תורת הבית הארוך/בית ראשון/שער ד
השער הרביעי
עריכהבאי זה זמן שוחט שנינו בפרק ראשון של שחיטת חולין הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין. ופירשה רבא הכל שוחטין ואפילו כותי וקודם שעשאום עכו"ם גמורים נשנית משנה זו ולעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה, ובכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה, ותניא לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה בין בראש הגג בין בראש הספינה. ודוקא כשאבוקה כנגדו כדי שישמור מלהחליד אבל בשאין אבוקה כנגדו לכתחלה לא ישחוט שמא יחליד ולאו אדעתיה דתנן השוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתו כשרה, ואקשינן עלה בגמרא השוחט דיעבד אין לכתחלה לא ורמינהי לעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה. ופירקה ר"פ ואמר ברייתא דקתני לעולם שוחטין בשאבוקה כנגדו ומתניתין בשאין אבוקה כנגדו, ואמר ר"א דיקא נמי דקתני התם דומיא דיום והכא דומיא דסומא שמע מינה. תנן התם השוחט בשבת וביום הכפורים אעפ"י שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה ואיכא למידק והלא שנינו בברייתא השנויה בריש קמא דחולין מכם ולא כולכם להוציא את המומר. מכם בכם חלקתי ולא בעו"ג מן הבהמה להביא בני אדם הדומין לבהמה מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהן בתשובה חוץ מן המומר ומנסך יין ומחלל שבתות בפרהסיא. ופרישנא חוץ מן המומר לנסך אתהיין ולחלל שבתות בפרהסיא ולומר שמחלל שבתות בפרהסיא הרי הוא כמומר לכל התורה וכנכרי גמור הוא חשוב ותניא ישראל משמר שבתו בשוק מבטל רשות ושאינו משמר שבתו בשוק אינו מבטל רשות מפני שאמרו ישראל נותן רשות ומבטל רשות ובנכרי עד שיכיר את מקומו. אלמא כל שאינו משמר שבתו בשוק הרי הוא כנכרי גמור ושחיטתו נבלה ויש לומר דמשנתנו בשוחט בצינעה, ובתוספות פרשו שאינו נעשה כמומר גמור לאסור שחיטתו אלא מראשונה ואילך לומר דאינו נעשה מומר אלא לאחר גמר שחיטתו והילכך הראשונה כשרה ומשניה ואילך שחיטתו פסולה. והראיה מדתנן בפרק אותו ואת בנו השוחט לע"ג ר' שמעון אומר פטור וחכמים אומרים חייב ואמרינן עלה בגמ' אמר ר' שמעון בן לקיש לא שנו דחייב לרבנן אלא ששחט ראשון לע"ג ושני לשלחנו אבל ראשון לשלחנו ושני לע"א פטור מ"ט קם ליה בדרבה מיניה אמר ליה ר' יוחנן זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותה אלא פעמים שאפי' שחט ראשון לשלחנו ושני לע"א חייב משום אותו ואת בנו כגון דאתרו ביה באותו ואת בנו ולא אתרו ביה משום ע"א אלמא אינו נעשה מומר גמור לפסול שחיטתו באותה שחיטה ראשונה ששחט לע"ג דאם איתא היאך חייב משום אותו ואת בנו והלא שחט לע"א ושחיטת נכרי היא ואינה שחיטה. ולי נראה דלמשנתנו אין אנו צריכין לכך דהא ע"כ אוקימנא מתני' בגמרא בשוחט בשוגג ור' יהודה היא דקניס שוגג אטו מזיד ושחיטתו כשרה דאמרינן היינו דוקא למוצאי שבת אבל ביומא אורה בין לאחרים בין לו, דשבת דומיא דיום הכפורים קתני מה יום הכפורים אסורה בין לו בין לאחרים ביומא ולערב מותרת לכל ואפילו לו אף שבת אורה בין לו בין לאחרים ביומא ולערב מותרת לכל בין לו בין לאחרים וכדאמרינן התם אמר ר' הונא אמר רב ואסורה באכילה ליומה ונסבן חבריא למימר ר' יהודה היא, ואמרינן הי ר' יהודה ואוקימנא דר"י דמבשל היא דתניא המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית. ומפרשינן לה למתניתין דהשוחט בשבת אפילו כשהיה לו חולה מבעוד יום והבריא בשבת דאע"ג דליכא משום מוקצה שהרי הוכנה בין השמשות ע"י החולה מ"מ כיון שהבריא ובא זה ושחט קנסינן ואסרינן לה ביומיה לכל ולערב מותרת לכל כמו שאמרנו ויש אומרים דלערב אסור בכדי שתעשה וכדרך שאמר בנכרי שהביא דורון לישראל ויש במינן מחובר לקרקע שצריך להמתין בכדי שיעשו ובשם רש"י ז"ל שהוא מסכים לדעת זה. אבל רבינו ז"ל כתב דאינו צריך להמתין אלא במה שנעשה על ידי נכרים שהדבר קל בעיני ישראל וחוששין שמא יאמר לו הביא ואי נמי באשה שממלאה קדרה עסיסיות ותרמוסין מערב שבת כדי לאכלן למוצאי שבת שכל זה קל בעיניה מפני שלא עשתה כלום בשבת אבל במלאכת ישראל שנעשית באיסור בשבת מילתא דלא שכיחא היא ודי אם נאסור לה ביומא. שכל שהוא יודע שלא יהנו לו מעשיו בשבת עצמו לא יעבור משום הקדמת כל שהוא של מוצאי שבת הילכך לא גזרינן ואפילו בעובר ועושה וכ"ש בשוגג. אמר רב דימי מנהרדעא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא מאי טעמא כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט. המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזרה שמא ירבה בשבילו. יש מי שפירש אפילו בחולה שחלה בו ביום דמשום מוקצה ליכא דהא קיי"ל בשבת כר"ש דלית ליה מוקצה משום דסתם לן תנא כוותיה בשבת וכדאמרינן בריש פרק קמא דביצה. ויש מי שפירש דבמוקצה דבעלי חיים שנשחטו מודה ר"ש שאין אדם מצפה אימתי תשחט בהמתו והראיה מדאמרינן בפרק קמא דשחיטת חולין תני תנא קמיה דרב המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל, ומשתיק ליה רב. ושיילינן רב מאי טעמא משתיק ליה אילימא משום דסבירא ליה כר' יהודה ותנא תני כר' מאיר אטו משום דסבירא ליה כרב יהודה מאן דמתני כר' מאיר משתיק ליה ואמר רב נחמן בר יצחק רב שוחט תנא קמיה השוחט בשבת בשוגג יאכל ואמר ליה מאי דעתיך כר' מאיר עד כאן לא שרי ר' מאיר אלא במבשל דראוי לכוס אבל בשוחט דאינו ראוי לכוס לא כלומר דאע"ג דלא אסר לה משום איסור שחיטת שבת מכל מקום אסור משום מוקצה. ואם איתא דר' שמעון חלוק בב"ח שנשחטו אכתי ליקשי ליה ומשום דסבירא ליה כרב יהודה במוקצה מאן דמתני כרב שמעון משתיק ליה והילכך הא דרב דימי דוקא בשהיה לו חולה מבעוד יום אמרה ואדרבא קא סמיך דאמר לעיל בסמוך פעמים שהשוחט מותר כגון שהיה לו חולה מבעוד יום מבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת. ומי שפירשה לרב דימי אפילו בשחלה בו ביום מתרץ דהא דלא אקשינן נמי משום דסבירא ליה כר' יהודה מאן דמתני כר' שמעון משתיק ליה כדאקשינן אהא דר' מאיר היינו טעמא משום דר' שמעון לא שמעינן ליה דאמר הכין בהדיא אבל ר' מאיר דאמר הכין בהדיא אקשינן אמאי משתיק ליה רב לתנא דתני כוותיה. וזה נראה לי יותר דדוחק הוא לומר דר' שמעון חלוק בבעלי חיים שמתו כפשטה דמתניתין דמחתכין את הנבלה לפני הכלבים ובנשחטו מודה. ועוד דאם חלוק בבעלי חיים שמתו הרי הוא מ"מ כמוכנת לכלבים וכל שמוכן לכלבים מוכן לאדם. ועוד דכיון דאמרה רב דימי סתם לכאורה בכל חולה קאמר ואפילו חלה בו ביום. ומכל מקום אפילו לכשתמצא לומר דכל שחלה בו ביום אסורה לבריא ביומיה לערב מותר תמיד לכולי עלמא שלא אמרו לערב בכדי שיעשו במה שנעשה בהיתר גמור ועל ידי ישראל :