תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים/ספר ג/פרק ב

יוסף בן מתתיהו
תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים
מלחמת היהודים
→פרק א	פרק ג←

פרק שני

היהודים נגפו מגפה גדולה על־יד אשקלון. אספסיינוס נסע אל עכו.

א. ואחרי אשר הִכו היהודים את צסטיוס, גבה לבם בנצחונותיהם אשר לא קיוו להם מראש, ולא עצרו כח לכבוש את תשוקת המלחמה, וכמו להט אותם מזלם להעביר את המלחמה למרחקים. כי כל אנשי־החיל מהרו להאסף ולעלות על אשקלון, היא עיר עתיקה לימים, רחוקה חמש מאות ועשרים ריס מירושלים, אשר איבת עולם היתה בינה ובין היהודים, ועל כן אמרו הפעם להגיח עליה ראשונה. ובראש המתנפלים עמדו שלשה שרי־חיל ואנשי־מעלה בגבורתם ובחכמתם, והם ניגר איש עבר־הירדן, ושילא הבבלי, ויחד אתם יוחנן האֵסי. ואמנם עיר אשקלון היתה בצורה למשגב, אולם כמעט היתה ריקה מאנשי מלחמה, כי רק גדוד רגלים אחד ולהקת רוכבים שמרו עליה, ובראשם שר־הצבא אנטוניוס.

ב. והיהודים החישו את מסעם בזעף ועמדו לפני שערי העיר במהרה, כאילו מקרוב באו. אולם מעיני אנטוניוס לא נעלם דבר מסעם, והוא יצא לקראתם עם רוכביו, ולא חת מגודל המונם ולא מעוז רוחם, והחזיק מעמד בפניהם בעוצם גבורה כאשר השתערו עליו בפעם הראשונה, וגרש את המעפילים לעלות על החומה. כי המון אשר לא נוסה בקרב הצה פה על גבורי חיל מלומדי מלחמה, ורגלים נלחמו ברוכבים, ואנשים צפופים בלי סדר התנגחו עם צבא מחובר במערכה, והשתרעו בכל נשק הבא לידם על אנשי־צבא מזוינים מכף רגל ועד ראש, ומרי־נפש, אשר עשו מעשיהם בחמת אפם ולא בהשכל ודעת, ערכו מערכה נגד אנשי־צבא השומרים את פי מפקדיהם, אשר כוננו את כל צעדיהם לאות הנתון להם — על־כן כשלו היהודים באפס־יד. וכאשר התמוטטו שדרות המערכה הראשונות, כי נלחצו להסוג אחור מפני הרוכבים, נדחפו אל תוך השורות האחרונות, אשר שתו גם הן אל החומה, וחרב איש היתה באחיו, ולאחרונה ברחו כל היהודים מפני דהרות הרוכבים ונפוצו על־פני כל העמק. ושם נמצא כר רחב לרוכבי הסוסים, והמקום עזר לרומאים להרבות את חללי היהודים. הרוכבים מהרו לעבור את הבורחים במרוצתם ולסגור עליהם את הדרך, ואחרי־כן הפנו את פניהם למולם והפיצו את הפליטים אשר התלקטו במנוסתם והכו בהם לאין־מספר. ורבים הקיפו את פליטי היהודים בכל המקומרת אשר פנו שמה, וצנפו אותם׳ והמיתום ברמחיהם על־נקלה. וגודל המון היהודים לא הועיל להם בעת צרתם, והרומאים, אשר היו מתי־מספר, כמו עצמו ורבו בעשותם חיל במלחמה. והיהודים נִסו להלחם במזלם הרע ועמדו על נפשם, כי בושו ממנוסתם המהירה, וגם קיוו להסב את גורל המלחמה, אולם הרומאים לא חדלו מעשות חיל. וכה ארכה המלחמה עד הנשף, ועשרת אלפים מן היהודים נפלו בחרב, וביניהם שני שרי־הצבא יוחנן ושילא; והנותרים כוסו רובם פצעים ושרדו עם שר־הצבא הנשאר ניגר אל שעלית^[1], והיא עיר מצער לאדומים. ומן הרומאים נפצעו מתי־מספר במלחמה הזאת.

ג. אולם גם אחרי הצרה הזאת לא סר גאון היהודים, ונהפוך הוא, כי חיזקה עוד הרעה את עזות פניהם ולא שמר לבם להמון החללים המתבוססים לרגליהם, וזֵכר נצחוגותיהם הראשונים השיאם להביא עליהם מגפה שנית. הם לא חִכּו עד אשר ירָפאו פצעיהם ואספו את כל חילם, ובשארית חֵמות ובהמון גדול מבראשונה מיהרו במרוצה אל אשקלון. אולם גם הפעם מצא אותם כפגע הראשון, גמול חוסר דעת הקרב ויתר מגרעותיהם למלחמה. כי אנטוניוס טמן להם אורב במעברות הארץ והם נפלו אל הפח מבלי דעת, ועוד טרם הסתדרו במערכה הקיפו עליהם הרוכבים ועוד הפעם נפלו חללים שמונת אלפים איש ומעלה, והנשארים נמלטו על נפשם ויחד אתם גם ניגר, אשר הפליא להראות את גבורתו בעת מנוסתו. כי נלחצו היהודים בידי רודפיהם אל מגדל־מבצר אחד בכפר הנקרא בִּלְצֶדֶק (נ״א: בֶּצֶדֶל, בֶּזֶדֶל), ואנשי אנטוניוס לא יכלו להתמהמה לפני המגדל, כי קשה היה לכבשו וגם לא רצו לתת לשר־הצבא הגדול מכל היהודים בגבורתו לצאת בשלום. ועל־כן שלחו אש בחומה, וכאשר עלתה הלהבה מן המגדל שבו הרומאים לדרכם בשמחה, וחשבו בלבם כי מת ניגר. אולם הוא קפץ אל תוך מערה עמוקה בירכתי המצודה וניצל מן הלהבה. ואחרי שלשה ימים שמע את נהי האנשים, אשר חקרו למצא את עצמותיו ולקברו, וענה לקולם. וכאשר יצא בשלום נפעמה רוח היהודים ושמחו שמחה גדולה, כי מאת האלהים באה ישועת האיש הזה, אשר נועד להוציא ולהביא את צבאותיהם במלחמה העתידה.

ד. ואספסינוס פקד את הצבא בעיר אנטיוכיה, היא העיר הגדולה בארץ סוריה, ועל־פי גדלהּ וחוסן אשרה היא שלישית במעלתה בכל חלק העולם הסר לשלטון הרומאים. ושם אסף אליו גם את אגריפס המלך, המחכה לקראת בואו עם כל חילו, ומהר לנסוע אל עכו. ובעיר הזאת קדמו את פניו אנשי צפורי עיר הגליל, אשר הם לבדם מכל יושבי הגליל דרשו שלום לרומאים, כי היטיבו לראות מאין יבוא עזרם וידעו את כל חוזק

1. סַלִּיס, Σάλλις, נ"א: חַאַלִּיס, Χαάλλις.