תורה אור (חב"ד)/וישב
פרשת וישב עריכה
ד"ה וישב יעקב עריכה
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. להבין ענין זה, גם כפל לשון ארץ מגורי אביו ארץ כנען. הנה כתיב: "אתהלך לפני ה' בארצות החיים". שיש שני ארצות שהם ב' בחינות כלים להשראת חיים עליונים (כמו חיים לשון רבים, כך ארצות לשון רבים).
ובאור העניין, צריך להבין למה נקראת ארץ ישראל בכל התורה "ארץ כנען". והרי חם הוא אבי כנען, ומה הוא היחוס והשבח ארץ ישראל בזה (וגם להבין מה שנאמר: "כנען בידו מאזני מרמה"). גם מה שכתוב: "ולא יהיה כנעני עוד בבית ה' צבאות ביום ההוא". הנה נודע שכל התורה כולה נדרשת בזה לעומת זה, כי כמו שיש לבן ועשו בקליפה, וכן שר הטבחים ושר המשקים וכו', כך יש כל בחינות אלו בקדושה, כי זה לעומת זה עשה אלוקים.
והנה שלשה בני נח הם למעלה בקדושה ג' בחינות גווני קשת, חיור, סומק, ירוק. אלא שבהשתלשלות העולמות בבחינת נפילה ממדרגה אחר מדרגה נעשה חם גשמי אבי כנען. ולהבין עניין כנען בקדושה, הנה כנען פרושו סוחר, כמו שנאמר: "כנעניה נכבדי ארץ". וכתיב: "כנען בידו מאזני מרמה". היינו על דרך משל כמו הסוחר אשר יפזר ממון כסף וזהב ומוציאם מרשותו כדי להרוויח ולהשתכר, וכל עיקר כוונתו להיות מפזר ונוסף עוד. כך הנה מקור נשמת ישראל שהוא בחינת כנסת ישראל נמשלה בגלות לסוחר זה, כדכתיב: "בא אחיך במרמה ויקח ברכותיך". כי הנה כתיב: "עת אשר ישלט האדם באדם לרע לו", שעל ידי התלבשות השכינה בבחינת גלות בתוכם להשפיע להם, על-ידי זה מתבררים כל ניצוצות הקדושה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: "לא גלו ישראל אל בין האומות אלא כדי שיתוספו להם גרים" וכו', להיות "בלע המות" וכו' "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" "ונגלה כבוד ה' כי עין בעין יראו" וגו'.
וכמו שהוא בכללות העולם, כך הוא בפרטיות בכל נפש מישראל בעבודת ה'. כי הנה הנשמה טרם ירידתה לעולם הזה להתלבש בגוף ובנפש החיונית הבהמית קשורה ומיוחדת במקורה ושורשה במאצילה ברשפי אש האהבה בטבע כשלהבת העולה מאליה כו', והיה לה בחינת אהבה ויראה טבעיות בגילוי רב שהוא בחינת כסף וזהב. כסף מלשון "נכסף נכספת", דהיינו בחינת אהבה. וזהב מצפון יאתה שהוא בחינת שמאל שהוא בחינת יראה. ואחר כך כשירדה הנשמה לעולם הזה להתלבש בגוף הגשמי הנה גם בחינת אהבה ויראה שהיה לה הם מסותרות ומכוסות בלב הגשמי ואינה יכולה לראות[1] באהבה ויראה בהתגלות כל כך כבתחילה, ונמצא שנגרעו האהבה ויראה מערכם. ואם כן למה ירדה הנשמה לעולם הזה? מאחר שהיא ירידה גדולה וגרעון גדול מבתחילה.
אך הנה כתיב: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". אלפי לשון לימוד, כלומר שיש לי יתרון למעלה בתורת פיך בעולם הזה, יותר מבחינת זהב וכסף שהיתה הנשמה למודה בהם בתחילה. והעניין, כמו שאמרו רז"ל: "יפה שעה אחת בתשובה" וכו', כי ע"י תשובה עילאה מעומקא דלבא תהיה דביקת הנפש באלהים חיים יותר נפלאה ברעותא דלבא כמ"ש לקמן. ונמצא שאע"פ שיש לה גרעון באהבה ויראה טבעיות שבחיצונית הלב הגלויים, מ"מ יהיה לה יתרון בבחי' רעותא דלבא בנקודת פנימית הלב כיתרון האור הבא מן החשך דוקא.
וביאור העניין כי הנה כתיב "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים" (ישעיהו מד, ו). פי' ע"ד מ"ש אני ה' לא שניתי ואתה הוא קודם שנברא וכו' בלי שום שינוי, כי אין בריאת עולמות עליונים ותחתונים תופסים מקום כלל וכולא קמיה כלא חשיב ממש. ומבלעדי, פי' מה שהוא זולת בחי' זו, דהיינו באמצעות הזמן שנראה העולם ליש ודבר בפ"ע בחי' זמן ומקום, אין אלהים זולתי שהוא בחי' אלהים חיים ומלך עולם כמאמר ומבלעדיך אין לנו מלך גואל וכו' שכל העולמות עליונים ותחתונים נתהוו מבחי' מלכותו ית' וכדכתיב מלכותך מלכות כל עולמים וגו', ושם עלו השגת כל הנבראי' העליונים ותחתוני', אבל בהקב"ה בכבודו ובעצמו לית מחשבה תפיסא ביה כי הוא רם ונשא מגדר ההשגה ואינו נתפס בתוך עלמין לא בבחי' ממלא ולא בבחי' סובב בשום שכל והשגה בעולם אלא ברעותא דלבא מקרב איש ולב עמוק, וכמ"ש "ממעמקים קראתיך ה'". מפני כי בחי' רעותא דלבא נמשך מהתבוננות זו עצמה אם ישים אליו לבו דלית מחשבה תפיסא ביה כלל והוא רם ונשא למעל' מעלה עד אין קץ ותכלית אפילו מבחי' חכמה עילאה, אי לזאת תכסף ותכלה נפשו לבטל במציאות אליו יתב' לצאת ממאסר הגוף נרתקה ולהשתפך אל חיק אביה. משא"כ הנשמה טרם ירידתה להתלבש בגוף היתה אהבתה ודבקותה בשרשה לפ"ע השגתה וכן לענין היראה:
והנה בזמן שהיה בהמ"ק קיים היה נמשך בחינה זו רעותא דלבא מגילוי אא"ס ב"ה בהיכל קדשי קדשים כו' כמ"ש בתניא, להיות בטל רצונו לרצונו ית' וכמ"ש כי תהיו לי ארץ חפץ. אך בזמן הגלות הנה כתיב ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת וגו', משם דייקא, דהיינו כשתתבונן על ההיפוך מדרכי ה' איך שהוא רחוק מה' בתכלית הריחוק כמו עובר רצונו; ומאין נשפע להם שפע וחיות להיות בהם חיות וקיום מרצונו ית' שרצונו ית' הוא המחיה אותם כמ"ש "ואתה מחיה את כולם". אך על זה אמרו: "כמה ארך אפים לפניו", שמבחי' ארך אפים נמשך ונשתלשל ממדרגות עליונות דרך נפילה להחיות העכו"ם אף שהם עוברי רצונו. וזהו "אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה" שיושפע בחינת רצון עליון שהוא למעלה מעלה מגדר עלמין, שלא בבחי' ירידת והשתלשלות המדרגות בבחי' חכמה ומדות אלא בבחי' פנימית נקודת הלב שהיא בחי' תשובה עילאה שקדמה לעולם. וזהו "כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך". דהיינו שיהפך לבו מן הקצה אל הקצה ואתהפכא חשוכא לנהורא ע"י בחי' רעותא דלבא זו למאוס בחיי עוה"ז ותענוגים ולמשוך לבו ונפשו לדבקה בו ית'.
והנה כל זה ע"ד משל הסוחר הנ"ל שמוציא כסף וזהב מרשותו להיות מפזר ונוסף עוד. כך הנשמה, אע"פ שמוציאה כסף וזהב שהוא בחי' אהבה ויראה הגלוים להתלבש ולהסתיר בגוף ונפש הבהמית, הנה עי"ז יש לה יתרון בבחי' רעותא דלבא כרשפי אש מן ההיפוך. וזהו "וחם הוא אבי כנען" בזקף גדול, שחמימות רשפי אש ושלהבת העולה למעלה מההיפוך הוא העושה בחי' כנען לסחור כנ"ל כמ"ש "טעמה כי טוב סחרה" וגו'. אך מתחילה צריך להקדים בחי' יראה תתאה, שהיא נמשכת מבחינת מלכותו ית' שהיא נק' בחי' כנען העליונה דקדושה, שמזה יעלה ויבא ויגיע להיות בחי' "כנען בידו מאזני מרמה", להגיע לבחי' רעותא דלבא בחי' פנימית הלב כנ"ל. וזהו "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראהו באמת", דהיינו באמתות נקודת לבו. שהרי אנו רואים דגנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא, ואעפ"כ עומד ברשעו ואינו שב מידיעתו; וגם אנו רואים שיש אפילו מי שיוליד אהוי"ר בלבו, וחולפת ועוברת כמו אחר התפילה כנ"ל. והיינו מפני שאינו נתפס אלא במוחו ושכלו בבחי' מקיף, אבל אינו נכנס לפני ולפנים שיתפעל הלב באמת לאמתו מעומקא דלבא. משא"כ כשיקראוהו באמת, דהיינו מעומקא דלבא, הנה "שפת אמת תכון לעד" ובל תמוט עולם ועד:
והנה כתיב "הקל קול יעקב", קדמאה חסר ו' שהוא בחי' קלא דלא אשתמע, וקול בתראה מלא ו' שהוא בחי' קלא דאשתמע כמ"ש בזוהר הקדוש. וביאור הדברים, הנה בחי' יעקב הוא יו"ד עקב, פי' שהיו"ד שהוא תחילת המחשבה, ביו"ד נברא עוה"ב, הוא נמשך לבחי' עקב ורגל שהוא בחי' הדיבור. ויעקב הוא מבריח מן הקצה אל הקצה. מריש כל דרגין. ובכל מדרגות עליונות יש ג"כ בחינת ראש ורגל כמ"ש "ועמדו רגליו ביום ההוא" וכתיב "והארץ הדום רגלי" וכתיב "ומקום רגלי אכבד ",ויעקב הוא בחי' יו"ד עקב בכל עולם ועולם לפי ערכו.
והנה בחינת קלא דאשתמע הוא בחי' התורה שהוא בחי' המשכה כמשל הקול המחבר וממשיך מצפוני כוונת הלב לבא לידי גילוי בדיבור, וכך התורה היא בחי' חכמה עילאה בחי' חכים ולא בחכמה ידיעא שהרי טעמי המצות לא נתגלו להיות בהתגלות רב להבין כל עמקי סודותיה בפרטי פרטות, ונמשכה לבחי' גילוי ע"י התלבשותה בדברים גשמיים סדר זרעים מועד וכו'. והוא בחי' קול והמשכה של יעקב יו"ד עקב דהיינו מבחי' יו"ד שהוא חכמה עילאה להיות נמשך עד עקב והוא עשי'.
אך כדי שיהיה האדם כלי ומכון שיהיה חכמה עילאה שורה ומתגלה בו בעסק התורה צריך להיות תחילה בבחי' ביטול בבחי' רעותא דלבא, והוא בחי' קלא דלא אשתמע, דרוח אמשיך רוח להיות אור ה' שורה ומתגלה בו להיות חכמת ה' בקרבו בהתגלות וחב"ד שבנפשו בטלים וטפלים אליו, והוא ענין אתדבקות רוחא ברוחא. וע"ז נאמר "אלוהי בקרבי" וכתיב "ואשים דברי בפיך", דברי ממש, כי דבר ה' זו הלכה היא היא הנגלית בו והיא המדברת מתוך גרונו. ולכן נאמר על התורה "בי מלכים ימלוכו", ואמרינן "מאן מלכי רבנן", ומתניתא מלכתא. כי להיותו בביטול אל דבר ה' ורצונו וחכמתו ואינו תופס מקום מצד עצמו כלל הנה דבר המלך הוא השלטון והוא בחי' מלך שגוזר ואומר שאם יטעון ראובן כך כו' יהיה כך. וכן לעשות כך ושלא לעשות כך וכו'. ואינו בבחי' עבד כ"א בעשיית המצות, שהוא כעבד המקיים מצות המלך ועושה דבריו:
וזהו וישב יעקב בארץ מגורי אביו. "וישב" הוא ענין השפלה וירידה ממקום עמידתו. ופי' שבחי' יעקב יו"ד עקב נמשך ונשפל להיות בארץ מגורי אביו. ומגורי יש בו ב' פירושים. הא' הוא לשון יראה, והב' הוא לשון אוצר כמו מגורה מלאה פירות שהוא כלי שאוצרין לתוכו. ושניהם עולים בקנה אחד כי יראת ה' היא אוצרו כתיב. וכן בדברי רז"ל אוצר של יראת שמים שהיא בחי' יראה עילאה יראה בשת בבחי' בטול הוא כלי קבול לחכמה עילאה שיהא שורה ומתגלה בו. ונקרא מגורי אביו כי יעקב הוא בחי' יו"ד עקב הוא בחי' הארה והמשכה מבחי' חכמה עילאה להמשיך עד סוף כל דרגין. ובחי' חכמה עילאה נק' אביו.
והנה זה הוא בבחי' יחודא עילאה ואתדבקו' רוחא ברוחא בעסק התורה להיות בטל אליו ית' בבחי' חכמה עילאה כנ"ל. אך בבחי' יחודא תתאה דהיינו להיות כלי ומכון לשבתו ית' בבחי' קיום העולם בבחי' מלכותו שיהיה גם בזה שורה ומתגלה בחי' ה' אחד. הנה זה נמשך ע"י ישיבה והשפל' אחרת ממדתו של יעקב להמשיך מדת חסד מראש כל דרגין עד סוף כל דרגין בארץ התחתונה הוא כנען, שהוא בחי' מלכותו ית' ומלך במשפט יעמיד ארץ והוכן בחסד כסא. שקיום העולם הוא בחסד כמ"ש עולם חסד יבנה דהיינו בעשיית המצות בכלל, ששרשם הוא בחי' חסד, ובפרטות הוא מצות הצדקה וחסד שלכן היא נקראת בשם מצוה סתם כו' שהיא שקולה כנגד כל המצות כמ"ש בתניא:
ד"ה והנה אנחנו מאלמים אלמים עריכה
והנה אנחנו מאלמים אלֻמים כו'. כתיב "אלה המלכים אשר מלכו" כו' שהן ז' מלכין קדמאין דתהו שנפלו בשבה"כ למטה לשם ב"ן דאצי' מקור דבי"ע, ומשם ירדו בבי"ע וזהו ענין מיתת המלכים כידוע. והנה בשבה"כ נפלו כמה בחי' דהיינו הן בחי' נשמות והן בחי' מלאכים והן בחי' כחות אלקיים עצמם כולם נשברו ונפלו למטה בבי"ע, והכחות אלקיים נפילתן היינו שירדו להחיות בי"ע כו'. ופי' וענין השבירה של הכלים ושל הנצוצות כו' הוא ענין התפרדותן לחלקים רבים, כמו עד"מ תיבת ברוך כשאותיותי' מצורפות בתיבה זו מתלבש בהן השכלה שהוא ענין הברכה, אבל כשיתפרדו הד' אותיות אלו זמ"ז להיות הבי"ת בפ"ע וכן הרי"ש וכו' אזי לא ימצא בהן התלבשות השכלה זאת כלל. ועד"ז הוא שבה"כ דתהו שנתפרדו הכלים לחלקים רבים מפורדים זמ"ז עד שנסתלק מהם האור שהי' מתלבש בתוכן קודם פירוד זה. ומצד זה ירדו במדרגה בבחי' בי"ע ונתהוו מזה עולמות הנפרדים ברואים רבים מינים ממינים שונים כמ"ש "היש מספר" כו'. והנה עצמות המאציל ב"ה הוא יחיד ומיוחד בתכלית היחוד כנודע. ולזאת כדי שיתהוו בחי' הנבראים שהם בבחי' רבוי גדול ובבחי' פירוד שהם בחי' יש ודבר בפ"ע, שזהו ממש המנגד אל אמתות אחדותו ב"ה שאין עוד מלבדו, הוצרך להיות ע"י שבה"כ, שמחמת שנתפרדו לחלקים קטנים רבים מאד עי"ז נעשה בחי' הרבוי של הנבראים, וגם ע"י פירוד זה נעשה כל נברא מהות בפ"ע שכל מלאך מובדל מחבירו כו'.
והנה כאשר ירדו הכלים והנצוצות מאת פניו ית' לפי גודל הירידה כך נעשה בהם הפירוד והרבוי. וכל שעדיין לא ירדו כ"כ אזי לא הי' הפירוד כ"כ, כי כל הקרוב קרוב יותר אליו ית' יש בו יותר הביטול והאחדות, וכל שנתרחקו יותר אזי נעשה בהן יותר הפירוד והרבוי, ונמצא כשנפלו למטה בעשייה נעשה הפירוד והרבוי ביותר. וז"ש "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד" כו', שהנהר הנמשך מעדן שהוא חכ' דאצילות בהיותה נמשכת והולכת דרך כל עולם האצי' עד הגן הוא בחי' מל' דאצילות הוא הכל נהר אחד עדיין מושלל מגדר ההתחלקות בתכלי'. כי באצי' איהו וגרמוהי חד שהן בבחי' ביטול אמיתי למאצילן ומיוחדין עמו בתכלית היחוד שהוא הפוך הפירוד והרבוי כו'. וכיון שמגיע הנהר בראש הבריאה אזי כתיב "ומשם יפרד והיה לד' ראשים". ואף שלא נתוסף בו מים עכ"ז נתפרד והיו לד' חלקים. והן ד' מחנות שכינה, פני ארי' אל הימין פני שור כו'. אך הם חלקים כוללים עדיין שכל חלק מהם כולל כמה פרטים רבים. ובירידת המדרגה עוד נתחלק מבחי' מיכאל שהוא בחי' פני אריה לקפ"ו אלף בחינות מחולקות שהן מחנה מיכאל. וכן מבחי' גבריאל שהוא בחי' פני שור נתחלק לחלקים רבים שהם כל פרטי המלאכים דמחנה גבריאל כו'. וכ"ז הוא עדיין בעולם הבריאה, וביצירה מתחלק עוד לפרטים יותר שהן הרוחות דיצירה. ובעשיה מתחלק עוד לחלקים רבים ביותר שהם הנפשות דעשיה. והכל הוא מבחי' שבה"כ שמתפררים בפירור אחר פירור ורבוי אחר רבוי כנ"ל. אך המלאכים הם אשר כבר נתקנו בבחי' עולם התקון, וזהו הנק' ואשר משרתיו כולם עומדים כו'. ובחי' יוצר משרתי' הם המתבררי' בכ"י כו':
והנה כמו שהוא במלאכים כך עד"ז נמצא בנשמות, שע"י רבוי ירידת המדרגות בהשתלשלות העולמות מתפררים לחלקים קטנים מאד ברבוי אחר רבוי כו', כי ד' דגלי מדבר הם מספר שרשי הנשמות בעולם הבריאה, ונשמת יהודה כוללת כל הנשמות שבמחנה יהודה, ואח"כ נתחלק להרבה נשמות פרטיים שבדגל מחנה יהודה, וכן בשאר הדגלים והשבטים עד שנעשו ס"ר בעולם הבריא'. כי התורה מדברת הכל בעולם הבריאה. אבל ביצירה נתרבו החלקים יותר במספר גדול הם בבחי' הרוח דיציר'. ובעשי' המספר של הנפשות דעשייה הוא גדול יותר מכולן. אך הס"ר נשמות הם שכבר נתקנו ונתבררו משבה"כ ונכללו בעולם התקון. וכמו שנמצא ענין השבירה שהוא בחי' הרבוי והפירוד בנשמות ומלאכי' כנ"ל כך ימצא בכחות האלקיים ממש שנתחלקו לחלקים רבים מאד ונתפזרו לבי"ע כו', וכל מה שירדו יותר בירידת המדרגה נתרבה יותר הפירוד, דהיינו שכל חלק וכל נצוץ נתחלק עוד לנצוצות וחלקים רבים ע"ד הנ"ל במלאכי' ונשמות. כי הנה ידוע ע"פ "ורוח אלקים מרחפת", רפ"ח מת, דהיינו רפ"ח נצוצין שנפלו מעולם התהו עם הכלים שנשברו. ומספר רפ"ח הוא בחי' הפירוד של הנצוצין שנפלו כמו שהיו עדיין באצילות שזהו ראשית ירידתן שאז נתפרדו למספר רפ"ח, וזהו רפ"ח מת כו'. אבל אח"כ כשנפלו מאצי' לעולם הבריאה אזי כל נצוץ מרפ"ח נצוצים הנ"ל שבאצי' נתחלק שם בבריאה לחלקים רבים מאד, וכשנפלו מבריאה ליצירה אזי נתחלקו עוד לחלקים ונצוצים קטנים, וכן מיצי' לעשיה נתחלקו ונתפרדו עוד ביותר לאלפים ורבבות.
ובזה יובן מה שנמשך הגלות כ"כ הרבה יותר מן י"ז מאות שנה, וידוע שהכוונה הכל לברר הרפ"ח ניצוצים, וכשיוגמרו הבירורים יבא משיח בב"א. וא"כ הוא תמוה, וכי אפשר שלא נתברר עדיין רפ"ח נצוצים במשך רב כזה אשר דור הולך ודור בא וכל א' מישראל מברר חלקו שצריך לברר? ומה גם שמספרן של ישראל שצריכים לברר הרפ"ח הם ס"ר שישים ריבוא כיוצאי מצרים, והרי עתה ב"ה ישראל רבים יותר ממספר זה יוסף ה' עליהם כו', וכ"ש בזמן הקדמונים, שהיה נמצא כפרים שהיו בהם יותר מס"ר כמ"ש בגמ' (גיטין דף נז.), כפר שחליים כו'. אלא שהוא משום שלמטה בעשייה נתפרדו הניצוצים לאלפים ורבבות אין מספר, ומספר רפ"ח הוא באצי', ושם הם ג"כ מספר ס"ר נשמות כלליים שהם צריכים לברר רפ"ח חלקים גדולים, הן הניצוצות שבאצי'. וכמו שלמטה נתרבה מספר הנשמות כנ"ל כך נתרבו מאד הניצוצים לאלפי אלפים חלקים קטנים, ולכך נמשך הגלות שעדיין לא נשלם כל הבירורים כו', וכשיושלם הבירור יבא הגואל בב"א:
והנה כתיב "מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית", פי' שבחי' הריבוי שנעשה ע"י שבה"כ שבירת הכלים הנ"ל בנבראים שבבי"ע ובפרט בעשי', הרבוי והפירוד גדול יותר, שכל א' מובדל מחבירו ובבחי' יש ונפרד, וזהו "מה רבו מעשיך ה'" כו'. ו"כולם בחכ' עשית", עשית הוא ל' תיקון, שע"י החכ' הם מתתקנים בבחי' עולם התיקון, דהיינו שע"י החכ' מגיע ונמשך בהם הביטול להיות בטלים ונכללים אליו ית' ולהיות מתחברין יחד עי"ז ולא יהיו מפורדים, וזהו עבודת הישראל. וזאת תורת האדם לברר בירורין ולהעלותן מבחי' הפירוד לאחדות ה', וזהו "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". פי' אתה היינו מהו"ע מהותו ועצמותו ית' שהוא יחיד ומיוחד ב"ה. ושמך הוא בחי' הזיו והאור המתפשט ממנו הנקרא אא"ס ב"ה הוא ג"כ אחד בתכלית. ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, דהיינו שהם עושים בחי' אחד אפי' בארץ, שעם היות שבארץ הוא הפירוד היותר גדול כנ"ל שעיקר הפירוד והרבוי הוא בעשיי', אעפ"כ הישראל ע"י עבודתן ותורתן הם עושים שם ג"כ אחד, שהם מעלים הניצוצים שנפלו שם בשבה"כ שיתעלו באחדות ה':
וזהו והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה. שזה הי' ג"כ עבודת השבטים ראובן ושמעון כו' שהיו מבררים הניצוצין שנפלו בבחי' פירוד בשבה"כ, והיו מעלי' אותן בבחי' מ"ן להתכלל במל' דאצי', ועי"ז היו מתחברים שם יחד והיו לאחדים, שהרי נכללו באחדות ה' בבחי' מדת מלכותו ית'. וזהו פי' מאלמים אלומים. עד"מ כמו שקושרין העמרים שמקבצין כמה שיבולים רבים מאד ומחברין אותן וקושרין אותן באגודה אחת, וזהו הנק' אלומה כידוע. והרי מתחילה היו השיבולים מפורדים זמ"ז וע"י קשירה זו היו לאחדים. כמו"כ ממש הוא עניין הבירורים והעלאת הניצוצות הנ"ל כשמעלין אותן מטורי דפרודי להתכלל בבחי' מ"ן באחדות ה', שנמצא נעשו ונכללו בבחי' אחד ממש ממה שהיו בתחילה בבחי' פירוד ורבוי כנ"ל. וזהו מאלמים אלומים, היינו העלאת הניצוצות בבחי' מ"ן, בתוך השדה הוא בחי' חקל תפוחין שהיא מל' דאצי' שלשם נכלל המ"ן כנודע.
ועוד זאת מה שנקרא העלאת מ"ן בלשון מאלמים אלומים. מלשון אלם שאינו יכול לדבר. הואיל ועניין העלאת מ"ן הוא בחי' בטול היש שנתבטל ממש להכלל בה', הרי אז הוא בבחי' אלם שאינו יכול לדבר ולהשפיע לזולתו שזהו בחי' יש. וכיון שעיקר העלאה זו הוא בחי' הבטול ע"כ הוא הפוך ההשפעה ונק' אלם (וכעניין איידי דטריד למיבלע כו', עיין מ"ש ע"פ התוספתא דבשלח (דף נ"א) בעניין אגלידו מיא כו', ועמ"ש בטעם שהמסעות היו מ"ב, וספירת העומר הוא מ"ט ימים, כי בסה"ע שהוא המשכות יש בכל מדה בחי' גילוי מל' דחסד כו', משא"כ במסעות העלאות הפוך הגילוי כו' ע"ש). כי הנה הדיבור שבאדם אינו צריך לו, רק בשביל לדבר לזולתו, אבל כשהוא בפ"ע א"צ לדבר. וכך יובן למעלה בנמצאים הרוחניים עניין בחי' הדבור שבהם (כמו שמצינו בגמ' שתי רוחות מספרות כו'), הוא בחי' כח ההשפעה לזולתו מעילה לעלול, וזהו כשהעילה הוא מהות בפ"ע אז יכול להשפיע להעלול שלו, אבל בהיותו דבוק בעילתו וטרוד לקבל שפע לעצמו אז הוא בבחי' בטול לעילתו ואין בו כח להשפיע לזולתו מצד עוצם ביטולו כו'.
ובחי' ביטול זה שדבוק בעילתו הוא עד"מ העובר כשהוא בבטן אמו, שאינו מהות בפ"ע רק אוכל ממה שאמו אוכלת כו', אלא לאחר הלידה נעשה יש בפ"ע עד שיכול אח"כ לדבר לזולתו כו'. ועד"ז יובן בענין הבירורי' שעולים בבחי' מ"ן ונכללים בבחי' עיבור ביסוד דנוק', דהיינו שמתחילה היו בבחי' יש ודבר בפ"ע והי' יכול להשפיע לזולתו, אבל כשנכלל בבחי' מ"ן שהוא בחי' בטול לאוא"ס ב"ה ודבוק בו בתכלית ה"ז בחי' עבור שאז אינו מהות בפ"ע, רק אוכל ממה שאמו אוכלת. ולפיכך נק' אז אלומים מלשון אלמים, שאינו יכול לדבר ולהשפיע לזולתו מצד עוצם הביטול כמשל העובר כו', משא"כ קודם העלאה זו ועיבור זה הי' בבחי' יש לדבר ולהשפיע כו', אלא שע"י העלאה זו נעשה בחי' אלמים. ועד"ז יובן שיש ג"כ עיבור שני לאחר הלידה כמ"ש בע"ח, והיינו בשביל המשכת מוחין דגדלות צריך לבא מתחילה בבחי' הביטול בתכלית. וזהו העיבור שני, דהיינו שלאחר שהיו לו מוחין והי' יכול להשפיע לזולתו, עתה מתכלל בבחי' עיבור בתכלית הבטול (ונעשה בחי' אלם כנ"ל), כדי שע"י בטול זה יומשך לו אח"כ מוחין דגדלות מא"ס ב"ה.
והנה כל זה הי' עבודת השבטים שהן בעולם הבריאה (לבד מיוסף שהוא מאצי', כדלקמן אי"ה), והם מרכבה לבחי' מל' דאצי'. והוא כעניין י"ב בקר שהיו בים של שלמה, שהן י"ב בחי' שבראש הבריאה, והים עומד עליהם הוא בחי' מל' דאצי'. ולזאת עיקר עבודתם והעלאת מ"ן מהבירורים שביררו בבי"ע היה מגיע עד המל' דאצי' ולשם הי' נכלל בבחי' מ"ן. וזהו מאלמים אלומים בתוך השדה כנ"ל.
אמנם ידוע שהמ"ן אע"פ שכבר נכלל בבחי' מל' עדיין הוא צריך בירור שני ע"י המ"ד. והוא שנמשך מ"ד דז"א לברר המ"ן דנוק' ,וזהו עניין יחוד זו"נ. והעניין, כי אע"פ שנתבררו הניצוצות ונכללו בבחי' מ"ן שהוא בחי' ביטול לאלקות כנ"ל, עכ"ז א"א להם להתייחד ממש באלקותו ית' (כמו שהיו קודם שבה"כ, שהיו בחי' אלקות ממש מי"ס דתהו), עד שיומשך עליהם גילוי שם מ"ה דאצי' ועי"ז יתבררו בירור שני, והוא העיקר. יען בחכ' דווקא אתברירו, שהוא בחינת המ"ד, כי הבירור הראשון הי' רק שיהי' בהם בחי' ביטול היש, וזהו רחוק עדיין מאלהות מאד דאיהו וגרמוהי חד שהם בבחי' ביטול אמיתי, אלא ע"י שנמשך בהן בחי' מ"ד שהוא הארת שם מ"ה לבררם אז נכללו בביטול אמיתי באלקו'. וכמשל באדם שמברר בירורים ע"י שאוכל ושותה, ואח"כ מתפלל באהוי"ר ע"י כח זה שאכל ושתה, שנמצא נכללו החיות של המאכלים והמשקים שנפלו בשבה"כ בבחי' האוי"ר שלו. ועכ"ז הוא עדיין רחוק ממהו' אחד האמת, אלא כשע"י העלאת מ"ן דאוי"ר שלו נמשכו לו דו"ר מלמעלה מאת ה' שתיפול עליו אימה כו' אז יוכללו באוי"ר זו שנמשכים מלמעלה מבחי' אלקות ממש. ועד"ז הוא בירור שני דמ"ד. ואפי' ר"ע שיצתה נשמתו באחד, עכ"ז הרי מס"נ של הנברא רחוק עדיין מאלקות, אלא שנמשך עליו הארה מבחי' אחד האמת ואז נכלל מס"נ שלו בבחי' אחד ממש. וזהו עניין "למהוי אב"א", שבחי' א' דיחו"ת ביטול היש נכלל ביחו"ע ביטול אמיתי כו'.
ובחי' מ"ד זה הנמשך לברר המ"ן דנוק' זהו מדרגת יוסף הצדיק, שהוא בחי' "ונהר יצא מעדן להשקות את הגן", שהגן הוא בחי' מל', ועד שם נמשך בחי' נהר הנביעה מאא"ס ב"ה, והוא בחי' הארת הקו"ח, ושם מסתיים ואינו נמשך בבי"ע, לכך הם עלמא דפרודא, "ומשם יפרד" כו'. אלא שיוסף הוא צדיק שמקשר וממשיך הארת אא"ס בבי"ע. והיינו ע"י שהנבראים נכללים בבחי' מ"ן בהמל' דאצי' כנ"ל, ויוסף ממשיך הארת אא"ס ב"ה במל' לברר את המ"ן בירור שני שיהיו נכללים באלקותו ממש כנ"ל. והארה זו היא בחי' הארת הקו וחוט דאא"ס, וזהו בחי' "ונהר יצא להשקות" כו' כנ"ל. ונמצא מדרגת הבירור דיוסף הוא למעלה מעלה מהבירור של השבטים, שבירור של השבטים הוא שמעלים מ"ן במל' דאצי' ועדיין לא נהפך לאלהות ממש עד שיוסף ממשיך המ"ד, שהוא הארת אא"ס שמלובש בחכמה, שזהו "ונהר יצא מעדן" כו' ובחכמה אתברירו בירור ב', ואזי נכלל המ"ן באלקות ממש שהיא התכללות יחו"ת ביחו"ע כנ"ל.
והיינו מ"ש "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה", שהוא הבירורים מבי"ע להעלותן בבחי' מ"ן במל' כנ"ל. ויוסף עצמו בירר בירור זה הראשון ג"כ, אף ששרשו משם מ"ה דאצי' שהוא בחי' המ"ד, אעפ"כ מאחר שנתלבש למטה בגוף היה צריך לברר בירור זה התחתון ג"כ כשאר אחיו. וזהו "והנה אנחנו מאלמים" כו', שכולנו שוים בזה להעלות מ"ן במל'. אלא שלאחר בירור זה, "והנה קמה אלומתי" כו', שנמצא בו מעלה יתירה מצד שרשו בשם מ"ה דאצי', שעי"ז מדרגתו הוא להוריד מ"ד לברר בירור שני את המ"ן שכבר העלו במל'. ובירור זה אין בכח שאר השבטים שהן בבריאה כו' שלמטה מטה מאצי'. וזהו "תסובנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי" בבחי' ביטול ממש, כי בלעדי המ"ד דיוסף לא נכלל המ"ן שלהם באלקות ממש, רק שע"י המ"ד דיוסף שמבררם בירור ב' שיוכללו בביטול אמיתי דמ"ה. וזהו "ותשתחוין" כו', ואז הוא שנכללו באלקות כנ"ל (ועמ"ש בענין ב' בירורים אלו ע"פ ואלה שמות):
[ביאור עניין ותשתחוין לאלומתי] עריכה
והנה להבין ביאור עניין ותשתחוין לאלומתי. גם עניין החלום השני, השמש והירח כו' משתחוים לי, שהדברים מגיעים ליעקב, וכמ"ש ואביו שמר כו'. איך יתכן שיעקב שהוא למעלה במדרגה מיוסף כי הוא בחי' גוף ויוסף בחי' ברית, ואע"ג דגוף וברית כחדא מ"מ הוא גבוה כו', א"כ איך ישתחוה ליוסף, וזה תמוה.
אך העניין כי השתחוואה כוללת ב' בחי'. הא' בחי' ביטול שבטל ומשתחוה כו', כמו "וצבא השמים לך משתחוים" שהם מתבטלים כו'. הב' הוא ענין המשכה שמרכין ראשו וממשיכו למטה. ובאמת הא בהא תליא שע"י הבטול גורם ההמשכה כו'. וכן ידוע ג"כ מהשתחוואה שבש"ע שבשמונה עשרה באמרו בא"י שהוא בחי' ביטול, וגם המשכה ע"י שמרכין ראשו וממשיך מבחי' ברוך בבחי' אתה כמבואר בפע"ח.
ועד"ז יובן עניין ותשתחוין לאלומתי. כי הנה השבטים כשהעלו מ"ן במלכות וצריכים לעורר המשכת מ"ד דאצילות שעי"ז עיקר הבירור. ובאמת אין המ"ד נמשך אלא לאחר שיש העלאת מ"ן כי לית ברכתא שריא באתר ריקניא, רק כשיש כלי אז שורה האור, והמ"ן הוא כלי להמ"ד. לכן כדי לעורר המשכת מ"ד דיוסף היה צ"ל תחילה העלאת מ"ן דהשבטים בבחינת ביטול לעורר המשכה זו. גם יובן זה ממשל גשמי בזייוג זכר ונקבה שאין קישוי אלא לדעת. וכשהנקבה עורכת שולחנה אז נתעורר תאות הזכר כו'. וזהו והנה תסובינה אלומותיכם, שעשו הכלי והעלאת מ"ן ותשתחוין לאלומתי. ובהשתחואה זו עשו ב' בחי', א' הביטול שלהם לאור א"ס, הב' שעי"ז עשו ג"כ ההמשכה שיומשך המ"ד דהיינו שיומשך הארת הא"ס בבחי' יוסף, והמשכה זו שעשו הם היינו שיומשך בחי' האו"פ ביוסף. ואמנם השתחואה דיעקב היה רק עניין המשכה לבדה שהמשיך בחי' המקיף ליוסף כו'.
והנה סיבת שנאת השבטים ליוסף על חלומותיו כו' הוא לפי שהם טעו בדבר א'. בהיות כי ידוע בעניין "ששם עלו שבטים שבטי י"ה" כו'. שיש בחי' י"ב גבולי אלכסון בז"א דאצילות ונק' שבטי י"ה שנמשכים מאו"א. ולזאת סברו השבטים שלמטה, ששרשן משם וא"כ הם במדרגה אחת עם יוסף, שכולן שרשן מז"א דאצילות, וא"כ אין צריכים לו בשביל המשכת המ"ד שהרי כמוהו כמוהם משורש א' מבחי' ז"א שמשם המשכת המ"ד. אבל טעו בזה, כי אמת ששרשם מז"א כנ"ל אבל הם בעצמם למטה בבריאה. וכנ"ל בעניין בחי' י"ב בקר שהים עומד עליהם מלמעלה, הילכך הם רק המעלים מ"ן למלכות. משא"כ יוסף שלמטה הוא עצמו מבחי' יסוד דאצילות ממש, ולפיכך הוא דווקא הממשיך מ"ד והם צריכים לו כמו שכתוב, והנה תסובינה אלומותיכם כו', כנ"ל:
ד"ה שיר המעלות בשוב עריכה
שיר המעלות בשוב כו' היינו כחולמים. הנה החלום הוא מחבר שני הפכים בנושא א' ומרכיב שני עניינים הפכיים כאילו היו לאחדים. והיינו מפני כי בשינה נסתלק מוח השכל המבחין ולא נשאר [אלא] רק כח המדמה. וכח המדמה יכול להרכיב ב' ענינים הפכיים, כמו ספינה רצה באויר כו', כמ"ש הרמב"ם בשמונה פרקים. רק שבהקיץ שמתעורר כח השכל, הוא השולט על כח המדמה ואינו מניחו להרכיב, לפי שרואה בעין שכלו שהם דברים נפרדים ואינן מתאחדים כלל. וכך העניין בגלות ניצוץ אלקות בנפש האדם, שהוא בבחינת שינה והסתלקות המוחין, יכול הוא להרכיב ב' דברים הפכיים: להיות כל היום טרוד במו"מ במשא ומתן, איש לבצעו מקצהו, זה פונה לזיתו כו', הגם שבתפילה מעורר את האהבה עד שתחפץ להתפשט מלבושיה כו' לדבקה בו ית', מחמת התבוננותו ביחו"ע ויחו"ת ביחודא עילאה ויחודא תתאה, אעפ"כ אחר התפילה חולפת ועוברת האהבה ואינו שם ללבו כי הוא היפוך ההתבוננות שבתפילה, ומדמה בלב להרכיב ולחבר שני עניינים הפכיים יחד כאילו היה לאחדים, ובאמת הם נפרדים ורחוקים זמ"ז זה מזה. הגם דכתיב בתורה "שש שנים תזרע שדך", וכן בק"ש: "ולעבדו בכל לבבכם כו' ונתתי מטר ארצכם כו' ואספת דגנך" כו'. הנה הכל הוא ע"ד עובדה[2], כידוע שבכל עניני עוה"ז יש בהם עניין עבודת ה', "שש שנים תזרע" כו' "ובשנה השביעית" כו'. והוא עניין הבירורים שבבחי' שש שנים, וההעלאה שבבחי' השנה השביעית, כמ"ש במ"א. ואחר כוונת הלב הן הן הדברים. אבל לב ההמון הנוטים אחר בצעם להטריף לחם חוקם כפשוטו, לבבם לא כן ידמה ולבם לא נכון ע"פ הכוונה הראויה, רק כל ישעם וכל חפצם למלאות די מחסורם אשר יחסר להם בצרכי גופם, ועושים מצרכי הגוף עיקר, וזהו ממש היפוך ההתעוררות שבתפילה, להיות נקבע בלבו האהבה לה' לבדה בלי תערובת זר ח"ו כו':
והנה גם אחרי הדברים והאמת האלה לא יפול לב האדם עליו לומר כי ההתעוררות שבתפילה והתבוננותו הן דמיונות שוא, שהרי הוא כמו החלום שהוא כח המדמה שמחבר ב' הפכים. כי הנה מאחר שרואה בנפשו אחר התפילה שחולפת ועוברת האהבה לה' ומתהפך לאהוב את גופו דוקא, הרי מובן שגם בתפילה לא ביטל אהבת גופו מכל וכל, וההתעוררות שבתפילה את האהבה לה' לבדה אינה אמיתית, רק כדמיון החלום שמחבר ב' הפכים, ודומה לו שאוהב את ה' ואעפ"כ אוהב את גופו, הגם כי לא צדקו יחדו, לפי שזה נלקח מכח המדמה אשר יכול לדמות דמיונות שוא. אך באמת הנה בחי' חלום זה שרשו למעלה ויסודתו בהררי קדש עליון.
ויובן בהקדים מ"ש "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו א'". ופריך בגמ' (פסחים דף נ.), אטו האידנא לאו שמו א' הוא. ומשני, לא כשאני נכתב אני נקרא כו'. והעניין כי שמו הוא בבחי' גלות, ולכן אינו נק' כמו שנכתב, רק בלבוש ונרתק כו'. והנה בגלות הוא בבחי' שינה והסתלקות המוחין תלת כלילן כו', ואז נשמתו מושכת לו חיים מלמעלה כו', ושם הוא בבחי' עגולים שאין בהם בחי' מעלה ומטה רק הכל בהשוואה אחת ובהתכללות והתאחדות כל העניינים בלי שום פירוד והתחלקות כנודע מארז"ל אלו ואלו דא"ח. רק כשנמשך דרך קוים אזי יש התחלקות קו ימין חסד כו', משא"כ בבחי' עגולים אין שם התחלקות כלל ושם כל הדברים המתפרדים למטה מחוברים וכלולים יחד ולא נראה שום פירוד והתחלקות ביניהם:
אך להיות בחי' זו בגילוי למטה אינה כ"א ע"י בחי' שינה והסתלקות המוחין בגלות, וע"ז נאמר "אלביש שמים קדרות". שמים הם בחי' עגולים, הם מלובשים בבחי' קדרות וחשך. שהוא העלם והסתר, שאז מאיר ומתנוצץ מלמעלה מעולם העליון שהוא בבחי' עגולים בבחי' חלום שהוא כח המדמה לחבר שני הפכים בנושא אחד כאילו הם אחדים ממש, לפי שבאמת בשרשם בעולם העליון הם מחוברים ומיוחדים כי שם הוא בבחי' עגולים כנ"ל, רק למטה בהתחלקות הקוין ע"פ חכמה ודעת להיות קו זה כך וזה כך אזי נראה ונגלה ההפוך. שזה ההפוך מזה, ואזי הם נפרדים ורחוקים זה מזה. ולכן א"א להיות גילוי בחי' ההתכללות בבחי' גילוי החכמה שהיא ראשית התחלקות הקוין, אלא בבחי' שינה והסתלקות המוחין בגלות אזי מתנוצץ ומאיר האור העליון והוא מסתתר ומתעלם בבחי' קדרות וחשך, דהיינו בבחי' התלבשות ההעלם כו' ולא בבחי' גילוי, כי הגילוי הוא בבחי' חכמה ודעת שהוא ע"פ קוין:
ולע"ל ולעתיד לבוא כתיב "ולא יכנף עוד מוריך". בכנף ולבוש כו'. ולכן ביום ההוא יהיה שמו א', שלא יהא מלובש ומכוסה בנרתק ויהיה נקרא כמו שנכתב כו'. כי עין בעין יראו כו'. ואזי נאמר בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. פי' שיתגלה מדרגה ובחי' זו של החלום עד אשר כולם יכירו וידעו וישיגו החיות הנמשך להם בזמן הגלות, שהוא מבחי' החלום. ולכן יאמרו היינו כחולמים.
ובזה יובן מעלת ומדרגת יעקב ויוסף ע"י החלומות. ויש בחי' שיוסף הוא יותר במעלה ממדרגת משרע"ה. ונדב ואביהוא היו נ"ר של יוסף. "ואנחנו טמאים לנפש אדם" זה אביהוא. אבל נדב היה מבחי' רוח, ולא היו צריכים הזאה בשבילו כלל. ועליו נאמר "ורוח נדיבה תסמכני". וז"ש "נוהג כצאן יוסף". כי בזמן הגלות הנהגת ישראל הוא בבחי' יוסף שהוא מבחי' חלום מעולם העגולים כו'. ולכן נק' "בן פור"ת", אותיות פות"ר ותופ"ר שמחבר כו'. ולכן היה פותר חלומות:
ד"ה בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה כו' עריכה
בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה כו' שכשנכנסו יונים להיכל וכו'. וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום לא מצאו אלא פך א' של שמן כו'. לשנה אחרת קבעום ח' י"ט בהלל והודאה (שבת דף כא:). להבין עניין הלל וענין הודאה. וגם להבין למה תקנו בנס זה להדליק נרות זכר למקדש, שמצאו פך א' של שמן כו', ולא תקנו כן בשאר נסים. וגם מה עניין נרות להלל והודאה.
אך העניין הוא דכתיב "נר מצוה ותורה אור" כו' (משלי ו, כג). ויובן בהקדים לבאר עניין המנורה שבבהמ"ק, שארז"ל: "וכי לאורה הוא צריך" כו' (שבת דף כב:). והנה כתיב: "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה" (שמות ל, ח). "ובבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה" (שם, ז). שבלילה היה מדליק כל ז' הנרות, ולמחר מדשנם ומטיבם, ולא היה מדליק אלא נר המערבי שהוא נר ששי שממנו היה מתחיל ובו היה מסיים.
והעניין, כי הנרות הם המדות, "לך ה' הגדולה והגבורה" כו' (דברי הימים א כט, יא), והן ז' נרות כנגד ז' מדות. והנה בכל מדה ומדה יש זה לעומת זה בקליפה נגד הקדושה והן יונקות מן הקדושה, כמו מאהבה שבקדושה נמשך בהשתלשלות המדרגות להיות תאוה גשמית. וכן מיראה שבקדושה יראה רעה וכעס, וכה"ג וכהאי גוונא. וצריך לבררם ולהפכם להתכלל בקדושה עליונה שתהיינה המדות כולן לה' בבחי' בטול, לך ה' הגדולה והגבורה כו'. והבירור הוא בחכמה, כי בחכמה אתברירו כו'. והחכמה הוא בחי' אור להאיר את המדות ולזככן. ובלילה שהוא זמן החושך היה צריך להאיר את כל ז' הנרות, דהיינו להמשיך אור החכמה בכל מדה ומדה בפ"ע, משא"כ ביום היה די בהדלקת נר הו' שהוא עיקר ההשפעה, וממילא היה נמשך אור החכמה בכל המדות.
והנה יש עולם שנה נפש, וכשם שהיה אהרן ממשיך המשכת אור החכמה בעולם שהן ז' בחי' ומדות עליונות שבסדר והנהגת העולם, כך היה ממשיך אור החכמה בנפש ישראל שהם יוצאי ירך יעקב שבעים נפש נגד בחי' ז' הנרות, והם יוצאי ירך יעקב, יו"ד עקב, דהיינו בחי' יו"ד הוא בחי' חכמה, הנמשכת ומשתלשלת בבחי' עקב וסוף המדרגות התחתונות. וזהו "וידו אוחזת בעקב עשו" (בראשית כה, כו), כי ידו אותיות יו"ד אוחזת את העקב של עשו לבלתי נתון לו תוקף התפשטות וממשלה, רק להכניעו תחת הקדושה ולאכפי' לס"א. וזה היה עניין המשכת אהרן בהעלותו את הנרות להמשיך בחי' יו"ד של יעקב הוא אור החכמה לבחי' עקב, כדי שתהיינה גם מדות הטבעיי' שבנפש הבהמית עולות ונכללות בקדושה.
והנה כתיב "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה", וכן "בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה", בהעלות והדר יקטירנה וכן בבוקר, וכמ"ש בסדר המערכה הטבת שתי נרות קודמת לקטורת. ולהבין עניין הקטרת שהיה אחר הדלקת והטבת שתי נרות הוא, כי הנה עניין הנרות כבר מבואר למעלה שהוא עניין העלאת המדות שירדו ונשתלשלו בגשמיות הנה"ב שתהיינה עולות ונכללות בקדושה. אך הקטורת הוא עניין העלאת האותיות שהן במחדו"מ במחשבה, דיבור ומעשה, לבושי המדות, שהן בחי' דומם. ואותיות דקדושה נק' חומת בת ציון, חומה של אבנים, שתי אבנים בונות שני בתים כו' כנודע. וכמ"ש במ"א ע"פ "גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלקינו" (תהלים מח, ב), אימתי נק' גדול כשהוא בעיר אלקינו כו'. והנה אותיות של המחדו"מ המחשבה, דיבור ומעשה שנפלו בגשמיות תחת ממשלת הקליפות וסט"א אין להם עלייה ע"י המשכת אור החכמה, כי אין אור החכמה אלא במידות עצמן אהוי"ר אהבה ויראה כו' שהן בחי' רוחניות (עמ"ש ע"פ וייצר כו' בפ' בראשית); אבל גשמיות האותיות אין להם עלייה כ"א ע"י הקטורת, שסממני הקטורת היו מדברים שאין בהם טעם כלל ואינם ממין מאכל כלל, הרי הן בבחי' דומם, ובהקטרתן נעשה בחי' ריח העולה למעלה שמשיב את הנפש אשה ריח ניחוח להוי"ה, שע"י הריח נעשה ניחוח דהיינו ירידה להשתלשלות המשכת בחי' הוי"ה יו"ד חכמה כו'.
והנה כ"ז כל זה היה בבהמ"ק שהיו מקריבין קרבנות, ועכשיו היא התפילה במקום הקרבנות. ולהבין ענין זה בתפילה, הנה בסדר המערכה היה דם התמיד קודם להטבת שתי נרות ונרות לקטורת וקטורת לאברים, נמצא שדם התמיד קודם לנרות וקטורת, ואברי התמיד אחר נרות וקטורת. ויובן עניין זה בעבודת ה' בתפילה. כי הנה עיקר העבודה בק"ש ותפילה הוא למסור נפשו בק"ש. והנה יש ב"פ מס"נ: למסור נפשו באחד; ובכל נפשך אפילו נוטל את נפשך כו'.
ולהבין מהו ענין ב"פ ב' פעמים מס"נ מסירות נפש הללו. הנה למס"נ למסור נפש באחד קאי על נה"א שהיא בבחי' ביטול ממש וכמ"ש חי ה' אשר עמדתי לפניו, בחי' עמידה היא ביטול באוא"ס ב"ה ממש. ובחי' ובכל נפשך היינו שגם בחי' נה"ב הי' בבחי' אתכפייא ואתהפכא כו', שמס"נ זו אינה באחד אלא בבחי' ברוך שם כבוד מלכותו כו'.
והעניין, כי הנה נודע שבחי' ממלא כ"ע וסוכ"ע הכל נק' בחי' שמי בלבד. וכמאמר מלך משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול. ועדי עד פי' כל העליות שמעולם עד עולם בעילוי אחר עילוי עוה"ב וג"ע העליון וימות המשיח ותחה"מ וכמה רבוא רבבות עולמות והיכלות המבואר בזוהר. ובאמת יש הרבה יותר עד אין קץ וכמ"ש ולגדודיו אין מספר וגדודיו הן מלאכים שהן בחי' חיצוני' העולמות, ומכ"ש נשמות שהן פנימי' עולמות, אין זה אלא בבחי' שמו, שם כבוד מלכותו. כמשל התפשטות המלך במדינה שרק שמו הולך בכל מדינות מלכותו ולא עצמותו ומהותו, כך כביכול התפשטות החיות הנמשך מאור א"ס ב"ה להחיות כל הברואים ונפש כל חי אין התפשטות והמשכה זו רק בבחי' שם שהוא רק זיו והארה בבחי' התפשטות בלבד ונק' אא"ס, אבל עצמות א"ס ב"ה ממש הוא רם ונשא כי אני ה' לא שניתי כתיב ואין ערוך אליו ית' אפי' כערך טפה מים אוקינוס כו'.
והנה הנשמה ונפש האלקי' מחמת שהיא בבחי' פנימי' העולמות היא בטלה ונכללת ביחוד עליון ב"ה לגבי אור א"ס ב"ה ממש, מחמת ששורה ומאיר עליה אור א"ס ב"ה ומשכלת ומתבוננת ברוממותו ית' איך שאין להעריך אליו ואני ה' לא שניתי כו'. אבל בהשתלשלות וירידת המדרגות עד סוף המדרגות תחתונות דנה"ב המלובשת בגוף הגשמי ממש, הנה הגשמי הוא מסך מבדיל ומפריד היחוד עליון מחמת שנראה לעיני בשר ליש ודבר נפרד, ומ"מ ע"י ירידת הנשמה ונפש אלקי' שלא ירדה בשביל עצמה, שהרי גם קודם ירידתה היתה בבחי' אשר עמדתי כו', אלא הירידה היא צורך עליי' נפש הבהמית היא להאיר לה הארה מיחוד עליון ב"ה שתוכל גם היא לעלות וליכלל באא"ס ב"ה. והארה והמשכה זו היא מבחי' ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, דהיינו ע"י התבוננות שכל מה שנראה ליש ונפרד אין זה אלא בחי' זיו ושם כבוד מלכותו. ואי לזאת יהיה היש בטל כמו זיו השמש בשמש כו', וכמ"ש במ"א. והנה בעליית נה"ב להתכלל באור א"ס ב"ה, גדול מאד ורב כחה שהיא בחי' בע"ת בעלי תשובה דמשכין בחילא יתיר. כי נה"ב נלקחה מחיות הקודש שבמרכבה. והחיות נושאות את הכסא ודמות כמראה אדם עליו מלמעלה. וברעש גדול מתנשאים. וזה היה ענין דם התמיד צפונה לפני הוי"ה, שהקרבנות היו בנפש הבהמה להעלותה לשרשה שנלקחה מבחי' פני שור שבמרכבה. והתמיד היה מקדשי קדשים ששחיטתן בצפון בחי' גבורה שמהשמאל בחי' רעש גדול. וגם צפונה צפון ה', דהיינו בחי' ה' אחרונה של שם הוי"ה שהוא בחי' העלם וצמצום א"ס ב"ה שמחמת זה היה הרעש. וזהו צפונה לפני הוי"ה, שמבחי' צפונה שהוא בחי' רעש גדול מתנשאים ונושאים את הכסא דמות כמראה אדם למעלה מבחי' אדם לפי ששרשם מעולם התהו לפני מלך מלך לבני ישראל.
והנה הוי"ה יו"ד חכמה כו' בחי' אדם. משא"כ ברעש גדול מתנשאים למעלה מבחי' אדם. וזהו לפני הוי"ה, מקור בחי' הוי"ה שמשם נמשך להיות התהוות בחי' הוי"ה. והנה כמו שדם התמיד היו מקריבים מנפש הבהמה ממש, כך התפילה במקום הקרבנות היא בעליות והתכללות נפש הבהמית שבאדם שהיא ג"כ ברעש גדול בחי' רשפי אש והתלהבות בתשוקה וצמאון כו'. וזהו אדם ובהמה תושיע הוי"ה, בחי' בהמה שבאדם תושיע להיות בה ג"כ המשכת בחי' הוי"ה. וצמאון זה ותשוקה זאת היא בחי' בכל לבבך, שבלב יש ב' חללים. חלל הימני מלא אויר ורוח, וחלל השמאלי מלא דם, שהדם הוא הנפש רביעית דם שהנפש תלוי בו משכנו בלב ששם יסוד האש והחום הטבעי, כנודע שכנפי הריאה מנשבי' על הלב לקררו מחמימות. ושם הוא משכן התשוקה וצמאון האלקי להעלות ולהתכלל באוא"ס ב"ה:
והנה אחרי בחי' ההעלאה והתכללות זו, רוח אייתי רוח ואמשיך רוח להמשיך אוא"ס ב"ה למטה כמים הפנים. כשם שמבטל א"ע מיש לאין, כך נמשך מלמעלה מאין ליש שתהא השראת אוא"ס ב"ה ממש למטה כמו למעלה. ובכל נפשך, בכל כחות הנפש, מחדו"מ. וגם כל נפש כלולה מנר"נ. ועיקר הנפש היא המשכלת, כ"ח כל חד לפום שעורא דיליה. יש מארי מקרא, ויש מארי משנה ותלמוד. וזהו עניין הדלקת הנרות, אלא שבין הערבים מדליק כל ז' הנרות, ובבוקר בשעת הטבת שתי נרות היה מדליק נר השישי אחר הטבתו, ואח"כ מדליק נר הז'. והוא כעניין "ותורה אור", להיות מאיר אור התורה בכל נפשך, נפש השכלי'. ומזה בא לבחי' ובכל מאדך, בכל ממונך היא בחי' הצדקה, שהיא סתם מצוה מעשיית, כנודע שהמצוות שהן בעשייה גשמי' הן בבחי' קטורת הנעשה מסממנים שאין בהם טעם ואינם ממין מאכל, ומהם נעשה בחי' ריח העולה למעלה לחזק את המוח ולהשיב את הנפש, שראשית גילוי כלליות הנפש הוא במוחין שבראש, ופעולות הריח היא שלא תהיה הנפש בבחי' הסתלקות מן המוחין, רק שתשוב ותתגלה מהעלם אל הגילוי. וכך הוא ענין המצוות, וכללותן היא מצות הצדקה, שעליה נאמר: "וצדקה תרומם גוי", שמתרוממת ועולה למעלה מעלה. וכתיב: "וילבש צדקה כשריון", ו"כובע ישועה בראשו". שריון הוא מקשקשים רבים, וכך הנה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, להיות בחי' "שריון", שהוא מגן לכל החוסים בו. וכך הצדקה נעשה בחי' מגן ומחסה, שלא יהיה יניקת הקליפה וסט"א, ונעשה בחי' כובע ישועה בראשו:
וביאור עניין זה, הנה כתיב "עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא", שמבחי' צדקה נעשה בחי' "עטרת תפארת שיבה", היא בחי' הדרת פנים, "יאר ה' פניו" כו' בחי' פנימיות היא בחי' תעלומות לב ופנימית הלב, שמתאחדת עם המוח בבחי' תרין ריעין דלא מתפרשין. כי חיצוניות הלב אינה מתאחדת עם המוח, שהמוח ברשותו להשכיל ולהתבונן בגדולת א"ס ב"ה. ואעפ"כ חיצוניות הלב אינה ברשותו, אבל פנימי' הלב היא מתאחדת ממש עם המוח. ומחמת הצדקה נעשה בחי' ריח המשיב את הנפש ומאיר גילוי המוח להתאחד בפנימית הלב. וזהו "שמן וקטורת ישמח לב", זה הקב"ה, דכתיב "צור לבבי". דכמו שהלב ממשיך חיות לכל האיברים, כך הנה כתיב "ואתה מחיה את כלם". ושמחת הלב היינו בחי' גילוי פנימיות דהיינו בחי' פנימית אור א"ס ב"ה אין ערוך אליו כו'. וע"י הצדקה שהוא בחי' בטול היש לאין, שנותן חיי נפשו מיגיעו, נמשך מלמעלה המשכה ליש מאין ממש, הוא בחי' פנימית אור א"ס ב"ה ממש.
וזו היא בחי' עושים רצונו של מקום. כי הנה רצון הוא בבחי' שינוי, ו"אני הוי"ה לא שניתי" כתיב. אלא ישראל עושים רצונו ש"מ של מקום להיות התפשטות רצונו ית' בבחי' מקום, שהן הן המצוות שהן רצונו ית' המלובשות בעשי' גשמית בבחי' מקום וזמן. ותרי"ג מצות דאורייתא וז' דרבנן הם תר"ך עמודי אור, כמו עמוד המחבר מעלה ומטה להיות אוא"ס שבבחינת פנימית שלמעלה מעלה מגדר עלמין שורה ומתלבש בבחי' רצון בתרי"ג מצות דאורייתא וז' דרבנן המלובשות בגשמיות. ולכך נק' מעשה הצדקה "כובע ישועה". כי ישועה מלשון "וישע ה' אל הבל" כו', שפונה אל תפילתו, דהיינו שגורם להיות הקב"ה פונה בעצמו ובכבודו להמשיך גילוי עצמותו ומהותו ממש. וגילוי זה מתחלק לש"ע נהורין, והוא מקור התפארת שיבה בחי' הדרת פנים, כדכתיב גבי כהנים: "ומגבעות תעשה להם לכבוד ולתפארת", שהמגבעות שהם בחי' הכובע ישועה נמשך להיות בחי' תפארת שיבה והדרת פנים. וזהו עטרת תפארת שיבה, וכ"ז בדרך צדקה תמצא, כי מבחי' צדקה נעשה בחינת כובע ישועה להמשיך בחינת הדרת פנים יאר ה' פניו בחינת פנימיות כנ"ל.
ואחר כך בחינת איברים. שבקרבנות היו שני דברים, דם וחלב. והדם קודם לנרות, וקטורת היא בחינת "בכל לבבך", והאיברים שהן החלב היה אחר הנרות והקטורת. והעניין, כי החלב הוא בחי' התענוג, כמו שאנו רואים שמי שהוא בעל תענוג יש לו ריבוי חלב. והיינו להיות כל חלב להוי"ה, שיתענג על ה' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ולא יהיה לו תענוג אחר כלל, ועי"ז והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך כו'. ואנכי ממש מצוך כו' שעי"ז יהיה בעיניו מתיקות התורה כו':
ומעתה נבוא לבאר עניין חנוכה, מה שמברכין "להדליק נר חנוכה". ומה ענין חנוכת המזבח וחנוכת הבית. הנה כתיב: "חנוך לנער ע"פ דרכו". שהוא כשרוצים ללמדו, והרי הוא רחוק מזה, צריך לחנכו. והחינוך הוא במתנות רבות שנותנים לו. אך הנה כתיב: "נער הייתי, שרו של עולם אמרו", שהחיות המתפשט בכל העולמות לכל חד לפום שיעורא דיליה הוא בבחי' נער. וכמ"ש "והוא נער את בני בלהה" כו'. "שם הקטנה רחל", ה' קטנה, בחי' מל', ה' אחרונה של שם הוי"ה, להיות "ומלכותו בכל משלה", להוות הנבראים מאין ליש הוא בבחי' קטנה, לפי שהיא בבחי' גבולים ומצרים. ולגבי א"ס ב"ה, שכשמו כן הוא אין לו סוף כו', נק' כל כללות החיות בשם קטנות, שאין ערוך אליו ית'. ולכן כתיב: "מי יקום יעקב כי קטן הוא". כי יעקב מבריח מן הקצה אל הקצה, ומאחר שיש קצה בראש וקצה בסוף הרי יש לו בחי' גבול, וה"ז בבחי' קטן לגבי א"ס ב"ה.
וכדי להמשיך אוא"ס ב"ה ממש בקרבנות, דם התמיד ונרות וקטורת ואברים, היה המזבח קטן מהכיל, ולכן התנדבו הנשיאים לחנוכת המזבח ריבוי מתנות לחנך את המזבח. והיה מתנתם מרובה מזה שהקריבו עליו בכ"י בכל יום, את הכבש אחד כו', שהקריבו משל ציבור של כל ישראל. והנשיאים לפי שהיו במעלה יותר משאר כללות ישראל נתנו לחנוכת המזבח מתנה מרובה, קערות כסף ופרים וכבשים ועתודים, כדי שיהיה כח בקרבנות של ישראל להמשיך אור דבר יום ביומו בקרבנות של כל יום ויום.
וכך היה עניhן הנרות דחנוכה בימי חשמונאי' שהיוונים לא בקשו לשלוח ידם, רק להשכיחם תורתך ולהעבירם כו' וכמארז"ל (בב"ר פ' ט"ז ופ' מ"ד) שאמרו: כתבו לכם על קרן השור כו'. ופי', לפי שכל העובדי כוכבים יש להם נה"ב מפני שור, אלא שהם מקבלים מבחי' הפסולת והשמרי' בחי' קרנים וטלפים שמרים ופסולת שאין עולים ונכללי' בקדוש', פני שור שבמרכב', שנושאות את הכסא ודמות אדם שעליו מלמעלה, שכח זה רק בהנפש אלקית שהוא מבחי' אדם שעל הכסא. והנה"ב היא מבחי' אדם שבחיות שבמרכבה ודמות אחד לארבעתן, ודמות פניהם פני אדם. ולכן יש להם כח להמשיך אור א"ס ב"ה ממש. והיוונים נתקנאו בישראל ורצו שגם ישראל יכתבו על קרן השור, שיקבלו מבחי' קרנים וטלפים כנ"ל שלא ליכלל בקדושת אדם העליון. וזהו שאין לכם חלק כו'. והישראל היו חלשים ומעטים בזמן ההוא, ואעפ"כ מסרו נפשם על קידוש השם ובכח מס"נ הי' להם כח להמשיך אור התורה מחדש. והמשכ' זו היא בבחי' חנוכה, בחי' מתנה מרובה, המשכת כובע ישועה להיות עטרת תפארת שיבה כו':
וזהו עניין הלל והודאה. כי הלל הוא ל' שבח, וגם לשון "בהלו נרו" כו', הארה בבחי' גילוי, וזה נמשך מזה, כי מחמת השבח שמשבחים את האדם במעלות ומידות שיש בו מעוררים את המעלות ומידות שבו לצאת מהעלם לגילוי. וזהו "הללויה", שיצא שם י"ה מהעלם לגילוי להיות בחי' יו"ד חכמה כו' מלמעלה מן החכמה, כי חכמה כ"ח מ"ה בגימטריא אדם, והמשכת בחי' אדם שעל הכסא הוא מבחי' שלמעלה מעלה מבחי' אדם הוא בחי' אור א"ס ב"ה ממש, ועי"ז נעשה בחי' שם י"ה תרין ריעין דלא מתפרשין. ואח"כ "הללו את שם ה'", להיות המשכת חכמה במידות שתהיינה גם המידות בבחי' ביטול, "לך ה' הגדולה" כו'. אך כ"ז ההילול והשבח להמשיך מההעלם לגילוי הוא ע"י עבדי ה', שהם בבחי' עבדים שמקבלים עליהם עומ"ש בבחי' שום תשים כו', וכמ"ש במ"א שבחי' הלל והשבח הזה והמשכה זו היא בחי' מאה ברכות שחייב אדם לברך בכל יום, שהוא בחי' הברכה והמשכה מהעלם אל הגילוי. וזהו "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם". מעתה מהתחל' הזמן שהוא בבחי' מלכותו ית', שאז שייך ל' זמן, מלך מלך כו' כמ"ש במ"א, ו"עד עולם" היינו שיומשך ויתפשט עד סוף כל המדרגות, שיהי' גילוי אלקות כו'. וכ"ז בחי' הלל ו"הללויה", להמשיך מההעלם אל הגילוי. אבל בחי' הודאה הוא בחי' שוב, שצ"ל רצוא ושוב, ולמעלה נק' מטי ולא מטי, שבאמת אין אא"ס ב"ה בגילוי ממש בזה"ז כ"א לע"ל ונגלה כבוד הוי"ה כי עין בעין כו', משא"כ עכשיו אין הגילוי רק בבחי' "קול דודי דופק אני ישנה ולבי ער" כו', ומשחרב בהמ"ק אין להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה כו'. ונמשך מזה בחי' הודאה וביטול לאור א"ס ב"ה הנמשך בתורתו ועבודתו, "ודברי אשר שמתי בפיך". "ואשים דברי בפיך". "אני המשנה המדברת בפיך" כו':
ד"ה כה אמר ה' צבאות אם בדרכי תלך עריכה
כה אמר ה' צבאות אם בדרכי תלך כו' ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. להבין מהו עניין מהלכים בין העומדים. הנה נודע שהמלאכים נק' עומדים, כמ"ש "שרפים עומדים". וגם הנשמות קודם בואם לעוה"ז נק' ג"כ עומדים כמ"ש "חי ה' אשר עמדתי לפניו". רק אחרי ירידת הנשמות לעוה"ז בהתלבשותן בגוף ונפש הבהמית נק' מהלכים. והטעם שהמלאכים ונשמות נק' עומדים, כי שרש התהוותם הוא מבחי' אותיות, והמלאכים הם מאותיות הדבור כמ"ש וברוח פיו כל צבאם. וישראל עלו במחשבה הם מאותיות המחשבה, והאותיות הם בחי' דומם כמ"ש בס"י בספר יצירה שתי אבנים בונות כו', לפי שהן בטילות לגבי השכל המנהיגן, כי האותיות הן לפי השכל כו' ולכך נק' עומדים כבחי' דומם שאין להם בחי' הילוך. ומ"ש ובשתים יעופף הרי שמצינו להם בחי' הילוך הוא ע"י אתעדל"ת, כשישראל אומרים קדושה למטה גם המלאכים אומרים קדוש למעלה ואזי נאמר ובשתים יעופף, וקרא זה אל זה כו'.
אך להבין ביאור הדבר איך הוא אתעדל"ע אתערותא דלעילא ע"י אתעדל"ת אתערותא דלתתא, הנה נודע שיש ב' בחי' ממכ"ע ממלא כל עלמין וסוכ"ע וסובב כל עלמין. פי' ממכ"ע היינו לפי סדר המדרגות בהשתלשלות וירידות המדרגות מעילה לעילה כו' ומהוה ומחיה לכאו"א לפי מזגו ותכונתו, בבחי' השתלשלות ממש, והשפעת והמשכת חיות זה הוא מבחי' מלכותו ית' מלכותך מכ"ע וכבוד הדר מלכותו. פי' הדר הוא תפארת גדולתו ית' ברבוא רבבות עולמות אלף אלפין ישמשונה כו' ולגדודיו אין מספר, שכל זה יקר תפארת גדולתו ית', ואין זה אלא מבחי' מלכותו ית' וכל המלאכים זמירות יאמרו רק למלך אל חי וקים כי הוא לבדו, פי' בבחי' עצמותו ית', מרום וקדוש כו'. וע"ז אומרים ג"פ קדוש להיות המשכת קדושה עליונה מאא"ס ב"ה הסוכ"ע עד שיהיה הוי"ה צבאות ולהיות מכה"כ מלוא כל הארץ כבודו. ופי' כבודו, התלבשותו, וגם כבוד בגימ' ל"ב הם ל"ב נ"ח נתיבות חכמה, שבחי' התלבשות אא"ס ב"ה היא בחכמה וכמ"ש (תהלים קד, כד) "מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית" וכתיב "מלאה הארץ קניניך". קניניך הם בחי' קנה חכמה קנה בינה, והן הן מלא כל הארץ שהוא עניין התלבשות אא"ס ב"ה בבחי' ממכ"ע, ונק' יחוד קוב"ה ושכינתיה:
והנה נודע כי תכלית ירידת הנשמה לעוה"ז לא ירדה בשביל עצמה, כי הנשמה א"צ תיקון לעצמה. אלא עיקר ירידתה להתלבש בנה"ב כדי להיות בחי' אתכפייא ואתהפכא בנה"ב עד שלא יהיה לה כ"א רצון א' לאביה שבשמים, וכמ"ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ. והיינו ע"י נפש האלקית המתלבשת בה המשכלת ומתבוננת בה' אחד בק"ש שמע ישראל שמע ל' הבנה איך הוא ית' אחד בשמים וארץ. והח' והד' שהם ז' רקיעים והארץ וד' רוחות העולם כולם בטלים לבחי' האל"ף הוא יחודו ית', כי הוא לבדו הוא כמו קודם שנברא העולם כי אני ה' לא שניתי. וברוך שאמר והיה העולם באמירה אחת. רק בשכמל"ו שבחי' מלכותו ית' הוא שמחיה ומהוה את כל העולמות מאין ליש להיות נראה ונגלה לעיני בשר ליש ודבר בפ"ע כו'. ועי"ז ואהבת בכל לבבך בשני יצריך.
אך קודם ק"ש תקנו חכמים שתים לפניה לקיום הק"ש ומתחילין תחילה לספר מענין המלאכים איך שהם מקדישים ומעריצים כו' והאופנים ברעש גדול כו'. כי הנה להיות קיום ואהבת בשני יצריך, שגם היצה"ר ישוב לאתכפיא ולאתהפכא, הוא ע"י מלחמה גדולה וכמ"ש ולאום מלאום יאמץ וכתיב ויאבק איש עמו עד עלות השחר, שעד עלות השחר לע"ל כל ימי משך זמן הגלות הכל היא בבחי' מלחמה. וכתיב ורב יעבד צעיר, בחי' רב הוא בחי' לפני מלך מלך כו'. אלא שירדה ונפלה בשבה"כ כנודע. וירידה זו מאיגרא רמא כו' היא צורך עליי' ע"י ישראל בנפשות אלקיות שבהם למשול ולשלוט על רוח הנה"ב עד שתשוב להיות בבחי' אתכפיא ואתהפכא כו' ואין הדינין נמתקין אלא בשרשן. ולכך א"א להכניע ולכבוש את רוח הנה"ב תחת ממשלת הנה"א כ"א ע"י שרשה של הנה"ב שמקור חוצבה ויסודתה בהררי קדש הוא מחיות הקדש שבמרכבה פני ארי' פני שור כו'. ולכך צריך להזכיר לפניה תחילה איך שהמלאכים וחיות הקדש מקדישים וממליכים כו'. ומזה יבא לקיום הק"ש להיות ואהבת בכל לבבך בשני יצריך. והנה בק"ש ממשיכים לה בחי' בטול ממש בה' אחד במס"נ ממש באור א"ס ב"ה הסוכ"ע עד שתתפשט לצאת מנרתקה כו':
והעניין כמ"ש "סוס ורוכבו רמה בים". שהסוס בטל לגבי רוכבו, שבלתי הרוכב אין מעלת הסוס כלום, אבל כשיש רוכב עליו ניכר מעלת הסוס ביותר, שיכול לרוץ למקום שאין הרוכב יכול לילך מצד עצמו. וכך בחי' נה"ב מצד עצמה היא מקושרת למטה, אבל כשרוכב עליה הנה"א המתלבשת בה הנה זאת תהיה העלאת הנפש הבהמית ביתר שאת וביתר עז במס"נ ממש. והיינו לפי ששרשה ממקום עליון יותר מלפני מלך מלך כו' ורב יעבד כו'. ואזי גדול ורב כחה עד שבתפלת י"ח היא הממשכת ומשפעת המשכת בטול אא"ס ב"ה במלאכים עד שהם אומרים קדוש כשישראל אומרים למטה. וזהו ענין באתעדל"ת אתעדל"ע שממטה למעלה להיות ביטול באא"ס ב"ה ממטה למעלה:
והנה כך הוא בעניין המשכת אא"ס ב"ה מלמעלה למטה הוא ע"י ישראל בעסק התורה שהיא חכמתו ורצונו ית' בתרי"ג מצות דאורייתא וז' דרבנן שהם תר"ך בגימ' כת"ר שהן הם בחי' כתר עליון בחי' כותרת ומקיף שלמעלה מעלה מבחי' סדר ההשתלשלו', ומשם ממשיכים ישראל הארת אא"ס ב"ה הסוכ"ע. וזהו שאחר "ואהבת בכל לבבך" ממטה למעלה אומרים "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך" כו' המשכת הדברים האלה מבחי' "אנכי" ממש מלמעלה למטה כו', שלא יסתיר ולא יעלים כו'. והמלאכים מקבלים מהם המשכת התורה הנמשכת בג"ע כמ"ש "היושבת בגנים" כו', וגם בעסק התורה בעוה"ז ארז"ל על יש מהחכמים הגדולים שנתקבצו מלאכי השרת כבמזמוטי חתן וכלה כו'. ונמצא שהשפעת המלאכים מישראל היא בין מלמטה למעלה ובין מלמעלה למטה. וזהו ונתתי לך מהלכים, ב' מיני הילוך, ממטה למעלה וממעלה למטה. בין העומדים. פי' בפנימיות העומדים. הם המלאכים, להיות השפעת בחי' הילוך בבחינת פנימית המלאכים בין ממטה למעלה ובין מלמעלה למטה:
אך הנה כ"ז אם בדרכי תלך כו'. והעניין הוא, כי הנה הכח הזה הניתן לישראל להיות בהם ועל ידם העלאה והמשכה זו הוא לפי שהם בני יעקב, הבריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה. ועל ידי התומ"צ שהן תר"ך עמודי אור כעמוד המחבר מעלה ומטה כו'. וזהו אם בדרכי תלך. דרך הוא המחבר מעיר לעיר כו'. וכל התורה והמצות נק' דרך, שבהם ועל ידם ע"י כולם דוקא עוברת ההשפעה. וכנודע שהטפה יורדת דרך כל האיברים כו'. ועז"נ "כל ארחות ה' חסד ואמת". שאין הילוך ההשפעה אלא בבחי' חסד דוקא. ובבחי' אמת דוקא. אך א"א להיות מלמעלה למטה כ"א שיהי' תחלה ממטלמ"ע כל האומר אין לי אלא תורה כו'.
ועוד זאת וגם אתה תדין את ביתי. תדין דינא דמלכותא דינא כי בדברים לא יוסר עבד היא הנה"ב. וצריך להכותה בשבט לעולם ירגיז כו'. והיא בחי' זיעתן של חיות. כענין זיעה שבאדם שהיא שמחמת פחדו נעשה תגבורת האש על המים שבו. ודוחה האש את המים לחוץ בבחינת זיעה. כך הנה כתיב "ונהר די נור" כו'. שהוא מזיעתן של חיות שהם בבריא' ומשם יורד ליצירה ועשיה ונעשה נהר די נור על ראש רשעים יחול דהיינו הזיעה שהיא בחי' המים שדוחה בחי' האש שלהם שזעים וחלים מאימת כסא. ומגודל הפחד יוצא' מהם בחינת הזיעה שהיא בחינת המים. שהיא בחינת השפעה והמשכה כמים. ומזה נעשה נהר די נור כו'. וכעניין כעס על ההפוך הנמשך מחמת המשכת האהבה כו':
ותדין את ביתי היא בחי' נה"א כי "היכל ה' המה". "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוכו לא נאמר כו'. וגם אתה הוא יהושע הכהן הגדול הוא שושבינא דמטרוניתא, "בהעלותך את הנרות" כו'. כהנא רבא חסד עלאה, ואעפ"כ תדין בבחי' גבורות ועי"ז תשמור את חצרי. חצרי הוא בחי' נה"ב. כי ההפרש שבין בית לחצר הוא שבית מקורה בגג שהוא ענין פריסת אהל ומקיף מבחי' סוכ"ע. משא"כ חצר אינה מקורה כו'. וצריך שמירה. והנה אחר כ"ז ונתתי לך מהלכים, ב' בחי' הילוך כו'. והוא לע"ל, כי כהיום נק' בחי' רצוא ושוב. רצוא ממטה למעלה. ושוב מלמעלה למטה. אבל לע"ל כשיתגלה בחי' סוכ"ע כחשכה כאורה. ואין בו מעומ"ט יהי' הכל בחי' הליכה. שיהי' גם השוב בחי' הליכה כמו הרצוא כו'. רק שמקודם צ"ל בחי' תדין כנ"ל. וזהו עניין הנס שהי' בחנוכה (וכן בפורים) שהי' תחילה מלחמה ואח"כ הנס ביום מנוחה: