פתיחת התפריט הראשי

הלכה אעריכה

רבי שמעון אומר: הסך שמן של תרומה – שוגג- משלם את הקרן ואינו משלם את החומש.
האוכל תרומה נקורה והשותה יין מגולה - משלם קרן וחומש.
נזיר ששתה יין של תרומה - שוגג משלם [את הקרן ואינו משלם את החומש].
אכל תרומה ביום הכפורים - משלם קרן וחומש;
יין וחומץ - משלם קרן וחומש.

הלכה בעריכה

האוכל תרומה טמאה - משלם דמי עצים לכהן.
אבא שאול אומר: כל דבר שיש בו שוה פרוטה חייב [בתשלומין].
אמרו לו: לא אמרו שוה פרוטה, אלא- בהקדש בלבד.

הלכה געריכה

[אחד האוכל ואחד השותה ואחד הסך] אכל וחזר ואכל: אם יש מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס – מצטרפין; ואם לאו - אין מצטרפין.
שתה חזר ושתה חזר ושתה- אם יש מתחילת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי [שתית רביעית] – מצטרפין; ואם לאו - אין מצטרפין.
[כשם שאכילה בכזית - כך שתיה בכזית].
אכילה ושתיה אין מצטרפין.

אכל כזית, אפילו מחמשת המינין- הרי אלו מצטרפין.
אכל כחצי זית ונודע לו וחזר ואכל כחצי זית אחר ממין אחר - הרי אלו אין מצטרפין.

הלכה דעריכה

כשם שאין נותנין תרומה אלא לכהן חבר כך אין משלמין קרן וחומש אלא לכהן חבר.
האוכל תרומת עם הארץ - משלם קרן וחומש לכהן.
חבר וחבר נוטל דמים ומפייס את עם הארץ.

הלכה העריכה

תרומת חבר ותרומת עם הארץ שנתערבו - כופין את עם הארץ למכור את חלקו.

הלכה ועריכה

האוכל תרומה [טהורה] - משלם מן החולין הטהורים.

שילם מן החולין הטמאין [מהו]?
סומכוס אומר: בשוגג- תשלומיו תשלומין; במזיד -אין תשלומיו תשלומין.
וחכמים אומרים: בין בשוגג בין במזיד - תשלומיו תשלומין, ויחזור וישלם מן הטהורין.

הלכה זעריכה

ישראל [שנתנו] לו תרומה מבית אבי אמו ואכלה, וכן בעל הבית שגבה בחובו וכן לאשה בכתובתה - משלם קרן וחומש לכהן חבר, וחבר נותן להם דמים.

הלכה חעריכה

הגונב תרומת הקדש ולא אכלה - משלם את הקרן ואין משלם את החומש. וכפל אין בה, שנאמר: (שמות כב ח): "ישלם [שנים] לרעהו" — ולא להקדש.
אכלה - משלם [שני קרנים וחומש] קרן וחומש מן החולין והן נעשין [קדש כתרומה] קרן [נותן] לגזבר וחומש לבעלים. בקרן מועלין; בחומש זה אין מועלין.
חומש שני תרומה [נותן] לגזבר [וחומש לבעלים]. רבי מאיר מחייב בקופה שניה.
בחלה - רבי יוסי פוטר וחכמים אומרים: מדומע פטור מן החלה; ספק מדומע נאכל משום דמע וחייב בחלה.

הלכה טעריכה

ר' אליעזר אומר: [משלמין] ממין על שאינו מינו ובלבד שישלם מן היפה על הרע. כיצד? -אכל שעורים [ומשלם] חטים; גרוגרות [ומשלם תמרים - תבוא לו ברכה.
ר' עקיבה אומר: אין משלמים רק ממין על מינו.
ר' אליעזר אומר: כשם שמשלמין מן החדש על הישן כך משלמין ממין על שאינו מינו.

הלכה יעריכה

האוכל את הטבל משלם מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה מן התבואה שלא הביאה שליש - דברי ר' אליעזר;
רבי עקיבה אומר: אין משלמין דבר שלא בא לעונת המעשרות.
אמר רבי נתן: היה רבי אלעזר אומר "ימתין עד [שתבא] שבת ויצא לחצר ויגמור".

הלכה יאעריכה

רבי יהושע אומר: דם שעל הכיכר - גורר את מקומו ואוכל את השאר. נמצא בין שניו - [משפשף] ואינו חושש.

הלכה יבעריכה

האוכל את הנמלה ואת הכינה שבתבואה – חייב. את הזיז שבעדשים ואת יתושין שבכליסין ואת התולעים שבתמרים ושבגרוגרות – פטור. פירשו וחזרו – חייב. את התולעים שבעיקרי אלנות ואת הקפה שבירק – חייב. יבחושין שביין ושבחומץ - הרי אלו [אסורין]. ר' יהודה אומר: [מסננין] את היין ואת החומץ.
המברך על החמה - הרי זה דרך אחרת.

הלכה יגעריכה

הציר והחומץ והמורייס והשמן והדבש מותרין משום גלוי; ור' שמעון אוסר. אמר ר"ש: אני ראיתי ששתה נחש ציר בצידון. אמרו: נחש שוטה היה ואין מביאין ראיה מן השוטים.

הלכה ידעריכה

משמרת אסורה משום גלוי. רבי נחמיה אומר: אם היתה תחתונה מכוסה, אף-על-פי שעליונה מגולה - הרי זו מותרת; מפני שארס של נחש דומה לספוג ועומד במקומו.

הלכה טועריכה

עיסה שלשה במים מגולין, אפילו היא של תרומה – תשרף; ואין צריך לומר של חולין. רבי נחמיה אומר: אפאה - הרי זו מותרת, מפני שארס של נחש כלה באור.

הלכה טזעריכה

מי כבושין ומי שלקות מי תורמוסין - אין בהם משום גלוי מים. ששרה בהן כבושין שלקות ותורמוסין: אם יש בהם נותן טעם- מותרים; ואם לאו – אסורים. מים שהדיח בהן עובטין ודרמסקניות לחולה - אין בהם משום גלוי. מים שנתגלו וחיממן - אסורין משום גלוי. מים חמין, כל זמן שמעלין הבל - אין בהם משום גלוי.

הלכה יזעריכה

מים מגולין: לא ישפכם ברשות הרבים ולא יגבל בהן את הטיט ולא ישקה מהן נכרי ולא בהמת אחרים; אבל- משקה הוא בהמת עצמו.
מים מגולין: לא ירבוץ בהן את הבית ולא ירחץ בהן פניו ידיו ורגליו. אחרים אומרים: לא אמרו, אלא בזמן שיש בו סריטה; וכמה הן? בקרקעות - ארבעים סאה. אחרים אומרים: מאתים, בין מכונסין בין מפוזרין. ר' נחמיה אומר: כדי שתהא חבית של שייטין מתמלא.

הלכה יחעריכה

מעיין, כל זמן שהוא מושך - אין בו משום גלוי.
אמר ר' ישמעאל בר' יוחנן בן ברוקה: מעשה שהלך ר' יוחנן בן ברוקה אצל ר' יוחנן בן נורי לבית שערים ומצא גבי שאין בו שלשה לוגין ושחה ושתה ממנו.
יין- בין בכלים בין בקרקע - אסור.

הלכה יטעריכה

מעשה ונמצא נחש מת בבור יין ובאו ושאלו את רבי יהודה בן בבא והתיר להם את הבור.
[יין תוסס- כל זמן שהוא תוסס - אין בו משום גלוי; וכמה תוסס ג' ימים].

הלכה כעריכה

לגין שהניחו בשידה [בתיבה הרי זה] אסור בדקן והניחן הרי זה מותר לגין [בתיקן] הרי זה אסור בדק והניח הרי זה מותר.
נתנו בבור אפילו עמוק מאה אמה הרי זה אסור.
נתנו במגדל אפילו גבוה מאה אמה הרי זה אסור.
בטרקלין, אפילו מצויר מסוייד - הרי זה אסור.
מכסין ולא פוקקין; ואם היה פקק - [הרי זה מותר].

כמה יהא בנקב? כדי שתכנס בו אצבע קטנה של קטן.
נקורי [תבשיל] וקלח של כרוב וכל דבר שיש בו לחה - אסור. רבי שמעון בן מנסיא אומר: יזרוק את הניקור ואוכל את השאר.
פטריות אסורות מפני סכנת נפשות.
נקר בתאנה ונעשית גרוגרת בתמרה ונעשית יבשה שתיהן מותרות.
ראה צפור שנקרה בתאנה ועכבר מנקר באבטיח שניהן אסורין, שאני אומר שמא נקורין היו.
אבטיח שניקר ואכלו ממנו עשרה בני אדם השאר הרי זה אסור; וכן חבית שנתגלתה ושתו הימנה עשרה בני אדם השאר - הרי זה אסור.

הלכה כאעריכה

אין [מערבין] תרומות טהורות תלויות זו בזו; אבל, [מערבין] תרומה שנטמאת בוולד הטומאה עם תרומה שנטמאת באב הטומאה, אף-על-פי שמוסיפין טומאה על טומאתה [אם אמר תלויה טהורה] היא - הרי זו טהורה; אם אמר הריני מניחה עד שאשאל עליה - הרי זה [טמאה].
נולד [לככר] ספק טומאה [ובתוך ידו ספק טומאה שעל גבי השולחן] נוטלה ומניחה במקום המוצנע.

הלכה כבעריכה

חבית שנשברה בגת [התחתונה והעליונה] טמאה.
הכל מודים שתרד [ותדמע, ואל ידמענה] ביד.

הלכה כגעריכה

סיעה של בני אדם שאמרו להם נכרים: תנו לנו אחד מכם ונהרגהו, ואם לאו – הרי אנו הורגין את כולן, יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.
אבל, אם ייחדוהו להם, כגון שייחדו לשבע בן בכרי - יתנוהו להם ואל יהרגו כולן.

אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים? בזמן שהוא מבפנים והן מבחוץ, כמו שעשו בני יהודה בשמשון; אבל, בזמן שהוא מבפנים והם מבפנים, הואיל והוא נהרג והן נהרגין — יתנוהו להן ואל יֵהרגו כולן.
וכן הוא אומר: (שמואל ב כ כב): "ותבא האשה אל כל העם בחכמתה וגו'"; אמרה להם: הואיל והוא נהרג ואתם נהרגין — תנוּהוּ להם ואל תֵהרְגו כולכם.
רבי שמעון אומר, כך אמרה להם: כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה;
[נוסח אחר: והוא - שנתחייב מיתה כשבע בן בכרי].