תורה אור (חב"ד)/ויצא

פרשת ויצא

ד"ה ושבתי בשלום

ושבתי בשלום אל בית אבי והיה הוי' לי לאלקים והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים כו'.

וצריך להבין השייכות של האבן עם שם הוי' שכשהוי' יהיה לאלקים אז דווקא יהיה האבן בית אלקים כו'. גם צריך להבין, כי לשון האבן הזאת הוא לשון נקבה, ומלת יהיה הוא לשון זכר .ולהבין את כל הנ"ל צריך להקדים ולבאר מה שכתוב לעיל מניה, "ויפגע במקום ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" וגו' "וישם אותה מצבה" כו'. וצריך להבין עניין האבנים מה הן. וגם מה שהיו תחילה אבנים הרבה כמו שכתוב: "ויקח מאבני המקום" וגו'. ויעקב עשה מהם אבן אחת כו'.

אך הנה בריש הפרשה כתיב: ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. פירוש, יעקב הוא בחינת "יו"ד עקב", שהוא בחינת המשכת חכמה עילאה שהוא בחינת יו"ד למטה מטה גם בבחינת עקביים. וזהו ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, שבחי' יעקב הוא הממשיך מבחי' באר שבע שהוא למעלה מעלה, איהו וחיוהי וגרמוהי חד, עד השתלשלות למטה מטה למדרגה היותר תחתונה, שהוא בחי' חרן וכאשר יבואר לקמן בעז"ה. וכמ"ש "צוה ישועות יעקב". ישועות הם ש"ע נהורין עילאין, ובחי' יעקב מחבר וממשיך אותן למטה בבחי' עקביים ג"כ. וגם ישועות הוא מלשון שעה, כמ"ש "וישע ה' אל הבל" וגו' שהוא בחי' ירידת והמשכת אורו ית' למטה מטה כו'.

אך בהשתלשלות אור ה' כ"כ בצמצומים רבים עד שבא גם למטה בבחי' חרן נעשה עלמא דפרודא לגמרי, וכמ"ש "ונהר יוצא מעדן", שהוא בחי' חכמה עילאה, "להשקות את הגן" כו'. "ומשם יפרד", שכשנמשך משם בהשתלשלות רבות וצמצומים רבים נעשים בחי' נפרדים בתכלית. ויעקב אע"ה רצה להעלותם למעלה מעלה שיהי' גם למטה בחי' יחוד ובטול ממש כמו שהוא למעלה חיוהי וגרמוהי חד כו'. ולזאת נאמר ויקח מאבני המקום כו'. כי הנה נודע שאבנים נקראו אותיות וכמ"ש בספר יצירה: שני אבנים בונות שתי בתים שלש אבנים בונות ששה בתים כו', להיות כמו שמאבנים הרבה נעשה בית אחד שיכולים לדור בתוכו, כמו"כ מאותיות הרבה נעשו תיבות שבהם התלבשו' השכל. וגם כמו שהאבנים הם בחי' דומם, שהוא מדרגה היותר תחתונה מכל הד' יסודות דצח"מ, כמו כן האותיות לגבי השכל המלובש בהם הם בחי' דומם בתכלי' שאינם מערך השכל כלל. נמצא מובן מכל הנ"ל שאבנים נקראו אותיות.

וכמו"כ הוא למעלה. דהנה כתיב בדבר ה' שמים נעשו כו'. וכמ"ש מלכותך מלכות כל עולמים. פי' שחיות כל העולמות שהם עולמות עד אין קץ וכמ"ש היש מספר לגדודיו. הנה עכ"ז מקור ושורש חיותם אינו אלא מבחי' מלכותו, שהוא בחי' דבר ה' כו' המחיה ומהוה אותם מאין ליש תמיד. להיות שהם נבראים בע"ג שיש גבול להשגתן, ומהארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה כו'. ואינם כלל בערך לגבי אור ה' שהוא בבחי' א"ס המתגלה בעולמות עליונים. ולזאת אין יכולים לקבל חיותם, רק מבחי' דבר ה' שהם אותיות שנבראו בהם שמים וארץ כו' שהם בחי' דומם לגבי אור א"ס ב"ה. וכמ"ש "קדוש ה' צבאות", וכמארז"ל: אות הוא בצבאות שלו. ואף שהם אלף אלפין כמ"ש אלף אלפין ישמשונה ורבו רבבן קדמוהי וגו' וכמ"ש היש מספר לגדודיו. עכ"ז מאחר שהם בעלי גבול, חיותם אינו אלא מבחי' אות א' בלבד שהוא בחי' דומם לגמרי לגבי שם הוי' שהוא בבחי' א"ס כו' כנ"ל.

והנה השתלשלות כל העולמות ברבוי רבבות מדרגות, תלוי הכל לפי אופן צירופי האותיות שבבחינת דבר ה' להתהוות נבראים פרטיים בעלי גבול ונפרדים כו'. ויעקב אע"ה רצה להעלותם למעלה. לזאת "ויקח מאבני המקום", שהם אותיות הרבה, ועשה מהן אבן אחת שהוא אות היו"ד, שזהו "וישם מראשותיו" כו'. שכמו שלמטה באדם יש שכל ומדות, והאותיות הם המלבישים לבחי' שכל ומדות שמתלבשים בהם. כמו"כ למעלה יש בחי' חב"ד וז"ת, רק שם הוא חכים ולא בחכמה ידיעא, מבין ולא בבינה ידיעא, ולאו מכל מדות אלין, ששם הוא בבחי' יחוד ובטול בתכלית. וכמ"ש "לך ה' הגדולה" כו', וחיוהי וגרמוהי חד כו'. ובחי' דבר ה' הם האותיות שבהם מתלבשים חב"ד ומדות שהם ע"ס עליונות. ובחי' אות היו"ד שהיא נקודה קטנה מרמז על היות שבו מתלבש בחי' חכמה שהוא בחי' אין ובטול בתכלית. ואות הה"א שהיא בחי' התפשטות אורך ורוחב מרמז על שהוא בחי' לבוש לבחי' בינה וכו'. וכמו"כ שאר האותיות שבהם מתלבשים בחי' מדות העליונות. וזהו שיעקב עשה מכל האבנים אבן אחת, שהוא אות היו"ד, להעלותן לבחי' חכמה עילאה.

ואזי אח"כ "וישם אותה מצבה", הוא בחי' אות הוא"ו, שעשה והמשיך מבחי' י' לבחי' ו' להיות התלבשות בחי' חכמה עילאה למטה, בבחי' תומ"צ. וכנודע תמונת אות הוא"ו, שעל ראשו נקודת היו"ד ואח"כ הולך ומתמשך למטה, כמו כן אורייתא מחכמה עילאה נפקת ונמשך ומתפשט למטה בדברים גשמיים כו'.

וזהו "ויצוק שמן על ראשה", פי', שמן הוא בחי' חכמה עילאה וכמ"ש "שמן משחת קדש". להיות גלוי בחי' חכמה עילאה ממש למטה בבחי' מצבה הנ"ל, שהוא בחי' תורה ומצוות שמלובשים למטה בדברים גשמיים., המחליף פרה בחמור כו' כשר פסול כו', עכ"ז יהיה בהם גילוי בחי' חכמה עילאה ממש כמו שהוא למעלה. וכמארז"ל, מה להלן באימה וביראה אף כאן באימה וביראה. פי', מה להלן בשעת מתן תורה על הר סיני שהיו באימה וביראה, שאז הי' בחי' גילוי בתכלית ששמעו מפי עצמות המאציל "אנכי ה' אלקיך" כו'. אף כאן, היינו אף כמו שהתורה מלובשת למטה בדברים גשמיים, יהי' ע"י גילוי חכמה עילאה ממש כמו שהי' אז, וכמ"ש "ואשים דברי בפיך" כו'. ולהיות גילוי כזה למטה הוצרך יעקב מתחילה להעלותן למעלה מעלה לבחי' סוכ"ע. וכמ"ש "וירימה מצבה". להיות כי נעוץ סופן בתחילתן, ועי"ז נעוץ תחלתן בסופן כו', שמדרגה היותר גבוה יותר יכולה לירד ולהתפשט מטה מטה כידוע:

וזהו ושבתי בשלום אל בית אבי והיה הוי' לי לאלקים. שכל זה יהיה ע"י העלאות והמשכות שממטה למעלה ומלמעלה למטה, שהוא בחי' "וישם מראשתיו" כו', ואח"כ "ויצק עליה שמן" כו' כנ"ל. כי הנה אבי קאי על יצחק וכמ"ש "כי אתה אבינו", שלע"ל יאמרו על יצחק "כי אתה אבינו" כו'. והנה יצחק הוא מלשון צחוק ותענוג, וכמ"ש "צחק עשה לי כו' כל השמע יצחק לי", והוא לשון עתיד, שיתגלה בחי' התענוג העליון שלמעלה, והוא ע"י בחי' הבירורי' שלמטה בבחי' אתכפיא ואתהפכא מחשוכא לנהורא ע"י העלאות והמשכות כנ"ל. וכמו התענוג והצחוק שלמטה, שאינו אלא מאיזו שינוי והתחדשות, כמו למשל צפור המדברת וכדומה שאין דרכה וטבעה לדבר. משא"כ מאדם המדבר אין מקבלים תענוג כלל, לפי שדרכו בתמידות לדבר. וכמו"כ ממש למעלה. הנה בחי' יעקב הוא י' עקב, שהוא בחי' ירידת והשתלשלות אלקות עד למטה מטה גם בבחי' עקביים שהם עולמות הנפרדים לגמרי ובעלי גבול כו'. וכמ"ש "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", שנמשך ונשתלשל בהשתלשלות וצמצומים כ"כ להתהוות יש מאין בעלי גבול ועלמין דפרודי שהם בחי' נבראים נפרדים שהם בחי' יש ונפרד בפ"ע שנק' חר"ן, והוא מלשון "נחר גרוני" כו'. והיינו שהחיות אלקות הנמשך ומתלבש בהם, שנק' בחי' גרון, שהוא קול כנודע, מכוסה ומוסתר בהם לגמרי עד שהם עלמין דפרודי וחשך לגמרי כאלו הם יש ונפרד בפ"ע. ואזי נק' חרן, לשון "נחר גרוני" כו'. וכמ"ש "נאלמתי דומיה" כו'.

והנה תכלית המכוון בירידת והשתלשלות אור ה' כ"כ למקום חשך ועלמין דפרודי, היינו בכדי שיהי' אתכפיא ואתהפכא מחשוכא לנהורא כו', להפוך את כל המדות רעות, שהם האהבה ורשפי אש של הבלי עולם, או הכעס כו', להפכם שיהיו רק לה' לבדו, ולהיות בבחי' בטול הרצון לה' לבד ולא בבחי' יש ונפרד בפ"ע כו'. ונק' בחי' זאת בחי' תשובה, שהוא בחילא יתיר כו'. דהיינו המדות רעות שהם ברשפי אש, להפכם ולהשיבם לה' לבד כנ"ל (וזהו במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד). ועי"ז נעשה תענוג גדול למעלה, והוא מבחי' אתכפיא ואתהפכא מחשוכא לנהורא שלמטה. וזהו יפה שעה אחת בתשובה כו', להיות שע"י בחי' תשובה דוקא נעשה התענוג למעלה כ"כ, שהוא ממש כמשל צפור המדברת כנ"ל. ואזי נעשה מבחי' חר"ן רנ"ה, וכנודע על ענין חמץ ומצה, שמאות החי"ת של חמ"ץ נעשה ה"א, כמ"ש בזהר פ' פנחס ע"פ "גער חי"ת קנה" כו', ונעשה בחי' מצה. כמו"כ מחרן נעשה רנה, כמ"ש "באבוד רשעים רנה", שהוא בחי' התענוג שנעשה למעלה מבחי' אתכפיא ואתהפכא כנ"ל.

והנה בחי' התענוג הזה יתגלה לעתיד דוקא, שאז "ואת רוח הטומאה אעביר" כו', שלא יהיה עוד בחי' חשך ובירורי' כמו שהוא עתה בעליות וירידות, אלא כמ"ש "בחריש ובקציר תשבות" כמבואר במ"א. ויהיה בחי' גילוי אור ה' למטה בבחי' יחוד וביטול בתכלית כמו שהוא למעלה בעולמות עליונים, דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד כו', שעתה הוא מאין ליש כו', משא"כ לעתיד יהיה מיש לאין בבחי' ביטול ואתהפכא כו'. ואזי יתגלה בחי' ענג העליון שהוא בבחי' א"ס, והוא בחי' יום הז' יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים שהוא בחי' גילוי ענג העליון, כנודע, שנעשה מהבירורים שלמטה בשיתא אלפי שנין כו'. וזהו "ושבתי כו' אל בית אבי", שהוא בחי' חזרה והשבה של בחי' יעקב מבחי' חר"ן כנ"ל לבחי' רנה, שנק' "בית אבי", שהוא בחי' יצחק שהוא בחי' הצחוק והתענוג העליון שיתגלה לעתיד מבחי' אתכפיא ואתהפכא הנ"ל:

וזהו שיאמרו לעתיד על יצחק דווקא "כי אתה אבינו", להיות כי זהו תכלית המכוון בירידת והשתלשלות העולמות, כדי שעי"ז יהיה צחוק ותענוג למעלה כנ"ל. וזהו ושבתי בשלום כו'. כי בחי' ענג הנ"ל שיתגלה לעתיד הוא דווקא ע"י בחי' העלאות והמשכות, שהם בחי' הבירורים למטה בבחי' אתכפייא ואתהפכא כנ"ל שנקרא בחי' שלום. להיות כי שלום הוא המחבר שני הפכים, וכמ"ש "עושה שלום במרומיו", שמיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש כו'. והנה כתיב: "שלום שלום לרחוק ולקרוב". והיינו ב' בחי' שלום, שלום מלמטה למעלה, והיינו לרחוק שנעשה קרוב, שהוא בחי' העלאה ממטה למעלה. ושלום מלמעלה למטה, היינו בחי' ירידת והמשכת אלקות למטה בבחי' תורה ומצוות כמבואר לעיל במ"ש ויצק שמן כו'. וע"י ב' בחי' שלום הנ"ל, שהם בחי' אתהפכא מחשוכא לנהורא שלא יהיו בבחי' עלמין דפרודי, רק בבחי' יחוד וביטול כמו שהוא למעלה בעולמות עליוני' ממש. ואזי אשוב אל בית אבי, שיתגלה ממילא בחי' הענג העליון שהוא בבחי' א"ס ממש, למעלה מעלה מהשתלשלות העולמות במדרגות רבות, מעלה ומטה וחשך ואור. משא"כ לגבי עצמותו ומהותו ית', קטן וגדול שוים ממש בלי שינוי וכחשכה כאורה ממש.

ואז והיה הוי' לי לאלקים כו'. כי הנה כתיב, "כי שמש ומגן הוי' אלקים", שכמו שהמגן הוא נרתק להשמש ומכסה ומסתיר על אור השמש, כמו"כ שם אלקים הוא בחי' נרתק לשם הוי' ומכסה ומסתיר עליו להיות נבראים בעלי גבול ונפרדים בפ"ע. משא"כ שם הוי' הוא בחי' המשכת אור ה' למטה כו'. והנה כ"ז הוא בבחי' השתלשלות מעלה ומטה וחשך ואור; אבל לעתיד שיתגלה בחי' ענג העליון שהוא למעלה מעלה מבחי' ההשתלשלות, והוא למעלה מעלה מבחי' שם הוי' ושם אלקים, ואזי מה שעתה הוא בחי' שם הוי' יהיה אז בחי' אלקים לגבי בחי' ענג העליון הנ"ל. ואזי והאבן הזאת אשר שמתי מצבה כנ"ל יהיה בית אלקים, שיהיה בית וכלי לבחי' אלקים דלעתיד שהוא בחי' הוי' עתה. וכל אשר תתן לי הוא לשון עתיד, היינו כל עליות שיהיו לעתיד הכל עשר אעשרנו לך בבחי' מעשר כנודע, וד"ל:

קיצור

(א) הנה יעקב המשיך היו"ד ח"ע חכמה עילאה לבחי' עקביי'. וזהו עניין יציאת יעקב מבאר שבע, יסוד אי' אימא, לבחי' חרן, כדי להעלות בירורי נוגה, והיינו מה שלקח מאבני המקום שהם בחי' אותיות דבר ה' המלובשים בדצ"ח ועשה מהם אבן אחת, הוא בחי' יו"ד, שזהו וישם מראשותיו (ע' זהר ח"א דע"ב ופ' ויצא קנ"א ופ' ויחי רל"א ובמ"ש ע"פ אבן ישראל). ואח"כ וישם אותה מצבה, המשכת בחי' ו' שנמשך מהיו"ד, והוא עניין אורייתא מח"נ. ויצק עליה שמן, להיות מה להלן באימה ויראה אף כאן באימה ויראה: (ב) ועי"ז ושבתי בשלום אל בית אבי, בחי' יצחק כי אתה אבינו, והוא הצחוק והתענוג שיהיה לע"ל מבירורים אלו. והיינו ע"י אתכפיא ואתהפכא נתברר מבחי' חר"ן ונהפך החי"ת לה"א להיות רנ"ה בחי' תענוג (ועד"ז בענין יצ"מ מיצר הגרון, ע"ד בחי' חרן, "נחר גרוני" כו', וימררו חיי אבותינו. וכשנעשה יצ"מ הוא בחי' מצה, משא"כ חמץ, כענין ההפרש בין חרן לרנה): (ג) וגילוי ענג זה ע"י ב' בחי' שלום לרחוק ולקרוב, ואז שם הוי' יהיה רק בבחי' אלקי' לגבי גילוי ההוא. ולפיכך האבן הזאת, שהיא בחי' המל' המקבלת משם הוי', יהיה בחי' בית אלקים (וגם י"ל כיון דלע"ל יאמרו ליצחק כי אתה אבינו ע"כ שייך בחי' זו בשם אלקים, וז"ש "צחוק עשה לי אלקים"):

ביאור על הנ"ל - ד"ה והיה הוי"ה לי לאלקים

והיה הוי"ה לי לאלקים והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים. להבין עניין תפילה ובקשה זו שהוי"ה יהי' בבחי' אלקים, והאבן בבחי' בית אלקים. וכדי להבין איך תהיה האבן במדרגה גדולה כ"כ להיות מכון ומשכן להשראת קדושה עליונה עד שיהיה חל שם שמים על האבן, שתהיה נק' בשם בית אלקים. הנה צריך להבין עניין הפרשה כולה, ויצא יעקב כו'.

והעניין, דכתיב: "צוה ישועות יעקב", בחי' יעקב נקרא ישועות. וביאור מלת ישועות, הנה שרש התיבה הוא ש"ע, ושאר אותיות הם נוספות בתיבה, כלומר שע"י בחינת יעקב מתגלין ש"ע נהורין עילאין. וגם ש"ע הוא מלשון "וישע ה' אל הבל", שהוא לשון הפנה, דהיינו שכל פינות והמשכות עליונות פונות ונמשכות ע"י בחי' יעקב יו"ד עקב.

ועניין נהורין והמשכות הללו היינו גילוי ההארות והמשכות מאור א"ס עצמו שכשמו כן הוא, אין לו סוף כו', ואינו בגדר עלמין כלל וכולא קמיה כלא ממש חשיב ולית מחשב' תפיסא ביה ואין ערוך אליו כו'. כי מלכותך מלכות כל עולמים והודו וזיוו על ארץ ושמים כו', זיו והארה בעלמא המתלבש' ומתפשטת בתוך עלמין להוות' ולהחיותם להיות חיים וקיימים מאין ליש, בבחי' העלם והסתר אור א"ס ב"ה עצמו שלא יבטלו העולמות במציאות ויחזרו להיות אין ואפס כמו שהיו, דהיינו ע"י כמה צמצומים והתלבשות שונות בירידת המדרגות כדרך וסדר ההשתלשלות. אבל אור א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו רם ונשא כו' והוא למעלה מעלה מבחינת ההשתלשלות. וע"י בחי' יעקב יו"ד עקב נמשך אא"ס ב"ה שלמעלה מבחי' ההשתלשלות שיאיר למטה בגילוי הנפש אלקית שבכל א' מישראל, להיות גילוי אור א"ס ב"ה ממש על נפשו.

והיינו ע"י שלקח מאבני המקום וישם מראשותיו. אבנים הן אותיות, כמ"ש בספר יצירה: שני אבנים בונות שתי בתים. והטעם שנקראו אותיות בשם אבנים הוא, כי כמו שע"י כמה אבנים נבנה בית לשבת אדם כו' כך ע"י כמה צירופי אותיות נעשי' תיבות, ומכמה צירופי תיבות נעשה עניין שלם שמתוכו מובן ומושג איזה השכלה והשגה, והרי השכל שורה ומתלבש באותיות הללו, וכתפארת אדם לשבת בית ע"י צירופי אבנים.

ועוד טעם אחר, כי כמו שהאבנים הם דומם ואין להם ערך ויחוס לאדם הדר בבית שנבנה מהאבנים, כך האותיות הן בחי' דומם לגבי השכל השורה ומתלבש בהם ואין להם ערך ויחוס אליו, ולכן בטלים הם לגבי השכל (ועמ"ש בפ' בראשית בד"ה להבין בתוספת ביאור ענין וייצר).

ולכן נק' הוי' צבאות, אות הוא בצבא דילי', שכל העולמות והברואי' נתהוו מבחי' אותיות שבעשרה מאמרות שנברא בהם העולם, יהי אור יהי רקיע כו'. וכל צבא השמים העליונים אלף אלפין ורבוא רבבן ולגדודיו אין מספר הם בטלים לגבי אור א"ס ב"ה, כביטול האותיות שהן בחי' דומם לגבי השכל, מאחר שהם בחי' גבול ת"ק שנה כו' ונבראים ומחודשים מאין ליש, הרי אין ערוך אליו ית', וכנודע עניין הערך במספר שמספר א' לגבי אלף אלפים כו' יש לו איזה ערך ויחוס, משא"כ אליו ית' שהוא א"ס ב"ה אין ערוך כלל, ולכן נק' אות הוא בצבא דילי', שכל הצבאות אינן אלא בחי' אות א' לגבי אור א"ס ב"ה.

והנה באבני המקום שהם בחי' אותיות כתיב וישם מראשותיו, שהגביה והעלה אותם למעלה מעלה מבחי' ההשתלשל', דהיינו לבחי' סוכ"ע. כי לפי שהאותיות הן בחי' דומם, לכך יש להם כח ויכולת לעלות למעלה מעלה, כנודע שנעוץ תחלתן בסופן דייקא, וסוכ"ע הוא כמשל העיגול שממטה נעשה מעלה, וכמ"ש "ומתחת זרועות עולם".

והנה כתיב "ויקח מאבני המקום" ולא כל אבני, לפי שלא כל האותיות יש להן כח זה אלא אות היו"ד שהוא בחי' כלי לחכמה, וחכמה הוא כח מ"ה בחי' בטול, ולכך שורה שם ומתגלה אור א"ס ב"ה הסוכ"ע, כי הוי' בחכמה כו' ואין אור א"ס ב"ה שורה ומתגלה אלא במי שבטל כו'. וזהו האבן אשר שם מראשותיו (ועמ"ש ע"פ מאמר הרע"מ פ' כי תשא בענין אבנא למשקל בה דא י').

ואח"כ "וישם אותה מצבה", וכתרגומו "ושוי יתה קמא", שהוא כמ"ש "קמה אלמתי וגם נצבה", שמה שהיתה האבן מונחת למטה בארץ אח"כ הקים אותה והגביה אותה עוד ממטה למעלה, והיינו עליי' אחר עליי' לבחי' ומקורות י"ג מדות רחמים עליונים שהן בחי' יודי"ן וווי"ן, כי מקום יניקת השערה והגומא שלה הוא בחי' י', והשערה עצמה שהיא המשכה היא בחי' ו'. וזהו "וישם מראשותיו וישם אתה מצבה", שמתחילה כאשר שם מראשותיו היא בחי' יו"ד, ואח"כ נעשה מצבה הוא בחי' וא"ו. וכל בחי' הללו הם בחי' העלאה ממטה למעלה, והיינו התעלות חכמה שבנפש לאור א"ס ב"ה השורה ומתגלה בה. כי הנפש היא בחי' נברא ומחודש מאין ליש בבחי' אותיו' כו', וצריך להעלות' ממטה למעלה לאור א"ס ב"ה הסוכ"ע וישוב אל ה' וירחמהו, מבחי' י"ג מדות הרחמים. והעלאה זו היא בבחי' חכמה דוקא, כ"ח מ"ה:

הגה"ה: לכאורה אינו מובן, כי היודי"ן שבת"ד הוא גבוה מהוי"ו, כמ"ש לעיל, כי מקום יניקת השערה והגומא שלה הוא בחי' יו"ד, דהיינו מקום יניקתה ממו"ס שהוא הגבה מאד נעלה מהשערות עצמן שהן בחי' ו'. והרי בחי' "וישם אתה מצבה" משמע שהוא עלייה אחר עלייה למעלה מבחי' מראשותיו שהוא בחי' יו"ד. וזהו תרתי דסתרי. אך פי' מראשותיו הוא בחי' חכמה דאצילות, ואח"כ "וישם אתה מצבה" שנעשית בחי' ו' הוא בחי' אבא יונק ממזלא שבחי' השערות דת"ד שהן ווי"ן גבוה מהיו"ד דח"ע. אח"כ "ויצק שמן על ראשה", היינו המשכה ממו"ס ממש לתוך המזלות כו'. ומזה ממש נמשך הגילוי למטה בהלכו' שבתורה שבע"פ, ששרשן מנימין דמו"ס, וע"ז נאמר "סלסלה ותרוממך" כו':

אך אין זה תכלית המכוון, רק שאחר כך ויצק שמן על ראשה, שמן היינו המשכת חכמה עילאה שהיא התורה ורצונו ית' שנמשכו ע"י בחי' יעקב, יו"ד עקב, כמ"ש "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל", להיות בעסק התורה שלמטה בגשמיות, המחליף פרה בחמור כו', גילוי המשכת חכמה עילאה, שכל פרטי הלכות שנפרדו הם יסודתם בהררי קדש עליון חכמה עילאה שכך חייבה חכמתו ורצונו ית'. ואי לזאת יהי' עסק התורה ג"כ עד"ז, להמשיך חכמה עילא' בנפשו, ועי"ז נעשה אתכפייא סט"א ואתהפכא כו'.

ולכן אמרו רז"ל: מה להלן באימה וביראה אף כאן באימה כו', שתפול על האדם אימה ופחד בעסקו בתורה כמו בשעת קבלתו בהר סיני. והנה שם בהר סיני כל העם ראו את הקולות ואת הלפידים וכו', פנים בפנים דבר ה' עמכם כו'. והאיך ימשיך כל אדם יראה זו עליו בכל זמן? אלא כאשר ישים האדם אל לבו שהתורה שהוא לומד היא המשכת חכמה עילאה ושם שורה ומתגלה אור א"ס ב"ה שלמעלה מעלה מגדר ההשתלשלות וקמיה כחשיכה כאורה מעלה ומטה רוחניות וגשמיות שווין, א"כ אין כאן הסתר פנים כלל, ע"כ מה להלן כו' הכל שוה.

והנה להבין תכלית ירידת יעקב, יו"ד עקב, להיות הש"ע נהורין בגילוי למטה וליקח מאבני המקום להעלותם למעלה, ולהמשיך אח"כ בחי' שמן הוא בחי' חכמה עילאה מלמעלה למטה. וירידה זו הוא מ"ש ויצא יעקב מבאר שבע, באר הוא מקור ומעיין הנובע ז' מדות עליונות, "לך ה' הגדולה והגבורה" כו' שהן בחי' "לך", בחי' ביטול. וילך חרנה, חר"ן (ע"ה עם הכולל) בגימ' גרו"ן, רק בחי' גרו"ן היינו כשהקול יוצא כדרכו בלי עכוב ובלי מונע, אבל חר"ן אותיות "נחר", היינו מ"ש "יגעתי בקראי נחר גרוני". והיינו כשגובר בו יסוד האש.

כי הקול כלול [מ]אש רוח ומים. רוח הוא עיקר התפשטות הבל הלב, ומים היינו לחלוחית הריאה, ואש הוא המחלק את הקול להיות ההפסק להתחלק בה' מוצאות הפה כלי הדבור. וכשגובר יסוד האש ביותר, הוא המפסיק את הקול עד שאינו יכול לצאת במשך ההעברה כדרכה. וכך הוא בחי' חרן, היינו בחי' המפסיק את הקול שהוא ההמשכה מחיות ואור א"ס ב"ה שלא להיות ההמשכה כדרכה בקדושה דוקא אלא שיש גם לקליפות וס"א יניקה ואחיזה בהמשכה זו, ואזי נק' בבחי' נאלמתי דומיה, שנפסק הקול וההמשכה ונעשה בחי' נפרד. ובחי' זו הוא בין בהנהגת העולמות, שהוא עניין גלות ישראל ושעבוד מצרים ובבל מחמת תגבורת האש ותוקף הדין, ובין בכל נפש מישראל בעבודת ה', שעסק התורה שלו הוא בבחי' נפרד ולא בבחי' ביטול לאור א"ס ב"ה להיות גילוי חכמתו כו' מחמת תגבורת האש וחמימות שמצד גופו ונפש הבהמית אשר נמשך אחריהם.

אך הנה תכלית ירידה זו של בחי' יעקב מאגרא רמה מבאר שבע, מקום מדות העליונות שהן ביטול^[1] אליו ית', לך ה' הגדולה כו', לבירא עמיקתא, מקום החרן המפסיק ומעכב את קול ההמשכה להיות בחי' נפרד, הוא כדי להיות אתכפיא ואתהפכא, ואזי נעשה מחרן רנה, כי החי"ת נפסק ונעשה ה"א. כמ"ש בזהר ע"פ "גער חית קנה", שמחמץ נעשה מצה.

וזהו ושבתי בשלום אל בית אבי, ושבתי מחר"ן. אל בית אבי, זהו בחי' יצחק, ויצחק נק' ע"ש "צחק עשה לי אלקים", והוא בחי' רנ"ה שנעשה מחר"ן. וכתיב "כל השומע יצחק לי", יצחק הוא לשון עתיד, דהיינו בביאת המשיח ב"ב, שאז אהפוך אל עמים וגו', דכד אתכפייא ואתהפכא אזי נעשה בחי' צחוק וחדוה כמו עד"מ צחוק המלך והשרים מעניין התהפכות דבר רחוק וזר, כמו מציפור מדברת שזהו דבר חידוש, משא"כ מאדם המדבר שדרכו בכך לא שייך צחוק.

ולכן אמרו רז"ל: במקום שבע"ת עומדין כו', משום דאתהפכא חשוכא כו'. וגם אמרו רז"ל: אם ישראל עושין תשובה נגאלין כו', שזהו תכלית ביאת המשיח, להיות הצחוק והחדוה כד אתכפייא סט"א ואתהפכא חשוכא לנהורא. וזהו מאמר רז"ל, שלעתיד יאמרו על יצחק "כי אתה אבינו", שתכלית ירידת הנשמה בגוף בעוה"ז ותכלית ירידת ישראל בגלות ושעבוד ודוחק פרנסה הוא כדי שיעלו ויבאו ויגיעו לבחי' יצחק, הוא הצחוק והחדוה כו':

אך כיצד ישוב מבחי' חרן לבחי' יצחק הנ"ל? הנה לזה אמר הכתוב "בשלום", כי שלום הוא המחבר ומקשר ב' הפכים, כמ"ש "עושה שלום במרומיו", בין מיכאל כו', "שלום שלום לרחוק" שנעשה קרוב כו', ו"בשלום" ב' שלום ממטה למעלה וממעלה למטה, כמ"ש במ"א.

והנה כשיתגלה הצחוק העליון לעתיד, כד אתכפיא ואתהפכא, דהיינו שלא יהיה שליטה ויניקה לקליפות וסט"א כלל וכמ"ש "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ". אזי יזדכך חומריות העולם וגסותו, שלא יהיה בבחי' יש ודבר נפרד בפ"ע, רק הכל יוכלל בבחי' אין, כי זהו תכלית בריאת העולמות מאין ליש כדי לאהפכא מבחי' יש לבחי' אין.

ואזי "והיה הוי' לי לאלקים". כי הנה אלקי' היינו ההעלם והצמצו' להיות העולמות נבראים מאין ליש, והוי"ה היינו בחינת פנימיות אור א"ס ב"ה המחי' ומהוה כו', וכמ"ש כי שמש ומגן הוי"ה אלקים שאלקי' נעשה בחי' מגן לשם הוי"ה שהוא בבחי' השמש כו'.

אך כל זה הוא בבחינת ההשתלשלות וירידת המדרגות, שהוא בבחי' זיו והארה שמאור א"ס ב"ה להוות ולהחיות נבראים כסדר ירידת השתלשלות המדרגות מדרגה אחר מדרגה. שמדרגות עליונים מקבלים אור היותר עליון ורוחני כו', וכל מה שלמטה מטה מתצמצם ומתלבש כו'. אבל לע"ל כשיתגלה הצחוק העליון שהוא מבחי' אתהפכא כו' יהיה גילוי אא"ס ב"ה בעצמו ובכבודו שלמעלה מעלה מבחינת השתלשלות, "כי עין בעין יראו" כו' "וראו כל בשר" כו' "ובאו במערות צורים ובמחילות עפר מפני פחד ה'" וגו'. ואז יהי' בחי' הוי"ה שהוא אור א"ס ב"ה הנמשך ומתפשט להתלבש בתוך עלמין בסדר ההשתלשלות, נחשב בחי' אלקים דהיינו בחי' צמצום, שבאמת אין זה אלא זיו והארה מצומצמת לגבי אור א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו, שלפניו מעלה ומטה שוין וכחשיכה כאורה.

"והאבן הזאת אשר שמתי מצבה" הוא בחינת יו"ד, כלי החכמה שמבחי' אותיות בחי' דומם, דהיינו בחי' התהוות מאין ליש. רק לפי אשר שמתי מצבה שהגבהתי והעליתי כו', לכך יהי' לה כח ויכולת להיות בית אלקים, שיהיה בחי' אלקים זה שהוא אוא"ס ב"ה שבתוך עלמין שורה ומתגלה בבחי' אותיות הללו, והאותיות תהיינה בבחי' משכן ומכון לשבתו ית'. וכל זה הוא ע"י בחי' יעקב יו"ד עקב, צוה ישועות יעקב, גילוי הש"ע נהורין שבהן וע"י נזכה לכל בחי' האלו.

וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. העניין הוא כי הנה נודע שיהיה עילוי אחר עילוי לאין קץ, ימות המשיח ותחה"מ, כמה שמיטין ויובלות כו', וכל עילוי גדול מחבירו. אך קודם העילוי שאחר העילוי צריך להיו' נשאר מעילוי הראשון, בבחי' אתעדל"ת לאתעדל"ע שבעילוי הב', ואתעדל"ת זו הנשארת מן העילוי הראשון נק' בחי' מעשר. וז"ש "וכל אשר תתן לי" לעתיד, דהיינו כל העליות שיהיה עד אין קץ, "עשר אעשרנו" ויהי' הרבה מעשרות לכל עילוי בחי' מעשר בפ"ע, ותמיד עשר אעשרנו עד שיגיע "לך", לבחי' אור א"ס ב"ה עצמו, וכמו שהוא ית' א"ס כך יהיו עליות עד א"ס. והכל ע"י בחי' יעקב יו"ד עקב כו' כנ"ל, וד"ל:

(ובעניין מ"ש בפי' עשר אעשרנו ואתעדל"ת זו כו' נק' בחי' מעשר כו'. נראה כי הכתר הוא הממוצע בין עולם העליון לעולם התחתון, שהוא סוף בחי' עליונה ומקור וראש לבחי' תחתונה, כמו מלכות דאצי' כתר לבריאה ומלכות דבריאה כתר ליצירה כו'. ולכן הנה להיות עליית העולמות שיתעלה העשייה בקדוש' היצירה ממש הוא ע"י אמצעות הכתר דעשייה שהוא בחי' מעשר מע"ס דעשיי'. והעניין כי כתר הוא לשון שתיקה כמו כתר לי זעיר. ושתיקה הוא בחינת ביטול, וע"ז נאמר יונת אלם כו'. והוא בחינת בעמדם תרפינה כנפיהן. וע"י בטול זה יוכל להתעלות אח"כ ליצירה, כי א"א להיות עליי' ממהות למהות כי אם שיוכלל תחילה בבחי' אין ממש. וזהו עניין העמוד שבין ג"ע התחתון לג"ע העליון כו', וכמו צמיחת התבואה מזרע הנזרע בארץ הוא ע"י שמתחלה מתבטל מהות הזרע ונעשה בחי' אין, רק שנשאר כחו בכח הצומח ועי"ז אח"כ נעשה הגידול נפלא יותר מהיש שהי' תחלה כו'. ועד"ז עליי' יצירה בבריאה צ"ל תחילה בבחינת ביטול ואין, והוא בחי' כתר דיצירה כו'. וזהו עניין אשר שם שמות בארץ בחי' וחד חרוב. ומה שהוא בבחי' אלף השביעי ולא בבחי' עשירית היינו כי היכל ק"ק שהוא היכל השביעי כולל ג"ר, אבל עיקר העליי' ע"י הכתר כו'. וע"ד זה יש עליות אין קץ. ומ"ש עשר אעשרנו ב' עישורין היינו כי הכתר כלול מב' פרצופין עתיק וא"א כו', שהוא בחי' תחתונה שבמאציל ושרש הנאצלים כו', וב' בחי' אלו יחד נק' חומש כמ"ש ונתתם חמישית לפרעה כמ"ש במ"א):

ד"ה וללבן שתי בנות

וללבן שתי בנות וגו'. הנה לאה ורחל הם אותיות המחשבה ואותיות הדבור, שהם עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא (עיין לקמן בד"ה בכ"ה בכסליו בפירוש "ושם ה' קטנה רחל"). וזהו עניין "בארצות החיים", ב' ארצות. שבזמן שבית המקדש היה קיים היו שני הבחינות מאירים בארץ ישראל. והעיקר היה בחינת רחל (שנקראת עקרת הבית), כי המחשבה מתלבשת בתוך הדיבור והדיבור היה מתגלה. ולפי שרחל שהוא בחינת הדיבור הוא עלמא דאתגליא, לכך היה אז בא"י גילוי אלקותו ית', שהיו חכמים גדולים בעלי רוה"ק ונביאים (וכמו שפירש רש"י גבי יונה ויחזקאל, שאין הנבואה שורה אלא בא"י). ובפרט בהמ"ק, והשראת השכינה בקה"ק ואורים ותומים ועבודת הקרבנות, שהיה יורד אש שלמעלה. משא"כ אחר חורבן בהמ"ק, שגלו ישראל, וגלתה עמהם השכינה, שהיא בחינת רחל, שהיא בבחינת גלות בע' שרים, ואינה מאירה כלל מערך הגילוי שהיתה מאירה בזמן הבית, שהיה הדיבור מתגלה, משא"כ עכשיו כתיב "כרחל לפני גוזזיה נאלמה". והעבודה היא בדרך בירורים כו' (וכמ"ש ע"פ במדבר סיני), ומכל מקום נשאר מאיר בארץ ישראל בחינת לאה, והיא מדרגה יותר גבוה מבחינת רחל, וכמשל המחשבה שהיא רוחניות ונעלית מן הדבור (שהיא אינה בגלות. כי רחל נקראת מ"ם פתוחה, שיש ממנה פתח ומבוא ליניקת החיצונים בזמן הגלות, משא"כ מבחינת מ"ם סתומה. ושם הוא שרש לאה, עיין בזהר ר"פ תרומה דף קכ"ו ב' ודף קכ"ז). אך לפי שהוא עלמא דאתכסיא והעלם, לכך אין הגילוי אלקות עכשיו בא"י מערך הגילוי שהיה בזמן בהמ"ק קיים. ומכל מקום הצדיקים הגדולים אשר בארץ יכולים להשיג עכשיו בא"י השגות עליונות, יותר אפי' ממה שהשיגו צדיקים כמותם בזמן הבית (מאחר שההשגה היא בבחי' מחשבה עליונה, כמו שהיא עדיין למעלה מהתלבשות בעולם הדבור), וכמו האר"י ז"ל שהשיג השגות עצומות מה שלא השיגו צדיקים גדולים בדורות הקדמונים.

ולהבין מ"ש כי שנואה לאה כו'. הרי יעקב השיג ודאי בעלמ' דאתכסי'. אך העניין, כי יעקב נק' בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה. פי', שהוא הממשיך אור א"ס ב"ה מן הקצה עליונה (היינו הקו הבוקע החלל, כמ"ש במ"א) מבחי' כתר למטה. ולכן נאמר בו תוספת וי"ו, "ואלקי יעקב". וכן "והנורא", שמייחד ומחבר חו"ג ע"י המשכת והארת האין, והיינו ע"י בחי' בטול. וכל ההמשכו' שלו הוא עד הקצה התחתונה, דהיינו בבחי' מלכות עלמא דאתגלייא.

וזהו ויאהב (יעקב) גם את רחל מלאה, שכל תשוקתו היה להיות גילוי אור א"ס ב"ה למטה בעלמא דאתגלייא, שעי"ז יוכלו הכל לקבל; משא"כ מבחי' עלמא דאתכסייא כו'. ולכן כתיב "וישק יעקב לרחל", על דרך שנקוד על "וישקהו". דהיינו שבחי' חב"ד שהוא זיווג נשיקין ואתדבקו' רוחא ברוחא עד"מ הנשיקין שבאין מפנימית האהבה (עמ"ש במ"א ע"פ ישקני מנשיקות וע"פ אמצאך בחוץ אשקך), וגם בחי' זו המשיך ברחל. וז"ש "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה", כי לבן הוא בחי' לובן העליון מקור החסדים, שכולו רחמים פשוטים, דלית שמאלא בהאי עתיקא, רק שלמטה נשפל בלבן גשמי. ומ"מ כתיב "כלו הפך לבן טהור הוא" אפי' הנגע כו', ועל לבן כתיב "וישכם לבן בבקר", שבכ"י מתגבר ונמשך אור החסד עליון. "וינשק לבניו ובנותיו", שנמשך בכל פרצופי האצי', זכרים ונקבות. ואח"כ "ולבן שב למקומו", למעלה מעלה, "ויעקב הלך לדרכו", להמשיך בחינת לובן העליון הנ"ל למטה מטה ברחל בתו הקטנה, בחי' דבור כו'.

ולכן היתה רחל עקרה, כי ההולדה מבחי' הדבור הוא להיות הגילוי בבי"ע, וא"א להיות הולדה וגילוי בבי"ע, שהרי הנבראים הם נפרדים וא"א להתגלות להם בחי' לובן העליון הנ"ל. (ומש"ל דרחל נק' עלמא דאתגלייא, מ"מ להיות הגילוי ע"ד בחי' לידה הוא קשה ביותר כו'. ויש חילוק גדול בין שארי השפעות לבחי' לידה, שהוא גילוי עליון יותר, ועמ"ש בזוהר פ' פנחס דף רמ"ט). אבל לאה, שהיא המחשבה, ילדה ששה בנים, שהם הספי' שבאצי' עצמו, ששם היה שרש השבטים. ולכן נק' שבטי יה. יהודה, "הפעם אודה", בחי' בטול והודאה, הרי הוא נמשך ומסתעף מן המחשבה דוקא. וכן ראובן ושמעון, ראיה ושמיעה, הוא ג"כ למעלה מבחי' הדבור אלא מן המחשבה הן נמשכים כו' (כמ"ש במ"א ע"פ "יהודה אתה" כו'). וגם לוי שהוא בחי' התקשרות, כמ"ש "הפעם ילוה" כו', נמשך ונולד ג"כ מן המחשבה, כנראה בחוש במי שהוא בעל מחשבה, שאינו מרגיש כלל בעסקים החולפים לפניו מחמת גודל התקשרות שיש לו בהמחשבה. וכמ"ש במדרש בעובדא דר' חייא רבה. וכן גבי רבא (בפ' אר"ע אמר רבי עקיבא) דהוה מעיין בשמעתי' כו'. ולכן יצא ממנו משה, שהיה כבד פה וכבד לשון, דהיינו שלגודל התקשרותו בבחי' בטול, "ונחנו מה", לא היה יכול להיות משפיע כו' שהיא בחי' הדבור כו'.

ועיקר ההפרש בין התקשרות דלוי שהוא בחי' בטול ובין הודיה דיהודה שהוא ג"כ בחי' בטול הוא, כי יהודה הוא בחי' הבטול בגילוי כענין מודים שכורע ומשתחוה, ולכן יצאו ממנו מלכי בית דוד שבטולם הוא בחי' הבטול שבהתגלות וחיצוניות. אבל לוי שהוא בחי' ההתקשרות והבטול בפנימיותו ועצמותו, הגם שבחיצוניות אינו נגלה כלל, וכענין בטול דצבא השמים לך משתחוים שההשתחואה של המלאכים אינו ענין השתחואה גשמיות אלא שמשתחוה ובטל בהשגתו ברוחניות, ולכן יצא ממנו משה (ועמ"ש במ"א ההפרש בין משה ואליהו שהוא גם כן עד"ז). ואח"כ ותעמוד מלדת, שלא היה יכול להיות בחי' גילוי עוד.

[ועמ"ש ע"פ טובה הארץ מאד מאד, דענין דור המדבר שהיה מבחי' לאה עולם המחשבה, וטענו למה צריכים לירד בבחי' עולם הדבור שהוא בחי' מל' ארץ תתאה לקיים המצות בדבור ובמעשה, הלא זה אפשר לקיים גם ע"י התומ"צ ברוחניות דהיינו ע"י המחשבה כו'. אך באמת היו בטעות גדול דע"י דבור ומעשה דוקא נמשך גילוי אוא"ס ב"ה ביתר שאת לאין קץ כי נעוץ סופן בתחלתן כו', ומרבע"ה התפלל תקט"ו תפלות ליכנס לארץ כו'. ועפ"ז יובן עוד ענין ויאהב יעקב את רחל דוקא שהיא בחי' דבור ומעשה כי שנואה לאה, ההפך מכוונת דור המדבר.

ואמנם צריך ביאור מ"ש לאה "הפעם ילוה אישי אלי" דוקא, דודאי לא עלה על דעתה לאפוקי מבחי' דבור ומעשה. אלא הענין כי באמת צ"ל ב' הבחי', מודו"מ, דהא בלא הא לא סגי. ועמ"ש במ"א בענין לויתן ושור הבר שהוא ג"כ ענין ב' בחי' הנ"ל, לויתן לשון התקשרות בחי' בטול דנוני ימא כמו הפעם ילוה כו', ולאה רצתה שיהיה העיקר ע"י בחינה זו ע"ד שאמרו בחסידים הראשונים שהיו שוהין ט' שעות בכל יום בתפילה, שהוא כענין בטול והתקשרות הנ"ל דמחשבה כו'. ואימתי תורתן נעשית, אלא מתוך שחסידים הן כו', הרי רוב עסקם היה עד"ז (ומבואר ענין זה לקמן בד"ה ששים המה מלכות כו' אחת היא יונתי כו'). ואמנם יעקב ידע שזה אי אפשר רק לבני עלייה שהן מועטים אבל כל ישראל עיקר רוב העסק הוא ע"י דבור ומעשה, ולכן היה באהל רחל עיקר קביעותו שהוא בחי' דומ"ע, ומ"מ צ"ל ג"כ מחשבה שמזה נמשך ראיה ושמיעה לאסתכלא ביקרא דמלכא כו' וכל האומר אין לי אלא תורה כו' אלא צ"ל רו"ש רק כי אז נעוץ סופן כו'):

ד"ה אם לא תדעי

אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים. הנה כתיב "ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה". פי' יפת תואר בציור האברים לפי תכונתם במידתם. ויפת מראה בזיו והוד קלסתר הפנים. והנה רחל הוא כנ"י כנסת ישראל שנק' בשם רחל ע"ש הפסוק כרחל לפני גוזזיה נאלמה. והענין כי הנה כתיב נעשה אדם בצלמנו כו'. ופי' בצלמנו כמ"ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם. והוא בחי' לך הוי"ה הגדולה והגבורה כו' וכך הוא בנפש האדם ז' מדות אהוי"ר כו'. אך אין ערוך מדת הנפש שהיא בעלת גבול לגבי מדותיו ית' שהוא א"ס אין סוף ולמדותיו א"ס, וכדי שיאיר על נפשו אור האהבה מאור א"ס ב"ה צ"ל בבחי' בטול הנפש במציאות אליו ית' שהוא להיות בחי' עפר ודומם לגבי אור א"ס ב"ה. וכמאמר "ונפשי כעפר לכל תהיה", והוא בחי' עפר אשר בקרקע המשכן, וע"י זה תהיה נפשו מכון ומשכן לאור באור א"ס ב"ה להיות בבחי' בצלמנו בציור האברים אהוי"ר כו' מחשבה דו"מ כו'. וזהו בחינת יפת תאר שיתארו בם כל המדות בשלימותן וביופין כמו שהם למעלה כו'. וזהו ורחל היתה יפת תאר, שבחי' יפת תאר זה הוא ע"י בחי' רחל שהוא כמ"ש "וכרחל לפני גוזזיה" כו'. אך כ"ז כל זה הוא בחי' חיצוניות שהם אהוי"ר כו' ומחשבה דבור ומעשה כו', אבל בחי' פנימית הוא בחי' רעותא דלבא שהוא בחי' הארה מפנימית אוא"ס ב"ה דלית מחשבה תפיסא ביה כו'. (ובהארה) [ומהארה] זו שמשם [נמשך] לכנס"י נק' יפת מראה שהוא זיו הקלסתר פנים שלכן נק' בשם פנים שהפנימיות מתגלה בו כמו צהבו פניו כו', והוא ענין מ"ש יאר ה' פניו כו'. וכדי שתהא כנ"י מקבלת בחי' והארה זו הוא ג"כ מחמת בחי' רחל. והוא בחי' ובכל מאדך כו', שע"י זה נמשכה ההארה העליונה ההיא מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין כו', וכמ"ש "ומתחת זרועות עולם". וזהו היפה בנשים, פי' בחי' יפת תאר ויפ"מ הנ"ל.

וז"ש אם לא תדעי לך. פי' שלא נמשך בחי' היפה בנשים הנ"ל בבחי' דעת שלימה (וכעין מ"ש במ"א שיש נשמות שנק' זרע אדם שיש בהן בחי' דעת חזק, והן נשמות דאצי' וכמו נשמת רשב"י. ויש שנק' זרע בהמה שאין בו בחינת דעת, והיינו כמו נשמות שלנו דבי"ע. ואין הפירוש שאינו יודע ומבין, רק שלא נמשך מזה התפעלות אמיתית ואינו נזון מן ההתבוננות כו', וזהו אם לא תדעי לך.' ופי' לך מובן ממ"ש ע"פ "עיני כל"). אך זאת העצה היעוצה, צאי לך בעקבי הצאן. צאן מלשון צאי, כלומר דבר היוצא דהיינו בחי' היוצא מלמעלה מסדר ההשתלשלות והוא בחי' צאן לבן, לובן העליון. וכל העבודה שעבד יעקב ללבן שש שנים בצאנך הם בחי' שיתא סדרי משנה כו' שהם בחי' צאן שיצאו ונמשכו מענג העליון, אק"ב אשר הוא בחי' ענג כמ"ש במ"א, ותורה שבע"פ נק' פרט מלשון פרט ועוללות שנמשכו שלא כסדר ההשתלשלות מעילה לעילה רק בדרך פרט ועוללות. וזהו "ויפרוץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות", שהמשיך בחי' צאן רבות ע"י בחי' מאד מאד. כי בחי' "ובכל מאדך" כו' הוא בחי' מאד שלך, כל חד לפום שיעורא דיליה, משא"כ מאד סתם, אבל "מאד מאד" הוא בחי' מאד לגבי כל הבחי' מאד. ופי' הפסוק ויפרץ האיש מאד מאד, לפי שפרץ והרבה למעלה ממדרגה למדרגה עד רום המעלות, לפיכך הרבה להמשיך בחי' צאן מבחי' רבה וגבה מאד נעלה מאא"ס ב"ה ממש. (ועיין מ"ש בפ' שלח בפי' טובה הארץ מאד מאד). ועי"ז המשיך ג"כ בחי' שפחות ועבדים.

והנה יעקב אבינו ע"ה לפי שהיה בחי' מרכבה המשיך בחי' צאן ע"י עבודתו וע"י עובדא דמקלות (וכן עד"ז חפירת הבארות, שהם המשכות אוא"ס ב"ה במקלות ובארות), כי לפי שהיה במעלה ומדרגה העליונה מאד מאד היה יכול להמשיך אוא"ס ב"ה במעשה של עצמו שיהיו כל מעשיו משכן ומכון להשראת אוא"ס ב"ה. אבל אנו אין לנו כח זה אלא במה שמוכן כבר להיות שם המשכת אוא"ס ב"ה דהיינו בבחי' תומ"צ הניתן לנו, ונק' בעקבי הצאן בחי' עקביים סוף דרגין, דהיינו תומ"צ המלובשים בענינים גשמיים שעל ידם ורעי את גדיותיך, המה המזלות מלשון "גד גדי וסינוק לא", וכמו "העורכים לגד שלחן". כי כל הדברים שבעוה"ז הם תחת המזלות מזל מחכים מזל מעשיר כו'. וכן "ממגד תבואות שמש" כתיב, מזל השמש משפיע תבואות דהיינו תורה ומצות המלובשים בעניינים גשמיים הנתונים תחת המזלות. רעי ופרנס אותם מענג העליון על משכנות הרועים, פי' רועים הם ז' רועים אברהם יעקב משה כו', ונק' רועים ע"ש שממשיכין בחי' עונג העליון לכנס"י.

והנה האבות הן הן המרכבה. אבל אנו אין לנו כח זה אלא במשכנות הרועים, בחי' "כלים מכלים שונים ויין מלכות רב", בחי' חסד דרועא ימינא הוא כלי לבחי' אברהם אוהבי, דהיינו מצות צדקה וחסד. וכן שיתא סדרי משנה זרעים בחסד. ונק' משכנות הרועים, שם תרעה את גדיותיך, ועי"ז תזכה להגיע ולבא למדרגה גדולה מזו להיות על משכנות הרועים, ולמעלה מבחי' משכנות דהיינו למקום הרועים עצמן:

(ובכל זה יובן הפסוק עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך. כי הנה כתיב, "וללבן שתי בנות שם ה' גדולה לאה", ששרשה מבחי' ה' עלאה דשם הוי"ה. "ושם ה' קטנה רחל" כו'. ונק' ונקראות שכינתא עלאה ושכינתא תתאה. והם בחי' מקור נשמות דאצי'. כי בנשמות דאצילות יש ג"כ ב' מדרגות. הא' הנק' אחים למקום. ויש שנק' בנים. אך הנה ברחל כתיב "ורחל באה עם הצאן אשר לאביה", שהם נשמות דבי"ע שנק' זרע בהמה. וזהו אם לא תדעי לך היפה בנשים דקאי על נשמות דבי"ע שנק' בהמה וצאן, שלא יוכלו להמשיך בנפשם בחי' היפה כו' להיות יפת תאר ויפת מראה, מחמת פחיתות נשמתם והסתר הגוף ונה"ב, וכמ"ש במ"א ע"פ "וראית בשביה אשת יפת תאר" כו'. שבחי' זו דיפ"ת הוא בגלות ושביה בנה"ב. אזי זאת העצה, בחי' "שש שנים בצאנך" שהם שיתא סדרי משנה, שהתורה נק' עוז ותושיה שנותנת כח בנה"א ומתשת כח הנה"ב, ועי"ז יוכלו ג"כ לבא לבחי' "ורחל היתה יפ"ת" כו'. וכמו שכתוב: "לך אמר לבי בקשו פני", לבקש גילוי פנימית הלב, וכיצד יבקש ויחפש אחריה? "את פניך ה' אבקש", דהיינו ע"י עסק התומ"צ, דאורייתא מחכמה נפקת שהיא בחי' הארת פנימית הוי', "חכמת אדם תאיר פניו", ועי"ז "יאר הוי' פניו אתנו סלה". וכמ"ש במ"א ע"פ "בחדש השלישי לצאת בנ"י מארץ מצרים" כו'.

וזהו ההילוך מלמטה למעלה. משא"כ בנשמות עליונות ההילוך מלמעלה למטה, תחילה "ואהבת" כו', ואח"כ "והיו הדברים" כו'. וזהו עניין "ארבע עשרה שנה", שהם שבעה מדות עליונות שהן בחי' "שבעה ושבעה מוצקות" כו', כמ"ש לקמן ע"פ "כי עמך מקור חיים". וזהו אם לא תדעי כו' ע"ד ההילוך מלמעלה למטה, אזי צאי כו'. וכמ"ש ע"פ "והתהלכתי בתוככם" כו' שיש שני בחי' הילוך בעבודת ה'. הא' לנשמות הצדיקים הגדולים, שהילוכם ודרכם בקדש הוא כפי סדר ההמשכה מלמעלה למטה, וכמ"ש בפרשת "שמע ישראל", מתחילה "ואהבת את הוי'" שהוא בחי' אהוי"ר, ונמשך ע"י ההתבוננות "שמע ישראל" כו', ואח"כ "והיו הדברים כו' ודברת בם" כו', שהוא מצות ת"ת, ואח"כ "וקשרתם לאות" שהוא מעשה המצוות. וזהו כסדר ההמשכה של שם הוי' ב"ה. י"ה הן בחי' דחילו ורחימו. ו' הוא בחי' תורה. ה' בחי' מצות. אמנם יש ג"כ בחי' ב', והוא ההילוך מלמטה למעלה, דהיינו לנשמות שאין כחן יפה להוליד אהוי"ר מרוח בינתם, כ"א ע"י הקדמת עסק התורה והמצות תחילה, שמזה דווקא יקבלו הכח לבא לאהוי"ר כו'. ועז"נ אם לא תדעי לך. שלא תוכל להמשיך ולהאיר בנפשך גילוי אהוי"ר מבחי' היפה בנשים, הוא בחי' יפ"ת ויפ"מ המבואר למעלה, אזי צאי לך בעקבי הצאן תחילה, והוא כסדר ההילוך מלמטה למעלה):

ד"ה וישכם לבן בבוקר

וישכם לבן בבקר וינשק לבניו ולבנותיו ויברך אתהם כו'. הנה כתיב: "לך ה' הגדולה והגבורה" כו' (דברי הימים א כט, יא), בלשון נקבה, שהם בחי' מקבלים מאור א"ס ב"ה, כי באור א"ס ב"ה בעצמו לא שייך לשון גדולה, שבמקום גדולתו כו'. והנה גדולה היא מדת אברהם וכמ"ש "ואגדלה שמך". וזהו שאומרים "אלקי אברהם" כו', ושבחו של הקב"ה הוא שכך ענוותנותו ית' כו' שנמשך ונתפשט אור א"ס ב"ה כ"כ עד שיהיה שורה ומתגלה במדת אברהם אוהבי כו'.

והנה האבות הן הן המרכבה, שהיו כל ימיהם בבחי' בטול כו', ועי"כ זכו להשראת השכינה אור א"ס ב"ה בגילוי ממש שיהיה אור א"ס ומדותיו הם המתגלים בנפשם, אברהם אוהבי ופחד יצחק כו'. והן הן מדות גדולותיו וגבורותיו של הקב"ה עצמו שנמשך ונשתלשל למטה על ידיהם להיות גילוי אור א"ס ב"ה בכלל נפשות ישראל בבחי' גילוי ממש ולא במחשבה בעלמא, שכל ישראל מאמינים בני מאמינים כו' כי המחשבה היא ברשותו של אדם, אל כל אשר יחפוץ יטנו, והחפץ ימלא את לבו ומחשבתו להטותה פעמים כך ופעמים כך. וצריך שיהיה החפץ והרצון תקוע במקום נאמן, והוא ע"י הדעת והכרה בבחי' הרגשה כאלו רואה כו', וכמארז"ל על אברהם אבינו ע"ה שהכיר את בוראו כו'. אך המשכת גילוי זה מבחי' מעלת ומדרגת האבות עצמם כו', כי האבות היו בבחי' מרכבה דאצי' דאיהו וגרמוהי חד ולא כל נפש תוכל שאת גילוי זה. אבל להיות גילוי זה נמשך ונשתלשל בבי"ע ששם מושרשות נפשות כלל ישראל הוא ע"י בחי' ומדרגת השבטים, כי שבט הוא לשון המשכה כמו כוכבא דשביט, וגם לשון שבט וענף מן האילן הגדול שהם בבחי' מרכבה לעלמא דאתגליא בבחי' (הים) עמד על י"ב בקר, הם בחי' י"ב שבטים כנגד ארבע חיות המרכבה, פני אדם כו' וכל א' כלול מג' אבות, הרי י"ב, ומשם נמשך השפעת והמשכת גילוי אלקותו ית' בכלל הנפשות של ישראל, שבחי' ומדרגת השבטים יכולים כל ישראל שאת בנפשם. וזהו שאמר הנביא על הגלות (ונתקן בתקון חצות) "למה תתענו ה' מדרכך תקשיח לבנו מיראתך שוב למען עבדיך שבטי נחלתך". פי' מדרכך מדת אברהם שנאמר עליו (בראשית יא) הלוך ונסוע הנגבה כו', ומיראתך מדת יצחק כו', וקובל הנביא: למה תתענו ותקשיח לבנו ממדת אברהם ויצחק להיות רחוקים מאור פני ה' שיתגלה עלינו, ולהיות בגלות אדום הם ענייני עוה"ז כו'? על כל פנים שוב למען עבדיך שבטי נחלתך, כלומר שעם היות שבחי' מעלות ומדרגת האבות עצמם אינו שורה ומתגלה בנפש האדם בגלות, אבל ע"י השתלשלו' בחי' ומעלת השבטים יוכל להיות גילוי זה בכל נפש מישראל:

והנה מדתו של יעקב אבינו ע"ה היא בחי' הרחמים העליונים, שאפילו על כל עולמות שייך ונופל בחינת הרחמנות כו' כמ"ש במ"א. ומדרגות השבטים יוצאי ירך יעקב הם במדריגה שלמטה הימנו, דהיינו לעורר רחמים רבים על ניצוץ אלקות השורה בנפשו ע"י התבוננותו בגדולת א"ס ב"ה איך שהוא רם ונשא וכולא קמיה כלא חשיבי ובטול כל הנבראים במקורם ובכללם גם נפשו כשהיתה במקור חוצבה חלק אלוה ממעל ממש שהיתה בטלה באור א"ס ממש ואיך ירדה פלאים מטה מטה מאיגרא רמא כו', ולפי רבוי ואריכות ההתבוננות כך תגדל הרחמנות ביתר שאת. ועד"ז נתקן כל סדר התפלה ובפסוד"ז, שכמה פסוקים המספרים בשבחו ש"מ בעילוי אחר עילוי, שמזה תגדל הרחמנות על ירידת הניצוץ וריחוקו מאור א"ס ב"ה כנ"ל. והנה ע"י שמתעורר בחי' הרחמנות, באתעדל"ת אתעדל"ע כמו למשל השבט וענף של אילן, שכופפין אותו כו' אזי נמשך כל האילן. כך הוא ע"י אתעדל"ת זו שמבחי' ומדרגת השבטים גורם אתעדל"ע בחי' רחמים רבים, להיות נמשך גילוי אור א"ס ב"ה ובחי' מעלות ומדרגות האבות בבחי' גילוי ממש בנפשו, דהיינו בחי' דעת והרגשה כאילו רואה כו'. וכמאמר "אבינו אב הרחמן רחם נא עלינו ותן בלבנו בינה" כו', שכדי להיות לבבנו מכון וכסא להשראת בינה ודעת בבחי' הרגשה בלב הוא ע"י הרחמנות, כי הרחמנות והדעת תלוי זה בזה. וכמארז"ל (ברכות לג.) כל מי שאין בו דעה כו':

אך הנה גם לבחי' אתעדל"ע שיהי' תלוי באתעדל"ת זו צ"ל בחי' המשכה מלמעלה, והמשכה זו היא ממקור הרחמים עליונים שלמעלה מעלה מסדר ההשתלשלות ששם מקור ושרש הרחמים, מה שאינו מושג ונתפס בסדר השתלשלות כלל, וכמאמר אלקי עולם ברחמיך הרבים ברחמיך דייקא כו' וכמ"ש במ"א. וזהו וישכם לבן בבקר, פי' לבן דקדושה הוא בחי' לובן העליון דהיינו בחי' אור עצמותו ומהותו של אא"ס ב"ה כמשל מראה וגוון לבן שאינו דומה לכל המראות וגוונים, שהגוונים שלהם נתהוו ע"י צבע, משא"כ מראה וגוון לבן הוא עצמות הדבר ומהותו שלא נשתנה ולא נתהוה ע"י צבע. וכן הוא עד"מ אור א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו דלית בי' בחינת גוונין כלל דלית מחשבה תפיסא בי' ואני ה' לא שניתי כתיב. ולכן כתיב "והחליף את משכורתי עשרת מנים אם כה יאמר נקודים" כו'. שכל הבחי' עקודים ונקודים נתהוו ונשתלשלו ממנו, ובירידתם והשתלשלם הם נקראים בשם עקודים ונקודים, משא"כ בראשיתם ומקורם הם בטלים ונכללים ואינם עולים בשם כלל, ולכן יכול הוא להפך מבחי' עקודים לבחי' נקודים ומנקודים לעקודים ואין זה שינוי לפניו ית' כב"י, מאחר שהם בטלים במציאות ואינם עולים בשם כלל לא שייך שם שינוי כלל (וזלע"ז לבן דקליפה מחליף משכורתו ממש ברמאות).

והנה בחינת לבן דקדושה כנ"ל שם הוא מקור הרחמים העליונים מה שלמעלה מעלה מסדר ההשתלשלות ואתערותא דילי' בבוקר דאברהם בחי' חסד כמ"ש (בראשית כב) וישכם אברהם בבקר להמשיך רחמים להיות אתעדל"ע תלוי באתעדל"ת, המשכת הרחמים, היא בבחי' חסד דאברהם. וכמאמר אהבת עולם אהבתנו כו' אבינו אב הרחמן כו'. וזהו וינשק לבניו הם הם בחי' השבטים (שהם בני בניו ובני בנים הרי הם כבנים) בחי' המשכת אתעדל"ע כנ"ל ובנותיו הן הן לאה ורחל עלמא דאתכסייא ועלמא דאתגלייא שלכל בחי' הללו נמשך בחי' לבן העליון בבחינת נשיקין ואתדבקות רוחא ברוחא. לכל המשפיעים שהם בחי' בניו והמקבלי' שהם בחי' בנותיו שיהי' נשפע ונמשך בהם בחי' רחמים עליונים להיות אתעדל"ע תלוי באתעדל"ת. "ויברך אתהם" כו'. ענין הברכה כמ"ש (שם א) ויברך אתם אלקים ויאמר להם כו' ומלאו את הארץ וכבשה כו'. דהיינו שיהי' תוספת ברכה והמשכה למטה עד דאתהפכא חשוכא לנהורא. וכמ"ש (שם יב) ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך שיהיו נברכים ונכללים כל בחי' הניצוצים שנפלו בשבה"כ בקדושתו של זרע יעקב. "וילך וישב לבן למקומו", שזמן הארת בחי' זו היא בבוקר זמן תפילת השחר, אבל אחר התפילה מסתלק הארה זו, ולכך צריך להתפלל בכל יום, שבכל יום חוזר ונמשך הארה זו וחזר ונסתלק אחר התפילה. ויעקב הלך לדרכו, בחי' יעקב יו"ד עקב הלך ונמשך בחי' תורה ומצות, דתורה אקרי דרך (קידושין ב, ב) וד"ל:

הערות

1. כנראה צ"ל: שהן בבחי' ביטול. כ"ק אדמו"ר נ"ע.