תוספות יום טוב על ידיים א
תוספות יום טוב · על ידיים · א · >>
מי רביעית. וכן העתיק הר"ב. והכי מייתי לה בגמ' דחולין פ"ז דף ק"ז. ונ"א מרביעית. והכי מייתי לה בנזיר פ"ו דף ל"ח. ובגיטין פ"ב דף י"ג. ושם פירש"י מרביעית כלי המחזיק רביעית מלא מים:
נותנין לידים. דתנן פ"ב דחגיגה מ"ה נוטלין לידים לחולין. ולמעשר. ולתרומה. וסתם ידים אינן אלא שניות ופוסלין התרומה. ולא חולין שאין בהן שלישי. וכדתנן בסוף זבים. אבל משום סרך תרומה תקנו אף לחולין. כדי שיהא רגיל בנ"י ויטלן לתרומה. כדאיתא בפ' כל הבשר. ועיין עוד שם בחגיגה:
אף לשנים. כתב הר"ב אע"ג דלא הוי רביעית לשני כו' עיין בר"פ דלקמן. דר"מ מפליג בהא בין ידו אחת לב' ידיו. ועיין עוד שם בפי' הר"ב למשנה ב':
לשלשה או לארבעה. כתב הר"ב ומיהו אי איכא רביעית ומחצה כו' וכי לא מהני הכא כו' וכן הא דקאמר לארבעה דמשמע ולא לחמשה שהרי לא נתנו חכמים שיעור רק למים שבכלי. וכי איכא שיעור בו לא חשו חכמים כמה יגיע לכל אחד. רק שיטול עד הפרק. ואי מפרשינן כולה מתניתין בנוטלין בבת אחת (כי הא דתנן פרק דלקמן מ"ג) ניחא טפי. אבל מדמפרשינן בפרק כל הבשר [דף ק"ז] טעמא. משום דאתי משירי טהרה. (משמע דאיירי) בנוטלין זה אחר זה. הר"ש. ופירוש עד הפרק. בפרק דלקמן מ"ג:
לחמשה לעשרה ולמאה. גוזמא קאמר. כלומר כל זמן שמספיקים המים לשפוך כל אחד על ידיו ג' פעמים. טור א"ח סי' ק"ס:
רי"א ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהם. אכולהו פליג. אף ברישא דלשנים. הכי מוכח בגמ' דנזיר פ"ו דף ל"ח:
ואין מוסיפין על הראשונים. כתב הר"ב דין נ"י כו' ולאחר שנטל ידיו בשטיפה אחת כו' וכשנטלן בפחות מרביעית דאתו משירי טהרה. וכדפירש הר"ב בפרק דלקמן מ"ב. דאילו נטלן מרביעית. המים עצמן טהורים כת"ק דר"י דר"פ דלקמן. וכן מפורש בהדיא בלשון הר"ש שכתב הב"י בסי' קס"ב. ומ"ש הר"ב אבל על הראשונים אם לא הגיעו לפרק אינו יכול להוסיף. דכיון דלא טהרו את הידים. כל מה שמוסיף עליהם הרי הוא מוסיף טומאה. הר"ש:
בכל הכלים נותנים לידים אפילו בכלי גללים וכו'. וכל הני תנן נמי במסכת פרה פ"ה. ותני להו התם אגב קדוש. והכא תנא להו אגב ידים. וקצת קשה דלא תני התם ידים. הר"ש:
[אלא כלים. והר"ב הוסיף ואדם. ואע"פ שלא נשנה כן וגם בת"כ שהבאתי בשם הרמב"ם במ"ד פ"ח דכלים ליתיה. וכן אינו בת"כ שלפנינו. אבל פשיטא שאם אין כלים מיטמאין כ"ש אדם]:
ובקרקעות כשרים פי' הר"ב להטביל בהן את הידים. כדתנן בפ"ב דחגיגה ולקדש מטבילין. וההפרש בין הטבילה והנטילה. כי נ"י תהיה במים שאובין. אכן מתנאיה היא שישתפכו מכלי (בכח נותן) על הידים. אבל אם היו מים שאובין שנתקבצו במקוה. לא יותר נ"י בהם. וצריך שלא יהיה מראה המים משונה. ותהיה רביעית או יותר לכל אחד. ואמנם טבילת ידים אינה ראויה במים שאובין. אלא במי מקוה משאר המקואות. והוא שיהיה בהם מ' סאה. כמו שנתבאר במקואות פ"ה. הרמב"ם בהקדמתו לזאת המסכתא. והראב"ד בפ"ז מהלכות ברכות [הלכה ה'] השיג עליו במה שפסל מים שאובין לטבילת ידים. כיון דכשרים לבעלי קריין. כדתנן בריש פ"ח דמקואות:
דיו קומוס וכו'. עיין עליהם בפ"ב דמגילה [מ"ב]. ובפי"ב דשבת [מ"ד]:
ונשתנו מראיהן פסולים. דבנטילת ידים בעינן שלא נשתנה צורתן. דומיא דקידוש ידים ורגלים מן הכיור. והתם מסתברא. דילפינן לה משום מים יתירא. דכתיב (שמות ל) ונתת שמה מים לרחצה ורחצו אהרן ובניו ממנו וגו' בבואם אל אהל מועד ירחצו מים. ומהכא דייקינן דמים בהויותן בעינן שלא נשתנו. ב"י ר"ס ק"ס בשם הרא"ה:
שמעון התמני. מתמנת היה. ואית דגרסי התיבני. הר"ש:
אפילו נתכוין כו' פסולים. פי' הר"ב בתמיה וכו' אפילו נתכוין כו' דת"ק סתם דבריו ואמר שרה בהן פתו וכו' ואתא איהו וקא מתמה. וכי אפילו נתכוין כו'. ולשון הרמב"ם ואפילו נתכוין ר"ל (כמו) אם (או) יהיה על דרך התבוננות כאילו אומר מפליא בתמיהה כו' ע"כ. ומהר"ם כתב משום דשמעין לת"ק דאמר דוקא שרה בהן פתו. דמשמע דנתכוין לשרות. הא נפל מידו לתוכן כשרים כיון דלא נתכוין לשום שרייה בעולם אלא שלא בכוונה נפל מידו. הא נתכוין לשרות בזה ונפל לזה פסולים. כיון דהפילו מידו כדי לשרות. ואתא שמעון התימני למימר אפילו נתכוין וכו':
המים שהנחתום מטביל בהם את הגלוסקין. לאחר עריכת הלחם טחין פניו במים. או ביין. פעמים שמטבילין הגלוסקים במים פעמים שטובל ידיו במים וטח בהן פני הגלוסקים. והיינו דתנן הכא דאם הטביל את הגלוסקין במים פסולין לנטילה. דהוי כמו שרה בהן פתו. ואם מדיח בהן ידיו. כלומר שטבל ידיו במים. וטח פני הגלוסקין בידיו. כשרין לנטילה. הר"ש. ומסיים הטור סי' ק"ס ובלבד שלא ישתנו מראיתן:
משנה ידיים, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב