תורת הבית הארוך/בית רביעי/שער ב

<< · תורת הבית הארוך · בית רביעי · שער ב · >>

השער השני

השער השני: בספק התערובות: אבאר בו דין אם נפל איסור למקום אחד ואינו יודע באיזה מקום אם לקדירה זו או לקדירה זו. ואבאר אם יש הפרש בדבר זה בין שהיו לפניו שתי קדירות של היתר ונפל האיסור לאחת מהן ואינו יודע דאיזו ובין שהיתה הקדירה האחת של היתר והשני איסור ואבאר אם יש הפרש בין שיש בקדירה האחת שיעור כדי לבטל ובאחרת אין שיעור כדי לבטל ובין שאין באחת מהן שיעור כדי לבטל: ואבאר אם יש הפרש בדבר זה בין איסורי תורה לאיסורי דבריהם. וכן אבאר אם יש הפרש בין שתהיינה שתי הקדירות לאדם אחד ובין שהן לשני בני אדם זו לזה וזו לזה וכן יש לבאר איסור שנפל לתוך ההיתר ונתבטל אם צריך להרים כנגד האיסור ולהשליך לכלב אם לאו. וכן יש לבאר חתיכת איסור והיא חשובה שאינה בטלה שנפלה לתוך חתיכות של היתר ונפלה אחת מאלו למקום אחר אם נלך אחר הרוב ונאמר זו שנפלה כאן מן ההיתר המרובה היתה או ניחוש דילמא שזו האסורה שנפלה שם תחילה. ולבאר אם נפלה אחת או שתים מהן לים הגדול או שנאכלו אם נתיר את השאר ונאמר אותו שנאכלו או שנפלו לים בהן היתה אותה של איסור והשאר מותר או נאמר שהאיסור נשאר בתוך הרוב. ולבאר אם יש הפרש בדבר זה בין שנפלה לים ונאבדה או שנאכלה ובין שפירשה אחת או שתים לצד אחד והרוב לצד אחר. ולבאר עוד איסור הנבלל בתוך ההיתר וחזר ונפל מקצתו להיתר אחר אם נשער לפי חשבון או ניחוש ונראה כל אותו השיעור שנפל כאן מאותו התערובת כאילו כולו איסור אם לאו. ולבאר איסור מועט שנפל לתוך היתר מרובה ונתבטל וחזר ונפל עוד איסור אחר לתוכו אם נאמר ראשון ראשון בטל או נאמר מצא מין את מינו וניעור ואכלול בשער הזה דיני המפקיד או המייחד דבר המותר אצל הנכרי או אצל מי שהוא חשוד אם ניחוש לתערובת איסור או לחליפין ובמה תהיה תקנתו אם בחותם אחד אם בשני חותמות או ביושב ומשמר או ביוצא ונכנס אם מותר לסמוך על החשוד לאכול גבינה של נכרים ולומר לו קנה לי גבינה ממי שהוא נזהר בגבינת הנכרים או לומר לו קנה לי מאיש פלוני שהוא נזהר אם לאו. ואכלול עוד עם זה דין מי שלקח מן המקולין בשר ואחר כך נמצאת טריפה במקולין ואינו יודע מאיזו לקח ודין בשר שנתעלם מן העין ובשר שנמצא מושלך בלא סימן ובשר שנמצא ביד נכרי בלא סימן. ואבאר כל אחד ואחד בפני עצמו בעזר העוזר ב"ה. איסור שנפל למקום אחד ואינו ידוע לאיזה מקום נפל כגון שהיו לפניו שתי קדירות ונפלה חתיכת נבלה וכיוצא בזה לתוך אחת מהן ואינו יודע אם לזו או לזו אם האחת של איסור והשניה של היתר אע"פ שאין בשל היתר ששים לבטלה אם האיסור מאיסורן של דבריהם הולכין בה להקל ותולין שאיסור לתוך איסור נפל. וכן אפילו היה האיסור מאיסורי תורה אם מינו במינו הוא אם היתר שבקדירה רבה על האיסור שנפל כאן הרי זה כאיסורין של דבריהם שהרי מדאורייתא בטל הוא ברובא וכן אם מין הוא אם יש בקדירה ההיתר למעלה מכדי אכילת פרס כנגד כזית של האיסור הרי זה כאיסורים של דבריהן שהרי מדאורייתא אפילו נפל בבירור לתוך ההיתר כבר נתבטל ואפילו מבשא"מ וכיון שאין כאן אלא איסור של דבריהם הולכין להקל ואני אומר איסור לתוך איסור נפל. ומכל מקום למי שסובר דאפילו למעלה מכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא דטעמו ולא ממשו דאורייתא אלא שאין לוקין עליו דהוה ליה כחצי שיעור וכמו שכתבנו בשער הראשון של בית זה אין הולכין בזה להקל ועד שנדע שיש בו ששים אסור מספק דכל ספק בשל תורה לחומרא דבר תורה וכמו שנתבאר בשער הראשון ותניא בברייתא ומייתינן לה בפרק אלו עוברין וביבמות בפרק הערל שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שני סאין אחד של חולין ואחד של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו (דף קיג) מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה. וההיא בדרבנן היא או באיסורין שעיקרן של דבריהן או באיסורי תורה ובשיעורין דרבנן דבפרק הערל פליגי רבי יוחנן וריש לקיש בתרומה בזמן הזה אי דאורייתא או דרבנן רבי יוחנן סבר דאורייתא וריש לקיש סבר דרבנן. ואקשינן וסבר רבי יוחנן תרומה בזמן הזה דאורייתא והתניא שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה ואמר ריש לקיש והוא שרבו חולין על התרומה ור' יוחנן אמר אע"פ שלא רבו בשלמא לריש לקיש קסבר בדרבנן נמי בעי ריבויא אלא לר' יוחנן קשיא. ופרקינן אמר לך רבי יוחנן הא מני רבנן היא ואנא דאמרי כרבי יוסי דתניא בסדר עולם אשר ירשו אבותינו וירשתם ירושה ראשונה ושניה יש להן שלישית אין להן אמר רבי יוחנן מאן תנא סדר עולם ר' יוסי. הנה שבאיסורין שעיקרן מדבריהם היא שאמרו כן וכן באיסורי תורה ובשיעורין דרבנן. דגרסינן בפסחים פרק אלו עוברין כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא ואקשינן וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא איתיביה שתי מדוכות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שתי קדירות אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו ואי אמרת אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרו שאני אומר. ופרקינן הנח לתרומת תבלין דרבנן. ואמרינן עוד איתיביה שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שתי סאין וכו' ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר ופרקינן בתרומה בזמן הזה דרבנן. אלמא מאן דמקשה מעיקרא הוה סבירא ליה דאפילו בתרומה דאורייתא קאמר ואפילו הכי למאי דסבירא ליה כזית בכדי אכילת פרס דרבנן הוה ניחא ושיעורין דרבנן שפיר אמרינן בהו שאני אומר דהא מכל מקום עכשיו אין כאן אלא איסור דרבנן. ואי קשיא לך אי הכי מאי קשיא ליה דהא על כרחך ההיא דשתי קופות לאו דאורייתא היא ואף לכשתמצא לומר בתרומה דאורייתא דעל כרחין במין במינו היא דאי בשאינו מינו כגון חטים לתוך שעורים לעולם אינו בטל ולא אמרינן בכי הא שאני אומר דהא אפשר לסלק ועל כרחך במינו קא אמר ובמינו ליכא מאן דאמר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא. כבר תירצו בתוספות רבותי הצרפתים ז"ל דהכי קאמר אם איתא דכזית בכדי אכילת פרס בשאינו מינו דאורייתא אף במינו הוה לן להחמיר מדרבנן בדכוותה. ולא נימא שאני אומר ושמעינן מיהא דאפילו בדאיכא תרתי כלומר דנפלה חדא לתוך חולין אפילו הכי תולין להקל ואני אומר מה שנפל לתוך התרומה תרומה היתה ומה שנפל לתוך חולין חולין היו. ודכוותה היו לפניו שתי קדירות אחת של היתר ואחת של איסור ולפניהן שתי חתיכות אחת של נבלה ואחת של שחוטה ונפלו אלו לתוך אלו מין במינו הוא וההיתר רבה על האיסור וכן אפילו היה מין בשאינו מינו אם יש בהיתר יתר מכדי אכילת פרס בכנגד חתיכת הנבלה שאפילו נפלה נבלה לתוך קדירה של היתר אין כאן אלא שיעור דרבנן ואי נמי כזית של שומן גיד הנשה דרבנן וכזית של שומן דהיתר ונפלו אלו לתוך אלו אני אומר היתר לתוך היתר נפל ואיסור לתוך איסור נפל. וכל שכן בשאין שם אלא חתיכה אחת של איסור ונפלה לתוך אחת מהן שיש לתלות בזה להקל ולומר לתוך של איסור נפלה שהרי לא ראינו שנפל כלום לתוך של היתר. וכן שנינו במסכת תרומות פרק האוכל תרומה מזיד. שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלה סאה של תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזו מהן נפלה הרי אני אומר לתוך תרומה נפלה. ואם תאמר אם כן למה הביאו ביבמות ובפסחים ברייתא דשתי קופות ולפניהן שתי סאין ולא הביאו הא מתניתין דתרומות יש לומר דניחא ליה טפי לאיתויי ברייתא משום דמההיא איכא ריבותא טפי דאע"ג דאיכא תרתי שאני אומר כמו שאמרנו אפילו הכי תלינן להקל. וביבמות נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש אי בעינן ריבויא או לא. דגרסינן התם תניא שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר וכו'. אמר ריש לקיש והוא שרבו חולין על התרומה דקסבר ריש לקיש דאפילו בדרבנן בעינן ריבויא ור' יוחנן אמר אעפ"י שלא רבו חולין על התרומה ואקשינן וסבר ר' יוחנן בדרבנן לא בעיא ריבויא והתניא מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות נתן סאה ונטל סאה כשר. ואמר רב יהודה בר שילא אמר רב אסי אמר ר' יוחנן עד רובו מאי לאו דנשתייר רובו לא דלא נישקול רובו. ואי בעית אימא שאני התם דאיכא למימר שאני אומר כלומר שאינו ודאי שנפלה לתוך החולין שאני אומר לתוך תרומה נפלה ולפיכך תולין להקל אפילו לא רבו חולין על התרומה. ושמעינן מיהא דאקשינן ממקוה לר' יוחנן דאע"ג דלא בעי ר' יוחנן ריבויא מכל מקום שיהו חולין כתרומה מיהא בעיא דאי לאו הכי לא אמרינן שאני אומר וקשיא לי באיסורין דרבנן למה לי ריבויא לריש לקיש ואפילו חד בחד לרבי יוחנן דהא כיון דמספקא לן אי נפלה תרומה לתוך חולין או לא הוה ליה ספק בדרבנן ולקולא. ושנינו בתוספתא תרומות פרק הזורע פשתן של תרומה היו לפניו שתי מדוכות אחת של חולין ואחת של תרומה ונתן מאחת מהן ואין ידוע מאי זה מהן נתן הריני אומר משל חולין נתן אלמא לעולם תולין להקל בשל דבריהם. ונראה לי דכיון שבודאי נפלה כאן תרומה אלא שאין ידוע לאי זו אין אומרין בכי הא ספיקא דרבנן לקולא. ומיהו כיון דקופות מוחלקות סגי לריש לקיש בריבויא ולר' יוחנן אפילו חד בחד. אלא דקשיא לי הא דתנן במסכת תרומות פרק המפריש מקצת תרומה ומייתינן לה בריש פרק קמא דביצה הדורס קציעות על פי הכד ואין ידוע אי זו היא רבי אליעזר אומר רואין אותן כאלו הן פרודות והתחתונות מעלות את העליונות ר' יהושע אומר לא תעלה עד שיהא שם מאה כד. ושאלתי את פי הרב רמב"ן ז"ל ותירץ לי דהתם כשהם של אדם אחד אי נמי בשל שני בני אדם וכשבאו לישאל בבת אחת אבל אם היו חביות של ב' בני אדם ובאו לישאל בזה אחר זה אפילו לא היו שם מאה כד כולן מותרות. דכל בדרבנן תולין להקל דומיא דשני שבילין ובשיש ביניהן אחת של תרומה אני תולה להקל אפילו בשבאו שניהם בבת אחת. ובודאי דלגבי שני שבילין תולין טהור בטמא כדבריו ואפילו באו לישאל בבת אחת וכדאמרינן בנדה בריש פרק האשה שהיא עושה צרכיה אמר ר' יוסי בר חנינא טהור ותלוי שהלכו בשני שבילין אחד טמא ואחד טהור תולה טהור בתלוי לדברי הכל. ומיהו אינו מחוור בעיני דאם איתא הוה להו לפרושי התם בחביות של אדם אחד או שבאו לישאל בבת אחת וכדרך שפירשו בשני שבילין. (הערה: אישתמיטתיה מתניתין תרומות פ"ג מ"ב ופ"ז מ"ו דאפילו בשניהם חולין מותרין שתיהן וע"כ מטעם הרמב"ן ז"ל וכדמוקי הירושלמי רישא דמתניתין אכל אחר את השניה דמיירי בבאו לשאול בזא"ז כן ה"נ גם בסיפא מיירי בכה"ג והוא ברור אמנם גם חילוקו של הרשב"א ז"ל מוכרח מן התוספתא היה טבל וכו' כדלקמן אבל רק לענין ב"א אבל בזא"ז בכל גווני תלינן). ועוד דאדרבה בתוספתא תרומות משמע בהיפך דכשהן של אדם אחד שראויות להתפנות ולהתערב יחד אנו רואין אותן כאלו הן אחת ומצטרפות. אבל כשהן של שני בני אדם או אפילו של אדם אחד ואין דרכן להתערב יחד אין מצטרפות. דתניא התם פ' סאה תרומה שתי קופות בשתי עליות שתי מגורות בעלייה אחת יעלו ר' יהודה אומר לא יעלו ר"ש אומר אפילו הן בשתי עירות מעלות זו את זו בזו מאה ובזו אין מאה הריני אומר לתוך מאה נפלה. פירוש שתי קופות בשתי עליות ואיני יודע באי זו מהן נפלה מצטרפות אבל שתי מגורות דוקא בעלייה אחת מצטרפות אבל בשתי עליות אין מצטרפות. ואמרינן עלה בירושלמי מה בין קופות למגורות. ופריק קופות עשויות להתפנות מגורות אין עשויה להתפנות. אלמא ממנה אתה דן לשתי קופות של שני בני אדם שאין עשויות להתפנות במקום אחד שאין מעלות זו את זו ואע"ג שיש לדון בזה וכמו שאני עתיד לכתוב בעזרת השם. מכל מקום ממנה אנו למדין דיותר יש להקל ולומר שיצטרפו ויעלו באדם אחד ממה שיצטרפו ויעלו בשהם לשני בני אדם. ולפי דברי הרב ז"ל אדרבה כשהם לשני בני אדם אין צריכות שיעור אלא בכל אחת ואחת אני אומר לא בזו נפלה וכל אחד ואחד אוכל את שלו ואפילו לא היה בשתיהן כדי להעלות אלא מסתברא לי לפי שאין אומרין שאני אומר אלא במקום שאינו צריך ליבטול כלל כשתמצא לומר כאן נפלה כגון שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה דכשתמצא לומר תרומה לתוך תרומה נפלה לא מדין ביטול אתה מתירה אלא ממילא יש לה מתירין שקופת התרומה נשארה בהיתרה כמו שהיתה וכן החולין. וכן שתי קופות אחת מדומעת ואחת שאינו מדומעת דתנן בפרק ששי של תרומות אחת מדומעת ואחת שאינו מדומעת אני אומר מדומעת לתוך מדומעת נפלה לפי שבכל אלו תלינן תרומה לתוך תרומה משום דיש היתר לשתיהן אבל כשאין היתר לשתיהן אלא בביטול לא. דתניא בתוספתא תרומות גבי ההיא דשתי קופות היה טבל ומעשר ראשון ומעשר שני הרי זו אסור שלא התירו ספק מדומע אלא בשיש לו מתירין. כלומר בשתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה דכשאתה תולה תרומה בתרומה יש מתירין לשתי הקופות זו נשארה בהיתירא וזו בהיתירא אבל אם אתה תולה את התרומה בטבל כלומר אם אתה אומר שהתרומה בתוך הטבל או בתוך המעשר נפלה הרי אתה אוסרן אלא אם יש בהן שיעור כדי להעלות את התרומה. וכן אפילו היו שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה טהורה ולפניהן סאה של תרומה טמאה ונפלה לתוך אחת מהן שתיהן אסורות אלא אם כן יש בהן כדי להעלות דתניא בתוספתא שתי קופות אחת של תרומה טמאה ואחת של חולין טהורין נפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואיני יודע לאיזו מהם נפלה הריני אומר לתוך תרומה טמאה נפלה וחולין טהורין לא יאכלו בטהרה עד שיתחשבו שאין בכל העיסה ועיסה כביצה. שתי קופות אחת של תרומה טהורה ואחת של חולין טהורין נפלה סאה תרומה טמאה לתוך אחת מהן ואיני יודע לאיזו מהן נפלה שתיהן אסורות אם יש בהן להעלות זו את זו מעלות זו את זו וזו וזו לא יאכלו בטהרה עד שיתחשבו שאין בכל עיסה ועיסה כביצה. וכיון שכן כל שאם אתה אומר אני אומר בזו נפלה ולא בזו אתה יכול להתיר את שתיהן בלי שתצטרך לשום שיעור לבטל את האיסור אתה תולה להקל ואומר בזו נפל אבל כל שאתה צריך לשיעור כדי לבטל כגון ליטרא קציעות שנדרסה על פי החביות שאלו אתה אומר לא לתוך זו נדרסה אלא לתוך חברתה עדיין אין אתה מתיר את השנית אלא אוסרה כיון שאין בה כדי לבטל את האיסור. וכיון שאנו צריכין על כל פנים לשיעורין אם באנו להתירן אפילו בפרודות לא תתיר אלא אם כן יש בשתיהן ששים או מאה של היתר כנגד האיסור לפי מה שהוא איסור. וקיימא לן כרבי יוחנן דלא בעי ריבויא כל מקום שיש לומר אני אומר ובאיסורין שעיקרן של דבריהם ובאיסורין שעיקר דבר תורה ושיעורין מדבריהם גם בהן תולין להקל ואמרינן שאני אומר והוא שרבה עליו היתר עד כדי שיתבטל דבר תורה בתוכו דכל שדבריהם הקלו לומר שאני אומר אבל להקל בשל תורה לא אמרו וכמו שכתבנו. ולפיכך שתי קדירות אחת של היתר ואחת של איסור ונפל איסור לתוך אחת מהן ואינו יודע לאי זו מהן נפלה אם מין במינו הוא שבטל ברוב מדאורייתא אעפ"י שהחמירו עליו חכמים להצריכו ששים אם שיעור ההיתר כשיעור האיסור אני תולה להקל ואומר שאני אומר איסור לקדירה של איסור נפל ואם הוא מין בשאינו מינו כל שהאיסור מועט שאין בו כנגד ההיתר כזית בכדי אכילת פרס אני אומר גם כן אני אומר איסור לתוך איסור נפל. וכפי דעת האומרים דטעמו ולא ממשו דאורייתא אין תולין להקל במין בשאינו מינו עד שירבה היתר על האיסור ששים אבל למעלה משיעור ששים אינו דבר תורה ותולין בו להקל אעפ"י שהחמירו חכמים להצריכן יותר מששים. היו שתי הקדירות של היתר שתיהן אסורות עד שיהיה בין שתי הקדירות של היתר כדי להעלות שתיהם את האיסור ואם היו שתי הקדירות של היתר ונפל איסור בתוך אחת מהן ויודע לאי זה מהן נפל ואין בה כדי להעלות ונאסרה מחמת מעוטה ואחר כך נפל איסור בתוך אחת מהן ואינו ידוע לאי זו נפלה אני אומר למקום שנפל איסור ראשון לשם נפל איסור שני ומן הטעם שאמרנו דתניא בתוספתא תרומות נפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן וידוע לאי זו מהן נפלה ואחר כך נפלה שניה ואין ידוע לאי זו מהן נפלה הריני יכול לתלות ולומר למקום שנפלה ראשונה נפלה שניה. נפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאי זו מהן נפלה ואחר כך נפלה שניה וידוע לאי זו מהן נפלה אינו יכול לתלות ולומר למקום שנפלה שניה שם ראשונה. היו שתי קדירות של היתר ונפל איסור לתוך אחת מהן אם יש באחת מהן כדי להעלות את האיסור ובשניה אין שיעור להעלות גם בזו תולין להקל ואומרים לזו שיש בו שיעור כדי לבטל נפל ומן הטעם שכתבנו שאף כשאתה תולה בזו שיש בו כדי לבטל נשאר הכל על היתירו כמו שהיה מתחילה. ותניא בתוספתא תרומות בזו מאה ובזו אין מאה הרי אומר לתוך מאה נפלה. ואם אין באחת מהן כדי לבטל את האיסור אבל יש בין שתיהן לבטלו אם שתיהן של אדם אחד הן רואין את שתיהן כאלו הן כאחת ומצטרפין ומעלין והיינו דתנן ליטרא קציעות שנדרסה על פי הכד ואינו ידוע אי זו היא ר"א אומר רואין אותן כאלו הן פרודות והתחתונות מעלות את עליונות ר' יהושע אומר לא תעלה עד שיהא שם מאה כד. ואפילו היו שתי קדירות בשתי עליות ואינו ידוע לאי זו נפל שתיהן מצטרפות ומעלות דתניא בתוספתא תרומות שתי קופות בשתי עליות שתי מגורות בעליה אחת הרי אלו יעלו ר' יהודה אומר לא יעלו ר' שמעון אומר אפילו הן בשתי עירות מעלות זו את זו וקיימא לן כתנא קמא. אבל אם היו שתי קדירות לשני בני אדם כתב רבינו שמשון ז"ל בפירוש המשנה במסכת תרומות שאינן מצטרפות. והביא ראיה ממה ששנו בתוספתא זו שכתבנו משתי קופות אפילו בשתי עליות יעלו. ואלו במגורות קתני במגורה אחת יעלו אבל בשתי עליות לא יעלו. ומפרש בירושלמי מה בין קופות למגורות קופות דרכן להתפנות מגורות אין דרכן להתפנות. ופירש הוא ז"ל קופות עשויות הן להתפנות ולהתערב יחד אבל מגורות אין דרכן להתפנות ולהתערב יחד. כלומר וכל העשוי להתערב כמעורב דמי. וכתב הוא ז"ל לפי טעם זה נראה דהאי דמעלות זו את זו כשיש בזו חמשים ובזו חמשים היינו כששתיהן של אדם אחד שדרכן להתפנות ולהתערב אבל בשל שני בני אדם שאין דרכן להתערב לא. וחזק עוד הרב ז"ל הסברא הזו ממה ששנו בסיפא של אותה תוספתא בזו מאה ובזו אין מאה הריני אומר לתוך מאה נפלה. ואיכא למידק למאי נפקא מיניה כי איכא באחת מאה והא אפילו ליכא בכל חדא אלא חמשים מעלות זו את זו אלא חמשים לתרי גברי איצטריך. ולי נראה דבין של אדם אחד בין של שני בני אדם מצטרפין ומעלין שאם כן ליטרא קציעות דוקא בשכל הכדין לאדם אחד הא בשני בני אדם אינן מצטרפין. ואם כן כשם שחלקו שם בשחורות ולבינות אם מעלות זו את זו וכן בעגולין גדולים וקטנים ובפרודות ושאינן פרודות היה להם גם כן לחלק בין אדם אחד לשני בני אדם. ומתניתין נמי סתמא קתני שתי קופות שני מגורות שנפלה סאה תרומה בתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזו מהן נפלה מעלות זו את זו ולא חלק בין אדם אחד לשני בני אדם ומיהו אפשר דמאי דלא פריש במתניתין פריש בברייתא. ומיהו מה ששנו בתוספתא בזו מאה ובזו חמשים אני אומר לתוך של מאה נפלה מסתברא לי שאינה ראיה דוקא להעמידה בשני בני אדם אלא נראה לי שהטעם בזה לפי שאין דבר מצטרף לבטל את האיסור אלא מה שנכנס בספק מחמת האיסור דכלפי שהאיסור מכניסו בספק מתעורר הוא לבטלו מה שאינו נכנס בספק איסור מחמת האיסור מה לו להצטרף עם אחר לבטל את האיסור דומה קצת למה שאמר ר' יהושע שאין התחתונות מעלות את העליונות לפי שלא נכנסו התחתונות בספק כלל מחמת ליטרא קציעות התרומה שנדרסה על פי הכד. וכיון שכן כשיש באחת מאה לא נכנסה היא בספק איסור שהרי אפילו תמצא לומר שבתוכה נפלה הרי זו מותרת ואם כן כשאין בשניה אלא חמשים לולי מדה זו שאנו תולין לומר בתוך של מאה נפלה אותה של חמשים היתה אסורה שהרי אין לה מי שיצטרף עמה להעלות שאין ראוי להצטרף אלא הנכנס בספק. ולפיכך שנינו שאעפ"י שאין להתירה מצד אותה מדה שאנו מצטרפין שתי קופות להעלות את האיסור מכל מקום יש לנו להתיר מצד מדה אחרת שאנו תולין במקום שיש מתירין. עוד אפשר לומר שלא שנו בזו מאה ובזו אין מאה הריני אומר לתוך מאה נפלה אלא מפני ששנינו בפרק שני של מסכת ערלה התרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי החלה והביכורים עולין באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה וצריך להרים. וגרסינן בירושלמי במסכת תרומות ר' זירא ור' חייא בשם ר' שמעון היו לפניו שתי קופות בזו חמשים סאה ובזו חמשים ונפלה סאה תרומה בתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזו נפלה רצה להעלות מזה מעלה מחצה מזו ומחצה מזו מעלה. ולפיכך שנו כאן שאם היו באחת מאה ובאחת חמשים אני אומר לתוך מאה נפלה ומשם הוא מרים ולא משל חמשים. וכדגרסינן נמי בירושלמי של מסכת תרומות בפ"ד את אמר קופות מעלות מגורות אינן מעלות היך עבידא שתי מגורות בשתי עליות ונפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן שתיהן אסורות ריבה על אחת מהן ובטלה שוגג מעלה ומתיר והשניה לכשירבה לה שוגג היא מותרות ואינה צריכה עלייה שכבר עלתה תרומה. אלמא אפילו מאותה שלא היו בה מתחלה אלא חמשים ואלו רצה מזה מעלה ואלו רצה מזה מעלה כשריבה על האחת והתירה ממנה מרים כל הסאה כל שכן זו שמשעת נפילה היה בה מאה והיא מותרות גמורה בלא צירוף השניה שממנה הוא מרים שאני אומר לתוכה נפלה כנ"ל. ומכל מקום צריכין אנו לחוש לדברי הרב רבי שמשון ז"ל שרב גדול ומובהק הוא. חתיכת איסור שנפלה לחתיכות של היתר ונתבטלה יש מן הגאונים ז"ל שאמרו שצריך להרים אחת ומשליך לכלבו כדי שלא יראה כאוכל את האיסור. ואינו מחוור שלא אמרו להרים אלא במתנות כהונה ומפני גזל השבט דתנן בפ"ב של מסכת ערלה התרומה ותרומת מעשר של דמאי והחלה והביכורים עולין באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה וצריך להרים. הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים ומצטרפין זה עם זה ואינו צריך להרים. והקשו בירושלמי הכא איתמר צריך להרים והכא איתמר אין צריך להרים. ופריק רבי יעקב בר זבדא ר' אבהו בשם ר' יוחנן מפני הגזל השבט. אלמא בכל שאר האיסורין ואפילו איסורי הנאה כגון ערלה וכלאי הכרם אין צריך להרים כלל אלא כיון שהותר הותר. ועתה נבאר חתיכה של איסור חשובה שאינה בטלה שנפלה לתוך חתיכות של היתר ונפלה אחת מאלו למקום אחר אם נלך אחר הרוב ונאמר זו שנפלה כאן מן ההיתר המרובה היתה או נחוש לומר זו היא אותה שנפלה שם תחלה. גרסינן בזבחים בפרק התערובות אמר רב יהודה אמר רב טבעת ע"א שנתערבה במאה טבעות ופירשו ששים למקום אחד וארבעים למקום אחד ופרשה אחת מארבעים אינה אוסרת מששים אוסרת. ואקשינן מאי שנא אחת מארבעים דלא דאמרינן איסורא לתוך רובא איתא אחת מששים נמי אמרינן איסורא ברובא איתא. אלא אימא פירשו ארבעים כולן למקום אחד אין אוסרין פירשו ששים כולן למקום אחד אוסרין כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי הנח לע"א שאפילו ספק ספיקא אסור עד סוף העולם ואוקימנא כתנאי דתניא ר' יהודה אומר רמוני באדן אוסרין בכל שהן כיצד נפל אחד מהן לתוך ריבויא ומריבוא לריבוא אסור ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון לריבוא אסור לשלש ומשלש למקום אחר מותר. ואקשינן שמואל דאמר כמאן אי כר' יהודה אפילו בשאר איסורי תורה נמי אסור אי כר' שמעון בע"א נמי שרי וכי תימא שני ליה לר' שמעון בין ע"א לשאר איסורי והתניא ספק ע"א אסור ספק ספיקא מותר. מני לא ר' יהודה ולא ר"ש. ופריק לעולם ר' שמעון בע"א נמי שרי ושמואל סבר כרבי יהודה בחדא ופליג עליה בחדא וקיימא לן כרב דכל רב ושמואל הלכה כרב באיסורי. ומכל מקום בכל שאר האיסורין חוץ מע"א אפילו שמואל מודה דספק ספיקא מותר דלא סבר לה כר' יהודה אלא בע"א בלבד והילכך חתיכת איסור חשובה שנפלה לתוך של היתר ומאותן חתיכות נפלה אחת מהן לתוך חתיכות אחרות או לקדירה כל אותו תערובת השני מותר שאני אומר האיסור לתוך הרוב נשאר וכן בכל האיסורין ואפילו באיסורין החמורין כחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחין ובריה דגיד הנשה ודבר שיש לו מתירין שהרי בטבעת של ע"א וברמוני באדן שאין להן ביטול אמרו כן. ומכאן הוכיח רבנו יעקב ז"ל דמה ששנינו מי שיש לו חבלי תלתן של כלאי הכרם ידלקו נתערבו באחרים ידלקו כולם דלא גרסינן בה נתערבו באחרים ואחרים באחרים וספרים דגרסי בהו אחרים באחרים טעות הוא שהרי לא מצינו כאן דאית ליה ספק ספיקא אסור. אלא ר' יהודה בלבד. ועוד ראיות אחרות וכן עיקר. ואפילו מי שגורס כן מפרש טעמא ונתערבו כל האחרים באחרים ואיצטריך ליה לאשמועינן דאע"ג דאיכא תרי רובי רובא התערובות ראשונה ורובא דתערובת שני אפילו הכי כולן אסורין וידלקו ואיצטריך משום דדכוותה איכא בעלמא להיתירא כדאיתא בסוף פרק קמא דכתובות דאמרינן התם הולכין אחר רוב העיר והוא דאיכא רוב סיעה בהדיא ואפילו עיר קטנה משום דאיכא תרי רובי ואין הולכין אחר רוב העיר גרידתא ואפילו עיר גדולה כאנטוכיא. מכל מקום מדברי כולם נלמוד דספק ספיקא אפילו בכל האיסורין החמורין מותר ודוקא בשנתערב מיעוט התערובות הראשון בשני אבל נתערב רוב התערובות הראשון בשני אסור שאני אומר איסור לתוך הרוב הוא וכל שנתערב כאן האיסור הרוב כאילו נתערב כאן האיסור ממש כמו שנתערב בתערובת הראשון והיינו דאמר רב יהודה פירשו ששים כולן למקום אחד אסורין. ומסתברא שאם פירשו מחצה על מחצה כגון שפירשו חמשים למקום אחד וחמשים למקום אחד ונפלו החמשים למקום אחד כולן מותרין דהא איכא ספק ספיקא והא דנקט ר' יהודה פירשו ארבעים לצד אחד היינו משום דקא מפליג למימר פירשו ששים לצד אחד כולן אסורין. ומיהו אמרו משמו של רבנו יצחק הזקן הידוע בעל התוספות ז"ל דלא אמרו ספק ספיקא להקל אלא בשתי ספיקות הבאות מכח שתי תערובות כגון זו שאמרנו שנפלה טבעת של ע"א לריבוא ומריבוא לריבוא דכל (דף קטו) חדא וחדא שבתערובת שניה איכא תרי ספיקי דבכל חדא וחדא איכא למימר לא זו היא שנפלה כאן ואם תמצא לומר זו היא שנפלה כאן שמא לא זו היא שנפלה לריבוא ראשון. אבל בעלמא שאינו בא מכח שני תערובות לא. ועל כן הוא מפרש בריש פרק קמא דביצה כי מה שאמרו שם נתערבה באלף כולן אסורות אספיקה אסורה קאי כלומר שאפילו ספק נולדה בי"ט ספק לא נולדה בי"ט אם נתערבה באחרות כולן אסורות. ומה ששנינו במסכת ערלה הצובע מלא הסיט בקליפי ערלה וארגו בבגד ואינו ידוע איזהו ר"מ אומר ידלק הבגד וחכמים אומרים יעלה באחד ומאתים ואלו נתערב באחרים לא קתני דאלמא אלו נתערב באחרים לכולי עלמא מותר ומשום ספק ספיקא י"ל דההוא בשנחתך מלא הסיט מן הבגד ואינו ידוע אם מלא הסיט האסור נחתך אם לאו דהשתא איכא תרי ספיקי כעין שתי תערובות. ולדידי קשיא לי מדאמרינן בפרק קמא דכתובות האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו מאי טעמא דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ואקשינן אמאי ספק ספיקא הוא ספק תחתיו זינתה ספק אין תחתיו זינתה ואם תמצא לומר תחתיו זינתה ספק באונס ספק ברצון ואוקימנא באשת כהן אבל באשת ישראל לא. והתם אין הספק באות מכח התערובות ואפילו הכי אתה דן אותן בספק ספיקא להקל. ויש לי לומר דהתם שאני שאי אפשר לזו לבא לפניך אלא בשתי ספיקות ואי אתה יכול להחמיר עליה ולומר דהיאך נתיר וכבר אסרתה כמו שאתה אומר בספק נולדה ביו"ט שמיד עמדה עלינו באיסור ואחר כך נתערבה באחרות וניתוסף בתערובת ספק זה השני. וכיוצא בזה במי שאסרנוה מחמת ספק טרפה ואחר כך נתערבה באחרות היאך נאמר שמא לא זו היא ואם תמצא לומר זו היא שמא לא טרפה היתה והלא כבר אסרתה משעת שנולד בה ספק טרפות והיאך נתיר מה שאסרנו מפני שנתערב באחרים ונאמר מה שאסרנו מותר היה. ורבנו יעקב ז"ל פירש התם בריש פרק קמא דביצה דאודאי קאי דליכא אלא חדא ספיקא אבל ספק נולדה ספק לא נולדה אם נתערבה באחרות כולן מותרות דכל ספק ספקה מותר. ובירושלמי מצאתי כדבריו דגרסינן התם בית שמאי אומר תאכל ובית הלל אומר לא תאכל כשם שהיא אסורה לאכול כך היא אסורה להטלטל נתערבה אחת במאה או אחת באלף כולן אסורות. ושאלו מה כמאן דאמר ספק הכן אסור ברם כמאן דאמר ספק הכן מותר מודה הוא הכא שהוא מותר. והשיבו נשרים ספק מהיום נשרו ספק מאתמול נשרו ברם הכא יש כאן אחת אסורה והיא מוכחת על כולן. אלמא בודאי הוא שאמרו שאוסר כל תערובתה אבל ספק נולדה מאמש ספק נולדה מהיום ספק ספקא הוא ומותר ומדברי רבנו יעקב ז"ל נלמוד דכל ספק ספק (דף קטז) אפילו בדבר שיש לו מתירין מותר לאלתר דהא אוקימנא טעמא דברייתא דקתני נתערבה באלף כולן אסורות משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפילו הכי ודאי אסורא ספיקה מותר וטעמא דכל שהוא בספק ספיקא היתר גמור משוינן ליה ואין צריך להמתין ואינו דומה לספק אחד בשל דבריהם דשרי כספק ספקה בשל תורה ואפילו הכי אסיק רב אשי התם בההיא דריש פרק קמא דביצה דבדבר שיש לו מתירין ואפילו בספק דרבנן אסור דהתם שאני דכיון דבספק אחד בכנגדו בשל תורה אסור אלא דמשום שהוא בשל דבריהם תקל בו להתיר בספק אחד כל שיש לו מתירין לא תקל בו. ואני תמה באותה שמועה שבפרק התערובות דמהתם משמע דוקא בשנפל האיסור לרוב ומאותו רוב נפל למקום אחר הוא שאמרו ספק ספיקא להקל מפני שכבר נתבטל מדאורייתא הא לאו הכי לא וכדתניא לשלש משלש למקום אחר מותר ואקשינן מאי שנא לשלש דאיכא רובא לתרי נמי איכא רובא. ופרקינן מאי שלש נמי תרי והוא. וקשיא לי כי ליכא רובא נמי הא איכא בכל חד וחד שבתערובת שני ספק ספיקא ושמא לא אמרו ספק ספיקא להקל אלא על ידי שתי תערובות וזה כדעת רבנו יצחק ז"ל שכתבנו וי"ל עוד דכל שנפל כאן איסור בודאי וליכא רוב היתר הרי אנו רואין כל אחד מאלו כגופו של איסור שהרי הוא אסור דבר תורה והילכך אין הולכין בכל ספק ספיקא בזה להקל ומכל מקום יש לחוש לדברי רבנו יצחק ז"ל שלא תהיר בספק ספיקא אלא בשתי ספיקות הבאות מכח שתי תערובות ונפקה מינה לספק טרפה שנתערבה באחרות שאין מתירין אותן מכח ספק ספיקא אלא אם כן היה חתיכה הראוי להתבטל מצד עצמה ברוב. ועתה נבאר חתיכת איסור שנתערבה באחרות של היתר ונאסרו ונפלה אחת מהן לים הגדול או שנאכלה אחת מהן אם הותרו כל השאר ונאמר זו שנפלה ונאבדה או שנאכלה זו של איסור היא שנאבדה ונאכלה אם לאו. גרסינן בזבחים בפרק התערובות אמר ר"ג אמר רבה בר אבוה אמר רב טבעת של עו"ג שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן דאמרינן הך דנפל דאיסורא הות איתיביה רבא לרב נחמן אפילו אחד בריבוא ימותו כולן ונימא הך דאיסורא מית א"ל רב דאמר כר' אליעזר דאמר קרב ראש אחד יקרבו כל הראשים והא"ר אלעזר לא התיר ר' אליעזר אלא שנים שנים אבל חד חד לא. אנא נמי תרתי אמרי כלומר לא התיר ר' אליעזר להקריב אלא שנים יחד דודאי חד מינייהו דהיתירא ואיכא למימר בכל חד האי דהיתירא ואיסורא תלינן בההוא דאיקרב ברישא אבל חד חד דאיכא למימר האי איסורא הוא לא אמר. א"ל אנא נמי תרתי קאמרי שימכור הטבעות שנים שנים. א"ר שמעון בן לקיש חבית שנתערבה במאה חביות נפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן דאמרינן הך דנפל דאיסורא נפל ואיצטריך דר"ש בן לקיש ואיצטריך דרב נחמן דאי איתמר דרב נחמן הוה אמינא הני מילי גבי ע"א דלית לה מתירין אבל תרומה דאית לה מתירין לא. כלומר אפשר לו למכרה לכהנים. ואי איתמר דרשב"ל הוה אמינא הני מילי חבית דמינכרא נפילתה אבל טבעת דלא מינכרא נפילתה לא. כלומר טבעת דבר קטן הוא וכשנטלת מתוך חברותיה אין מקומה ניכר ולא מוכחא מילתא במאי תלינן איסורא ואתי למישרינהו בלא נפילה קמשמע לן רב נחמן. ויש ספרים דגרסי אמר רבה לא התיר ריש לקיש אלא חבית דמינכרא נפילתה אבל תאנה לא. ורב יוסף אמר אפילו תאנה כנפילתה כך עלייתה. ומשמע דאפילו לגירסא זו קיימא לן דאפילו בתאנה מותר חדא דהא רב נחמן אמר אפילו טבעת וטבעת ושניהם לא מינכרא נפילתן ואפילו הכי קא שרי רב נחמן משמיה דרב ואפילו פליג רבה הוו להו רב נחמן ורב יוסף לגבי רבה תרי והלכתא כוותייהו. והרמב"ן ז"ל כתב בע"א גירסת ירושלמי שבמסכת תרומות היו לפניו עשרים תאנים ונפלה אחת לתוכו ואבדה אחת מהן רשב"ל אמר ספיקן בטל ברוב ורב יוחנן אמר כולן נעשו הוכיח מודה ר' יוחנן שאם ריבה מהן על מקום אחר או שריבה ממקום אחר עליהן ספיקן בטל ברוב. וכתב הוא ז"ל ומשמע דהלכתא כריש לקיש דהוא אמרה להאי שמעתה בגמרא דילן ולא פליג עלה ר' יוחנן. אחר כך מצאתי כן גם לראב"ד ז"ל. והילכך בין בחביות של יין נסך בין בשאר האיסורין שאינן בטלין ברוב אם נתערב יבש ביבש ונפל אחד לים הגדול או שנאכל השאר מותרין שאני אומר הך דאיסורא נפל. ויש אומר דלא אמרו כן אלא בחומרי התערובות כגון טבעת של ע"א שנתערבה לריבוא וכן חבית סתומה של יין נסך או של תרומה שנפל למאה ותאנה של ערלה שנפלה לפחות ממאתים דמדינא דאורייתא בטיל בששים אלא שהחמירו עליהן אבל בשאר איסורין הבטלין בששים כיון שאלו נתערבו היה האיסור נותן טעם בהיתר אפילו נפלה אחת מהן לים לא נתיר את השאר שבשיעור נתינת טעם לא נקל לומר אני אומר הך דנפל דאיסורא נפל. וזו הסברא כדעת האומרים דיבש ביבש אינו בטל מן הדין בפחות מששים כדינו בבלול. עוד יש אומר דלא אמרו להתירו (דף קיז) באכילה אלא בהנאה. וכל זה אינו מחוור דביש ביבש בעלמא מדינא חד בתרי בטיל וכמו שכתבנו למעלה. והילכך אפילו תאנה של ערלה או של תרומה ובריה וחתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין שנתערבו יבש ביבש אפילו חד בתרי ונפלה אחת מהן לים הותרו כולן. וכן מה שהתירו שם בפרק התערובות אפילו לאכילה התירו וכן כ' הרמב"ן ז"ל והביא ראיה דהא התם בחבית דתרומה איירי ותרומה בהנאה מישרא שריא אבל ודאי לא איצטריך להתיר אלא אכילה וממנה אפילו בחביות של יי"נ ושאר האיסורין ועוד מההאי גירסת ירושלמי שכתבנו שהתיר רשב"ל תאנה שנפלה לתוך עשרים תאנים שמעינן תרתי חדא דאפילו בשיעור נתינת טעם אמרו דהא בנפלה לתוך עשרים קאמר. ועוד שמעינן מינה דאפילו להתיר אכילה קאמר. ואף לראב"ד ז"ל מצאתי כן בפירושיו בע"א והוכיח כן מההיא דירושלמי. ואלא מיהו דוקא בשנפלה מאיליה אי נמי שהפילה הוא בשוגג אבל הפילה במזיד לא כדין כל מבטל איסור בידים במזיד וכמו שאני עתיד לכתוב בשער שלאחר זה בעזרת השם. וכן נמי דוקא בשנאבדה כגון שנפלה לים או נאכלה אבל פרשה למקום אחר לא דאדרבה אנו אומרין איסורא לתוך רובא אישתאר. וטעמא דמילתא דכל שישנה בעין ואתה צריך לדון עליה ועל השאר מפני מה נאמר בזו האחת שהיא היא האסורה אדרבה יש לנו לומר שהאיסור נשאר בתוך הרוב אבל בשנאכלה אחת מהן או נאבדה ואין אתה צריך לדון על אותה שכבר הלכה ואין בפנינו לדון אלא על אלו אנו אומר שאותה שנאבדה אותה היא שאסורה. והעיקר לכל זה משום שכבר נתבטל ברוב דבר תורה וכל בדרבנן יכולין אנו לתלות ולומר אני אומר הך דאיסורא נפל והני דהיתירא נינהו כנ"ל ולענין איסור הנבלל בתוך ההיתר ואין בהיתר שיעור כדי לבטל את האיסור וחזר ונפלה מקצתו למקום אחד אם ניחוש ונראה כל השיעור שנפל כאן מאותו התערובת כאלו כולו איסור אם לאו. כבר כתבתי בארוכה שאין אומר חתיכה עצמה נעשית נבילה לאסור את תערובתה בכדי שיעור כולו ואין אוסרת אלא לפי חשבון האיסור שבה חוץ מבשר בחלב שבבשר בחלב כל אחד מהם היתר בפני עצמו וכשנתערבו חזר להיות בשר בחלב וחלב בבשר. וזה כדעת רבנו אפרים ז"ל והוא העיקר והנכון וכמו שבארנו למעלה גבי דין חתיכה עצמה נעשית נבלה ועתה נבאר איסור מועט שנפל לתוך היתר מרובה ונתבטל וחזר ונפל עוד איסור לתוכו אם נאמר ראשון ראשון בטל או נאמר מצא מין את מינו וניעור גרסינן בסוף פרק השוכר שבע"א כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל כלומר בין שנפל שם בקטופין בין שנפל שם בקילוח בלא הפסק מדאמרינן התם כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן המערה יין נסך מצלצול קטן לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ודוקא צלצול קטן דלא נפיש עמודיה אבל חבית דנפיש עמודיה לא. ואי במקטף קטיפי מ"ש צלצול קטן ומ"ש חבית כל שאין בעמוד עצמו כדי לאסרו ראשון ראשון בטל אלא ל"ש דאפילו בלא מקטף כל שלא נפל שם בבת אחת ממש כדי לאסרו אמרינן ראשון ראשון בטל. ואקשינן עליה דרב דימי מדתנן יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא מאי לאו דנפיל איסורא לגו היתירא ודחינן לא דקא נפיל היתירא לגו איסורא. כלומר והוא שנפל ההיתר מעט מעט ואעפ"י שלבסוף ריבה היין של ההיתר על היין נסך עד שאילו היה מים ביין היה מבטל טעמו אסור משום דיין ההיתר נמי ראשון ראשון בטל ובשלא נפל שם בבת אחת כל כך מן ההיתר שיהא בו כדי לבטל טעמו של יין נסך אלו היה כנגדו מים ביין. ואיכא למידק דאם כן לר' יוחנן מה הפרש בין יין נסך לשאר האיסורין דכל שנפל לתוך היתר ראשון ראשון בטל ומן הדין ואפילו ביין נסך ואי נפל ההיתר לתוך איסור נמי ראשון ראשון בטל והאיסור המועט אוסר ההיתר המרובה דקמא קמא דנפל מן ההיתר איבטיל ליה ואם כן מאי קאמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו. וראיתי לראב"ד ז"ל שחלק בדין זה בין במינן לשאינן מינן דמין במינו ראשון ראשון בטל ואעפ"י שנפל שם היתר לבסוף אפילו כל היום כולו אבל מין בשאין מינו אם יחזור ונפל לתוכו עוד היתר עד כדי שלא יהא באיסור כדי נתינת טעם בכל ההיתר מותר ואעפ"י שנאסר ההיתר תחלה עכשיו חזר וניעור והטעם לזה מפני שאין מים בשאינו מינו אוסר אלא מחמת נתינת טעמו והרי בטל טעמו אבל במין במינו אינו מחמת טעמו שהרי אין טעמו ניכר בו כלל אלא מפני מיעוט נאסר וכיון שנאסר חזר להיות כמותו וחזר המיעוט להיות רב. ומכל מקום עדיין קושייתנו במקומה עומדת במין במינו. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דהיתירא לנו איסורא לאו משום דראשון ראשון בטל שלא מצינו ביטול בהיתר שאין אדם עשוי לבטלן וכדאמרינן בעלמא כשבטל אסור לכתחילה דבשוגג מותר אלא חומר הוא ביין נסך שאף היתר מרובה שנפל לאיסור מועט אסר כיון שאין בו שיעור ששים לבטל אותו משעה ראשונה. ומיהו בשאינו מינו בטל שהרי בטל טעמו. והרמב"ם ז"ל נראה שיש לו טעם נכון בענין דחומר הוא ביין נסך שכל שהוא במקומו ואפילו טיפה אחת בבור ונפלה שם חבית גדולה בבת אחת הכל אסור מה שאין כן ביין נסך המועט הנופל לתוך הבור של יין כשר וכענין ששנינו לגבי מקוה רביעית. מים שאובין בתחילה פוסלין את המקוה ושלשת לוגין על פני המים ואי קשיא אגרדמים שקדח במיניקת שטיפה אחת שנפלת מפיו אוסרת כל החבית איכא למימר דכיון שהדבר ידוע שכשפוסק טיפה שנגעה בפיו חוזרת ונופלת לחבית הרי היא כטיפה אסורה שהיא מעורבת בתוך החבית ולא כטיפה אסורה של יין נסך הנופלת לחבית. ואי נמי י"ל דברייתא דאגרדמים ר' יהודה היא דאמר מין במינו לא בטיל וכמו שאני כותב בבית היין בשער החמישי במשנת יין נסך אסור ואוסר בכל שהו. וכן נראה מדברי רבנו תם ז"ל. כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן המערה יין נסך מצלצול קטן לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ודוקא צלצול קטן דלא נפיש עמודיה אבל חביות דנפיש עמודיה לא. כי אתא רבי אמר ר' יוחנן יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שנפל שם קיתון של מים תחילה אבל לא נפל שם קיתון של מים תחילה מצא מין את מינו וניעור. איכא דמתני לה אמתניתין יין ביין כל שהוא כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שלא נפל שם קיתון של מים אבל נפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. מאן דמתני לה אמתניתין לא בעי תחילה ומאן דמתני לה אדרבין בעי תחילה. ולענין פסק הלכה כתב רש"י ז"ל ואין הלכה כרב דימי דאתא רב יצחק והחמיר ואתא רבין והחמיר. נראה מדבריו דרב דימי ורב יצחק ורבין פליגי דמר אמר לאו הכי אמר ר' יוחנן אלא הכי ומר אמר לאו הכי ורב יצחק אסר מאי דשרי רב דימי ורבין אסר מאי דשרי רב יצחק והלכתא כרבין וכן כתב הראב"ד ז"ל. והילכך לענין יין נסך בין שנפל איסור לתוך היתר בין שנפל היתר לתוך איסור אפילו טיפה אחת של יין נסך אוסרת כל הבור כפשטה דמתניתין וכפשטה דברייתא דאגרדמים שקדח במיניקת אבל אם נפל שם קיתון של מים קיימא לן כרבין דאמר רואין את מינו כמי שאינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. ויש מי שאומר דדוקא בשנפל שם קיתון של מים תחילה וכמאן דמתני לה אדרבין אבל לא נפל שם קיתון של מים תחילה כבר נעשה הכל יין אסור ואינו בטל עד שיפלו שם מים רבים כדי לבטל את שניהם. ומסתייעא הדין סברא מהא דאמרינן בפרק כל הבשר אפשר לסוחטו אסור דחתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות ויש אומרים דקיימא לן כמאן דמתני לה אמתניתין ואפילו נפל שם קיתון של מים לבסוף ולא אמרו אפשר לסוחטו אסור אלא בבשר בחלב בלבד מפני שאין כאן איסור מעורב לתוך היתר אלא שניהם היתר וכשנתערבו נאסרו והרי הכל כגוף אחד של איסור. והראיה ממה ששנינו בפרק ראשון של מסכת תרומות אין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון ואין המחומץ חוזר ומחמץ אלא לפי חשבון ואין מים שאובין פוסלין אלא לפי חשבון וזהו דעתו של רבנו אפרים ז"ל והיא הנכון והברור שבדעות. וכבר כתבתי ראיות הראשונים וראיותיו בארוכה בשער הראשון של בית זה בענין חתיכת היתר שנאסרה מחמת שקבלה טעם מן האיסור. ולענין מה שכתבנו דלית הלכתא כרב דימי דאמר ראשון ראשון בטל כתב הרב ר' אברהם ז"ל דוקא יין ביין אבל יין במים וכן לכל איסור הנימוק לתוך ההיתר כגון חלב ודם וכן כל כיוצא בזה מן האיסורין הבטלין ושאין צריך להרים הלכתא כוותיה דכל שלא נפל איסור לתוך ההיתר בבת אחת כל כך שהיא בו בנותן טעם ראשון ראשון בטל ואפילו נפל שם כל היום כולו דכיון שנתבטל חזר להיות היתר גמור ושוב אינו ניעור לאסור ולא עוד אלא שהוא מצטרף להיתר לבטל איסור הנופל בו לאחר מיכן דתנן במסכת ערלה פ"ב הערלה מעלה את הכלאים והכלאים לערלה והערלה את הערלה כיצד סאה ערלה או סאה של כלאי הכרם שנפלה למאתים ואחר כך נפלה סאה ועוד ערלה או סאה ועוד כלאי הכרם זהו הערלה מעלה את הכלאים והכלאים מעלה את הערלה. פירוש שאותו ועוד אחרון מתבטל בסאה ערלה שנתבטלה שם בתחלת ונעשית חולין גמורין והוא שיש באותו סאה מאתים כנגד אותו ועוד. ותנן נמי לעיל מינה התרומה מעלה את הערלה והערלה מעלה את התרומה כיצד סאה תרומה שנפלה למאה חולין ואחר כך נפלו שלשה קבין ועוד ערלה או שלשת קבין שנפלו למאה סאה חולין ואחר כך נפלה סאה ועוד תרומה זהו תרומה מעלה את הערלה והערלה מעלה את התרומה. ודוקא בערלה וכלאי הכרם דמכיון שנתבטלו אין צריך להעלותן משם וכמו שנתבאר למעלה שאין צריך להרים אלא בתרומה ושאר המתנות ומשום גזל השבט ולפיכך בשאר האיסורין כיון שנתבטלו חזרו להיותן היתר גמור וכן נמי בתרומה לגבי ערלה ולהתיר לכהן שאינו צריך להרים התרומה משם אבל תרומה שנפלה בחולין ולגבי ישראל שצריך להרים והיא מדמעה במקום אחר לפי חשבון תרומה שבה ותנן בתרומות סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה סאה אחרת הרי זו אסורה ור"ש מתיר דדוקא כפי חשבון התרומה שבה אבל טפי לא מצטרפא בהדי תרומה אחרת לאסור והוא הדין לכל איסורין אחרים שלא נימוחו כגון כזית חלב שנפל בשל ששים של היתר ולא נימוח כי אם חציו כיון שהאיסור קיים שאם יפול לקדירה אחרת יאסור עוד כחלב גמור אם יפול עוד באותה קדירה (דף קיח) זית אחד של חלב ונימוחו שניהם יצטרפו שניהם לאסור את הקדירה ולא נחשוב את הראשון כאלו נימוח כולו כבר קודם נפילת הב' שהרי מצאו בעין שעדיין ראוי לאסור במקום אחר משום הכי מצטרף עם האחרון כדין תרומה וכן כל כיוצא בזה. אלו דברי הרב ז"ל והרמב"ן ז"ל כתב דדין שאר האיסורין כדין יין נסך לענין זה שאם נפל איסור מועט לתוך היתר אעפ"י שנתבטל בתוכו אם חזר עוד ונפל שם מעט מעט אם לבסוף יהיה בין כל האיסור שנפל שם מתחלה ועד סוף כדי ליתן טעם בהיתר אין אומרים ראשון ראשון בטל דטעמא לא בטיל אלא חזר האיסור ונתעורר דהא דרב דימי לאו דינא ואידחיא לה דלא אמרה ר' יוחנן וכיון דאידחיא לה לגמרי אידחיא בין ביין נסך בין בשאר האיסורין והראיה מדפרכינן לרב דימי ממתניתין דקתני יין במים בנותן טעם דמשמע דלדעתיה דרב דימי דאמר ראשון ראשון בטל קשיא מתניתין אבל לדידן ניחא. ואם כדברי הראב"ד ז"ל דבאיסורי נותן טעם אף לדידן נותן טעם ראשון ראשון בטל לימא ליה רב דימי. ולטעמיך מתניתין מי ניחא והא ראשון ראשון בטל דינא הוא בשאר האיסורין ומתניתין דמסכת ערלה היא. אלא ודאי משמע דלדידן לית לן ראשון ראשון בטל אף בשאר האיסורין אלא איסור חוזר וניעור ומצטרף לנתינת טעם. ואם תאמר מתניתין דערלה שאני התם משום ששיעורה במאתים וכן כלאי הכרם ואפילו לכשתפול שם סאה אחרת אכתי אין בה כדי נתינת טעם ובכל כי הא אמרינן ראשון ראשון בטול עד שיפול שם כ"כ שיתן שם טעם שזהו אחד בששים דכל שנוסף איסור על האיסור ראשון עד שיהיה בין בשל ראשון בין בשל שני עד כדי נתינת טעם איסור ראשון חוזר וניעור. ולפי זה מתניתין דקתני יין במים בנותן טעם כפשטה מיתוקמא לדידן דלית לן כרב דימי כלומר באיסורא לגו היתירא ואעפ"י שנפל שם מעט מעט ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק כיסוי הדם אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שנפל מים לתוך דם אבל נפל דם לתוך מים ראשון בטל ואעפ"י שיש בו לבסוף מראה דם ומראית דם דהתם כנתינת טעם דהכא ואפילו הכי ראשון ראשון בטל. י"ל דהתם לענין קדשים הוא דאמרינן הכי אבל לענין איסורין לא. ואמרינן נמי התם גבי ההיא ולענין כיסוי אינו כן שאין דיחוי אצל מצות הילכך לענין איסורין נמי אינו כן דלגבי קדשים בלבד הוא ומשום טעמא דכיון שנדחה אינו חוזר ונראה אבל אין דיחוי אצל מצות ואיסורין אלא כל שיש בו טעם חוזר וניעור זהו דעתו של הרמב"ן ז"ל ונכון הוא ועיקר. ועתה נבאר המפקיד או המיחד דבר המותר אצל הנכרי או אצל מי שהוא חשוד אם ניחוש לתערובת איסור או לחליפין ובמה תהיה תקנתו בחותם אחד או בשני חותמות ואם מותר לסמוך על מי שהוא חשוד לאכול גבינה של עו"ג ולומר לו קח לי גבינה ממי שנזהר לאכול גבינות העו"ג או לומר לו קח לי מפלוני שהוא נזהר בגבינת העו"ג. שנינו בפרק שלישי של מסכת דמאי המוליך חטיו לטחון הכותי ולטחון עם הארץ בחזקתן למעשרות ולשביעית לטחון הנכרי דמאי המפקיד פירות אצל הכותי ואצל עם הארץ בחזקתו למעשרות ולשביעית אצל הנכרי כפירותיו רבי שמעון בן יוחאי אומר דמאי מכאן משמע שהמפקיד אצל עם הארץ ואצל מי שהוא חשוד לאכול אחד מן האיסורין שהרבים רגילין לאכול בהם כדמאי לעם הארץ וכגבינה של עו"ג שאין האוכלין כפוקרין בעיני עצמן אף הן אינן חשודין לנו להחליף ומפקידין אצלו גבינה ומה שאנו מפקידין אצלן בחזקתו. ובגיטין פרק הניזקין פרכינן הא מתניתין אאידך מתניתין דתנן התם הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל הימנה מפני שהיא חשודה להחליף ופרקינן התם מוריא ואמרה בר ביה רב ליכלו חמימא ואנא איכול קרירא כלומר מתכוונת היא לתיקונו של בר ביה רב המתארח אצלה הא בעלמא לא. וחזרו והיקשו מאידך מתניתין דתנן הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה מפני שהיא חשודה לחלף את המתקלקל ופרקינן התם נמי כדקתני טעמא רבי יהודה אומר רוצה היא בתקנת בתה ובושה מחתנה ואיתא נמי בריש פרק קמא דחולין ועוד הקשו מדתניא אשת חבר טוחנת עם אשת ע"ה כלומר טוחנת חטים של בעלה חבר אצל אשת ע"ה הטחונת בזמן שהיא טמאה כלומר בזמן שאשת ע"ה מחזקת עצמה בטמאה דכל זמן שהיא מחזקת עצמה בטמאה אף היא נזהרת מליגע בהם כדי שלא תטמאם אבל לא בזמן שהיא טהורה כלומר שמחזקת עצמה כטהורה שמא תיגע בפירות ותטמאם דעמי הארץ עשאום כזבים ר"ש בן אלעזר אומר אף לא בזמן שהיא טמאה שחברתה נותנת לה ואוכלת כלומר חברתה אשת ע"ה אחר. השתא מיגזל גזלה חלופי מבעיא. ופרקינן התם נמי מוריא ואמרה תורא מדישיה קא אכיל. שמעינן מהא דכל היכא דאיכא חשש הוראה בחליפין חוששין ואין מפקידין אצלן לכתחילה הא לאו הכי מותר שאינן חשודין להחליף והני מילי בחשוד לאחד מן העבירות שהרבים רגילין להקל בהן. אבל אם הוא חשוד על הגזל אינו נאמן וכדאמרינן הכא השתא מיגזל גזלה חלופי מיבעיא וכן אם הוא חשוד למה שאין רבים רגילין להקל אין מפקידין אצלה בלא חותם ואם הם דברים שיש לחוש להם לחלופי איסור של תורה צריך חותם בתוך חותם אבל באיסורין של דבריהם בחותם אחד סגי ליה. דגרסינן בע"א פרק אין מעמידין אמר רב חבי"ת אסור בחותם אחד חלב בשר יין תכלת חמפ"ג מותר בחותם אחד חלתית מורייס פת גבינה. ואקשינן מאי שנא גבינה דלא טרח ומזייף חלב נמי לא טרח ומזייף. אמר רב כהנא אפיק חלב ועייל חתיכת דג שאין בה סימן כלומר לפי שבכל אותן איכא למיחש לאיסורא דאורייתא. ואקשינן חתיכת דג טמא היינו בשר ופרקינן תרי גווני בשר ושמואל אמר בי"ת בשר יין תכלת אסור בחותם אחד מח"ג מורייס חלתית גבינה מותר בחותם אחד. ואמרינן לשמואל חתיכת דג היינו בשר ותרי גווני בשר לא אמרינן. פת למאי ניחוש להאי דחיטי ושערי מידע ידעי בחמימא וקרירא מידע ידעי. מאי איכא למימר משום דמיחלף חמימא בחמימא וקרירא בקרירא כולי האי ודאי לא טרח ומזייף. ומפרשי לה כולהו רבוותא ז"ל לההיא בישראל החשוד וממקומו הוא מוכרע דתניא התם אין לוקחין ימ"ח מח"ג אלא מן המומחה דאלא כל אותן שמועות מחמת חשד ישראל החשוד הן לא במפקיד אצל עו"ג דוקא. והילכך אף במקפיד אצל ישראל החשוד חוששין לחליפי איסור וצריך חותם בתוך חותם בכל שיש לחוש לאיסורי תורה כחבית ואע"פ שסתם יינן אינו אלא מדרבנן החמירו בו כשל תורה. משום דחיבת ניסוך עליהם וטרחי ומזייפי חותם אחד. ובשל דבריהם בחותם אחד כחמפ"ג. ומפתח וחותם כחותם בתוך חותם דמי דתניא אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של נכרי ומלאוהו יין וביד ישראל מפתח וחותם ר"א אומר מותר בשתיה וחכמים אוסרין כלומר עד שיהא יושב ומשמר. וקיימא לן כר"א דגרסינן התם אמר ר' חייא בריה דרבה בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי הלכה כר' אליעזר. איכא דאמרי ארבב"ח אמר רב חסדא אמר רב הלכה כר' אליעזר ואיכא דאמרי אמר ר' חסדא אמר לי אבא בר חמא הכי אמר זעירי הלכה כר' אליעזר והילכך בין במפקיד אצל ישראל החשוד בין במפקיד אצל הנכרי אפילו דברים שיש לחוש לחליפי איסור דאורייתא בשני חותמות או במפתח וחותם שרי משום דלא טרח ומזייף. ושמעתי בשם רבנו יצחק ז"ל דשתי אותיות הם כשני חותמות. והמשלח ירך מנוקרת לחבירו ביד נכרי מותר לסמוך על אותו חתך שאין לך סימן גדול ומובהק ממנו לפי שאין נכרי יודע לזייף לחתוך כחתוכו של ישראל. דתנן בפרק גיד הנשה שולח אדם ירך לעו"ג אעפ"י שגיד הנשה בתוכה ואמרינן עלה בגמרא שלימה אין חתוכה לא. ואקשינן במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין חתוכה נמי לישדר ליה דהא לא אתי למיזבן מיניה אלא במקום שמכריזין שלימה נמי לא לישדר דילמא מחתך לה ומזבין לה. ופרקינן אי בעית אימא במקום שמכריזין וחתוכה דנכרי מידע ידיע. כלומר חיתוך של עו"ג כנגד חיתוך של מנקרי בשר דישראל מיד ידיע וחיתוך של שחיטה סימנן לאו. (דף קיט) סימן הוא שלא כדעת הרב בעל העיטור ז"ל. וכבר כתבתיה למעלה בשער הראשון של בית השוחטין. והמשלח ע"י עו"ג בסימנין אינו צריך לחזור ולדקדק אחר הסימנין אם נשתנו אם לאו דסתמא אמרו שאינו טורח ומזייף אבל אם חזר לדקדק בסימניו ולא הכירן חושש שמא זייף. וזו היא ששנינו בברייתא בפרק אין מעמידין השולח חבית של יין ביד כותי וציר ומורייס ביד עו"ג אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור. ופירש רבנו יצחק ז"ל דלאו למימרא דבעיא שיחזור אחר חותמו וסתמו אלא לומר שאם חזר עליו והכירו מותר ואם לאו אסור דמוכחא מילתא דנזדייף ומיהו כשר הדבר לשלוח לישראל שהוא משלח לו בכתב ידו היאך ענין חותמו וסתמו וגם יודיע לנכרי המוליכו שהוא מודיע לחבירו היאך חתמו ושפיר דמי דעל ידי כן מירתת הנכרי ואינו מזייף. מי שמניח אצל נכרי בשר או כיוצא בו אפילו מדברים שיש לחוש לחליפיהן משום איסורין דאורייתא אם יוצא ונכנס מותר דתנן בפרק השוכר את הפועל המניח נכרי בחנותו אע"פ שהוא יוצא ונכנס מותר ותנן בפרק רבי ישמעאל אין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אע"פ שיוצא ונכנס מותר ואפילו במה שהוא מסור ביד הנכרי נמי והיינו דרבא דאוקי מתניתין דהכל שוחטין בכותי בישראל יוצא ונכנס ואביי לא אוקמה כוותיה משום דלא דמיא ליה למניח נכרי בחנותו דהתם לא נגע והכא נגע. ורבא לא שנא הכי ולא שנא הכי כל שהוא יוצא ונכנס מותר ואינו צריך להיות יושב ומשמר וקיימא לן כרבא. וכן ישראל ששופת קדירתו סמוך לקדירתו של נכרי מותר ואינו חושש שמא כשיחזור ישראל פניו יחליף לו הנכרי חתיכה נבילה בחתיכה כשרה. דגרסינן בפ"ק דע"א בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן עטלוזה של עזה מהו א"ל לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל ונכרי ששפתו שתי קדירות על גבי כירה אחת ולא חשו להם חכמים ואמרינן מאי לא חשו להם חכמים אמר אביי לא חשו להם חכמים משום בשר נבילה ולא אמרי דילמא מהדר ישראל אפיה ושדי נכרי נבילה בקדירה. ורבא אמר לא חשו להם חכמים משום בישולי נכרים ורבא בר עולא אמר לא חשו להם חכמים משום צינורא. ושמענו מכאן שאפילו נתונות זו בצד זו אין לחוש לא לחליפין ולא לניצוצות הנתוזות. שנינו בברייתא בריש פרק קמא דחולין הנותן לשכנתו עיסה לאפות וקדירה לבשל אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום שביעית ולא משום מעשר במה דברים אמורים בשאמר לה עשי משלי אבל אם אמר לה עשה לי משליכי חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום מעשר כלומר בשאמר לה עשי משלי אינו חושש לפי שאין עמי הארץ חשודין להחליף אבל בזמן שאמר לה עשי לי משליכי חושש ואפילו אמרה לו מעושר הוא שהם אינן נאמנין להעיד במה שהם חשודין בו. וממנו אתה למד. לחשוד על גבינות הנכרים שמותר ליתן לו גבינה לבשל לו אבל בזמן שאמר לו בשל לי גבינה חושש משום גבינה של נכרים ואם נתארח אצלו אסור לאכול מגבינתו אבל אם הוא אינו חשוד אלא למכור ממנה לרבים אסור ליקח ממנו ואם נתארח אצלו או ששגר לו לתוך ביתו מותר דאינו מניח אצלו ולא משגר לו אלא ממה שהוא אוכל דתניא בפרק אין מעמידין אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא אלא מן המומחה וכולן אם מתארח אצל בעה"ב מותר מסייע ליה לריב"ב דאמר ריב"ל אם שיגר לו בעל הבית לביתו מותר מאי טעמא דבעל הבית לא שביק היתירא ואכיל איסורא וכי משדר ליה ממאי דמנח קמיה משדר ליה. החשוד לאכול גבינה של נכרים אע"פ שאמר לו אדם קנה לי גבינה ממי שנזהר מגבינת העו"ג והלך והביא לו ואמר לו ממי שהוא מומחה קניתי לך אינו נאמן אבל אם אמר לו מפלוני המומחה קניתי לך נאמן שמאותו המומחה קנה והביא לו דמירתת הוא דילמא אזיל ושייל ליה ויתפס כגנב. דתנן בפרק רביעי של מסכת דמאי האומר למי שאינו נאמן על המעשרות קח לי ממי שהוא מעשר אינו נאמן מאיש פלוני הרי זה נאמן הלך ליקח ממנו אמר לו לא מצאתיו לקחתי לך מאחר שהוא נאמן אינו נאמן וכן אם הביא לו מתנה בשם אחד מן המומחין אוכל ואינו חושש שהוא אינו חשוד להחליף כמו שאמרנו ואי משום חשש שמא משלו הוא נותן לו אין אדם עשוי ליתן משלו בשם אחר ועוד שאם אתה חושדו בכך הרי אתה חושדו בעו"ג גמור שמכוין להכשילו ולהעבירו. במה דברים אמורים במי שאינו חשוד על הגזל אבל חשוד על הגזל כל שכן שהוא חשוד על החליפין וכמ"ש והנותן למי שרוצה בתקנתו חושש לחליפין כדרך שאמרו בפונדקית ובחמותו. ומיהו אם הפקיד אצלו דבר להחזירו לו בעין אינו חושש דכיון שאינו דבר המתקלקל אצלה לא תחליפנו ולא תמיר אותה. המשלח ביד עו"ג אפילו בשר ובלא חותם אם אותו מקום מעבר לרבים שהוא חושש שאם יחליף יראו אותו הרבים אפשר לומר שהוא מותרת משום דמירתת. דתניא בפרק אין מעמידין בראשונה היו אומרים יין של עין כושי אסור מפני בורתסן רוקא ושל בדקתא אסור מפני כפר פרשה ושל שגדור אסור מפני כפר שחליים. חזרו לומר חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות. ואקשינן סתומות מותרות ורמינהו השולח חביות של יין ביד כותי וציר ומורייס ביד עו"ג אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור. ופרקינן אמר רבי ירמיה בין הגיתות שאני כלומר שהרבים מצויין בדרכים ומתיירא לפתוח וליגע. ושנינו בתוספתא של מסכת דמאי בפרק הלוקח ירק השולח ביד עמי הארץ וביד הכותי הרי זה חושש משום מעשרות ומשום שביעית השולח ביד נכרי הרי זה חושש משום מעשרות ומשום שביעית אבל חמרי עו"ג המדודין מן הגורן לעיר אינו חושש משום מעשר ומשום שביעית מפני שבחזקת המשתמר. ומכאן יראה למי ששלח בשר מן המקולין (דף קכ) ביד עו"ג ובלא חותם וישראלים רבים מצויין שם הרי זה מותר דנכרי רתותי מירתת. והמחמיר תבוא עליו ברכה. ועוד יתבאר בשער שלאחר זה דין בשר הנמצא ביד נכרי בלא סימן במקום שרוב המקולין של ישראל. ועתה נבאר דין מי שלקח מן המקולין שמוכרין שם בשר שחוטה ובשר טרפות ונבלות ואינו יודע מאיזו מהן לקח. ודין מי שלקח בשר מן המקולין ואחר כך נמצאת טרפה במקולין ואינו יודע מאי זה לקח. ודין בשר שנתעלם מן העין ובשר שנמצא מושלך בלא סימן וכ"ש שנמצא ביד נכרי בלא סימן. שנינו בברייתא תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ואינו יודע מאי זה מהן לקח אסור ובנמצא הלך אחר הרוב וטעמא דהא מילתא משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכיון שיש שם אחת ידועה וניכרת מוכרת בשר נבלה הרי הנבלה אינה בטלה ברוב ואעפ"י שאין שם חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים משום דכל איסור שנודע מקומו וניכר אינו בטל והרי הוא קבוע בתוך ההיתר ואינו בטל וכמו שנתבאר כבר למעלה בשער שלפני זה בדברים שאינן בטלים ברוב. וכן איסור חשוב כחתיכה הראויה להתכבד בפני האורחין וכן בעלי חיים אינן בטלין והרי הן בתערובתן כאיסור קבוע וכמו שנתבאר שם וכיון שכן כל שלוקח ממקום שיש שם איסור קבוע כאחד מכל אלו הרי הן כמחצה על מחצה. ואם אינו יודע מאי זה מהן לקח הרי זה אסור. ובנמצא הלך אחר הרוב כלומר אעפ"י שכל הבשר הנמצא בעיר מן המקולין הוא פירש אפילו הכי כיון שלא נולד לנו הספק בקבוע אלא בפירש הריני אומר כל דפריש מרובא פריש ואעפ"י שהיו דלתי מדינה נעולות שאי אפשר לבא שם בשר כשר מחוצה לה וכדאמרינן בשילהי פרק קמא דכתובות ודוקא בשלא ראינוהו בשעה שפורש מן הקבוע אבל אם ראינוהו שפורש מן הקבוע הרי זה כלוקח מן הקבוע שהרי נולד לנו הספק בקבוע. וכדאמרינן בפרק קמא דפסחים תשעה צבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן מהי שקל היינו מתניתין תשע חניות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה פירש ואתא עכבר ושקל היינו סיפא. ובנמצא הלך אחר הרוב ואם תאמר אפילו פירש אמאי שרינן ליה והא איכא למיגזר שמא יקח מן הקבוע וכדאמרינן בזבחים פרק התערובות דתנן התם כל הזבחים שנתערב בהן שור הנסקל או חטאות מיתות אפילו הן ריבוא ימותו כולן ואקשינן עלה בגמרא וניכבשינהו כי היכי דנינידן ונימא כל דפריש מרובא פריש. ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע. תירץ רבנו יצחק זצ"ל דהתם היתר ואיסור מעורבין זה בזה ואי שרית ליה כשפירש אתי למשקל מן הקבוע כיון דאין מקומו ניכר אבל היכא דמקום האיסור נודע וניכר לא חיישינן דלאו ברשיעי עסקינן שיקח מן האיסור הברור. ולפי דברי רבנו יצחק ז"ל אם לקח אדם מן המקולין חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין ואחר כך נמצא טרפה במקולין אעפ"י שלא נודע עד שפירשה זו וכשנולד הריעותא במקולין לא היתה זו בקבוע אפילו הכי אסורה גזירה שמא יקח מן הקבוע הואיל ולא נודעו חתיכות הטרפה בין חתיכות ההיתר וכן גם דעת רבנו שמשון ז"ל שכל שנאסרה שעה אחת מחמת קביעותן שוב אינן ניתרין ואפילו פירשו מעצמן והביא ראיה מדאמרינן בפרק התערובות טבעת של ע"ג שנפלה למאה טבעות פירשו ארבעים למקום אחד אין אוסרין ששים למקום אחד אוסרין. ותניא ספק ע"ג אסור וספק ספיקא מותר כיצד כוס של ע"ג שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורין פירש אחד לריבוא ומריבוא לריבוא מותרין ופירשו מעצמן משמע ואפילו הכי משמע דדוקא כשפירשו ונתערבו באחרים אבל פירשו מאיליהן והרי הן עומדין בפני עצמן אסורין וטעמא כדאמרן דכל שנאסרו מחמת קביעותן אף על פי שפירשו באיסורין הן עומדין גזירה שמא יקח מן הקבוע ונ"ל שאין ראיית הרב ז"ל בזה מחוורת דהתם כשפירש לפנינו מן הקבוע ובודאי כל שפירש לפנינו מן הקבוע הרי זה כלוקח מן הקבוע ואסור כמו שאמרנו וכדמוכח נמי בהדיא בפרק קמא דפחסים ואפילו הכי אם חזר אותו שפירש לפנינו ונפל לתוך היתר מרובה מותר שאני אומר איסורא לתוך רובא אישתאר דהוה ליה ספר ספיקא ומותר אבל בשפירש שלא בנינו או שנתפזרו כולן ואפילו בפנינו כבר נתבטל הקביעות ומותר וכן דעת רבנו תם ז"ל דכל שפירש מעצמו מותר ולא אסרו שם בשור הנסקל גזירה שמא יקח מן הקבוע אלא בכובש ביד כדי שיתפזרו שאם אתה מתיר לכבוש כדי שיתפזרו ויקח מן הפורשים ודאי איכא למיגזר שמא לא יפזר ויקח מן הקבוע. וכן כתב בשאלתות דרב אחא ז"ל בסדר ויקרא וזה לשונו: ואלו איעריב ספק דרוסה אפילו אחת בריבוא כולן אסורות (ודאי איבדיר מינהון לחדא ודכתא רובא ומיעוטא אמרי איסורא בהך רובא איתא וחד מיעוטא שריין ודאי) (הערה: ואי איבדור מינהון רובא לחדא דוכתא ומיעוטא לחדא דוכתא אמרי וכו' איתא והנך מיעוטו שריין ודאי וכו'. כצ"ל. וכן העתיק הרא"ש בפג"ה סי' כא) מישקל חוטרא ובדורינון לא דילמא אתי למישקל מקבוע ומיכל כדתנן כל הזבחים שנתערבו כו'. וקשיא לן וליכבשינהו וליניידן וכל דפריש מרובא פריש ואמר רבא גזירה דילמא אתי למשקל מן הקבוע על כרחך. ולפיכך מי שלקח בשר כשר מן המקולין ואפילו חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין ואחר כך נמצאת טרפה במקולין ולא נודע חתיכות הטריפה בין שאר החתיכות ויש שם חתיכות הראויות להתכבד בהן בפני האורחין ואינו יודע מאי זו לקח אם מן הטרפות או מן הכשרות כל אותן שלקחו מכבר מן המקולין קודם שנדע שיש שם טרפה מותרות לפי שלא נודע האיסור אלא לאחר שפרשו אלו וכשבא לאלו הספק בפורש בא להן וכל דפריש מרובא פריש והיינו סיפא דברייתא דקתני בנמצא הלך אחר הרב. אבל אסור לאחר מיכן ליקח מן הקבוע במקולין ואפילו לקח אחד בפנינו הרי זה אסור וכדמוכח בהאי דתשע צבורין של מצה ואחר של חמץ שבפרק קמא דפסחים ומיהו דוקא כשלא נתערבה חתיכה זו שלקח מן הקבוע בחתיכות אחרות של היתר אבל נתערבו באחרות מסתברא לי שכולן מותרות וכדמוכח בהנהו דפרק התערובות טבעת של עבודת אלילים שנפלה למאה וכוס של ע"א שנפל לאוצר מלא כוסות שאעפ"י שפירש אחד מהן לפנינו ונפל לאחרים מותרין וכפי התירוץ שכתבתי אני למעלה. ובין כך ובין כך חתיכות קטנות או גדולות שבגדולות שאינן ראויות להתכבד בפני האורחין מפני קטנן או מפני גדלן בין כך ובין כך מותרות אם היה שם רוב היתר ובלבד בכענין שהתרנו יבש ביבש וענין יבש ביבש כבר נתבאר למעלה בשער הראשון של בית זה. (דף קכא) וגרסינן בפרק גיד הנשה ההוא טבחא דאמר ליה לחבריה אי הות מיפייסת מינאי לא הוה ספינא לך משור של פטם דעבדין אתמול א"ל משופרי שופרי אכלי א"ל מנא לך א"ל פלניא נכרי זבן מינך וספא לי א"ל תרתי עבדי וההוא טרפה היאי אמר רבי בשביל שוטה זו שעשה שלא כהוגן אנו נאסור כל המקולין רבי לטעמיה דתניא רבי אומר מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד נכרי מותר. פירוש עשה שלא כהוגן שהיה לו להכריז נפל בשרא לבני חילא כדרך שמכריזין ביום שנמצא טרפה במקולין. וכתבו בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל דלא התיר רבי אלא מה שלקחו כבר מן המקולין קודם שנולד ספק זה אבל ליקח מכאן ולהלן אסור לפי שכל מה שנקח כבר לא נולד לו ספק אלא בפורש ובנמצא הלך אחר הרוב. וקשיא להו ז"ל לישנא אחרינא דאיתמר התם דאמרינן התם איכא דאמרי א"ר וכי בשביל שוטה זה דאיכון לצעוריה לחבריה אנו נאסור כל המקולין ואקשינן טעמא דאיכון לצעורי הא לאו הכי אסור. והתניא רבי אומר מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד נכרי מותר ופרקי שאני התם דאיתחזק איסורא. ובודאי איכא למידק וכי איתחזק מאי הוי ואמאי אסור מה שלקח כבר קודם שנתגלה הספק ומאי שנא מתשע חנויות דאמרינן בנמצא הלך אחר הרוב. ול"נ דהא לא קשיא דללישנא בתרא מפרשינן לה ליקח מכאן ולהבא מן המקולין מן הנכרים המוכרין שם ומשום דאיתחזק איסורא והוה ליה מכאן ולהבא איסור קבוע. ואם תאמר אם כן פשיטא ומאי קא קשיא ליה הא דתניא רבי אומר בשר הנמצא ביד נכרי מותר וכי מיסבר הוה סבר דרבי אפילו מן הקבוע קאמר והא מתניתא תניא תשע חנויות וכו' י"ל דהאי מקשה סבר דלא אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה אלא בשיש שם ודאי טרפה דומיא דאחת מוכרת בשר נבלה דהוה ליה השתא איסור קבוע אבל כשאין שם איסור ברור כי הא דאיכא למימר דלא מכר לנכרי אחר אלא לזה שמכר לו חתיכה זו בכל כי הא לא אמרינן קבוע דכל שאין שם איסור ברור היאך נאמר לו קבוע ואהדר ליה שאני הכא דאיתחזק איסורא במקולין דלנכרי זה מיהא מכר וכבר איתחזק איסור זה בקבוע. אי נמי הכי קאמר שאני התם דאיתחזק איסורא ביד הנכרים המוכרים במקולין דכיון שפשע ומכר יש לחוש שכמו שמכר לזה מכר לכל שאר שבמקולין מוכרין ממנה הויא לה כרוב וא"נ כמחצה על מחצה דמי. ולענין בשר שנתעלם מן העין ובשר שנמצא ביד נכרי בלא חותם גרסינן בפרק גיד הנשה אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור פירוש ואפילו במקום שהמקולין טבחי ישראל דחיישינן דילמא עורב אייתי מרחוק ודידיה שקל והאי אחרינא הוא. וכן כתב הראב"ד ז"ל דאפילו לרב אם נמצאת שאין העורבים והשרצים יכולין לעשות כן כגון שנמצאת תלויה מותרת. וההיא חיותא דתליא דלקמן מונחת היתה בסל במקום שהשרצים נושאין ונותנין שם ולפיכך חש לה רב. ואקשינן עליה דרב מדתניא מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד נכרי מותר ופרקינן נמצא ביד נכרי שאני כלומר דלא אסר רב אלא משום חשש עורבים המביאין ממרחק. תא שמע תשע חנויות ובנמצא אחר הרוב. ופרקינן הכא נמי בנמצא ביד נכרי. ת"ש נמצא בה בשר כלומר בעיר שרובה ישראלים אם חי הוא הלך אחר רוב טבחים אם היה מבושל הלך אחר רוב אוכלי בשר. וכי תימא הכא נמי בנמצא ביד נכרי מבושל אחר רוב אוכל בשר וליחזי אי נכרי נקיט ליה אי ישראל הכא במאי עסקינן בעומד וראוהו כלומר שנמצאת ביד אדם וראינו בשנפל מידו דלעורב ליכא למיחש ת"ש נמצא בשר איברים נבלות חתיכות מותרות וכי תימא הכא נמי בעומד וראוהו איברים ודאי נבלות אמאי כלומר אם ראינו שנפלו מידו ולא שהשליכם הוא אמאי מחזקינן להו בודאי נבלות. ופרקינן מידי הוא טעמא אלא לרב הא איתמר עלה רב אמר מותרין משום נבלות ולוי אמר מותרין באכילה. רבא הוי אזיל לבי רב חנן בר רבא חתניה חזא מעברא דאתי לאפיה אמר יומא טבא לגאו אזל אוריק בדשא חיותא דתליא טרף אבבא ניק ואתו כולי עלמא נפק אתא טבחא נמי לא עלים רב עיניה מינה אמר איכא השתא קא ספת איסורא לבני ברתה ואקשינן ורב היכי אכיל בישרא ופרקינן בשעתיה דלא אעלים. ואי בעית אימא דאית ליה סימנא בי פיסקי כי הא דרבה בר רב הונא מחתך לה אתלת קרנאתא. וקשיא לי מאי קושיא דילמא דתליא ליה דליכא למיחש לעורבים ולשרצים ויש לי לומר דהכי קאמר ורב מי לא אכיל בישרא אלא אם כן תלויה ועומדת ופריק דעביד ליה סימנא בי פסקי :

ולענין פסק הלכה הגאונים ז"ל פסקו הלכה כרב והביאו ראיה לדבריהם מהנהו עובדי דהתם דבפרק גיד הנשה דאמרינן התם רב חייא בר אבין איתבר ליה כרכשא ביני דני אתא לקמיה דרב הונא אמר ליה אית לך סימנא בגוויה א"ל לא אית לך טביעות עינא בגוויה א"ל אין אי הכי זיל שקול רב חנניא חזאה איתבר ליה גבא דבשרא אתא לקמיה דרב נחמן א"ל אית לך סימנא בגוויה א"ל לא טביעות עינא א"ל אין אי הכי זיל שקול אלמא כי ליכא סימנא או טביעות עינא חיישינן. ועוד הביאו ראיה מעובדא דדיו דבפרק אלו מציאות דגרסינן התם ההוא דיו דשקל בשרא ושדא בבי צוניתא דבי בר מריון אבא לקמיה דאביי אמר לי זיל שקול לנפשך. ואקשינן והא אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור. ופרקינן בעומד ורואהו אלמא מדאקשינן אליבא דרב ופרקינן שמע מינה כוותיה קיימא לן. ודאמרינן התם בפרק גיד הנשה רב חנן בר רבא איקלע לבי רב כהנא לפום נהרא במעלי יומא דכפורי אתו עורבים שדו כבדי וכוליאתא אמר ליה שקול אכול דהאידנא שכיחי דהיתירא טפי. דאלמא לא חיישינן לשמא הביאום ממרחק דודאי אפילו במעלי יומא דכפורי רוב אוכלי בשר דעלמא נכרים נינהו אפקוה לההיא מהלכתא ורב כהנא דשרא ליה אזל לטעמיה דהוא ניהו דא"ל לרב בההוא עובדא דרישא דבפרק גיד הנשה דאיסורא מייתו דהיתרא לא מייתו בתמיהא. אבל רש"י והר"ז הלוי ז"ל פסקו כלוי מדאמרינן ורב היכי אכיל בשרא ואלו הוה קים להו כרב הול"ל ולרב היכי אכלינן בשרא. ודכוותה אמרינן בפירקא קמא דחולין בשמעתא דמנא לן דאזלינן בתר רובא ורבי מאיר היכי אכיל בשרא כלומר כיון דחייש למיעוטא ומשום דלא קיימא לן כוותיה אמרי ור' מאיר היכי אכיל בשרא ולא קאמר לר' מאיר היכי אכלינן בשרא ועוד יש ראיה לדבריהם מדאמרינן בפרק אלו מציאות ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורא והתירוהו לו אמר רבי אמי והתירוהו משום מציאה כרבי שמעון ומשום שחיטה כרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי ואוקמה רבא ברוב נכרים ורוב טבחי ישראל. ור' אמי אשכח פרגיות שחוטות בין טבריא לציפורי אתא לקמיה דרבי אסי ואמרי לה לקמיה דרבי יוחנן א"ל (דף קכב) זיל שקול לנפשך. אלמא לא חיישינן לעורבים כל שרוב טבחי ישראל וכל שכן בשר המונח בבית שאין חוששין שמא עורב בא ונטל זה והביא אחר. וההיא דדיו בפרק אלו מציאות יש ספרים דגרסי אתא לקמיה דרב ולא גרסי אתא לקמיה דאביי ומדרב לרב קא מקשה ואפילו לספרים דגרסי אתא לקמיה דאביי לא קשיא דשאני התם דהא חזינן ליה לדיו דקא מייתי ולא ידעינן מהיכא וכל כי הא אפשר דאפילו לוי מודה בה דעורב אפילו מרחוק מייתי וטחלי וכוליאתה דרב כהנא דא"ל לרב חנן זיל שקול דילמא סבירא ליה דרוב אוכלי בשר דההוא יומא ואפילו ברחוק הרבה מפום נהרא ישראלי נינהו. ורב חייא בר אבין דאותבה ליה כרכשא ביני דני ורב חנינא חוזאה דאיתבר ליה גבא דבשרא ולא התירו להם אלא בטביעות עינא התם היינו טעמא משום שניטלו ממקומם ונאבדו ומצאום בי דני ובמקומות שהשרצים מצויין שם וכן בדין שאם הניח במקום וניטל משם ונאבד אם אינו מכירו אני אומר אותו כבר הלך וזה אחר הוא. וגדולה מזו אמר בפרק קמא דפסחים הניח עשר ומצא תשע פלוגתא דרבי ורבנן דתנן הניח מאתים ומצא מנה מנה מונח ומנה מוטל דברי רבי וחכמים אומרים הכל חולין וקיימא לן כחכמים וכל שכן בזו דאפילו רבי נראה דהוא מודה בכל כי הא כן נראה לי. והרב בעל התרומות ז"ל גם הוא כתב כן זה לשונו. אם הניח חתיכת בשר והלך לו לשוק וחזר ומצאה במקום שהניחה אין חוששין שמא החליפה עורב ומותרת אע"פ שאין מכירה אבל כשחזר בא ומצאה במקום אחר יש לחוש שהחליפה עורב עד שיהא בה סימן או יכירנה בטביעות עינא ואם הניחה בשוק בין העו"ג אפילו מצאה במקום שהניח אסורה אם אינה מכירה בטביעות עינא או בסימן וכן שלחה ביד עו"ג ע"כ ומסתברא דאפילו הניחה בשוק בין הנכרים אם רוב טבחי ישראל כשרה וגדולה מזו היא ששנינו בנמצא הלך אחר הרוב. ואוקימנא בנמצא ביד נכרי ואע"פ שרוב אוכלי בשר נכרים כיון שרוב טבחים ישראלים כל שכן זה שהניח חתיכת בשר ובא ומצא במקום שהניח ורוב טבחים ישראלים כנ"ל : נשלם השער השני :