שפת אמת/קרח

<< · שפת אמת · קרח · >>

קרח

תרל"א

ב"ה קרח בזוה"ק קרח חלק על שלום ושבת ע"ש. דאיתא מהו שבת שמא דקוב"ה. כי הקב"ה נקרא שלום לאשר לכל הנבראים נמשך חיות מנקודה אחת שנק' שלום ששלימות הכל בנקודה הנ"ל מהשי"ת המחי' כל. ואיתא קוב"ה לא יתיב על כורסיא יקירא עד דאתעבידת ברזא דאחד והוא בשבת שכל הנבראים עולים ונכללים בנקודה זאת שנק' רזא דאחד שהוא חיות פנימי שבכל הנבראים ובשורש הכל רק נקודה א' ונק' רזא דאחד. ופי' דאתעבידת שנמשך האחדות תוך המעשה וימי העבודה ומלאכה. וכמ"ש לעשות את השבת למשוך הארת השבת לימי המעשה כמ"ש במ"א. ויש ללמוד מק"ו דלא יתיב כו' מכש"כ ששום אחד מישראל לא יוכל לקרב עצמו בלי ביטול לכללות ישראל שעי"ז יוכל להבטל ולהכלל בשורש חיות הכל כנ"ל. וכבר נודע כי מחלוקת קרח שרצה שכל אחד כפי מדריגתו וכחו בעבודת השי"ת יזכה לו לעצמו. ולא כן הי' רצונו ית' רק להיות כלל ישראל ולהם כה"ג אחד מזבח א' כו' שיתקשרו הכלל ביחיד הדור. ועבודת כל אחד יהי' בטל להכלל והכלל בפרט הנ"ל. ואמר כל העדה כו' קדושים כו'. ובזוה"ק כהן קדוש לוי טהור. כי קדוש הוא מתחלתו. וטהור בא מעבודתו לדחות הטומאה כמ"ש מי יתן טהור מטמא. והשי"ת בחר באהרן הכהן להיות קדוש מרחם הוא וזרעו עד סוף כל הדורות. ואין זה מעבודתו רק מה שנתן לו השי"ת. וכ"כ בספרים על עבודת מתנה אתן כו' כהונתכם שהם נשמרים מהשי"ת שלא יבואו לידי שום טומאה כלל. ועל ידיהם נמשך קדושה לכלל ישראל. ומ"ש כולם קדושים אמת הי' אבל הי' בכח שדביקים באחדות הקדושה ע"י אהרן כ"ג שנקרא קדוש כמ"ש [דה"י א' כ"ג] ויבדל כו' קדש קדשים. וז"ש מרע"ה ואהרן מה הוא כי כל שבח אהרן שהי' מוכן לקבל השפעת קדושה מהשי"ת בלי שינוי. כמ"ש ויעש כן שלא שינה. אבל לא לשתף כח עצמותו כי ידע תמיד שהוא רק כלי מוכן לקדושת השי"ת. ולא הי' טעם כלל לקנאת קרח כי אדרבא בחי' אהרן הוא הביטול לגמרי וז"ש ואהרן מה הוא כו'. וגם אמר המעט מכם כי הבדיל כו'. שע"י שהי' קרח טועה וחשב כחי ועוצם ידי כו' לכך נתקנא. אבל אם הי' יודע שאין שום אדם יכול לגשת לעבודת הקודש רק ע"י שהבדיל הקב"ה הלוים לקרבם אליו. ממילא הי' מבין ומאמין כי כן נכון בדרך זה להיות בטל אל הכלל. כי אם יהי' כל אדם זוכה כפי מעשיו לא יהי' כח לשום ברי' לגשת אל עבודת הקודש כנ"ל:

ובמדרש אח נפשע מקרית עוז כו'. כי ע"י שפשע ומרד קרח בעיקר העוז והכח שהי' לו באמת רק ממרע"ה שהשפיע עליו בכלל ישראל להיות קדוש כמו שהי'. ומרד כמ"ש ויקח קרח ואתפליג כמ"ש בזוה"ק לקח לגרמי'. כי מי שנתבטל לגמרי לכח וחיות השי"ת אין לו מה ליקח. וע"י פרישתו ניטל ממנו מה שהי' לו כי כל אדם צריך לחזק עצמו בחיותו מהשי"ת כמ"ש עוז לו בך וכתיב יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה כו'. שעי"ז מברר חיות הפנימי ומדבק עצמו בהשי"ת. שהוא בשורש החיים שנמשך מהשי"ת לכל הנבראים בחי' שלום ושבת כנ"ל:

קנאה כו' מוציאין את האדם מן העולם. ונלמד מקרח שנתקנא כי מי שדבוק בפנימיות החיות ממילא יש לו דביקות לכלל ישראל כי בשורש מיוחדים כל בנ"י. וז"ש בגמ' בשבת בגר שאמר גיירני כל זמן שאעמוד על רגל אחד אלמוד כל התורה כו' ואמר לו הלל ואהבת לרעך עיקר התורה אידך פירושא כו'. כי כלל התורה להיות האדם דבוק בחיות הפנימית והיא התורה. כי כל הנבראים מאותיות התורה. כמ"ש באורייתא ברא קוב"ה עלמא. וכן שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה על פסוק פקוד יפקוד כו' והעליתם כו' עצמותי כו'. כי להיות דבוק בפנימיות הוא בחי' יוסף שומר הברית והיפוך כתיב רקב עצמות קנאה כו' עכ"ד בקיצור. והוא כנ"ל כי העיקר להיות דבוק בפנימיות החיות. והוא פי' זכירה דכתיב למען תזכרו כמ"ש במ"א. ואז באמת כל מעשיו וכל הזמנים הכל אחד. כי השורש הוא נקודה מהשי"ת למעלה מהזמן. וז"ש שילמוד כל התורה כו' רגל אחד. והוא להמשיך בחי' אחדות וחיבור גם להרגילות. והשיבו ע"י אהבת ישראל כנ"ל. ולהיפוך קנאה מוציאין מן העולם פי' שלא יוכל להתקיים בתוך ההעלם שהעצה רק להתדבק בנקודה הנעלמת שבעוה"ז נסתרת כנ"ל:

תרל"ה

במדרש אח נפשע מקרית עוז ה' עוז לעמו יתן כו' יברך עמו בשלום. דאיתא בזוה"ק קרח פליג על שלום כו' ולית עלמא אתקיימא אלא על שלום ושבת אקרי שלום כו'. כי באמת שורש הכל אחדות אחד כי השי"ת ברא הכל רק שבעוה"ז יש פירוד. וזה עצמו ענין הבריאה כמ"ש מקודם היה הוא ושמו אחד כו'. ובאמת הקשו החוקרים איך יבוא מאחד המיוחד דברים מפורדים. אבל באמת על ידי השבת מתקיים הבריאה כי באמת התורה מקיים הכל ובאורייתא ברא קוב"ה עלמא. פי' ע"י שכל א' מבטל כל מעשיו לקיים משפט התורה עי"ז נעשים אחד כמ"ש ז"ל ע"פ עושה שלום במרומיו שר מים ואש ביחד ועושין שלום כדי לעשות רצון המקום. כמו כן הצדיקים ע"י שכל אחד מבטל את כל אשר לו בעבור רצון הבורא על ידי זה מקיימין העולם. והוא פשוט מצות שבת שמבטל כל אחד מעשה ידיו ואינו עושה מלאכה ובזה נעשה שלום וזה מקיים העולם. וכשיש זה השלום ממילא מתעלה כל הבריאה לשורש האחדות והיא התורה שנותנת חיים לכל הבריאה ונקראת עוז. והשלום והשבת קרית עוז שהוא הכנה אל התורה שנק' עוז. ולכן בשבת ניתנה תורה לישראל. ובמשנה כל מחלוקת שהוא לשם שמים סופה להתקיים. הוא ג"כ כנ"ל שכל אחד יש לו דיעה מיוחדת ואין דיעות בני אדם שוה. אך כשכל אחד רצונו לשמים בזה מתאחדין להיות אחד. וכן ימי המעשה שכל אחד עוסק בעבודה מיוחדת הן בגשמיות או בתורה ועבודה שיש ג"כ מחלוקת כמ"ש זו מחלוקת הלל ושמאי. וכשהיא לשם שמים סופה להתקיים פי' לבוא לאחדות והוא בש"ק שסוף כל מעשים הנעשים בימי המעשה לש"ש יש להם עלי' בש"ק כנודע. ואיתא איזהו מחלוקת שאינה לש"ש זו מחלוקת קרח ועדתו. אף כי נראה שרצה קרח להיות כה"ג ועובד ה'. עכ"ז לגרמייהו הוא. כי גם מי שרוצה לתקן עצמו לעלות למדריגה אינו נקרא לשם שמים. אף כי גם זה טוב הוא. כן נראה לכאורה. מ"מ כשהוא במחלוקת צריך להיות ממש לשם שמים בלבד ואז ניתקן לבוא לאחדות. אבל ביש בו קצת נגיעה צריכין להיות רק בשלום. [כי בודאי אם הי' כוונת קרח רק לשמים הי' מכיר האמת והי' חוזר בו וז"ש שאם אינו לשם שמים אין סופו להתקיים פי' שאינו בא לאחדות ונשאר במחלוקת ונמצא נכרת ונאבד מהכל כנ"ל]:

בפסוק המעט מכם כו' לכן אתה וכל עדתך כו'. אין מובן הלשון לכן מה טעם הוא לזה. אך כי מרע"ה הראה לו שטועה עצמו. כי אם הי' קרח רואה האמת שמדריגת הקדושה אשר יש לו אינו בא מכחו ועוצם ידו. רק מכלל ישראל אשר הקב"ה בחר בהם ונתן קדושה מיוחדת לכהן לוי וישראל לכל אחד כפי מדריגתו א"כ לא הי' מתקנא באהרן. אך כי נתגאה קרח שבמעשיו זכה לזה לכן לא האמין שיזכה אהרן בכח עצמו להיות כה"ג. וקרח אמר כל העדה כולם קדושים. ומרע"ה אמר אשר יבחר ה' הוא הקדוש. ושניהם אמת כי יש קדושה בכלל ובפרט והוא כלל הצריך לפרט כי בודאי ע"י הנבחר מהשי"ת נמשך קדושה לכל הכלל וכולם קדושים שקבלו הדיברות כו'. ובאמת קדושה זו בא ע"י מרע"ה כמ"ש וקדשתם היום ומחר. וקרח שכח מזה שעיקר הקדושה אשר לו נמשך רק ממשה רבינו ע"ה ואהרן כה"ג. וז"ש ויקח כו' שלקח לעצמו. וז"ש נפשע מקרית עוז שחלק עצמו מעיקר תוקף הכח אשר הי' לו רק מהם וחלק עליהם:

תרל"ו

במשנה כל מחלוקת שהוא לש"ש סופה להתקיים זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים זו קרח וכל עדתו. דיש ב' דרכים בעבודת הבורא אחד עפ"י הדין מי שמיישר כל מעשיו וזוכה בדינו. ואחד עפ"י חסד הבורא. פי' שזוכה במעשיו שיעשה השי"ת עמו החסד. וגם שיכול לקבל חסד עליון שלא לבוא עי"ז ח"ו להתנשאות וש"ד. ולזה האיש מתנהג עמו הקב"ה בחסדו. ונודע שאהרן הכהן הוא המיוחד לבחי' החסד. והלוים בדין. אך באמת עולם חסד יבנה וא"א להתקיים בדין כמ"ש ז"ל עלה במחשבה במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מדה"ר הרי שא"א להתקיים במדה"ד בלבד. והטעם כי העוה"ז אינו בשלימות וע"כ יש בו חסרון. ובכוונה ברא השי"ת כן שלא להיות הקיום בשלימות בלי עזר עליון. וכמו בגשמיות נברא צד צפון פרוץ כידוע שמג' רוחות העולם סתום וצד צפון פתוח הכל להראות שאין לעולם קיום מצד עצמו. אך הקב"ה הוא שלימות העולם.. וזה בחי' ש"ק שנק' שלום כידוע בזוה"ק בע"ש ביה"ש נבראו מזיקין ורצו לשלוט בעולם רק שהקב"ה השפיע קדושת ש"ק ונשבתו המזיקין. והיינו שסוף ימי המעשה הוא בחסרון שחסר השלימות. וע"ז אמרו מה הי' העולם חסר מנוחה פי' השלימות ובא שבת והשלים. ופי' הענין שהשבת מעלה כל הבריאה לשורשו והתחלתו. נמצא קודם שבא הגמר שהי' שולט המזיקין כיון שהגמר חסר בא שבת ומעלה הכל אל ההתחלה. וז"ש כלי מחזיק ברכה שלום. פי' שכיון שהגמר חסר הרי הכלי כמו שיש בה נקב וכמו צד צפון שפתוח. וע"י שהשבת מדביק הכל לשורשו נעשה כלי שלם ומחזיק ברכה. וזה עצמו ענין פי הארץ לבלוע קרח שנברא בע"ש ביה"ש. פי' כיון שרצה קרח להתנהג רק עפ"י דין קפץ עליו רוגז הגיהנם שהוא הצד צפון שנאמר מצפון תפתח הרעה כנ"ל שאי אפשר להתקיים במדה"ד בלי השתתפות חסד עליון. ומחלוקת ב"ש וב"ה ג"כ באופן זה כידוע ששמאי יורד לעומק הדין כמ"ש מחדדין טפי. וב"ה וותרן וענותן הי'. אך ב"ש כיון שהי' כוונתם רק לש"ש. זה המכוון שהי' לשם שמים שיתף עמו מדה"ר פי' שידעו שאעפ"כ צריך למדת החסד ג"כ וכמ"ש בגמ' לא נמנעו זה מזה אעפ"י שאלו אוסרין ואלו מתירין כו'. אבל קרח רצה לירד לעומק הדין וערער על הכהונה שהוא מדת החסד לומר שאינו צריך לחסד לכן לא הי' יכול להתקיים. וזה י"ל פי' המעט מכם ויל"ד דהול"ל המעט לכם. אך זה הראה להם מרע"ה שמה שהם סוברים שעפ"י דין יזכו למדריגת הכהונה הוא א"א. כי המעט מכם מה שזוכין במעשיכם לבחי' לוי' זהו ג"כ רק בצירוף חסד עליון ובקשתם גם כהונה עפ"י דין והוא בלתי מתקיים:

ועל פי פשוטו יש ללמוד דרך איש הישר בעבודת הבורא כל שעולה מדריגה יותר. יודע חשיבות כל דבר קטן. שהרי מרע"ה שהי' כמה מדריגות למעלה מהם הבין חביבות בחי' הלוי' שניתן להם מהשי"ת. והם התנשאו. והי' זה להראות להם על אשר אמרו ומדוע תתנשאו כו' הראה להם כי אעפ"י שזכה לכל אלה המדריגות חביב בעיניו כל דבר קטן וגדול בעבודת הבורא ולכן זכה לכל זה. לאפוקי הם שמיד זלזלו בשירות שלהם וביקשו יותר:

ואהרן מה היא כו' פי' שזה הי' בחי' אהרן הכהן איש חסד פי' שיכול לקבל החסד כראוי. וז"ש עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת. פי' כיון שבחי' אהרן רק במתנת עליון לכן א"י לשלוט בו שום פני' והזר הקרב יומת אבל מי שבא לזכות עפ"י דין צריך לשמור עצמו מאוד ולצרף לזה בקשת רחמים רבים מהשי"ת:

מה שביקש מרע"ה דוקא לענשם בענין זה שאמר אם לאו יברא עתה וכי לא הי' יכול לעונשם בעונשין שנבראו כבר במעשה בראשית. וי"ל עפ"י מ"ש חז"ל וקרח שפקח הי' ראה שלשלת גדולה יוצאה כו'. וקשה הלא גם הוא ידע שיכולין בניו לשוב בתשובה. אכן יראה ודאי הבין קרח כי לפי גדולתן של בני קרח אח"כ אם הי' נשאר להם החטא מאביהם שנטה מדרך האמת לא היו יכולין להיות במדריגה זו העליונה. כי מכל חטא האדם נשאר לדורות מעט כמאמר פוקד עון אבות כו'. ובני קרח הי' מעלתם גדולה מאוד. ולכן הי' מוכרח להיות יורד חיים שאולה ואז לא ירשו בניו מחטא שלו כלום ונשתנה עליו סדרי בראשית. ולכן נכשל קרח שלא עלה על דעתו להיות שינוי סדר העולם בעבורו. לכן סבר שהאמת אתו. ויש רמז לזה במסורה שהביא בעל הטורים ופקודת כל האדם יפקד כו' שלא ישאר העונש לבניו כמ"ש פוקד עון אבות כו' ע"ש. ויובנו הדברים יותר עפ"י דברינו. לכן נאמר ויאבדו מתוך הקהל. פי' שכל מי שמסתלק מעוה"ז במיתה יורשין בניו מקומו ונשאר כחו בכלל הקהל. אבל הם שירדו חיים נאבדו הם ומעשיהם מכלל הקהל כנ"ל:

תרל"ח

במדרש אח נפשע מקרית עוז. כי עיקר הכל התורה. וכל שכל וחכמת האדם וגם היגיעה בעבודת הבורא ית' וקיום מצותיו הכל עצות איך להתדבק בתורה ולזכות לסיוע עליון לכן נק' התורה עוז. וכן הבורא ית' שהוא מעוז לחוסים בו ותוקף האדם להתחזק בו ועל ידי המעש"ט והיגיעה זוכין לזה. ובודאי הי' קרח עובד ה' וחכם גדול. אבל בזה שסמך רק על חכמתו ומעשיו נק' מרידה בתורה ובה' ית'. והנה מרע"ה נק' איש אלקים והוריד תורה משמים והיו כל מעשיו פעולות משורשות בשרשם ממש. לכן אין חידוש שבודאי הי' התנגדות עליו בזה העולם כי לית כל מוחא סביל דא. ואהרן הכהן אשר השי"ת בחר בו ובזרעו אחריו להיות כלי מוכן לעבודה בלי ספק בשורש נשמתו הוא איש מיוחד קודש קדשים. וקרח תלה הכל בעבודה חיצוניות בעוה"ז כמ"ש במד' טלית שכולה תכלת כו'. כי באמת טעם מצות תכלת שדומה לרקיע כו' ומה"ט כולה תכלת אינו דין שתפטור. אבל באמת אינו כן כי המצות הם רק רמזים לדברים עליונים והם משורשים בתורה הקדושה שנעלמה מעיני כל חי וההתעוררות שבא מלמעלה ע"י מצות התורה הם הרבה מאוד מכל פעולות שבכח האדם למטה. ואף שיש לכל מצוה טעמים גם בעוה"ז אבל שורש המצוה הוא העיקר. נמצא פשע קרח בעיקר השורש ואחז עצמו בטפל ועשה ממנו עיקר. וז"ש ויקח קרח שלקח והפריש עצמו מהשורש כי עיקר עבודת האדם יש לו עלי' ע"י שמבטל אח"כ הכל להבורא ית' ואז באמת החכמה והיגיעה מסייע להיות עליות שונות. אבל המדבק עצמו במעשיו לא נשאר בידו כלום. וזהו ענין השבת קודש. לכן כתב בזוה"ק שקרח חלק על שבת. ואיתא במשנה מחלוקת לשם שמים מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לש"ש קרח וכל עדתו. והנה בית שמאי מחדדין טפי אעפ"כ הלכה כרבים כידוע ששמאי עמד ביותר על קו הדין ודקדוק המשפט בפרטות. אבל התורה בכלל נמשכת אחר דעת הלל. וע"י ששמאי ביטל עצמו להתורה מחלוקתן מתקיימת. וא"כ גם קרח הי' מוכן להיות מחלוקת על אהרן ואם הי' מבטל עצמו להתורה שהיא האמונה במשה רבינו ע"ה הי' מתקיים המחלוקת והי' נשלם ההלכה על ידי שניהם. ועיין בזוה"ק ושורש הענין שבכללות הי' אהרן הנבחר והפרט צריך להיות בטל אל הכלל. וזהו ג"כ אות המטה פרח מטה אהרן להודיע כי בחירת אהרן הוא בשורש עליון לא ע"י הכנת מעשיו בלבד. ומ"מ נאמר בתוך מטותם כי ע"י הביטול שהם מבטלים עצמם לאהרן יש לו עלי' זו בשורש העליון מאוד נעלה. וז"ש ואהרן מה הוא כי אהרן לא הי' בו דבר רק מאמר המשנה אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה זולת זה לא נמצא בו דבר רק כלי מוכן לקבל השפעה עליונה כפי אשר יהי' הרוח ללכת. כי השי"ת יודע לבחור מי שיעמוד לפניו לשרתו ולעבוד עבודתו ית':

תרל"ט

במדרש אח נפשע מקרית עוז. התורה נקראת עוז כמ"ש ה' עוז לעמו יתן. קרית עוז הוא הכח שהוכן בבנ"י לקבל התורה והשלימות הזה שנא' עליו יברך את עמו בשלום והוא כלי המחזיק ברכה וזה השלימות הי' פעולת מרע"ה שבכחו התיישרו בנ"י עד היותם אגודה אחת מוכן לקבל התורה וע"ז נאמר ויהי בישורון מלך בהתאסף כו' אז הכנה להתורה כמ"ש הקהל לי את העם ואשמיעם כו' וכ"כ ביום הקהל כו'. ולכן בשבת ניתנה תורה ע"י דבי' מתאחדין ושורה אז פריסת שלום כו'. ובדור המדבר הי' בפועל ענני כבוד. ואמת כי יש לכל אחד מבנ"י חלק בתורת ה' בפנימיות חלק נשמתו. אכן להמשיך הארת התורה בהתלבשות הזה שירגישו נפשות בני ישראל בעודם בעוה"ז הארת התורה זה הי' צריך הכנה רבה עד שנתקיים בפועל וירד ה' על הר סיני ונתלבשה התורה בלבושי סיפורים וענינים אלו המובנים גם בעוה"ז. וממילא ע"י לבוש הזה יוכל כל אחד להשיג עד שיתדבק מי שראוי בחלקו הפנימיות. וקרח שחלק על מרע"ה ניטל ממנו השלימות הזה. ואם כי הי' בו חלק פנימיות התורה לא הי' לו מציאות בזה המלבוש לכן ומדינים כבריח ארמון כנ"ל:

בפסוק והיה האיש כו' מטהו יפרח והשכותי כו' וצריך להבין למה יוסר בזה תלונות בני ישראל. והענין הוא להודיע לבנ"י כי לא מצד עבודת אהרן נבחר מכלל בנ"י. וכן הלוים אם כי היו צדיקים גדולים שזכו לזאת המעלה. אבל המעלה הזאת הוא מתנה מאת המקום ב"ה באהבתו לבני ישראל הוכן כלי מובחר והוא אהרן משרת עליון והשי"ת שלח מלמעלה כלי זו וזה שמטהו יפרח הוא סימן כי הוא כלי דבוק בשורשו ועושה פירות בדביקות וחיבור שיש לו בביהמ"ק וממילא ע"י זה סרה קנאתם כיון שהוא מצד מתנת עליון. כמ"ש ואהרן מה. וזה שרצה משה רבינו ע"ה לברר אצל בני לוי המעט מכם כי הבדיל כו'. שכל הבדלתם הוא ג"כ רק מתנה עליונה. וקרח ועדתו עלה על דעתם שהוא מצד עבודתם ולכן הי' שייך בזה קנאה. ולכך ע"י נסיון המטות השכותי כו' את תלונות בני ישראל כנ"ל:

תר"מ

במדרש אח נפשע מקרית עוז. כבר כ' במ"א כי קרית עוז הוא התכללות כללות בנ"י לקבל התורה שנק' עוז. והוא שלום כלי מחזיק ברכה. וגם זאת מתת אלקים הוא כמ"ש עוז לעמו יתן כו' יברך כו' בשלום. והכלל כי בעוה"ז חסר השלימות וסוף הכל צריכין לסייעתא דשמיא כמ"ש לאל גומר עלי. והשי"ת באופן זה ברא העולם למען ידעו כי הוא המלך שהשלום שלו. וז"ש וירא אלקים כו' כל אשר עשה הוא הכלל. טוב מאוד. אם כי עדיין הי' חסר המנוחה שהיא השלימות וגמר הבנין כמ"ש באתה מנוחה ונגמרה המלאכה עכ"ז כתיב טוב מאוד זאת ההכנה ולא הי' חסר רק הגמר שזאת מוכרח להיות בא מלמעלה בסיוע אל ית' כנ"ל. לכן דרשו ז"ל מאוד זו מיתה. כלומר זה שסוף הכל צריכין אל הביטול אליו ית' זה טוב מאוד כנ"ל. ולכן נברא פי הארץ בע"ש ביה"ש כי הזמן אז להתקשר המעשים אל השורש שהוא השלימות כנ"ל. וקרח מרד בזה השלימות כי רצה ליקח בעצמי ולא לבטל עצמו אל הכלל כמ"ש לקמן באורך. לכן החסרון הדבוק בעצם עוה"ז והוא נק' פי הארץ כלומר שמשתוקק הבריאה לקבל השלימות והוא מנע השלימות לכן בלע אותם: וכתיב עושה שלום במרומיו דרשו חז"ל גבריאל שר של אש ושר של מים ע"י ציווי הבורא ית' נעשה שלום ביניהם. פי' ע"י שמבטלים עצמם אליו ית' אף כי הם בחי' מחולקים. השלימות מחבר אותם. וכן צריך להיות אצל בנ"י אם כי יש לכל אחד ענין מיוחד אך ע"י הרצון לשמים וחפץ כ"א לבטל עצמו אל אמיתות רצונו של הקב"ה. זה הרצון מחבר אותם להיות אחד. ואם הי' קרח כן לא הי' נפרד מהכלל. וכבר כ' במ"א באורך:

בפסוק המעט מכם. והול"ל לכם. אכן זה הדיוק הי' החטא של קרח שכתיב ויקח קרח. כי הי' לו נגיעה לגרמיהו. ובאמת עיקר בחירת אהרן כה"ג הי' ואהרן מה כי לא הי' לו שום פני' רק לקבל השפעת קדושה מהבורא ית' לבנ"י לכן בחר בו השי"ת להיות כהן משרת. וכל הממונה על כלל ישראל צריך שלא יהי' לו שום נגיעה בעצמותו כלל. ומזה עצמו הראה לקרח שאינו ראוי להיות כהן. וגם הבדלה ראשונה שהבדילו להיות לוי ג"כ יהי' נאבד ממנו. כי אם הי' כוונתו לשמים להעלות את בני ישראל כפי עבודתו כמ"ש לעמוד לפני העדה לשרתם. היו רואין כי די להם בזאת השירות. וזהו מכם ולא לכם:

אמו"זל הגיד בשם הרב מפרשיסחא ז"ל לראות איך המתנגדים על הצדיק בוחרים לדבר עליו דוקא במדה המתוקנת אצלו ביותר. כאשר אמרו ומדוע תתנשאו והכתוב מעיד והאיש משה עניו מאוד כו' ויש להוסיף על דבריו כי ע"י שהי' ברור לבו של מרע"ה בענוות לכן לא הי' חש להתנהג בדברים שהי' נראה לגאים לומר עליו שמתנשא עצמו, כי לא הי' מציאות ענין גיאות אצלו ולכן לא הי' ניכר בעיני ההמון בחי' הענוות שבו. והכלל בכל דבר עיקר הוא הפנימיות, ועל קרח נאמר ורקב [גי' קרח] עצמות קנאה כי הי' חסר לו הפנימיות. ומרע"ה ואהרן היו הפנימיות הדעת של בני ישראל והם האירו לכל בנ"י ונתרוממו כמ"ש המאור מחזירן למוטב. וקרח ועדתו נתדבקו בחיצוניות בלבד והי' נראה כל מעשיהם טובים מאוד. אבל אהרן הי' נראה איש פשוט ובאמת הי' לו הפנימיות וע"ז נאמר שתולים בבית ה' בחצרות כו'. וזה הי' סימן המטה להראות כי פנימיות שלו דבוק בשורש ודו"ק כי קצרתי בענין זה:

תרמ"א

במדרש אח נפשע מקרית עוז. כבר כ' במ"א. והכלל כי השלימות שהוא הכנת המקבלים להיות כלי מחזיק ברכה גם זה מהבורא ית' כמ"ש עוז לעמו יתן יברך את עמו בשלום. שהוא קרית עוז בחי' תורה שבע"פ חיי עולם נטע בתוכנו. ונק' מלך שהשלום שלו שא"א לשום בריה להשיג השלימות רק בסיוע עליון. וכתיב עושה שלום במרומיו אם כי אין למעלה לא קנאה ולא שנאה אעפ"כ אינם יכולים להשיג השלימות רק בסיוע ה'. וזה הי' חטאו של קרח שערער על אהרן הכהן שהי' בחי' החסד ורצה לגמור הכל עפ"י דין וזה א"א כמ"ש ראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מדה"ר וכתיב עולם חסד יבנה. לכן איתא כי קרח פגם בבחי' השלום. אם כי אמר כל העדה כולם קדושים וכ"כ ויקהל עליהם קרח שנראה שהחזיק רק בעד הכלל. אבל עיקר החטא כי רצה לבוא להשלימות בעצמו. וזה חטא כי הכל הוא בחסד עליון. ואהרן הכהן הי' עמוד השלום ע"י הביטול אליו ית' דכתי' ואהרן מה הוא. וזה העדות על הבורא ית' כי כלל ישראל הם נשגבים וגבוהים עד מאוד וכל כח שלהם מסרו ליד השליח הוא אהרן עובד ה'. ומכלל ישראל הי' לו זה הכח להיות משרת לה' ית' לבטל עצמו מכל וכל. וע"י זה הי' בכחו להרים כל בית ישראל לדבק אותם בשורש העליון. וזה הי' העדות של המטות מטה אהרן בתוך מטותם שהי' כחו מכלל ישראל. ומטהו יפרח הוא עדות שהוא מקושר בשורש ויכול להטות כל הדבקים בו להביא להם חיות. וזהו מטהו יפרח כי כל צדיק שזוכה במעשיו אין בן כח להביא הארה וחיות לכל הדבקים בו. אבל הזוכה לחסד עליון ממשיך חיות גם למטה עץ. ובודאי הי' איזה נקודה קדושה בקרח. רק שהי' צריך לבטל עצמו להאמת כמ"ש במ"א המשנה כל מחלוקת שהיא לשם שמים הלל ושמאי ושאינה לש"ש זו מחלוקת קרח. וגם זה פי' עושה שלום במרומיו המרוממים אותו ית' וכל מחלוקותם לשם שמים כי זה אש וזה מים אבל כל מגמתם לגמור רצון עליון אז עושה בהם שלום. ומרע"ה אמר ואת אשר יבחר בו יקריב אליו דנראה הלשון כפול. רק י"ל שאמר אם יהי' רצונו ית' לבחור עוד גם בקרח ועדתו כך הוא רצוני. אם כי ידע באמת כי שקר בימינם של קרח ועדתו עכ"ז אמר כי הוא מרוצה לזה. וגם יש רמז בזה כי אם הי' קרח שב בתשובה הי' נמצא מקום גם לחלקו כי זה הפי' כשהמחלוקת לשם שמים סופה להתקיים. והי' הכל אמת. אבל עתה שנאבד נראה למפרע שלא הי' כוונתו לש"ש. ועמ"ש אח"ז:

תרמ"ב

בוקר ויודע ה' כו' אשר יבחר כו'. הגם כי כבר בחר השי"ת באהרן. רק בכל יום יש בחירה מחדש. כמו שבנ"י מקבלין בכל יום מלכותו ית'. כמו כן כביכול הקב"ה בכל יום בוחר בבנ"י ובמנהיגיהם. וכ"כ את ה' האמרת היום וה' האמירך. והוא בכל יום ויום ובכל יום שורה חוט של חסד על בנ"י כמ"ש יומם יצוה ה' חסדו והוא בחי' אהרן הכהן ממש שהי' כלי מוכן בעבור בנ"י. וזה שרמזו שחלק קרח על מצות ציצית כי הציצית הוא אותו החוט של חסד והוא בחי' אהרן ואיתא בזכות שאמר אברהם אע"ה אם מחוט כו' זכה לחוט תכלת והוא כנ"ל להיות חל חן ורצון על אותה נקודה משהו שנמצאת תמיד בבנ"י הן רב הן מעט. לכן הקדימו מצות ציצית בכל יום קודם התפילין שהוא לעורר חסד אל כמ"ש מה יקר חסדך כו' בצל כנפיך יחסיון. אח"כ תפילין. וב' המצות הם בחי' משה ואהרן שלח אורך ואמתך. והם שכל בנ"י נשען עליהם ומתעורר זכותם בכל יום. וזה שהראה להם מרע"ה כי אין אהרן איש פרטי במקרה אבל הוא כלי מוכן לבנ"י כשם שבוקר ואור הם דברים שיש בהם קיום העולם כן אהרן כ"ג. וזה הי' ג"כ אות מטהו יפרח שמי שצריך לעורר החיות בעולם א"י להיות רק ע"י שהוא מתחילת בריאתו כלי מיוחד לזה. וזה בחי' בחירה. כמ"ש במד' אשרי תבחר ותקרב כו'. יש שבחרו ויש שקירבו ע"ש פ' במדבר. ופי' בחירה הוא בעצם. וקירבה ע"י מעשים שלו כמ"ש מעשיך יקרבוך. ואהרן בחר בו השי"ת ואח"כ נתקרב ג"כ אחר ששבו בנ"י מהחטא. וכנראה שקרח עמד כנגד אהרן ע"י ששבט לוי לא היו בהחטא. ולאהרן הי' שייכות בהחטא. מול זה מגיד הכתוב כי אהרן הי' בחיר ה' כמ"ש אשר יבחר כו' כמה פעמים. ובלוים כתיב להקריב אתכם אליו. ויקרב אותך כו' ולא כ' בהם בחירה. [הגם כי במד' במדבר מביא בחירה על שבט לוי נראה שכוונתו על הכהנים כי פסוק בו בחר ה' אלקיך שמביא שם קאי על הכהנים ע"ש]. וז"ש אשר אבחר בו מטהו יפרח כי הוא מיוחד לזה מתחלתו כנ"ל:

ובמשנה מחלוקת שאינה לש"ש מחלוקת קרח. וקשה כי בזה המחלוקת נראה שהי' עבירה גדולה ואיך יחסו לו שהוא רק מחלוקת שלא לש"ש. אבל הנראה בזה כי בודאי הי' קרח מוכן להיות בר פלוגתא לאהרן כמו שמאי והלל. וכמו שיש גם בשמים אש ומים כמ"ש עושה שלום במרומיו. וכמו כן בכלל ישראל כ'ל'י מחזיק ברכה כהנים לוים ישראלים שיש לכל אחד ענין מיוחד רק שצריכין לבטל עצמם להשי"ת. וזה השלימות שנולד מן המחלוקת. וע"י שמתחלתו לא הי' מחלוקותו של קרח לש"ש לכן בא אח"כ לידי חטא זה ונאבד. וז"ש ויקח קרח שלא הי' המחלוקת לשם ה' רק לעצמו. וזהו שהשיבו בוקר ויודע ה' אשר לו פי' שיברר מי שכוונתו אליו ית' כנ"ל. והגם כי הי' קרח חכם גדול על זה כתיב אל יתהלל כו' בחכמתו כו'. בחכמתו דייקא. כי אם בזאת כו' השכל וידוע אותי שצריך להיות המכוון לשם ה' ית':

תרמ"ג

בפסוק המעט מכם כו' ואהרן מה הוא כו'. דאיתא ויקח קרח לעצמו לקח. דאיתא האומר שלי שלך ושלך שלך חסיד ושלך שלי ושלי שלי רשע. כי בנ"י כל אחד מסייע לחבירו והחסיד תולה מעשים טובים שלו בזכות אחרים. והרשע סובר שכל העולם ניזון בשבילו. וכאשר ראינו בגיאותן של עדת קרח. ואהרן אדרבה לא ענה כלום והאמין כי בכח הרבים עובד את עבודתו כי הוא שלוחן של כלל ישראל. וזה שרמז להם מרע"ה המעט מכם כלומר אילו בחי' עבודת הלוים הי' מצד עצמותן ג"כ דיו והותר ואדרבה בזכות משה ואהרן המה ניזונים. ובאמת כל עבודת הכה"ג הוא ע"י הביטול לגמרי להשי"ת. ולכן כל העולם כולו תלוי בו כמ"ש תולה ארץ על בלימה מי שהוא כאין כמ"ש ואהרן מה הוא. וחז"ל דרשו מי שבולם פיו בשעת מריבה וזה נתקיים ממש כאן באהרן שלא פתח פיו במריבה זו. ומסתמא א"י להיות בולם פיו רק כשהוא אין ממש. וזהו עצמו הי' העדות על אהרן הכהן. ויתכן לרמוז בוקר ויודע ה' כי מקודם לא הי' נודע צדקת אהרן עד אחר מחלוקת הזו והי' נסיון לשניהם ואהרן עמד בנסיון וקרח לא עמד כי באמת המחלוקת הי' צריך להיות רק שהי' צריך להיות לשם שמים והי' מתקיים כדאיתא בזוה"ק פ' בראשית במאמר יהי רקיע וכמ"ש במ"א באורך מזה. ולכן אח"ז נתעלה אהרן. וכמ"ש באאע"ה אחר הנסיון עתה ידעתי כו'. ז"ש בוקר ויודע כו'. ולכן אמר להם כי לא שייך כלל קנאה על אהרן שכל כחו הוא הביטול וז"ש ובקשתם גם כהונה כי לא שייך כלל לבקש כהונה שזה ניתן רק למי שאינו מחזיק עצמו לכלום:

בפסוק בוקר ויודע ה' כו' דרשו חז"ל כשם שהבדיל בין בוקר לערב כו'. דהנה קרח הי' אדם גדול כמ"ש חז"ל שהי' מנושאי הארון. אכן ידוע שיש בחי' עובדא ומילולא כמ"ש בזוהר תרומה אורייתא מאן דבעי זכה אבל מלה דקיימא בעובדא כו' צריך סייעתא דשמיא. וזה הי' בחי' הכהן עובד ה' וכל העולם נתחדש בכל יום בעבודתו בביהמ"ק. ז"ש אשר יבחר לשון עתיד דכתיב מי זה האיש ירא ה' יורנו בדרך יבחר. כי בכל יום יש דרך חדש. כדאיתא במדרשות בכל יום הקב"ה מחדש הלכה הגה מפיו יצא כו'. והירא ה' לאמיתו מראין לו הדרכים המתחדשים בכל יום. וגם מי שאינו במדריגה זו כמו אנחנו בגלות עכ"ז ע"י היראה זוכין לכוון כפי מה שמתחדש בשמים. אכן בזמן המקדש הי' בהתגלות. בפרט משה ואהרן שכל העולם נשען עליהם. וע"ז כתיב חסדך ואמיתך תמיד יצרוני זה בחי' משה ואהרן שע"י הכה"ג נמשך חוט של חסד בכל יום לעולם. וזה הי' העדות על אהרן בכל יום ויום שהמשיך אור חדש לעולם. וזה שאמר מרע"ה בוקר ויודע ה' כו' איך יכולין לערר על הכה"ג הרי כל יום ויום מעיד עליו כנ"ל. ויתכן לומר שגם זה נרמז במדרשם ז"ל בפסוק ויעש כן אהרן שלא שינה. מלשון השנות החלום. שלא היו ב' ימים באופן אחד ובכל יום המשיך אור חדש בהדלקות הנרות. וז"ש כן כי בשמים כך הוא והדלקה הוא המשכת אור והיינו כשהוא בהתחדשות כנ"ל. נחזור לדברינו שיש ב' בחי'. פנימיות והוא התורה. וחיצוניות הוא תיקון המעשים וזה בעבודת ביהמ"ק ניתקן כראוי. ולזה צריכין מתנה משמים שאינו בכח אנושי. וגם הפנימיות תלוי בזה לכן עכשיו שאין לנו ביהמ"ק א"י לתקן העשי' כראוי. וזה שכ' בוקר כו' שקיום העולם והעובדא תלוי בהכהן כנ"ל. [ואפשר זה רמז חז"ל נפשע מקרית עוז כי התורה פנימיות נק' עוז ותיקון הנ"ל הוא קרית עוז בחי' שלום כמ"ש במ"א] וזהו העדות של מטהו יפרח שביד הכה"ג לתקן גם החיצוניות ולהטות הכל אליו ית' כמ"ש שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו:

ובגמ' ובמד' בקהלם אל תחד כבודי בעדת קרח פי' דכתיב ויקהלו על משה ועל אהרן. אבל לא הי' כניסי' לשם שמים ולא נתקיים כי כח האסיפה לבוא לאחדות ולעורר השורש של יעקב אבינו כחן של בנ"י. וזהו סופה להתקיים פי' לעורר הסוף והתכלית אחדות הגמור. אבל בקהלם אל תחד ולא באו להאחדות. וזהו שאמרו כל העדה כו' קדושים כו'. אמת הי' שבכח התאספות בנ"י מעוררין הקדושה והאחדות והשראת השכינה כמ"ש ויהי בישורון מלך בהתאסף. אבל צריכין סיוע שיוכלו להתאסף ולהתאחד. וזה הי' בכח מרע"ה ועבודת הכה"ג. לכן כשרצו להתאסף חוץ מכחם לא הועילו כלום:

תרמ"ד

במדרש אח נפשע מקרית עוז. דכתיב ה' עוז לעמו יתן והוא התורה ה' יברך את עמו בשלום והוא ההכנה שנמצא בכללות בנ"י להיות מתוקנים ומוכנים לקבל התורה וגם זה ברכה מה' ואינו בכח עצמותם וזה נק' קרית עוז. וזה בחי' התיקון במעשה ע"י עבודת אהרן הכהן במקדש. וזה שהקדימו בנ"י נעשה לנשמע שהבינו זאת שצריכין מקודם לתקן העשי' להיות מוכנים לקבל התורה להיות מקודם נמשכים אחר הנהגת מלכותו ית' כמ"ש אשר דיבר ה' נעשה. דיבור הוא הנהגה. וזה עושי דברו. וידוע מ"ש בזוה"ק תרומה אורייתא מאן דבעא זכה אבל עובדא כו'. וזה שאמרו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו כדאיתא בגמ' מי שיש בו תורה ואין בו יראת שמים כנמסרו לו מפתחות הפנימיים ולא החיצוניים בהי עייל כי יראת שמים הוא תיקון העשי' והוא בחיצוניות לכן היא עבודה יתירה מלה דקיימא בעובדא. כמ"ש האלקים עשה שייראו מלפניו. וע"ש בגמ' פ"ב דשבת אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד שהוא תיקון הבריאה. ועוד בגמ' שם חבל על דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד. פי' תיקון המקום השייך לכל אחד אשר נברא בעבורו כענין אין לך אדם [*כו'] שאין לו מקום והוא תיקון המעשים כנ"ל זה ענין הדירה ותיקון הגוף. ואח"כ הוא כלי מוכן לפתוח לו שערי בינה ולקבל דברי תורה. ויתכן לומר שזה הי' עונש הבליעה חיים שאולה. והיינו הגם שהי' להם אחיזה בתורה שהי' חכם גדול מנושאי הארון אבל לא הי' להם דירה ומקום ומציאות בעולם כלשונם ז"ל דלית לי' דרתא. דכ' נר מצוה ותורה אור א"כ המצות שהם בעובדא רמ"ח מצות נגד האיברים הם כלים והכנה לאחוז בו אור תורה כענין הנר שאין האור יכול להיות במציאות בלי כלי ונר. וזהו שרמזו חז"ל שערערו על מצות ציצית ומזוזה שהם תקונים במלבוש ובדירה להמשיך הכל אחר נקודה הקדושה וזה פתיל תכלת. והמה אמרו טלית שכולה תכלת כו'. כמ"ש כולם קדושים. ובמ"א בארנו שבמדריגת בנ"י בהר סיני הי' כן למעלה מן הטבע כו' אבל אח"כ נפלו ממדריגתם והוצרך להיות תיקונים בעולם תוך הטבע מלה דקיימא בעובדא. ובזה הי' כח אהרן הכהן עובד ה' שניתן לו השלימות מהשי"ת במתנה. ולכן הי' הבירור ע"י קטרת שהוא ענין התקשרות כל העולמות לעולם העליון. וזה הי' חסר לעדת קרח. דכ' שמן וקטרת ישמח לב שמן הוא החכמה. והתורה רמז להמנורה. ובזה הי' כח קרח כמ"ש במדרש בפסוק בן יצהר כו'. אבל כ' ובהעלות כו' יקטירנה וכן בהיטיבו שצריך לחבר הקטרת להנרות ודא בלא דא לא אזלא גם בקטורת כתיב לדורותיכם שהוא תיקון החיצוניות והדירה כנ"ל:

במשנה מחלוקת שאינה לש"ש אין סופה להתקיים זו מחלוקת קרח. פי' שהי' לקרח ענין מיוחד אם הי' מחלוקת שלו לשם שמים. לכן כל החטא הי' כמ"ש יקח קרח שהי' הכוונה רק לגרמי'. ובאמת הכל צריכין סיוע מלמעלה ומי שסומך ובוטח בעשרו הוא יפול. כי הגמר והשלימות הוא בכח השי"ת כמ"ש עושה שלום כו' וכ' שלום שלום לרחוק ולקרוב כו'. פי' דיש ב' בחי' בעבודת ה' בריחוק ובקירוב. ושניהם צריכין סייעתא דשמיא. יש מי שמרחק עצמו ושפל בעיניו והוא מדה טובה אך שצריך להיות במדה וצריכין עזר ה' שלא להתרחק יותר מדאי ויש בחי' התקרבות ואם הוא מתוך אהבת השי"ת ואהבת האמת ואהבת התורה הגם שהוא כמו גיאות מ"מ אם הוא לש"ש מסייעין לו להיות במדה ושלא יבוא לידי גיאות ח"ו. וזה שלום לרחוק ולקרוב שהקב"ה מקבל כל העובדים לשמו ית' ומסייע להם להביאם לדרך האמת והשלום במדה. וכן מצינו באהרן שריחק עצמו כמ"ש קרב אל המזבח שהי' בוש. ובקרח מצינו שקירב עצמו יותר מדאי. כמ"ש המעט מכם כו'. אבל העיקר הי' צריך להיות לשם שמים ואז הי' נעשה שלום ביניהם:

בענין אות המטה של אהרן בתוך מטותם לרמוז כי ע"י התכללות בנ"י אז עבודת הכהן העובד ה' עושה פירות. וז"ש בתוך מטותם שבאמת פעולת הצדיק אינו בכח עצמו רק שמאסף כל חלקי עבודת הפרטים ומוציא אותם מכח אל הפעולה. כי הכל עובדים ה' אך לזכות לעשות פרי למעלה לא כל אדם זוכה לכך. וז"ש אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. ומדקדקין דהול"ל פרי מעלליו יאכל. אך באמת כולם צריכין להחזיק טובה להצדיק שהוא מוציא מעשיהם מכח אל הפועל שיזכו לאכול פרי מעלליהם כנ"ל. וזהו הי' נחמה לבנ"י שיש לכולם חלק במעשה הכ"ג. וכעין זה הגיד מו"ז ז"ל בשם הרב מפרשיסחא ז"ל שהרמז ויצץ ציץ ויגמול כו' כמו שיש באילן פרחים וציצים ופירות כן יש לכל ישראל חלק. זה בפרח וזה בציצים. אם כי הכהן הוא העיקר כו':

תרמ"ה

ענין מחלוקת קרח שאמר כל העדה כו' קדושים ובתוכם ה'. ומרע"ה אמר אשר יבחר ה' הוא הקדוש. כי באמת כל הקדושה היא הנמשכת מלמעלה כמ"ש חז"ל בפסוק והתקדשתם והייתם קדושים אדם מקדש עצמו מלמטה מעט מקדשין אותו מלמעלה הרבה. וצריך האדם לידע זאת כי כל המעט קדושה שנמצא בו הוא בסיוע שלמעלה. וקרח לקח הקדושה לעצמו כמ"ש ויקח קרח וסבר כי ע"י הקדושה שלמטה בתוכם ה'. אכן לא כן הוא. ובמד' קדושים כו' יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם. וכי מה בא זה המד' ללמדינו. הלא ואל מי תדמיוני ואשוה כתיב. רק הפי' כי הקדושה שנמצא לבנ"י העיקר בהמשכת כח מלמעלה והעבודה למטה הוא רק הכנה שנוכל לקבל הקדושה. ובזה היכול טעה קרח כנ"ל. ובזוה"ק איתא כי חלק על שבת. דכ' בשבת אות הוא כו' לדעת כי אני ה' מקדישכם. כי כן הוא שכל הקדושה בעולם נמצא ע"י השבת שנמשך בו קדושה מלמעלה וימי המעשה הכנה אל השבת. אמת כי נמצא גם בנפשות בנ"י לעורר הקדושה וזהו ענין קדושת המועדות ישראל דקדשינהו לזמנים כמ"ש מקדש ישראל והזמנים. מ"מ קדושתי למעלה מקדושתכם כנ"ל. ובכל עבודה שלמטה העיקר הכח הבא מלמעלה. ואיתא פתחו לי כחודה של מחט ואפתח לכם כפתחו של אולם. והלא הרבה עובדי ה' נמצא בעולם והיתכן לומר שאין בעבודתם כחודה של מחט. אכן התירוץ הוא כי בזו העבודה אין להם רק משהו כחודה של מחט. וכבר ניתוסף בו כח ועזר מלמעלה ולעולם ידו בעליונה כנ"ל קדושתי למעלה מקדושתכם. וכתיב שער החצר כו' יהי' סגור ביום השבת יפתח וביום החודש. והם ב' הכחות החודש הוא הכח שלמטה לתחתונים כמ"ש החודש הזה לכם והמועדות תלוין בו שנקר' מקראי קודש. אבל השבת הוא תחלה למקראי קודש כמ"ש במ"א שע"י השבת זוכין ג"כ למקראי קודש. וב' בחי' הנ"ל הוא תורה שבכתב ושבע"פ. ועיין בזוה"ק פי' אנשי שם קרואי מועד שהי' מבחי' הנ"ל. אבל באמת החלק שיש לאיש ישראל נטוע מבחי' תורה שבע"פ צריך להיות טפל ומקושר להתורה שבכתב. וע"ז נאמר אשרי אדם עוז לו בך כמ"ש בספרים מזה:

תרמ"ו

במדרש אח נפשע מקרית עוז כו' דכתיב ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום והם ב' מתנות שנתן הקב"ה לנו והיינו משה רבינו ע"ה ואהרן הכהן. דמרע"ה הוא שר התורה שנקרא' עוז. ואהרן אוהב שלום ורודף שלום כו'. והענין הוא דאיתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. ופי' השלימות הוא כשיש חיבור ודביקות לתחתונים בשורש העליון כי החלק שלמטה הוא פלגא. ולכן בש"ק שנק' שלום שיש נשמה יתירה הוא כלי מחזיק ברכה לכן כתיב וישבות ויברך ויקדש. בחי' יחוד ברכה וקדושה. שע"י היחוד ודביקות בשורש נק' שלום וזאת הוא בחי' אהרן ע"ה המקרב התחתונים לעליונים ע"י עבודת המקדש שהוא ענין הקרבנות ועי"ז מקרבן לתורה ממש. דכתיב נר מצוה ותורה אור. כי המעשה הוא תיקון הנפשות להיות כלי מוכן לקבל אור תורה וזה שורש התרי"ג פקודין כמ"ש בפ' בהעלותך. וזה י"ל שורש מצות נרות וקטורת בכל יום נ"ר רמ"ח מ"ע בדחילו ורחימו כדאיתא בזוה"ק. וקטורת רמז לשס"ה גידין ולכן רמזו חז"ל שהי' בו שס"ה מנים נגד ימות החמה והוא נגד שס"ה מל"ת שקטרת לשון קשר לעכב מלנטות במקום האסור. ואין להאריך עתה בזה. אבל הכלל כי עבודת הכהן הוא תיקון התרי"ג איברים וגידין להיות כלי מוכן לקבל התורה. והקב"ה וב"ש הכין לנו הסדר להיות מוכנים לקבל התורה. ולכן במשכן התכלית הי' ונועדתי לך שם כו'. וכן במקדש הי' לשכת הגזית שמשם תצא תורה כדכתיב כי מציון תצא תורה. ונקרא כל הסדר קרית עוז. ובזה פגם קרח אם כי הי' חכם בתורה. אבל החכמה בלבד לא מהני מידי:

וזה היה העדות במטה אהרן שפרח והוציא ציץ כו' להודיע שהוא מעלה הכל אל השורש. ונראה מדצוה הקב"ה להיות מונח לעולם לפני העדות שהכנת אהרן הי' לדורות עולם. וגם עתה מאיר לנו עבודת אהרן כמו שאור תורה של מרע"ה הוא לדורות כן בחי' אהרן. ואא"ז ז"ל אמר כי בש"ק שיש הארה ממקום הגנוז מאיר לנו הנר המערבי ע"ש בפ' בהעלותך. כן יתכן לומר גם על מטה אהרן שג"כ נגנז עם המשכן. ושבת קודש הוא יום המוכן לדביקות בשורש כנ"ל. לכן בשבת ניתנה תורה שנעשו כלים לקבל התורה כמ"ש לעיל. וגם כחו של אהרן מסייע לנו כנ"ל. וכתיב לאות כו' משמע שבנ"י הרגישו כל אחד הדביקות בכחו של אהרן ע"י המטה שמונח לפני העדות:

בפסוק ברית מלח עולם. פרש"י מספרי שברי' ומבריא אחרים כו'. שזאת המתנה שנתן השי"ת לאהרן להיות מדבק כל בנ"י אליו כמ"ש ומקרבן לתורה. דכתיב עבודת מתנה אתן את כהונתכם. פי' בס' תניא שהוא בחי' האהבה להשי"ת שזוכין רק במתנה ע"ש פ"ד. וע"ז כתיב עזה כמות אהבה כו' אם יתן איש את כל הון ביתו כו' וזה נתקיים בקרח שרצה לבוא למדריגת אהרן כמו שדרשו עליו חז"ל בוטח בעשרו כו' יפול. ואין לפרש שעשה קרח הכסף לפסל להיות בטוח על כסף וזהב. אך הוא בחי' בכל מאודך. שבודאי נתן כל העושר לזכות על ידו לעבודת המקדש רק שאין יכולין לזכות לזה רק במתנה. וזה הרמז בפסוק אל יתהלל כו' גבור כו' עשיר כו'. וכולם הם מדריגות שיכולין לזכות ע"י הגבורה כבישת היצר וע"י החכמה וע"י בכל מאודך. אבל העיקר הוא מי שיש לו דביקות בעצם והוא מתנה מהשי"ת השכל וידוע אותי. ובודאי קרח הי' עובד ה' ורמז העושר כדכתי' מצפון זהב יאתה כדאיתא בספרים ענין עבודת הלוים. אבל הכהן הוא בחי' אהבת ה' והקב"ה נתן בחי' זו במתנה לבני ישראל כמ"ש אוהבם נדבה. ונמצא מזה בכל איש ישראל רק אהרן הי' האהבה שבכלל ישראל. וע"י שהיה כן מדתו כמ"ש אוהב את הבריות ומקרבן לתורה כדדרשו חז"ל בפסוק ואהבת את ה' להיות שם שמים מתאהב על ידך ואהרן בחר לו זה הדרך וזכה בו להיות כלי מוכן בעבור כל בנ"י. וע"ז מבקשין ואהבתך אל תסיר ממנו כו'. שא"י לבוא לזה רק בכח המתנה כנ"ל. ולכן נתנו בנ"י תרומה לכהן ובכח זה נתדבקו בשורש כמ"ש איש אשר יתן לכהן לו יהי' כפי התחברות שהי' להם לכהנים זכו במדתם. ואיתא במשנה כל שמעשיו מרובין מחכמתו דומה לאילן ששרשיו מרובין כו'. וזה היה החילוק בין אהרן לקרח אם כי חכם גדול הי'. אבל אהרן הי' כל מעשיו בדביקות בשורש העליון. ואיך יתכן להיות מעשיו מרובין מחכמתו רק מי שזוכה לסייעתא דשמיא בחי' אהבת חסד כנ"ל. ואז כל הרוחות אין מזיזין אותו:

תרמ"ז

במשנה כל מחלוקת שהיא לש"ש סופה להתקיים זו מחלוקת שמאי והלל ושאינה לשם שמים מחלוקת קרח כו' וכן הוא בזוה"ק דפליג על שבת שנק' שלום ואחיד במחלוקת ע"ש. כי בודאי יש מקום לחילוקי דיעות שנמצא בבנ"י כמ"ש כשם שאין פרצופיהם שוה כך אין דיעותיהם שוות. והענין עפ"י מ"ש אא"ז מו"ר ז"ל על המשנה אם אין אני לי מי לי כי כל אדם נברא לתקן דבר מיוחד שאין אחר יכול לתקן וכן בכל זמן וזמן מיוחד תיקון אחר. עכ"ז כשאני לעצמי מה אני שצריך כל אחד לבטל חלק פרטי שלו אל הכלל ע"כ דפח"ח. וענין זה נוהג בעולם שנה נפש. כי בששת ימי בראשית נברא בכל יום ענין מיוחד לא ראי זה כראי זה. אך השבת הוא הכולל כל הימים והוא כלי מחזיק ברכה ע"י שיש בו האחדות לכן הוא קיום כל הימים כדאיתא באת שבת באת מנוחה ונגמרה המלאכה כי אם אין שלום אין כלום. וכמו כן בנפשות כל נפש יש בו ענין מיוחד ובנ"י הם הכלל. אעפ"כ בבנ"י עצמם יש ג"כ צדיק הכולל כל הפרטים כדאיתא שיהי' יודע להלוך נגד רוחו של כל אחד וכמו כן בעולם ציון מכלל יופי שיש בכל מקום ענין ויופי מיוחד. וארץ ישראל וביהמ"ק הי' בו שורש כל מיני יופי של כל המקומות. והנה כן עשה השי"ת שיהי' מקודם ששת ימי המעשה ואח"כ יהי' חיבור אחד מכולם. וכמו כן הגם כי המחלוקת צריך להיות שכל אחד יאמר דעתו אבל הכל כדי שיהיה אח"כ אחדות אחד. כדכתי' והב בסופה אהבה בסופה זה הוא מלחמת ה' לש"ש ומתחיל בפירוד ומסיים בחבורא ואז מתקיים כמ"ש עושה שלום במרומיו. והנה מרע"ה ואהרן המה הראשים הכוללים כל נפשות בנ"י כמ"ש בגמ' ומדרש מה טוב כו' שבת אחים גם יחד כו' כטל חרמון כו' שם צוה ה' את הברכה כו'. כמו שביהמ"ק הי' הברכה לכל המקומות כן אחים הללו המשיכו הברכה לכל בני ישראל. וכתי' גם יחד הוא כשכל בנ"י נתאספו והי' האחדות בהם אז חל עליהם הברכה משני שדיים אלו כדכתי' שני שדיך כו'. וגם זה אמת כי בכל עת שיש אחדות בבני ישראל מתעורר כחות אלו של משה ואהרן. ובגמ' דהוריות דרשו שמן המשחה צנצנת המן ומקלו של אהרן נגנזו ולמדו משמרת משמרת דורות דורות ע"ש פי' שכחות שהמשיכו מרע"ה ואהרן נשאר נגנז לדורות. וגם בשבת קודש שיש האחדות בישראל מתקיים שבת אחים גם יחד כדאיתא שמרע"ה מחזיר לבנ"י הכתרים. וגם פריסת סוכת שלום שהוא מדת אהרן. ובמד' ואהרן מה הוא בשעה שיצק שמן המשחה על ראשו נזדעזע שמא מעלתי דכ' על בשר אדם לא ייסך כו'. ממשמע שנא' כן. א"כ אהרן אינו בכלל בשר אדם. כי מלאך ה' צבאות הוא. וז"ש ואהרן מה הוא כי לא ידעו קרח ועדתו מהותו של אהרן הכהן כדאיתא במד' שלח שאמר פנחס הכהן מבקש נראה ואינו נראה ע"ש. ובמדרש שנחלק קרח על מצות ציצית ומזוזה. דכ' ה' אורי וישעי שבנ"י צריכין להמשיך כחות עליונים מהארת הנשמה. ומרע"ה ואהרן המשיכו אלה הכחות לדורות. וזה שנזדעזע שמא מעלו. רק השי"ת הסכים עמהם ונשאר לנו ע"י המצות לעורר בכל יום אלה הכחות כי הטלית הוא מעין בגדי כהונה של אהרן לעורר חסד ה'. וע"ז מבקשין הראנו ה' חסדך הוא אהרן שבזכותו כתיב עין בעין נראה אתה ה'. וכ"כ בציצית וראיתם אותו דכתיב אתה הראת לדעת. שיש בבנ"י כחות חיצוניות ופנימיות. הטלית ובגדי כהונה הם בהתגלות ה' אורי. והדעת בפנימיות בחי' תפילין ומזוזות שמות הקודש הנחקקים בפנימיות בני ישראל וע"י אלה המצות יכולין לבוא אל הדעת כמ"ש למען תה' תורת ה' בפיך. וזהו וישעי בחי' משה רבינו ע"ה מושיען של ישראל וז"ש וישעך תתן לנו שהוא דביקות בעצם הנפשות בפנימיות הדעת כנ"ל. ועל זה כתיב שלח אורך ואמתך בחי' משה רבינו ע"ה ואהרן כנ"ל. והנה אות המטה של אהרן הי' להודיע כי כחות מרע"ה ואהרן הוא משמים דכתיב בוטח בעשרו יפול וכעלה צדיקים יפרחו וזה נתקיים במחלוקת קרח שהי' לו מפלה ופרח מטה אהרן. [וכן מצאתי ג"כ ברבינו בחיי וגם בילקוט]. ופי' הפסוק כי הצדיקים הם כעלה שהיא רכה ודקה ועי"ז עצמו יש להם חיות וכח חדש בכל עת שהם דבוקים בשורש ע"י הביטול כדכתי' ואהרן מה הוא. אבל הבוטח בעשרו והוא קשה כעץ נופל. וכתי' מטה אהרן בתוך מטותם כמ"ש לעיל שבת אחים גם יחד שכחו של כה"ג הוא כשכל בנ"י מתאספין ונעשין אגודה אחת אז חל עליהם כלי מחזיק ברכה. והסיוע היורדת משמים. וקרח התחזק רק בכח עשרו שלמטה. ועיין בס' נועם אלימלך שפי' כן ויקח ואתפליג ע"ש. והנה במשנה סופה להתקיים וביארו בגמ' במחלוקת שמאי והלל מאחר שאלו ואלו דברי אלקים חיים למה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותם שנוחין ועלובין היו ע"ש בעירובין. והענין הוא עפ"י מ"ש במ"א דכתבו חז"ל שעלה במחשבה לברוא במדה"ד וראה שאין עולם מתקיים ושיתף מדה"ר. ובארנו כי לא הי' שינוי ח"ו רק שכן הי' הבריאה שיהי' בכל דבר תחילתו סדר הדין ובגמר ישתתף מדת הרחמים. ופי' אלו ואלו דברי אלקים חיים שב' הדיעות מתקיימים בשמים רק בעוה"ז הלכה כב"ה. ובשם האר"י ז"ל איתא סופה להתקיים כי לעתיד יהי' הלכה כב"ש. והוא כנ"ל סוף מעשה במחשבה תחלה. כי בודאי כמו שעלה במחשבה כך יהי' רק בנתיים בעוה"ז מתנהג בשיתוף מדת הרחמים. וקרח שרצה שיגמור בפועל במדת הדין שהוא מדת הלוים וזה א"א. וכן איתא כי הלוים הוא התעוררות הראשון אבל הגמר צריך להיות בחסד כדאיתא שמאלא אתער וימינא עביד. ובודאי המחלוקת של קרח היה צריך להיות רק שלבסוף יבטל עצמו אל האמת. ועיין בזוה"ק בראשית באריכות ענין קרח ושמעתי ממו"ז ז"ל כי מוכן הי' קרח להיות ראש ללוים כמו אהרן כ"ג לכהנים אלא שדחק את השעה כו'. ונראה כי עתה זכה אהרן לקבל מדריגת קרח כדאיתא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם. וי"ל דשניהם נתקיימו בכאן כדאיתא בחובת הלבבות כי המלשין על חבירו נותנין עליו חובות חבירו וזכיות שלו נותנין לחבירו ע"ש. ולכן כתיב אח"כ הנה נתתי. [בשמחה שניטל מאהרן כל הרשימה שהי' לו מחטא העגל] וניתן לו תרומה ותרומת מעשר. ועיין ברע"מ כי תרומה מסטרא דחסד ותרומת מעשר מסטרא דדינא נראה שזה הי' מוכן ללוים אם הי' קרח ראש להלוים. ועתה ניתן הכל לאהרן. ומכאן נראה בעליל מאמר חז"ל אין כלי מחזיק ברכה אלא השלום שאהרן זכה בכל בכח השלום שהי' לו. ומתחלה כתיב אהרן אחיד הלוי ופרש"י שהי' ראוי להיות לוי ולא כהן ונתן לו מרע"ה הכהונה. וזה הי' בטובת עין של משה רבינו ע"ה. ועתה קיבל בחי' הלוים מקרח וזכה בכל:

תרמ"ח

בענין מחלוקת קרח וגם מ"ש חז"ל בקהלם אל תחד כבודי כו' דידוע בחי' כהן ולוי ימינא ושמאלא כדאיתא בזוה"ק כי יש בתורה כל הדרכים שנק' תורת חסד ואש דת ותורת אמת. והלוים הם בחינות הדינין ואש לכן אמר יעקב אע"ה אחלקם ביעקב כו' שרצה שיבטלו כחם לכללות ישראל ושלא יוכלו להתקבץ כאחד בפני עצמם כי היו מכלים העולם בגודל אש הגבורה שבהם. והנהגת הכלל לא יוכל להיות עפ"י דין רק בחסד. והגם שנמצא יחידי סגולה שיכולין לעמוד במדה"ד. מ"מ צריכין לבטל מדתם לבחי' החסד. ובמדרש סוף במדבר אל תכריתו כו' שבט כו' הקהתי הה"ד עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו. פי' כי היראים צריכין להיות מיחלים לחסדו שלא לחפוץ להנהיג במדה"ד. הגם כי אין מחסור ליראיו כתיב. אבל בעוה"ז אין יכולין להתקיים במדה"ד ואותן יראי ה' המיחלים לחסדו בהם בוחר ה' ולכן צוה המקום ב"ה שיבטלו הלוים אל הכהנים. וכתי' אהרן ובניו יבואו כו'. כי בשעת המסעות נשאו הלוים כלי המשכן והארון. ובשעת החני' היו הכהנים משמשין מבפנים ולוים בחוץ דכתיב ויהי בנסוע כו' ויפוצו אויביך כו'. כי הנסיעה הי' בחי' מלחמה עם הסט"א והלוים הם אנשי המלחמה בכלל ישראל. והכהנים בחי' המנוחה. והכינוס היא בבחי' החסד וסימנך ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו כי התקיעה הוא בחי' החסד והרחמים והתרועה בדין ובחי' אהרן הכהן הוא תורת חסד. ולכן ניתן לו לברך את בנ"י מצות ברכת כהנים. והלוים הם בחי' אש דת ולכן כתיב בפרשת תבוא וענו הלוים כו' קול רם כו' כל הארורים הכתובים שם. והגם כי גם הכהנים היו שם מ"מ בקרא כתיב הלוים. ויתכן כי הכהנים היו מצד הברכות והלוים מצד הארורים. ובאמת לכל אחד יש חלק בתורה [כדאיתא בזוה"ק לוים בארונא אשלים כולא ע"ש והרמז דאיתא לא (התחיל התורה) [*נברא העולם] בא' משום שהוא לשון ארור. והתורה התחיל אנכי להודיע כי בקבלת התורה ניתקן גם שמאלא]. אבל משה רבינו ע"ה הי' בחי' תורת אמת והוא הממוצע הכולל ב' הדרכים והיו צריכין קרח ועדתו לבטל כחם אליו כדאיתא בזוה"ק בראשית:

לפרשת קרח חז"ל דרשו עליו בוטח בעשרו כו' יפול. דכ' ריש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי. ובאמת אמרו חז"ל אין עני אלא מן התורה ומצות. משמע שעושר הוא ג"כ בתורה כמ"ש שפיקח גדול הי' קרח וחכם בתורה. אבל באמת החכמה צריכה להביא האדם לידי מעשה וע"ז כ' הטריפני לחם חקי ואין לחם אלא תורה שיזמין השי"ת לאדם דברי תורה שיעשו בו רושם ויקח חיות ומזון מהדברים שזה תכלית התורה. ומה"ט נקראת התורה לחם שנותן מזון וקיום אל האדם. וזה רמזו במשנה אם אין קמח אין תורה פי' שתכלית התורה להוציא ממנה קמח ומזון. ושמעתי מאמור"ז ז"ל שלכן יש בתורה ברכה לפני' ולאחרי' כמו במזון כשהוא רעב מברך על שהזמין לו השי"ת הלחם. וכשהוא שבע יש ברהמ"ז על השביעה מה שהלחם מתעכל במעיו ומשביעו ולכן שיעור ברהמ"ז כל זמן עיכול. וכמו כן יש לברך לאחרי' על קבלת חיות ומזון מהתורה שיהי' נבלע בדמיו ודפח"ח. וזה היה חסר לקרח. וזה הרמז שירדו חיים שאולה שהגם שהי' בו דברי תורה אבל לא עשו בו רושם:

במדרש הנועדים על ה' בא וראה חסידותו של אהרן כו'. וכבר כתבתי לעיל מזה רק באתי להוסיף דאיתא בזוהר איזהו חסיד המתחסד עם קונו דעביד לי' קן כו'. וכמ"ש תומיך ואוריך לאיש חסידיך כו' האומר לאביו ואמו כו' פי' ע"י הביטול זכה שישרה עליו השכינה ויהי' מדור וקן. א"כ נועדים על ה' ממש כביכול. והוא היפוך מדת קרח ויקח כו'. ואהרן מה הוא. ועל הפרש זה כתיב מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב מהארה היורדת עליו כמ"ש במ"א בפ' עושה שלום במרומיו יעשה שלום עלינו ע"ש:

ברש"י וגמ' לא כתיב בן ישראל שיעקב ביקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו על המחלוקת. ומה ענין רחמים על עצמו. אך הנקודה שנטע יעקב אע"ה נקודה של אמת בתוך בנ"י על זה בקש שלא יוכל להתקלקל לעולם. ולכן אמרו חז"ל אעפ"י שחטא ישראל הוא. וכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. והיינו שאם אדם חוטא מסתלק ממנו אותה הנקודה אבל לא יוכל לחטוא בזה שהוא בחי' תתן אמת ליעקב. ופי' אמ"ז ז"ל שאמת הוא דבר המתקיים לעד כי מים המכזבים מימיהם פ"א נק' כזב היפך האמת. ולכן בהתיחסו על הדוכן כתיב בן ישראל שחלק זה מצטרף לטובה ולא לרעה. וז"ש שלא יזכר שמו על המחלוקת כי כחו של יעקב אינו מתגלה במחלוקת רק אם דבוקין באחדות. ולכן בשבת קודש כתיב והאכלתיך נחלת יעקב שזוכין בש"ק להארת הנקודה של אמת שהוא נחלת יעקב. שהגם שיש לכל איש ישראל חלק מזה. אבל בשבת היא מתגלה ומאיר ונותן קיום ומזון לעובד ה' כמ"ש והאכלתיך נחלת יעקב:

תרמ"ט

בזוה"ק מחלוקת פלוגתא דשלום שבת שמא דקוב"ה כו'. הענין הוא כי הכהנים ולוים הם מדריגות חלוקות כדפי' בזוה"ק בוקר ויודע כו' אהרן בחי' יומם יצוה ה' חסדו. ולוים בחי' בלילה שירה עמי ימינא ושמאלא. והנה בשורש העליון הכל אחדות אחד. וע"ז מברכין יוצר אור ובורא חושך הם בפרטות כל אחד בפ"ע זה ביום וזה בלילה. עושה שלום ובורא הכל הוא בחי' השבת שבו מתחדש אחדות כלל הבריאה. ובימי המעשה הוא בפרט כל יום בפ"ע. וכתיב ויהי ערב ויהי בוקר בכל ימי המעשה ולא בשבת כי בשבת הכל אחד. וכל אלה הענינים הם גם בפרט כל עובד ה' שיש באדם עצמו מדות חלוקות. וזה המחלוקת באדם עצמו שמדה זו ממשיכו לכאן וזה לכאן. ובש"ק שזוכין לסייעתא דשמיא שורש העליון בהארת נשמה יתירה נק' יום מנוחה שבו מתאחדין כל המדות להיות אחד. כדאיתא בשם הרמב"ן ז"ל בעוה"ז מי שאוהבו אינו ירא ממנו וכמו כן להיפוך. רק בעבודת הבורא ית' אהבה ויראה מתאחדין. והכלל כפי סייעתא דשמיא שזוכה האדם להפיק רצון מהשי"ת זוכה אל השלימות כמ"ש ברצות ה' כו' גם אויביו ישלים אפילו היצה"ר כדכתיב בכל לבבך:

ופירוש ויקח תרגום ואתפלג. ועוד אמרו שלקח מקח רע לעצמו. דאיתא במד' מטות ג' מתנות בעולם זכה בא' מהן זכה בכל חכמה גבורה עושר אימתי בזמן שהן מתנות שמים ובאין בכח התורה ע"ש. לכן הי' צריך קרח לבטל חכמה ועושר שלו אל התורה דכתיב אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. אבל הוא לקח לעצמו ואתפליג מן השורש כמ"ש שם המדרש חוטפין לעצמן ולכן לא הי' לו קיום. ואהרן היו כל מעשיו דבוקין בשורש ועליו נאמר ותקעתיו יתד במקום נאמן ומתקיים לעד. וזה נק' אורך ימים כח השורש כי כח הכהן הוא מן השמים כדאיתא בגמ' כהני שלוחי דרחמנא דמי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ושליח מצי כו'. ואמת כי שניהם אמת שבנ"י נותנים כחן להכהן ונעשה בזה כלי לקבל כח עליון. וקרח סבר כהני שלוחי דידן בלבד לכן נדמה לו כי בודאי גם אנן מצינן למיעבד כדאמר כולם קדושים אבל באמת כח הכהן בעזר עליון והוא שלוחא דרחמנא וזהו הי' האות מטהו יפרח [שוב ראיתי במד' עצמו פ' מטות דורשו על קרח]:

תרנ"א

איתא במשנה מחלוקת שאינה לש"ש אין סופה להתקיים זו מחלוקת קרח כו'. דכתיב בספר מלחמות ה' את והב בסופה ודרשו חז"ל אב ובנו שעוסקין בתורה נעשו כאויבים זה לזה ובסוף נעשו אוהבים ע"ש. וזהו פי' מחלוקת לשם שמים ואז נק' מלחמות ה' לכן סופה להתקיים זה הוהב בסופה. כי באמת שלום שהוא מדה טובה הוא ג"כ מתוך המחלוקת שהרי לא שייך שלום רק בין ב' צדדים. אבל [*אם] הוא במחלוקת שלשם שמים זוכין אל השלום. כי באמת כל אדם יש לו דיעה מיוחדת בתורה וכל בעל מחלוקת צריך לידע כי גם לחבירו יש דיעה אחרת ולא להיות עומד על דעתו רק לבקש האמת ואז השי"ת מאיר עיניהם ונעשה השלום מתוך המחלוקת. ואמת כי בסופה הוא בחי' השלום בחי' יוסף הצדיק. וכן הוא בעוה"ז שכל התולדות באין מזו"נ ויש לכל אחד ענין מהופך דכתיב כנגדו. ומ"מ שניהם לדבר אחד מתכוונים ונעשה שלום בסוף. וכן הוא בפנימיות כל ימי המעשה יש לכל יום ענין מיוחד ולכן שבת השלים העולם שהי' חסר מנוחה שהוא בחי' אהבה בסופה ואז נעשה שלום וכתיב אח"כ אלה תולדות השמים והארץ ע"ש. וזה ענין עונתן של ת"ח משבת לשבת. ובאמת השלום אינו בעוה"ז רק בכח סייעתא דשמיא כמ"ש במד' בראשית אמת ושלום אמרו אל יברא דכולא שקרים וכולא קטטה. ולכן האוחז במחלוקת יותר מדאי אין לו קיום בעולם. ומשה רבינו ע"ה זכה לתורת אמת. ואהרן זכה לבחי' השלום. וקרח הי' היפוך אהרן בעל מחלוקת. ודתן ואבירם היפוך משה רבינו ע"ה בעלי שקרים. וזהו ענין בליעת פי הארץ ואיתא כי פי הארץ נברא בע"ש ביה"ש. ורחוק הדבר שיהי' המכוון רק על בליעת הרשעים. אבל הענין הוא כנ"ל כי העוה"ז חסר השלימות. ולכן הארץ צריכה לקבל גמר השלימות מן השמים והוא שהי' העולם חסר מנוחה. ונפתח הפה בבוא השבת לקבל השלמה מלמעלה. כמו שאנו מקבלים השבת כמו כן כלל הבריאה מצפה אל השלימות הבא בשבת. והוא דביקות הכל בשורש ואז זוכין גם בעוה"ז לאמת ושלום אעפ"י שהוא עלמא דשיקרא וקטטה. וקרח ועדתו שלא רצו בשלום נבלעו בשאול. וזה השלימות הבא מלמעלה ניתן לבנ"י ולכן נק' השולמית. כי הקב"ה עושה שלום בעולם שנה נפש. שיש בכל מקום נטיעות מיוחדים לאותו מקום. וארץ ישראל בכח ביהמ"ק היתה עושה כל מינים כמ"ש לא תחסר כל בה. ובזמן כל יום כו' והשבת עושה שלום. ובנפשות בנ"י מקבלין השלימות. ובשבת קודש מתאספין כל הג' כמ"ש הפורס סוכת שלום עלינו ועל ירושלים:

במדרש ואהרן מה הוא. בא וראה חסידותו של אהרן כשנמשח בשמן המשחה נזדעזע שמא מעלתי כו' יצא ב"ק מה טוב כו' שבת אחים כו' ע"ש. פי' שבת אחים על משה ואהרן שהיו מתחברין יחד בעוה"ז ובעוה"ב. וזהו גם יחד כמו שהי' למטה כן הי' למעלה שבת אחים. וזהו עיקר התכלית ותורת האדם להיות מכיר את מקומו להיות מעשיו למטה מיוחדות אליו גם למעלה בשורש. ומאחר דכתיב על בשר אדם לא ייסך א"כ כשנמשח אהרן נתלבש בלבוש מלאך ה'. וז"ש נזדעזע שנתהפך להיות מלאך ה'. ולכן כתיב הנועדים על ה' ואהרן מה הוא. ולכן ירא אהרן פן חלקו שלמטה אינו מוכן ומתאחד לחלקו הנשפע עליו מלמעלה בשעת עבודתו בקודש ויצא ב"ק כו' שבת אחים גם יחד כנ"ל:

תרנ"ב

בעזה"י מפ' קרח בפסוק ויקח קרח ואתפליג דאיתא בזוה"ק שחלק על שלום שבת שמא דקוב"ה ע"ש. דאיתא שמא קדישא סתים וגליא וכן אורייתא וישראל. וזה פי' שמו של הקב"ה שלום כי כל מעשיו בסתים וגליא פנימיות וחיצוניות. וכמו כן יש בבנ"י צדיקים בהתגלות ויש בנסתרות. ובודאי הי' קרח ועדתו אנשים גדולים והיו נראין בהתגלות כאלו הם גדולים מאהרן הכהן. אבל כח הפנימיות גובר וזה הי' הסימן פרח מטה אהרן שיש לו חלק בנסתרות. ואיתא כהנים שומרים מבפנים ולוים מבחוץ שכן הי' משמרות הלוים וכחם ועבודתם בבחי' חיצוניות וכהן בפנימיות. וכתיב ששת ימי המעשה יהי' סגור וביום השבת וחודש יפתח שער החצר הפנימית. ולכן נקרא שבת שלום שיש בו התגלות הפנימיות. וימי המעשה הוא חלק התגלות ואינו שלום. וכמו כן הלוים היו בחיי ימי המעשה ולכן בנסוע הארון היו הלוים נושאין הארון וכלי המשכן כי הם אנשי המלחמה בחי' ימי המעשה. ושבת יום מנוחה כשהיו הארון והמשכן במקומם היו הכהנים עיקר. ולכן הי' צריך קרח לבטל א"ע אל אהרן כי תכלית המלחמה לבוא אל המנוחה. וצרכין לבטל ימי המעשה אל השבת. ושבת וחודש הם שני פתחים בחי' משה ואהרן כמ"ש במ"א. [ויש רמז למ"ש חז"ל שלקח טלית שכולה תכלת. דאיתא תכלת דומה כו' לרקיע ורקיע לכסה"כ. ומדקדקין לימא בקיצור דומה לכסה"כ. אבל הוא כנ"ל שיש ב' מדריגות. דומה [*לים] לרקיע בחי' התגלות אבל יש מדריגה פנימיות נסתרת מה שדומה לכסה"כ ולזה א"א לבוא רק בכח פתיל תכלת שצוה הקב"ה וקרח הי' מדבק עצמו רק במדריגה חיצוניות אבל אין זה העיקר כמ"ש]. ושבת וחודש בשניהם יש התגלות כח פנימיות לכן כתיב בשבת זכור ור"ח נק' יום זכרון ומבקשין יעלה ויבוא זכרוננו. כי זכר הוא פנימיות הדבר כמו אזכרתה:

איתא בספרים בענין השקדים שהיו במטה אהרן לבית לוי שהי' רמז דיש בשבט לוי כהנים ולוים והם כמו שקדים מתוקים ומרים. ואיתא החייב במתוקים פטור במרים. כי המתוקים גדולים טובים מקטנים. ומרים קטנים טובים. לכן לוים נפסלין בשנים ומבן חמשים כו' ישוב מצבא העבודה. ע"ש בס' שפתי כהן ומג"ע. ולכן מצינו שקרח נשפל בימי זקנותו ואהרן נתעלה ביותר. ובאמת הכל הולך אחר החיתום. והלוים הם רק מתחילין כדאיתא שמאלא איתער וימינא עביד. ואיתא במשנה הכשר בכהנים פסול בלוים כו'. הכהנים נפסלין במומין כי הם בחינת שלום כמ"ש בריתי שלום כשהוא שלים ולא קטוע ולוים בשנים כי הם רק מתחילין ולכן אין המום פוסל בהם כי אינם משלימין. והענין הוא כדאיתא אין מלחמה נאה אלא לבחור לכן נדמה הקב"ה וב"ש בים כבחור איש מלחמה ובמתן תורה כזקן מלא רחמים ע"ש. והלוים הם אנשי מלחמה שקדים מרים ולכן רק קטנים כשרים. ואהרן הוא זקן מלא רחמים [ואיתא במד' כשמן הטוב על הראש כו' זקן אהרן וכי ב' זקנים הי' לאהרן רק שהי' נדמה למשה כאלו הי' יורד על זקנו וזהו הזקן זקן ע"ש. והפי' שביטל עצמו אל משה רבינו שר התורה ונעשה כזקן אחד וזהו עצמו בחי' שבת שנק' שלום ע"י שעתיקא קדישא מתגלה בשבת קודש. והמשכיל יבין דברים אלו ביותר]. וכמו שיש זמנים שהקדושה והפנימיות מתגלה בהם כמו כן יש צדיקים שעל ידיהם נעשה השלימות בעולם. והלוים היו בחינת הנהגה של ימי המעשה בקטנות. [ויש רמז אתם המיתם כו' עם ה' מלשון גחלים עוממות שכן כל אלו הגדולים היו בהתגלות יותר כנ"ל. גם יש רמז לאות לבני מרי היינו הלוים שהם בחי' מרים]:

בפסוק ברית מלח עולם. דאיתא בגמ' העובר לפני התיבה צריך לסרב ואם לא סירב דומה לקדירה חסירה מלח ואם סירב יותר מדאי דומה לקדירה שהקדיחתו מלח. ואהרן הכהן שבחר בו הקב"ה עשה השירות כדין כמ"ש במד' כשמשח אותו מרע"ה נזדעזע כו' מפני שמי נחת הוא שהבין בעצמו שאינו כדאי כמ"ש קרב אל המזבח למה את בוש לכך נבחרת. וקרח שביקש מעצמו הכהונה ולא הי' לו חלק בסרבנות א"א להיות כהן עובד כדכ' לא תעלה במעלות על מזבחי כמ"ש שם במדרש שלא יפסיע פסיעות גסות. וע"י בושה והכנעה זו מתקיים הכהונה לאהרן לדורות. ומשה רבינו ע"ה איתא שסירב יותר מדאי בסנה ולכן ניטל ממנו הכהונה כמ"ש חז"ל בפסוק אהרן אחיך הלוי שהי' ראוי להיות לוי ואתה כהן כו'. כי מרע"ה איש האלקים כמלאכים עליונים כמ"ש עניו מאוד מכל האדם אשר על כו' האדמה. אבל הכהן במקדש צריך להיות בו בחי' ממוצעת. הגם שיודע בנפשו שאינו כדאי אבל מצד הציווי והשליחות צריך לעשות את שלו. ואהרן הי' כן כמ"ש ויעש כן אהרן שלא שינה. וי"ל במ"ש כאן קח כו' המחתה כו' והולך מהרה וכ"כ וירץ כו'. ובכ"מ כתי' לא תעלה במעלות רק לילך עקב בצד גודל. וי"ל עפ"י המשנה שם. העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו ולא יהי' סרבן באותה שעה. וכאן מסתמא הי' איזה ענין לתקן בקטורת שעל המחתה בחוץ שרצו בזה קרח ועדתו. אך טעו ולא עלתה בידן והוצרך אהרן לעשות תחתיהן בלא סרבנות כנ"ל:

תרנ"ג

במדדש אח נפשע מקרית עוז. דכתיב וזאת התורה אשר שם משה. כי התורה נעלמה מעיני כל חי וארוכה מארץ מדה ונקראת תורת אמת כמו שאומרים ה' אלקינו אמת ותורתו אמת. אמת הוא כולל הראש והסוף והאמצע. וכל מיני צירופים שיש בכל תיבה ובכל פסוק בפ"ע וכל פרשה בפ"ע וכל סדרה וכל חומש וכל התורה כל הצירופים אמת ואין להם חקר וגבול וקצבה כי קוב"ה ואורייתא כולא חד. אכן זאת התורה המסודרת לפנינו שם משה לפני בנ"י. והוא הסדר שמיוחד לכלל ישראל כמ"ש מורשה קהלת יעקב. ולכן הגם שיש פרטים רבים שמתגלה איזה צירוף חדש בתורה לפי השעה והמקום כמו שמצינו הוראת שעה. וכענין שאמרו במשנה אין לך אדם שאין לו שעה ודבר שאין לו מקום. אבל אלה הדרכים צריכין להתחבר לשורש התורה שהוא סדר הקבוע לעולם. ובודאי קרח ועדתו הי' להם איזה צעד בתורה אבל הי' לו להבין לבטל עצמו למשה רבינו ואז הי' מוציא אל הפועל זה הדרך שהי' מיוחד לו וז"ש במד' שמרד וירד מכבוד שהי' בידו. ורחוק לומר שהי' רודף כבוד בעלמא אבל אין כבוד אלא תורה וכתיב ויקח קרח קיחה הוא דברי תורה כמ"ש לקח טוב נתתי לכם. אכן סיום הפסוק תורתי אל תעזובו. פי' הענין כמ"ש במ"א בשם הרב הק' ר' בער ז"ל פי' הפסוק אשרי אדם עוז לו בך עוז זו תורה ולימוד התורה צריך להיות בדביקות באלקותו ית"ש כו'. ובמד' תרומה לקח טוב יש לך מקח יש בו שדות כרמים כסף זהב כו'. יש לך מקח שאינו יודע מה לקח יש לך מקח שהמוכר נמכר עמו כו' ע"ש. וכל אלה הדרכים צריכים להיות. שהגם שאדם יכול ליקח הכל ע"י התורה מ"מ צריך לזכור ולהבין כי אינו יודע מה לקח. וכי שורש התורה גבוה מעל גבוה. וכי יש דביקות בתורה באלקותו ית"ש. ואיתא בזוה"ק פרשה זו הנחמדים מזהב ומפז כו' ומתוקים מדבש. מילין דאורייתא תאיבין לעילא תאיבין לכולא כו'. פי' המשל זהב ופז ודבש. דיש הנאת הערב לפי שעה כמו דבש. ויש הנאת המועיל כמו זהב ופז הגם שאינו מרגיש המתיקות מ"מ הנאתו רבה מזה שהוא לזמן יותר מהנאת הדבש. והתורה יש בה הקבלה שאדם יוכל לקבל ולהבין ומרגיש מתיקות ונעימות התורה. אבל שורשה למעלה. ויותר מכין האדם לעצמו בשורשו למעלה על ידי העסק בתורה ממה שמרגיש בעוה"ז. וע"ז כתיב אורך ימים בימינה עולם שכולו ארוך. בשמאלה עושר וכבוד הוא החלק שמרגישין למטה. וקרח נתדבק רק בחלק הלקיחה שלמטה ועשה מטפל עיקר. וכתיב ויקח כו' בן יצהר קהת לוי. כי כמו שיש מדריגות בתורה כמ"ש לעיל. כן הוא בבנ"י אבות ושבטים וע' נפש וכלל ישראל. כי אורייתא וישראל כולהו חד. והתורה שנתדבק בה קרח עלה רק עד לוי. ותורת משה כתיב בה קהלת יעקב. תורת אמת כמ"ש תתן אמת ליעקב ואין אמת אלא תורה כמ"ש לעיל. וזהו עצמו ענין מ"ש חז"ל שאמר קרח טלית שכולה תכלת פטורה מציצית וכן בית מלא ספרים פטור ממזוזה. אבל להמשיך הקדושה ממדריגה שלמעלה א"א רק נקודה אחת. ואיתא בגמ' תכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסה"כ ולמה לא אמרו מיד דומה לכסה"כ. אבל הם מדריגות חלוקות יש תכלת דומה לים ובפנימיות יותר דומה לרקיע ואח"כ לכסה"כ והארה של כסה"כ הוא בחי' יעקב שצורתו חקוקה תחת כסה"כ ויש לכל איש ישראל חוט אחד מזה. אבל כולה תכלת הוא מדריגה שלמטה. ואיתא חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב. ומו"ז ז"ל אמר בשם הרב מפרשיסחא ז"ל דהפי' שיהי' עכ"פ במעשיו דביקות והתקשרות במעשה האבות. ובזה פגם קרח. לכן כ' ויקח ואתפליג. וכן מ"ש כל העדה כולם קדושים וזה אמת. אבל יש קדושה למעלה מקדושה ומקדושה עליונה א"י למשוך רק ע"י כה"ג אחד ומזבח אחד וכן בית שכולו ספרים אבל אינו קדוש כמו המזוזה והכל ענין אחד:

איתא בזוה"ק אהרן ימינא קרח שמאלא כו'. ולכן הי' צריך קרח לבטל עצמו אל אהרן וזה הי' תנופת הלוים כמ"ש בזוה"ק פקודי דבזהב כ' זהב התנופה ולא בכסף כי מדה"ד כל מה שמתפשט למטה מוסיף דינים תקיפין ולכן צריכין להרים ולהעלות מדה"ד לשורשו ובזה נימתק. אבל מדת החסד כל מה שמתפשט יותר למטה מתרבין החסדים ומתקיים העולם. ונראה שלכן הטביע הקב"ה להיות טבע אש עולה למעלה ומים יורדין למקום נמוך. כי עוה"ז יסודו רק על המים כמ"ש רוקע הארץ על המים. וכתיב עולם חסד יבנה. ומדה"ד ג"כ אחד מעמודי העולם אבל הוא לפרקים ולפי שעה. וזהו רמז תפוחי זהב במשכיות כסף. שהעיקר מדת החסד רק שנסבך עמו מדה"ד. ולכן עיקר שם לוים להיות טפלים להכהנים כמ"ש ונלוו עליך שכן הוא מדתם בשורש להיות מדה"ד טפל למדה"ח. ולכן מה שנתקנא קרח באהרן טעה טעות גדול ולא ידע כי בזה ההכנעה אל אהרן בזה יבוא על מקומו ושורשו. והנה זה תכלית האדם שימצא מקומו ושורשו. ומשה רבינו ע"ה הוא בחי' התורה ורצה לעשות שלום ביניהם כי התורה נותנת מקום לכל המדות. כמו שיש בתורה חסדים ומשפטים. ונמצא גם בתורה הוראת שעה. ואיתא בנשיאים שהקריבו קטורת מבחוץ והי' הוראת שעה שדרשו חז"ל ע"ז יפה כו' רעיתי כתרצה בשעה שאתם מתרצים לי וכאן נשתתפו הנשיאים שרצו לעשות מזה סדר קבוע וזה לא יוכל להיות כנ"ל. [ובס' לקוטי תורה כתב פי' הגון על מאמרם ז"ל כשהי' הלל כפוף לפני שמאי הי' קשה לבנ"י כיום שנעשה העגל. וצריך ביאור. ופי' הוא ז"ל כי בהתפשטות הדינים אחוזים הקליפות והסט"א וזה הי' חטא העגל כמ"ש ודי זהב. ולכן הלכה כב"ה כי החסד צריך לגבור כמ"ש לעיל. וכשגבר שמאי היו יראים שלא יהי' אחיזה לסט"א. ולכן לעתיד כשיתבערו אלהים אחרים יהי' מדה"ד עיקר ע"ש. ולפי זה נראה כי ביום כלות משה שכלו המזיקין כמ"ש במד' ובזוה"ק דכפית לסט"א בע"כ ע"ש. לכן נתקבל הקטורת מבחוץ. אבל כתיב ויהי ביום רמזו במד' שם שהיה גלוי לפניו כי ישתתפו אח"כ במעשה קרח ע"ש. והיינו כנ"ל שרצו אח"כ לעשות מזה קבע וזה לא יתכן. כי מעשה זה הוא רק לפי השעה כמ"ש. ונמצא כזה בדבריהם ז"ל אלו הי' נותנין קורטוב של דבש בקטורת אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה ולמה אין מערבין מפני שהתורה אמרה כל שאור כו'. ובנשיאים דרשו אכלתי יערי עם דבשי שהי' הוראת שעה כנ"ל. ואפשר זה כוונת חז"ל במה שניחם הקב"ה לאהרן שלך לעולם קיימת כי קרבן הנשיאים רק לפי שעה כמ"ש]:

תרנ"ד

בוקר ויודע ה' פרש"י מהמד' כשם שאי אפשר לשנות הגבול שהגביל הקב"ה בין ערב לבוקר כו'. כי עולם שנה נפש כולם דרך אחד להם כמו שיש זמנים חלוקים ערב ובוקר כענין שנאמר חוק וזמן נתן להם שלא ישנו תפקידם וכל אחד שומר משמרתו כמ"ש ששים ושמחים לעשות רצון קונם. וכמו כן כל מקום יש לו ענין מיוחד וכמו כן כל נפש. אבל הקב"ה מלך שהשלום שלו וכמ"ש עושה שלום במרומיו וכענין שכתוב פותח את ידך כו' לכל חי רצון. כי כשיורד הארה מלמעלה מאיר לכל אחד כפי מה שהוא ובזה נעשה שלום ביניהם. והקב"ה נתן לנו חלק בזה השלימות כמ"ש יברך את עמו בשלום. וישם לך שלום. ולכן נתן השבת שבו שלימות הזמן. וארץ ישראל וביהמ"ק שבו שלימות העולם. ונשמה יתירה שבו שלימות הנפשות. וזהו פורס סוכת שלום שיש לנו חלק בבחי' השלום. לכן בשבת לא כתיב ויהי ערב כו' בוקר כי הוא שלימות ואחדות. כמ"ש דאיהו רזא דאחד. ובאמת הנפשות משתנים בכל אחד כפי ציור הגוף כמ"ש במשנה להגיד גדולתו של יוצר בראשית שכולן במטבע אחד נטבעו ואין פרצופיהן דומין זה לזה. וכ"א ענין מיוחד. ומה"ט אין השלימות בעוה"ז כמ"ש דכולא קטטה מטעם שיש לכל אחד מה שאין בחבירו. ומה"ט נמי עלמא דשיקרא מתקריא. כי אמת הוא מכל צד ומאחר שיש חסרון בכל אחד מכפי ציור האחר אינו אמת בשלימות. אבל הנשמה יתירה אין בה שינוי לכן אינה מתלבשת בגוף רק כפי הזכות שנ האדם והיא פריסת שלום כנ"ל. והקב"ה ברא העולם בדרך הטבע כ"א לפי מה שהוא כמ"ש רז"ל עיני כל כו' אכלם בעתו לכל אחד בעת שלו. והוא דרך הטבע ובחירת כל אחד ואפילו הרשע לפי דרכו וע"ז נאמר מדרכיו ישבע כו' אבל מעליו איש טוב הוא כמ"ש פותח את ידך כו' ומשביע לכל חי רצון שהוא שפע השלימות מלמעלה מהטבע ומתגלה ביום השבת דכתיב ביום השבת יפתח. וזה הי' החילוק בין בחי' משה ואהרן לעדת קרח. שהם הי' להם השגה פרטיות כ"א לפי דרכו. אבל משה ואהרן הם המקבלים השפע ומשפיעין לכל כלל ישראל כמ"ש עליהם שני שדיך. כמו שדרשו בשמו ית' שדי באלקותו לכל ברי'. כן יש די בתורת משה ואהרן לכל נפשות בני ישראל:

וכתיב באהרן ברית מלח עולם. דאיתא מים תחתונים בוכים אנן בעינן למיהוי קרוב למלכא. והקב"ה הבטיח להיות מלח וניסוך המים במקדש. ומעין זה הי' בנפשות תחתונים שנתרחקו מעל שולחן אביהם ונתן לנו הקב"ה את אהרן שהוא כמלאך ה' צבאות גם למטה ועל ידו מתקרבים התחתונים לעליונים ובזה יש שלום בעולם. והיא עדות על כל כלל ישראל שנקראו השולמית שהשלום נמצא ביניהם כמ"ש במ"א מזה:

תרנ"ה

נסמך ויקח קרח לפרשת ציצית שלמעלה. דאיתא עינו הטעתו. ובשם הרב הק' מלובלין אמרו להוכיח מכאן כי גם רוח הקודש יכול להזיק לאדם שאינו שומר עצמו כראוי. כי מצות ציצית על שם הסתכלות כמ"ש רש"י ובודאי המצוה מפקח עיני האדם ולכן כתיב מיד ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ב' לבבות וב' עינים כמ"ש בפרשה הקודמת וקרח לקח לו ביותר זה ההסתכלות ונכשל בו:

איתא בגמרא יעקב ביקש רחמים שלא יזכר שמו בקהלם אל תחד כבודי. כי הנה התורה תלויה בהתאספות בנ"י כמ"ש הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי וכתיב מורשה קהלת יעקב. ומצינו שגם כל שבט בפ"ע נק' קהל. ויש קהלת יעקב שהוא כלל כל בנ"י. והם בחי' שבת וחודש. כי בכל חודש יש התאספות בכח שבט מיוחד ובשבת קודש בחי' קהלת יעקב. לכן בשבת וחודש יפתח. ולכן ניתנה תורה בשבת שהיא זמן קהלה כנ"ל. ויעקב אבינו בקש שלא יהי' לשבט לוי קהילה בפ"ע. וז"ש אל תחד כבודי. והטעם כי באפם הרגו איש כי הם מתיחסים לבחי' הדין כידוע ולכן אחלקם ביעקב ולכן נעשה מהם כהנים ולוים לעבוד עבודת המקדש בכלל כל ישראל לא לעצמם וז"ש להם משה רב לכם בני לוי:

תרנ"ו

ויקח קרח ואתפליג דאיתא במשנה מחלוקת לש"ש סופה להתקיים. כי באמת עוה"ז נקראת עלמא דפרודא שכל הנבראים יש לכל אחד בחי' לעצמו ולכן כולא קטטה. אבל בנ"י זוכין אל השלום בכח התורה וכל עובד ה' לשמו ית' כדי להיות נגמר רצונו ית' בעולם אם מתכוון באמת לש"ש אין בו שום קנאה על חבירו. כי מה האדם שהי' מעשיו מתקבלים בשמים רק מכלל ישראל נגמר רצונו ית' בעולם. ולכן צריך כל אחד למסור חלקו יפה יפה לצבור. וממילא אין הפרש אצלו בינו לבין חבירו. וזה הי' מדת אהרן אוהב שלום ורודף שלום לכן בחר בו הקב"ה לכהן. ולכן כתיב ואהרן מה הוא כי לא הי' נפרד כלל לעצמו וכל מעשיו מסר לצבור. אבל בקרח כתי' ויקח לעצמו. ואפילו יהי' גדול שבגדולים כשהוא לעצמו מה הוא. וכתיב ואהבת לרעך כמוך אני ה' ואמרו זה כלל גדול בתורה רש"י פי' רעך זה הקב"ה. והיינו כשעובד ה' לשמו ית' ממילא אוהב את חבירו העובד ה' כמוהו. וזה כלל גדול בתורה רעך הקב"ה ורעך ממש הכל אחד כנ"ל. והנה העוה"ז רחוק מן האחדות כדאיתא במשנה בעשרה מאמרות נברא והלא במאמר אחד כו' להפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים. שע"י שנתרחק מן האחדות הוא עולם הנסיון. ולכן היו עשרה מאמרות ונחלק מעשה בראשית לכמה נתיבות. וזהו ל"ב אלקים דעובדא דבראשית. ונראה דל"ב חוטין שבציצית רומזין לל"ב אלקים. וד' שרשים ד' חוטי תכלת הם אלקים דבראשית ברא. וג' אלקים דפ' ויכולו שהם כוללים כל הל"ב [הגם כי הם ל"ב בלי הג' אלקים דויכולו מ"מ הלא יש ל"ב חוטי לבן דאין התכלת מעכב הלבן. א"כ יש ל"ב אלקים בלי תכלת רק דד' מהם הם המתחברין עם ד' דתכלת לפי שהם השרשים. ולכן כ"ח פשוטים וד' שרשים. ואלקים דבראשית ברא הוא עולה לכאן ולכאן]. והנשארים הם כ'ח מעשיו שהגיד לעמו. והם בחי' ימי המעשה שכל יום ענין בפ"ע וצריך אדם בכל יום להתבונן בהברואים של אותו יום כי הכל לכבודו ברא בחכמה יסד ארץ. וזהו בחי' שיר של יום. ששת ימים עשה כו' השמים כו' הארץ. אבל כל הבריאה הוא רק משהו אלקות אשר נתלבשה במעשה בראשית. כדאיתא במד' הן אלה קצות דרכיו. וזה רמז הציצית שכל הל"ב אלקים הם רק קצות דרכיו. ושבת קודש כולו תורה וצריכין להתבונן בו בשורש שלמעלה מבריאת מ"ב. ולכן נק' שבת שלום שמו של הקב"ה ויש בו אחדות כמ"ש דאתאחדת ברזא דאחד. וקרח פגם בזה האחדות לכן אמר טלית שכולה תכלת פטור מציצית. ואדרבא עיקר המצוה להיות חוט אחד לרמוז כי צריכין לבטל משהו זו לעולם העליון שלא לעשות מזה עיקר. ובאמת אהרן לבש מעיל כליל תכלת שהי' מלאך ה' צבאות ונתלבש בלבוש שלמעלה מן הטבע וע"ז נתקנא קרח. ובאמת האדם כולל כל העולמות כידוע. ויש בו נר"נ וגוף שמרמז לעולמות פנימים וחיצונים. ויש אנשים שרב כחם בפנימיות ויש בחיצוניות. ובודאי הי' קרח אדם גדול. אבל בחי' אהרן הי' בפנימיות. ולכן אמר משה רבינו ע"ה בוקר ויודע ה' כו' כמ"ש לעיל בפ' שלח שיש בחי' ידיעה וראי'. ועדת קרח נתאחזו בבחי' הראי' יותר מדאי. ולכן אמרו העיני האנשים ההם תנקר. שבודאי ראו בעין איזהו הארה וכמ"ש עינו הטעתו. אבל בחי' ידיעה היא למעלה מזה שאין עין שולטת בו לכן אמר ואהרן מה הוא כי לא היו רואין ומבינים בחי' אהרן כלל. וכן איתא כהנים שומרים מבפנים ולוים בחוץ:

בענין תרומה ותרומת מעשר. כי הראשית והתרומה לכהן. ואיתא קנאו ה' ונתנו לכהן לרמוז שכל מה שמעלין בנ"י לה' רצונו ית' הוא שעי"ז יוכל להשפיע להם חסד עליון. לכן שורש הברכות ביד הכהן. וע"ז כתיב בארצם לא תנחל כו'. והרמב"ם ז"ל כתב דכל מי שמבדיל עצמו להיות עובד ה' ומניח כל מעשה עוה"ז הקב"ה מזמין לו פרנסתו כמו לשבט לוי ע"ש בהל' שמיטה ויובל. והוא כענין השבת דהוא קודש לה' וכל ברכאין בי' תליין. לכן לא הי' לכהן חלק רק שורש הברכות. ומשולחן גבוה זכו. אני חלקך ונחלתך והוא בתוך בנ"י שהוא הכלי מוכן לקבל חסד עליון. והלוי הוא בחי' מדה"ד שע"י המעשר זוכין לעשירות מן הדין כי העושר בצפון. וכ"כ ובחנוני נא בזאת גבי מעשר וכ' עשר תעשר אחז"ל בשביל שתתעשר. ולכן מעשר הוא במדה וקצבה. אבל תרומה אין לה שיעור כי החסד הוא בלי גבול. ולכן בתרומה כתיב מתנה. ובמעשר כתי' שכר הוא כו' חלף עבודתכם. אבל באמת החסד הוא העיקר וצריך הלוי לבטל עצמו אל הכהן. וזהו תרומת מעשר הוא החסד שבא בשיתוף מדה"ד. ואלה השלשה הם בחי' ג' אבות. כי מדת החסד לאברהם. ומדה"ד ליצחק מקטרג ע"ז עד שבא יעקב והכריע. וכתיב בי' אשר פדה את אברהם. כמו כן הי' רוצה מרע"ה להכריע בין קרח ואהרן רק שקרח לא רצה. וזה התרומת מעשר הוא עיקר התיקון שמכריע ומעלה מדת הלוי אל הכהן כנ"ל:

תרנ"ז

ויקח קרח כו' איתא צדי"ק כתמ"ר יפר"ח ס"ת קרח. מדת הצדיק להפריח במעשים טובים מלמטה למעלה והוא מדת הלוים. אבל מדת החסיד הוא לזכות לסייעתא דשמיא להמשיך חסדים מלמעלה למטה וע"ז כתיב אח"כ שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו. וכמ"ש באהרן מטהו יפרח. עוד ינובון בשיבה כי הלוים נפסלין בשנים כי כחם נחלש כמ"ש בזוה"ק בהעלותך. והכהן דהוא בחסד עליון הוא בכל זמן ובכל מקום. ובאמת זהו בחי' השבת שנק' מתנה טובה והוא בחי' שלום. כמ"ש בזוה"ק כי עוה"ז מחוסר השלימות כמ"ש במ"א וכתיב אין צדיק בארץ כו' ולא יחטא כי בעוה"ז נמצא החסרון. אך החסיד שזוכה לסייעתא דשמיא ניצול מכל חטא כמ"ש רגלי חסידיו ישמור. ולא יעזוב כו' חסידיו לעולם נשמרו. ומדת הלוי הוא בכח עצמותו כמ"ש ועבד הלוי הוא. הוא מצדו. ובלי תוספות כידוע שהוא מדה"ד שאין בו התפשטות. אבל הכהן כתיב עבודת מתנה אתן. אתן לשון עתיד שבכל יום ניתן לכה"ג כח חדש. ולכן כתיב אשר יבחר לשון עתיד כמ"ש במ"א שנתחדש הכה"ג בכל יום. כי הוא נק' מלאך ה' צבאות. וכמו שהמלאכים מתחדשים בכל יום כן הכה"ג וכתיב ברית מלח עולם. דאיתא מים תחתונים בוכין ונכרת להם ברית מלח למלוח כל קרבן כמ"ש רש"י פ' ויקרא. ומעין זה הברית הי' בעולם שנה נפש. ולפי שהתחתונים נתרחקו כמ"ש במד' והארץ היתה תוהו משל לשני שפחות אחת יגע ואוכלת כו'. ותו אחת נטרדה מן הפלטין ע"ש פ' בראשית. לכן עשה הקב"ה אות להיות גם בתחתונים מעין העליונים. והכה"ג נכנס לפני ולפנים תוך הפלטין וניזון במתנה כמ"ש עבודת מתנה והוא שלא בדרך הטבע. וכמו כן בזמן השבת שיש בו כל אלו הבחי' כמ"ש במ"א ונקרא מתנה. וזהו אות השבת לדעת כי אני ה' מקדישכם. לכן שבת נק' שלום. וכן הכהן. ואהרן שהי' אוהב ורודף שלום זכה לעשות שלום בין עליונים ותחתונים. ובודאי הי' קרח אדם גדול. אבל הי' לו להאמין כי אהרן קדוש ה' נבחר מלמעלה ועליו כתיב תומיך ואוריך לאיש חסידך. לכן כתיב בוקר ויודע ה' כו' אשר לו דייקא. ובמד' בוקר גבולות חלק הקב"ה בעולמו ערב ובוקר כו'. כי מדת הכהן לקרב התחתונים לשורש עליון וזהו בחי' הקרבנות ומדת אהרן אוהב הבריות ומקרבן לתורה. והלוים הם שומרים שלא להניח זרים לכנוס והוא בחי' הריחוק. ובאמת כתי' שלום לרחוק ולקרוב כי יש שזוכין אל השלימות ע"י הקירוב ויש ע"י הריחוק דכתיב האלוק מקרוב אני ודרשו חז"ל מקרב. פי' שאלקותו ית' בבחי' קירוב ובבחי' ריחוק. והם מדת ימין מקרבת בחי' הכהן ושמאל מרחק בחי' הלוי. ולכן אמר להם מרע"ה ובקשתם גם כהונה כי אין זה מדתם וכ"א צריך לעמוד במשמרתו ואז זוכה אל השלימות. וכתיב ויאבדו מתוך הקהל ויש מסורה ויאבדו כלי מלחמה. לרמוז כי מדת הלוים הוא המלחמה ומדת הכהן השלום:

תרנ"ח

איתא בזוה"ק לוים בחי' ערב וכהן בחי' בוקר ע"ש. כדכ' יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי. וערב הוא לרמוז כי החושך שהיא לילה צריכה להתכלל ביום וע"י התערובות יש קיום גם לבחי' לילה. אבל לא להיות בפ"ע. ז"ש בדברו מעריב ערבים. בוקר הוא בירור והבדלה בין יום ולילה. ונראה דבחי' צהרים הוא בחי' משה שהוא עצם היום והוא בחי' יום השבת דלא כתיב בי' ערב ובוקר. רמז לדבר צהרי"ם גי' מש"ה. לכן בכל יום יש קרבן בשחר ובין הערבים. ובשבת מוסף דהוא בחצות היום. שאין בו בירור מהתערובות. תו איתא בזוה"ק לוי בחינת טהור וכהן קדוש דכתיב ואהרן מה הוא. כי עיקר קדושת הכהן בא מלמעלה והוא רק כלי מחזיק ברכה כמ"ש במ"א שהוא כמו השבת דלא אשתכח בי' מנא וכולהו ברכאין בי' תליין, כמו כן הכהן בארצם לא תנחל כו' והוא שורש הברכה מלמעלה לכן לא שייך לקנאות בו. והנה הטהרה עיקר הכח מן האדם למטה כדאיתא הבא לטהר מסייעין לו. אבל בקדושה דרשו והתקדשתם והייתם קדושים אדם מקדש עצמו מעט מלמטה מקדשין אותו מלמעלה הרבה. כי בחי' הקדושה מלמעלה למטה. ואהרן הי' לו ב' הבחי' טהרה וקדושה. והנה בקטורת כ' ממולח טהור קודש. לכן א"י להקטיר רק הכהן שיש בו טהרה וקדושה. ובודאי הי' לקרח קצת שייכות לקטורת כמ"ש רקח מעשה רוקח. והוא מצד בחי' טהור. אבל בחי' הקדושה לא הי' לו וחסר אחת מסממניה חייב מיתה. וגם ממולח הוא בחי' האחדות. ובקרח כ' ויקח ואתפליג. רק אהרן אוהב שלום ורודף שלום יש בו כח האחדות להקטיר קטורת שהוא התקשרות והתחברות הפרטים אל הכלל:

תרנ"ט

ויקח קרח. דאיתא במד' התורה ניתנה בלקיחה ובמתנה כמ"ש לקחת מתנות. והם בחי' קריבה ובחירה שכתוב במד' על פסוק אשרי תבחר ותקרב. קריבה הוא לפי מעשה האדם כמ"ש מעשיך יקרבוך. וקרח אחז ביותר במדת הקריבה ולקיחה שזה מדת הלוים. כמ"ש ויקרב אותך ואת כו' אחיך בני לוי. אבל בחי' אהרן הי' העיקר בבחירה כמ"ש אשר יבחר ה' וכ' אשר אבחר כו' מטהו יפרח. וזהו בחי' מתנה כמ"ש עבודת מתנה אתן. ובאמת עיקר כחן של בנ"י הוא הבחירה שבחר בנו הקב"ה כי בחי' הקורבה היא גם לכל העולם. אפילו האומות כפי מעשיהם מתקרבין להקב"ה. אבל בחירה היא בעצם שבחר הקב"ה בבנ"י ובצדיקים ביותר זה עדות שיש בהם חלק אלוק ממעל. ובאמת זה הסימן מי שעובד לשמו ית' מתדבק ביותר בבחי' הבחירה כי מה האדם שיבוא לקרב עצמו אל הבורא ית'. רק מצד שהקב"ה בחר בנו וזה רצונו ית' ורצונו הוא כבודו. ולכן אני בא לעשות רצונו ית"ש להתקרב אליו למלאות רצונו ית'. וזה הי' בחי' אהרן. והוא ג"כ בחי' השבת שכ' בזוה"ק דקרח חלק על שבת. דשבת הוא מתנה טובה. ואומרים בקידוש אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו כי רצונו ית"ש בבנ"י. וכן במועדות אשר בחר בנו. ולכן שבתות ומועדות מיוחדין רק לבנ"י כי בחי' בחירה שייך רק לבנ"י והם עדות על פנימיות נפשות בנ"י כמ"ש. והכהן שבחר בו הקב"ה הוא כלי בלי פסולת. ובמד' בוקר ויודע ה' כשם שא"א להפוך הבדלה שבין ערב ובוקר כו'. פי' כמו שיש בזמנים יום מיוחד לאור וערב בלילה וביום הוא בירור התערובות כמו כן בנפשות יש נפשות שאין בהם תערובות פסולת. לוים בחי' ערב שהם עבודתם בחוץ ולברור אוכל מתוך פסולת ועבודה שלהם בא ע"י בירור האור מן החושך וכן בירור שבימי המעשה. והכהן הוא אור בלי תערובות כמו השבת שאינו צריך בירור. והנה הלוי צריך לפרוש מעשר מן המעשר וכ' ונחשב לכם כו' כדגן מן הגורן כו'. הרמז הוא דתבואות הארץ צריך בירור אחר החטא דכ' קוץ ודרדר תצמיח. ולכן טבל במיתה שיש בו תערובות מסט"א. וע"י הפרשת תרומה ומעשר מתברר ע"י חלק התרומה שהיא קודש. והמעשר אעפ"י שהוא מבורר וניתן ללוי יש בו עוד פסולת לגבי התרומה ונחשב להם לגבי הכהן כדגן מן הגורן וצריך להפריש תרומת מעשר שהוא בירור הגמור בלי שום פסולת מדת הכהן כנ"ל:

תר"ס

שייך לפ' קרח איתא תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסה"כ. נראה דהני ג' מדריגות הם לזכור כל אלה השלשה יציאת מצרים כמ"ש אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם וסוף הגאולה הי' על הים כמ"ש ויושע כו' ביום ההוא. ורקיע רומז לקבלת התורה מן השמים. וכסה"כ רומז להשראת השכינה במשכן וענני הכבוד. ואלה הג' מתנות שהי' לישראל ג"כ. באר בחי' ים. ורקיע לחם מן השמים מן בזכות משה. וענני הכבוד בזכות אהרן. והם בחי' ג' רגלים ג"כ. ועיקר הדבר רומז לבחי' נפש רוח נשמה. שביצ"מ הי' הגאולה בנפש. ובקבלת התורה קבלו בחינת רוח. ואח"כ הנשמה. והגם כי מדריגת מרע"ה גדולה. אבל אהרן בכח שהחזיר בנ"י בתשובה זכה למעלה עליונה וניתן לו עבודת יוה"כ לפני ולפנים בחי' התשובה והוא בחי' נשמה. וע"ז אמרו במקום שבע"ת [*עומדין] אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. וגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. לכן ענני הכבוד בזכות אהרן. ובזה יובן מחלוקת קרח שעשה טלית שכולה תכלת ומרע"ה אמר שצריכין דוקא חוט של תכלת שמבחי' תכלת העליונה א"י להמשיך רק הארה מועטת וכולי האי ואולי. וקרח לא השיג בחי' זו. וי"ל עוד עפ"י מ"ש במדרש ג' בחי' קרא לה. בת. אחות. אם. וקרח אמר העדה כולם קדושים. ושמעו אנכי ה' אלקיך. הי' סבור שאין מעלה עליונה בישראל מקבלת התורה. ולפי שהלוים לא היו בחטא העגל נתגאה על אהרן. אבל באמת אהרן זכה וזיכה את הרבים ונתעלי אחר החטא למעלה ממדריגה שהי' להם בקבלת התורה. וזה רמז המדרש אח נפשע מקרית עוז. ואלה ג' הבחי' בת אחות אם הם עצמם בחי' ג' רגלים. וכמו שהי' בדור המדבר כך הוא לעולם שצריך איש ישראל לתקן אלה ג' הבחי'. להגאל מיצה"ר וסט"א בחי' יצ"מ וחירות. ואח"כ לזכות לתורה בחי' רוח. ואח"כ צריך לחדש איזה תיקון בעולם שע"ז נשתלח האדם. ויש לכל איש ישראל חלק בזה. ע"י תפלה ותשובה יוכל אפילו איש פשוט לעורר איזהו תיקון בבחי' המיוחדת אליו כל חד לפום שיעורא דילי'. והנה כתיב ויקח קרח ואתפליג. כי מרע"ה הי' בחיר שבנביאים וביטל עצמו לכלל ישראל כמ"ש מורשה קהלת יעקב שהכניס עצמו לפי מצב כלל ישראל. וכשירדו בנ"י על ידי החטא ממדריגתם הכניס מרע"ה עצמו בתוך הכלל. וקרח ברוב חכמה שהי' בו החזיק בו ולא רצה לבטל עצמו אל הכלל ולכן לא בחר בו ה':

איתא בזוה"ק כי קרח חלק על שלום אורייתא הוא שלום דכתי' כל נתיבותי' שלום כו'. דהנה כתיב בורא ניב שפתים כו' שלום לרחוק ולקרוב. דיש בחי' קירוב וריחוק כמ"ש במ"א על המד' האלוק מקרוב אני ולא מרחוק. דאלקותו ית"ש בא ע"י קרבות וע"י רחקות. וע"ז כתיב ואהבת את ה' אלקיך כו' ובכל מאודך בכל מדה שמודד לך. שיש לכ"א הנהגה מיוחדת כדאיתא בגמ' הגדלים במים א"י לחיות ביבשה וכן להיפוך מקום חייו של זה מיתתו של זה וכן הוא בהנהגת בני אדם. ואהרן בחי' ימין מקרבת. וקרח שמאל דוחה והלוים הם השומרים מבחוץ בחי' ריחוק. ואהרן כתיב בי' אוהב שלום כו' ומקרבן לתורה. ולא הי' אפשרות לקרח להתקרב רק ע"י אהרן דוקא כי הוא עמוד השלום. וכמ"ש רש"י דגדול המחלוקת שאפילו יונקי שדים נאבדו. כמו כן מדה טובה מרובה המחזיק בשלום יכול לקרב אפילו מי שאינו ראוי. לכן זיכה אהרן לכל בנ"י וקירבן לתורה. כי עיקר השלמות בכח התורה. פי' כל נתיבותי' שלום אפילו הנתיבות שנמשכו מהתורה לרחק פרטי בני אדם הוא להביאם עי"ז להשלימות. ואם הי' קרח מאמין בתורה כמ"ש בכל מאודך כו' הי' מתקרב. ומרע"ה עמוד התורה הי' בו ב' הבחי' שלום שלום לרחוק ולקרוב ועליו נאמר ניב שפתים כי הלוים הם לארמא קלא בחי' מדה"ד. ואהרן כל מעשיו בחשאי כמ"ש בזוה"ק וסימנך וידום אהרן. ומשה רבינו כולל ב' הדרכים ונק' ניב שפתים כמ"ש בספרים כי השפתים יש בהם ב' הכחות לדבר ולעצור הדיבור. ולכן רצה מרע"ה להשלים ולהכריע ביניהם כמ"ש מזה בזוה"ק בראשית:

תרס"א

בפסוק כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו. בודאי גם דברי קרח אלו אמת כי כל העדה קדושים. אבל איתא שנתן הקב"ה לישראל ב' קדושות ע"ש במדרש קדושים. וקדושה זו של כלל ישראל היא קדושה אחת. אבל בקדושה שלמעלה לא הי' חלק לקרח ועדתו ובזה כ' ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים א"כ הם ב' קדושות. וכמו כן תרומת מעשר מעשר מן המעשר. העשירי קדש ממילא מעשר מן המעשר הוא קדש קדשים. וקדושה זו היא מתנה מן השמים. וזהו קדושת שבת דכתיב לדעת כי אני ה' מקדשכם. ובעדת קרח כתיב קרואי מועד היא הקדושה שבישראל כמ"ש מקדש ישראל והזמנים ישראל דקדשינהו לזמנים. אבל קדושת השבת למעלה מזה. ולכן איתא דקרח חלק על שבת. כי בשבת יש זה התוספות קדושה ויש עלי' לבנ"י לעולם העליון. וקרח [* ועדתו] בודאי ידעו כי קדושת מרע"ה למעלה אבל אמרו לא נעלה ורצו להתדבק במדריגה שלמטה. וז"ש ומדוע תתנשאו מאחר שראו שהעדה אין יכולים להתמשך אחר מדריגות מרע"ה. אבל באמת הכל הי' עפ"י הדיבור וכך רצונו ית"ש שיהי' לבנ"י חלק והתקשרות גם בקדושה שלמעלה. הגם שאינו בשלימות לפי מעשה התחתונים. וע"ז נא' הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים. ונסמך פ' ציצית קודם לפ' קרח כי ציצית מדריגה שלמטה שהוא בחי' לב טהור ל"ב נתיבות ולוי הוא טהור ובאמת כפי הטהרה זוכין אל הקדושה כמ"ש והייתם קדושים כו' והוא קדושה תחתונה כמ"ש. אבל תפילין היא קדושה שלמעלה כעין אות דשבת. והוא בכח התורה כמ"ש במ"א כי הב' קדושות הם קדושות המצות וקדושת התורה. והוא בחי' מרע"ה ובזה פגם קרח ועדתו:

תרס"ב

איתא במשנה כל מחלוקת שאינה לש"ש אין סופה להתקיים זו מחלוקת קרח וכל עדתו. כי מחלוקת היא מדה קשה ובא מצד מדה"ד ולכן כל שאינה לשם שמים ממש אינה מתקיים. הגם דגבי תורה ומצות אמרו מתוך שלא לשמה בא לשמה. אבל מחלוקת צריך להיות רק לשם שמים. ובאמת גם בכנסי' אמרו כשאינה לשם שמים אין סופה להתקיים זה מטעם אחר כי עוה"ז עלמא דפרודא כולו קטטה לכן עוה"ז מתנגד להאחדות ולכן כל שאינה לש"ש א"י להתקיים בעוה"ז. והנה באמת צריך האדם להשתמש בב' הבחי' מחלוקת וכנסי' והוא בחי' סור מרע להלחם עם הסט"א. ועשה טוב הוא בחי' התקשרות באחדות. וב' אלו בחי' ימי המעשה והשבת. וגם זה אמת כפי המחלוקת בימי המעשה כך זוכין אח"כ אל השבת כמ"ש והב בסופה אהבה בסופה. והנה בקרח הי' שני הבחי' דכתיב ויקח הוא המחלוקת וכתיב ויקהל עליהם קרח. ושניהם לא הי' לש"ש ולא נתקיימו ועל ב' אלו אמר בסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תחד כו'. כי הנה יעקב דכתיב בי' אמת ליעקב. אמת כולל ב' הבחי'. בחי' אאע"ה הי' לקרב הכל. ובחי' יצחק המחלוקת כמ"ש ויריבו רועי גרר כו'. ויעקב כולל שניהם. וכמו כן מרע"ה שר התורה. והתורה יש בה בחי' מ"ע ומל"ת ואם הי' קרח מבטל עצמו למרע"ה הי' לו עלי' ותיקון:

תרס"ג

במדרש אח נפשע מקרית עוז דכתיב ויקח קרח אין קיחה אלא תורה כמ"ש לקח טוב נתתי. ובמדרש תרומה יש לך מקח יש בו כסף זהב שדות וכרמים יש לך מקח שאינו יודע מה לקח ומשכר הסרסור נתודע משה לא ידע כי קרן עור פניו יש לך מקח שהמוכר נמכר עמו. כל אלה הם מדריגות זה אחר זה בעסק התורה. כי התורה מלמדת לאדם וזוכה לאהבה ויראה ע"י התורה זה רמז כסף וזהב. וגם דביקות שיהיו מעשיו נשרשים בשורש העליון לעשות פירות זה רמז שדות וכרמים. עכ"ז אין זה עיקר התורה רק כשא"י מה לקח ויודע ומבין שא"י ושא"א להשיג אור התורה ומתבטל אל השורש זוכה על ידי הסרסור שהוא מרע"ה הדעת של כלל ישראל. ויש עוד מדריגה למעלה מזו להיות המוכר נמכר עמו. והנה בקרח כתיב ויקח שנקח חלקו בתורה לעצמו וסבור שיודע מה לקח ועי"ז לא לקח כלום ופשע בעיקר שורש התורה. וז"ש הפ' לקח טוב כו' תורתי אל תעזובו. כמ"ש במ"א פי' הפסוק בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה שדרשו חז"ל כשעסק בה נקראת תורתו. ואעפ"כ כתיב בתורת ה' חפצו שלא יפריד חלק השגה שלו ויחפוץ תמיד להתדבק בתורת ה'. ז"ש תורתי אל תעזובו ובזה פשע קרח. אבל אהרן כתיב ואהרן מה הוא כי ידע שאינו יודע ושמע רק לציווי של מרע"ה ומשכר הסרסור נתודע. ולמרע"ה הי' עוד מדריגה גבוה ביותר ששכינה מדברת מתוך גרונו כמ"ש המוכר נמכר עמו:

ובמדרש בוקר ויודע גבולות חלק הקב"ה כו'. פי' כמו שיש בזמן ממשלת היום והלילה ולכל דבר גבול ומקום מיוחד. כן הוא בנפשות דכתיב מה רבו מעשיך ה' דרש ר"ע יש לך בריות גדילות בים וא"י להתקיים ביבשה והגדילות ביבשה אינם יכולים להתקיים בים חייו של זה מיתתו של זה ע"ש. וכן הוא בנשמות שנקראו מעשי ידיו של הקב"ה כדכתיב ונשמות אני עשיתי. ויש לכל נשמה גבול ומקום מיוחד. ולכן קנאת קרח אבדתו מן העולם. אכן מרע"ה ואהרן היו בחי' כללות בנ"י כמ"ש כולם בחכמה עשית שהוא התורה שכוללת כל נפשות בנ"י ויש לכל אחד חלק בתורה. ומצד התורה מתאחדין כל נפשות בנ"י כמ"ש קהלת יעקב שהתורה למעלה מן הגבולים. ומעין זה בזמן ש"ק שהוא למעלה מן הזמן. ונק' נחלה בלי מצרים. שלום שמו של הקב"ה. וכתיב ה' עוז לעמו יתן זה בחי' מרע"ה שר התורה. יברך את עמו בשלום בחי' אהרן והם למעלה מן הפרטים. וקרח אמר ומדוע תתנשאו על קהל ה' אבל באמת הקב"ה הרים אותם למעלה מהגבולים הפרטיים:

בפסוק האיש אשר אבחר כו' מטהו יפרח והשכותי כו'. הענין שבזה שכך תלונות בנ"י שהראה להם כחו של אהרן הכהן שהוא בחי' ימין מקרבת. ואפילו במטה עץ שלו הואיל והוא קנינו שורה בו ברכה ודביקות. וכן מצינו שקנין כספו של כהן אוכל בתרומה מה שהזר במיתה. ועל ידי אהרן נתקרבו כל בני ישראל כמ"ש מקרבן לתורה וע"י הי' כל הקרבנות שהוא בחי' ימין מקרבת ובחי' השלום שכתוב שלום לרחוק ולקרוב:

תרס"ד

במדרש אח נפשע מקרית עוז כו'. דאיתא במשנה כל מחלוקת שהיא לש"ש סופה להתקיים זו מחלוקת שמאי והלל. ומחלוקת שאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח. א"כ משמע שמחלוקת קרח היה ג"כ בתורה דמדמה לה למחלוקת שמאי והלל. וכן איתא במד' דאמר קרח כל העדה שמעו בסיני אנכי ה' אלקיך. דהנה כתיב ה' יתן אומר המבשרות צבא רב כשאמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך קיבל כל אחד אלקותו ית"ש כפי השגת דעתי והתורה כולל כל דיעות של בנ"י. ותורת ה' תמימה כולל כל הדעת. אבל בחי' תורה שבע"פ כ"א מקבל לפי דעתו ושם יש מחלוקת ולכן איתא אלו ואלו דברי אלקים חיים שכ"א דבריו נובעין ממה שקיבל מתורה שבכתב ולכן כל תורה שבע"פ צריך להיות נסמך לתורה שבכתב. וזהו כל אסמכתות שבגמרא. וזהו עצמו הפי' שיהי' מחלוקת לש"ש. כי תורה שבכתב נק' שמים ושבע"פ בחי' ארץ כמ"ש הבונה בשמים מעליותיו בחי' תורה שבכתב אחדות אחד. ואגודתו על ארץ. זה צריך אגודה שמכל הדיעות יתקיים הלכה אמיתית. והנה מרע"ה קיבל התורה בעבור כל בנ"י והי' כולל כל הדיעות שהרי אנכי שמעו כל אחד לפי השגתו. ואח"כ אמרו קרב אתה ושמע א"כ הי' בו כלל כל הקבלות. וכן איתא יפקוד ה' איש על העדה דרשו חז"ל שידע להלוך נגד רוח של כל אחד ואחד. א"כ ודאי מרע"ה כך הי'. וכ"כ מורשה קהלת יעקב שתורת משה כולל כל דיעות שבכלל ישראל. ואם הי' כוונת קרח לש"ש הי' מבטל עצמו למרע"ה. ואיתא ת"ח מרבין שלום ורב שלום בוניך. ולא אמרו חכמים רק תלמידי חכמים שזה שלימות התורה שהחכם יוסיף תמיד על חכמתו וילמוד מן הגדול ממנו. וגם ילמד להפחותים ממנו. כי החכמה מצד עצמה אינה מעלת האדם שהרי נגזר על הטפה אם יהי' חכם או טיפש אבל צדיק ורשע לא נגזר. ולכן עיקר שבח החכם כשהחכמה מביאתו לעסוק תמיד בתורת ה' להוסיף לעצמו ולאחרים. וע"ז אמרו כל שמעשיו מרובין מחכמתו. ואיך יתכן להיות מרובה. רק כשמוסיף בכל עת ולומד מאחרים היודעין יותר ממנו. וגם מלמד לאחרים נמצא מעשיו מרובין ואז מרבין שלום. ובקרח כתיב ויקח לעצמו שהי' חכם לעצמו וזה נפשע מקרית עוז. ואיתא שהלביש להר"נ איש טליתות שכולם תכלת כו'. והענין הוא שהקב"ה בוחר במצוה שיש לכל איש ישראל חלק בו. וזהו תורת ה' תמימה כמש"ל אומר המבשרות צבא רב. ולכן נתן פתיל תכלת שזו הארה המועטת נמצא בכל מלבוש של איש ישראל. וכמו כן מזוזה בפתח של כל דירת איש ישראל. וזהו חשוב לפניו ית"ש יותר מאיזה יחיד שזוכה למלבוש שכולו תכלת וכן לבית מלא ספרים. כי מצות הציבור היא עולה על כולן. וכן בקרבנות ציבור כתיב העשיר לא ירבה כו' שיהי' יד כולן שוה [ולכן אמר מרע"ה אל תפן אל מנחתם שישאר חלק שלהם לפי שפורשין עצמן מן הציבור] וכן איתא בשבת פורס סוכת שלום פרוסה קטנה שיהי' לכל איש ישראל חלק בו. ובמ"א כתבתי כי נתקנא קרח באהרן שהי' לבוש מעיל כליל תכלת. אבל אהרן הי' שליח ציבור וביטל עצמו וכל מעשיו לציבור כמ"ש עליו אוהב שלום ורודף שלום: