תומר דבורה/ט

פֶּרֶק ט

היאך ירגיל האדם עצמו במדות המלכות

[להשפיל את עצמו]

ראשונה לכלן – שלא יתגאה לבו בכל אשר לו, וישים עצמו תמיד כעני, ויעמיד עצמו לפני קונו כדל שואל ומתחנן.

ולהרגיל עצמו במידה זו, אפילו שיהיה עשיר: יחשוב שאין דבק עמו מכל אשר לו מאומה, והוא נעזב צריך לרחמי־הבורא תמיד, שאין לו כל דבר אלא הלחם אשר אוכל, ויכניע לבבו ויעני עצמו, ומה גם בעת תפלותיו, שזו סגולה נפלאה; ולהפך מזה, נאמר (דברים ח, יד): "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ", שהשכחה החצונית מצויה שם. ודוד התנהג במידה זו הרבה, שאמר (תהלים כה, טז): "כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי", שהרי כל אנשי־ביתו כל אחד ואחד צריך להעזר לעצמו, מה כלם אליו אפילו אשתו ובניו מה יועילוהו בהיותו נשפט לפני הבורא או בעת סילוק נשמתו, כלום ילווהו אלא עד קברו. מה הם לו בעת דיניו מפתח הקבר ואילך, לפיכך ישפיל ויתקן עצמו בסוד המידה הזאת.

[לצאת לגלות]

עוד שניה פירשו בספר הזוהר (ויקהל, קצח:) והיא חשובה מאד: יגלה ממקום למקום לשם שמים, ובזה ייעשה מרכבה אל השכינה הגולה; וידמה עצמו הרי אני גליתי והרי כלי תשמישי עמי, מה יעשה כבוד גבוה שגלתה שכינה וכליה אינם עמה, שחסרו בסבת הגלות. ולזה ימעט בכליו בכל יכלתו, כדכתיב (ירמיה מו, יט): "כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ", ויכניע לבבו בגולה ויתקשר בתורה, ואז שכינה עמו, ויעשה לעצמו גירושין ויתגרש מבית מנוחתו תמיד כדרך שהיו מתגרשים רבי שמעון וחביריו ועוסקים בתורה. ומה גם אם יכתת רגליו ממקום למקום בלי סוס ורכב – עליו נאמר (תהלים קמו, ה): "שִׂבְרוֹ עַל ה' אֱלֹהָיו", ופירשו בו (זוה"ק ח"ב קצח, ב) לשון שֶבֶר, שהוא משבר גופו לכבוד גבוה.

[ליראה את השם]

עוד ממידת המלכות מידה חשובה מאד, שער העבודה כולה, והיא ליראה את ה' הנכבד והנורא. והנה היראה מסוכנת מאד ליפגם ולהיכנס בה החיצונים שהרי אם הוא ירא מן היסורים או מן המיתה או מגיהנם, הרי זו יראת החיצונים, שכל פעולות אלו מן החיצונים, אמנם היראה העיקרית ליראה את ה'. והוא שיחשוב בשלשה דברים:

האחד – להיות גדולתו של יוצר הכל על כל נמצא: והרי האדם ירא מן הארי, מן הדוב, מן האַנָּס, מן האש, מן המפולת – ואלו הם שלוחים קטנים, ולמה לא יירא מן המלך הגדול ויהיה פחדו על פניו מגדולתו, : ויאמר: היאך יחטא האדם הנבזה לאדון רב כזה, והרי אלו היה דוב – יאכלהו, ואילו הקדוש ברוך הוא סובל עלבון, מפני זה לא יירא מפחדו וגדולתו.

השני – כאשר ידמה השגחתו תמיד שהוא צופה ומביט בו: והרי העבד ירא מרבו תמיד בהיותו לפניו, והאדם תמיד לפני הבורא ועינו פקוחה על כל דרכיו, יירא ויפחד היאך יראנו מבטל מצוותיו.
השלישי – היותו שורש כל הנשמות: וכולן מושרשות בספירותיו, והחוטא פוגם היכלו, ולמה לא יירא היאך יהיה היכל המלך מלוכלך ממעשיו הרעים.
הרביעי – יראה שפגם מעשיו הם דוחים שכינה מלמעלה: ויירא היאך יגרום הרעה הגדולה הזאת להפריד חשק המלך מן המלכה, והיראה שהיא כיוצא כזה היא יראה המיישרת האדם אל תיקון המידה הזאת והוא דבק בה.

[לעשות שהשכינה תידבק בו ע"י ההתנהגות עם אשתו]

עוד זהירות הרבה צריך ליקח האדם לעצמו לעשות שתהיה שכינה דבקה עמו ולא תפרד ממנו, והנה האדם בעוד שלא נשא אשה – פשיטא שאין עמו שכינה כלל, כי עיקר שכינה לאדם מצד הנקבה, והאדם עומד בין שתי הנקבות: נקבה תחתונה גשמית שהיא נוטלת ממנו שאר, כסות ועונה; והשכינה העומדת עליו לברכו בכולם שיתן ויחזור ויתן לאשת בריתו כענין התפארת שהוא עומד בין שתי הנקבות, אימא עילאה להשפיע לו כל הצורך, ואימא תתאה לקבל ממנו שאר כסות ועונה, חסד דין רחמים כנודע. ולא תבוא אליו שכינה אם לא ידומה אל מציאות העליון.

והנה לפעמים האדם פורש מאשתו לאחד משלשה סיבות:

הא' – להיותה נידה.

הב' – שהוא עוסק בתורה ובודל ממנה כל ימי החול.

הג' – שהוא הולך בדרך ושומר עצמו מן החטא.

ובזמנים אלו השכינה דבקה וקשורה עמו ואינה מנחת אותו, כדי שלא יהיה נעזב ונפרד, אלא לעולם אדם שלם זכר ונקבה, והרי שכינה מזדווגת לו, צריך אדם ליזהר שלא תיפרד שכינה ממנו בהיותו יוצא לדרך, ויהיה זריז ונשכר להתפלל תפלת הדרך ולאחוז בתורה, שבסיבה זו שכינה שהיא שמירת הדרך, עומדת לו תמיד בהיותו זהיר מן החטא ועוסק בתורה.

וכן בהיות אשתו נידה – שכינה עומדת לו כששומר הנידה כראוי. אחר־כך בליל טהרתה או בליל שבת או בבואו מן הדרך, כל אחד מהן זמן בעילת מצוה הוא, ושכינה תמיד נפתחת למעלה לקבל נשמות קדושות, גם אשתו ראוי לפקוד אותה, ובזה שכינה תמיד עמו, כן פירש בזוהר בפרשת בראשית (דף מ"ט.). הפקידה לאשתו צריך שתהיה דוקא בזמן שהשכינה במקומה, דהיינו: כשהיא בין שתי זרועות. אמנם, בזמן צרת הצבור שאין השכינה בין שתי זרועות – אסור; וכן פירשו בתיקונים פרשת בראשית (תיקון ס"ט).

[לתקן המידות כולם ולקבל עול מצוות]

הרוצה להזדווג עם בת־המלך ושלא תפרד ממנו לעולם – צריך תחלה שיקשט עצמו בכל מיני קשוטים ומלבושים נאים והם תיקוני המידות הנזכרות כולם. ואחר שתקן עצמו בתקונים יכוין לקבלה עליו בהיותו עוסק בתורה ונושא עול מצוות בסוד כונת היחוד תמיד, ומיד היא נישאת לו ואינה פורשת ממנו.

וזה בתנאי שיטהר ויקדש עצמו, ואחר שהוא טהור וקדוש יכוין לקיים לה שאר כסות ועונה שהם שלשה דברים שחייב האדם לאשתו:

האחת: להשפיע לה בכל מעשיו שפע מן הימין – מזונה.
השניה: לכסות עליה מצד הגבורה. שלא ישלטו בה החצונים שלא יהיה צד יצר־הרע בעסק מצוותיו, כגון להנאת הגוף ולתקוות הכבוד המדומה וכיוצא, שיצר הרע מצוי באותה מצוה והיא בורחת ממנו מפני שהיא ערו"ה, אם כן צריך לכסות הערוה ולהסתירה תמיד שלא ישלוט בה. כיצד, כל מעשיו לשם שמים בלי חלק ליצר הרע. וכן תפילין וציצית הם מגינים גדולים בעדה שלא ישלטו החצונים בה, ויהיה רגיל בהם.
השלישי: ליחדה עם התפארת בעונת קריאת שמע, בקביעות עתים לתורה, וכשיקבע עונה לכל דבר, יכוין שזהו עונת השכינה בת מלך, ויש רמז לזה בתקונים: