תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים/ספר ג/פרק א



פרק ראשון

נירון שלח את אספסיגום להלחם ביהודים.

א. וכאשר הגיעה שמועת המפלות בארץ יהודה לאזני נירון, נפלו עליו חרדה ופחד במסתרים; אולם לעין רואים עטה גאוה וזעם, באמרו, כי לא מגבורת האנשים (היהודים) יצא הדבר, רק מקלות דעת שרי־הצבא (הרומאים). הוא חשב כי נאה לכבוד תפארת שלטונו להביט בבוז על התלאות האלה, ולהראות כי נעלה היא נשמתו מכל הנוראות, אולם דאגתו ורגזו גלו את מבוכת לבבו.

ב. הוא התבונן בדבר, מי האיש, אשר בידו יפקיד את ארצות־המזרח הסוערות, למען ינָקם ביהודים על מרדם ויציל מידם את העמים מסביב, אשר גם בהם פשה הנגע הזה, — ומצא כי רק אספסינוס הוא האיש הדרוש לחפצו, והוא לבדו יוכל לקבל עליו את כובד המלחמה הגדולה הזאת, כי הוא איש־מלחמות מנעוריו, ושיבה זרקה בו על שדה־הקרב, וזה מכבר הקים שלום בארצות המערב, אשר החרידון הגרמנים ממנוחתן, ובחרב ימינו הכניע את ארץ בריטניה, אשר לא נודע שמה עד היום ההוא, ובדבר הזה זיכה את אביו (של הקיסר) קלודיוס בחג־ניצחון בלי עמל וזעת אפים.

ג. במעשי אספסינוס אלה ראה הקיסר סימן טוב לעתיד, בהכירו כי טעם זקנים ונסיון המלחמה גם יחד נמצאו בו, וגם בניו יהיו לערובה נאמנה על יושר לבו, וכח־עלומיהם יהיה למשען לתבונת אביהם. ואולי עשתה זאת יד אלהים, אשר סדר את הדברים מראש! כי שלח נירון את האיש הזה לקחת בידו את כל צבאות הרומאים אשר בסוריה, ולמען עורר את רוחו הרבה לדבר אִתּוֹ חלקות ועשה לו כבוד גדול בשעת הדחק הזאת. מארץ אֲכַיָה, אשר נמצא שם אספיינוס יחד עם נירון, שלח את טיטוס בנו אל אלכסנדריה, להעלות משם את הלגיון החמישי והלגיון העשירי, והוא עבר את ים הֶלֶסְפּוֹנְטוֹס ונסע אל ארץ סוריה בדרך היבשה, ושמה אסף אליו את צבאות הרומאים, ורבים מחיל הברית אשר שלחו מלכי הארצות הסמוכות.