תוכחת חיים פרשת בלק

סדר בלק

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל. נראה לפרש על דרך שפירשו כת הקדמונים בכוונת הכתוב בסדר וישלח, ויבן לו בית, ולמקנהו עשה סוכות, כי הירא את דבר ה' והוא בר דעת, הרי הוא יודע ומבחין, כי כל קנייני העולם הזה, אכילה ושתיה ומלבושים נאים ובתים מרווחים הכל הוא הבל וריק, כי לא במותו יקח הכל, ולא ירד אחריו כבודו, וזה אומרו ויבן לו בית, מה שהוא נוגע לו ולנשמתו כשהוא מת והולך לעולם הבא, שם מבקש לבנות לו בית, בית דירת קבוע. ולמקנהו, כל קנייני העולם הזה, עשה סוכות, בדרך ארעי.

ונקדים עד מה שכתב הרב רבינו בחיי סדר ויחי, והרב ילקוט ראובני שם, והביא דבריו בספר יוסף תהלות סימן קי"ד, כי שם יעקב, מורה על ענייני הגוף, ושם ישראל על ענייני הנשמה לעולם הבא, יעוין שם. אם כן זה אומרו [דף סז] מה טובו אהליך יעקב, דמה טובו, ומה יופיו שיעשה אהליך, דרך עראי, כעין אהל יעקב, מה שהוא נוגע לענייני הגוף בעולם הזה. אבל משכנותיך, משכן בנוי, מה שהוא ישראל, במה שנוגע בענייני הנשמה לעולם הבא, ומה נואלו כמה בני אדם מעשירי עם, אשר המה בונים היכלי מלך בבתים וחצרות, רחב רחב, בציורים וכיורים, בנין מלכים, ומוציאים כמה אלפים ורבבות ואינן נותנין לבם, לבנות ישיבה לתלמידי חכמים באבני גזית ובתים מלאים מספרים, ותלמיד חכמים הלומדים בתוכו הקדש עד ימות המשיח, כי נמצא, כי בלכתו אל בית עולמו הרי הוא (אינו) מוצא בנין קבוע שם. וכך מרגלא בפומיה מהגביר הצדיק מ"ר החכם המרומם רצ"ו כמוהר"ר יעקב רבי ז"ל, כי בסוף ימיו קודם עלייתו לארץ ישראל תוב"ב דפירש מן השוק ממשא ומתן, והיה יושב מהבקר ועד הלילה בישיבת בית יעקב, וכך היה אומר, כשם שאנכי יושב כאן למטה בעולם הזה בישיבת תלמידי חכמים הלומדים בתורה, כך אזכה להיות יושב בעולם הבא. והכי הסברא נותנת, כי כשם שאדם מתקן מעשיו, ובפרט לבנות לו בית לשם ה', ישיבה קבועה לדורות, דלזכר עולם יהיה צדיק, בודאי כי כשם שהוא נותן בית מנוחה לתלמיד חכם שיושב ולומד בביתו בנחת רוח ובלי שום טירדת מזונות, כן הקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר כל בריה, ונותן לו בית מנותה דירה נאה לעולם הבא. והיינו מה שאיתא בתיקונים תיקון ע' וז"ל, וכל מאן דנטיר שבת ואוקיר ליה ומענג ליה בגין יקרא דקודשא בריך הוא, הכי, קודשא בריך הוא יהיב ליה אתר לעילא בנייתא דלא טרח ביה, ונח תמן מכל טירחא דהאי עלמא דטרח בכמה גלגולין ועובדיין, יעוין שם. ומלבד כי טעם אחד להם, כי כמו ששומר שבת ומענגו ונח בו, הקדוש ברוך הוא משלם שכרו, דומה בדומה, להיות נחת רוח לעולם הבא, אם כן גם במצות מחזיק נמי, שבונה לו בית מנוחה ושלא יטרח התלמיד חכם אחר מזונותיו, בודאי שמשלם לו כן לעולם הבא. ובלאו הכי כבר בזוהר הקדוש סדר צו דף כ"ט ע"א, דימו דמות נאות, שמירת שבת והמענגה, דומה ממש לתלמיד חכם כיעויין שם. א"כ הוה ליה ממש שכר שמירת שבת, והעונג דומה למצות מחזיק לתלמיד חכם, ולכן בדין הוא שיטול שכרו כשומר שבת להיות לו מנוח בית דירה נאה לעולם הבא, והיינו נמי מה שאיתא שם בתיקונים תיקון ע' וז"ל, ומאן דקריב ליה לשכינתא קרבנא, קודשא בריך הוא מקרב ליה בבת זוגיה, ומאן דעביד ליה בי מקדשא, הדא הוא דכתיב ועשו לי מקדש, קודשא בריך הוא עביד ליה בההוא עלמא בית לדיירא תמן, דאיהו קדש קדשים וכו', זכאה חולקיה מאן דישתדל למעבד רעותיה, דלית פומא יכיל למימר אגרא דיליה בההוא עלמא דאיהו לדרי דרין. בר נש עביד לקודשא בריך הוא רעותה, דאיהו לפום שעתא בהאי עלמא, ובני ליה בניינא ביה קודשא בריך הוא בני ליה לבר נש בעלמא דיליה בניינא לדרי דרין.

הרי לך בפירוש דהבונה בית לה', כבונה בית המקדש, כדכתיב ועשו לי מקדש, דהוא הדין נמי בונה בית הכנסת ובית המדרש דהוי כמקדש, כמו שאיתא במגילה דף כ"ט ע"א על פסוק ואהיה להם למקדש מעט. וקיימא לן בש"ס ובפוסקים דקדושת בית המדרש עדיף מקדושת בית הכנסת, וגם אמרו בברכות דף ח', מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא אלא ד' אמות של הלכה. אם כן הבונה בית המדרש ובית מלא ספרים, ומעמיד בתוכה תלמיד חכם שילמד, ונותן לו די סיפוקו הרי הוא בונה בית לה' בעולם הזה, והקדוש ברוך הוא פורע לו שכרו לבנות לו בית דירה נאה לדור דורים, כדברי התיקונים. ומי פתי, שיודע שהקדוש ברוך הוא משלם שכרו לעולם הבא, והוא אינו מחשיבו, כי אפילו אם לא יתן דעתו על השכר, דמידתו שלא על מנת לקבל פרס, הא מיהא לא יכחיש, דהמצוה שמקיים להחזיק ידי לומדי תורה, בבנין בית תלמוד הרי הוא דבר גדול נורא ונשגב מאד בעיני הקדוש ברוך הוא שמקבלו באהבה וברצון, ואיך לא יתן דעתו בזה, כי עושה נחת רוח להקדוש ברוך הוא, וגם תועלת גדול לת"ח שיהיה לו ישוב ותרבה הדעת בעולם. ולא לחנם אמרו בריש הקדמת התיקונים דף כ' ע"ב עני הדעת, מקרי, בתר דלא עביד טיבו למאריה תורה, כי כן, כל מי שיש בו דעת ויראת ה', לבו יחיל בקרבו בהיות כי חננו ה' בעושר גדול ובונה בתים וחצרות בנויים לתלפיות, ולא יעלה על לבו לבנות בית לה' אלהי ישראל לעשות ישיבה קבועה לדורות ללמוד בו רבנן ותלמידהון, ומה גם אם זוכה להיות בונה בית לה' תחלה ואחר כך בונה ביתו. וכבר אמרו בסנהדרין דף ק"ד ע"ב, יצאת בת קול ואמרה להם, חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב בל יתיצב לפני חשוכים, מי שהקדים ביתי לביתו, ולא עוד אלא שביתי בנה בשבע שנים, וביתו בנה בשלש עשרה שנה, לפני מלכים יתיצב, בל יתיצב לפני חשוכים. ופירש רש"י, לפני מלכים יתייצב, בג"ע, בל יתייצב לפני חשוכים, בגהינם ע"כ.

הרי לך דאיכא זכות ומעלה גדולה לבונה תחילה בית מקדש לה', ואח"כ בונה את ביתו. ופשט המאמר כי הבונה בית לה' תחלה זוכה לגן עדן כדברי המאמר, לפני מלכים יתייצב, בגן עדן כפירוש רש"י. והיינו כדברי התיקונים, כי אדם בונה בית לה' בעולם הזה, הקדוש ברוך הוא פורע לו שכרו לבנות לו בית דירה נאה לדור דורים, בעולם הבא. ונראה, כי בא הרמז לביתו יתברך, שבנה בז' שנים, ובית שלמה בשלש עשרה שנים, והוא כי בית לה' בא לרמוז לתורה שבכתב, שהם ז' ספרי תורה כדרשת רז"ל על פסוק חצבה עמודיה שבעה, כדעת רבי בשבת דף קי"ז ע"א, וכדעת בר קפרא בבראשית רבא סדר תולדות פרשה ס' על פסוק ויחפרו עבדי יצחק כי בתורה שבכתב יש בו שבעה ספרי תורה, ואם כן בנה בית לי בשבע שנים רמז לתורה שבכתב, ובית שלמה שלש עשרה שנים, רמז לתורה שבעל פה, כי היה שופט את ישראל בשלוש עשרה מידות דהתורה נדרשת. ובא הרמז בתורה שבעל פה לבית שלמה ובית לה' שהוא הבית המקדש, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם, וכדברי התיקונים תיקון ה', דחכמתא לא אשתמודעא אלא בביתיה. ומה שכתוב בספר החסידים סימן אלף ל"ז וז"ל, אם יש לאדם בית טוב שאינו מתיירא מן האש, מוטב שלא יבנה בית אחר, כדי שיהא בידו מעות לעשות צדקה מהם, עכ"ל. הרי נראה מדבריו דבית אחד אמר רחמנא שיהיה לו בית בטוח מאחריות שריפה. ואם כן הוא, כל שיש לו בית גדול אבני גזית, הרי די והותר. ומלבד כי לא יקח עוד בית ויהיו מוכנים אצלו לצדקה, כ"ש וקל וחומר כשכבר בנה בית גדול, והוציא כמה מאות ואלפי, והוא בנין גזית, ונותר לו עוד ממון הרבה כפלי כפלים, כי בודאי יעשה בשאר המעות צדקה, אחרי שדי לו והותר לו לפרנסת ביתו. [דף סח] ואם הספר חסידים כתב, שיהיו מוכנים אצלו לתת צדקה, גם אם יבנה בית לה', ישיבה קבועה עם ספרים הרבה בתוכה, ולומדים בהם תלמידי חכמים, מלבד הצדקה עצמה מה שמהנה לתלמיד חכם.

עוד בה שאמרו בכתובות דף ז' ע"ב על פסוק עושה צדקה בכל עת, זה הכותב ספרים ומשאילן לאחרים, והוא ברור. ויכול גם כן ליקח בתים וחצרות ומרתפות אבני גזית ממעות מעשר כספים שלו אשר הוא מרויח בכל שנה ושנה, עם שיעור מעשר מכל הקרן שלו ולעשות הכל הקדש לצורך צדקה לת"ח ולעניים, ולכל מילי דמצוה. ויהיה הקדש עד ימות המשיח, ומהפירות לחלקן בכל שנה, לכל מילי דמצוה. וזה כוונת הכתוב באיוב סימן י"ח, אם זך וישר אתה, כי עתה יעיר עליך, ושילם נות צדקך, כלומר זוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, דאם שילם נות, דהשלמת כל מה שאתה צריך לנוה שלך לדור בהם, בתים מלאים כל טוב, אז תתן דעתך, להשלים צדקך גם כן להפריש בתים לצדקך. או הכונה, כיון שאתה מצד עצמך במה שנוגע לצורכך, כבר השלמת הכל, ואין מחסור לך שום דבר ובאו כל עניינך על קו היושר, אז תבקש ושילם נות צדקך, להשלים גם בתים לצדקה דזוהי העצה הנכונה כדאמרן. ואשרי הזוכה לקנות כל ספרי הש"ס והפוסקים ויתר מחברים ראשונים ואחרונים ולוקח תלמידי חכמים שילמדו בהם, כי אפילו לא ירצה להקדיש הספרים, הרי הממון שמוציא שם, הוא לעולם ועד, ואין נגרע, דערך הספרים מזמן לזמן, אדרבה מוסיף והולך, מלבד מצד קדושתן דיקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, הרי שהתורה הקדושה, היא יקרת הערך. ואם כן כמה צריכים הבעלי בתים לחבב את התורה, ולקנות ספרים חדשים, גם ישנים, ולהיות בביתם, כי אף על פי שהם אינם למדנים, בבוא בתוך ביתם תלמידי חכמים, הם לומדים בהם, והרי איכא תרתי, תורה, מצד לימוד התורה, וצדקה וגמילות חסדים, מצד, כי התלמיד חכם אין לו יכולת לקנות בממונו, וכמו שכתבתי לעיל משמא דגמרא על פסוק וצדקתו עומדת לעד, זה הקונה ספרים ומשאילן לאחרים. ומכאן תוכחה מגולה על הבעלי בתים, כששולחים לו ספר חדש, אינם מקבלים אותו, ואף המקבלים אותו, אינם נותנים מה שראוי ליתן לפי כבוד הספר עצמו, ולפי כבוד המחבר, וכל שכן אותם המעכבים הספר בידם ואינן נותנים כלום, עליהם נאמר, ויאמר ה', על עזבם את תורתי. ואמרו בירושלמי מסכת חגיגא, ובמדרש רבא באיכא רבתי, מצינו שוויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ולא מצינו שויתר על מאסה של תורה, שנא' ויאמר ה', על עוזבם את תורתי, יעו"ש. ואין לך מיאוס וביזוי כזה, שאינן מחשיבים לספר התורה לכלום.

ואגלה לך כמה מעלות יש על הנותן נדבה בספר תורה ששולחים לו, יתר על שאר צדקות:

א. כי יש לו מעלה גדולה, כי על ידי שיש לו ספר בתוך ביתו, ימצא איזה תלמיד חכם שנכנס לביתו ולומד בו, הרי איכא זכות תורה דקיימא לן ותלמוד תורה כנגד כולם, כדתנן במתניתין ריש פרק קמא דפאה יעוין שם. ותניא בברייתא, גדולה תורה, ואיתמר בתלמודא, גדול תלמוד, שהתלמוד מביא לידי מעשה, וכל שכן אם הוא למדן ותלמיד חכם, ולומד בו, דאיכא מצות תלמוד תורה, ואין מדרש בלא חידוש.

ב. כי יש בה תורה וגמילות חסדים בהדי אהדדי, כמו שדרשו חז"ל, וצדקתו עומדת לעד, וכאמור. 

ג. כי כל צדקה וחסד שעושה האדם, המעות יוצאים לחולין, מה שאין כן מעות הניתנים בעד ספר התורה הרי הם ניתנים לקדש, ולא לחולין.

ד. כי כל הנותן צדקה, הגם כי שכרו גדול, לא ישאר בידו מאומה, מה שאין כן כשנותן דמי הספר, הרי הספר הוא מונח בביתו, תמורת המעות שנתן.

ה. דקיימא לן דמצות מחזיק ידי לומדי תורה, היא גדולה, וכפי דברי מוהרלג"ח ז"ל בפסק הסמיכה הוא, כי המצוה להחזיק, הוא לתלמיד חכם, אשר טורה ויגע בתורה ומוציא פירות מחידושי תורה, והרי אין מופת חותך על התלמידי חכמים שחידשו בתורה, כמו ספר כתב איש רבי, אשר פריו יתן בעיט'ו, ואם יהי מרב קדמון כל המוציאו לאור הוא גדול המעשה, ואיכא כבוד התורה וכבוד הרב, שבשבילו מרבים העם ומתנדבים.

ו. לפעמים יהיה לו עוד ספרים להדפיס, והמעות שנותנים בעעד נדבת הספרים, הוא מוציאם להדפיס עוד ספרים אחרים, ומצוה גוררת מצוה.

ז. כי מכבד את התורה ולומדיה, שמחשיב הספר בעיניו ונותן בעדו ממון, הא לאו הכי כלא חשבי, הוי חס ושלום מבזה התורה ולומדיה וצא ולמד מוסר השכל כי אם יהיה מלך בשר ודם שולח לו איזה גאזיטה [עתון] מחידושי העולם, הרי הוא נותן ממון ומקבלה בסבר פנים יפות, כל שכן וקל וחומר ספר תורת ה' שצריך לקבלו בסבר פנים יפות, ולתת מנה הראויה, לפי האדם השולח הספר ההוא, ויש לפעמים דרב אחד הדפיס ספרו ושלח לארצות אחרות על ידי איזה תלמיד חכם שיחלקם לבעלי בתים ויקח מהם הנדבה, ואינן מטין אוזן לתת להתלמיד חכם ששלח להם הספר כדי לתת בידו הנדבה שישלחנה לבעל הספר, והתלמיד חכם המחלק הספר מצטער איך לא בא מידו לעשות את שאלתו ובקשתו של בעל הספר, ואין בידו כלום כדי לתת ולהשלים נדבות בעד אחרים, ונמצא דזה הבעל הבית מצער רבנן, תוחלת ממושכה מחלת לב לבעל הספר שהוא במקום רחוק, ולהתלמיד חכם העומד עמו בעירו ושער מקומו, ולא מן השם הוא זה, ומה יתן ומה יוסיף זה מהוצאה דמוציא בכל שנה ושנה לפי מה שמוציא, כשהדגים והפירות הם ביוקר, ומכל שכן לעשות עוד תכשיט בביתו, ועל הכל דהורה גבר שהוא נעדר מאנושיות, ומיעוט דרך ארץ שיש לו, גורם לזה. ושבח אני לכמה מיחידי עירנו הי"ו, תכף שמקבלים הספר מבקשים לשלוח הנדבה כאילו יש עליהם חוב גמור, מה טוב חלקם ומה נעים גורלם, וגם ה' יתן הטוב בברכה המשולשת בתורה. דבר הלמד מעניינו, דכל בעל הבית לפי השגת ידו יהיה חוב"ב שחיבב את התורה ולומדיה, ומלבד כל מה שאמרנו, איכא עוד טיבותא עלית על כולנה, דתלמוד תורה כנגד כולם כי לא יבצר ללמוד כשהספר בביתו, והתלמיד חכם נכנס בתוך ביתו, דהולך אל חכמים יחכם, כל שכן בבא אליו בתמידות, והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה'. וחיוב לימוד התורה הוא לכל אדם, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהל' תלמוד תורה פרק א', [דף סט] וטור יורה דעה ריש סימן רמ"ו וז"ל, כל אחד מישראל חייב בתלמוד תורה. בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור, בין אם הוא זקן גדול, ואפילו עני המחזיר על הפתחים, אפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר, והגית בו יומם ולילה, ע"כ. והגם שהפליגו רז"ל והפוסקים במחזיק ידי לומדי תורה, דהוי כאלו הוא לומד בתורה, זהו כשאין לו פנאי לעסוק בתורה, אבל אם יש לו פנאי, לא נפטר מלימוד התורה בעבור שמחזיק, שהרי לא תהא כהנת כפונקית, שהרי התלמיד חכם עצמו הלומד ביום ובלילה, ושומר המצות ומלמד תורה לאחרים, עם כל זה אם אינו מחזיק ידי לומדי תורה, כאילו עבר על כל התורה כולה, ועליו נאמר ארור האיש אשר לא יקים את כל דברי התורה, כמו שאיתא בירושלמי בסוטה פרק אלו נאמרין, ובמדרש רבא סדר קדושים פרשה כ"ה, למד ולימד, ושמר ועשה, והיה סיפק בידו להוזיק, ולא החזיק, הרי זה בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת, אם כן כמו כן מי שיש בידו להחזיק ומחזיק, והרי הוא יכול לעסוק בתורה ואינו עוסק, דודאי ענוש יענש, ומי פטרו. ואל תשיבני דשם נאמר בהדייא, לא למד ולא לימד, ולא שמר ולא עשה, ולא היה סיפק בידו להחזיק, והחזיק, הרי זה בכלל ברוך אשר יקים את כל דברי התורה הזאת, דיש לומר דהיינו טיפש, שלא למד מקטנותו, והרי הוא אנוס שנשאר עם הארץ, שאינו יודע ללמוד, וכדרשת הש"ס בסוף כתובות, עמי הארץ אינם חיים וכו', א"ל רבי, מצאתי להם תרופה מן התורה על ידי שמחזיקים ידי תלמידי חכמים. אבל מי שיודע ללמוד, אין מקום פטור על ידי שמחזיק ביד תלמידי חכמים, כי אם דוקא בשעה שאינו יכול ללמוד, שטרוד בעסקיו, אבל כשהוא בטל, חייב ללמוד בתורה, ואם לא למד, ענוש יענש. וכן נראה מדברי הרב מהרש"י, בפירוש הירושלמי ובויקרא רבא שפירש לא למד, שאינו יכול ללמוד, יעוין שם.

ושמע מינה, כי הא דמחזיק בתורה הוי כלומד, הוא דוקא כשאינו יודע ללמוד כלל, או יודע ללמוד ואין לו פנאי. וזוהי הלכה פסוקה פסקה הטור ומרן בש"ע שם ביורה דעה ריש סימן רמ"ו והרב הלבוש שם, כי אחרי שפסקו דין חיוב מצות עשה של תלמוד תורה שהיא ביום ובלילה, סיימו ומי שאי אפשר לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד, או מפני טירדות הזמן, יספיק לאחרים הלומדים, ותחשב לו כאילו לומד בעצמו, כמו שפירשו חכמים בפסוק, שמה זבולון בצאתך ויששכר באהלך. הרי לך בפירוש מדברי הטור ומרן והרב הלבוש, כי מה שמהני חיזוק ידי לומדי תורה, הוא כשאינו יודע ללמוד, או כשיודע ללמוד ואין לו פנאי, שהוא אנוס, אז מהני מה שמחזיק ביד תלמידי חכמים כאילו למד, הא לאו הכי לא. וכן כתבתי בעניותי בספרי הקטן תורה וחיים מערכת מ"ם דף מ"ה ע"ב אות קנ"ג סי"א וז"ל, ויתכן לומר לתת טעם על מה שניתנה תורה בחדש תאומים, והוא כלפי מה שראיתי כמה בעלי בתים שברכם ה' בעושר, ומחזיקים ביד לומדי תורה, ואינן נוגעים ספר בידם כלל, באומרם החכם לומד בעדינו, לזה ללמד מוסר, ניתנה תורה בהדש הזה, לרמוז לנו דהגם דהבעלי בתים עם החכם הוא כשני אחים, יששכר וזבולון, לא יסמוך על התלמיד חכם שכבר הוא לומד, אלא גם הוא חייב לקיים מצות עשה של והגית בו יומם ולילה ולקבוע עתים לתורה במה שיודע בבקר ובערב לרבות הלילות ואין צריך לומר בשבתות וימים טובים, כי לא לחכמים לחם, לחמה של תורה בלבד, אלא דבר השוה לכל נפש אדם, אחד המרבה ואחד הממעיט, וכל חייב, אלא כשיעורו מה שהשיגה ידו, עכ"ל. והרי הדבר מוכרח לפי הדין כמבואר בפוסקים ז"ל.

ואני הגבר ראה כמה בעלי בתים עמי הארצות, דעל ידי שהיה בא תלמיד חכם לביתו או שכן תלמיד חכם, נעשו נבונים וחכמים. ופוק חזי למוהר"ר הכהן הגדול ז"ל בספר שבט מוסר פרק מ"ב, מוסר נאה להבעל הבית שאינו רוצה להשכיר ביתו לת"ח, וענין המשכיר תלמיד חכם שיספר לו סיפורים לעבור השעה, וכשאינו עושה כן מגרשו, יעוין שם. ונלע"ד, כמו שאסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ, כן הדר אצל חכם או במבוי ושכונת בית כנסת ובית מדרש, אם לא מחמת סיבה המעכבת אותו. ובכל אופן יבקש האדם להדבק בתלמידי חכמים, כי יראה באמצעות הימים ריוח גדול לגופו, וגם לנשמתו. ואשכחן בזוהר הקדוש סדר טהרה דף נ"ג ע"ב על פסוק, עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר, אל תקרי מאושר אלא מראשו, אינון המכין לאורייתא מראשו ועד סופו. לפי פשט הדברים הוא שאם התחיל אדם אחד להיות מחזיק ביד תלמיד חכם אחד להיות שכן, או מהנהו מנכסיו, או לקחו לביתו בבית מדרשו ללמוד, לא יהיה דרך עראי לזמנים, לשנה ולשנתים, ואחר כך חוזר בו, אפילו לוקח אחר, אסור, כי כיון שהתחיל במצוה להיות מחזיק אותו, למה יחזור בו, ובאופן זה יהיה אופן להחזיק כל ידי לומדי תורה, בהיות שבעל הבית אחד יחזיק לתלמיד חכם אחד. ועל דרך שכתב הרב מוהר"מ די לונזאנו ז"ל, הביא דבריו הרב המ"י פרק קמא דפסחים כיעוין שם. גם מה שכתוב שם בזוהר הקדוש אינון דמטילין מלאי לכיסן של תלמידי חכמים, אינון תמכין לאורייתא מרישא ועד סיומא דגופא, וכל מהימנותא ביה תליא, ואתמך וזכי לבנין דיתחזון לנביאי מהימני עכ"ל. הכוונה מ"ש, אינון תמכין לאורייתא מרישא ועד סיומא דגופא, היינו כמו שאיתא בירושלמי בסוטה פרק אלו נאמרין ובמדרש רבא סדר קדושים וכמו שכתבתי לעיל, לא למד ולא לימד, לא שמר ולא עשה, ולא היה סיפק בידו להחזיק, והחזיק, הרי זה בכלל ברוך אשר יקים את כל התורה הזאת. הרי שהמחזיק ידי לומדי תורה הוה ליה כאילו קיים כל התורה כולה. אם כן אני אומר, דאדרבא כי אם בא יבוא מידו שהוא עשיר שברכו ה' ויש לו חצרות ובתים, ישאלם בתורת שאלה לשנה או לשנתים לתלמידי חכמים עניים בחינם, בלא שרירות. וכבר מצינו בעירובין דף פ"ה ע"ב, כגון חצרו של בוניים בן בוניים, ופירש רש"י, עשיר היה ומשאיל בתים בחצר לאחרים, וע"ש. וזו כוונת הכתוב בירמיה סימן כ"ב, הוי בונה ביתו בלא צדק וכו', כי צריך הבונה ביתו להיות מיסד בית אחד לדור בה איזה תלמיד חכם בחינם, או עני חשוב בתורת צדקה, ואהני ליה להיות משגיח על חצרו ובני ביתו. והיינו מה שאיתא שם סימן ל"א, יברכך ה' נוה צדק, דיגור באהלך תלמיד חכם או עני חשוב, והוא צדקה בכבוד. וזהו הכונה מה שאנחנו אומרים ביהי רצון בקידוש החדש, לקיים לנו את כל חכמי ישראל [דף ען וכו', בכל מקומות מושבותיהם וכו', כי אנחנו מתפללים בעד התלמידי חכמים כי מלבד שיהיה להם קיום והעמדה, על דרך מה שאמרו רז"ל ואת כל היקום אשר ברגליהם, גם שיהיה להם קיום והעמדה בכל מקומות מושבותיהם, שלא יצטרכו ללכת מבית לבית, ובפרט כשאין להם יכולת לפרוע השכירות, כי מוציאים אותם מהבית. לזה אנחנו מתפללים, לקיים לנו את כל חכמי ישראל בכל מקומות מושבותיהם, כי טלטולא דגברא קשה, והוצאה יתירה להוליך משאיו וכל ביתו ממקום למקום, ושפיכות דמים שגרשוהו מהבית בשביל שלא פרע השכירות, ומקיים בזה, ותנו כבוד לתורה ולומדיה, וזה פשוט,

עוד הן בה, דמקיים עושה צדקה בכל עת, דשאלו בגמרא וכי אפשר לו לאדם לעשות צדקה בכל עת, והרי איתיה במציאות, כגון דא, דאפילו שישן, עושה צדקה, דבביתו דר תלמיד חכם או עני. ועוד יש לפרש דרך צחות, אומרו עושה צדקה בכל עת, עם מה ששמעתי בעשיר בעירנו אזמיר יע"א רודף צדקה וחסד, שבא אצלו תלמיד חכם לבקרו, ושאל העשיר מהתלמיד חכם הנזכר שיראה בכלי השעות שלו כמה שעות מהיום הוא, והשיב לו התלמיד חכם כי אין לו כלי השעות, ובאותה שעה הוציא העשיר הנזכר הכלי השעה שלו מחיקו, ונתנה להתלמיד חכם מתנה גמורה, הרי שעשה העשיר הנזכר צדקה בכלי השעות אשר כל העתים נתונים בתוכה. וזה אומרו עושה צדקה בכה עת, בכל עת דייקא, שהוא בכלי אשר כל עת תלויים בו. עוד יש לפרש על זה הדרך, כי לפעמים, יש חולים בר מינן, שמצווה להם הרופא לתת להם מאכלים ומשקים לרפואה ונותן קצבה ושיעור לשעות בכל שעה ושעה שיאכל אותה רפואה או ישתה אותה הרפואה, ואין לו כלי השעות לראות, אם כן המשאיל לו כלי השעות לחולה כדי שיראה בו בכל עת ועת, לצדקה ולחסד רב יחשב, א"כ, ז"א עושה צדקה בכל עת, כי בכלי השעות אשר בו תלויים כל עת ועת, הוא עושה צדקה בכל עת שרואה בכלי השעות.

אי נמי יש לפרש, עושה צדקה בכל עת, כי אדם שנותן לעני דבר מוכן, כלבוש ללבוש ומזון מוכן לאכול, עושה צדקה בכל עת ועת, ולית בו שום שהייא ועיכוב, מה שאין כן כשנותן לו מעות, כי המעות צריך לצרפם ולחלקם, כמו שאמרו בגמרא בתענית דף כ"ג ע"ב במעשה דאבא חלקיה, דמקרבא הנייתה, יעוין שם. ואין צריך לומר אותם הנותנים לצדקה מעות חסרים ומזוייפים, דלא מיבעיא אם חלק וזכות הצדקה לעני, הוא דרך משל חמשה אריות, וכשנותן דבר מזוייף או חסר, נגרע מאותו ערך ומאותו סכום שהיה ראוי ליתן, דהוי גזלת העני בביתו וברשותו, אלא אני אומר, אפילו אם מה שנותן לו חסר או מזוייף הרי הוא שוה לערך ושיווי כפי מה שהיה ראוי או נדר או דמחוייב ליתן, עם כל זה מאחר שהעני טורח לילך ממקום למקום, ובחסר ומזוייף לא יש קצבה ידועה, כי זה אומר בכה וזה אומר בכה, והרי הוא מצטער על זה לילך ממקום למקום עד שמוציאו, נראה לע"ד כי יש לו עונש על זה, כי כן אמרו בסוכה דף מ"ט ע"ב, אין הצדקה משתלמת אלא לפי גמילות חסד שבה. ופירש רש"י, שלא יטרח העני ויצטער. כי כן הדרך הנכון של עושה צדקה, להיות נותן לעני ולתלמיד חכם, (כשנותן, יתן לו) מעות יפות העוברים מהרה בשוקא חריפא, באופן שלא יצטרך לטרוח בהם כדי להוציאן, וזה אומרו עושה צדקה בכל עת, כי הצדקה שיעשה יהיה דשייכא בכל עת. וכמו שהזהירו הפוסקים לתת לעני דבר המובחר, ואסמכוהו אקרא וכל מבחר נדריך ואם זה עושה כך עם ת"ח, יגדל עונו דמבטלו מתלמודו באותן השעות. ואם כן הירא את דבר ה', ונדבה רוחו לתת מנת לתלמיד חכם נצרך, או לצנוע ועני, לא יתן מעות דקשה להוציאן, ולא מבעייא מטבעות חסרים ומעות מזוייפות דהוא איסור גמור, אלא אפילו דינרים וזהובים ישנים, דאינן עוברין בשוקא חריפא, דערכם אינו ברור, לא יתן, אלא זוזים העוברים בבעלי החנויות. ובזכות זאת לא יחסרו משנותיו כלום, ואדרבה יוסיפו לו שנות חיים.