

ולענין פסק הלכה הגאונים ז"ל פסקו הלכה כרב והביאו ראיה לדבריהם מהנהו עובדי דהתם דבפרק גיד הנשה דאמרינן התם רב חייא בר אבין איתבר ליה כרכשא ביני דני אתא לקמיה דרב הונא אמר ליה אית לך סימנא בגוויה א"ל לא אית לך טביעות עינא בגוויה א"ל אין אי הכי זיל שקול רב חנניא חזאה איתבר ליה גבא דבשרא אתא לקמיה דרב נחמן א"ל אית לך סימנא בגוויה א"ל לא טביעות עינא א"ל אין אי הכי זיל שקול אלמא כי ליכא סימנא או טביעות עינא חיישינן. ועוד הביאו ראיה מעובדא דדיו דבפרק אלו מציאות דגרסינן התם ההוא דיו דשקל בשרא ושדא בבי צוניתא דבי בר מריון אבא לקמיה דאביי אמר לי זיל שקול לנפשך. ואקשינן והא אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור. ופרקינן בעומד ורואהו אלמא מדאקשינן אליבא דרב ופרקינן שמע מינה כוותיה קיימא לן. ודאמרינן התם בפרק גיד הנשה רב חנן בר רבא איקלע לבי רב כהנא לפום נהרא במעלי יומא דכפורי אתו עורבים שדו כבדי וכוליאתא אמר ליה שקול אכול דהאידנא שכיחי דהיתירא טפי. דאלמא לא חיישינן לשמא הביאום ממרחק דודאי אפילו במעלי יומא דכפורי רוב אוכלי בשר דעלמא נכרים נינהו אפקוה לההיא מהלכתא ורב כהנא דשרא ליה אזל לטעמיה דהוא ניהו דא"ל לרב בההוא עובדא דרישא דבפרק גיד הנשה דאיסורא מייתו דהיתרא לא מייתו בתמיהא. אבל רש"י והר"ז הלוי ז"ל פסקו כלוי מדאמרינן ורב היכי אכיל בשרא ואלו הוה קים להו כרב הול"ל ולרב היכי אכלינן בשרא. ודכוותה אמרינן בפירקא קמא דחולין בשמעתא דמנא לן דאזלינן בתר רובא ורבי מאיר היכי אכיל בשרא כלומר כיון דחייש למיעוטא ומשום דלא קיימא לן כוותיה אמרי ור' מאיר היכי אכיל בשרא ולא קאמר לר' מאיר היכי אכלינן בשרא ועוד יש ראיה לדבריהם מדאמרינן בפרק אלו מציאות ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורא והתירוהו לו אמר רבי אמי והתירוהו משום מציאה כרבי שמעון ומשום שחיטה כרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי ואוקמה רבא ברוב נכרים ורוב טבחי ישראל. ור' אמי אשכח פרגיות שחוטות בין טבריא לציפורי אתא לקמיה דרבי אסי ואמרי לה לקמיה דרבי יוחנן א"ל (דף קכב) זיל שקול לנפשך. אלמא לא חיישינן לעורבים כל שרוב טבחי ישראל וכל שכן בשר המונח בבית שאין חוששין שמא עורב בא ונטל זה והביא אחר. וההיא דדיו בפרק אלו מציאות יש ספרים דגרסי אתא לקמיה דרב ולא גרסי אתא לקמיה דאביי ומדרב לרב קא מקשה ואפילו לספרים דגרסי אתא לקמיה דאביי לא קשיא דשאני התם דהא חזינן ליה לדיו דקא מייתי ולא ידעינן מהיכא וכל כי הא אפשר דאפילו לוי מודה בה דעורב אפילו מרחוק מייתי וטחלי וכוליאתה דרב כהנא דא"ל לרב חנן זיל שקול דילמא סבירא ליה דרוב אוכלי בשר דההוא יומא ואפילו ברחוק הרבה מפום נהרא ישראלי נינהו. ורב חייא בר אבין דאותבה ליה כרכשא ביני דני ורב חנינא חוזאה דאיתבר ליה גבא דבשרא ולא התירו להם אלא בטביעות עינא התם היינו טעמא משום שניטלו ממקומם ונאבדו ומצאום בי דני ובמקומות שהשרצים מצויין שם וכן בדין שאם הניח במקום וניטל משם ונאבד אם אינו מכירו אני אומר אותו כבר הלך וזה אחר הוא. וגדולה מזו אמר בפרק קמא דפסחים הניח עשר ומצא תשע פלוגתא דרבי ורבנן דתנן הניח מאתים ומצא מנה מנה מונח ומנה מוטל דברי רבי וחכמים אומרים הכל חולין וקיימא לן כחכמים וכל שכן בזו דאפילו רבי נראה דהוא מודה בכל כי הא כן נראה לי. והרב בעל התרומות ז"ל גם הוא כתב כן זה לשונו. אם הניח חתיכת בשר והלך לו לשוק וחזר ומצאה במקום שהניחה אין חוששין שמא החליפה עורב ומותרת אע"פ שאין מכירה אבל כשחזר בא ומצאה במקום אחר יש לחוש שהחליפה עורב עד שיהא בה סימן או יכירנה בטביעות עינא ואם הניחה בשוק בין העו"ג אפילו מצאה במקום שהניח אסורה אם אינה מכירה בטביעות עינא או בסימן וכן שלחה ביד עו"ג ע"כ ומסתברא דאפילו הניחה בשוק בין הנכרים אם רוב טבחי ישראל כשרה וגדולה מזו היא ששנינו בנמצא הלך אחר הרוב. ואוקימנא בנמצא ביד נכרי ואע"פ שרוב אוכלי בשר נכרים כיון שרוב טבחים ישראלים כל שכן זה שהניח חתיכת בשר ובא ומצא במקום שהניח ורוב טבחים ישראלים כנ"ל : נשלם השער השני :

מתוך: תורת הבית הארוך/בית רביעי/שער ג (עריכה)

<< · תורת הבית הארוך · בית רביעי · שער ג · >>

השער השלישי

השער השלישי: בדיני ביטול האיסורין. ולבאר אם מותר לערב איסור מועט לתוך היתר מרובה ולבטלו בידים לכתחילה אם לאו. ולבאר אם נפל איסור לתוך היתר ואין בהיתר כדי לבטלו אם מותר להוסיף בהיתר כדי לבטלו אם לאו. ולבאר אם ביטלו בין בשוגג בין במזיד אם הוא מבוטל אם לאו: גרסינן בפרק גיד הנשה אמר ר' אבא אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורין שבתורה בששים אמר לפניו ר' שמואל בר' יצחק רבי אתה אומר כן הכי אמר ר' אסי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורי תורה במאה ושניהם לא למדוה אלא מן הזרוע בשלה דכתיב ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל ותניא בשלה אין בשלה אלא שלימה ר"ש בן יוחאי אומר אין בשלה אלא שנתבשל עם האיל דכולי עלמא בהדי איל מבשל לה מר סבר חתיך ליה ומבשל ליה ומר סבר מבשל ליה והדר חתיך ליה מאן דאמר בששים קסבר בשר ועצם בהדי בשר ועצם משערינן והוה ליה ששים ומר סבר בשר בהדי בשר משערינן והוה ליה מאה ואקשינן ומי גמריה מינה והא תניא זהו היתר הבא מכלל איסור זהו למעוטי מאי לאו למעוטי כל איסורין שבתורה ופריק אביי לא צריכא לרב יהודה דאמר מין במינו לא בטיל הכא בטיל וליגמר מינה ופרקינן גלי רחמנא ולקח מדם הפר ומדם השעיר ומאי חזית דגמר מהאיך ליגמר מהאיך ופרקינן חידוש הוא ומחידוש לא גמרינן כלומר חידוש הוא דבעלמא אין מבטלין איסור לכתחילה והכא מבטלין שהרי מבשלין אותו עם האיל לכתחילה. ואיכא למידק אם כן מעיקרא לישני הכא ולימא זהו היתר הבא מכלל איסור שמבטלין אותו לכתחילה בידים ובעלמא אין מבטלין. תירצו בתוספות דמדאורייתא מבטלין ודאמרינן אין מבטלין מדרבנן והא דאמרינן הכא חידוש הוא הכי קאמר חידוש הוא שחדשה תורה לבטלו משא"כ בעלמא שאעפ"י שמותר לבטלה גנאי הוא לבטלה וכ"ש שאין מצוה לבטלה וכאן אפילו מצוה יש בו וקשיא לי אכתי לימא זהו שמצוה לבטלה למעוטי שאר איסורין שאין מצוה לבטלן וליתא דאם איתא פשיטא דמנא תיתי שיהא מצוה לבטלה שאר איסורין שהוצרך תנא לאשמועינן דאין מצוה והרב ר"א ז"ל כתב באיסור משהו שלו דאסור מדאורייתא לבטל איסור לכתחילה ומהכא יליף לה מדקרי ליה לזרוע בשלה חידוש וא"ת אם כן תהדר קושיין לדוכתא לימא זהו למעוטי שאר האיסורין דהכא מבטלין ובעלמא אין מבטלין י"ל דלשון זהו היתר הבא מכלל איסור קא דייק דזהו הבא מכלל איסור לשעבר משמע זהו שבא לפנינו שנתבשל בתוכו איסור ומתירין אותו משא"כ בשאר ההיתרין הבאין לפנינו שנתבשל בתוכן איסור שאין מתירין אותו מכל מקום לכולי עלמא אסור לבטלה בידים לכתחילה למר מדאורייתא ולדברי התוספות מדרבנן ולא עוד אלא אפילו איסור שנפל לתוך היתר ואין בהיתר כדי לבטל את האיסור אסור להוסיף בהיתר כדי לבטל את האיסור דתנן במסכת תרומות פרק סאה תרומות סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואחר כך נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור וגרסינן בירושלמי ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל איסורין שריבה עליהן בשוגג מותר במזיד אסור ולא מתניתין היא בשוגג מותר במזיד אסור. מתניתין בתרומה אתא מימר לך אפילו שאר כל הדברים ואפילו באיסורין ושיעורין דרבנן כגון מין במינו שנפל חד בתרי דבטיל מדאורייתא ומדרבנן לא בטיל עד דאיכא ששים וכיוצא בזה אם עבר והוסיף במזיד כדי לבטלו קנסינן ליה ואסורין דגרסינן בגיטין פרק הניזקין ורמי דרב יהודה אדר' יהודה בדרבנן כלומר משום לעיל מיניה אמרינן גבי המבשל בשבת דר' יהודה כי קניס שוגג אטו מזיד מדאורייתא אבל בדרבנן לא קניס. ומשום הכי רמי מדידיה לדידיה דתניא נפלו ונתפצעו אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו דברי ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אומרים בשוגג יעלו במזיד לא יעלו והא הכא מדאורייתא חד בתרי בטיל ורבנן הוא דגזור וקא קניס ר' יהודה כלומר קניס שוגג אטו מזיד. ואנן קיימא לן כר' יוסי ור' שמעון מכל מקום כולהו מודו דאם בטל במזיד קנסינן ליה ואסור. וכי אסרינן ליה במבטלו לכתחילה דוקא למי שעבר ובטל וכן לכל מי שנתבטל בעבורו כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים אבל לשאר כל אדם מותר דקנסא בלחוד הוא דקנסינן וכ"כ הרמב"ם ז"ל וכן כתב הרב ר' אברהם ברבי דוד ז"ל באיסור משהו. ומיהו באיסורין שעיקרן מדרבנן כגבינה של עו"ג וכיוצא בה אם נפלה לפחות מששים מרבה עליה לכתחילה ומבטלה דגרסינן בפרק קמא דביצה עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט מרבה עליהן עצים מוכנין ומסיקן ואקשינן והא קא מבטל איסור לכתחילה ותנן אין מבטלין איסור לכתחילה. ופרקינן הני מילי בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלינן ודוקא בשנפל איסור לתוך היתר ואין בהיתר כדי לבטלו כההיא דעצים שנפלו לתוך התנור אבל ליטול איסור דרבנן ולערב בהיתר מרובה כדי לבטלן לא. ואפילו להוסיף על ההיתר ולבטלו לא אמרו אלא באיסורין שעיקרן מדבריהן בלבד וכמו שאמרנו אבל באיסורין שעיקרן מדאורייתא ונתערבו בהיתר שיש בו כדי לבטלו מדאורייתא שעיקרן מדאורייתא ונתערבו בהיתר שיש בו כדי לבטלו מדאורייתא אלא שאסרוהו חכמים עד שיהא בו ששים או מאה או מאתים או שאין לו ביטול מדברים כל אחד ואחד לפי מה הוא אסור אם עבר והוסיף או שביטל חשיבותו של איסור בידים כדי שיתבטל בתוך ההיתר שנתערב בו אם עבר ועשה כן במזיד אסור וכדאמרן. ויש מי שאומרים דאיסורין דרבנן שאין להן עיקר בדאורייתא כבישולי נכרים וגבינה של נכרים שאין להן עיקר אלא משום גזירה בלבד ותרומת חוצה לארץ וחלת חוצה לארץ מערבין אותן לכתחילה בידים בתוך רוב של היתר ואוכלין אותו ויש לו קצת על מה שיסמוך מדאמרינן בבכורות בריש פרק עד כמה אמר שמואל תרומת חו"ל מבטלה ברוב כלומר ואפילו לאכלה זר רבה מבטלה ואכיל לה בימי טומאתו רב הונא בריה דרב יהושע כי מיתרמי ליה חמרא דתרומה רמי תרתי נטלי דחולין וחדא דתרומה מכאן ואילך רמי חדא ושקיל חדא. אלמא תרומת חו"ל מבטלין אותה לכתחילה ומערבין אותה בידים ברוב ואוכלה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ויש מי שאומר שאין מקילין כן לבטל לכתחילה אפילו באיסורין של דבריהן שאין להם עיקר בדאורייתא ובתרומת חו"ל בלבד הוא שהקילו יתר משאר איסורין וכן כתב הרמב"ן ז"ל שבתרומת חו"ל הקילו יותר מדאמרינן בריש פרק כל הבשר גבי הא דתנן ונאכלת עם הזר על השולחן בשלמא אי אשמועינן חלת חו"ל בארץ דאיכא למיגזר משום חלת הארץ שפיר אלא הכא משום דליכא למיגזר הוא שמע מינה דתרומה של דבריהם בארץ אינה עולה על שלחן של זר דאיכא למיגזר ובחוצה לארץ עולה דליכא למיגזר ומזה נלמוד לכל קולא שהקילו בה חכמים כגון וביטל הרוב שאינה אלא בתרומת חו"ל וחלת חו"ל. ורבנו שמשון ז"ל כתב בפרק אחרון של מסכת חלה שאפילו לבטלה ברוב לא אמרו אלא לכהן טמא לבטלה ברוב אבל להתירה לזרים לא עד שירבו עליה חולין כדינה וז"ל שכתב רבה מבטל לה ואכיל לה בימי טומאתו ודוקא לכהן שריא ע"י ביטל דרבה כהן היה כדאמרינן רבה ואביי מדבית עלי קא אתו אבל לזר אסורה וקצת משמע בירושלמי דלזר נמי ביטול מהני דאמרינן מורי רבי אבהו בבוצרה שהיא צריכה רוב. אמר ר' יונה מלמד שהיא עולה בפחות ממאה ואינה נאסרת אמר רבי זעירא מתניתין אמרה כן אפילו אחד באחד דתנינן נאכלת עם הזר על השלחן משמע שרוצה לומר שהכהן והזר מערבין פיתן ואוכלין מדמייתו על ביטול אחד באחד. והא דדייק מינה בר"פ כל הבשר דלא גזרינן בדרבנן העלאה אטו אכילה מכל מקום דייק שפיר מדלא גזרינן שמא יאכלו בלא תערובתן ומיהו לא משמע כן בגמרא שלנו דנהי שאינה טובלת כדאמר שמואל בפרק עד כמה תרומת חו"ל אוכל והולך ואחר כך מפריש מכל מקום אם הופרשה מדמעת כדמוכח במנחות בפרק רבי ישמעאל דקאמר תרומת עו"ג בחו"ל אינה מדמעת משמע הא מישראל מדמעת ע"כ וכבר כתבתי למעלה בשער הראשון של בית זה באיסורין הבטלין ברוב שדעת הרמב"ן ז"ל שיהא בטלה ברוב ואפילו לזרים כדברי הירושלמי ושם כתבתי בארוכה. ומכל מקום אם עלו איסורין אלו של דבריהם שאמרנו שאין להם עיקר בדאורייתא בתוך היתר ואין בהיתר כדי לבטלו מרבה על ההיתר ומבטלו כמו שביארנו. נמצאו שלשה מינין בביטול איסורין האחד איסור של תורה בין שיהא שיעורו של תורה בין שיהא שיעורו של דבריהם. והשני איסור של דבריהם שיש לו עיקר בדאורייתא. והשלישי איסור של דבריהם שאין לו עיקר בדאורייתא. איסור של תורה ושיעור דרבנן ואין צריך לומר אם נפל בשיעור שאין בו כדי לבטלו אפילו מדאורייתא אין מרבין עליו היתר כדי לבטלו שאין מבטלין איסורא לכתחילה ואצ"ל שאין מערבין אותו בידים כדי לבטלו. עבר וביטל או שריבה עליו היתר אם בשוגג מותר ואם במזיד אסור למי שבטלו בעבורו. איסור של דבריהם שיש לו עיקר בדאורייתא אין מערבין אותו לכתחילה בידים (דף קכג) כדי לבטלו ואם עשה כן במזיד אסור אבל אם נפל שם מעצמו אעפ"י שאין בהיתר כדי לבטלו מרבה עליו היתר ומבטלו. איסור של דבריהם שאין לו עיקר בדאורייתא כתרומה וחלה של חו"ל מערבין ומבטלין אותה ברוב לכתחילה ואפילו להאכילה לזרים. ולדעת רבנו שמשון ז"ל לא אמר אלא לכהן טמא אבל לא לזרים ויש אומרים שלא אמר כן אלא בתרומה וחלה של חו"ל אבל לא בשאר האיסורין. ויש לחוש לדבריהם :נשלם השער השלישי בעה"ב :

מתוך: תורת הבית הארוך/בית רביעי/שער ד (עריכה)

<< · תורת הבית הארוך · בית רביעי · שער ד

השער הרביעי

השער הרביעי: באיסור הכלים והכשירן. אבאר בו הכלים האסורים במה יהיה הכשירן. וכן יש לבאר דין הלוקח כלים חדשים מן הנכרים. וכן כלים שמשכן אותן נכרי לישראל. ולבאר אם מותר לכתחילה להשתמש בכלי שאינו בן יומו לפי שהוא נותן טעם לפגם אם לאו. ולבאר אם סתם הכלים בני יומן אם לאו. ולבאר אפילו כלי בן יומו שנאסר מחמת איסור משהו אם מותר להשתמש בו לכתחילה כיון שהאיסור מועט אם לאו ואם יש הפרש בדבר זה בין שהכלי ההוא דרכו להשתמש בו בשפע אם לאו. ולבאר כלי חרס אם יש לו שום הכשר אפילו בהחזרת כבשונות אם לאו. ולבאר כלי מתכות שבלע מן האיסור ונפלט ממנו קצתו ככלי שבשל בו בשר ואחר כך בשל בו ירקות וכיוצא בזה או שפוד שצלה בו בשר ואחר כך צלה בו דגים וכיוצא בזה אם מותר לבשל ולצלות בהן לאחר מכן גבינה ונאמר בישול הירקות וצליית הדגים נעשה גיעול לבשר אם לאו ולבאר כלי שטף שנאסר ונתערב באחרים אם נדין אותו כדבר שיש לו מתירין הואיל והכשרו בהגעלה וכיוצא בזו וצריך להכשיר את כולם או נאמר שהוא בטל ברוב כיבש ביבש. ולבאר סתם כליהן של נכרי אם אנו דנין אותן כשאינן בני יומן אם מותר לומר לנכרי לבשל בכליו אפילו הדברים דאין בהן משום בישולי עו"ג ושאין לחוש להן לתערובות איסור כפת של פלטר או מרקחת או נאמר כל שהוא אומר לו לבשל ולאפות כמו שמבשל הוא בידיו דומה ואסור. ואם עבר ועשה כן אם מותר אם לאו: הכלים האסורין במה יהיה הכשירן. שנינו בפרק בתרא דע"א הלוקח כלי תשמיש מן הנכרים דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן והן טהורין דברים שנשתמש בהן ע"י צונן כגון צלוחית כוסות וקיתונות מדיחן ומטבילן והן טהורין דברים שנשתמש בהן על ידי חמין כגון יורות וקומקמוסין ומחמין חמין מבעילן ומטבילן והן טהורין דברים שנשתמש בהן ע"י האור כגון השפודין והאסכלאות מלבנן באור ומטבילן והן טהורין הא דקתני בכולהו בבי דברייתא מטבילן מפרש בירושלמי שצריך להטביל לפי שיצאו מטומאת העו"ג ונכנסו לקדושת ישראל. דגרסינן התם תני ר' הושעיא צריך להטביל לפי שיצאו מטומאת העו"ג ונכנסו לקדושת ישראל. ומינה שמדיח ומגעיל ומלבן ואחר כך מטביל דכל שלא הוכשרו מאיסור שבהן היאך נכנסין בקדושתן של ישראל והילכך אין טבילה עולה להן אלא טבילה שלאחר הכשר איסורין והכין נמי משמע מפשטא דברייתא דהא בכולהו נקט טבילה באחרונה. וכן כתב הראב"ד ז"ל דלכתחילה צריך לעשות הכשר דקרא נמי הכי משמע דכתיב תעבירו באש דהיינו ליבון ואחר כך וטהר דהיינו טבילה דמיניה ילפינן לה התם בגמרא אבל הוא ז"ל כתב דאי אפיך דאיעבד ליתן לן בה דעיכובא לא כתיב. וכלי של ישראל שנאסרו מחמת שנשתמש בהן איסור אינן צריכין טבילה אלא בשל נכרים וכמו שכתבנו ומכל מקום צריך ליזהר מכל דבר החוצץ שהתורה הקישה לטבילת הנדה שנאמר אך במי נדה יתחטא. והדחה זו ששנינו בכלים שנשתמש בהן העו"ג בצונן היינו הדחה שיש בה שיפשוף כדי להסיר מעליו מה שמדובק על פניו ולא שיעביר המים עליו בנחת דאם כן למה הוצרכו להדחה ולטבילה תיפוק לי בטבילה לבד. וצריך לשטפו במים אחר השיפשוף. והיינו דתנן בזבחים פרק דם חטאת מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס. ועל כוס אסור קאמר דומיא דכלי אסור דאיירי בגוה. כן כתב הראב"ד ז"ל. וכן הדין בכלים של ישראל שנשתמש בהן באיסור דברים שנשתמש בהן על ידי חמין כגון יורות וקומקמוסין ומחמי חמין מגעילין ומטבילין כלל גדול אמרו בכל הכלים כבולעו כך פולטו כדאמר רבא בפסחים ובשמעתא בתרייתא דע"א ביורה דמר עוקבא. הגעלה כיצד מגעילין. משפשף תחילה כדי להעביר איסור הנדבק על פני הכלי שאין הגעלה לאיסור שבעין ואחר כך מגעיל ויש לדקדק כמה צריך לשהות הכלי הנגעלה בתוך המים שמגעילין בהן. ועוד מה הגעלה זו מוציאה מידי איסור שהרי הכלי פולט ובולע. ואם פלט את האיסור וחזר ובלע מה שנפלט הרי חזר לכמות שהיה. גרסינן בפרק כל הבשר איתמר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אמר רב בשר אסור חלב מותר. ואסיקנא דקסבר רב אפשר לסוחטו אסור ובדין הוא דאפילו חלב אסור דחלב נבלה הוא אלא דהכא במאי עסקינן כגון שנפל ליורה רותחת דמיבלע בלע מיפלט לא פליט. ואקשינן סוף סוף כי נייח הדר פליט ופרקינן בשקדם וסלקו. ופירש רבנו תם ז"ל כי נייח מרתיחתו הדר פליט מה שבלע אבל מה שבתוכו פולט מיד. ולעולם כל שלא תנוח מרתיחתו פולט מה שבתוכו ובולע מה שהוא חוצה לו וכשתנוח רתיחתו פולט מה שבלע. והקשה רבנו יצחק ז"ל וכלי מדין היאך הוגעלו שהרי לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא ומה שהיא פולטת שבח הוא וכשם שפולט מה שבתוכו חזרה ובולע מה שחוצה לו. וא"א לומר שהכלי אינו חוזר ובולע ממה שחוצה לו אלא מה שלא פלט הוא בולע אבל מה שפלט הוא אינו חוזר ובולע שאין הכלי נביא ליברור מה שפלט הוא מתוך מה שבולע ועוד היאך מגעילין שני כלים כאחד ואפילו בזה אחר זה שהרי בולע זה מה שפלט זה ע"כ פירש רבנו יצחק ז"ל שאין מגעילין לעולם אלא באחד משני ענינין או שיהא מגעיל בכלי כשר ושיהא במים ענינין או שיהא מגעיל בכלי כשר ושיהא במים ששים כנגד כל הכלי הרי כל פליטת הכלי בטלה בהן וכלי מדין לא הוגעלו אלא כלים קטנים בתוך כלים גדולים שהיה במים ששים כנגדן. וכן אפשר עוד להגעיל כלי שאינו בן יומו ובכלי אסור והוא שלא יהא בן יומו. ואין משגיחין בשיעור המים שהרי כל מה שנפלט בין הוא בין הכלי שמגעילין בתוכו לפגם הוא ואע"פ שחוזר ובולע אין בכך כלום ונותן טעם לפגם מותר. ואם תאמר אם כן מה הועלנו והלא אף קודם הגעלה מה שבתוך הכלי פגום הוא ואפילו הכי צריך הגעלה. לא היא דהתם תחילת בליעתו מן המשובח היה ורואין אנו כאילו הוא בשבחו עד שיפלוט שחשו להם חכמים שאם אתה מתיר לו להשתמש בו לאחר יומו יבא להשתמש בו אפילו ביומו אבל כל שבולע מן הפגם מותר. ולפיכך כל שהוא מגעיל כלי שהוא בן יומו צריך ליזהר שיגעיל בכלי כשר או שאינו בן יומו והוא שיהא במים ששים כנגד כל הכלים שהוא מגעיל בתוכן. וכל שהוא מגעיל כלי שאינו בן יומו ובכלי שאינו בן יומו מותר ואין משגיחין בשיעור המים והוא שיתכסה הכלי הניגעל בתוך המים וצריך שישהה הכלי בתוך המים עד כדי שיראה באומד יפה שפלט מה שבלע. ומיהו אומר רבנו יצחק ז"ל דכלים שמגעילין מחמת חמץ אם מגעילין אותן קודם זמן איסורו של חמץ מותר להגעיל אפילו בני יומן לפי שהוא נותן טעם בר נותן טעם של היתר קודם שיבא האיסור כמו דגים שעלו בקערה שמותר לאכלן בכותח ומן הטעם הזה כמו שאמרו שם בפרק כל הבשר ואינו מחוור כל הצורך שאינו דומה לראיה דהתם לא חל שם איסור עליו ממילא דהיתר גמור הוא וכשנתערב אותו טעם המועט עכשיו עם החלב הרי מחמת מיעוטו אינו ראוי לקבל שם חדש דהיינו בשר בחלב אבל חמץ הרי הוא ושמו עליו כמו שהיה אם מעט ואם הרבה יהיה אלא שעד עכשיו לא אסרו הכתוב ועכשיו אסרו והרי הוא עכשיו כגוף הנבלה ולפיכך נראה שצריך ליזהר אף בכלי החמץ שלא להגעילן ואפילו קודם זמן (דף קכד) איסורו אלא כלי שאינו בן יומו או במים רבים שיבטל כל הכלים בהן כבשאר האיסורין כנ"ל. כל כלי שנגעל צריך שטיפה בצונן לאחר הגעלה וכמו שאמרו שם בזבחים מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס כלומר כשטיפת כוס אסור וכמו שכתבנו למעלה. וכן נהגו. כלל גדול אחר אמרו כבולעו כך פולטו ולפיכך כלי שנשתמש בו בראשון מגעילו בראשון ואם נשתמש בו בכלי שני מגעילו בכלי שני ודיו. ועירוי דכלי ראשון כתבו בשם רבנו תם ז"ל דהרי הוא ככלי ראשון. ואינו מחוור בעיני דאם כן יורה דמר עוקבא למה ליה גדנפא ומאי חוכמתיה לישדי עלה מים רותחין בכלי ראשון ונראין דברי ר"ח ז"ל וכן הרבה משאר הפוסקים שאמרו שאין עירוי דכלי ראשון ככלי ראשון אלא ככלי שני. וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שכתב בפסחים בפרק כל שעה דברים שנשתמש בהן על ידי האור כגון השפוד והאסכלא מלבנן באור. ליבון כיצד הוא מלבנו גרסינן בשילהי פרק בתרא דע"א עד כמה מלבנן עד שתשיר קליפתן וגרסינן בירושלמי בשילהי ע"א הליבון צריך שיהא ניצוצות מנתזות ממנו וכל שדרכו ללבן אם לא ליבן אעפ"י שהגעילו בחמין אסור להשתמש בו אפילו על ידי חמין. וא"ת למה והלא כל מה שאפשר להפליט ולהוציא על ידי חמין כבר יצא על ידי ההגעלה הא ליתא דכל שנשאר בו מן האיסור הרי הוא נפלט מעט מעט ואפילו על ידי חמין והיינו טעמיה דכלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו לעולם ואעפ"י שהגעילו בלע האיסור עדיין נשאר בתוכו ונפלט מעט מעט בין ע"י האור בין ע"י חמין. שנינו בפרק בתרא דע"א הלוקח כלי תשמיש מן הנכרים את שדרכו להטביל יטביל את שדרכו להגעיל יגעיל ללבן באור ילבן השפוד והאסכלא מלבנן באור והסכין שפה והיא טהורה פירוש את שדרכו להטביל את שדרכו להשתמש בו בצונן ידיח וכדתניא בברייתא דברים שנשתמש בהן בצונן מדיחן ומטבילין וא"א לפרש יטביל טבילה ממש דאם כן מאי את שדרכו דקתני ועוד דאי בכלים חדשים ממש קאמר דאין צריך אלא טבילה אפילו את שדרכו להגעיל למה יגעיל ולמה ילבן וחדשים הם אלא ודאי טבילה זו היא הדחה. והא דקתני הסכין שפה והיא טהורה פירש רש"י ז"ל דלהיתירא לאכול בה צונן קאמר אבל לאכול בה רותח הכשר אחר היא צריכא. וכדרך שאמרו בנעיצה בגמרא דאמרינן התם אמר רב הונא ונועצה י' פעמים בקרקע אמר רבא ובמקום קשה. אמר רב הונא ובסכין יפה שאין בה גומות. תניא נמי הכי סכין יפה שאין בה גומות נועצה עשר פעמים בקרקע אמר רב הונא בריה דרב יהושע לאכול בה צונן כלומר צונן אפילו צונן חריף וכדמסיים עלה ואזיל דאמרינן כי הא דמר יהודה ובאטי בר טבי הוי יתיבי קמיה דשבור מלכא איתיאו לקמיה אתרוגא פסק יהב ליה לבאטי בר טבי הדר דצה עשרה זימני בארעא פסק יהב ליה למר יהודה אמר ליה טאבי בר טובי ההוא גבראה לאו יהודאי הוא א"ל מר קים לי בגוויה. אלמא נעיצת קרקע מכשרת לכל צונן ואפילו חריף כאתרוג ושמעינן מינה נמי דאינה מכשרת לגמרי ואפילו לרותח אלא לצונן בלבד והיינו נעיצה היינו שיפה אלא שבמשנתינו אמרו שיפה וחדשו בגמרא נעיצת עשר פעמים בקרקע קשה. ואפשר לומר דשיפה או נעיצה קאמר דאם לא כן למה אמרו במשנותינו שיפה ושיירו הנעיצה. ועובדא דשבור מלכא נמי מוכח הכין דהא לא אשכחן דעבד אלא נעיצה בלחודו וזה נכון ואעפ"י שרש"י ז"ל סבור שזה וזה צריך ובירושלמי גרסינן סכין תוחבה בארץ עשר פעמים ודיו אלמא בתחיבה לבד די. וכן דעת גם הראב"ד ז"ל דלרותח צריכה הוא ליבון או הגעלה. וכתב הוא ז"ל ואם תאמר מפני מה לא פירשה המשנה הכשירה לרותח כמו שפירשה לשפוד ואסכלא. והוא ז"ל תירץ מפני שהסכין רוב תשמישה בצונן לפיכך הוצרכה המשנה ללמד הכשירה אפילו לצונן ומשום דאגב דוחקה פלטה איהי ובלעי הצריכוה שיפה או נעיצה והכשר רותח לסכין וגם כן אין צריך לשנות משום דבכלל את שדרכו להגעיל יגעיל או בכלל את שדרכו ללבן באור ילבן הוא. והא דגרסינן בירושלמי סכין תוחבה בארץ עשרה פעמים ודיו. ר' בא בשם רב יהודה הדא אמרה בסכין קטנה אבל בגדולה צריך ליבון דלכאורה משמע דאפילו לחתוך בה רותח קאמר דאי לצונן מ"ש קטנה מ"ש גדולה דהא טעמא כל שנעצה או שפה שוב אינה פולט אגב דוחקא בצונן. אפילו הכי לא קיימא לן כי הא דירושלמי דאי לחתוך בה רותח קאמר אגמרין פליגא ודחינן ליה מקמי גמרין. ורבנו שמואל ורבנו תם ז"ל כך הסכימו דלא אמרו שיפה ונעיצה אלא לחתוך בה צונן. ולענין לחתוך בה רותח כתב רבנו שמואל ז"ל דלעולם צריכה ליבון לפי שפעמים מהפך בה בשר על גבי גחלים ופעמים חותך בה בשר צלוי בעודו בשפוד על גבי האש לראות אם נצלה כל צרכו אם לאו והרי הוא כשפוד. ורבנו תם ז"ל אומר דסכין של נכרים דאיסורא בלע צריכה ליבון אבל סכיני דפיסחא לא בעו אלא הגעלה הואיל והיתירא בלעה וכגון שאמרו בשילהי ע"א רמי ליה רב עמרם לרב ששתן תנן השפוד והאסכלא מלבנן באור ותניא גבי קדשים השפוד והאסכלא מגעילן א"ל עמרם ברי מה ענין קדשים אצל גיעולי עו"ג הכא איסורא בלע הכא היתירא בלע ואע"ג דאקשי רבא סוף סוף כי קא פליט איסורא קא פליט הא אסקה רב אשי הכי ודקא קשיא לך דבעידנא דקא פליט איסורא קא פליט השתא הא איסורא ליתא בעינא והיינו נמי דאמרינן בריש פרק קמא דחולין בשוחט בסכין של עו"ג כגון שליבנה באור. ותניא בתוספתא השפודין והאסכלאות והסכימין של עו"ג מלבנן באור. ולגבי סכיני דפיסחא אמרינן בפסחים והלכתא אידי ואידי ברותחין וכן דעת הראב"ד ז"ל ורב אשי דקאמר התם לדידי חדתא עבדין לי ואסיקנא כעין חדתא כלומר בליבון מחמיר היה על עצמו והיינו דקאמר לדידי חדתא עבדין לי. והלכתא אידי ואידי ברותחין. ורבי יצחק ז"ל כתב דהא דאסיקנא בפסחים בסכיני דפיסחא ברותחין דוקא בסכינין קטנים אבל גדולים ליבון בעו כדגרסינן בירושלמי הדא דתימא בסכין קטנה אבל גדולה צריך ליבון וכדגרסינן נמי בתוספתא הסכינין והאסכלאות מלבנן באור. והרמב"ן ז"ל הסכים לדברי רש"י ז"ל דזה וזה בהגעלה בין דפיסחא בין של עו"ג בין קטנים בין גדולים ומה ששנו בתוספתא בסכינין משבשתא היא שהרי הביאו אותה ברייתא בע"א בגמרא ולא הזכירו בה סכינין ואלו היתה כן היה להן להזכיר בה סכינין שהם ריבותא גדולה מן השפודין והאסכלאות ומה שחלקו בירושלמי בין גדולה לקטנה אינו עיקר דהיינו נמי דרב אשי דפסחים וכבר אידחיא לה במסקנא. וזהו שאמרו בפרק קמא דחולין כגון שליבנה באור לאו דוקא שלא בא לפרש שם דיני ההגעלות וללמד עלה אם הלכה כרב אשי או לא. ותפש לו דרך קצרה שליבנה באור כלומר שטהר אותה טהרה גמורה. וזה נכון. גרסינן בפרק כל הבשר אמר רב נחמן אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח צונן אמרי לה בעיא הדחה ואמרי לה לא בעיא הדחה. ואמר רב נחמן אמר שמואל קערה שמלח בשר אסור לאכול בה רותח. פירש רש"י ז"ל טעמא דשמואל דאמר אסור לחתוך בה רותח משום דבית השחיטה רותח. ואינו מחוור דאם כן מפקית לה לבר מהלכתא דהא קיימא לן כמאן דאמר בית השחיטה צונן כדאיתא בפרק קמא דחולין. וקיימא לן נמי כי הא דאמר רב נחמן משמיה דשמואל אלא אפילו למאן דאמר בית השחיטה צונן אמרה שמואל לשמעתיה וטעמא משום דבית השחיטה לכולי עלמא אינו צונן גמור אלא מעט רתיחה יש לו וכל שהוא רותח מעט והוא בעין כדם בית השחיטה אי נמי (דף קכה) שמנונית דבית השחיטה של טרפה נבלע הוא אגב דוחקא דסכינא אפילו בדבר קשה כסכין אבל מה שאינו בעין אלא בלוע בדפני הכלי כסכין שבלע דם בית השחיטה אינו יוצא מדפני הכלי בצונן ואפילו אגב דוחקא דסכינא ולא אפילו על ידי חם מועט כחם בית השחיטה אלא על ידי רותח גמור וכן רותח גמור שלא בדוחקא דסכינא אינו נבלע ואפילו היה האיסור בעין שהרי קערה שמלח בה בשר דאמר שמואל דאסור לאכול בה רותח אמרינן עלה דשמואל אזיל בה לטעמיה דאמר מליח הרי הוא כרותח ורבין דאמר אינו כרותח מתיר לאכול בה רותח ובכך נראה לי שעמדו כל שמועותינו בריש פרק קמא דחולין בסכין של נכרים וסכין ששחט בה טרפה ושמועה זו דר"נ אמר שמואל כהוגן והילכך עד שיעשה לה הכשר גדול כליבון או הגעלה אסור לחתוך בה רותח גמור דעל ידי חם בית השחיטה ודוחקא דסכינא בלעה דם שהוא בעין ונפלט ברותח אבל לאכול בה צונן בהדחה במים ושיפשוף יפה סגי ליה. ואם תאמר והלא אמרו שם בשילהי ע"א דלחתוך בה צונן שיפה או נעיצה עשרה פעמים בקרקע קשה בעי וכדכתבינא לעיל. כבר תירץ רבנו תם ז"ל דשאני התם שבלעה סכין מרותח גמור ולפיכך נדבק בה השמנינות היטב ולפיכך אינו סר ממנו אלא בשיפה או נעיצה בקרקע קשה ובסכין שאין בה גומות. ויש מי שאומר דשאני התם שבלעה איסור בתדיר אבל כאן בפעם אחת די לנו בהדחה. איכא מאן דאמר דמדאיפליגו גבי סכין לחתוך בה צונן אי בעי הדחה או לא ובקדירה שמלח בה בשר לא איפליגו שמעינן מינה דאפילו למאן דאמר בסכין בעי הדחה התם הוא דמשום דוחקא דסכינא פליט אבל קערה דליכא דוחקא כל שקנחה יפה יפה אפילו לא הדיחה מותר לאכול בה צונן וכן לכל כלי איסור שקנחו יפה מותר לאכול בה צונן. וההיא פינכא דר' אמי דאימלח בה בישרא ותברא ר' אמי כדאיתא התם בפרק כל הבשר ולא הצניעה לאכול בה צונן התם היינו טעמא משום דאיכא למיגזר דילמא אתי למיכל בה רותח וכטעמיה דרב דאמר קדירות בפסח ישברו. ותדע לך דהא לכולי עלמא פינכא דר' אמי בהדחה הוי סגי לה לאכול בה צונן ואמאי תברא אלא דגזר בה דילמא אתי למיכל בה רותח. והא דתנן בפרק כל הבשר צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה ואמרינן עלה בגמרא דאי נוגעין זה בזה הדחה מיהא בעי ואמרינן נמי בריש פרק כיצד צולין צונן לתוך צונן מדיח שאני התם דגופו של איסור נוגע בגופו של היתר. אבל כאן שהאיסור אינו בעין אלא מיבלע בתוך דופני הכלי לאכול בה צונן אפילו הדחה לא בעי. אבל הראב"ד ז"ל כתב דכל כלי דעלמא הבלוע מאיסור אסור לאכול בה צונן עד שידיחנו ואינו דומה לקערה שמלח בשר דהתם היינו טעמא משום דדם מישרק שריק וכל דליכא דוחקא כדוחקא דסכינא לא בלעה כולי האי אבל בקערה דעלמא שבלעה איסור בקערה של נכרים אי נמי קערה שאכל בה בשר אסור לאכול בה גבינה ואי נמי בהיפך אסור עד שידיחנה ואם נשתמש בה קודם שידיחנה מדיח מה שנתן בתוכה ואם דבר לח הוא בטל במיעוט כי בודאי אינו אלא דבר מועט הרבה ובטל הוא. ואפילו קערה שמלח בה בשר ונשתמש בה קודם הדחה כן הדין וכן הטעם ואעפ"י שהקערה לעולם כרותחת אחר שמלחו בה בשר וכדעת הראב"ד ז"ל. אפילו כן לא עדיפא מסכין ששחט בה דסגי לה בהדחה ושיפשוף לחתוך בה צונן ואע"ג דאיכא דוחקא דסכינא דהוא שקול כרתיחת הקערה. וכן דעת הראב"ד ז"ל. ומכל מקום סכין שדרכו להיות שמנינות דבוק על פניו נעיצה עשרה פעמים בקרקע קשה הוא צריך ואפילו לחתוך בה צונן ואם חתך בה בשר שאינו חריף בהדחה בעלמא סגי ואם חתך בה דבר חם ואי נמי צונן חריף כאתרוג וצנון איכא מאן דאמר בקליפה סגי ואיכא מאן דאמר דנטילת מקום בעי וזו סברת הראב"ד ז"ל וזה יותר נכון. וכבר הארכתי בזה יותר למעלה בשער הראשון של בית זה. וכן הארכתי יותר מזה בקערה שמלח בה בשר בשער המליחה בסייעתא דשמייא. השפוד והאסכלא מלבנן באור דכבולעו כך פולטו ואלו תשמישן ע"י האור הן ואע"פ שהאסכלא כשצולין על גבה טשין אותה באליה או מושחין פניה בשמן אין רטיבות זה מצילה מהיות האש שולט בה לגמרי ואינו דומה לקומקמוסין ומחמי חמין וליורות דמשקין מרובין. ולפיכך מסתברא לי שאותה מחבת של מתכת שמטגנין בה בשר ודגים בשמן על גבי האש אין לה הכשר אלא בליבון כאסכלא ולא בהגעלה כיורה אלא שפעמים מטגנין בה בשמן מועט ורוב הפעמים שמן שבה כלה וחוזרין ומוסיפין ופעמים שהשמן אינו מהלך על פני כולה והיא בולעת האיסור ממקום שאין השמן צף עליו והויא לה כתשמישה על ידי האש ולפיכך צריכה ליבון כאסכלא. אבל בתוספתא מצאתי היורות מחמי חמין והטוגנין והקומקמוסין מדיחן ברותחין. אלמא מחבת שמטגנין בה כיורה ומחמי חמין. ואפילו כן נראה לי שאין סומכין על התוספתא שאם היה הדבר כן מפני מה חסרו ממנה הטוגנין כשהביאוה בגמרא. ולענין שפוד שלנו שצולין בו בשר כתב הראב"ד ז"ל שהשפוד אסור דמכי חיימא בישרא דייב דמא ובלע שפודא בין מתותי בישרא בין מאבראי דהא שפוד של מתכת חם כולו וכתב הוא ז"ל דלפיכך אין אדם רשאי להשהות הצלי על נב השפוד ואפילו רגע אחד אלא תכף שמוציאו מן האור שולף הבשר מעל השפוד ועד שהוא זב ופולט אינו בולע דאי שביק ליה עילוי שפודא הדר בלע בישרא מיניה דהא חמימי נינהו. ולפיכך אסור לנער את הקדירה בשפוד וכן אסור להפך בו בשר שבמחבת שהשפוד בולע מן הדם וכשמשים אותו בקדירה או במחבת פולט הדם בתוכו וכן היה אוסר מורי הרב ר' יונה ז"ל. ולענין טבילת הכלים שאדם לוקח מן הנכרי שכתבנו אינה אלא בכלי מתכות ובכלי סעודה ודוקא לקוחין אבל שאולין לא. דגרסינן התם אמר רבה בר אבוה אפילו כלים חדשים במשמע דהא ישנים כי מלבנן באור כחדשים הן דמיאן ואפילו הכי בעו טבילה מתיקף לה רב ששת אי הכי אפילו זוזא דסרבלא נמי א"ל רבא כלי סעודה אמורין בפרשה. כלומר מדכתיב כל אשר יבא באש ואי זהו דבר שבא באש וצריך להכשירו באש הוי אומר זה כלי סעודה שבולע על ידי האש וצריך להפליט בלעו על ידי האש. אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא לקוחין וכמעשה שהיה אבל שאולין לא. רב יצחק בר יוסף זבן מאני דמררא חדתא מנכרי סבר לאטבולי א"ל ההוא מדרבנן ורבי יעקב שמיה לדידי מיפרשא לי מיניה דר' יוחנן כלי מתכות אמורין בפרשה. כלומר מדכתיב אך את הזהב ואת הכסף וגו'. אמר רב אשי הני כלי זכוכית הואיל ואי נשתברו יש להן תקנה ככלי מתכות דמי. קוניא פליגי בהו רב אחא ורבינא חד אמר כתחלתו וחד אמר כסופו. והלכתא כסופו. כלומר כסופו שמחפין אותו באבר דהיינו מתכת והילכך ככלי מתכות דמי. איבעיא להו משכנתא מאי תא שמע דאמר מר בר רב אשי אבא משכן ליה נכרי כסא דכספא ואטבליה ושתי ביה ולא ידענא אי משום דסבר משכנתא כזביני דמיא אי משום דחזייה לעו"ג דדעתיה לשקועיה. ולענין פסק הלכה הרמב"ם ז"ל כתב דאינו צריך טבילה ותמיהא לי דהא משמע דטבילה זו מדאורייתא היא דמכלי מדין גמרינן לה ואפילו לכלים ואם כן הוה ליה ספק בדאורייתא ולחומרא. ומיהו הוא ז"ל כתב דטבילת כלים מדברי סופרים היא וקראי אסמכתא בעלמא הן והראב"ד ז"ל כתב דמשכנתא צריך טבילה ונראה לי שהוא העיקר. והרב אלפסי ז"ל לא ביאר בזה כלום. ומכל מקום לכולי עלמא אי חזינן לדעתיה דנכרי דבעי לשקועיה צריך טבילה דכזביני דמי. ובאי זה שיעור מים הוא מטביל. גרסינן התם תנא וכו' וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה מנה הני מילי אמר רבא אמר קרא וטהר הוסיף לך הכתוב טהרה יתירה. תני בר קפרא מתוך שנאמר אך במי נדה יתחטא שומע אני שצריך הזאה שלישי ושביעי תלמוד לומר אך חלק אם כן מה תלמוד לומר במי נדה מים שהנדה טובלת בהן הוי אומר ארבעים סאה. ואיצטריך למיכתב וטהר ואיצטריך למיכתב במי נדה דאי כתב רחמנא וטהר ה"א מאי וטהר בכל דהו כתב רחמנא במי נדה. ואי כתב רחמנא במי נדה ה"א תיבעי הערב שמש כנדה כתב רחמנא וטהר לאלתר. ואי קשיא לך אשמעתין דהכא אמרינן דטבילת כלים בארבעים סאה ואלו בפסחים אמרינן דטבילת כלים ברביעית דאמרינן התם הואיל וחזו למיטבל בהו מחטין וצנורות אלא דרבנן הוא דבטלוה לרביעיתא כדאמרינן בנזיר פרק ג' מינים תירץ הרמב"ן ז"ל דאפשר לומר דטבילה זו גזירת הכתוב היא להצריכה ארבעים סאה כנדה. ואי נמי דטבילתן בכל מה שהן יכולין לעלות בהן בפעם אחת כנדה. והא דקאמרינן ארבעים סאה לבתר דבטלוה לרביעיתא ודאמרינן אי כתיב רחמנא וטהר ה"א בכל דהו הכי קאמר הוה אמינא כל דהו ואע"ג דאין כל גופו של כלי עולה בהן כתב רחמנא במי נדה מה נדה מים שכל גופה עולה בהן ושיערו חכמים מ' סאה אף כלים מים שכל גופן עולה בהן לפי מה שהוא כלי. ועתה נבאר אם מותר להשתמש לכתחילה בכלי שאינו בן יומו לפי שהוא נותן טעם לפגם אם לאו. ונבאר אם סתם הכלים בני יומן אם לאו. גרסינן בפרק בתרא דע"א הלוקח כלי תשמיש מן העו"ג דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילין והן טהורין. דברים שנשתמש בהן ע"י צונן כגון כוסות וקיתונות מדיחן ומטבילן והן טהורין דברים שנשתמש בהן ע"י חמין כגון יורות וקומקמוסין ומחמי חמין מגעילן ומטבילן והן טהורין דברים שנשתמש בהן על ידי האור כגון השפודין והאסכלאות מלבנן באור ומטבילן והן טהורין וכולן שנשתמש בהן עד שלא הטביל ולא הגעיל ולא ליבן תני חדא אסור ותניא אידך מותר ולא קשיא הא מכאן דאמר נותן טעם לפגם אסור הא מאן דאמר נותן טעם לפגם מותר. ואנן קיימא לן כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר וכדאמרינן בפרק בתרא דע"א גמרא כל שהוא בהנאתו בנותן טעם. אמר רב כהנא מדברי כולם נלמוד נותן טעם לפגם מותר. ואמרינן נמי התם אמר רבא הלכתא נותן טעם לפגם מותר. והא דתניא וכולן שנשתמש בהן עד שלא הטביל יש מפרשים דטבילה זו הדחה והיינו דלמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור אסור דאי טבילה ממש קאמר ובכלים חדשים שלא נשתמש בהן ליכא נותן טעם כלל. ועוד דמשום טבילה ליכא מאן דאמר שיהא אסור אפילו בדיעבד אלא טבילה זו היינו הדחה כלומר שאם נשתמש קודם שהדיח אסור דנותן טעם לפגם הוא אסור ולפי דבריהם אפילו באיסור המודבק על פני הכלי אם אינו בן יומו אומרים בו נותן טעם לפגם כמו שאמרנו באיסור הבלוע בדופני הכלי דכל שהוא על פני הכלי ועבר יומו עברה צורתו והרי הוא פגום ומותר. אבל הראב"ד ז"ל וכן רבותינו בעלי התוספות סבורין שלא אמרו כשאינו בן יומו נותן טעם לפגם אלא באיסור הבלוע אבל מה שהוא בעין על פני הכלי הרי הוא כחתיכת האיסור שאינו נפגם שלא לאסור תערובתו בשעבר יומו. ולפיכך אם נשתמש בו עד שלא הדיח אפילו למאן דאמר בעלמא נותן טעם לפגם מותר הכא אסור. דאין כאן פגם כלל. ופירש הראב"ד ז"ל עד שלא הטביל טבילה ממש ולאו מדוקא נקיט ליה. ומסתברא ודאי כדבריהם שאם נשתמש בהן עד שלא הדיח לכולי עלמא אסור וכדמוכח שמעתא דצנון וליפתא וסילקא שחתכו בסכין דבפרק כל הבשר וכדכתיבנא לעיל בשער הראשון של בית זה בתחילתו דטעמא דהתם משום שמנינות הקורש על פני הסכין וכן פירש שם רש"י ז"ל וכן עיקר. אלא שקשה לי קצת הא דאמרינן בע"א פרק אין מעמידין קורט של (דף קכו) חלתית מאי טעמא אמר רבא משום דמפסקו ליה בסכינא דארמאי ואע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר הכא אגב חורפא דסכינא מחליא ליה. אלמא אפילו בסתם סכינין ששמנינות קורש על פניהם שייך נותן טעם לפגם ותירץ לי מורי הרב ר' יונה ז"ל דהתם בקורט של חלתית הנמכר בחנות וחנוני מקנח הוא כדי להשביח כליו ומקחיו ולומר דאפילו הנמכר בחנות דליכא משום שמנינות הקורש דחנוני מקנח ליה לסכין וליכא אלא משום נתינת טעם של גיעול הסכין אסור דחורפא דחלתית מחליא ליה. והרמב"ן ז"ל הקשה דמכל מקום ברייתא קתני וכולן שנשתמש בהן דמשמע דנשתמש מהן בלא שום הכשר ואפילו הכי מותר למאן דאמר נותן טעם לפגם מותר ועד שלא הגעיל ולא ליבן ודאי היינו שלא עשה בהן שום הכשר דמאן פלג לך שלא הגעיל אבל הדיח ומעתה הגע עצמך אלו נשתמש נכרי באיסור צונן ולא הדיח אסור ואם בישל מותר. ואם נפשך לומר דעד שלא הגעיל דוקא קאמר אבל ודאי הדיח ואם לא הדיח ונשתמש בכולן אסור למה התירו שמן וכוספן של נכרים דילמא בישלו עד שלא הדיחו וא"ת מדיחן הן כליהן בכל עת למה אמרו מדיחן ומטבילן והן טהורין. ומסתברא לי שזו אינה קושיא דהא דקתני עד שלא הגעיל ועד שלא ליבן בשהדיח קאמר ואורחא דמילתא נקט שדרכן של בני אדם בכליהם שאין משתמשין בהן תבשיל אחר תבשיל ואפילו ישראל בכליו אלא בהדחה לנקיות בעלמא אבל הגעלה וליבון אין דרכן של בני אדם ולהגעילן מידי איסור בלחוד הוא שעושין כן לפעמים ששכחת הלב מביאה לשגגה ומבשל כדרכו בהדחה ומן הטעם הזה הוא שהתירו כיסופן של נכרים וחביריו השנויין בגמרא דסתמא דמילתא הדיחו כלים עד שלא בישלו בהן וכל שכן בדברים הנמכרין על ידי החנוני שהחנוני מקנח כליו להשביח מקחו. מכל מקום שמעינן מיהא דסתם כליהן אינן בני יומן דהא קתני שאם נשתמש בהן עד שלא הגעיל ועד שלא ליבן מותר למאן דאמר נותן טעם לפגם מותר לומר דבכלי שאינו בן יומו מחזקינן ליה. ותניא בפרק אין מעמידין כוספן של עו"ג שהוחמו חמיו ביורה גדולה אסור ביורה קטנה מותר איזו קטנה אמרי דבי רבי ינאי כל שאין צפור דרור יכול להכנס לתוכה. וניחוש דילמא הדומי הדמוה ועיילוה אלא כל שאין ראש צפון דרור יכול ליכנס ואקשינן והא תניא אחת יורה גדולה ואחת יורה קטנה מותר ופרקינן לא קשיא הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור. אלמא סתם כליהן בנותנין טעם לפגם דהיינו שאינן בני יומן מחזקינן להו. ועוד שמעינן מיהא דהלוקח כלי תשמיש מן העו"ג ר"ל דלכתחילה אסור להשתמש בכלי שאינו בן יומו דהא אפילו לברייתא דקתני אם נשתמש בהן עד שלא הגעיל ועד שלא ליבן מותר הא קתני דלכתחילה את שדרכו להגעיל יגעיל ואת שדרכו ללבן ילבן. וגרסינן בפרק כל הבשר ההוא פינכא דהות בי ר' אמי דאימלח בה בישרא ותברא. וכן הדין לקדירה שבישל בה בשר אסור לאכול בה חלב אעפ"י שאינה בת יומה ואע"פ שכשבלעה היתירא בלעה ונפגם קודם שיבא לידי איסור בשר בחלב דכל שבלע מן השבח אעפ"י שחזר לפגם בתוך דופני הכלי רואין אנו אותו כאילו עומד בשבחו שלא להתירו לכתחילה מיהא וקדירות בפסח יוכיחו שאם אתה אומר כן כלי שנשתמש בהן חמץ קודם הפסח יהיו מותרין בפסח שהרי מן ההיתר בלעו ועד שלא הגיע הפסח חזר החמץ להיות פגום ואמאי אסורין בפסח אלא ודאי כל שבלע מן השבח לעולם אסור להשתמש בו לכתחילה עד שיגעיל את שדרכו להגעיל וילבן את שדרכו ללבן. וזה ברור ועיקר. ועתה נבאר כלי בן יומו שנאסר מחמת איסור משהו אם מותר להשתמש בו לכתחילה ולבטלו כיון שהאיסור מועט אם לאו. ואם יש הפרש בדבר זה בין שהכלי ההוא דרכו להשתמש בו בשפע אם לאו. כבר ביארנו למעלה בשער השלישי של בית זה שאין מבטלין איסור לכתחילה ואפילו איסור משהו אין מבטלין לכתחילה. ומיהו אם נבלע איסור מועט בתוך כלי מותר אם דרכו של אותו כלי להשתמש בו היתר בשפע מותר להשתמש בו לכתחילה כיון שהאיסור מועט וא"א לבא בו לידי נתינת טעם דתניא בפרק אין מעמידין קנקנים של עו"ג חדשים מותרין ישנים או מזופתין אסורין כיצד עו"ג נותן לתוכו יין ישראל נותן לתוכן מים נכרי נותן לתוכן יין ישראל נותן לתוכן ציר או מורייס ואינו חושש. כלומר ישראל נותן לתוכן מים ושותה אותן ואביעיא להו התם מהו לתת לתוכו שכר ואסיקנא דשרי דגרסינן התם רב יצחק בריה דרב יהודה שרא לרב חייא בריה דרב יצחק למירמא ביה שיכרא אזל רמא ביה חמרא ואפילו הכי לא חש לה למילתא אמר אקראי בעלמא הוא וטעמא דהא מילתא דיין הבלוע בכלי דבר מועט הוא דכל שמשתמשים בו בצונן אין בלעו אלא (דף קכז) מועט וכיון שכן וכלי זה משתמשין בו היתר בשפע אי אפשר לבא בו לידי נתינת טעם ולפיכך אפילו לכתחילה מותר. ולפיכך איסור משהו שנבלע בתוך קדירה או בתוך הקנקנים וכיוצא בזה מותר להשתמש בו לכתחילה ואפילו בבן יומו לפי שאי אפשר לבא בו לעולם לידי נתינת טעם. אבל אם נבלע בכלי שדרכו להשתמש לעתים בדבר מועט כקערה וכיוצא בזה אסור להשתמש בו אפילו בשפע גזרה שמא ישתמש בדבר מועט ויבא בו לידי נתינת טעם. ועתה נבאר כלי חרס אם יש בו הכשר בהגעלה ואפילו לא בלע אלא איסור של דבריהם אם לאו ואם יש לו שום הכשר אפילו בחזרת כבשונות אם לאו. גרסינן בירושלמי במסכת תרומת פרק אין נותנין דבילה וגרוגרות לתוך המורייס תני ר' חלפתא בן שאול קדירה שבשל בה תרומה מגעילה שלשה פעמים בחמין ודיו. אמ"ר בא ואין למדין ממנה לענין נבילה אמר ר' יוסי קשיתה קומי דר' בא תרומה בעון מיתה ונבילה בלא תעשה ואתמר הכין. אמר ר' כמאן דאמר מאיליהן קיבלו את המעשרות. ר' יוסתא בר שגום בעא קומי רבי יונה תנן הרכינה ומיצת הרי זו תרומה ואיתמר הכין א"ל כאן על ידי האור הוא ניגעל. פירוש קדירה של חרס אע"פ שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופנו לעולם בתרומה היקילו לפי שאינה אלא מדבריהם בזמן הזה וכמאן דאמר מאיליהן קיבלו את המעשרות. ופריך מדתנן הרכינה ומיצת הרי זו תרומה אלמא אין מקילין בה ומשני שהאור מגעילה ומפליטה ואין כאן קולא כל כך. ונראה שהוא הדין לכל שאר איסורין של דבריהם. ואפשר שלא הקילו אלא בתרומת בזמן הזה שאין לה עיקר בדאורייתא כמאן דאמר מאיליהן קיבלו את המעשרות והוא הדין לכל שאר איסורין של דבריהם שאין להן עיקר בדאורייתא אבל שאר איסורין אפילו של דבריהם אם יש בהן עיקר בדאורייתא אין מקילין בהן כבתרומה. והראשון נראה לי עיקר. ותדע לך שאם אין אתה אומר כן כי אמר ר' בא אין למדין ממנה לענין נבילה לישמעינן שאר איסורין של דבריהן וכ"ש נבילה אלא משמע ודאי הוא הדין לכל שאר איסורין של דבריהם. וכן מצאתי לרב ר' שמריה הצרפתי ז"ל והביא ראיה מהא דאמרינן בשילהי פרק בתרא דע"א נעוה ארתחו פי' גת של חרס ירתחו מאחר שאיסור יין נסך דרבנן. ואין ראייתו מחוורת בעיני. דדילמא כלי יין שאני לפי שהוא נבלע בצונן וכל שנבלע בצונן נפלט בקל ותדע לך שהרי אפילו במילוי ועירוי סגי ליה משא"כ בכלי שבלע על ידי האור ואפילו איסור של דבריהם. ועוד דאם כן נעוה ליבעי הגעלה תלתא זימני אבל מדברי ר' בא דירושלמי נ"ל ראיה גמורה כמו שכתבתי. אלא שאני מסתפק בזה עדיין לפי שלכאורה משמע במנחות פרק הקומץ את המנחה לאכול דבר שאין דרכו לאכול דדם שמלחו אינו אסור אלא מדרבנן דאמרינן התם אמר זעירי אמר ר' חנינא דם שבישלו אינו עובר עליו רב יהודה אמר זעירי דם שמלחו אינו עובר עליו. ומשמע דאפילו דלאו בשל קדשים בלבד קאמר אלא בשל חולין מדאמרינן התם אמר רבא אמר רב חסדא דם שקרש בחטאות החיצונות ואכלו חייב בחטאות הפנימיות ואכלו פטור. אלמא אפילו בשאר דמים שאינן של קדשים אמר שאם מלחו או שבישלו אינו עובר עליו דבר תורה ואפילו הכי אמרינן בפרק כל הבשר בפינכא דאימלחא בה בישרא בי ר' אמי ותברה ואמאי וליעביד לה הגעלה ואפשר דכיון דבעיא הגעלה תלתא זימני לא משהי לה דילמא פשע בה בינתיים. ותדע דאי לא לישהיה ויחזירנה לכבשונות וככולי עלמא אלא מפני שטורח הוא לו ואינו מצוי חשש (דף קכח) שמא יפשע וישתמש בה בינתיים. וכלי חרס יש לו הכשר בהחזרת כבשונות לפי שהיסקו מרובה עד שניצוצות ניתזות ממנו והוא הדין למי שמסיק אותו מבפנים היטב אלא שאסור לעשות כן דחוששין שמא חס עליו שמא ישבר. וכן אם היסקו מבחוץ שלא בהחזרת כבשונות אינו יוצא מידי דופנו. דגרסינן בזבחים פרק דם חטאת שניתז גמ' אחד שבישל בו. ואיתא נמי בפרק כל שעה ההוא תנורא דטחו בה טחיי אסר רבה בר אהילאי למיכלה לריפתא אפילו במליחא דילמא אתי למיכלה בכותחא. פירוש אפילו הפת שאפה בו לאחר שהוסק התנור דקסבר שאין כלי חרס יוצא מידי דופנו לעולם ואפילו על ידי היסק. ואותיביניה מהא דתניא אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה עד שיוסק את התנור תיובתא דרבה בר אהילאי תיובתא. ואמרינן נמי וכי מאחר דאיתותב רבה בר אהילאי אמאי אמר רב קדירות בפסח ישברו. ופרקינן אמרי רב מוקי לה לההיא בתנור של מתכת. ואיבעית אימא לעולם בשל חרס זה היסקו מבפנים וזהו היסקו מבחוץ ונעביד ליה היסק מבפנים קדירות חייש עלייהו דילמא מיתברי הילכך האי כוביא היסקו מבחוץ הוא ואסור. ואלא קדירות ישברו ונהדרינהו לכבשונות כלומר קדירות של מקדש שבישל בהן חטאת ושאר קדשים אמאי ישברו. ופריק לפי שאין כבשונות בירושלים אלמא קדירה שבישל בה איסור ואפילו של תורה כנבילה וכיוצא בזה מחזירה לכבשן ודיה. אבל להסיק מבחוץ לא ולא אפילו להסיקה מבפנים גזירה דילמא חאיס עלה דילמא פקעה. ואפילו לענין יין חששו כן כדאיתא בפרק אין מעמידין ואפשר דלענין יין נסך הואיל ובליעתו בצונן אם היסקו מבפנים עד שעבר חומו בחוץ ואינו יכול ליגע בו שהוא מותר. וכן דעת רש"י ז"ל ורבנו יצחק ז"ל וכמו שאני כותב בשער ששי של בית זה. ועתה נבאר כלי מתכות שבלע מן האיסור ונפלט ממנו קצתו ככלי שבשל בו בשר ואחר כך בשל בו ירקות או דגים וכיוצא בהן וכגון שפוד שצלה בו בשר ואחר כך צלה בו דגים וכיוצא בזה אם מותר לבשל בו או לצלות לאחר מיכן גבינה ונאמר בישול הדגים והירקות נעשה גיעול לבשר אם לאו. שנינו בפרק השוכר שבע"א השפוד והאסכלא מלבנן באור ואמרינן עלה בגמרא רמי ליה רב עמרם לרב ששת תנן השפוד והאסכלא מלבנן באור. והתניא גבי קדשים השפוד והאסכלא מגעילן. ופריק רבא קדשים היינו טעמא כדרב נחמן אמר רבה בר אבוה דאמר כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו. ואקשינן אי הכי הגעלה נמי לא ליבעי וסלקא בקשיא. שמעינן מינה דכל שבישל בו לאחר מיכן נפלט ממנו האיסור ונכשר לגמרי עד שהקשו אמאי תני בברייתא מגעילן שהרי ניגעל בבישול של יום שני ונכשר לגמרי. וקשיא לי טובא וכי מי עדיף בישול דיום שני מהגעלה גמורה ואם הגעלה הוה קשיא ליה לרב עמרם היאך מכשירתן מה היתה תשובת של רבא דאמר כל יום ויום נעשה גיעול והלא ליבון הוא צריך כמו ששנינו במשנתנו והליבון צריך שיהא ניצוצות ניתזות ממנו וכמו שאמרו בירושלמי וכתבנוהו למעלה ועוד דהא קיימא לן בכלי מתכות חם כולו שהאיסור הנבלע מתפשט והולך בכל הכלי וכדאיתא בפרק כיצד צולין וגדולה מזו אמרו בפסחים בפרק כל שעה מגעיל להו ולקתייהו ברותחין אלמא אינן נכשרין בהכשר מקום חתך לבד כל להב הסכין עד שיכשיר אף הקתא. ואם כן השפוד והאסכלא שבישלו בהן חטאת נפשט הבלע בכולן וכשהוא חוזר ומבשל בו במקצתו למחר היאך עלה הכשר לכולו. וניחא לי דהכי קאמר דקדשים היתירא בלע וכיון שבשל בו קודם שיבא לידי נותר לכשיגיע זמנו להיות חל על מה שבלע שם נותר כבר נקלש ונחלש האיסור כל כך על ידי בישול זה שני עד שלא נשאר בו אלא בלע מועט ואין ראוי לחול שם נותר על דבר בלוע מועט כזה וכענין שאמר לענין בשר בחלב בדגים שעלו בקערה שמותר לאכלן בחלב משום דכיון שטעם הבשר שקלטו הדגים מן הקערה נקלש ונחלש כל כך קודם שיבא לידי איסור בשר בחלב שאינו ראוי להקרא בשר בחלב ולחול עליו איסור בשר בחלב וכן הבלוע שנתפשט בכל הכלי אינו אלא דבר מועט ועם בישול זה השני אע"פ שאין האור מגיע לכולו מכל מקום גם הוא על ידי חם מקצתו חם כולו ומתמעט קצת עד שלא נשאר בכל השפוד שום בלע שיהא ראוי לחול עליו שם נותר אבל קודם שבישל בו שניה הבלע מרובה וראוי לחול עליו שם נותר בתוך דופני הכלי וכן כלי שבלע איסור גמור לעולם אינו נכשר עד שיגעיל הראוי להגעיל וילבן הראוי ללבן דמתחילתו איסור גמור היה ועד שנפלט וניגעל לגמרי איסור מיקרי ולפיכך אע"פ שבישל בו לאחר מיכן פעם ושתים אינו יוצא מידי דפנו עד שיגעילנו כדרכו ואם דבר שדרכו ללבן עד שילבן. והילכך כל כלי שבלע היתר וכגון שפוד או קדירה של מתכת שבישל בו בשר ואחר כך בישל בו ירקות או דגים הרי נקלש בלע הבשר שבו עד שאינו ראוי לחול עליו שם בשר בחלב ומותר לבשל בו גבינה אבל כלי שבלע איסור גמור אינו נכשר לעולם עד שיכשירנו הכשר גדול כדינו את שדרכו להגעיל יגעיל ואת שדרכו ללבן ילבן. ועתה נבאר כלי שטף שבלע מן האיסור ונאסר ואחר כך נתערב באחרים אם נדין אותו בדבר שיש לו מתירין הואיל ויכול להכשירו בהגעלה או בליבון לפי מה שהוא כלי ולפיכך צריך להכשיר את כולן או נאמר שהוא בטל ברוב כיבש ביבש. שנינו בברייתא דמסכת שביעית ומייתי לה בנדרים פרק הנודר מן הירק ר' שמעון אומר דבר שיש לו מתירין כגון הטבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור וכל דבר שאין בו מתירין כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם נתנו בהן חכמים שיעור ואיכא למידק כיון ששנינו כאן דטבל דבר שיש לו מתירין ולא נתנו בו חכמים שיעור אם כן הא דאמרי ר' יוחנן ור"ל בשילהי פרק השוכר שבע"א כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו בשלא במינן בנותן טעם. ואקשינן בשלמא יין נסך משום חומרא דיין נסך אלא טבל מאי טעמא ופרקינן משום דכהיתרו כך איסורו. מאי קא מקשינן טבל מאי טעמא טבל אדרבה טעמא מפורש הוא משום דהוי דבר שיש לו מתירין ואינהו נמי מאי קא מהדרא אטעמא דכהיתרו כך איסורו לימא משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין. ותירץ רבנו תם ז"ל (דף קכט) דההיא דר' יוחנן בשאין לו טבל אחר להתירו ולא אמרו טבל דבר שיש לו מתירין אלא בשיש לו פרנסה אחרת להפריש עליו שאילו אתה מזקיקו לקנות ממקום אחר פעמים אין לו והרי הוא נפסד כדי להתירו ולא אמרו דבר שיש לו מתירין אלא בשהוא יכול להתירו בלא שום הפסד ממון ממקום אחר. ותדע לך מדאמרינן בבבא מציעא פרק הזהב אמר חזקיה מעשר שני שאין בו שוה פרוטה אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות לפי שאי אפשר לצמצם ואקשינן עליה התרומה והביכורים חייבין עליהן מיתה וחומש ואסורין לזרים והן נכסי כהן ועולין באחד ומאה וטעונין רחיצת ידים והערב השמש הרי אלו בתרומה וביכורים משא"כ במעשר שני מאי מה שאין כן במעשר שני דבטיל ברובא ואם איתא לדחזקיה הוה ליה דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. ועוד תניא מעשר שני בטל ברוב ובאי זה מעשר אמרו במעשר שני שאין בו שוה פרוטה ונכנס לירושלם ויצא. ואם איתא לדחזקיה ליחל ליה על מעות הראשונים. ואוקימנא דלית ליה דלא פריק אמעות הראשונים. ואם איתא אפילו כי לית ליה יעלנו בירושלם בתערובתו ויאכלנו. אלא שלא אמרו דבר שיש לו מתירין אלא בשיכול להתירו כדרכו בלא הפסד אחר. ועוד שמעינן ליה מיהא דתנן במסכת חלה זיתי מסיקה שנתערבו עם זיתי ניקוף עינבי בציר עם עינבי עוללות אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל והשאר מעשר ומעשר שני לפי חשבון אלמא טבל דבר שיש לו מתירין הוא לעולם ואפילו אין לו פרנסה ממקום אחר ואפילו לא פריק במעות הראשונים שהרי יכול לתקנו שיטול מיניה וביה ומוציא תרומה על הכל. אלא שתירץ הרמב"ן ז"ל דלא מיקרי דבר שיש לו מתירין כשצריך להפריש הכל ומפסיד בהיתירו דבר מרובה שצריך להפסיד מן ההיתר כדי להכשיר האיסור ולא הצריכו להפסיד ולהפריש עליו יתר מדינו אלא בשיש בו נותן טעם טעמא לא בטיל והרי הוא כמפריש מן החיוב על החיוב אבל כשהוא במשהו אם יפריש על הכל נמצא כמפריש מן הפטור עליו לפי שאין החיוב ניכר שכבר בטל טעמו וממשו ברוב. והילכך אף כלי שנתערב באחרים אם אתה מצריכו להגעיל או ללבן את כולן נמצא מפסיד על הכשירן ולא מיקרי דבר שיש לו מתירין כל שצריך להפסיד על הכשירן ואין הכשירן בא כדרכו בלא הפסד אחר אלא הרי הוא כיבש ביבש. וכל שנתערב בין אחד בין שנים בטל ומשתמש בהן ואפילו לכתחילה כך נראה לי. ועתה נבאר אחר שאמרנו שסתם כליהן של נכרים אינן בני יומן כמו שנתבאר למעלה ונתבאר גם כן שאסור להשתמש לכתחילה בכלי שאינו בן יומו ואעפ"י שנותן טעם לפגם אם מותר לומר לעו"ג לבשל לו בכליו אפילו הדברים שאין בהן משום בישולי עו"ג ושאין לחוש להן לתערובת איסור כפת של פלטר או מרקחות או נאמר כל שהוא אומר לו לבשל ולאפות כמי שמבשל הוא לכתחילה בידיו בכליו דמי ואסור. ואם עבר ועשה כן אם מותר אם לאו. שנינו בברייתא בפרק קמא דחולין הלוקח יין לתוך המורייס או לתוך אלונתית כרשינין לעשות מהן טחינין ועדשים לעשות מהן רסיסים חייב משום דמאי ואין צריך לומר משום ודאי והן עצמן מותרין שהן תערובת. ואקשינן ולא גזרו על תערובת דמאי והתניא הנותן לשכנתו עיסה לאפות קדירה לבשל אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום שביעית ולא משום מעשר. במה דברים אמורים בשאמר לה עשי לי משלי אבל אמר לה עשי לי משליכי חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום מעשר. ופרקינן שאני התם כיון דאמר לה עשי לי משליכי כמאן דעריב איהו בידים דמי. ולפיכך נראה לי דאסור לומר לעו"ג לאפות לו פת ולעשות לו מרקחות דכמו שמבשל הוא בכליו של נכרי בידים דמי. ואסור ואפילו בדיעבד כאלו עירב הוא את האיסור ובטלו בידיו דהא תערובת דמאי מותר גמור הוא שלא גזרו עליו וכדתניא והן עצמן מותרין שהן תערובת ואפילו הכי בדאמר לה לשכנתו אשת עם הארץ עשי משליכי אסור לאכול וחושש לשאור ותבלין שבה משום מעשר והכא נמי אעפ"י שלא אסרו פליטת כלי שאינו בן יומו בדיעבד כיון דלכתחילה אסור כל שאמר לו לעו"ג עשה לי כמאן דמבשל ומבטל הגיעול לכתחילה דמי ואסור ואפילו בדיעבד למי שאמר כן ולמי שנעשה בשבילו. ואפשר לומר שעל ידי הפלטה או על ידי הרקחים מותר דכיון שהן אומנין והכל לוקחין מהן כלים הן מיחדין לאומנותן כדי שלא יפגמו בזליפת כליהם. ואולי על זה סמכו בדורות לנהוג היתר בזה. ואעפ"י שלא נראה לי מעיקר הגמרא שהרי חלתית של נכרים משום דמחתכי ליה בסכינא דארמאי הוא ושמנן לשמואל משום זליפתן של עו"ג אסרוהו ולא פלוג בין ניקח מן הסיטון לניקח מבעל הבית וניקח מן החנוני. ואל תשיבני מיהא דגרסינן בירושלמי בפרק מקום שנהגו ר' בא בעי קומי ר' אמי מהו להדיח כבשין ושלקות מן המנחה ולמעלה פירוש ביום הכפורים א"ל שרי ר' זעירא בעי קומי ר' אסי מהו למימר לחלוטה עביד לי חליטה א"ל שרי עביד ליה תופין אמר ליה שרי עביד ליה שרי עביד ליה פתילת א"ל אסור מה בין זה לזה א"ל זה אוכל נפש וזה אינו אוכל נפש ע"כ גירסת ירושלמית. וההיא באומר לחלוטה עו"ג הוא. אלמא מותר לומר לו לעשות לו בכליו. לא היא דהתם לאו משום גיעול נגעו בה אלא משום אמירה לעו"ג ביום הכפורים. ולעולם בכלים של ישראל אי נמי בכלים חדשים של עו"ג ובפני ישראל : נשלם השער הרביעי ובו נשלם בית התערובות בע"ה ב"ה :