עיקר תוי"ט על מקוואות ט

(א)

(א) (על המשנה) באדם. משום דבמשנה ה' קתני אלו חוצצין בכלים, תני גבי טבילת אדם אלו חוצצין באדם. הר"ש:

(ב) (על הברטנורא) ומיהו ברצועה רחבה וחלקה חונקת וחוצצת:

(ג) (על הברטנורא) במאי דמטהר בשל יוצרין. ועתוי"ט:

(ב)

(ד) (על המשנה) ולא כו' ואם טבל אינו חוצץ. הר"מ. והיינו דלא כללו בהדי הני דרישא. וכתב הכ"מ שכן הוא בתוספתא. והר"ש הביא תוספתא היו רגליו מלאים אבק וטבל במקוה שיש בו ארבעים סאה. טמא. שפשף או שהטבילו בחמין, טהור:

(ג)

(ה) (על המשנה) השחי. בכלל בית הסתרים הוא, ואצטריך, דהוה אמינא דוקא בית הנקב ובית הערוה דאינו נראה לעולם מפני הכבוד, אבל השחי לא מיקרי בית הסתרים, קמשמע לן. ואי לא תני אלא השחי, הוה אמינא דר' אליעזר לא פליג אלא בהא, קמ"ל. מהר"מ:

(ו) (על המשנה) כל המקפיד כו'. אתאן לכולי עלמא. וקשה, דהוה ליה למתני בתר כולהו. ויש לפרש נמי דדברי ר' אליעזר הוא שאמר האיש כו' תלוי בקפידה. ומשום הכי נמי לא תני זה הכלל. בני מוהר"ר ליוואי יצ"ו. והרא"ש כתב שגרס ליה בדברי ר' אליעזר ושוב גרס נמי זה הכלל כו'. ואולי שכן הוא נמי גירסת הר"מ והר"ב:

(ד)

(ז) (על הברטנורא) שבתוך העין הדמעה מלחלחתו ואינה מניחתו להיות יבש. ונראה דלכלוכי צואה וצואה שתחת הצפורן נמי דוקא בלח כו'. תוס':

(ח) (על הברטנורא) והיינו משמתחיל לירק. גמרא:

(ט) (על המשנה) כשות כו'. ואמנם זכר זה הדיבור הנה, ואע"פ שאינו מכוונת החציצה, לפי שזוכר משפטי קרומי החבורה בחציצה. הר"מ:

(ה)

(י) (על המשנה) רבן שמעון בן גמליאל. קאי על המרדעת. הר"מ:

(יא) (על הברטנורא) לא דק. דהוה ליה למימר משקלו ארבעה וכן כתב הר"מ.

(ו)

(יב) (על הברטנורא) ופירש"י, שומן וחלב:

(יג) (על הברטנורא) ומן החיוב הזה נהיה שתלמידי חכמים יקפידו על לכלוך בגדיהם ואפילו מצד אחד. הר"מ. ונראה לי דתרתי אשמעינן, דלאו דוקא רבב, דהוא הדין כל לכלוך והוא הדין כל בגדיו. דחיוב מיתה אינו אלא על הבגד העליון כדאיתא בגמרא. והטעם, דמחמירין על עצמן ומקפידין על כל זה שלא יבואו לידי חיוב מיתה:

(יד) (על הברטנורא) ומתניתין הכי קאמרה, ושל עם הארץ נעשה כמו בור דלא קפיד עד שיהיה משני צדדים:

(ז)

(טו) (על המשנה) זה הכלל. לפי מה שכתבתי לעיל (אות ו') דאתאן לכולי עלמא, תני כללא דאדם, וכללא דכלים. וקצת קשה דלא תני התם זה הכלל: