תורת הבית הארוך/בית ראשון/שער ה
השער החמישי עריכה
כסוי הדם, השוחט חיה או עוף צריך לכסות את הדם, שנאמר כי יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו וכסהו בעפר. ונוהג בכוי דתנן במסכת בכורים כוי יש בו דרכים שוה לחיה ויש בו דרכים שוה לבהמה כיצד דמו טעון כסוי כחיה ואין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו, ונוהג בין במזומן בין שאינו מזומן דתנן כסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין ונוהג בחיה ובעוף במזומן ובשאינו מזומן. ותניא בברייתא אשר יצוד ציד חיה או עוף אין לי אלא אשר יצוד ניצודין ועומדין כגון אווזין ותרנגולין מנין ת"ל אשר יצוד ציד מכל מקום אלא מה ת"ל אשר יצוד ציד למדה תורה דרך ארץ שלא לאכול בשר אלא בהזמנה הזו. ולא בשוחט לאכילה בלבד חייב לכסות אלא אפילו אינו צריך אלא לדם צריך לכסות דתניא השוחט וצריך לדם צריך לכסות כיצד הוא עושה נוחרו או עוקרו, השוחט חייב לכסות שחט ולא כסהו וראה חברו חייב לכסות דתנו רבנן ושפך וכסה מי ששפך יכסנו מנין שאם שחט ולא כסה וראה חברו שחייב לכסות שנאמר ואומר לבני ישראל מצוה זו על כל בני ישראל. שנינו כסהו ונתגלה פטור מלכסות כסתו הרוח חייב לכסות, ואמרינן עלה בגמרא כסהו ונתגלה פטור מלכסות מאי שנא מהשבת אבידה דאמר מר השב אפילו מא פעמים, אמר ליה התם לא כתיב מיעוטא הכא כתיב מיעוטא וכסהו. כסתו הרוח חייב לכסות. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שחזר ונתגלה אבל לא נתגלה פטור מלכסות, ואמרינן כי חזר ונתגלה מאי הוי הואיל ואידחי אידחי. אמר רב פפא זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות, כיצד מצות כסוי נותן עפר למטה ועפר למעלה דגרסינן בפרק כסוי הדם אמר ר' זירא אמר רב השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה. שחט ולא נתן עפר למטה גוררו ומכסהו בעפר דתנן דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות וקא פריש בשמעתא קמייתא דפרק כסוי הדם דגריר ליה ומכסי ליה. ואם שחט ונבלע הדם בקרקע אם רשומו ניכר חייב לכסות, דתניא השוחט ונבלע דם בקרקע חייב לכסות אמר ר' זירא והוא שרשומו ניכר. מי שאין לו עפר לכסות בו אסור לשחוט דתנן כוי אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו, וגרסינן בפרק השוחט רבא בדיק גירי לר' יונה בר תחליפא ושחט עופא בהדי דפרח ואקשינן והיכי עביד הכי והא בעי לכסויי לדמיה וכ"ת דמכסי ליה והאמר ר' זירא אמר רב השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה ופריק דמזמני עפרא דכולא פיקתא והכי נמי משמע בפרק קמא דיו"ט בפלוגתא דבית שמאי ובית הלל, השוחט ולא יצא ממנו דם מותר באכילה דתנן בפרק השוחט השוחט בהמה וחיה ועוף ולא יצא מהן דם כשרין ונאכלין בידים מסואבות, השוחט לחולה בשבת אעפ"י ששחט ברשות ואפילו יש לו דקר נעוץ לא יכסה אלא שוחט וממתין לערב אם רשומו ניכר חייב לכסות דגרסינן התם בפרק כסוי הדם דרש רב עינא אפיתחא דריש גלותא השוחט לחולה בשבת חייב לכסות אמר להו רבא לית דחש לה לישמטוה לאמוריה, וקיי"ל כרבא וההיא בדקר נעוץ היא ומשום הכי הוה סבירא ליה לרב עינא דכיון דשוחט ברשות מותר לכסות דהוה ליה כשוחט ביו"ט שחופר בדקר ומכסה דאלו בשאין דקר נעוץ בכי האי גוונא לא הוה אמר רב עינא דמכסי דהוה ליה שבת עשה ולא תעשה וחיוב סקילה נמי איכא ולא אתי עשה דכסוי ודחי ליה אפילוה כי קאמר רבא דליתיה מדתניא בברייתא דכסוי אין ודאה דוחה שבת והיכי דמי כגון דשחיט לחולה וקיימא לן כרבא. כסוי הדם אינו נוהג אלא בשחיטה הראויה לפיכך השוחט את הטרפה פטור מלכסות ואין צריך לומר השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר שהן פטורין מלכסות וזו היא ששנינו בפרק כסוי הדם השוחט ונמצאת טרפה ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מלכסות ואעפ"י שהשוחט את הטרפה לגבי אותו ואת בנו חושבים אותה כשחיטה הראויה הא אמרינן בפרק כסוי הדם אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן ראה ר' דבריו של ר' מאיר באותו ואת בנו ושנאה בלשון חכמים וראה ר' דברי ר' שמעון דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה בכסויה דם ושנאה בלשון חכמים ואמרינן מאי טעמא דר"ש בכסוי הדם דכתי אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל, ור"מ ההוא למעוטי עוף טמא דם הוא דאתא, ור"ש עוף טמא מ"ט דלאו בר אכילה טרפה נמי לאו בר אכילה והיינו דראה ר' דברי ר"ש בכסוי הדם ושנאה בלשון חכמים. חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותן חייבין לכסות בינן לבין עצמן פטורין מלכסות דרוב מעשיהם מקולקלין וחזקה קלקלו בשחיטתן ושחיטתן שאינה ראויה היא ולא שמה שחיטה בכסוי דתנן חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותן חייבין לכסות בינן לבין עצמן פטורים מלכסות. וכן לענין אותו ואת בנו ששחטו ואחרים רואין אותן אסורין לשחוט אחריהן בינן לבין עצמן ר"מ מתיר לשחוט אחריהן וחכמים אוסרין. ואמרינן עלה בגמרא דרבנן ארישא נמי פליגי ונטרי ליה לר' מאיר עד דמסיק למילתיה והדר מפלגי עלה. ואמרינן בשלמא רבנן לחומרא אלא ר' מאיר מ"ט אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן מחייב היה רב מאיר על שחיטתן משום נבלה מאי טעמא אמר ר' אמי הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין. וקיימא לן כר' מאיר דאמרינן התם הורה ר' כר' מאיר הורה ר' כדברי חכמים. הי מיניהו דאחריתא ת"ש דשלח ר' אלעזר לגולה הורה ר' כר' מאיר ואקשינן אטו כרבנן מי לא אורי שמע מינה הא דאחריתא שמע מינה. שחט מאה חיות במקום אחד או מאה עופות במקום אחד או חיה ועוף במקום אחד כסוי אחת לכולן ר' יהודה אומר שחט חיה יכסה ואח"כ ישחוט את העוף שנאמר חיה או עוף אמרו לו הרי הוא אומר נפש כל בשר דמו הוא. מאי קאמר ומאי אהדרו ליה הכי אמרי ליה האי או מיבעי ליה לחלק, ור' יהודה לחלק מדמו נפקא. ורבנן דמו טובא משמע דכתיב כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא וקיימא לן כרבנן. שנינו בפרק כסוי הדם דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם חייב לכסות ואם לאו אינו חייב לכסות. נתערב ביין רואין אותו כאלו הוא מים נתערב בדם בהמה רואין אותו כאלו הוא מים ר' יהודה אומר אין דם מבטל דם ולא שנא נפל דם תוך מים ולא שנא מים לתוך דם. ואע"ג דלגבי דם קדשים אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שנפלו מים לתוך דם אבל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל הא אמר ר' פפא לענין כסוי אינו כן דאין דחוי אצל מצות. שנינו דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין דם אלא הוא אבל יש דם בלא הוא פטור מלכסות. ותניא בברייתא את דמו וכסהו מלמד שכל דמו חייב לכסות מכאן אמרו דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות אמר רשב"ג במה דברים אמורים שלא כסה דם הנפש אבל כסה דם הנפש פטור לכסות. ואמרינן בגמרא במאי קא מיפלגי תנא קמא סבר דמו כל דמו ור' יהודה סבר דמו ואפילו מקצת דמו ורשב"ג סבר דמו המיוחד. ולענין פסק הלכה פסקו ר"ח והרב אלפסי ז"ל כת"ק דמתניתין וכפרושיה דר' יהודה דאמר אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל יש שם דם שלא הוא פטור מלכסות. וקשיא לן דכיון דלא תנינן בברייתא דברי ר' יהודה ע"כ ר' יהודה לאו לפרושי קא אתי דהא אמרי בגמרא דשלשה מחלוקות בדבר ת"ק ור' יהודה ורשב"ג ואם כן ת"ק כל דמו קאמר ואפילו יש שם דם שלא הוא. ונראה לי דר' יהודה דקאמר הכא היינו ת"ק דמתניתין ות"ק דברייתא לאו היינו ת"ק דמתניתין ומדלא מיפרשא מתניתין ת"ק מאן נינהו ואשכחן ר' יהודה במתניתין דמפרש לה אסיק שמיה הכא ר' יהודה וכאלו אמר שלש מחלוקות בדבר ת"ק ור' יהודה דמתניתין ות"ק דברייתא ורשב"ג וזה נראה לי עיקר. ומקצת נוסחאות יש דגרסי בברייתא אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל יש שם דם שלא הוא פטור מלכסות. וגרסא זו יותר ניחא לדברי הגאונים ז"ל שפסקו כת"ק דמתניתין וכפירושה דרב יהודה ושלש מחלוקות שאמרו היינו ת"ק דברייתא ורב יהודה ורשב"ג ואע"ג דר' יהודה דברייתא נמי אימתי קאמר לא אמרו אימתי לפרש אלא במשנתנו אבל בברייתא לא כדאיתא בעירובין בסוף פרק חלון. ועוד דמשמע ליה לגמרא דת"ק דברייתא ור' יהודה מיפלג פליגי מדקאמר ת"ק מלמד שכל דמו חייב לכסות אבל ת"ק דמתניתין ורב יהודה לא פליגי ולא שבקינן מתניתין ועבדינן כברייתא הילכך קיי"ל כת"ק דמתניתין וכפירושיה דרב יהודה ונכון הוא. וכ"כ רבינו ז"ל אבל הר"ז הלוי ז"ל פסק כת"ק דכל דמו חייב לכסות ואפילו הניתז ושעל הסכין בין שיש דם שלא הוא בין שאין דם אלא הוא דרב יהודה מיפלג פליג ואע"ג דקיי"ל דאימתי לפרש הני מילי היכא דליכא הוכחה דפליגי ובברייתא הא איכא הוכחה דפליגי כמו שכתבנו ומדאימתי דברייתא לחלוק מסתמא נמי אימתי דמתניתין לחלוק והכא נמי משמע בפרק זה בורר דסבירא להו לרמי בר חמא ולר"ח דאפילו במשנה אימתי לחלוק היכא דמוכח ודברי הגאונים יותר נוחים וקבלתם תכריע ומיהו היכא דליכא דם שלא הוא דצריך לכסות שעל הסכין ודם הניתז צריך הוא לגרור ונותן עפר למעלה ועפר למטה כדמוכח בשמעתא קמייתא דפרקין דכסויה דם וכדכתיבנא לעיל. במה מכסין שנינו במה מכסין ובמה אין מכסין מכסין בזבל דק ובחול דק בסיד ובחרסית ובלבנה ובמגופה שכתשה אבל אין מכסין לא בזבל גס ולא בחול גס ולא בלבנה ולא במגופה שלא נכתשה ולא יכפה עליו את הכלי כלל אמר רשב"ג דבר המגדל צמחים מכסין בו שאין מגדל צמחים אין מכסין בו. ואמרינן בגמרא היכי דמי חל דק אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן כל שאין היוצר צריך לכתשו אבל אם צריך לכתשו כלל אע"ג דמפריך אפרוכי לא. תנו רבנן וכסהו יכול יכסהו באבנים או יכפה עליו כלי תלמוד לומר בעפר אין לי אלא בעפר מנין לרבות זבל דק וחול דק ושחיקת אבנים ושחיקת חרסית ונעורת פשתן דקה ונסורת חרשים דקה ולבינה וסיד וחרסית ומגופה שכתשה תלמוד לומר וכסהו יכול שאני מרבה אף זבל גס וחול גס ושחיקת כלי מתכות ולבנה ומגופה שלא כתשן וסובין וקמח ומורסן ת"ל בעפר ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אלו שהן מין עפר ומוציא אני את אלו שאינן מין עפר. וא"ת שחיקת כלי מתכות אמאי לא דהא מגדל צמחים הוא כדתנן בפרק כל הצלמים שוחק וזורה לרוח ומטיל לים אמרו לו אף היא נעשית זבל וכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם. וההיא ודאי ככלי מתכות היא מדקא מייתי עלה קרא דעגל. תירץ הרב רבינו ז"ל דההיא על ידי שריפה דומיא דעגל ושחיקת אחר שריפה מגדל צמחים. גרסינן התם דרש רב נחמן בר רב חסדא אין מכסי אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח אמר רבא הוא בורכא אמר ליה רב נחמן בר יצחק מאי בורכתא אנא אמרתה ניהליה וממתניתא אמרתה ניהליה דתניא היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות שוחק דינרי זהב ומכסה היה מהלך בספינה שורף טליתו ומכסה כך הגירסא בהלכות הרב אלפסי ז"ל וכפר"ח ז"ל. ויש לתמוה על דברי הרב ז"ל שהביא בהלכות מתניתין דכייל בה רשב"ג כל דבר שמגדל צמחים מכסין בו ורשב"ג לא פליג אדרבנן אלא כללא הוא דכייל דכל דבר שמצמיח מכסין בו ואלו לרב נחמן אפילו מגדל אין מכסין בו. ועוד היאך איפשר לומר דשחיקת דינרי זהב לרב נחמן זורעין בו ומצמיח דהא קתני בברייתא דלעיל אין מכסין בשחיקת כלי מתכות. וי"ל דרבא ור"נ בהא פליגי רבא סבר דרשב"ג פליג את"ק ולית הלכתא כוותיה ומשום הכי קאמר ליה הא בורכא דת"ק לא בעי בעי מגדל צמחים ולא זורעין בו ומצמיח ואהדר ליה רב נחמן דהלכתא כוותיה דהא תניא כוותיה ומגדל צמחין דמתניתין היינו זורעין בו ומצמיח ושחיקת דינרי זהב מגדל צמחין ושחיקת כלי מתכות בשאר כלי מתכות. אלא דקשיא לי מאי האי דקאמר בשלמא שורף טליתו אשכחן אפר דאיקרי עפר אלא דינרי זהב מנא לן אמר רבי זירא ועפרות זהב לו. ואם זורעין בו ומצמיח למאי איצטריכא לרבויי מדאיקרי עפר וכל הני דלעיל דקתני בברייתא כגון נעורת של פשתן ונסורת חרשים הא לא איקרו עפר ואפילו הכי מכסין בהן. ואם תאמר דכל דבר שזורעין בו ומצמיח אף על פי שלא נקרא עפר מכסין בו וכל דבר שנקרא עפר אף על פי שזורעין בו ואינו מצמיח מכסין בו ושחיקת דינרי זהב כיון דאיקרי עפר אף על פי שאינו מצמיח מכסין בו א"כ עפר המדבר אמאי אין מכסין בו ושמא מדבר שאמרו אין בו עפר אלא חול גס. ורב אחא משבחא גאון ז"ל כתב בשאלתות דאחרי מות דרש רב נחמן בר רב חסדא אין מכסין אלא בדבר שזורעין בו ומצמיח אמר רב נחמן בר יצחק לית הלכתא כרב נחמן בר רב חסדא שלא קבלו ממנו חכמים אלא אמרו חכמים כל שנקרא עפר ואפר מכסין בו ונקורת פסילים אעפ"י שאין זורעין בו ואין מצמיח מכסין בהן דם חיה ועוף ואפילו דינרי זהב שוחקין ומכסה בו שנאמר ועפרות זהב לו. תנו רבנן המהלך במדבר וכו', וכתב הרמב"ן ז"ל עליו וז"ל: ונראה שהוא ז"ל גורס אמר רב נחמן בר יצחק הא בורכא דתניא היה מהלך במדבר ולפי זה כשאמר רשב"ג כל דבר שמגדל צמחין מכסין בו לשאר המינין נצרכא שאין מתרבין מרבוי המקרא ובעינא בהו דומיא דסתם עפר הא עפר גמור וכל שהוא נקרא כן כגון אפר ושחיקת זהב מכסין בו אעפ"י שאינו מצמיח והיינו שמחלקין בין שחיקת שאר מתכות לשחיקת זהב. ואיפשר שכך פי' דבריו של רב אחא שלא קבלו ממנו חכמים מרשב"ג כל זה שאמר כל דבר שמגדל צמחים דהיינו זורעין בו ומצמיח. וא"ת אי לא בעיא זורעין בו ומצמיח ליכסייה בעפר המדבר. י"ל בחול הגס ואינו נקרא עפר כלל אבל קשה ישחוק החול לעפר דק ולא ישחוק זהב. ויש נוחאות שכתב בהן היה מהלך בספינה שוחק דינרי זהב ובמדבר שורף טליתו, וי"ל בשאין לו במה ישחוק, ע"כ דבריו ז"ל :
ענין הברכות השוחט צריך שיברך קודם שחיטה ברוך אתה ה' אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה, שכל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן ואפילו שחט מאה חיות או מאה עופות או חיה ועוף ברכה אחת לכלן ואין צריך לומר לרבנן דקיי"ל כוותייהו, אלא אפילו לר' יהודה נמי דאמר שחט חיה יכסה ואח"כ ישחוט את העוף ברכה אחת לכולן כדאמרינן בגמרא אמר ר' חנינא מודה היה ר' יהודה לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת ואפילו שחט חיה ודעתו עוד לשחוט חיה או עוף וכסה בינתיים אינו צריך לחזור ולברך עוד על השחיטה ועל הכסוי דברכת כסוי אינה מפסקת בין שחיטה ראשונה לשחיטה שנייה כדאיתא בהדיא בהא דר' חנינא וכן נמי השחיטה אינה מפסקת בין כסוי ראשון לכסוי שני דהא אפשר למישחוט בהחדא ידא ומכסה בחדא ידא. וכן אמרו משמו של רבינו תם ז"ל ועיקר. השוט וגמר מדעתו מלשחוט עוד ונמלך וחזר ושחט צריך לברך. וכ"כ הרב ר' משלם ז"ל באיסור משהו דהוה ליה כעובדא דאמימר ומר זוטרא ורב אשי דהוו יתבי בסעודתא ואמימר בריך אכל כסא וכסא ואמר אנא נמלך אנא. וענין שחיטה וסעודתא אחד הן לדברים אלו ותדע דהא קא מייתי בגמרא הא דסעודתא עלה הא דאמר ר' חנינא מודה ר' יהודה לעינן ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת. והיכא דהפסיק ושח בין שחיטה לשחיטה אם בעניני שחיטה שח אינו צריך לחזור ולברך דהוה ליה כטול ברוך או גביל לתורא, אבל אם שח בדברים אחרים כתב הרב בעל הלכות שצריך לכסות ולחזור ולברך על השחיטה וז"ל והיכא דבעי למשחט עשר זגאתא ושחט חד מינייהו ואישתעי ליכסייה והדר לברך ולשחוט הנך אחרניאתא. וכ"כ הראב"ד ז"ל מכסה ומברך ושוחט ומכסה ומה שחייב לכסות קודם שחיטת שני נתן טעם לדבריהם הר"מ ואמר אפשר דגמרי לה מדרבי יהודה דאמר שחט חיה יכסה ואח"כ ישחוט את העוף ולא אמר שחט חיה ישחוט את העוף ויכסה חיה ואחר כך יכסה את העוף דאלמא כיון שמצות חלוקות הן צריך לגמור מצוה ראשונה ואח"כ יתחיל בשנייה, ואעפ"י שאין הלכה כר' יהודה בהא אלא כרבנן גמרינן מינה לרבנן דהכא נמי כיון שהפסיק יכסה ואח"כ יברך וישחוט ויברך ויכסה. ויש אומרים שזו היא גם כן דעת הרב אלפסי ז"ל דכל ששח בינתיים צריך לחזור ולברך ממה שכתב בראש השנה בענין תפלין משום גאון ז"ל דטעם מה שאמרו מברך שתים כששח מפני שהן שתי מצות שאין מעכבות זו את זו ושני עופות אלו ג"כ אינן מעכבין זה את זה וכשתי מצות הם הילכך כיון ששח חוזר ומברך על השני' ומורי הרב רבי יונה ז"ל אומר דאפילו שח אין צריך לחזור ולברך דלא דמי לתפלין דתפלין שתי מצות מחוייבות הן עליו וכיון שהתחיל שוב אין רשאי לפסוק ולהתעסק בשיחה ואם שח עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה אבל הכא דאי בעי שחיט ואי לא בעי לא שחיט לא מחייב למהדר ולברוכי מידי דהוה אקביעות סעודה וברכותיה דאם שח באמצע סעודה אינו חוזר ובוצע. וכ"כ הרמב"ם ז"ל אלא שחשש לדברי הרב בעל הלכות ז"ל שכתב בהפך כמו שכתבתי. ומיהו כתבו רבותינו בעלי התוספות ז"ל דאינו רשאי לדבר כדי להרבות בברכות דכל שיכול לפטור עצמו בברכה אחת אינו רשאי לרבות כדאמרינן ביומא בפרק בא לו ובסוטה בפרק אלו נאמרין דתנן ונוטל ספר תורה וקורא בו אחרי מות ואך בעשור ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה, ופריך בגמרא ונייתי ספר תורה וניקרי ביה, ומשני ר"ל משום ברכה שאינה צריכה אלמא כיון דיכול לפטור עצמו בברכה אחת קרי ליה ברכה אינה צריכה. ברכת כסוי מברך אקב"ו על כסוי הדם, וכתב הרב על הלכות גדולות ז"ל דמכסה והדר מברך ואע"ג דאמרינן כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן הכא שאני מפני שזו ברכה התלויה בשחיטה שאם שחט שחיטה שאינה ראויה פטור מלכסות ואם כן כבר התחיל במצוה ואי אפשר לה עובר לעשייתה ולפיכך תקנוה אחר כסוי שהכשר מצוה הוא ולפיכך תקנוה ג"כ בעל ולא תקנוה בלכסות ואעפ"י שמשעה ששחט לא סגיא לא מכסה. וכן מצאתי לרמב"ן ז"ל :