שפת אמת/סוכות

<< · שפת אמת · סוכות · >>

לסוכות

תרל"ב

מימים אחרונים של סוכות בקיצור ח' ימי החג נותנים חיים לכל ימי השנה. כי התפשטות החיות מר"ה הוא בחג וזה ניסוך המים. וז' ימי סוכות הם חיי עולם הזה ולכך יש אחיזה גם לאומות וזהו ע' פרים. אבל שמיני עצרת הוא חיי עולם הבא. והוא החיים המיוחד לישראל שהתורה עיקר חיינו. וזה עצרת כי התורה היא חיות הפנימיות רק שנתלבש במעשה בראשית. וחיי עוה"ז רק חיצוניות ולכך צריך הגנה וסוכה, שהיא העדות שהקב"ה מעיד עלינו כי עיקר חיינו התורה וחיי עוה"ב. וז"ש בזוה"ק שהיא צילא דמהמנותא כמש"ל. אבל שמ"ע שהוא ממש חיי עוה"ב כנ"ל לא צריך הגנה וצל הסוכה רק הוא בחי' סוכה ממש. ואפשר זהו שארז"ל יתובי יתבינן אף שאין יושבין בסוכה נק' כך כנ"ל:

ובגמ' ומד' עשה לי סעודה קטנה כו'. הנה השי"ת נותן חיות לכל הנבראים אף שאין בכח הנבראים לקבל הארת הקדושה. רק ברחמיו מצמצם קדושתו להשפיע חיות לכל. אבל בנ"י מיוחדים לקבל הארה מעצמם ע"י שכנס"י דביקים בו ית'. וזהו נקרא סעודה קטנה שממשיכין החיות בקטנות כמ"ש פרשה קטנה שגופי תורה תלוים בה הוא בכל דרכיך דעהו. והיא תורה שבע"פ המשכות חיי התורה במעשה בראשית והטבע ג"כ. וזהו עצרת שהוא עפ"י מדה וגבול לקבל מאמרו ית' שאין גבול וסוף כלל. [איני זוכר הלשון כראוי. אבל פי' הדברים עפ"י מ"ש שמש ומגן ה' אלקים. ובחי' שמש למעלה מהטבע ורק בדרך רחמיו. לכך גם לאומות נמשך כי ממנו הכל. ובנ"י מיוחדים לבחי' אלקים עפ"י דין ומשפט והוא בחי' מגן. והוא בחי' ימי המעשה ויום שבת קודש שמיוחד לישראל והבן מאוד]. וכתיב עצרת תהי' לכם. הוא לעצור הלכם להיות ג"כ רק להשי"ת:

שמחת תורה הוא לשמוח במה שמקבלין דברי הקב"ה. כי עיקר פי' תורה הוא הלימוד מה שלא ידע עד עתה. ואף כי פשוט הידיעה נותן שמחה. אבל בנ"י שמחין בביטול ידיעתם רק לדבר ה' אף שאין מובן להם. וכ' תורה צוה לנו להיות דבקין ובטלין לחיות התורה. מורשה אחז"ל אל תקרי מורשה אלא מאורסה. וגם ארז"ל אינו ירושה לך. ודאי מי שהוא בכלל ישראל בודאי נאמר מורשה. אבל אין האדם יכול לבוא אל בחי' זו רק כשמתקין עצמו להיות בטל לכנס"י כמ"ש קהלת יעקב. וכפי היגיעה זוכה ג"כ בדרך ירושה ומתנה [כמ"ש במ"א פי' יגעתי ומצאתי בשם אא"ז מו"ר ז"ל]:

ה' מסיני בא וזרח משעיר כו' אמרו חז"ל שהחזיר התורה לאומות כו'. ובזוה"ק פי' שמזה עצמו האיר לנו ממה שלא רצו הם לקבל. וי"ל עוד דאיתא שמשה רע"ה השיב למלאכים שלא שייך התורה להם. א"כ איך רצו לקבלה. אך כי התורה יש לה כמה פירושים ודרכים גבוה מעל גבוה ולמלאכים הי' הסוד [וכ"כ הרמב"ן ז"ל בהקדמת התורה]. א"כ ודאי כשהחזיר להאומות לקבלה הי' ג"כ הפי' בגשמיות יותר מלבנ"י. כי לבנ"י ניתן התורה בדרך שלמעלה מהטבע. וע"י שלא רצו לקבלה ניתן גם דרך הנ"ל לישראל. וז"ש רז"ל למה פתח בבראשית כי מיוחד לישראל מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה לישראל. רק כח מעשיו הגיד. פירוש חיות התורה שיש תוך מעשה בראשית והטבע הגיד ג"כ להם לתת נחלת גוים כנ"ל [וזה פי' וזאת הברכה שבירך משה רע"ה והמשיך חיות מהתורה לבנ"י גם במעשה בראשית והטבע כנ"ל וקצרתי]:

תרל"ד

ואיני זוכר כסדר ענין סוכה כמו חופה שגומרת הקנין אשה לבעלה. בסוכות הושבתי. כי ביציאת מצרים נתקדשו בנ"י להשי"ת כמ"ש אני ה' מקדשכם המוציא אתכם כו'. ועל זה יש קטרוג שיהיו בנ"י מבוררין להיות קנין להשי"ת יותר מכל הברואים. וע"ז כתיב ולמקנהו עשה סוכות. וכ' הפורס סוכת שלום פריסה לשון פרס וחלק כמ"ש חלק ה' עמו שבחר לו השי"ת חלק מהנבראים. [כמ"ש בתנא דב"א עשיר ושמח בחלקו ע"ש ובפי' ישועת יעקב] והשי"ת לו השלימות ולמה בחר לו חצי דבר. אך כתיב אשכון את דכא כו' וכ' בזוה"ק כי זה השלימות מה שאדם נשבר לבו ע"ש פרשת אמור. ואדרבא זה שבחו ית' כי בכל מקום שהוא שורה הוא שלימות והוא עושה מחצי דבר דבר שלם. וזה הפורס סוכת שלום. כי באמת הנקודה פנימיות שבכל מקום הוא השלימות. וכן בנ"י מתוך כל הנבראים. והנה בסוכות ע' פרים נגד האומות. וניסוך המים כדאיתא בגמ' כי בנ"י צריכין לבקש שיתפשט מלכותו ית' על כל הבריאה. כענין שאמרו אל תהיו כעבדים ע"מ לקבל פרס. וע' מ"ש עוד לקמן:

ולקחתם לכם כו' פרי עץ הדר כו'. כי בסוכות השי"ת מקרב בנ"י כמ"ש פורס סוכת שלום ומגין עלינו מצד שנק' בנים למקום. ובנ"י מצד עצמם חפצים להתדבק בו ושיעשו מעשים טובים לפניו שלא יהי' מצד החסד בלבד. וזהו ולקחתם לכם מצדכם. וכתיב תודיענו אורח חיים. ואיתא לולב גי' חיים ובנ"י חפצים לקבל חיים אמיתים בפנימיות שלהם. וזהו נקרא שובע שמחות כפי עומק הקבלה בלב עד שנקרא שביעה. וזהו ע"י מיני הלולב שבני ישראל מרמזים במעשה להשי"ת לקבל אור הסוכה שניתן להם במתנה כנ"ל. וכשהמלך מזמן אורחים נותן להם משאלות לבם כדאיתא מאן דמזמן למיכלא ולמשתי' זמין. ולכן אומר לנו ולקחתם לכם שנבחר לנו החיים. ובסוכות ניתן הדעת לכל איש ישראל כדכתיב למען ידעו כו'. וכן נראה כי הדעת של כל השנה בא בחג הסוכות. שהוא רגל האחרון מהג' רגלים שכל השנה עומדת עליהם. ומצות סוכה היא מעצמה. ומיני הלולב היא הקבלה שבני ישראל מקבלין ומביאין הדעת לעומק לבבם כנ"ל: כי בכל שנה יורד חיים כדכתיב עיני ה' אלקיך כו' מראשית שנה. ופי' חז"ל שבתחילת השנה יש ברכה לכל השנה. ולזאת נתן לנו השי"ת זה החג בתחילת השנה. אחר ר"ה ויוהכ"פ שנטהרו כל בנ"י כדכתיב לטהר אתכם. וצריך כל אדם להאמין שנעשה טהור בימים אלו. וודאי שישאר הטהרה על כל השנה תליא בהכנת האדם לקבל הטהרה. אבל בימים אלו נעשה טהור כל איש ישראל. וע"ז עצמו יש קטרוג וצריך הגנה בסוכות כנ"ל. ואחר שנטהרו יש חג הסוכות שמתאספין כל בנ"י. כדאיתא בגמ' כל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת. ונק' חג האסיף. וגם מינים שבלולב הם כללות בנ"י. כמ"ש ז"ל ערבה מי שאין בו טעם וריח כו'. העצה ע"ז העירוב שמאסף עצמו בכלל ישראל. וזהו חשוב יותר לגרום ברכה דכתיב ערבי נחל. ונחל הוא ע"ש המשכת השפע. ונכתוב זה אצל ערבה דוקא כנ"ל. וימי החג מסייעין לזה שיוכלו בנ"י להתאסף ולבטל כל אחד עצמו לכלל ישראל. ועי"ז יכולין לקבל ברכת השנה כראוי כדאי' כלי מחזיק ברכה הוא שלום. והוא בחי' יוסף הצדיק וכתיב ועמך כולם צדיקים:

שמחת בית השואבה שמשם שואבין רוח הקודש כי השמחה הוא כלי לשאוב מים חיים והוא רוח הקודש דכתיב ויפח באפיו נשמת כו'. וכפי שאדם מתדבק בעיקר החיות שיש לו מהשי"ת מתפשט החיים בכל איבריו. ואיתא לא ראינו שינה כדאיתא במד' על משה רע"ה שכל מ' יום שהיה בשמים לא הי' יכול לישון שידע שאין שיעור מה שיכול לקבל בכל שעה ושעה. וכן כתיב שבעת ימים בשנה על ימי הסוכות מה שלא נאמר כן בכל הרגלים. שעיקר הארת השנה תלוי' בז' ימים אלו. והכלי לקבל הוא השמחה:

ג' רגלים בכל לבבך נפשך מאודך. בפסח נגאלו מיצה"ר. ושבועות הרגשה בנפש נפשי יצאה בדברו. ובסוכות מאודך צא מדירת קבע כמ"ש ז"ל שלא לסמוך על ממונו ובנינו רק לבטוח בהשי"ת. וכן חיבת ענני הכבוד הוא חיבה יתירה כענין העשירות שחוץ לגוף. וכעין זה שמעתי ממו"ז ז"ל אשר ג' רגלים נגד קנאה ותאוה וכבוד. והוא ג"כ כנ"ל. קנאה בגוף כמ"ש רקב עצמות קנאה. ותאוה לנפש. וכבוד חוץ לגוף כנ"ל:

טוב מלא כף נחת דרשו במדרש על שבת. ולמה נקרא כף ובחול חפניים. כי בודאי אדם לעמל יולד ושכר העובד בימות החול מרובה. אך האדם צריך להיות שמח בשבת יותר מצד שיש להקב"ה נחת רוח בשבת. וז"ש רעות רוח דמתקרי לעי ונגיס פי' שלוקח שכר על יגיעתו. והכל תלוי בבריאת שמים וארץ. שבריאת כל יום הי' ע"ז מאמר ופעולה מיוחדת. לכן קיום העולם בימות החול ג"כ ע"י יגיעת הצדיקים. כדאיתא שמקיימין העולם שנברא בעשרה מאמרות. ובשבת הי' השביתה כמ"ש וינח כו'. וזהו הנייחא השמחה שהי' להקב"ה בשבת הי' השלמת הבריאה כמ"ש רש"י כלתה ונגמרה המלאכה. לכן קיום העולם בשבת ע"י שמחת הצדיקים בשבת. וזהו כף נחת. שיש לכל נפש נייחא בשבת שמתדבק בשורש עליון יותר מבחול. ואיתא זכרון למעשה בראשית. יש לפרש שיש זכרון לכל הבריאה להיות נזכר מה שהי' קודם הבריאה. שהי' כל דבר במקום רוחני. וכענין שמשביעין את האדם תהי צדיק כו' קודם היציאה בעולם. כן הי' קודם הבריאה דביקות עצום לכל הבריאה. ובשבת יש זכירה לכל דבר לכן בנקל לדחות הטבע בשבת. ומכש"כ שיש זכירה לאיש ישראל שנשמתו ממקום גבוה יותר. וי"ל עוד בעסוק הנ"ל כי כף נחת בשבת בא ג"כ ממלא חפנים עמל בחול. כי בימות החול מכינים לשבת. וכפי היגיעה בימי המעשה למצוא אור הגנוז ומוסתר בעשי'. זוכין לקבל הארת שבת כדאיתא מי שטרח בערב שבת כו'. ותערובת קדושת שבת יש גם בחול רק שמעורב ונק' ערב שבת כנ"ל:

מצות ערבה בהו"ר שבחרו חכמינו ז"ל בערבה יותר מבכל המינים. אף כי הוא נגד אותם שאין בהם טעם וריח. כי באמת מזה ניכר יותר דביקות בנ"י להשי"ת. כי מאין בא חביבות בני אדם הללו. רק שבנ"י נקראו בנים למקום. ויש בכל איש ישראל דביקות בה' אלקים כמ"ש ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם כו'. כתיב ישקני מנשיקות כו' טובים דודיך מיין. פי' נשיקה כמו השקה במים שעל ידי שמתדבק לשורשו נעשה טהור. כן התורה שנקראת מים ניתן לבנ"י כמ"ש חיי עולם נטע בתוכינו. בחי' תורה שבע"פ שהוא פלא גדול שחכמים יכולין להוסיף על התורה. ודבריהם עושים רושם בשמים כמ"ש לאל גומר עלי. וע"ז נאמר טובים דודיך מיין כי נסכים בכל השנה מיין. והוא מצות ומעש"ט שבנ"י מסגלין להקב"ה שיש לו נחת רוח מבני ישראל ולא מאומות. ובסוכות מים. הענין שגם בלי המעשים רק מצד עצם הבריאה יש ג"כ דביקות עצום לבנ"י יותר מכל האומות. וזה נתברר בסוכות. ולכן צריך הגנה כמ"ש לעיל. ובני ישראל שמחין יותר בנקודה הזו שנטבע בהם מצד הבריאה ממה שזוכין ע"י מעשיהם. כי מה יכול לפעול מעשה בו"ד. וז"ש טובים דודיך שבא מהקב"ה מצד חלק ה' עמו. ממה שזוכין ע"י מעשינו כנ"ל:

וכתיב אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל כו'. דכתיב אור זרוע לצדיק. ועמך כולם צדיקים. ויש נקודה פנימית כנ"ל בכל איש ישראל מצד הטבע כנ"ל. רק שמתגלה אחר הסרת החיצוניות וז"ש משלחי רגל כו'. ולכן אחר ר"ה ויוהכ"פ מתגלה בחי' סוכות כנ"ל. ובהושענא רבה בנ"י שמחין בבחי' ערבה דוקא אף בלי טעם וריח כנ"ל:

שמ"ע אחר סוכות עצרת תהי' לכם כו'. כי בסוכות יורד שפע חיים משמים לכל השנה לכל הנבראים. ולכן שבעים פרים וניסוך המים. אבל הכל תלוי בבחי' המקבלים. ואין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. וזה ניתן לבני ישראל. וזהו עצרת תהי' לכם דוקא. אם כי מצד השפעת הקב"ה כל הנבראים מקבלים אבל אין כלי הראוי לקבל רק בנ"י. ופי' עצרת הוא בחי' יראה דיש רצוא ושוב. ועיקר העצה להיות נכנס ההארה בפנימיות האדם כראוי. הוא ע"י ישוב הדעת שרואה האדם שאינו כדאי לפשפש בהשגת גבוהות כאלו ונופל עליו יראה ופחד. עי"ז מקבל הארה בלבו. וזה עצה בכל השנה שיהי' נשאר בלב כמ"ש בספרים אמתים. וזה הענין ניתן לישראל כי האומות לגרמייהו שמוכנים לקבל כל טובות עוה"ז. אבל בנ"י מיד שמרגישין איזה דבר ממעטין עצמם כנ"ל ועי"ז מקבלין. וזהו עצרת תהי' לכם. וכמדומה ששמעתי ממו"ז ז"ל הפי' לעצור הלכם ונגיעה עצמית כנ"ל. [וז"ש סעודה קטנה שבא ע"י קטנות. ובזוהר מסטרא (דא"ת) [דמלכות] עביד סעודה זוטרתא. והוא כנ"ל שבנ"י מונין ללבנה והוא מצד עבודת התחתונים כמ"ש עושי דברו כד' הינוקא והמש"י]. וע"י הכנה זו בחי' יראה הנ"ל מתעורר שפע מחדש. וז"ש במד' עליך להוסיף לנו מועדות שעצרת נכלל בחג הסוכות. והוא שבנ"י זוכין להשיג יום טוב ע"י הקבלה כראוי כנ"ל. וג' רגלים נגד ג' תפלות בכל יום שזהו תיקון הזמן. ומוסף הוא תוספות בחי' שמיני עצרת הנ"ל. ואא"ז ז"ל הגיד בשם רבינו מפרשיסחא ז"ל פי' הבוחר בשירי זמרה. הוא כשהאדם נתמלא בשירות ובתשבחות באותן שירים שא"י לסבול בפיו בזה בוחר השי"ת כנ"ל. והוא שמחת שמ"ע והיית אך שמח עד שמוסיפין שמחה יותר כנ"ל. וזה שמחת תורה בשמ"ע כי בשבועות תורה שבכתב. ועתה שמחת תורה שבע"פ שבני ישראל גורמין. שהרי ע"י היגיעה מחדשים חכמי ישראל דברי תורה שנאמרו למשה רבינו ע"ה מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. וזה ע"י היראה לקבל דברי תורה שבכתב על ידי זה מוסיף כמ"ש כל שיראתו קודמת כו':

שמחת תורה הוא הכנה על כל השנה להיות קבוע בתורה כמ"ש חז"ל על שלא ברכו בתורה תחלה. ולכן בתחלת השנה יש שמחת תורה שיתבונן האדם גדלות התורה שהם דברי אלקים חיים. וע"י התשוקה והשמחה להתדבק בתורה נשאר אח"כ דביקות מעסק התורה. כמ"ש במדרש וזאת הברכה שיש ברכת התורה לפני' ולאחרי'. וכן אף אנשים סוחרים שבכל השנה אין עוסקים תמיד בתורה. מ"מ ע"י השמחה בתחלת השנה שקובע בלבו וקשה לו לפרוש מדברי תורה. מועיל לו שלא ישכח לגמרי אף שעוסק בדברים אחרים. וכתיב שמח זבולון בצאתך. וקשה כי למה ישמח בחלק זה. רק שהוא עצה שע"י השמחה קודם שיצא לסחורה ע"י זה יהי' נשמר בצאתו. ולכן יש שמחת תורה בתחלת השנה כנ"ל:

מימינו אש דת כו' אף חובב עמים כו' תכו לרגליך ישא כו'. פי' אש דת שהנהגת התורה היא למעלה משכל האנושי. כמ"ש כה דברי כאש כו' ומ"מ ניתן לבנ"י [וזה שהראה למשה הסנה איננו אוכל שבנ"י דבקים באש התורה כמ"ש בזוה"ק וארא]. אף חובב עמים מלשון עוממות. אף שיש אנשים בישראל שאינו בוער בהם כל כך אש התלהבות התורה. מ"מ על ידי הביטול לכלל ישראל והקדושים שבישראל בידך כו'. והם השפלים תוכו לרגליך וע"י ההכנעה וביטולם מוסיפים עוד כח. ישא לשון משואין משואות שמעוררים דברי התורה שיעלו הדיבורים לשורש האש. וז"ש ישא מדברותיך דהול"ל ישאו כמ"ש תוכו כו':

תרל"ה

לקוטי דברים. סוכות זכר לענני כבוד. ומהיכן זכו בני ישראל לענני כבוד. בזוה"ק זכרתי לך חסד כו' לכתך אחרי במדבר כו'. וכלל הענין ע"י שהכניסו עצמם תחת מלכותו ית' כי אחר יציאת מצרים יראו לנפשותם שלא יפלו שנית תחת ממשלת הסט"א. ולכן אף כי הבחירה ניתן לאדם עכ"ז יש גם לזה בחירה. שבוחר בכל נפשו שלא להיות בבחירתו. רק בוחר בהנהגתו ית' שינחנו באורח מישור. וכדברים אלו ג"כ אחר ימי הדין ר"ה ויוהכ"פ שבנ"י נקיים מהחטא. צריכין ג"כ לבחור בהנהגתו ית'. והוא ג"כ בחי' תשובה. ומקודם הי' תשובה מיראה. ועתה היא מאהבה ע"י שרואין חסד ה' שמחל לנו וטהרנו מן החטא. עכ"ז שבין אליו ומבינים שאין לנו מקום מעצמינו רק לחסות בצלו ית':

סוכה היא עדות לבנ"י שנטהרו מחטאם. כדאיתא בגמ' לעתיד לבוא אומות רוצין לשוב והש"י נותן להם מצות סוכה כו'. והפי' כי כל בע"ת הוא בחסד עליון שהקב"ה פושט יד לקבלו ולפנים משורת הדין. וע"ז טוענין הרשעים. והתשובה כי הקב"ה דיין אמת. ומי שיש בו נקודה פנימיות לטוב רק שאינו יכול להוציא מכח אל הפועל השי"ת עוזר לו. וכיון שיכול להיות תחת צלו ית' הוא סימן שיש בו נקודה של אמת כמ"ש [בזוה"ק] מאן דהוא מגזעא ושרשא דישראל ישבו בסוכות כו'. והרשעים א"י להיות בסוכה כדכתיב לא יגורך רע. וזה טעם מצות סוכה אחר המשפט בר"ה ויוכ"פ שהוא עדות על המשפט אמת:

סכות נק' חג האסיף שכל אחד מאסף כל רכושו לביתו. ולכן צריכין לזכור כי אנחנו וכל אשר לנו להשי"ת. וכמו שכאן היא זמן אסיפה כמו כן הוא לעילא שהקב"ה מאסף אותנו לביתו והוא הסוכה:

צריך כל אחד להיות מוכן לראות פני ה' במועדים. וקשה להבין איך הי' כל פחות שבישראל מקיים מצוה זו. ובודאי ברכת המועד הוא על זה כמ"ש כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך. והוא הברכה של כל מועד כמו שמבקשין והשיאנו ברכת מועדיך כו'. וי"ל הפי' עומדין צפופין פי' בנס. ומשתחוים רוחים כאלו הי' בזכותם. כדכתיב תשלם לאיש כמעשהו שהקב"ה עוזר אל האדם באופן שיוכל לעשות טוב מעצמו אם כי באמת הוא בעזר אלקי:

שמ"ע הוא ברכת החג. כי מצות סוכה לצאת מדירתו לחסות בצלו ית'. ואנחנו כמו אורחים בביתו של הקב"ה. וכ' ביום השמיני שלח את העם. ושלוח לשון לוי' שבעה"ב צריך ללות האורחים. והוא מה שמצות סוכה וימי החג נותנין ברכה לישראל לבתיהם. וכן איתא בגמ' תשלומין דראשון הוא. ופי' עצרת תהי' לכם הוא כי בנ"י מקבלין כל השפעות שניתן בימים אלו כי בכל שנה ניתן חיות חדש בר"ה ויוכ"פ סוכות לכל הנבראים. והמקבלים הם בב' בחי' א' שמח במה שמקבל לו לגרמי' וזה האומות וזה רק לשעה לכן מתמעט טובתם. אבל בנ"י שמחין במה שהקב"ה משפיע להם אשר ע"י כן יש להם דביקות בו ית'. שכן המשכיל שמח בקבלת מתנה מן המלך מצד המלך יותר מחשיבות של המתנה עצמה. וקבלה זו יש לה קיום לעולם. ועי"ז זוכין בנ"י לקבל כל ההשפעות שכן הי' רצונו ית' בכל השפעתו שיהי' הקבלה כראוי. וז"ש חז"ל סעודה קטנה שאהנה מכם דייקא שבנ"י מקבלין כדי להתדבק בו לעשות רצונו לא להנאתן. וז"ש עצרת תהי' לכם שנשאר מקוים השפע לכם ולאומות הי' רק לשעה:

ומה שעושין שמחת תורה עתה. לפי פשוטו כי עתה אין לנו שמחת החג וניסוך המים ואין לנו שיור רק התורה. ובאמת בתורה יש לנו כל זאת כמ"ש זאת תורת המנחה חטאת דרשו חז"ל כל העוסק בתורה כו'. ולכן בכח התורה יכולין לעורר כל שמחת החג. וזהו ג"כ סימן שלבנ"י נשאר השמחה לעולם ולאומות הי' רק לשעה. וכן אמרו חז"ל כי האומות אבדו בחורבן ביהמ"ק יותר:

רמז לש"ת ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך כו' נפשך כו' מאדך והיו הדברים האלה כו'. לבבך הוא בר"ה ועשי"ת שבנ"י שבים וחפצים לשעבד גם מחשבות הרעות להשי"ת. וזהו בשני יצריך. נפשך הוא ביוכ"פ ועניתם את נפשותיכם. מאדך הוא בסוכות זמן האסיף באספך כו' ואעפ"כ מניחין כל מאודיהם לישב בדירת ארעי ולחסות בצלו ית'. ואח"כ והיו הדברים האלה כו' על לבבך שאח"ז יכול אדם לקבל דברי תורה בלבו. והוא שמיני עצרת לעצור ולקבל הארת התורה בעומק הלב:

תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. מו"ז ז"ל פי' כי מה שאמרו בנ"י דבר אתה עמנו כו' פן נמות. אף כי בנ"י מסרו נפשם על הקב"ה. רק שהבינו כי מה שהוא על פי נס לא יהי' קיים לעולם. וז"ש צוה לנו משה לכך מורשה היא כו'. ועוד נוכל לומר כי התורה יש לה כמה מדריגות כנודע. ולכך כאשר הסכימו שיהי' משה רע"ה המקבל קיבל כל התורה. וממילא יש לעולם בכללות כנס"י כל התורה. והיו יראים אם יקבלו הם יהי' בתערובות טו"ר וז"ש פן נמות. אבל מרע"ה קיבל מעץ החיים כראוי. ובגמ' אל תקרי מורשה אלא מאורסה. כי ירושה הוא בטבע בן לאב ואיש ואשתו היא ע"י פעולתם. ואיתא התקן עצמך כו' שאינו ירושה לך. פרשנו אף דכ' מורשה רק שצריך האדם לתקן עצמו שיוכל לכנוס בכלל ישראל ואז מורשה כו'. והבן כל זה:

תרל"ו

בראשונה דברנו טעם סוכות אחר ר"ה ויוהכ"פ. כי הבעלי תשובה אין להם מקום והקב"ה נותן לו מקום והוא הסוכה. כי בנ"י המה עתה בעלי תשובה ויושבין בצלו של מקום. וכפי מה שיודע האדם שאין לו מקום מצ"ע נותן לו הקב"ה מקום. ומקום זה גבוה ממה שזוכה במעשיו. ועל זה אמרו במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. כי הבע"ת יושבין במקום הניתן להם משמים כנ"ל. והנה בר"ה ויוכ"פ נגאלין בנ"י מיצה"ר בחסד עליון. ואחר זה צריכין הגנה יותר. כי התקון שאינו בא מצד זכות עצמו רודפין אחריו הקטרוגים. לכן הקב"ה מגין עלינו אח"כ בסוכה. וע"ז נאמר ברוך פודה ומציל. פודה בר"ה ויוכ"פ ומציל בסוכות שלא יבואו הקטרוגים להבא. ואיתא על ג' דברים העולם קיים אמת דין ושלום כו'. והם ראש השנה ויוכ"פ וסוכות. כי ר"ה המשפט מצד שהקב"ה נותן בו חיים לכל הנבראים. וה' אלקים אמת וממילא מתעורר המשפט של כל אחד איך לקבל השייך לו באמת. לכן אומרים בר"ה ודברך אמת כי מצד זה בא המשפט בר"ה. אבל עיקר הדין ביוכ"פ. ושלום הוא בסוכות כדכתיב פורס סוכת שלום. ועל ג' ימים טובים אלו מתקיים כל השנה:

ענין סוכה ולולב דכתיב ולקחתם לכם. דכ' וידעת היום והשבות אל לבבך. כי בסוכות נמשך הדעת לבנ"י דכתיב למען ידעו. והד' מינים הם להמשיך הדעת בפנימיות האדם. ובאור הענין סוכה ולולב כמו ציצית ותפילין שהוא אור המקיף והמשכת הדעת בד' בתים דתפילין כמו הד' מינים. כי נודע שיש בכל דבר פנימיות וחיצוניות. וכן בעבודת האדם. בזמן שהי' ביהמ"ק קיים היה נתקן גם כל החיצוניות שכל ענין הקרבנות הוא במעשה גשמי. ועתה נשאר רק ענין הפנימיות. ובאמת הוא מעלה יתירה אך שאין יכולין להשיג הפנימיות בלי תיקון החיצוניות. ולכן בזמן שהי' ביהמ"ק קיים הי' הכל בנקל. ולקחתם לכם הוא לרמוז שגדלה מעלה הפנימיות שזה ביד האדם. וזה ענין הע' פרים בחג נגד ע' שרים. כי המשכת השפע ע"י המלאכים והשרים הכל ענין החיצוניות. ולאשר כי בנ"י בוחרין להם הפנימיות מניחין הכל להע' שרים. והוא כמו המלך שמכניס אורח לביתו ויש בזה ב' דברים שמספיק לו צרכו ושהוא בהיכל המלך. והחכם מדבק עצמו בזה שהוא בהיכל המלך. וז"ש ולקחתם כו' כענין אתה תומיך גורלי שמרמזין לבנ"י לבחור להם הפנימיות. ונחזור להתחלת דברינו כי הד' מינים הם להמשיך הדעת לכל הפרטים. וחז"ל אמרו ד' מינים נגד האנשים שבישראל שיש להם טעם וריח וטעם או ריח ובלי טעם ובלי ריח כו' ושיהי' כולם אגודה אחת כו'. כי באמת מה הפרש לפני המקום ב"ה בין הגדול או הפחות שבישראל לפיגודל רוממותו ית' מצד שבחר בישראל. ולכן זה העיקר לבטל עצמו תוך כלל ישראל ואז מעלה טעם וריח לפני הקב"ה. ובאמת גם בכל איש פרטי יש אלו הד' מינים במדות ואברים מיוחדים. שבדבר זה הוא מתוקן יותר כו'. ולכן כפי מה שמבטל ומכניס מעשיו הטובים לכלל ישראל כמאמר חז"ל שימסרם לצבור יפה יפה. ע"י זה נעשה מזה קרבן ציבור. זוכה עי"ז להעלות גם המקומות שנמצאו בו שצריכין תיקון כאמור. וכענין שאמרו חז"ל יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני העני עושה עמו. כמו כן אין עני אלא מן התורה כו'. ועל ידי זה שעושה צדקה בהדעת שבו מקבל גם הוא. וכל העבודה צריך להיות כדי שיהי' להקב"ה נחת רוח מכלל ישראל. וז"ש ולקחתם לכם כו' ושמחתם לפני ה' אלקיכם. להעלות השמחה לפני הקב"ה על ידי הלקיחה שתקחו עצמיכם להיות כלולין כאחת:

בשם אא"ז מו"ר ז"ל כי הג' רגלים הם לבטל הג' מדות רעות קנאה תאוה כבוד. ומסתמא סוכות נגד הכבוד כי הוא נגד ענני הכבוד. ובחג הזה הקב"ה מכבד בנ"י יותר מכל האומות. והוא הוראה שבני ישראל הם מוכנים לקבל הכבוד. דאיתא המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו כבוד שמים מתרבה וכבודו מתרבה. וקשה מה לי בזה שכבודו מתרבה. רק שזוכה עי"ז שיוכל לקבל הכבוד שאף שיתרבה כבודו יהי' מזה ריבוי כבוד שמים ג"כ. ולכן אחר ר"ה ויוכ"פ שבנ"י שבו בתשובה הם מוכנים לקבל הכבוד כנ"ל:

בפסוק טובה חכמה עם נחלה כו' בצל החכמה בצל הכסף. במד' כד"א יפה ת"ת עם דרך ארץ כו'. כי יש ב' הגנות מצד חסד עליון. והוא בצל החכמה כמ"ש ה' צלך והיא הסוכה שנק' צל החכמה כידוע. ובצל הכסף הוא ע"י התשוקה שבאדם מלשון נכסף נכספת. שגם עי"ז יש הגנה על האדם. אף שאינו מתוקן כראוי רק [ע"י] שרצונו מגעגע באמת לאביו שבשמים. והוא ג"כ צל הבא ע"י נדיבת רצון טוב שבאדם. והוא ענין הלולב ולקחתם לכם כו'. והוא נק' נחלה שהוא המשכת הדעת לכל המקומות שבאדם. רמז לדבר ערבי נחל. ונכתב נחל בערבה שהיא מדה השפילה בלי טעם וריח כי המשכת הדעת למקום מדריגה התחתונה זה מעולה מהכל. לכן בחרו אנשי כנה"ג בהו"ר במצות ערבה כי ע"ז אנו סומכין עתה בגלות. והוא תיקון הרגלים כי הדורות הולכין כסדר. ומצד זה יש חשיבות למדריגה תחתונה עי"ז שכל הבנין עומד עליו. והוא ענין תמכין דאורייתא והוא עקבותא דמשיחא:

שמחת בית השואבה שמשם שואבין רוח הקודש. פי' משם מהשמחה של הימים אלו. ואף גם עתה שאין לנו לקיים זאת השמחה כראוי אעפ"כ הוא הבטחה והיית אך שמח. אך חלק פי' אף בדורות השפלים שלא תהי' השמחה בשלימות. וכן איתא במד' על פסוק אך בחמשה עשר לחודש כו' מאי אך כו' ע"ש בילקוט. ואפשר ז"ש חז"ל לרבות לילי יו"ט האחרון היינו הימים טובים בגלות הדומה ללילה באחרית הימים כנ"ל:

ענין שמיני עצרת ושמחת תורה אחר החג. דאיתא ברע"מ פ' נשא שיש ב' מיני בע"ת מי ששב כדי לתקן החטא בלבד. אבל תשובה שלימה הוא לבתר דשב משתדל באורייתא בכל כחו כו' ע"ש. פי' שאין התשובה בעבור כפרת נפשו רק כדי שיהי' טהור לעבודת הבורא. לכן שב להסיר המחיצה שנעשה בנפשו ע"י העונות. ולכן זה סימן שמיד אחר ימי התשובה מקבלין עול תורה כראוי. ולכן ביום השמיני עצרת כו' לכם דייקא. כי שערי תשובה לכל פתוח. אבל בנ"י שמחין ביותר בקבלת עבודה מחדש ממה שמחל הקב"ה להם עונש החטאים. ובימי החג שהכל בחסד עליון וחסדי השי"ת מגיע לכל הנבראים לכן יש אחיזה לע' שרים ג"כ. אבל בנ"י עיקר מדריגתם לזכות רק במעשיהם עפ"י המשפט וזה בשמ"ע. ולכן איתא שהפתקין מתעכבין עד שמ"ע. כי שמ"ע הוא נגד התשובה דהיינו שינוי מעשה לטובה אחר התשובה כנ"ל: ענין אחר דכתיב מורשה קהלת יעקב שהתורה בירושה לכלל ישראל. כי על היחיד איתא שאינה ירושה לך כמ"ש במ"א. וסוכות נקרא חג האסיף שבו מתיחדין בנ"י להיות אחד וכן ענין הלולב כדאיתא במדרש. ובאמת אחר ר"ה ויוהכ"פ שנטהרו כל הלבבות יכולין כל אחד להכניס עצמו בכלל ישראל. ולכן יש אח"כ שמחת תורה. וגם פי' עצרת תהי' לכם כדפרש"י כנופיא כו'. ומקוים עתה והתקן עצמך ללמוד תורה שע"י שנתתקנו ונטהרו הלבבות אזי מורשה קהלת יעקב:

ענין שמיני עצרת שהוא רגל בפני עצמו ומ"מ יש רק ג' רגלים. והענין הוא שהג' רגלים הם מתנות משמים. וכשמקבלים הג' רגלים כראוי זוכין לשמ"ע. וז"ש במד' פינחס עליך להוסיף לנו מועדות כו'. וז"ש והיית אך שמח שהוא לרבות שמ"ע כי זה בא ממילא כשמקיימין הרגלים כראוי. והוא כמו תוספות ברכה שמתפשט מהג' רגלים תוספות רגל בפני עצמו. ואיתא במשנה שלשה כתרים הם כתר תורה כהונה ומלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן. והג' כתרים הם ג' מועדות ושמ"ע עולה על גביהם. והם הג' אבות ודוד המע"ה רגל ד' שבכסא:

איתא במד' [תנחומא] כי שמ"ע הי' צריך להיות נ' יום אחר החג כמו עצרת אחר הפסח רק שאינו מטריח אותם בימות החורף כו' ע"ש [פ' פנחס] הענין היא כמו ביצ"מ שאחר שנגאלו מנו מ"ט ימי טוהר כמ"ש בזוה"ק פ' אמור כההיא איתתא בימי נדתה כו'. כמו כן בימים אלו ר"ה ויוהכ"פ שנגאלו בנ"י מיצה"ר צריכין ג"כ ימי טהרה לזכות לתורה. רק שהטהרה נעשה עתה בז' ימי החג עד ז' שבועות של ימי הספירה. שהוא בעזר מצות הסוכה ולולב בחסד ה' החופף עלינו. גם נראה כי הטעם כמ"ש בזוה"ק דבע"ת אתיין בחילא סגי וברגעא חדא מתקנין הרבה ע"ש. לכן עתה שהוא בבחי' בעלי תשובות נעשה התיקון במהרה וזוכין מיד לשמחת תורה בשמ"ע. והכלל כי בימים הטובים שמקודם נתקנו נפשותינו ונעשו בנ"י כלים לקבל שפע ברכה וקדושה. ולכן בעצרת הוא גוף הקבלה. עצרת תהי' לכם פי' שעתה יש לכם לקבל. שבאתם אל השלימות שהוא כלי המחזיק ברכה. והברכה הוא בשמ"ע ושמחת תורה לכן קורין וזאת הברכה ועמ"ש לקמן:

ואיתא במד' על פסוק ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה משל למלך המחלק מנות וכשבא בנו נותן לו מחלק שבפיו כו' ע"ש. וכל זה מתקיים בימים אלו כי חכמה הוא חיות הכל כמ"ש כולם בחכמה עשית. וה' יתן חכמה הוא בר"ה ויוכ"פ שהקב"ה נותן חיים לכל ברי'. מפיו דעת הוא בסוכות. ותבונה הוא בשמ"ע שהוא התישבת הדעת בהמקבל שזה ההפרש בין דעת לתבונה. וי"ל עוד מפיו רומז על יוכ"פ שבנ"י מתענין ופיהם בקדושה רק בתפלה כל היום. וזה ההפרש בחג ושמ"ע שמיוחד לבנ"י ממה שבתוך פיו כנ"ל. והיא התורה. לכן בנ"י שמחין בשמחת התורה יותר מכל השפעות חיים ומזוני כנ"ל:

במדרש וזאת הברכה העובר לפני התיבה שטעה כיצד יעשהו יעבור אחר תחתיו כו' משה רע"ה פתח בזאת שסיים בו יעקב כו' ע"ש. ביאור הענין כי זה ענין השלימות שבישראל שהם כלי המחזיק ברכה כמ"ש אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום כו'. שאף שיש חטאים בישראל הם במקרה. אבל בכלל ישראל לעולם יש אחד שיכול להחזיר ולתקן. וזה ענין משנה תורה וזאת הברכה שמרע"ה חזר והתקין כל מה שעבר עליהם מהתחלת יצ"מ עד זמן פטירתו. וז"ש המד' כי לא פסק התקון ובא אחר ומתחיל במקום שסיים הראשון כנ"ל:

תרל"ז

בפסוק למען ידעו כו' כי בסוכות הושבתי כו'. ופסוק זכרתי לך חסד נעוריך כו'. כלל הענין כי בניסן הוציאנו ה' ממצרים והי' בחסד ה' בלבד כמ"ש את ערום וערי' כו'. אכן הקב"ה רצה שיהי' זה החסד ע"י זכות מעש"ט של בני ישראל כדי שיתקיים לעד. וכ"כ ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. פי' שהקב"ה מסבב בחסדו שהאדם בעצמו יזכה לזה החסד במעשיו כי הכל מסיבת כל הסיבות. וזהו הי' אח"כ במה שנסעו בנ"י למדבר וזכו לענני הכבוד פי' זה שזכו במעשה עצמם זה מסיר הקטרוג מן בנ"י. ומאן דאכיל דלאו דילי' בהית כו' אבל הזוכה במעשיו הוא מתכבד ועמ"ש לקמן מזה. והנה זה הענין מתגלה גם בכל שנה. בפסח יציאת מצרים בחסד ה'. ואח"כ בר"ה נידון האדם אם תיקן מעשיו ע"י החסד. כי כל חסדי ה' הם כדי שיתקן האדם מעשיו ע"י החסד וכשזוכה בדין נמצא נשלם החסד גם עפ"י מדת הדין. וזהו החסד של חג הסוכות שהוא החסד הבא עפ"י דין. וכל זה נעשה לאבותינו. וז"ש זכרתי לך חסד נעוריך. פי' שעשה הקב"ה להיות נזכר החסד לדורות ע"י שהי' עפ"י מעשיהם הטובים של ישראל. וזכירה הוא בדין פי' שחסד רק לשעה זולת מי שזוכה להחסד עפ"י דין מתקיים לעולם [וזהו חסדי דוד הנאמנים]. וז"ש כי בסוכות הושבתי שאף שסוכות ג"כ זכר ליציאת מצרים אך הוא זכר להחסד שנעשה עפ"י זכות בנ"י כו'. ובזה מיושב קושיות הטור:

בפסוק תודיעני אורח חיים כו' ע"ש במד' על ולקחתם לכם פרי עץ כו'. כי הנה סוכה הוא רומז לעולם הבא וגן עדן. לכן אומרים כך נזכה לישב בסוכת של לויתן. אעפ"כ יש בגן הרבה דרכים ובעל הגן יודע אורח חיים שבגן. והוא מצות לולב כמ"ש חז"ל לו לב. פי' שמי שהוא בר דעת אין לו לשמוח בכל מיני אילנות ובשמים שבגן המלך. רק לתת לב אל המלך שזכה להתארח בגן המלך. וז"ש הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך דייקא. כדאיתא במד' שיה"ש אין לי חפץ טוב ממך. וע"י מצות לולב מקבל האדם הארת הסוכה בלבו. כי הקב"ה נתן מצות סוכה לבנ"י לאשר הסט"א רודף אחר בנ"י במה שזכו בדין בר"ה ויוהכ"פ. לכן הקב"ה מציל אותנו ע"י צילא דמהמנותא. אבל בנ"י שמחין בצל הזה יותר מהצלה שניצלו עי"ז. וזה ענין ולקחתם לכם כו' אף שכוונת המקום ב"ה להצילנו. רק בנ"י מעצמם יש להם ליקח הארת הסוכה ולשמוח לפני הקב"ה:

מצות הסוכת נותנת ברכה והארת קדושה לדירת האדם. וזה למען ידעו דורותיכם כיון שהמצוה בדירה נשאר ממנה ברכה לדירת האדם [מזוזה מלבר וסוכה מלגאו ]:

והיית אך שמח. לאשר כי השמחה יכול להתפשט לבוא לידי פריקות עול ח"ו לכן נאמר בו אך לשון מיעוט. ואחז"ל אך את הזהב שצריכין להעביר החלודה כמו כן אך שמח להיות השמחה רק לשם שמים בלי פסולת. ואמת אך למעט האומות כמ"ש בשמחתו לא יתערב זר ועמ"ש לקמן:

מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון. דאיתא נסכו לפני מים בחג שיתברכו לכם גשמי שנה. דהנה מי שצריך לחסד פשיטא שצריך לחסות בחסד עליון. אמנם בנ"י אחר שזכו בדין בר"ה ויוה"כ. ואעפ"כ מיחלים לחסדי ה' מצד יקרת חסד אלקים. כי יודעין הם שאין שיעור לחסדי ה'. ואין דמיון מה שהקב"ה משפיע בחסדו ממה שיכולין לזכות במעשה עצמו. אמנם ודאי מי שזוכה במעשיו יכול אח"כ להפיק רצון מה' לזכות לחסדו. כי מי שמבקש חסד בעבור שחטא וצריך לחסד ע"ז נאמר חסד לאומים חטאת. והנה בסוכות מתגלה חסדי ה' על כל הברואים ובנ"י שמחו מאוד בשמחת בית השואבה. ולכאורה מה שמחה זו לבנ"י הלא הוא רק נגד ע' אומות כידוע. אך הוא כנ"ל שהם שמחין בחסד ה' מצד זה שאינם צריכין לחסד. ולכך יכולין לקבל החסד כראוי. והוא ענין חסיד לפנים משורת הדין. פי' אחר שזוכה בדין נכנס אח"כ לבחי' חסד. ועל זה נאמר מה יקר חסדך אלקים כנ"ל. ולכן שמחין בנ"י כי מאן דאכיל דלאו דילי' רק בחסד בהית לאסתכולי' בי'. אבל מי שאינו צריך לחסד רק כדרך הצדיקים. שאף שיש לתלות במעשיהם מבקשין רק מתנת חנם. אלו אין בושין רק מקבלין החסד בשמחה רבה כנ"ל. למשל יש מזמין אורח מצד שאין לו לאכול. ויש מזמין אורח לכבדו אף שאינו צריך לו והוא רק לכבדו. וזהו ג"כ הטעם שסוכות אחר ר"ה ויוה"כ. ע"י שבנ"י זכו בדין ואעפ"כ שמחין ומצפין לחסד ה' מצד יקרת חסד אלקים בעיניהם. והוא תשובה מאהבה. וזהו ג"כ מסיר הקטרוג מבנ"י על ידי שמראים שגם הם צריכין לחסד. לכן האומות מדמין בעיניהם אשר כולם שוין. ובאמת אין זה החסד דומה לזה. ועי"ז הם בנ"י זוכין לקבל כל ההשפעות שניתן משמים בראשונה. וזה שאמרו נסכו מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. פי' שיהי' הברכה בגשמים לכם. הרב המגיד מקאזניץ ז"ל אמר כי בנ"י צריכין לראות שיזכו הכל בדין. כי בחסד מתקרבין גם כל האומות ע"ש בספריו הקדושים. והיינו שיזכו שלא יצטרכו אל החסד אבל בוודאי כל המעשים טובים הם כדי לזכות לחסד עליון. וז"ש זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד. שאף שזורעין מעש"ט אעפ"י כן הקבלה צריך להיות בחסד ה'. כדרך הצדיקים שמבקשים מתנת חנם כנ"ל. [וז"ש למעלה אך שמח למעט האומות פי' שאינם יכולין לקבל החסד כך בשמחה כמו בנ"י ע"י שהם צריכים להחסד כנ"ל]. ובאמת לעולם יכול האדם להצטרך לחסד ה' כי אין כל המדריגות שוות. ומי שרוצה לעלות יותר צריך יותר לחסד. וזה עצמו ענין זכרתי לך חסד נעוריך. שאעפ"י שכתבו חז"ל שהיו ערומים בלא מצות. היינו לפי היות רצון הבורא ב"ה וב"ש לקרבם אליו ולהיות חלקו ונחלתו. אבל נגד האומות הלא היו גדורים בערוה וקדושים מכל האומות. והם נתרצו להמשך אחר השי"ת אף באופן שיצטרכו לחסד כנ"ל. וזהו חסד נעוריך שהם עוררו החסד ורצו בו והבן היטב:

ובמדרש ע"פ סכותה בענן לך מעבור תפלה. שערי תפלה פעמים נעולין שערי תשובה לעולם פתוחים. כי תפלה הוא עפ"י עבודת האדם ועמידתו. אבל תשובה הוא לזכות לנועם עליון למעלה מעבודת האדם והוא בחי' סוכה:

בפסוק הבל הבלים אמר קהלת הכל הבל. שמעתי מפה קדוש אמו"ז ז"ל כי אחר ר"ה ויוהכ"פ שבני ישראל נטהרו מעונותיהם. נעשה הבל פיהם בלי חטא כמו תינוקת שהבל פיהם מקיימין העולם לכן קורין קהלת עכ"ד. והנה באמת בר"ה מתחדש חיות כל איש ישראל והוא שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים כו'. והוא הדיבור כמ"ש לרוח ממללא. ובאמת על ידי שיודעין שהבל הבלים כל הבלי עוה"ז. ע"י זה זוכין להבל התורה שהוא רומז על יום השבת הבל שבקדושה. כמ"ש במדרש שהכל הבל הוא נגד שבת קודש והוא הבל אמת. ואחר ר"ה ויוהכ"פ ששבין בני ישראל ומשליכין הבלי עולם זוכין לדבר ה' בפיהם. ולכן צריכין הגנה ביותר. וז"ש ואשים דברי בפיך הוא בר"ה ויוהכ"פ. ובצל ידי כסיתיך הוא בסוכות. שלא יתפשט כח האדם לבר מן הקדושה:

וחג האסיף תקופת השנה. ובמ"א באספך את מעשיך מן השדה. רש"י פי' מלשון הקפה. פי' ששבעת ימים אלו מקיפין כל השנה. כי עיקר הזמן הוא שבעה ימים אח"כ עוד ז' ימים כו'. וז"ש שבעת ימים בשנה כו'. והם כח של כל השנה כמ"ש ירח האיתנים דתקיפו במצוה. והנה ג' בחי' אלו עולם שנה נפש תלויין זה בזה. וכמו שבחי' עולם הוא זמן אסיפה לאסוף הפירות מכל השנה. כמו כן בנפש האדם מכל מעשיו בימי השנה נגמרו הפירות בחג הזה וז"ש באספך את מעשיך מן השדה פי' שכל מעשה האדם צריכין להתבטל לה'. וכשנזרעין במקומן אז עושין פירות אח"כ וזה נגמר בסוכות. והבן זה [כי מגמר העבודה יורדין השיריים לאדם כי העיקר בעוה"ב כמ"ש הקרן קיימת כו' ]:

להו"ר מצות ערבה אמרו חז"ל ערבה נגד אותן שאין להם טעם וריח. א"כ מה להם רק תפלה שקולן ערב לפני הקב"ה. וזה בחי' דוד המע"ה נעים זמירות ישראל. וכ"כ ערבה דומה לשפתים. והוא ההפרש בין צפצפה שאין פי' חלק. לכן תקנו הרבה תפלות בהו"ר. והיא הכנה לשמחת תורה. כמו שהי' ביצ"מ ע"י ענני הכבוד שהלכו במדבר נתקרבו להשי"ת עד שאמרו נעשה ונשמע. ע"י שנזדככו בנסעם בענן ה'. כמו כן ע"י הסוכה צלא דמהמנותא נתקרבו בנ"י לה'. ולשון ערבה כמו תערובת שנתדבקו לה' ולמדו דרך הקודש עד שיודעין להוציא קול ערב לפני השי"ת. ועי"ז זוכין לתורה. ושמחת תורה הוא בחי' תורה שבע"פ שהיא בכח המקבלים וא"א לפרש יותר:

ענין שמיני עצרת במד' יספת לגוי ה' כו' עליך להוסיף לנו מועדות כו'. [מה] שנק' שמ"ע תוספות כי הז' ימים הם כללות עוה"ז לכן יש שייכות לע' אומות. אבל שמיני הוא למעלה מהטבע. וע"י ששמרו בנ"י [את] המצוה בז' ימים כראוי זוכין אח"כ לתוספות מעוה"ב. כמ"ש ויהי נועם ה' עלינו שישרה שכינה במעשה ידינו כו' וע"ש בזוה"ק. וכתיב ביום השמיני שלח את העם. כי אין שם השגה רק לבני ישראל. על ידי שהם חפצים לבטל עצמם למה שלמעלה מהשגתם. יש להם שייכות גם לעולם הבא וכדאיתא בזוה"ק בפסוק ואתה ה' אל תרחק שאף שהקב"ה גבוה מעל גבוה. אעפ"י כן בנ"י מתדבקין בו ואין מניחין כביכול להפרד מהם. ולמשל המלך שמזמין לסעודה אח"כ מסתלק לביתו. ובניו והחשובים מלוים המלך ובאים גם לחדר המלך. כן בימי החג הוא התגלות הקדושה בעולמות התחתונים ובשמ"ע הוא למעלה מהטבע כנ"ל. והנה האומות שרוצין רק לחטוף להם מה שיכולין והולכין להם. אבל רצון בנ"י הוא רק להתדבק בכח הנותן לכן מוסיפין להם. וכל תוספות של הקב"ה מרובה על העיקר כמ"ש במד' חיי שרה:

והיית אך שמח לרבות לילי יו"ט האחרון כו' הוא כנ"ל שע"י ששומרין ימי החג כראוי. הוא הבטחה שיהי' להם שייכות לשמוח גם בשמיני שהוא למעלה מהטבע כנ"ל. [ועמ"ש למעלה אך למעט האומות גם א"ך גי' אהי' ושם שלח תשלח כו' רק הבנים תקח]. והנה בכל מועד יש מצוה מיוחדת. מצה בפסח. סוכה וד' מינים בסוכות. לבד שבועות ושמ"ע אין מצוה. זולת בביהמ"ק שהי' קרבנות המוספין. והענין שב' מועדות האלו הם מעולם העליון. ואין להם התדבקות במצות מעשיות. לכן העצה ע"י התורה. בשבועות מתן תורתינו ובשמ"ע שמחת תורה שבע"פ. שע"י התורה יכולין להתדבק גם במה שלמעלה מהטבע. ז"ש תמימה משיבת נפש שאין לנו בעוה"ז בגלות במה להתדבק ביו"ט הללו. רק ע"י התורה הזאת:

דרך הלצה לרבות לילי יו"ט האחרון הוא כמו באחרית הימים. בגלות שהימים דומין ללילות. אעפ"כ מבטיח הכתוב שנוכל לעורר השמחה. והיית כמו נהיית ונחלת. גם אך כמ"ש חז"ל אך נח שהי' גונח וצועק. פי' שע"י השפלות בגלות ומתאוננין על איבוד השמחה. ע"י זה יכולין להרגיש קצת שמחה. כי במקום קרבנות המוספין אומרים היום ומפני חטאינו. שמצפין לחזור להשי"ת ומעוררין בזה השמחה. לכן אך לשון מיעוט שאין השמחה בשלימות כנ"ל:

בפסוק אף חובב עמים כו' והם תכו לרגליך ישא מדברותיך כו'. אא"ז מו"ר ז"ל אמר פי' התרגום מדברין תחות עננך נטלין על מימרך כו' לכן אחר סוכות שמחת תורה עכ"ד פח"ח. וי"ל עוד כי חובב עמים הוא ג"כ בימי החג שמקריבין נגד ע' אומות וניסוך המים כידוע. כל קדושיו בידיך ישראל. והם תכו לרגליך פי' אף שבנ"י בידך. אעפ"כ מקריבין נגד ע' אומות. ע"י שכך רצון המקום ב"ה. ומשפילין עצמם ושמחין ברצון המקום יותר מעליות מדריגותיהם. ועי"ז ישא מדברותיך תורה צוה כו'. וביאור הענין הוא דיש דצח"ם וכל אחד גבוה יותר. וצומח יש בו ג"כ מדומם. וב"ח יש בו מדומם וצומח. ומדבר יש בו מדצ"ח ג"כ כידוע. והנה בנ"י למעלה ממדבר ג"כ ונקראים מדברותיך. כי פירוש מדבר שיכול להנהיג עצמו. אבל בע"ח אינו יכול בעצמו להנהיג עצמו. אבל בנ"י נמשכין אחר הנהגת הבורא ית' ונקראים מדברותיך. והנה כל מין א"י לתקן עצמו עד שמתקן מדריגה תחתונה שבו מקודם. כענין שאמרו חז"ל ונתתי עשב כו' לבהמתך מקודם והדר ואכלת כו'. לכן אנו רואין שאין האדם יכול לתקן עצמו כראוי עד שמתקן מקודם נפש הבהמיות שבו. וצריך האדם לקבל זה כראוי. אף שרוצה לעלות יותר. אעפ"כ ע"י שיש רצון המקום לתקן אלה המקומות המטונפים צריך לקבל רצונו ית' בשמחה. ועי"ז זוכין אח"כ להעלות א"ע ג"כ. ולכן הוצרכו בנ"י מקודם להקריב בעבור האומות. וגם בר"ה ויוהכ"פ שמבקשין תן פחדך כו'. לתקן כל הברואים ועי"ז זוכין אח"כ לשמ"ע וש"ת כנ"ל:

ענין שמחת תורה לאשר המה ימי שמחה צריכין לקבל עתה עול תורה. כי כל מצות שקיבלו בשמחה עדיין עושין בשמחה. וכן שמעתי בשם הרב הק' ז"ל מקאצק הטעם שכיון שיש לבנ"י שמחה בימים אלו מניחין השמחה בתורה. ואמת כי עצרת הוא כנופיא כדפרש"י ז"ל שבנ"י מתאחדין ביום זה. ולכן זוכין לתורה כדכתיב מורשה קהלת יעקב. ובתחילת השנה צריכין לקבל עול תורה. ועי"ז יטול הקב"ה מאתנו עול מלכות ועול דרך ארץ. הגם שאין המכוון בקבלת עול תורה כדי ליטול מאתנו עול מלכות. אעפ"י כן למען לא יפול לב אדם עליו איך מקבל עליו בהיותו יודע טירדת עול מלכות ועול דרך ארץ. על כן מבטיח לנו המשנה כי בהיותינו מקבלין עול תורה יטול מעלינו עול מלכות ועול דרך ארץ. שלא יהי' לנו עיכוב. וכיה"ר:

בצלו חמדתי וישבתי הוא בימי הסוכות. ופריו מתוק לחכי הוא בשמיני עצרת. כי הנה כל עניני עולם הזה הכל מתורה כמאמר בראשית הביט בתורה וברא העולם כו'. והטעם שהתורה נקראת ראשית כי שורש וראשית כל הנבראים הם בתורה. והיא ראשית ויסוד הכל. וזה ניתן לבנ"י וז"ש כח מעשיו הגיד כו'. וע"י שבנ"י מבטלין עצמן להקב"ה וחפצין להתדבק בו ולדבק כל מעשה בשורשו העליון. עי"ז מתגלה להם טעמי התורה. ויודעין התדבקות כל הענינים בהקב"ה ע"י התורה. וזה ענין בצלו חמדתי כו' ופריו מתוק כו':

תרל"ח

בקיצור למען ידעו כו' כי בסוכות הושבתי כו' בהוציאי אותם מארץ מצרים. דכתיב אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי כו' להיות לכם לאלקים כו'. וזה עצמו שחל שמו ית' על בנ"י להיות נקרא אלקי ישראל הוא ההגנה והסוכה. והרמז לדבר כי אוהל הוא שם אלוה. והוא המלבוש שיש לכל איש ישראל. ובר"ה שמתחדש החיות מחי החיים. וכל נקודה עליונה צריכה מלבוש להתלבש בו. וזהו הלבוש ניתן בחג הסוכות. וע"ז נאמר פורס סוכת שלום וכו'. כי השלימות צריך להיות בעזר אלוקי. כי השלום שלו. ה' עוז לעמו יתן הוא נקודת הפנימיות. אח"כ יברך את עמו בשלום הוא המלבוש והגנה הנ"ל:

בגמ' לך ה' החסד כו' מעיקרא תשלם לאיש כמעשהו ולבסוף לך ה' החסד כו'. דאיתא עלה במחשבה לברוא במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדה"ר. וכ"ז מתקיים בחג הזה אחר ימי הדין. הקב"ה מפייס את בנ"י בחג הסוכות. לאשר בני ישראל הם מוכנים לקבל המשפט. וכל איש ישראל מסכים למשפטי ה' אמת. ולכן זוכין אח"כ למדת החסד והרחמים. ואמת שיש משפט גם במדת החסד. דהיינו לשפוט האדם אם יכול לקבל החסד כראוי שלא לבוא לידי גסות כו'. ומשפט זה מיוחד רק לבנ"י. לכן איתא כי המשפט נגמר בשמיני עצרת והוא משפט הנ"ל בבחי' החסד כמ"ש:

זמן שמחתינו. דכתיב לישרי לב שמחה. לכן אחר ר"ה ויוה"כ שנעשין בנ"י ישרי לב. דכתיב האלקים עשה את האדם ישר. ורק ע"י לכלוך העונות חשבונות רבים. ולכן אחר ימי הטהרה מתעורר השמחה:

בשם אא"ז מו"ר ז"ל כי הג' רגלים הם לבטל ג' מדות רעות קנאה תאוה כבוד. ונראה שהם מיוחדים לג' אלה בכל לבבך נפשך מאודך. כי התאוה בלב. והקנאה בנפש. והכבוד בנכסים. ועל אלה הג' אל יתהלל חכם כו' וגבור כו' ועשיר כו' כי אם בזאת. פי' בזאת שיודע שהכל מהבורא ית"ש. ובזאת שאינו מהלל עצמו כו' בזה יתהלל המתהלל כו':

קיצור דברים משמ"ע וברית מילה של בני מנחם יחי שהי' ביום הו"ר שמיני עצרת הוא סוף כל המועדות. ונותן ברכה על כל השנה. וביום זה מתגלה פנימיות דבקות בנ"י באבינו שבשמים. וע"ז החג נאמר בכסה ליום חגינו. כי תכלית ימי המשפט לבוא אח"כ לחג הקדוש הזה. אך בזמן הדין הי' זה בהסתר. וזה ענין אמרם ז"ל מראשית השנה ועד אחרית. רשה בתחלתה סופה שיש לה אחרית. וחג הזה הוא אחרית טובה. דהנה עיני ה' אלקיך בה הוא השגחת אלה הכ"א יום מר"ה עד שמיני עצרת. והשגחתו ית' נותנת חיים על כל השנה [רמז אך שמח הוא אלה הכ"א יום שמרומז לשם אהי"ה]. וימי הסוכות בפרט הז' ימים הם קיום כל השנה. כמ"ש בחג הסוכות שבעת ימים בשנה ע"ש פרשת אמור. לכן נק' חג האסיף כמ"ש תקופת השנה שהוא כח ותוקף כל השנה. וכתיב תן חלק לשבעה ימי החג וגם לשמונה שמיני עצרת או ימי מילה ע"ש. ביאור הענין דכתיב והי' שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה כו'. כי למה לא צוה השי"ת למול מיד. אך שע"י שעברו עליו ז' ימים בעודו ערל ואח"כ נכנס תחת כנפי השכינה ע"י המילה. ע"י זה יכול אח"כ לגבור ולהכניע כל הסט"א. דאל"ה לא הי' שייכות הסט"א לאדם כלל. וכמו כן ימי הסוכות בעוד המים הזידונים שולטים. ונאמר תן חלק שהוא ע' פרים נגד ע' אומות. ע"י שאלה הימים הם עוד בטבע ויש להם שייכות עוד. לכן צריכין הגנה. וע"ז ניתן מצות סוכה. ומתקיים קרא שבעת ימים תחת אמו ממש וכמו כן בש"ק פורס סוכת שלום. ע"י שש"ק מאסף כל הז' ימים לכן בכניסת שבת קודש צריכים שמירה. אמנם אח"כ נמשך הארה יתירה בשב"ק כמ"ש במ"א. ועתה בשמ"ע הוא ההמשכה שלמעלה מהטבע. והיא הסרת הערלה ומתגלה פנימיות התדבקות בנ"י כנ"ל. אח"כ מצאתי בתקונים פי' שבעת ימים תחת אמו על ז' ימי החג ע"ש ובפרשת אמור ד' צ"ב ע"א:

הג' רגלים הם נגד ג' עולמות. שנאמר רוח גדולה כו' אחרי הרוח רעש כו' אש אח"כ קול דממה דקה. לכן בכל רגל יש מצוה מיוחדת. כי בכל מקום שיש שליטה גם לחיצוניות צריך מצוה ופעולה מעשיות. בפסח מצה. ועצרת שתי הלחם. ובסוכות סוכה ולולב. אבל שמיני עצרת הוא התגלות עולם העליון. אחר הסרת ג' ערלות שנא' עליהם שלש שנים יהי' לכם ערלים כו'. והוא כמו לעתיד שנאמר ולא יכנף עוד מוריך. כי ענין הראי' דכ' שלש פעמים כו' יראה. והלא מלא כל הארץ כבודו. אך כמ"ש עונותיכם היו מבדילין. לכן ג' ימים טובים מסוגלים שלא יפסיקו אלה המחיצות של ברזל. שהם ג' הערלות במצות מילה ופריעה ואטופי דדמא. אבל בשמ"ע בהתגלות אות ברית קודש נתבטל לגמרי כל הקליפות. והיו עיניך רואות את מוריך וא"צ לשום תחבולה כמ"ש:

בפסוק והם תכו לרגליך ישא מדברותיך תורה צוה כו'. אא"ז מו"ר ז"ל אמר רמז לשמחת תורה אחר סוכות עפ"י התרגום ואינון דמדברין תחות עננך נטלין על מימרך כו' אח"כ תורה צוה כו'. ולהוסיף ביאור ע"ז כי הנה כן הי' בקבלת התורה. אחר יציאת מצרים היה הכנה לקבלת התורה מ"ש זכרתי לך כו' לכתך אחרי במדבר כו'. וכן הוא אחר ר"ה ויוהכ"פ שנגאלין מיצה"ר צריך להיות הכנעה וביטול אל הבורא ית' אשר גאלנו. והוא היציאה אל הסוכה להיות מוכן להתמשך לכל מקום שירצה הבורא ית' כמ"ש אחריך נרוצה. ע"י כן הבאני חדריו הוא הסוכה. נגילה ונשמחה שמחת תורה. כי התורה היא למעלה מהכל ואי אפשר לזכות עפ"י המעשים כי נעלמה מעיני כל חי. ורק ע"י הביטול לגמרי תכו לרגליך עי"ז ישא מדברותיך. דאיתא בזוה"ק כפי מה שאדם מבטל עצמו תחת עול מלכות שמים להיות כאסקופה הנדרסת בעבור השכינה. כמו כן השכינה מגבהת אותו כו'. וכן הוא כח המצות אשר על ידיהם זוכה אדם לתורה שהיא באמת למעלה מהמצות גשמיים. עכ"ז הכל בא ע"י המצות ומעשים טובים בהכנעה לשם שמים. וז"ש תכו אח"כ ישא מדברותיך. לכן ע"י הליכתם במדבר שהוא ביטול להנהגת הבורא. וכמו כן בסוכות זוכין אח"כ לתורה. ואיתא שש אנכי על אמרתך כו' על מצות מילה שראה דוד המע"ה עצמו ערום כיון שהביט במילה שמח כו'. פרש"י אמרתך אמירה יחידה כו' ועדיין אינו מובן כראוי למה סמכו בזה מצות מילה. אבל י"ל פ" על אמרתך שבודאי ע"י המילה מבשרי אחזה אלוה. ובא התגלות הקדושה לאדם ע"י הסרת הערלה. ונמצא שהמצוה הביא את האדם למה שלמעלה מעלה הרבה. וזהו על אמרתך. שהמצוה בגשמיות להסיר הערלה הביא את האדם להתדבקות בעולם העליון שלמעלה מהטבע. ומזה בא עיקר השמחה כשאדם מדבק עצמו בשורשו שלמעלה מהטבע. והוא ע"י המילה כנ"ל. וכמו כן בשמיני עצרת יש התדבקות בשורש שלמעלה מהטבע. לכן הוא שמחת תורה כמ"ש כי הם חיינו ואורך ימינו. פי' אורך ימינו הוא התפשטות הימים למעלה עד השורש. ושם עולם שכולו ארוך שחיות בנ"י דבוק בעולם העליון. ושם יש לכל איש ישראל חלק בתורה. וזהו מורשה שהיא כמו נחלה שאין לה הפסק. וגם אמת הדבר שע"י השמחה של מצוה מתדבקין בשורש התורה ג"כ. ולכן בחג הזה זמן שמחתינו זוכין לתורה. וכן אמרו חז"ל מצות שקיבלו עליהם בשמחה עדיין עושין בשמחה. לכן בתחלת השנה צריך כל אחד לקבל עול תורה בימי שמחה אלו על כל ימות השנה: יתר הדברים נשכחו ממני מאיחור הזמן:

תרל"ט

בזוה"ק נקרא סוכה צילא דמהימנותא. כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי במדבר כו'. וכמו כן בכל שנה אחר ר"ה ויוהכ"פ שאדם נפדה מחטאים ועונות נקרא גאולה. [ובימים הללו נעשה כל איש ישראל כקטן שנולד. והוא קטן הצריך לאמו. וכביכול הבורא ית' מנהיג אותנו באלה הימים כאם לבנים]. וצריך האדם להשליך עצמו על הבורא ית' להיות מבקש לצאת מן הבחירה ורשות עצמו רק למשוך אחר הנהגת הבורא כמו שהי' במדבר ה' הולך לפניהם כו'. ועל ידי התשוקה שחמדו לזה כמ"ש בצלו חמדתי וישבתי. משכני אחריך נרוצה. וכל זה מתקיים גם בימי הסוכות. שע"י שכבר נכשל האדם בעונות צריך להיות ירא לנפשו שלא יתקלקל שוב. וצריך לברוח תחת כנפיו ית"ש. וגם בעודנו בסוכה צריך לשוב בתשובה. וע"ז נאמר ישובו יושבי בצלו. וכמ"ש בס' קדושת לוי שבסוכות הוא תשובה מאהבה ע"ש. וגם אמת הדבר שגם זה נסיון לאדם. כי הבורא ית' מקרב אותנו כדי שנשוב לפניו בתשובה. כמו שמצינו באהרן רודף שלום אוהב את הבריות כו' ע"ש שקירב גם בעלי עבירה כדי שיתבייש בעצמו כו'. ומהיכן למדו אהרן בלי ספק ממדותיו של הקב"ה למדו. אשר פותח שערי תשובה בלבות בנ"י. הן ע"י הריחוק והן ע"י הקירוב לכן בר"ה ימי הדין שצריך אדם לשוב על ידי היראה. ובסוכות צריך לשוב על ידי הקירוב. ועל זה נאמר שלום כו' לרחוק ולקרוב. הן השב מיראה על ידי הריחוק או ע"י הקירוב:

טעם סוכות אחר ר"ה ויוהכ"פ. שאין יכולין לזכות לדירה זו רק בכח התשובה. וע"ז נא' במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. ולבעלי עבודה הוא פרעון שכר על אשר עבר לפניהם בימים הנוראים. והוא כענין הענקה. רמז לדבר דכתיב [בסוכות] מגרנך ומיקבך ובהענקה כתיב ג"כ מגרנך ומיקב וכ' וזכרת כי עבד היית כו' פרש"י והענקתי ושניתי לך כו'. וכמו שהי' אחר יצ"מ הענקה רכוש גדול. כמו כן ע"י תקון העונות שנגאלין מיצה"ר יש ריוח ג"כ. וז"ש בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. ואלה העונות שנתהפכו לזכיות ע"י התשוקה הם ההגנה שמגין אח"כ על הבעלי תשובה:

הד' מינים הם לאגוד ולחבר נפשות בנ"י. כמ"ש במד' יש בהם שיש להם טעם וריח כו'. ועל ידי האגודה זוכין לכנוס לסוכה דכתיב אהבת כלולותיך לכתך אחרי כו'. שאין יכולין לבוא להמשכה זו להיות נמשך אחר הבורא ית'. רק ע"י שמכניסין עצמן בכלל ישראל. ודרשו חכמים כל האזרח כו' כל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת. וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת. לכן בשבת אין צריכין לולב. כי בשבת מתאחד ג"כ נפשות בנ"י כמ"ש דמתאחדין ברזא דאחד:

שמחת בית השואבה שמשם שואבין רוח הקודש. דכ' ויפח כו' ויהי האדם לנפש חי' ותרגומו לרוח ממללא. לכן אחר ר"ה ויוהכ"פ שניתן החיים לאדם ונתחדש רוח חיים בקרבו זוכה לרוה"ק. וכמ"ש בגמ' תינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה. לכן בימים אלו נפתחים שערי דיעה בלבות בנ"י. ולכן שמחת תורה אחר סוכות. ובנבואה יש כמה מדריגות. ושורש הכל הוא הדיבור שיכול אדם להוציא דברי תורה כראוי. כמ"ש ז"ל שם נביא מלשון ניב שפתים. לכן גם מי שאינו בא למדריגת נביא. אעפ"כ בהתעוררות רוח חיים ויכול להוציא דברי תורה מפיו נקרא רוה"ק וזהו עיקר השמחה כשבא האדם אל שלימות רוח שבקרבו כמ"ש שמחה לאיש במענה פיו:

בשם אמו"ז ז"ל ולקחתם לכם. ליקח עצמותינו אל הבורא ית'. והיינו כדאיתא במדרשים אתרוג דומה ללב לולב לשדרה הדס לעינים ערבה לשפתים. וצריך האדם לכוין להטות כל איברים הללו אליו ית' והמצוה שמרמז לזה מסייע ג"כ לאדם כי כל מצוה היא הבטחה ג"כ שמתקיים לבסוף ע"י שמרמזים שחפצים בזה:

חכמינו ז"ל קבעו לומר הושענות בימים הללו. ודברי חכמים כדרבונות לרמז בכל עת היפה בעתו. כי ימ ם הללו נקראו ימי ישועה. וכתיב אודך כי עניתני הוא בימים נוראים יוהכ"פ ועניתם את נפשותיכם. עי"ז ותהי לי לישועה בחג הסוכות. וכתיב הראנו ה' חסדך הוא הסוכה. וישעך תתן לנו הלולב ומיניו. כדכתיב ולקחתם שהיא מתנה מהבורא ית' שיכולין לדבק באלה המצות שמהם בא הישועה. בחסדך בטחתי הוא הסוכה. יגל לבי בישועתך הוא במינים הללו דכתיב ולקחתם כו' ושמחתם כו'. ויום הושענא רבה יום הערבה שמרמז לפה. וכתיב הרחב פיך שבעת גאולה וישועה צריכין להרבות בתחנונים להיות נושע תשועת עולמים. וזה החן שיש להבורא ית' גם בדומין לערבה לא טעם ולא ריח רק ע"י הכנעה להתפלל לפניו ית'. וכחן של ישראל בפה כמ"ש מתגאה בירושתו הקול קול יעקב שקולן ערב לפניו ית'. אמנם העיקר החן על אותן שיש להם טעם וריח. ואעפ"י כן ע"י האגודה ביחד שמכניס עצמו לכלל ישראל ומדבק עצמו בערבה. על ידי שיודע שיותר יכול להיות נושע בתפלה מבכח מעשיו. לכן הניחו חכמים כל המינים ואחזו רק בערבה. וע"ז נאמר אדם ובהמה כו' שערומין בדעת ועושים עצמן כבהמה לפני הבורא ית':

ביום השמיני עצרת תהי' לכם. כי בימי הסוכות יש אחיזה להאומות שהם בחי' ז' המדות שבעים נפש דכתיב יצב גבולות עמים כו'. אבל במקום שיש התגלות הארה מעולם הבא כמו בשבת דהוא מעין עולם הבא. שם אין מגע נכרי כלל כדכתיב אות היא ביני וביניכם. וכמו כן שמ"ע הוא לכם דייקא. והנה חכמים קבעו בשמיני עצרת שמחת תורה. ונראה שהוא רמז ללוחות אחרונות דאיתא הראשונות שהיו בקולות שלטה בהן עין אין לך יפה מן הצניעות. וביוהכ"פ נתרצה הבורא ית' לבני ישראל והוריד מרע"ה לוחות אחרונות. וב' אלו הענינים נעשים בכל שנה. בשבועות מתן תורה הוא רמז למדריגה ראשונה צדיקים גמורים. ואחר ימי תשובה זוכין בנ"י ללוחות אחרונות והם בהסתר. לכן אין זה מפורש בתורה. וגם הוא בא ע"י ההסתר בימים הנוראים שהם ימי הדין. לכן נאמר ע"ז בכסה ליום חגינו. לכן יש מקודם ימי הסוכות פרי החג הכל כדי שלא ישלוט עין הרע. וכל אחד מע' שרים שמח בחלקו שחוטפים לעצמן משפע היורדת לכל השנה. אבל בנ"י עיקר שמחה שלהם בתורה שהיא כולל כל החיים. ומרמז להם הכתוב שהם יקחו משורש העליון ולא יתדבקו בגשמיות השפע. רק ביום השמיני עצרת כו'. והיא התורה שורש כל הבריאה כמ"ש בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית. ע"י ששורש וראשית הכל בתורה. וכמו דאיתא שהחזיר הקב"ה לבני עשו כו' שיקבלו התורה כו'. כעין זה מתקיים עתה בחג שיש קצת התקרבות לע' אומות. וכשרואה כביכול הבורא ית' שאין בהם ממש מחזיר הכל לבנ"י. והוא שמחת תורה ממש. שהתורה שמחה במה שנתברר כי בנ"י נאמנים ונבחרים להשי"ת. וכמ"ש אוי לבריות מעלבונה של תורה. ופרשנו שם שיש לבני ישראל כל כך דביקות לתורה. עד שע"י ביטול שלהם מתורה יש עלבון ח"ו לתורה. מכש"כ להיפוך לטובה תנו עוז לאלקים כביכול. ע"ז שבנ"י נטהרו בימים אלו אחר יוהכ"פ שמחה התורה מה שיעסקו בטהרה בתורה מכאן ואילך:

במדרש והוספתי על כל תהלתך כו'. כי שמיני עצרת הוא תוספות על ימי החג ותוספתו של הקב"ה מרובה מהעיקר. והענין הוא כי בזאת ניכר מעלת בני ישראל שהם מוסיפין מחול אל הקודש. וע"ז זוכין ג"כ לתוספות עליון למעלה. כי עומק רום תלוי בעומק תחת כמ"ש במ"א מזה. לכן אף דבימי סוכות יש אחיזה לע' אומות. אעפ"י כן ע"י התוספות שיש בלבות בנ"י השתוקקות לדבק בשורש כמ"ש לעיל. ניתוסף להם שמ"ע ובתוספות אין מגע נכרי כלל. ודו"ק בכל זה:

והיית אך שמח לרבות לילי יום טוב האחרון. כי על ידי הכ"א ימים מר"ה עד שמיני עצרת נתברר עתה השמחה. כמ"ש בתנא דב"א שמחתי מתוך יראתי כו'. שהשמחה הבאה ע"י יראה היא זכה וברורה. ואך הוא לשון בירור כמו אך את הזהב להעביר החלודה כו'. והיית מלשון נהייתי ונחלתי שזאת השמחה באה ע"י הדינים שעברו בא"ך ימים הקודמים. והכל הי' כדי שיתברר יום שמ"ע לטוב בצינעא כמ"ש בכסה ליום חגינו וד"ל:

ה' מסיני בא כו'. שיש בתורה פרד"ס נגד ד' עולמות. וג' מהם יש בהם שליטת הסט"א להלחם לבטל מאדם הקדושה. כמ"ש סיני שירדה שנאה לאומות. משעיר בני עשו. פארן בני ישמעאל. מרבבות קודש היא עולם עליון נגד הסוד ששם אין מגע נכרי. וי"ל ג"כ שהג' הם נגד ג' רגלים שהם נגד ג' אבות. והד' היא בחי' שמ"ע שהיא למעלה מעלמא דאתכסיא. וכמ"ש במ"א מזה ג"כ. אש דת שהיתה כתובה לפניו אש שחורה על גבי אש לבנה. ואמר אא"ז מו"ר ז"ל שלכן צריך אדם לטהר לבו מקודם להיות התלהבות הלב רק לתורה. ואז נחקקו אותיות התורה בלבו כו'. ולכן אחר ימי טהרה הללו יש שמחת תורה. מורשה קהלת יעקב לכן בשמיני עצרת יש שמחת תורה. דהנה ג' רגלים הם נגד הג' אבות. והם לתקן הג' עבירות ע"ז ג"ע וש"ד. ושמיני עצרת נגד דוד המע"ה לתקן חטא לשון הרע השקול נגד כולם. לכן בסוכות צריך להיות אהבת ישראל. וכן המינים שבלולב לחבר כל הפרטים. ולכן זוכין לתורה כנ"ל:

תר"מ

עירבובי דברים שלא כסדר סוכה היא רמז לעולם הבא. ולכן צריך להיות מקודם יוהכ"פ ועניתם את נפשותיכם. כי עוה"ב וארץ ישראל ע"י יסורים. כדאיתא במדרש וכמ"ש ויענך וירעיבך כו' למען הודיעך כו'. וזהו רמז תענית יוהכ"פ רק בתפלה שהוא מוצא פי ה' כמ"ש האר"י ז"ל. ובסוכות נשלם מכוון התענית. וכל הג' כלולין בחג הסוכות. באר שהוא ניסוך המים. וסוכות ענני הכבוד. ומן שהוא בזכות משה לחם מן השמים הוא בחי' הלולב ומיניו. ורמז דכתיב ממטיר לכם ולקחתם לכם. והוא הדעת שמשיגין בזה החג כל נפשות בני ישראל כמ"ש למען ידעו דורותיכם [וכתיב דרתיכם חסר לרבות גם דורות השפלים]. וזהו למען הודיעך כו'. לכן מרבין בתפלות והושענות בסוכות שנפתח בחי' מוצא פי ה'. בפרט ביום הערבה שהוא הושענא רבה. והוא גמר התענית כידוע שהו"ר הוא חיתום גמר דין של יוהכ"פ. וכתיב זכרתי לך חסד נעוריך כו'. כי בודאי אחר הגלות היו צריכין בנ"י לבוא להשגות גדולות. וגם המה בודאי הבינו זאת וכמ"ש ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. אעפ"י כן הלכו אחר הבורא ית'. וגם צידה לא עשו להם ונתנסו ברעבון וצמאון. ואח"כ השיגו הכל עד שקבלו התורה. כמו כן אחר ר"ה ויוהכ"פ שהוא דמיון ליציאת מצרים בהשגת הנפש להבורא ית'. ע"י העינוי זוכין אח"כ לכל אלה המתנות בשמ"ע. וגם בסוכות עצמו בשמחת בית השואבה שמשם שואבין רוה"ק. דכתיב לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי. וכשנטהרו לבות בנ"י ביוהכ"פ דכתיב לטהר אתכם. ממילא מתעורר רוח קדושה בלבות בנ"י. והוא מוצא פי ה' שיש בכל איש ישראל דכתיב ויפח באפיו. וכמ"ש חז"ל יראה אדם כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו:

בענין לולב ומיניו. דאיתא במדרש נגד חילוקי בני ישראל שיש בהם טעם וריח כו'. היינו שיכול כל אחד למצוא את שלו בזה החג דכתיב ולקחתם לכם כו'. אבל צריך להיות כל אחד בטל להכלל כדי להשלים רצון הבורא ית' בבנ"י. כמ"ש ושמחתם לפני ה' אלקיכם שיהי' זה כל המכוון. ולכן הוא זמן שמחה כי כל השמחה כשאדם בא לשורשו ומקומו. וחג הזה מחלק דעת לכל אחד מנפשות בנ"י כפי מדריגתו. והיא התורה שיש בה פרדס. והוא בודאי נגד ד' מדריגות אלו טעם וריח כו'. ולכן אחר סוכות שמחת תורה כמ"ש נגילה ונשמחה בך. פי' שכל הע' אומות לוקחים כל אחד שר שלו חלקו והולך לו. ובני ישראל אומרים אין לנו חפץ טוב ממך. הביאני המלך חדריו הוא בסוכות שניתן להם רשות ליקח כל אחד מה שרוצה. והם נמשכין אחריו ית' בלבד כמ"ש בך בכ"ב אתוון דאורייתא:

בפסוק המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר כו'. פרשנו על חג הסוכות. כי יש בחי' חסד ורחמים. ובני ישראל עיקר מידתם רחמים. כי החסד הי' קודם קבלת התורה כמ"ש חסד יבנה והיא קיום כל הנבראים ואומות. ובנ"י בחי' שיתוף מדת הרחמים למדה"ד. והיא בחי' שמים והיא בחי' הלולב. אבל השי"ת מכסה שמים בעבים שהוא חסד שם ע"ב. והיא מצות הסוכה כדי להכין מטר כמ"ש נסכו לפני מים בחג כו'. פי' שבנ"י צריכין להראות שצריכין לחסד עליון כדי שיהי' קיום לכל הברואים. והוא בחי' שבעים פרים על ע' אומות שמתקיימים רק בחסד עליון. וזה שמסיים הפסוק רוצה ה' כו' את המיחלים לחסדו. הם בנ"י ששמחים במצות סוכה לחסות בחסדו ית'. כי מי שצריך לחסד אין רבותא שמצפה לזה. רק על בנ"י נאמר את המיחלים לחסדו. ר"ת אה"ל והוא הסוכה כנ"ל. [ולכן אין גשמים בחג סי' ברכה שהקב"ה צריך להראות כי בנ"י זוכין במשפט. הגם כי בודאי אנו מצפים ומיחלים לחסדו כנ"ל]:

בפסוק לך אכול בשמחה כו'. הוא על חג הסוכות זמן שמחתינו. כי כבר רצה מה זה הלשון כבר. הענין הוא כמ"ש השיבנו ה' כו' חדש ימינו כקדם. כי שורש בנ"י למעלה מהטבע כמ"ש שעלו במחשבה קודם שנברא כל העולם. אך ע"י החטא כתיב עונותיכם היו מבדילים. וע"י תשובה חוזרים אל השורש. ונמצא ממילא למפרע נתקן הכל. וזה כבר רצה שע"י התשובה נתחזרו למקומם הראשון. ואיתא גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. רמז למצות סוכה אחר יוהכ"פ שכל בנ"י שבין לפניו ית' זוכין לסוכה שהוא ע"ש ענני כבוד. ובס' כפות תמרים פי' על הגמ' הנ"ל שכל בנ"י חקוקין בכסא כמ"ש צורתו של יעקב חקוקה בכסה"כ שהוא שורש כל נשמת בנ"י. וע"י התשובה מתדבק כל אחד בשורשו ע"ש. ולכן יש אח"כ שמחה כי עיקר השמחה בהשורש ושם כל בני ישראל אחד. וע"ז כ' ראוין כל ישראל לישב בסוכה אחת כדכתיב כל האזרח. והוא זריחת שורש כללות בנ"י צורתו של יעקב כנ"ל:

ערבה נגד אלו שאין להם טעם וריח. א"כ מה חשיבותם. אך הפה שהוא עיקר כחן של ישראל הקול קול יעקב. והיא בחי' דוד המע"ה. כי ג' מינים הם ג' אבות ודוד המע"ה אמר ואני תפלה. אם כי בודאי קול הצדיקים שיש להם טעם וריח עולה למדריגות רבות ביותר. אעפ"כ יש להם תערובות מעשים טובים. ומי שאין לו טעם וריח הוא רק תפלה בלבד. וז"ש תפלה לעני כי יעטוף היינו שמתעטף כולו בתפלה כמ"ש ואני תפלה. וזה ערב לפניו ית' ונקראת ערבה. ולכן נק' הושענא רבה כי ביום זה נושעים בו גם השפלים שאין להם טעם וריח כנ"ל. והוא ישועה גם לדורות השפלים שלנו שאין לנו רק תפלה. וביום זה נפתח שערי תפלה בפיהם של ישראל. והוא גמר יוהכ"פ כמ"ש לעיל בענין מוצא פי ה'. והמשכיל יבין:

במדרש ע"פ ביום השמיני עצרת תהי' לכם. יספת לגוי ה' נכבדת כו'. כי שמיני עצרת הוא הוספה כי הג' רגלים הם עמודי השנה אשר הם נקבעים ומוכרחים להיות בישראל. כמ"ש שלש רגלים כו'. ועליהם העולם עומד. והם בחי' ג' אבות. ושמיני עצרת הוא תוספת בחי' דהמע"ה דלית לי' מגרמי' כלום. רק שהוא התאספות כל הג' רגלים כענין כל הנחלים הולכים אל הים. והוא בחי' שבת קודש שמתגלה בו אור שבעת הימים בחי' שמיני. כי כל הארה שלמעלה מהטבע נקרא תוספות ובחי' זו מיוחד רק לבנ"י. וסוכות הוא קיום הבריאה. ושמ"ע הוספה ממה שלמעלה. ואיתא כי הוא רגל בפ"ע ברכה לעצמו ויש בו כמה פירושים. והפשוט הוא כי כל רגל משאיר ברכה על כל השנה כמ"ש ברכת מועדיך. ושמ"ע יש בו ברכה בפ"ע המיוחד רק לבנ"י כנ"ל:

בנוסח ברוך אלקינו שבראנו לכבודו. ויש לדקדק הלא הכל לכבודו ברא כמ"ש כל מה שברא הקב"ה כו' לכבודו. והענין הוא כמ"ש חז"ל כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה. כי כבודו ית' ע"י איש ישראל הוא. והישראלי מרבה כבוד שמים ע"י כל הברואים. וז"ש ונתן לנו תורת אמת. וכי יש תורה של שקר. אבל הענין הוא שהתורה היא חיות כל הברואים ואין לך דבר שאין בו נקודה חיות מהתורה הקדושה. ורמז לדבר אמרו חכמים כל שקר שאין בו אמת אינו מתקיים כו'. נמצא יש התלבשות רבים. אבל לבנ"י ניתן תורת אמת וכמ"ש בזוהר דדבקין בגופא דאילנא. והאומות ושאר ברואים בענפים ועלין וקליפין ע"ש. לכן אחר חג הסוכות שבו ניתן חיים ושלימות לכל הברואים. צריכין בנ"י לשמוח בתורה ולהראות כי הכל לכבודו ברא. ואין כבוד אלא תורה:

וזאת הברכה כו' הוא עצמו התורה כמ"ש במד' דתורה נקראת זאת כמ"ש וזאת התורה כו' שם משה. והענין הוא כי התורה יש בה כמה דרכים כדלעיל. ומרע"ה הוא עצם התורה והנחיל כחו לבנ"י כמ"ש תורה צוה לנו משה מורשה כו'. ותורתו של מדריגת מרע"ה נקראת זאת התורה. כמו זה הדבר שהוא דבר ברור אספקלריא המאירה שנתנבא בה מרע"ה. וכתיב מסיני בא כו'. משעיר כו' פרשנו ד' בחי' אלו נגד ד' פירושים פרד"ס שבתורה. ומקודם פשט התורה שמוכרח להיות לבנ"י שע"ז נברא העולם אכן האומות רודפים לבנ"י כמ"ש תחת אהבתי כו'. ומכח זה התנגדות זוכין בנ"י עוד למדריגות גבוהים עוד שבאין לבחי' סוד והוא מדריגת אש דת כו'. והבן כי קצרתי:

ענין שמחת תורה בשמ"ע. דבשבועות הוא קבלת התורה. וגמר הפרי ופעולה שנעשה באדם ע"י קבלת התורה נגמר עתה. כי כן סדר רגלים של השנה. פסח ראשית קצירכם. וסוכות חג האסיף גמר כל העבודה. ועל זה נאמר טוב אחרית דבר מראשיתו. לכן איתא בזוה"ק פ' תצוה כי כפי תיקון ימי הספירה כך אין לירא בימי הדין בתשרי ע"ש:

תרמ"א

בקצרה סוכות זמן שמחתינו. דאיתא כל מצות שקבלן עליהם ישראל בשמחה עדיין עושיו בשמחה. וכתיב בצלו חמדתי וישבתי מה שנמשכו אחר הבורא ית' במדבר כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך כו'. ומרוב תשוקתם אליו ית' לא הרגישו משום חוסר מזון כמ"ש וגם צידה לא עשו להם. ז"ש בצלו חמדתי דהול"ל לצלו חמדתי. רק הפירוש בהיותם תחת צלו ית' היו בשמחה וחדוה להתעכב בצלו. ואיתא שהאומות ברחו שדומה לתפוח שאין לו צל ע"ש ברש"י בפסוק כתפוח כו'. וא"כ קשה מה בצלו. אלא ודאי יש לו צל רק שאינו נרגש בעוה"ז והוא למעלה מן הטבע. לכן נקרא צלא דמהימנותא. ובנ"י ע"י האמונה. זכו אח"כ להרגיש ולראות שיש לו צל באמת:

סוכות המה ימי ישועה לכן קבעו בהם הושענות. דאיתא מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה. וכל זה מתקיים בימים אלו ר"ה ויוהכ"פ וסוכות. וע"י שנתבררו בני ישראל בימי הדין והוסר מהם הפסולת. שזה הג' ספרים. רשעים גמורים לאלתר למיתה שהוא הפסולת שאין בו טוב. ולזה הסט"א ה' ממית כדאיתא בזוה"ק על פסוק ה' ממית כו'. שא"י לעלות למקום המוכן לו בג"ע עד שהוסר כח הסט"א. כן צריכין להתטהר מקודם בימי הדין שנוכל לכנוס אח"כ בצלו ית':

בסוכות תשבו כו' למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי כו'. הענין הוא דכתיב ואשא אתכם על כנפי נשרים כו' פרש"י שנאמר על שנאספו בשעה אחד מרעמסס לסוכות. פי' שאינו עפ"י הטבע. איך שנהפכו בשעה אחד מהיותם עבדים לפרעה. להיות נמשך אחר ענני כבודו ית'. וזה חסד גדול בסוכות הושבתי בהוציאי כו'. וכמו כן נעשה מזה בכל שנה אחר ר"ה ויוהכ"פ שנגאלין מיצה"ר בכח האדם בשעה אחת להתהפך ולכנוס תחת צלו ית'. וזה בסוכות תשבו הוא נתינת רשות לבנ"י לישב בסוכות. וע"ז איתא הפותח שער לדופקי בתשובה. והשי"ת נותן בימים אלו שמחה לבנ"י כמ"ש ושמחתם. וע"י מצות ד' מינים שהם מביאים שמחה כי בעה"ב צריך לקבל האורח בסבר פנים יפות. וכתיב אשרי יושבי ביתך. והוא בסוכה שנק' ביתו של מקום שחל שם שמים על הסוכה. עוד יהללוך סלה ע"י הלולב שיכולין להלל ולשיר לפניו בשמחה. ובאמת אחר ימים הנוראים קשה למצוא השמחה. אם לא בעזר עליון ששולח שמחה בימים אלו ללבות בנ"י. וע"ז נאמר רצון יראיו יעשה. שימי סוכות הם ימי שמחה ורצון. דכתיב פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון. שהרצון הוא שלימות הנפש. וכפי התשוקה ושמחה ורצון האדם כך הוא מוכן לקבל. ובר"ה ניתן חיות חדש לכל אדם לכן ניתן אח"כ בחג הזה הרצון כנ"ל. דאיתא לדעתן נבראו כו' אם כן בימים אלו שמתחדש הבריאה מתחדש גם הרצון. וז"ש רצון יריאיו יעשה. ע"י שקשה בעצמו להיות ברצון אחר ימים הנוראים שנופל פחד ויראה על האדם. לכן השי"ת עושה הרצון כנ"ל. וע"י זה ואת שועתם ישמע ויושיעם כו' שהמה ימי ישועה:

כתיב ויהי בשלח פרעה כו' ולא נחם כו' ויסב אלקים כו'. פי' שהגביהם למעלה מהטבע שלא יחזרו שוב למצרים כו' ע"ש. כן בימים אלו אחר שנפדים מיצה"ר צריכין עזר שלא לחזור ליפול. לכן השי"ת מגבי' אותנו בצלו ית' למעלה משליטת הסט"א. ויקח משה עצמות יוסף עמו כו'. הוא רמז על הלולב דכתיב ולקחתם לכם שהוא הדעת הבא לבנ"י בימים אלו. כי השבע השביע כו' והעליתם את עצמותי. רמז על הלולב ונענועיו. ובמ"א אבאר עוד מזה בעזה"י:

כתיב יפתח ה' לך כו' אוצרו הטוב כו'. וקאי על זה החג שבו ניסוך המים. כדאיתא בגמ' כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. וז"ש והלוית גוים רבים היא התקרבות האומות ג"כ. כמ"ש ע' פרים על ע' אומות. ואתה לא תלוה פי' שאין הקורבות שלהם יכול להזיק עתה כמו בכל עת שצריכים שמירה שלא להתקרב לרשעים. ובחג הזה הסוכה מגין על בנ"י ויכולין לקרב גם האומות כנ"ל. ז"ש לתת מטר ארצך כו' ולברך את כל מע"י כי חג זה נותן ברכה בכל מעשה בראשית. כי הנה כמו שבר"ה מתחדש הבריאה. וכתיב בשלימות הבריאה וירא אלקים כו' כל אשר עשה והנה טוב כו' ויברך כו' ויקדש כו'. כן בכלל אחר התחדשות הבריאה יש ברכה זו. והיא בחי' פריסת סוכת שלום כמ"ש בכל ש"ק פורס סוכת שלום. כי הכלל גמר השלימות צריך להיות בעזר אלקי. כמ"ש במ"א מזה כמה פעמים. ויש עזר וסיוע לצדיק וכן לבעל תשובה. ועל זה נאמר שלום לרחוק ולקרוב. וזה השלימות נותן השי"ת בזה החג. ועי"ז יש ברכה דאין כלי מחזיק ברכה אלא השלום. והיא הסוכה דאיתא כל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת. ונק' חג האסיף. וגם מינים שבלולב שמקרבין בנ"י להיות אחד. ונקרא כנסי' שהיא לשם שמים וסופה להתקיים בשמיני עצרת תהי' לכם. פי' כי גם להאומות יש התאספות בימים אלו שמתבטלין לבנ"י כדי לקבל ברכה. והיינו השורש שלהם. אבל אין כינוס שלהם לשם שמים רק לקבל כל אחד חלקו והולך לו. אבל בנ"י בסוכה נקראים כנסי' לש"ש. לכן עצרת תהי' לכם פי' שהכנסי' סופה להתקיים כנ"ל והבן היטב. וכתיב וחג האסיף בצאת השנה באספך כו'. ועמדו חז"ל ע"ז מה בצאת השנה ע"ש בר"ה (י"ג) אסיף קציר וקרי לי' בצאת השנה כו'. והענין הוא כי ע"י תשובה מאהבה בימים אלו מתקנים כל השנה העברה. וגמר תיקון כל מעשה שנה שעברה נעשה עתה ע"י שמתהפכין שגגות לזכיות. וז"ש באספך כו' מעשיך מן השדה. הוא התפזרות כחות ורצונות כל השנה במקומות לא טובים כמו שדה שהיא הפקר. ובזכות החג הזה יכולין לאסוף הכל ולכן נקראת תקופת השנה. והוא החיבור והתקשרות סוף השנה בתחלת שנה הבאה. וע"ז נאמר ה' ישמר צאתך ובואך. וזה שרמזו שכל המעשים שהתחילו בשנה שעברה נגמרים ונתקנים עתה כנ"ל. ולכן אחר זה שמחת תורה. דכתיב ברכו ה' כו' גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. שאחר ימי ר"ה ויוהכ"פ וסוכות שהוא תיקון הנהגתו ית' את העולם. שזה נקרא עושי דברו שבנ"י ע"י קיום המצות בזה החודש דתקיפי במצות ממליכין עליהם ועל כל העולם את מלכותו ית'. כמ"ש אמרו לפני מלכיות כו'. וכל המשך הימים אלו הכל תיקון כל ההנהגה. לכן זוכין אח"כ לשמוע בקול דברו. והרי הוא מנהג חכמים ז"ל. אף שאין רמז בכתוב. רק שרבותינו הקדושים הרגישו בלבותם הארת התורה אחר ימים אלו. לקיים מ"ש לשמוע בקול דברו. וגם אנו ע"י אמונה יכולין כל אחד ג"כ להרגיש מעט מזה. והנה בנ"י צריכין מקודם לתקן כל הטבע בבחי' עשי' אח"כ זוכין לתורה. וכענין שכתבו דרך ארץ קדמה לתורה. וימי החג הם תיקון ז' ימי הבנין. לכן כתיב ז' ימים בשנה שהם תיקון הזמן. וגם כתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים. ולא כ' בז' הימים כמבואר בזוה"ק דיוק זה במקומות רבים. ואח"כ זוכין לשמיני עצרת שהוא למעלה מהטבע והזמן. והיית אך שמח שהיא השמחה בעצמה בלי התלבשות הטבע והיא שמחת תורה:

בסוכות זמן שמחתינו. והם ימי בחירה ורצון שע"י השמחה מקבלים בלב שלם. כענין שאמרו חז"ל כל [מצוה] שקבלו עליהם בשמחה עדיין עושין [בשמחה]. ולכן נקבע קהלת בימים הללו לההביל ולגנות כל מעשי עוה"ז להבין להניח הרצון רק בתורה ומצות וכפי הבחירה והתשוקה בימים הללו כך מקבלין על כל ימי השנה. לכן עושין שמחת תורה לקבל עול תורה בשמחה להיות נשאר הקבלה על כל ימי השנה. כי באמת עיקר חיות הכל ע"י התורה כמ"ש בראשית בשביל התורה שנק' ראשית. ובמד' ואהי' אצלו אמון אומן שהביט בתורה וברא העולם. וכתיב ואהי' שכן מתחדש בכל שנה ושנה הנהגה חדשה בכח התורה. וע"ז כתיב עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה. ע"י התורה שנק' ראשית וע"י בנ"י שנק' ראשית. שהשגחת הבורא ית' בכח התורה שנמצא בבנ"י. וכפי ערך כח התורה שנמצא בבנ"י כך מתחדשת השנה. וכן שמעתי מפי אא"ז מו"ר ז"ל פ' הפסוק בינו שנות דור ודור שיש בכל שנה ושנה הבנה חדשה בתורה:

ואיתא שמחת בית השואבה שמשם שואבין רוה"ק. משם היינו מתוך זו השמחה כמ"ש ברמב"ם. מדכתיב תחת אשר לא עבדת בשמחה כו'. מוכח שיש שמחה המביאות לעבודת השי"ת ע"ש. ונרמז בפסוק ורוח אלקים מרחפת על פני המים היינו ניסוך המים דסוכות כנ"ל:

להושענה רבה. חז"ל בחרו בערבה שרמז לאלו שאין בהם תורה ומצות כו'. והענין עפ"י מ"ש אדם ובהמה תושיע ה'. ודרשו חז"ל שערומין בדעת כאדם ומשימין עצמם כבהמה. וע"י זה באין לישועה. לכן בחרו ביום הושענא רבה בערבה. רק להבין החשיבות שמשימין עצמם כבהמה. עפ"י המשנה הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים פי' כי כמה מדריגות יש ובודאי יש מקומות ומדריגות שגם הערום בדעת נחשב כבהמה. ובנ"י רוצים להתקרב אליו ית'. ולהיות נושע ממנו אף שבאים למקומות הללו שנחשבים כבהמה. ועי"ז ממש שמשימין עצמם כבהמה מתעלין למקום הזה. והבן היטב כי קצרתי ממיעוט פנאי:

בפסוק כל קדושיו בידך כו' תכו לרגליך ישא מדברותיך תורה צוה כו' קהלת יעקב כו' בישורון מלך כו'. רגליך הוא דרגא תחתונה. אף כי הם בידך שהוא מעלה גדולה. אך זה האות ועדות שבנ"י מעידין על השי"ת. דקשה כיון שבנ"י קרובים אליו ית' והוא אלקינו הרי הם כנוגעים בעדות וכתיב אתם עדי כו'. אך באמת אין זה כמו כל עדות בפה. רק שבנ"י הם באמת עדות בעולם כשעובדים לפניו ית' כראוי. ואחר רוב מעלתם הם נכנעים אליו יותר מכל הברואים. ע"י שמכירים ויודעים כי הוא בורא כל לכן האמת עד לעצמו. וכן הוא שכל אדם לפי קורבתו אליו ית' יודע ומכיר ומכניע עצמו ביותר וזה העדות. ובעדותם זאת מוסיפים כח כביכול כמ"ש תנו עוז לאלקים. ז"ש ישא מדברותיך ע"י הכנעה זו לרגליך מגביהים כביכול הנהגת מלכותו ית' בעולם. וכמ"ש הבונה בשמים מעלותיו אימתי כשאגודתו על ארץ יסדה. אגודתו הוא בבנ"י ורמז למינים של הלולב. ואז בונה בשמים רמז לסוכה שחל עלינו שם שמים. וכמ"ש ויהי בישורון מלך בהתאסף כו' שע"י התאספות בנ"י כולם כאחד מעוררין מלכותו ית' בעולם. וכמ"ש בצאת ישראל ממצרים כו' הים ראה וינס כו' הירדן כו' ההרים כו'. שעל ידי התנשאות בני ישראל בעולם שיצאו לחירות מממשלת בו"ד ונעשו עבדי ה'. ביררו מלכותו ית' ונשתעבדו כל הברואים על ידיהם אליו ית'. ולזאת צריכין לצפות לגאולה לשם שמים כמ"ש לא לנו כו' כי לשמך כו'. וכענין שכ' במדרש בפסוק הכל עשה יפה בעתו כי מרע"ה לו נאה לומר הצור תמים ושלמה המע"ה לו נאה לומר הבל הבלים כו'. כמו כן בנ"י שמתרוממים מכל לשון והם מכניעים עצמם בלב אמת אליו ית'. זהו עדות אמת לכל באי עולם:

ויהי בישורון מלך. יש מפרשים על משה רבינו. ויש מפרשים על התורה. והכל אחד כי מרע"ה הוא כח התורה והדעת של כלל ישראל. והפסוק תורה צוה כו' משה מורשה קהלת יעקב. מתפרש לכאן ולכאן. שמרע"ה נתן לנו התורה בירושה לכלל ישראל. וכמו כן התורה נתנה לנו את מרע"ה למורשה. כידוע שבכל התאספות בני ישראל נמצא כחו של מרע"ה בכללות בנ"י. וממילא נתעורר השראת השכינה ג"כ בישראל. שזהו עיקר הפי' ויהי בישורון מלך על הקב"ה. והכל אחד דאיתא בס' תהלות ישראל מהמגיד ז"ל בשם הרב ר"ב ז"ל על הפסוק אשרי אדם עוז לו בך. שצריכין להגות בתורה שנקראת עוז בדביקות אל הבורא ית' שיהיו הדברי תורה מושרשים בו ית' ע"ש דברים מתוקים. כי התורה אין לה סוף וכמ"ש שכל התורה שמותיו של הקב"ה. וכידוע שכ"ב אותיות התורה נקראים לבושו של הקב"ה כמ"ש בזוהר בהעלותך. ובודאי לבושו של המלך הוא קדוש. אבל אין דומה מי שאוחז בהלבוש בעת שהמלך מתלבש בו. ועי' מ"ש לעיל בפרשת האזינו בפסוק כי לא דבר רק הוא כו'. ונמצא ע"י התורה מורשה לקהלת יעקב ויהי בישורון מלך ממש כנ"ל:

תרמ"ב

בעזה"י מימי החג כתיב אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך. ובמד' במדבר אשרי מי שבחרו אעפ"י שלא קירבו כו' אהרן בחרו וקירבו ע"ש. והיינו שנתקרב אהרן לכנוס לפני ולפנים ע"י שנתקיים בו בחרו וקירבו. וכמו כן בדוד המע"ה שהוא בעל תשובה איתא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. ועל הענין הזה אמרו במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. ואע"פ שמרע"ה הי' למעלה יותר ויותר. אעפ"כ נבחר אהרן לכנוס לפני ולפנים כנ"ל. ודבר זה מתקיים ג"כ בחג הסוכות שבנ"י המה בעלי תשובה זוכין להיות נכנסי' בסוכה שחל עלי' שם שמים כמ"ש חז"ל. ולכך צריך להיות גבוה עשרה טפחים. משום דמעולם לא שרתה שכינה למטה מעשרה ע"ש פ"ק דסוכה. והטעם נראה כי הקב"ה וב"ש מטיב לכל מי שיכול לקבל הטובה. וע"י שבע"ת לבו נכנע ביותר יכולין להכניסו לפנים שלא יבוא עי"ז לידי גיאות ח"ו. ולכך יכול בע"ת לעמוד במקום שצדיקים גמורים א"י לעמוד שם. כי בע"כ יהי' להם גבהות יותר מבעלי תשובה:

כתיב לב יודע מרת נפשו. שבנ"י נקראו לב שהמה פנימיות החיות שבעולם. ולכן המה מרי נפש בר"ה ויוהכ"פ דכתיב ועניתם את נפשותיכם. וזוכין אח"כ בסוכות לשמחה כמ"ש ובשמחתו לא יתערב זר. וזהו הגנת הסוכה שלא יהי' שייכות להם בשמחתן של ישראל. לכן נותנים להם חלקם בע' פרים כידוע. והעיקר מתקיים בשמ"ע דדרשו חז"ל והיית אך שמח על יו"ט האחרון. שאז אין להם שום חלק כמ"ש עצרת תהי' לכם. כי ז' ימי הסוכות הם קיום הטבע שמתפשט החיים היורד בתחלת השנה לקיום העולם. ושמיני עצרת הוא בחי' הנשמה יתירה אור ז' הימים ושם אין שום מגע נכרי כלל. ופרשנו פסוק שמח זבולון בצאתך הוא על שמחת ז' ימי הסוכות. ונקרא יציאה שהיא שמחת כלל הבריאה כנ"ל. לכן יש לכולם חלק. ולכן צריך סוכה והגנה שלא יתערבו בשמחתן של ישראל. ויששכר באוהליך הוא שמ"ע ושמחת תורה שהיא עיקר האהל של בנ"י. ולכן אז אין צריך הגנה ששם אין שום מגע נכרי. וצריכין לבטל כל הימים ליום השמיני. ולכן עושין שמחת תורה להודיע כי כל השמחה בחיים ושפע פרנסה. כדי שנוכל לעסוק בתורה מתוך הרחבה. כמו שעשה זבולון שותפות עם יששכר:

כתיב מן המיצר קראתי יה ענני במרחב. הרמז על הצעקות והתפלות בר"ה ויוהכ"פ שאז נאמר בכסה ליום חגינו. וענני במרחב הוא בסוכות. והוא ג"כ תפלה דיש תפלה לעני ותפלה למשה. ולכן תיקנו חז"ל בחכמתם ובצדקתם הושענות בימי החג דכתיב [תחת] אשר לא עבדת כו' בשמחה ובטוב לבב כו' ואין עבודה אלא תפלה. הרי שעיקר תפלה החשובה הוא בימי השמחה והוא בחי' תפלה למשה כנ"ל. וכן בפרטות כי בימי העוני התפלה בהכרח נוגעת להאדם. רק בעת השמחה אז התפלה באמת רק לשם שמים. ובימי השמחה כשהקב"ה משפיע הטובה לעולם. אז צריכין לבקש מאתו ית' לסייע לאדם לקבל הטובה כראוי. וזה עיקר ההפרש בין האומות שכשמשפיעין להם טובה חוטפין כ"א חלקו. אבל בנ"י מצפין לחסדו ית' שיהי' דבר של קיימא. ושיהי' נגמר רצונו ית' וכבודו ע"י ההשפעה. והיא העבודה החשובה לפניו ית'. וז"ש במד' פנחס יספת לגוי ה' שבנ"י מקיימין המועדות ומוסיפין להם שמיני עצרת כו' ע"ש שמתברר עי"ז החג זכותן ומעלתן של ישראל. וזהו ענין שמחת תורה אחר סוכות. דכתיב ה' מסיני בא כו' שהחזיר התורה לבני עשו כו'. ומסתמא זה הענין נוהג בכל שנה. ולכן בימי הדין המשפט לכל הבריאה כמ"ש כל באי עולם עוברין לפניו. וכ' בכסה ליום חגנו ולא ניכר אז חיבת ישראל. עכ"ז בסוף נשאר האחדות לישראל. וזה החג עצמו הי' אז בכסה. ומסיני בא י"ל על ר"ה שופרות זכות מתן תורה. והיא עיקר הזכירה וכתיבה לחיים שהיא התורה שנק' עץ חיים. וזרח משעיר רמז על יוהכ"פ שיש בו שעיר המשתלח לדחות שרו של עשו. והופיע מהר פארן רמז על סוכות שהוא בחי' חסד לאברהם. וגם אברהם קראו הר. ויש אחיזה עי"ז לכל האומות. ולכן צריך הגנה של הסוכה. ואתה מרבבות קודש כו' הוא שמ"ע ושמחת תורה. וסדר זה נוהג לעולם בכלל ובפרט. שצריכין מקודם לתקן הטבע ואח"כ זוכין להפנימיות. והשי"ת עשה כן כדי להיות נתקן גם הטבע. דהנה אמרו במד' הובא ברש"י מ"ט פתח בבראשית כח מעשיו הגיד לעמו כו'. והענין הוא שעיקר התורה השייכה לישראל היא נשמת התורה ועשרת הדברות. אכן איתא רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות דכ' ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה. פי' כי מזכי לחייבא הוא דבר גדול מאוד. ורצה הקב"ה שבאמצעיות בנ"י יהי' תיקון לכל הברואים. ולכן המשיך כח התורה לכל המעשים הגשמיים על ידי המצות מעשיות. וזה התיקון נעשה באמצעיות שלשתן השי"ת והתורה ובנ"י. כמ"ש בשביל התורה שנק' ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית כו'. וזהו שעשה הבורא ית' להיות מקודם תוהו ובהו ואח"כ יהי אור. וכמ"ש בחי' מו"ז ז"ל שלכך הי' א"י מקודם תחת יד כנען כו'. והכל כמ"ש בבחי' ד"א קדמה לתורה. שעשה השי"ת להיות כל איש ישראל צריך לתקן מקודם הגשמיות והטבע. ואח"כ זוכה להפנימיות. אם כי עיקרן של בנ"י הפנימיות רק כדי לזכות כו'. ולכן בשבועות יש שמחת תורה על עיקר התורה אש דת עשרת הדברות. ועתה יש שמחת תורה כמו שהיא התפשטות התורה בכל הפרטים. וזו התורה נעשית באמצעיות בנ"י. כמו שראינו שכל התהלוכות מהאבות עד הסתלקות מרע"ה נעשה מזה התורה. וזה כח תורה שבע"פ דכ' וחיי עולם נטע בתוכינו ממש כנ"ל:

בפסוק אף חובב עמים כו' דכ' כמה פעמים פן יהרסו לעלות כו'. וראינו כי באמת בנ"י עמדו בהכנעה רבה ואדרבא אמרו דבר אתה עמנו כו'. וזה הי' חביב לפניו ית' כמ"ש הטיבו אשר דברו. ואם כי מרע"ה הוכיחן מקודם על זה. מ"מ הודה וראה כי הטיבו אשר דברו. וז"ש וזאת הברכה מוסיף על ענין ראשון. פי' על התוכחות שהוכיחן מול זאת בירכן אח"כ. כל קדושיו בידך כמ"ש ועלית אתה ואהרן כו'. והם תכו לרגליך שהיו שפלים לפניו גם בשעת שחיבבן. [וי"ל עוד כל קדושיו בידך רמז על נדב ואביהוא שנתקרבו וימותו לפני ה' כמ"ש מסיני נטלו עונשם]:

שייך לעיל למאמר רצה הקב"ה לזכות כו' למען צדקו יגדיל תורה. דקשה דהול"ל הגדיל תורה. רק הפי' על כח תורה שבע"פ שבנ"י מוסיפין ומרחיבין כח התורה. וע"י המצות ממשיכין אור התורה לכל המעשים. לכן הרבה להם דייקא תורה ומצות להודיען איך להגדיל ולהרחיב כח התורה כנ"ל. וזה יגדיל ויאדיר לשון עתיד כנ"ל:

משנת ===תרמ"ג=== בעזה"י עוד לימי החג ענין הליכה מבית לסוכה צא מדירת קבע כו'. הוא מעין מצוה ראשונה שנצטוה אברהם אע"ה לך לך מארצך. וכמו כן בבנ"י שנא' זכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי כו'. ובודאי אין יכולין לקיים זה כראוי רק בתחילת. ולכן אחר יוהכ"פ שנעשים טהורים כקטן שנולד מתעורר זה הרצון בכל איש ישראל להיות נמשך אחר השי"ת. אחריך נרוצה. ומסתמא פי' חסד נעוריך הוא אברהם אבינו ראשיתן של ישראל. ושמעתי מפי קדשו של מו"ז ז"ל על מאמר המדרש תנחומא בפ' לך ילמדנו רבינו מה לקבל עליו מ"ש כשהוא מהלך כו'. והגיד כי כיון שהיתה זו מצוה ראשונה א"כ למה התחיל בהליכה ומיישב כי כבר עמד אע"ה בענין ואהבת כו' ודפח"ח. וכמו כן נוכל לומר בסדר ימים הללו. כי בר"ה הוא האחדות שמע ישראל כו'. ואז צריכין להתבטל אליו ולא שייך הליכה. וכן ביוהכ"פ הוא בחי' בשכמל"ו. ובסוכות מתחיל ואהבת כו' שיהי' ש"ש מתאהב על ידך כדאיתא בספרי. לכן אז המצוה הליכה. ולכן מקריבין ע' פרים על האומות ג"כ התפשטות הקדושה לכל המקומות כנ"ל. ועי"ז זוכין אל הארץ אשר אראך. וכן בסוכה זוכין לרוח הקודש ע"י מצוה זו כנ"ל. ולכן סוכה מלשון יסכה שסכתה ברוח הקודש כנ"ל:

ימי הסוכות שנק' זמן שמחתינו כי השי"ת זיכה אותנו לישב בצלו. והיא מעין בחי' הג"ע דכתיב וישם שם כו' האדם. ועיקר הבריאה הי' להיות דירת האדם שם. ושם הי' השמחה כמ"ש כשמחך יצירך בגן עדן. והגם שכ' ויגרש את האדם. אעפ"כ יש זמנים שמתנוצץ קצת הארה מבחי' הג"ע. והשי"ת הכניסנו לדירה זו שחל עלי' שם שמים כדאיתא בגמ' והשמחה במעונו. לכן דירה זו מביאה השמחה. ובוודאי ע"י טהרתן של ישראל ביוכ"פ יש שמחה לפניו במרום. לכן יש לנו לשמוח בשמחת הבורא ית'. וז"ש לפני ה' תטהרו. ומלבד שזכינו לטהרה יש לנו להתענג בשמחת השי"ת בנו:

והנה בקהלת כתיב ושבחתי כו' את השמחה. וכ' ג"כ ולשמחה מה זו עושה. והיינו שבודאי טוב מאוד אם זוכין לשמחה בלי פסולת. רק שקשה להשיג זאת תמיד ויש בה פסולת כדכ' לשחוק אמרתי מהולל מעורבב. רק בימים הללו בסוכה שהיא הגנה שאין מתערב שם פסולת לכן יכולין לשמוח עתה. והשמחה הוא תענוג פנימי. וכתיב לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה ולחוטא נתן ענין לאסוף כו'. וכל זה מתקיים בימי החג. דכתיב רבים אומרים מי יראנו טוב נתתה שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו. פי' שבסוכה הוא ימי השפעה לעולם. והאומות כל אחד נוטל שלו ומאסף רוב דגן ותירוש. אבל בנ"י יש להם לקבל פנימיות ההשפעה והוא התענוג והשמחה. וזהו עדות שהם הלב והעיקר כדאיתא שבנ"י דומין ללב שמקבלין רק צחותא דכולא. והוא התענוג כנ"ל. לכן ניתן מצות סוכה עתה. לרמוז כי אין אנו חפצים ברוב דגן ותירוש. רק להיות הכנה לעבודת השי"ת שהיא העיקר. ועל הימים האלו כתיב תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה כו'. שהם ימי שמחה וצריכין להתחזק עתה בעבודת ה' ביותר. ומתקיים כל השנה כמ"ש מצות שקבלו עליהם בשמחה כו'. והשי"ת ב"ה וב"ש נתן לנו ימי שמחה בתחלת השנה מטעם הזה. מרוב כל פי' האר"י ז"ל ידוע שיהיה יותר שמחה בעבודת הבורא משמחה שיש לו מכל הדברים שבעולם. ובנ"י מראין זאת בסוכה שיוצאין מדירת קבע לדירת עראי. כמ"ש בחרתי הסתופף בבית אלקי אף בעראי מדור באהלי רשע בקביעות. כדאיתא ברש"י ז"ל בפסוק טוב לחסות בה'. חסיון מועט מלהיות בטוח בקביעות בנדיבים ע"ש:

והנה כתיב על ימי הסוכות שבעת ימים בשנה מה שלא כתיב כן בשום מועד. והם הארות על כל השנה דכתיב ויקרא כו' לאור יום. והם כמו מנורה של ז' נרות דכתיב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. פי' דכ' וירא כו' האור כי טוב ויבדל גנזו לצדיקים. לכן א"י להאיר בזה העולם ע"י הרשעים. ובסוכה שיש הגנה והבדל יכול להתגלות מאמר הגנוז תוך הסוכה. ולכן איתא ג"כ שהצדיקים נעשים אושפיזין בסוכה. ואין חידוש שהלא אמרו חז"ל שחל שם שמים על הסוכה ע"י שיש הגנה והבדל. וכן איתא בכל ש"ק שיש הארה מאור הגנוז לכן פורס סוכת שלום עלינו. ובסוכה הוא בפועל. ולכן יש שמחה כי באור פני מלך חיים. וכשמתגלה האור זרוע אז לישרי לב שמחה. ואיתא במדרש תצוה נמנעה השמחה מן הרשעים שהוצרך הקב"ה לישב עם בו"ד בנר כו' ע"ש. הענין כנ"ל שע"י שאין הרשעים כדאי להנות מאור הגנוז שהיא נותן השמחה. לכן גנזו והוצרך להתגלות קצת הארה מאור הנ"ל. ע"י המצות שהם נרות דכתיב נר מצוה. אבל כשמתגלה עיקר האור אז השמחה מתרבה כנ"ל:

השמחה של החג הוא העדות על בנ"י כמ"ש חז"ל שנתן השי"ת סימן מי נצח בדין. והענין הוא עפ"י מ"ש שמחתי מתוך יראתי ויראתי מתוך שמחתי. כי היראה האמיתית נולד ממנה שמחה והוא סימן על היראה. וכמו כן שמחה אמיתית מביא לידי יראה. ולכן נקרא שמו של יצחק אבינו ע"ה על השמחה להודיע שהגם שהי' בחי' פחד ויראה. אות היא שהי' בו יראת אמת. וכמו כן בימים הנוראים שנופל פחד ויראה על כל באי עולם. אבל בנ"י שלהם יראת אמת באין אח"כ לשמחה. והיא עדות על היראה שהיא אמת כנ"ל. ועל זה נא' טוב אחרית דבר מראשיתו. ולכן כיון ששמחה זו באה מכח היראה היא בלי פסולת. וצריכין לראות שנבוא לידי יראה ע"י השמחה כנ"ל. ויש רמז בלידת יצחק שאמרה שרה צחוק עשה כו' כל השומע יצחק. ויש לפרש על שמיעת קול שופר שהוא בחי' אילו של יצחק. והוא לעורר יראה בלבות בני ישראל. אבל היא הבטחה שמביא לידי שמחה בחג הסוכות כנ"ל. וזה הי' כוונתה לומר שהגם שבא פחד ע"י יצחק עכ"ז השומע יצחק כנ"ל. וז"ש תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו. היינו חג הסוכות רק שמתלבש בר"ה בבחי' היראה כנ"ל:

בפסוק אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם כו'. כמו ויקרא אלקים לאור יום. פי' חז"ל קריא רחמנא לנהורא ופקדי' אמצותא דיממא כו'. כן הימים הללו הם עמודים שיכולין לעורר בהם הקדושה. דכתיב הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו כו' שיש המשכה מקדושה עליונה למטה. וזמנים הללו מיוחדים לזה. וג' עמודים בשנה. הג' רגלים נקראים אגודה דאין אגודה פחות מג'. וגם בנ"י הם מיוחדים לעורר זה הכח כמ"ש תקראו אותם. ואיתא במד' בפסוק ישראל מקוראי שהם כמו תקרה שהבנין עומד עליהם. וזה סוד הפסוק כל הנקרא בשמי כו'. ונדרש בזוה"ק על מצות לולב שזה ואגודתו על ארץ שכולל כל המינים שבבנ"י. ומצות הסוכה היא למעלה וזה בכלל הבונה בשמים כו'. והיא בחי' עלמא דאתכסיא. וכן שמעתי ממו"ז ז"ל כי לכן המדרש מאריך במצות לולב ובמצות הסוכה לא האריך כי היא בחי' הסתר כנ"ל. וזהו הנסתרות לה' שחל שם שמים על הסוכה. והנגלות לנו הוא הלולב ולקחתם לכם כתיב:

ביום השמיני עצרת תהיה לכם. במד' יספת לגוי ה' כו'. כי שבעת ימי החג הם תיקון ז' המדות. ובשמיני הוא המשכה מעולם העליון. וזה אינו יכול להיות רק לבנ"י עפ"י המד' בפרשת שמיני חצבה עמודי' שבעה שלחה נערותי' תקרא. וכתבנו שם באורך כי אחר תיקון המעשים צרכין למשוך הארה מלמעלה. וזה הוא תוספות מרובה על העיקר. ומלשון מקרא קודש שכתבנו לעיל. וחג זה הוא בחי' תוספות. כי הג' רגלים הם ג' עמודים בזכות ג' אבות העולם. ושמ"ע יתכן לומר שהוא בחי' מרע"ה שהמשיך הנהגה חדשה. אש דת. מלמעלה מהטבע לגמרי. לכן הג' מועדות יש לכל אחד מצוה מיוחדת. מצה. שתי הלחם. לולב וסוכה. ושמיני עצרת אך שמח בלי התפשטות והכנות לזה. רק התגלות פנימיות שמחת הלב מה שבאמת קשה לנו להשיג את זאת שהיא התפשטות הגשמיות. ובזמן המקדש בוודאי הי' מתקיים בפועל. שהוא הבטחה ג"כ. אחר קיום מצות החג ושמחתם לפני ה' כו' אח"כ והיית אך שמח. ועתה עושין שמחת תורה. שע"י התורה נזכה לעורר שמחה שמעולם על ראשם של ישראל:

במשנה ובחג נדונין על המים. לכן מתפללין על הגשם. ומסתמא עיקר הכוונה על התורה שנאמ' כל צמא לכו למים. וכמו שהמים הם מזון וקיום העולם לפתוח הקרקע ולעשות פירות. כן התורה בלב האדם. וכתיב וכל שיח השדה כו' כי לא המטיר כו' ואדם אין כו' פרש"י שאין מי להכיר טובת הגשמים ולהתפלל. ובודאי זה הסדר נוהג בכל שנה. שבר"ה מתחדש הבריאה. ואחר כך צריכין לבקש פרנסה וקיום העולם. שזה תלוי בתפלת התחתונים. וזהו טעם הפשוט של מצות סוכה לצאת החוצה מן הבית ולידע כי הארץ צריכה מטר מן השמים. וכמו כן בפנימיות לשפוך שיח לפני השי"ת להריק דעת ללב האדם. שגם השפעת דעת התורה תלוי כפי השתוקקות ורצון האדם. כמ"ש כל צמא לכו. וכ' ישוטטו לבקש דבר ה'. ואמרו חז"ל הוי גולה למקום תורה. וכמו שהי' במדבר שלא זכו לתורה עד שנמשכו אחר השי"ת למדבר צי'. ומזה הטעם ע"י הסוכה זוכין לתורה אחר כך. והג' מועדות יש בהם ג' ברכות על בני חיי ומזוני. והחג הוא מזוני. ולכן הוא בזמן שמחה. כי הקב"ה כביכול שמח בהכינו מזון לבריותיו. וכמ"ש הנה נתתי לכם כו' כל עשב כו' ובכ"מ דכתיב לשון זה הוא לשון שמחה. ללמד לאדם לקבל אורח בסבר פנים יפות לתת צדקה בשמחה. לכן קבע זמן הפרנסה בזמן שמחתינו. וכפי מה שנמצא אנשי דעת שמכירין טובת השי"ת יש לפניו ית' שמחה להשפיע להם כל טוב. לכן בזמן הזה שיורד שפע פרנסה יש שמחה לפניו במרום. וכמו כן בפנימיות השפעה שהיא התורה לישראל כי לא על הלחם לבדו יחי' כו' מוצא פי ה' והיא התורה שנק' באר מים חיים. ובמד' ויצא ג' עדרי צאן ג' רגלים כו'. ומסתמא ונאספו שמה כל העדרים הוא בחג הסוכות חג האסיף שבו מתאספין כח כל הג' רגלים. לכן נפתח בו הבאר. ומשם שואבין רוח הקודש כמו שהי' בשמחת בית השואבה:

עוד לענין הנ"ל דכתיב בשירת הבאר וממדבר מתנה. ולכן ע"י מצות הסוכה שהיא כענין לכתך אחרי במדבר. עי"ז זוכין לפתוח פי הבאר ולתורה. ולכן היא זמן שנידונין בו על המים כדי שיגין זכותן של ישראל כנ"ל. ואיתא בגמ' ביום הגשמים הכל שמחים ע"ש. ובודאי בכל הג' מועדות נפתחין מעיינות התורה דכ' וידבר משה את מועדי ה' אל בנ"י ומתרגמינן ואלפינון לבני ישראל. כי דיבור הוא לשון הנהגה. שמרע"ה נתן הכח בהמועדות שהם ינהגו וימשיכו נפשות בנ"י לעבודת ה'. ומועד הסוכות גדול מכולם. דמצינו ביצחק ג' בארות עשק שטנה רחובות. ויתכן לרמוז על הג' מועדות. כי פסח יציאת מצרים הוא התעשקות להנצל מידי הרשעים. וכן שבועות במתן תורה בסיני דרשו חז"ל שבו ירדה שנאה לאוה"ע ונק' שטנה. אבל בסוכות מקריבין ע' פרים גם על האומות לכן ולא רבו עלי' ונק' רחובות. וחג הזה הוא פרנסה וקיום העולם כמ"ש לעיל. בפסוק הנה נתתי כו'. דכל בריאת שמים וארץ הי' כדי שיטיב הקב"ה עם הנבראים כי חפץ חסד הוא. וכל החפץ של הקב"ה הי' שיהי' מי שיקבל השפע. ולכן הנה נתתי הוא מאמר האחרון מהעשרה מאמרות. וע"ז כתיב אח"כ וירא כו' את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. שזה הי' כל רצונו ית'. לכן הוא זמן שמחה במרום כנ"ל:

וזאת הברכה כו' במד' שבאה התורה לברך את ישראל. כי הנה מרע"ה קודם פטירתו הוריש כחו שהיא התורה שניתנה לו מסיני לכללות בנ"י. כמ"ש מורשה קהלת יעקב שבכל עת שמתאספין בנ"י מתקיים בישורון מלך בהתאסף. ואיתא שיש בתורה ברכה לפני' ולאחרי'. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל שהענין כמו במזון שיש ברכה לפני' והוא על גוף המזון שברא השי"ת. וברכת המזון לאחרי' הוא על כח המזין שיש בהמזון שהוא השביעה והעיכול שמתברך המזון במעיו ומחזק כחו של האדם. לכן שיעור בהמ"ז קודם זמן העיכול. כן בתורה מלבד שנתן השי"ת גוף התורה. נתן ג"כ שיהי' בה ברכה לאחרי' שיאירו הדברים בהאדם עכ"ד. ויתכן שעל ב' אלו הענינים הוא חג השבועות מתן תורה ממש. ושמחת תורה בשמיני עצרת תהי' לכם. שהוא הכח הנשאר מהתורה. שהדברים מאירים ומתברכים בלבות בנ"י. כדאיתא בזוה"ק שלח על הלומדין לשמה מתברכין מילין בגווייהו. וזה הוא אחר תיקון האדם ביוהכ"פ שנטהרו לבות בנ"י מאירין אח"כ דברי תורה בלבות בני אדם. וזהו ברכת החג במים. כמו שהמים הוא לרוות את הארץ לקבל הזריעה ולהוליד. כן התורה שנמשלה כמים עושה עתה פירות בלב איש ישראל. וזאת הברכה של התורה שנותנת חיים להעוסקים בה. וע"ז נאמר וחיי עולם נטע בתוכנו. והוא בחי' תורה שבע"פ מה שמתברכין הדברים בלב האדם ועושים פירות. וגם זה מתנה מהשי"ת כמ"ש ממני פריך נמצא. דהיינו גם מה שנתוסף וחדושי דאורייתא שהוסיפו חכמינו ז"ל הכל הוא מתנה מהשי"ת. וזה הכח שהוריש מרע"ה לכללות ישראל עד סוף כל הדורות. כדכתיב מורשה ונחלה אין לה הפסק. וכתיב וכימיך דבאך. שמרע"ה בדורו שהי' דור החשוב מכל הדורות. זכר בדורות האחרונים ודורתינו עתה שהם ימי זקנה. שע"ז מבקשין ככלות כחנו אל תעזבינו. ומרע"ה תיקן גם לנו שיאירו דברי תורה עד סוף כל הדורות. זה הברכה וכימיך דבאך. גם הראה להם כי כפי מה שיאירו במעשיהם כך יהיו נשארים ההארות לכל דורות האחרונים ג"כ. וזהו וכימיך כי יום הוא אור:

תרמ"ד

מצות הסוכה אחר ימי תשובה. עפ"י הגמ' דסוכה בפסוק מאחז פני כסא פרשז עליו עננו פירש מזיו שכינתו עליו. וזה הענין מתקיים בכללות בנ"י. שעושין תשובה ואמרו חז"ל שמגעת עד כסא הכבוד. לכן יורד אח"כ הארה מזיו כסא כבודו וסוכך. וגונן עלינו. כאשר חכמים הגידו שחל שם שמים על הסוכה. לכן צריך להיות למעלה מי' ע"ש בגמ' הנ"ל ואמרם אשתרביב לי' כסא כו'. וזה הענין הי' ג"כ בזמן המקדש שנכנס הכה"ג לפני ולפנים ביוה"כ בענן הקטורת. לכן המשיך הארה שישרה ענני כבודו על בנ"י אח"כ בימי החג. ועיין בזוה"ק אמור ק"ג א' שמביא הפסוק וכסה ענן הקטורת למצות סוכה:

איתא בגמ' כי בסוכות הושבתי איכא מ"ד סוכות ממש ואיכא מ"ד ענני כבוד. ומסתמא הכל אמת דצריכין להבין למ"ד סוכות ממש מה ענין זה. ויש לומר עפ"י אמרם ז"ל אמרה תורה צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי. וזהו באמת עיקר החירות שניתן ביציאת מצרים לכל איש ישראל שלא יהי' מוטבע בעניני הטבע. וז"ש בסוכות הושבתי כו' בהוציאי אותם שהי' נטיעה בלבות בנ"י לצאת ממאסר הגוף והטבע להיות בעוה"ז בארעי. כמ"ש ויסעו מרעמסס סוכתה שדרשו חז"ל זה על פסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים ע"ש. והוא כנ"ל שניתן להם כח להיות למעלה מהטבע להיות להם כנפים שלמים לפרחא בהון לאביהן שבשמים. וכפי מה שמתקיים בכל איש ישראל דירה זו שלא להיות מוטבע בעוה"ז. כך חל עליו שם שמים וסוכת ענני כבוד. ולכן ניתן זו המצוה אחר יוהכ"פ. כי לא בכל עת אנו זוכין לזה רק בהיות פעם אחת בשנה שבנ"י מטוהרין כמ"ש יכפר עליכם כו' אז באין למדריגה זו. א"כ הוא עדות שבסוכות הושבתי כו'. מאחר שיש עת שמתקיים. לכן עלינו לטהר עצמינו בכל עידן ועידן לזכות לזה תמיד. וכתיב למען ידעו דרתיכם חסר. פי' שהוא עדות שלא יתיאשו בנ"י עצמם באחרית הימים כמונו היום בשפל המדריגה. עכ"ז צריך איש ישראל להאמין כי בימים אלו יוצא מאפילה לאורה. כי לא יוכל איש ישראל להיות נטבע לגמרי בטבע. וזהו בסוכות הושבתי כמ"ש. ואפשר כי בדורות הללו חביב ביותר לפניו ית' מצות סוכה. שקראו בזוה"ק צלא דמהמנותא. כי הראשונים הרגישו בחלות שם שמים על הסוכה וראו האושפיזין. ואנחנו אין אתנו יודע עד מה. ועכ"ז אנו חסין בצלו כמאמר עם עני ודל וחסו בשם ה'. אח"כ ראיתי שגם אמו"ז ז"ל אמר כעין דברים אלו שנק' עתה יותר צלא דמהמנותא:

במצות לולב ולקחתם לכם כו'. דרשו במדרש על חיבור מיני בני אדם שבישראל אותם שיש להם טעם או ריח כו' ע"ש. ויש לפרש הענין שבחג הזה ניתן דעת לאיש ישראל למצוא ולהכיר מקומו. כאומרו ולקחתם לכם ממש שיקח כל אחד את עצמותו. כי הנה חג הזה נקרא חג האסיף שמאסף כל אחד תבואתו לביתו. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל כי כמו כן בכל אדם ממש מתברר עתה הנקודה פנימית שבו שמתערבב בכל השנה בהבלי עולם. ועכשיו שמוטהרין מתברר האוכל מתוך הפסולת כו'. ויתכן שזה רמז באספך מעשיך ממש. מן השדה היא התערובות. כי שדה הוא לשון הפקר כמו עשו איש שדה. ואפשר כי הוא ז"ל דיבר מזה. כי עוד דיבר אז על הפסוק בשדה מצאה צעקה הנערה ואין מושיע לה. ואחשוב שאמר כי בימי הסוכות שנאספין מן השדה לכן המה ימי ישועה. ולכך בימים אלו יכול כל איש ישראל למצוא מקומו כנ"ל. וכמו שבפרט כל נפש מישראל מתברר עתה האוכל מתוך הפסולת. כן בכלל הבריאה מתבררין עובדי ה' בנ"י מתוך הרשעים. ולכן באמת ימי המשפט הם לטובת בנ"י. כמ"ש לא כן הרשעים כו' כמוץ אשר תדפנו רוח כו' לא יקומו במשפט כו' יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד. וזה עצמו הוא הבירור אוכל מתוך הפסולת. שהקב"ה מברר ואוסף מעשיו מן השדה וכונס בנ"י לביתו והיא הסוכה. ולכן דרשו חז"ל ראשון לחשבון עונות. דכ' והאלקים עשה את האדם ישר כו' בקשו חשבונות רבים. לכן עתה שבנ"י הם נקיים יש לנו ליקח לעבודתו ית"ש. קודם שמתערבין חשבונות רבים מהבלי עולם:

במדרש ועם נברא יהלל שנעשין בנ"י ברי' חדשה בר"ה ויוהכ"פ. לכן מהללים בסוכות שם ה' דכתיב עם זו יצרתי לי. הגם שכל העולם ומלואו ברא השי"ת לכבודו. אך עם זו יצר לו לשמו. כמו שיש במעשה האדם כלאחר יד ויש במכוון לשמה. כן כביכול יצר בנ"י לו לשמו והם עיקר הבריאה. לכן נק' עם נברא שהעולם נברא בגינו. והנה בר"ה מתחדש הבריאה א"כ מתחדש גם רצון זה שרוצה בבנ"י. ובנ"י מטוהרין בימים אלו. ונק' ג"כ נברא מלשון מצות ה' ברה. שנעשו בנ"י ברי לבב בימים אלו. לכן הם מהללים לשמו ית' כמ"ש תהלתי יספרו. דכ' לא המתים יהללו והם הרשעים שבחייהם קרוים מתים ואין בהם חיות האמיתי. ואנחנו נברך. לכן הלל ושמחה של החג הוא עדות על בנ"י שהם נצחו בדין. כמ"ש חז"ל שע"י שההתחדשות הוא אצלם לכן ההלל והשמחה להם:

בענין שמחת בית השואבה שאמרו חז"ל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. דכתיב משוש כל הארץ שמא"י וירושלים נמשך שמחה לכל העולם והוא בבחי' עולם. ובבחי' הזמן ימי החג נותנין שמחה לכל השנה. לכן נקרא זמן שמחתינו שכל השמחות נובעין מזמן זה. ובנפש בנ"י נותנים שמחה לכל הברואים. דכתיב ישמח לב מבקשי ה' ואין בעולם מבקשי ה' כמו בנ"י. לכן בביהמ"ק בחג שנאספו שם כל בנ"י נק' שמחת בית השואבה. שכל השמחות נובעין ושואבין משם בג' הבחי' עולם שנה נפש. וגם עכשיו על ידי הזכירה ומצות לולב שהוא זכר למקדש. דכ' ושמחתם לפני ה"א ז' ימים ותקנו זכר למקדש. מזה מתעורר מעט משמחת בית השואבה. וז"ש מי שלא ראה שמחת ביה"ש. ראי' הוא בעין הלב להסתכל ולהתבונן בשמחה שהיינו שמחים בזמן המקדש. ומי שמעולם לא נתן לב להתבונן בזו השמחה. ע"ז אמרו לא ראה שמחה מימיו. דאל"ה קשה למאי נ"מ כתבו זה:

חג הסוכות הוא שמקרב הקב"ה את בנ"י בתשובה מאהבה ושמחה. ועל זה נאמר על כל פשעים תכסה אהבה. והיא הסוכה שמגין על בנ"י וע"ז נאמר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. ולעולם נשאר אהבה בלבות בנ"י לה'. אך החטאים מכסים. ובימים אלו נגלה האהבה. וזהו עפ"י אמרם ז"ל ע"י תשובה מיראה זדונות נעשין כשגגות וע"י אהבה נעשין כזכיות. והנה כתיב עונותיכם היו מבדילין. משמע כי העון שהוא מזיד הוא מבדיל ולא שוגג. ולכן כשנעשין כשוגגין שוב אין הבדל. ויכולין אח"כ לעורר האהבה. וכשמתעורר האהבה שוב על כל פשעים תכסה [אהבה]. היינו שלא נשאר מהפשע כלום ונעשה כזכות. ואא"ז ז"ל הי' אומר תמיד שיש נקודה בכל איש ישראל שהקב"ה מגין עלי' וע"ז נאמר מגן אברהם. והיא נקודה אהבה הנ"ל שעלי' נאמר מים רבים לא יוכלו לכבות. וחג הסוכות הוא מעין המשכן שניתן לבנ"י אחר החטא כשנתקנו בתשובה. כתיב ויקהל משה פרש"י ז"ל למחרת יוהכ"פ כשירד מן ההר שנתרצה הקב"ה לבנ"י בשמחה. ואז התחיל נדבת המשכן בימים שבין יוהכ"פ לסוכות, שכן כתיב בבוקר בבוקר והי' רק איזה ימים. ובנדבת המשכן שהי' בשמחה נעשה הכנה להיות זמן שמחתינו בכל שנה ושנה. ואיתא במדרש אוהבם נדבה שע"י נדבת המשכן בשמחה אז נתעורר אהבה בין ישראל לאביהם שבשמים. כי באמת בעל תשובה שנעשה בו פגם ע"י החטא. צריך להיות עיקר התיקון ע"י הרצון טוב. וזה מתקן מה שחסר בגוף העשי'. ומזו הנדבה נעשה המשכן שחל עליו שמו ית'. כמו שביקש משה רע"ה ויהי נועם ה' כו'. וכל זה מתקיים בחג הסוכות ע"י הרצון בשמחה להסתופף בבית ה'. כמ"ש משכני אחריך נרוצה ונמשכין אחר מה שרוצה השי"ת. וע"י זה יכולין להתאסף כמ"ש ויקהל משה כו'. שקודם התיקון אינם יכולין לבוא אל האחדות. וכן סוכות נק' חג האסיף ומתאחדין בנ"י. כמ"ש חז"ל הרמז באגודת הד' מינים בסוכות שנעשין בנ"י אגודה אחת:

זמן שמחתינו. כי הנה בר"ה מתחדש הבריאה והקב"ה שופט כולם. א"כ מתחדש בכל שנה בחירת הקב"ה בבנ"י. וע"ז אנו שמחים שנשארנו להיות חלק ה' ונחלתו. כי גם על זה הי' המשפט ובאמת תכלית כל המשפט הי' לברר זה. רק בעת המשפט הוא בהסתר לכן כתיב בכסה. ובחג נגלה זאת. ורמזו בגמ' על חג הסוכית ביחוד שכפלו בתורה לומר שזה אחרון [שזה] גורם ע"ש בפ"ק דר"ה. והרמז כנ"ל שהוא אחרון שהגם שבר"ה חזרו בנ"י להתערב עם כל הבריאה. עכ"ז אח"כ נשארנו בבחירתינו לה' כמקודם. וזהו עצמו הגורם של בחירתו בנו. שהרי עדות יש שאין שום אומה יכולה להתקרב כמונו. שבכל שנה נידון העולם והסוף נשארים בנ"י לחלק ה':

ביום השמיני עצרת תהי' לכם. דאיתא ההלל והשמחה שמונה. ודרשו והיית אך שמח לרבות [ליל] שמיני כו'. דהשמחה צריך להיות לשם שמים. וזה הרמז ההלל והשמחה שמונה דשמיני הוא למעלה מהטבע שבז' ימי הבנין. וכ' אל יתהלל כו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל כו' השכל וידוע אותי. וזהו שמיני עצרת. ולכן אין בזה היום מגע לשום אומה. כי בז' ימי הסוכות הוא שמחה מצד הטבע. אבל בשמ"ע היא שורש השמחה כנ"ל. ויש רמז בפסוק נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר. כי בז' הימים הוא נשיאים ורוח. הסוכה ענני כבוד והד' מינים מנענעים לד' רוחות. ובזה יש לכל אחיזה. אבל גשם שבשמ"ע לא נמסר רק לאנשי אמת שההלל והשמחה הוא בזאת כנ"ל. לכן וגשם אין לאיש מתהלל במתת שקר היינו שאר האומות. זולת לבנ"י שהם בשורש של השמחה ניתן להם הגשם. ועיקר הגשם היא התורה שנמשלה למטר שמרוה לבות בנ"י כגשם שמרוה את הארץ. לכן פנימיות הגשם הוא התורה. ובני ישראל שדביקין בפנימיות. והם פנימיות הבריאה. בא להם הארת התורה. ולחיצוניות הבריאה בא פשטות הגשם. וכן מ"ש בחג נידונים על המים בפנימיות היא התורה שנק' מים. לכן זוכין בנ"י בחג להארת התורה. והדין הוא אם הם ראוים לקבל הארת התורה. דכתיב לב טהור ברא כו' אח"כ ורוח נכון חדש. שצריך האדם לבקש לב טהור כדי להיות כלי מוכן לקבל התורה. ובימים אלו שנטהרו לבות בנ"י ממילא מרגישין אח"כ הארת התורה. ומתקיים בזה החג וזרקתי עליכם מים טהורים. ומ"מ ע"י שהכל תלוי בפנימיות יש לבנ"י חלק המובחר גם בחיצוניות השפעה. כענין שדרשו חז"ל בפסוק עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. שאוכלין ושותין עם האומות ואין עולין להם מן החשבון. והטעם כי אין זה עיקר נייחא שלהם ועיקר מנוחתם הוא התורה. ובמשנה מה בין תלמידי אברהם אע"ה כו' אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב. נחלה הוא העיקר הקרן ובעוה"ז אוכלין מהפירות. וכמו כן בימי הסוכות נקראים אוכלין בעוה"ז ומ"מ לא יתחשב. ובשמ"ע נק' נוחלין לעוה"ב. ומתקיים לבדד ישכון כמ"ש עצרת תהי' לכם. והג' מידות של תלמידי אברהם אע"ה מתקיים בישראל בימים אלו. כי בר"ה הוא רוח נמוכה כמ"ש מצוה בכפופים. ויוהכ"פ נפש שפלה דכתיב תענו נפשותיכם. ובסוכות עין טובה שמקריבין בעבור הע' אומות. לכן זוכין להשכר שאוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב כנ"ל:

בפסוק תורה צוה כו' מורשה קהלת יעקב שע"י התורה נמצא האחדות בישראל. כי כל ישראל יש להם חלק בהתורה וע"י התורה מתאחדין. ואז שורה השכינה ביניהם כמ"ש ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם. היינו השרשים שיש לכל איש ישראל בתורה. וגם זה אמת שעל ידי האחדות זוכין לתורה. אך יש ב' מיני התאספות. והנה חג הסוכות נקרא חג האסיף וזוכין אח"כ לתורה בשמ"ע. ואז יש אחדות פנימי יותר. וע"ז נאמר עצרת תהי' לכם. שהוא כנופיא המיוחדת רק לבנ"י התאחדות של השרשים כנ"ל. ואין שם מגע נכרי כלל:

מו"ז ז"ל אמר עפ"י המדרש תנחומא בפסוק והם תכו לרגליך על ת"ח שמכתתין רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה לשמוע דברי תורה ע"ש. ואמר שלכך אחר סוכות ע"י שיוצאין מבית לסוכה זוכין אח"כ לתורה. ולכן יש אח"כ שמחת תורה. והראה רמז בתרגום תחות עננך כו' נטלין על מימרך ע"ש. וי"ל עוד עפ"י זה תכו לרגליך הוא בעליות רגלים שלש פעמים בשנה. וכיון שחג הסוכות רגל האחרון לכך זוכין אח"כ להארת התורה. ועתה שאין לנו עליות רגלים רק בחג הסוכות היציאה מביתו לסוכה הוא מעין עליות רגלים כנ"ל:

בענין שמחת תורה בחג הסוכות. להראות שזוכין לכל זה ע"י התורה. כדכ' לקח טוב דרשו במד' תרומה מקח שהמוכר נמכר עמו ע"ש אף סוררים לשכון כו' שעל ידי התורה נתקרבו גם אחר החטא. וכמו כן בימים אלו שנטהרו בנ"י ונכנסו תחת כנפי השכינה בסוכה הכל בכח התורה כנ"ל:

תרמ"ה

בקיצור כתיב בצלו חמדתי וישבתי. דרשו חז"ל כתפוח שאין לו צל והכל בורחין ממנו ובנ"י בצלו חמדו וישבו. והענין כמ"ש במ"א דמקודם כתיב כשושנה בין החוחים כו'. ולפי שבימי הדין נא' בכסה שבנ"י כוללין עצמן תוך כלל הבריאה. ואז נתברר שבחן של בנ"י שהם שושנה בין החוחים. וכמו כן מתגלה ג"כ אח"כ חיבת השי"ת לבני ישראל שבעבורם כביכול שוכן בתוכם גם שהם בגלות תוך האומות. ומתקיים בשמים ג"כ דודי בין הבנים. ומתגלה הצל סוכה. כי הגם שדרשו שתפוח אין לו צל. היינו שאין הצל של השי"ת מתגלה בעולם הזה כי הוא סתום ונעלם. אבל בזכותן של ישראל מתגלה בעולם:

כתיב למען ידעו כו'. כי בסוכות הושבתי כו'. דאחר יציאת מצרים היו בנ"י כברי' חדשה וקטן שנולד. וקודם שבאו לדרך ישרה ולקבלת התורה הי' תעו במדבר כו'. ולכן היה להם רודפים כדאיתא וישמע הכנעני כו' שמע שנסתלקו ענני הכבוד וקסבר שניתן רשות להלחם. היינו שהיו עומדין ומצפין כל שהי' לבנ"י קצת עירבוב. כמ"ש ויבוא עמלק כו' ברפידים כל שרפו ידיהם קצת מיד נלחם עמהם. כמ"ש חז"ל הוא סיחון הוא ערד שדומה לסייח ולערד במדבר. היינו שהם החיות רעות שנמצאין במדבר כמ"ש נחש עקרב וצמאון. ולכן הוצרך הקב"ה להגן עליהם במקומות הללו בענני כבוד. ואיתא [בספרים] (במד') כי בסוכות אבדו בנ"י את סיחון וארצו ע"ש פ' חקת. ומסתמא כן הוא בימים הללו אחר יוכ"פ שנעשין כברי' חדשה וצריכין לקבל התורה מחדש. וקודם שבאין לכלל ישוב יש רדיפות וצריכין הגנה. ואח"כ יש שמחת תורה שנעשים ישרים בימים אלו כדאיתא במדרשות שבז' ימים אלו מתקנים כל מה שמתקנים בז' שבועות שבין פסח לעצרת. דהתורה ניתנה אחר שבנ"י מתיישרין כדכ' ויהי בישורון מלך דרשו על משה רע"ה ועל התורה. ולכן יש שמחה בימים אלו כדכ' ולישרי לב שמחה. ויתכן לרמוז על מצות הסוכה מ"ש ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם שנמשכין אחר הקב"ה כמ"ש לכתך אחרי במדבר. ופושעים יכשלו כמ"ש שלעתיד ע"י הסוכה יכשלו הרשעים. כדאיתא מצוה קלה יש לי וסוכה שמה כו'. א"כ סוכה הוא המבחין והעדות על אותן המבקשים דרך האמת. יש להם סיוע ועזר ע"י מצות הסוכה שהוא דרך ה'. ועל היוצאים מביתם לסוכה נאמר ישמח לב מבקשי ה'. ומצינו בפסוק כשנטל משה רע"ה אהלו מחוץ למחנה נאמר כל מבקש ה' יצא מחוץ למחנה ע"ש במדרש. שע"י הליכה זו נקרא מבקש ה'. וכמו כן במצות הסוכה:

מצות הסוכה הוא מדת הבטחון בהשי"ת. כמ"ש רז"ל צא מדירת קבע שלא לבטוח בעושר ובנכסים רק לבטוח בה'. ולכן הוא זמן שמחתינו. כי אין שמחה כשמחת הבוטח בה' באמת כמו שמבאר בספר חובת הלבבות. ולכן נוסדו תפלות והושענות בחג הזה. לידע כי כל ברכות השנה תלוי' רק בעזר השי"ת ולא לבטוח באסיפת כל התבואות לבית. וכמ"ש בטחו בו בכל עת עם שפכו לפניו לבבכם. וע"ז רמז ניסוך המים לשפוך לב כמים לפניו ית'. ובודאי כן הוא מוטבע בלבות בנ"י שבכל עת שצריכין ישועה בוטחים בו ית'. ולכן השי"ת סוכך עליהם בימים אלו כמ"ש והבוטח בה' חסד יסובבנהו. וכמ"ש אלקים מחסה לנו. וזה החג הוא ברכה על כל ימי השנה. ונקר' חג האסיף כמו שבעוה"ז עתה הזמן להכין פרנסה על כל השנה. כן ברכת ה' עתה על כל השנה להבוטחים בו. והוא כמו חינוך בתחילת השנה ועל זה הוסד המזמור שיר חנוכת הבית. כי בר"ה נאמר בכסה ליום חגינו. שכל ההסתר הי' כדי לצמוח הישועה כמ"ש הסתרת פניך הייתי נבהל. אבל באמת רגע באפו חיים ברצונו. שכל הרצון הי' על הישועה שאח"כ כמ"ש הפכת מספדי למחול שנעשה מזה החג הסוכות פתחת שקי ותאזרני שמחה. ומביאין משמים בנ"י לתוך ההסתר בתחלת השנה. כדי שיכינו לבם להשי"ת ויהיו מוכנים לקבל הישועה הבאה בימים אלו כמ"ש ואני אמרתי בשלוי וכו':

להושענא רבה. מה שקבעו חז"ל רוב הבקשות ביום הזה. כי הערבה הוא אותן שאין להם טעם וריח רק תפלה. וע"ז כתיב פנה אל תפלת הערער שהוא ער וריק מכל. [והרמז כערער בערבה] ותפלתו מתקבלת ביותר כדכתיב שם תפלה לעני כי יעטוף. ואיתא שהקב"ה מניח כל התפלות ומקבל מקודם תפלת העני. וי"ל בזה פירוש הפסוק ולא בזה את תפלתם ומדייק במד' אמור דהול"ל תפלתו. רק שבאמת כל הד' מינים אותן שיש בהם טעם וריח כו' כולם נושעו ע"י הערער. וע"י שמשתתפין עמהם גם אותן הפחותים נתקבל תפלת כולם. וערבה דומה לשפתיים כמ"ש כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה. דרשו חז"ל על ימי הגלות אותן שהם כמדבר שממה. נאה ועריבה תפלתם לפניו ית':

תרמ"ו

במצות סוכה דכתיב למען ידעו דורותיכם כו' בסוכות הושבתי כו'. פי' כמ"ש זכר עשה לנפלאותיו. והקב"ה השאיר לנו הארה מהנפלאות שעשה לאבותינו. ומחלוקת התנאים חד אמר סוכות ממש וח"א ענני כבוד בודאי שניהם אמת. כי בדור המדבר הי' בהתגלות כמ"ש עין בעין נראה. ועתה הוא מוסתר במצות הסוכה ונק' צלא דמהמנותא כמ"ש בזוה"ק שצריכין להאמין שיש הארה בסוכה זו מעין הענני כבוד. כדאיתא בגמ' שחל שם שמים על הסוכה. ולכן הי' סוכות ממש ג"כ אז. שהי' הכנה לדורתינו שיהי' נשאר השראת השכינה בתוכינו גם כשלא יהי' בהתגלות ממש כדכתיב למען ידעו כו'. וע"י האמונה יכולין לעורר הארת הסוכה. וזהו השמחה שבנ"י שמחין לחסות בצלו. כמ"ש וישמחו כל חוסי בך כו' ותסך עלימו כי הקב"ה מגין על החוסים בו. וכ"כ ויספו ענוים בה' שמחה. וסוף הפסוק ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו יתכן לרמוז על הד' מינים שבלולב. שנושעים גם השפלים שאין בהם טעם וריח. וע"י האגודה חל הקדושה גם עליהם:

איתא בגמ' אמר הקב"ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. שהקב"ה מלמד אותנו איך לקבל השפע הבאה מן השמים. כי הנה בחג הזה הוא הברכה היורדת מן השמים כי המים כולל כל הברכה. ובאמת בנ"י לבם לשמים ומבקשים לקבל מימי הדעת והתורה שנק' מים. והאומות מבקשים למלא תאותם בלבד. אך אין מחסור ליריאיו כתיב. וכל ההשפעה יורדת לבנ"י בפרט בזמן הבית. וז"ש שיתברכו לכם גשמי שנה לכם דייקא. וע"ז החג כתיב מה רב טובך אשר צפנת כו'. לכן הוא בהסתר כי סוכה היא הגנה כמ"ש תצפנם בסוכה מריב לשונות. כי הנה הברכה היורדת משמים לכלל הבריאה כולל גם הע' שרים. דכ' אסוף את העם ואתן להם מים ויש כלל גם בכל הבריאה. אך בנ"י נשארו בהאחדות. ואצלם הוא כנסי' לשם שמים. משא"כ אותן שאין כוונתם לשם שמים יתפרדו כל פועלי און. והנה עוד מר"ה מתחיל ברכה זו דכ' היוצר יחד לבם כו'. והתכלית הנה עין ה' אל יריאיו. הגם כי כולם עוברין לפניו כבני מרון על כל זה עיקר הכוונה בעבור המיחלים לחסדו. להציל ממות נפשם הוא בר"ה ויוהכ"פ. ולחיותם ברעב הוא בחג הסוכות. ובנ"י גורמים לכל הברכה והחסד המתעורר בזה החג וממילא זוכין כל הברואים לחסד. כי מצד החסד יכולין לבוא בטענה גם האומות לכן הקב"ה משפיע לבנ"י בהסתר. וזהו הסוכה שמבדיל בין בנ"י להאומות. ישלח ה' ברכה באסמיך דרשו חז"ל הסמוי מן העין הוא בסוכה. ובכל משלח ידך הוא מינים שבלולב דכתיב בהו ולקחתם לכם כו' והוא ביד. וכל אלה המצות הם עצות מהקב"ה וב"ש בעבורינו כמ"ש נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. דכ' מושיע חוסים ממתקוממים בימינך. ומדקדקין המפורשים דהול"ל בימינך ממתקוממים אכן יתכן לפרש ע"ד הנ"ל כי כשימין ה' פתוחה אז גם האומות באין כנ"ל. ואז הקב"ה מושיע החוסים בו לבל יגזלו מהם ההשפעה כי על ידיהם נפתח החסד כנ"ל. וענין הע' פרים כי בחודש הזה הישועה באה לבנ"י בתוך כלל הבריאה. כי ניסן מיוחד רק לבנ"י ותשרי הוא בכלל הבריאה. ולכן צריכין הרבה יגיעה לתקן זה הדרך והוא ענין באר את התורה בשבעים לשון פירש להם (עמ"ש לקמן בשמ"ע). וכל זה הי' ענין לוחות אחרונות אחר החטא שאמר הקב"ה אין לך יפה מן הצניעות. לכן הוא בכסה ובסוכה ובכלל כל הברואים. ובמ"א הארכנו בזה. וכתיב טוב פת חריבה ושלוה כו' מבית מלא זבחי ריב. יתכן לרמוז על חג השבועות שתי הלחם שנק' מנחה חריבה בלא שמן ובלא לבונה. ושלוה בה שלמי ציבור שאין כל השנה רק בחג השבועות. וזה חביב מחג הסוכות שבה ע' פרים ויש בה ריב לשונות כנ"ל. ועיין בכזה במד' פ' בלק שבלעם אמר טוב להיות נעבד מע' אומות השיבו הקב"ה טוב פת חריבה ע"ש. והוא כנ"ל:

בשמחת בית השואבה דאיתא שמשם שואבים רוח הקדש. דבודאי בחג הזה שנק' זמן שמחתינו הוא זמן שמחה לפניו ית' במרום דכ' ישמח ה' במעשיו. וכ' ישמח ישראל בעושיו ובנ"י הם מעשה ידיו של הקב"ה. ובזה החג שנתבררו בנ"י להיות חלק ה' עמו. כביכול הקב"ה שמח בחלקו שזה חלקו מהתחתונים ועם זו יצרתי לי כו'. וע"ז איתא הבוחר בשירי זמרה כי העליונים משוררים לפניו כולם. ולמטה יש שיריים מאלה המשוררים כדכ' מכנף הארץ זמירות שמענו. והיינו מכללות בנ"י שהם הקיבוץ של כל התחתונים ובחג האסיף נתברר זאת השמחה. וזה החלק חביב לפניו ית' יותר מכל בני מרום. וזהו הי' שירת הלוים במקדש. וכ' למנצח. וזה הניצוח הי' על העליונים דאיתא מים תחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא. וזה הקנאה דכ' עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה כו' שבנ"י מקנאים את העליונים שקרובים אליו ית'. אבל בכח התחתונים לגבור על כל שירות העליונים ומנצחים אותם. כדכ' היושבת בגנים כו' מקשיבים לקולך השמיעני. וכפי השמחה והשירות שהי' בביהמ"ק כך שרה עליהם רוה"ק. ומשם שואבים הוא לעולם. שגם עתה יכולין במצות הסוכה לעורר השמחה שהי' בביהמ"ק בימים הללו. ולשאוב הארת רוה"ק משם:

שמעתי מפי מו"ז ז"ל בפסוק ולמקנהו עשה סוכות דבנ"י הם קנין אחד. וזה הקנין שבחר הקב"ה בנו כדכתיב עם זו קנית דבר זה צריך הגנה. והוא מצות הסוכה עכ"ד פח"ח. וי"ל משום דביוהכ"פ מלאך רע עונה אמן בעל כרחו. כדאיתא שמלמד עליהם זכות למעלה שדומים למלאכים. ובזה השבח יכול ליתן עין רעה ח"ו בישראל כדאיתא בזוה"ק גבי בלעם וירא את ישראל שוכן כו' ותהי עליו על בנ"י רוח אלקים לכסות אותם ע"ש. וכן הוא מצות הסוכה אחר יוהכ"פ שהקב"ה מגין עלינו מעינו של אותו רשע. דכ' הצילני נא מיד אחי מיד עשו פירשו המפרשים דצריך הצלה בבחי' השנאה וגם שלא יוכל להזיק ע"י התקרבות ואחוה. ובפסח יציאת מצרים הוא הישועה מתוך הצרות. ועתה הישועה שלא יוכל להזיק בהתקרבות כנ"ל מיד אחי. לכן אחר שנתפייס עמו עשו כתיב ויעקב נסע סכותה:

ביום הושענא רבה שבחרו חז"ל במצות הערבה שנק' מנהג נביאים. כי הערבה היא עיקר החביבות שניכר שהקב"ה בוחר בבנ"י שיש בהם התקרבות בעצם הגם שאין בהם טעם וריח עכ"ז ערבים הם לפניו. והוא מדת דוד המע"ה דלית לי' מגרמי' כלום רק מה שהוא כלי מוכן לקבל ולשמור כל הניתן בו מלמעלה. וזה הסימן פי' חלק. ואיתא במנהגן של בנ"י אעפ"י שאינם נביאים בני נביאים הם ומנהג ישראל תורה. והוא מצד שמכוונים בעצמותן לדעת העליונה וזה עדות שיש להם דביקות בעצם למעלה. ובאמת על בחי' זאת הוא עיקר הקטרוג וצריכין להיות נושע ישועה רבה בזה החלק של בחי' הערבה. ולא על חנם קבעו הרבה בקשות ביום הזה וקראוהו הושענא רבה. והוא יום האחרון של חג הסוכות. ובודאי בכללות בנ"י מתגלה ע"י מצות הסוכה דביקות עליון, כמו שזכו בנ"י ע"י הליכתם במדבר אחר השי"ת לכמה מדריגות רמות כדכ' ימצאהו בארץ מדבר. פי' כמ"ש יגעתי ומצאתי. וכתיב ישוטטו לבקש את דבר ה'. וכמו כן בכל עת הקב"ה כביכול מטמין מטמוניות לאותן המבקשין למצוא דבר ה'. וכ"כ מי יתנך כו' אמצאך בחוץ אשקך כו'. ובמדבר נתקיים בפועל כמ"ש ישקני מנשיקות פיהו והוא הדביקות שנק' השקה וחיבור. אך עתה יש ע"ז קטרוגים וצריך להיות בצינעא ולעתיד כ' גם לא יבוזו לי. ישמע חכם ויוסף לקח:

בענין שמיני עצרת תהי' לכם. ובנ"י נהגו לעשות שמחת תורה כדאיתא בזוה"ק ברע"מ פרשת פינחס. כי בחג הסוכות הקב"ה מראה לבנ"י חיבה ואהבה יתירה וצריכין בנ"י עי"ז להתקרב אליו. כמ"ש במ"א ביאור הפסוק כי ידבר שלום אל כו' חסידיו כו' ולא ישיבו לכסלה. על פי המשנה הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף כו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה והוא מדותיו של הקב"ה ע"ש בפ' נשא מ"ש בזה. ובסוכות מתקיים הנהגה זו ובנ"י מתקרבין לתורה על ידי החיבה הנ"ל. והיית אך שמח כתבו חז"ל לרבות יו"ט האחרון. היינו שבנ"י יקבלו השמחה בעצמותן. וז"ש עצרת תהי' לכם דמקודם כתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם בד' מינים ובמצות הסוכה שהיא השמחה הבאה משמים. וכ' הביאני אל בית היין כו'. יש לפרש על הסוכה שהיא הדירה שהקב"ה נותן לבנ"י ור"ת הביאני כו' אהבה והוא אהבה באתכסיא. ודגלו עלי אהבה היא רמז לד' מינים שבלולב. ורמוזין לארבעה דגלים שהי' לבנ"י במדבר. והסוכה רומז לענני הכבוד. לכן כ' חז"ל ודגלו כמה פי' ודילגו ולגלגו ע"ש במד' פ' במדבר. והוא ד' מינים שנמצאו בבנ"י טעם וריח כו' כמ"ש במד' אמור. [ולכן כתיב אח"כ סמכוני באשישות דרשו חז"ל על ב' התורות שבכתב ושבע"פ אש דת כו'. שעתה חולת אהבה אני ואין שיור רק התורה] ומאהבת המקום מתקרבין בנ"י ומקבלין השמחה בעצמותם. לכן כ' והיית אך שמח הוא בשמחת התורה שמתעורר בלבות בנ"י כמ"ש וחיי עולם נטע בתוכנו:

ביום השמיני עצרת תהי' לכם. במד' פינחס דורש תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה ע"ש. כי הנה בחג הסוכות ידו פתוחה לקבל שבים. והיא הדירה והמקום שהקב"ה נותן לבעלי תשובות דכ' פותח יד לקבל פושעים כו'. והוא שאמרו חז"ל שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח. רומז להה' שהיא ד' וי' והיינו יד פתוחה לקבל שבים כמ"ש רש"י על בהבראם בפרשת בראשית. ויש ה' עילאה בחי' תשובה והוא הסוכה. ויש ה' תתאה בחי' תפלה. ובמד' ואתחנן בפסוק מי גוי גדול איתא על הפסוק נוראות בצדק תעננו כו' מבטח כו' וים רחוקים ים רומז לתשובה כמו שים פתוח תמיד. לכן כתיב ים רחוקים שלום לרחוק ולקרוב. אבל מקוה פעמים נעולה. וע"ש שכ' שלבנ"י תמיד פתוחה כמ"ש בכל קראינו. וכתיב מקוה ישראל ה'. לכן בבחי' התפלה מיוחד רק לבנ"י וזהו עצרת תהי' לכם דייקא. ובבחי' התשובה יש התקרבות גם לשאר האומות. אבל ה' תתאה בחי' התפלה נשאר רק לבנ"י:

בנוסח תפלת גשם זכור שנים עשר שבטים שהעברת בגזרת מים שהמתקת למו מרירות מים כו'. דכתיב אחר שנסעו מים ויבואו מרתה כו' ויורהו ה' עץ וימתקו המים שם שם לו חק ומשפט. אח"כ ויבואו אלימה כו' י"ב עינות מים ושבעים תמרים. דהנה ההשפעה הבאה משמים ע"י שמתפשט אח"כ לכמה ענפים עד שכל העולם ניזון ממנו. ומצד זה נמצא מרירות במים. והי"ב השבטים הם העומדים בראשונה ובזכותם מונעים הקטרוג. כי רב צדקתם לגבור על כל המרירות שעתיד אח"כ להיות. ובאמת בנ"י אחר יציאת מצרים נבראו לתקן כל העולם. ואחר שעברו בגזרי מים הי' המכוון שיעמדו להיות חומת ברזל לבטל המרירות של הרשעים. ויבואו מרתה וימתקו. שם לו חק יתכן לרמוז על החודש הזה שהוא התיקון בדרך המשפט. ושם נסהו לשון הרמה שאדרבא ע"י המשפט שבר"ה ויוהכ"פ זוכין אח"כ לזה החג שהוא למעלה מהטבע. אלימה הוא בחי' אלקים. ושם שתים עשרה עינות בחי' הי"ב שבטים י"ב שערים הראשונים עומד על שנים עשר בקר. אח"כ יש ע' תמרים הוא התחלקות ענפים ע' שרים ששם יש יניקה לע' אומות לכך יש מרירות כנ"ל. ותמרים לשון תמורה ששם יש התחלפות ותמורות כענין שנא' אל תמר בו ודרשו חז"ל מלשון תמורה. וע"י הי"ב עינות נמתק המרירות ויחנו שם על המים. וזה עבודת זה החג שנדונין בו על המים. והי"ב עינות וע' תמרים והג' אבות גי' פה שהם הכלי לקבל שפע הבאה מלמעלה. והכל גי' אלהי"ם ואלימ"ה כנ"ל. ולכן בחג הזה צריכין התיקונים בע' פרים לע' ענפים שנקרא תמרים. [ויריחו נק' בפ' עיר התמרים. ויתכן שהיא שורש ז' אומות שהם שורש לע' אומות כמ"ש מזה בר"ה מענין מריע ומפיל חומה]:

בענין שמחת תורה בשמיני עצרת. להראות כי הכל נעשה בכח התורה. דכ' מפי עוללים כו' יסדת עוז כו' להשבית אויב כו' מה אנוש כי תזכרנו כו'. דרשו חז"ל שהי' קטרוג בשמים על בריאות האדם. וכמו כן בכל [שנה] שמתחדש הבריאה יש זה הקטרוג. וזה המשפט שצריכין לברר שכדאי התחתונים לזה. מה אנוש כי תזכרנו כו' הוא ביום הזכרון. ותחסרהו מעט מאלקים הוא ביוהכ"פ שנדמין למלאכים. וכבוד והדר תעטרהו הוא בסוכות ענני הכבוד ופרי עץ הדר. תמשילהו במעשי ידך הוא שמיני עצרת תהי' לכם. עצרת הוא לשון מלכות כמו זה יעצור בעמי. שע"י המשפט נשאר הממשלה ביד בנ"י וזהו עצרת תהי' לכם. והכל בכח התורה דכתיב בה בי מלכים ימלוכו. ואמרו חז"ל למה פתח התורה בבראשית כח מעשיו הגיד לעמו. וזה מתקיים בחודש הזה. כי עיקר קבלת התורה בחג השבועות הוא המיוחדת לבנ"י. ובשמחת תורה הוא בחי' כח מעשיו. דכתיב ה' מסיני בא כו' משעיר כו' מהר פארן ודרשו חז"ל שהחזיר לבני עשו וישמעאל כו'. כי מצד האבות אברהם עמוד הימיני יש אחיזה לבני ישמעאל. ומצד יצחק לבני עשו. והוא בחי' כח מעשיו ב' הידים. וזהו בחי' מעשה בראשית היינו תיקון הטבע. ובימים הנוראים נדחה בחי' שעיר. ובסוכות היא לדחות קליפות בני ישמעאל, והוא עבודה יתירה כדאיתא שהוא מעכב גאולתן של בנ"י. ועליו נאמר מושיע חוסים ממתקוממים בימינך שבא לאחוז בצד הימין בכחו של אברהם אע"ה. ובכח התורה שהיא כחו של יעקב אבינו גוברים בנ"י על כל אלה ונוטלין המלכות מידיהם. וזהו עצרת תהי' לכם:

תרמ"ז

למען ידעו כו' בסוכות הושבתי י"א סוכות ממש וי"א ענני כבוד. ובודאי הכל אמת כי ענין סוכות ממש הוא מה שזכו בנ"י להיות נמשך אחר השי"ת ויצאו מהנהגת הטבע. כמ"ש במדרש ולא נחם אלקים דרך ארץ ע"ש. וכפי מה שזוכין להבדל מן הטבע כמו כן זוכין להנהגה שלמעלה מהטבע והוא בחי' ענני הכבוד. והרמז הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו. ובחי' הסוכה שהוא רמז לדור המדבר הוא כענין מצוה ראשונה של אברהם אע"ה לך לך כו' אל הארץ אשר אראך. שע"י שעזב ארצו ומולדתו זכה לראות מה שא"י לראות בדרך הטבע. וכן כ' בספרים כי סוכה הוא מלשון סוכה ברוח הקודש. היינו ע"י שנבדלים מהטבע כענין צא מדירת קבע שעוה"ז לבנ"י הוא ארעי שעיקר דירתם הוא למעלה. ובימים אלו יכולין בנ"י לצאת מן הטבע. ועי"ז יכולין לראות אור הצפון כנ"ל:

בענין הד' מינים בחג שנידונין בו על המים. וכללות בנ"י המה המעוררים לפתוח פי הבאר. כדאיתא בזוה"ק בפסוק עלי באר ענו שצריך התעוררות מלמטה. באר חפרוה שרים כרוה כו' הם הד' מינים שבבנ"י. שרים בחי' ענף עץ עבות האבות שנקראו שרים. נדיבי עם הערבי נחל. במחוקק הוא היסוד שהוא כפות תמרים. במשענותם האתרוג. וממדבר מתנה הוא סיוע הסוכה שרומז לדור המדבר שהי' הנהגה למעלה מהטבע. וכן הוא כפי התאספות הד' מינים כך שורה עליהם בחי' הסוכה שהיא נועם ה' שחל שם שמים על הסוכה. ואמת כי תכלית כל העבודות לזכות למתנת עליון והמים הוא הרמז להברכה הבאה מן השמים בחג הזה על כל השנה. ואיתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. והחג הזה הוא בחי' השלום מדתו של אהרן אוהב שלום כו'. והוא כענין השבת קודש שנק' ג"כ שלום. והענין הוא כשזוכין לקבל החלק מהשורש שיש לבני ישראל למעלה כי בעולם הזה הם כמו פלג גופא. ולכן בש"ק שמתעלין ומקבלין הנשמה יתירה נק' שלום. וכמו כן בזה חג האסיף. וע"י שמתאספין למטה מקודם חל עליהם החלק שלמעלה כמ"ש ויהי בישורון מלך בהתאסף כו'. הוא הד' מינים והסוכה כנ"ל. וזה עצמו נכלל בפי' בסוכות הושבתי פי' כשהוציאנו הקב"ה ממצרים העלה אותנו עד השורש והוא בחי' תשובה ובחי' שבת. ולכן צריך הסתר ע"י הסוכה כמ"ש ג"כ בשבת פורס סוכת שלום עלינו. והענין עפ"י המד' בשיר השירים שובי שובי השולמית כו' מה תחזו כו'. כי הד' מינים הם רמז לד' דגלים הד' מינים שנמצאו בנפשות בני ישראל. וכתיב איש על דגלו באותות כו' שנתדבקו כל השבטים באותות המיוחד להם. והם אותיות הוי"ה ב"ה וב"ש כדאיתא בזוה"ק. ויש לכל בני ישראל אחיזה שם כמ"ש ושמך כו' עלינו קראת. וכן מבקשין בנטילת לולב לידע איך שמך נקרא עלי. ואז נק' השולמית. ובזה מקנאים האומות לבנ"י ואומרים שובי. והסוכה שהוא רמז לענני הכבוד המכסין לבנ"י כמו שהיו נכסין במדבר שהיו אז בשלימות לגמרי. וזהו השמחה שהי' בבית השואבה. דכתיב הרבית הגוי לו הגדלת השמחה. הרבית הוא כמו הרבה אתכם הרים אתכם וכשמתעלין עד השורש הוא עיקר השמחה. ובזוה"ק פ' וירא (קי"ו א') דורש בפסוק תחת כו' עבדת ה' בשמחה זו כהנא ובטוב לבב לואי מרוב כל ישראל ע"ש. והוא בחי' הג' מועדות פסח הוא בחי' לוים בשיר לכן פה סח והוא על הדינים שנעשין במצרים בעבורינו. ושבועות הוא כללות ישראל. ובסוכות השמחה שהוא העבודה בשורש כהנא דמיחד יחודא. ואיתא מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. דכתיב משוש כל הארץ. וכמו שמקום זה נתן שמחה לכל המקומות. כמו כן בזמן. הזמן שהי' המקדש קיים נתן שמחה לכל הזמנים לפניו ולאחריו. וכל מה שנמצא שמחה בעולם הוא התנוצצות מבית המקדש. וחג הזה נקרא זמן שמחתינו שע"י הסוכה מתגלה הארה משמחת המקדש. ואיתא מצות שקבלו עליהם בשמחה עדיין עושים כו'. והג' מתנות שהי' לדור המדבר מן ובאר הי' ע"י מריבות. וענני הכבוד קבלו בשמחה כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך כו'. והפסוק משבחם כמה פעמים ויש אשר ישכון כו' יום או יומים כו' עפ"י ה' יחנו כו'. ויסעו ע"ש. ולכן נשאר זכר ממתנה זו לדורות בימי הסוכות:

ליום הו"ר ושמ"ע. בענין הד' מינים דרשו חז"ל על החילוקים שיש מבנ"י שיש בהם טעם וריח או אחד מהם או ולא כלום ע"ש. ובודאי יש לכל המינים חלק ושורש בתורה. דיש תורה ומצות חוקים ומשפטים והם הד' חילוקים כי התורה עיקרו הטעם. ומצות בחי' הריח. ומשפטים טעם וריח. וחוקים רמז לערבה. ואלה המינים ממש נמצאו בבנ"י שהוא בחי' תורה שבע"פ שיש ג"כ תקנות וסייגים מכל אלה המינים. ונמצא מנהג ישראל תורה. וכמו ערבה בהושענא רבה שהוא מנהג נביאים וכמו חוקה. וזה העדות ביותר על בנ"י שמכוונים לדעת עליון אפילו בלי טעם וריח. ונאמר עוד כי לכן נקרא זה היום הושענא רבה כי יש ד' גליות וזה לעומת זה עשה, וכמו שיש בקדושה הד' מינים כמו כן יש ג' עבירות ע"ז וג"ע וש"ד. וגלות האחרון שהוא על שנאת חנם הוא שאין בו טעם ולא ריח והיא הגדולה מכולן, ולכן בזכות הערבה יכולין להוושע בדורות אלו השפלים. ועושין שמחת תורה אחר החג להודיע כי כל המינים הללו נמצא בנו בכח התורה כנ"ל. והד' ענינים שנרמז בפסוק ה' מסיני בא כו' משעיר כו' מהר פארן כו' מרבבות קודש. בודאי רומז ג"כ על ד' מינים הנ"ל תורה מצות חוקים ומשפטים. והם הד' פירושים פרד"ס שבתורה ועמ"ש בפ' בראשית מזה:

בפסוק ביום השמיני עצרת תהיה לכם. כי התכלית היא המתנה שניתן משמים. וכל היגיעות לזכות למצוא חן בעיני ה' למתנה זו כמ"ש לעיל בענין וממדבר מתנה. ומתנה זו ניתן לבנ"י שהם יכולין לקבל זאת המתנה בכח התורה שנק' לקח טוב. פי' שע"י התורה נעשין בנ"י כלים לקבל טוב הגנוז. וזהו ענין שמחת תורה שעושין בשמיני עצרת. כי בכח התורה יכולין לקבל המתנה שיהי' דבר המתקיים. וזהו פי' עצרת שיהי' נקלט בעומק הלב. ואיתא במד' תשא אחר שיגע משה רע"ה עצמו מ' יום לא אכל כו' ניתן לו התורה במתנה. כמ"ש במ"א ביאור מו"ז ז"ל על המאמר יגעתי ומצאתי תאמין כי כל שכר היגיעה שזוכין אח"כ למציאה ומתנה. כי במה נחשב כל היגיעות שבעולם למצוא איזה הארה מדברי תורה רק במתנה כו' ודפח"ח. ונראה שזה ענין וזאת הברכה שהוא סוף התורה שאחר כל המ' שנה שיגענו במדבר זכינו בסוף לברכה בכח התורה. כמ"ש במד' כשבא משה רע"ה לברך את ישראל באתה תורה כו'. שמרע"ה ידע ששלמו בנ"י את המוטל עליהם ועתה צריכין להשפיע להם הברכה והמתנה. וכן הוא לעולם סוף היגיעה יש ברכה. והתורה התחילה בב' לשון ברכה וכשמיגעין לבסוף מתפשטת הברכה בפועל כמ"ש וזאת הברכה. וכתיב תורה צוה לנו משה מורשה כו'. ובמשנה איתא התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. ונראה שבודאי מקודם צריכין לתקן עצמו להיות כלי מוכן לקבל הברכה והמתנה. הגם שבאמת התורה ירושה ומתנה הוא אבל היגיעה הוא להיות מוכן לזה. ואחר התיקון אז נקרא קהלת יעקב ואז מקבלין הירושה והמתנה. וז"ש רז"ל אל תקרי מורשה אלא מאורסה. שמקודם צריך האדם להיות משתוקק ברוב עבודה בדחילו ורחימו אל התורה ואז היא מורשה. ובימים הקודמין הם ימי עבודה. ובחג האסיף נגמר להיות נק' קהלת יעקב. ואז בשמיני עצרת מורשה היא לנו:

בענין שמחת תורה בשמיני עצרת. כתבנו כבר כי הוא ענין לוחות אחרונות שניתנו ביוה"כ בבחי' בעלי תשובה. ויש מקום לב' הקבלות בכל שנה. בחג השבועות הוא הראשונות ובשמ"ע [הוא] האחרונות. כמ"ש בשם מו"ז ז"ל על שנתעכב משה רע"ה אח"כ עוד מ' יום מכלל שתורה חדשה ניתנה להם בבחי' בעלי תשובה. עפ"י מאמרם ז"ל במקום שבע"ת עומדין אצ"ג יכולין לעמוד ודפח"ח. והנה בכל מעשה בראשית כתיב וירא אלקים כי טוב. פרשנו שראה בכל דבר שנמצא בו הארת התורה שנק' טוב שבה נברא הכל. ולפי"ז מ"ש וירא כו' כל אשר עשה והנה טוב מאוד. נפרש על התורה בבחי' בעלי תשובה. שזה הי' בערב שבת אחר שכבר שב אדה"ר בתשובה:

תרמ"ח

זכרתי לך חסד נעוריך כו'. ממשמע שזכות זה נזכר לעולם לבנ"י בודאי נמצא מדה זו לעולם בלבות בנ"י. להיות נמשך אחר השי"ת להפקיר הכל ללכת אחריו. אכן כתיב אהבת כלולותיך שכשיש אחדות הראוי בבנ"י אז באין למדה זו. ובאמת גם האחדות נמצא בבנ"י אך כתיב עונותיכם היו מבדילין ביניכם כו'. פי' שהעונות עושין פירוד בעצמותם. וממילא נפרדו מדביקות באלקים כמ"ש ויהי בישורון כו' בהתאסף. לכן אחר יוהכ"פ שנטהרו בנ"י נעשין אחד ואז הם נמשכין אחר השי"ת. וזה רמז הסוכה שדרשו חז"ל כל בנ"י ראוין לישב בסוכה אחת אהבת כלולותיך כנ"ל:

חביבה מצות סוכה שדרשו חז"ל שחל שם שמים על הסוכה. ונק' צלא דמהמנותא בזוה"ק שצריכין להאמין שהוא מקום שחל עליו ש"ש. וכ' בכל מקום אשר אזכיר כו' שמי אבוא אליך וברכתיך. ולכן ימים אלו נותנים ברכה על כל השנה כמו שהי' ביהמ"ק מיוחד לבנ"י. ומשם יצא הברכה על כל העולם. כי יש בחי' עולם שנה נפש כמ"ש במ"א. ובסוכות כתיב שבעת ימים בשנה שימים אלו הם כלל כל השנה. והסוכה הוא כלל כל העולם. ובנ"י בד' מינים הם כלל כל הנפשות. כי האדם כולל הכל ואתם קרוין אדם. דהנה איתא חביב אדם שנברא בצלם חיבה יתירה נודעת לו כו'. וזה נתקיים בחג הזה ע"י הד' מינים שכולל כל מדריגת בנ"י כדאיתא במד'. והוא להראות כי חל צלם אלקים על בנ"י בימים הללו. והשי"ת נתן לנו מצות שעל ידיהם יהי' לנו דביקות וידיעה בזה הצלם האלקי כמ"ש כל הנקרא בשמי כו' עיין בזוה"ק פרשת אמור. כי הד' מינים הם רמז לד' אותיות הוי' ב"ה וב"ש. והם הד' בחי' שנאמר בפסוק זה יאמר לה' אני היינו בכל בטעם ובריח. וזה יקרא בשם יעקב הוא בח' הקול תורה. וזה יכתוב ידו לה' הוא במעשה המצות. ובשם ישראל יכנה הם הפשוטים בחי' ערבה. וע"י שמכניסים עצמם לכללות בנ"י יש להם ג"כ חלק בזה הציור. והנה כמו שבר"ה נברא ונתחדש העולם וכ' ויקרא שמם אדם ביום הבראם. ולכן אחר שנתחדש הבריאה חל על בנ"י שם אדם כבתחילה. אך על ידי החטא צריכין כל התקונים שמר"ה ועד החג להיות מוכן לקבל הציור והשם אדם. וכמו שהי' בדורות שאחר החטא ירדו. עד שבא אברהם ובו נתקיים שם אדם ביום הבראם הוא אברהם. דכתיב בי' ויקרא בשם ה' שהקרא שמו ית' בעולם. ולכן חל עליו שם אדם כמ"ש כל הנקרא בשמי. וזה הכח ירשו בני ישראל. והכלל שבחג הזה חל שם שמים על בנ"י בכח מצות סוכה וד' מינים כנ"ל. לכן צריכין להיות נבדל מתערובות האומות ע"י הסוכה כמו שהי' בארץ ישראל ובמקדש. ואז השי"ת פורס סוכת שלומו עלינו. והנה בתחלת הבריאה כתיב יהי אור ויבדל כו' דרשו חז"ל שגנז האור לצדיקים. ומסתמא מתחדש זה בכל שנה שבר"ה נברא העולם. ובסוכות מתגלה זה האור הגנוז לכן צריכין הבדלה. וע"י הסוכה שהיא דירה המיוחדת לבנ"י יכולין לקבל הארת אור הגנוז הנ"ל. כמ"ש אור זרוע לצדיק. ע"י הלולב דכ' צדיק כתמר יפרח. ואח"כ כ' לישרי לב שמחה שהוא זמן שמחתינו:

ובמדרש תודיעני אורח חיים כו' יסורים אתה צריך כמ"ש דרך חיים תוכחת מוסר כו'. דהנה כתיב ואוהבו שחרו מוסר. לכן הקדים השי"ת לבנ"י בתחילת השנה הימים הנוראים ועניתם את נפשותיכם כדי לזכות לזה האורח חיים. וכתיב אשר יאהב ה' יוכיח. וזה בר"ה ויוהכ"פ. ואח"כ כאב את בן ירצה הוא ימי רצון. שבחג הזה נתקיים רוצה ה' את יריאיו המיחלים לחסדו. וכמו דאיתא ג' מתנות נתן השי"ת לבנ"י וכולם ע"י יסורים כו' א"י תורה ועולם הבא. וגם הארת הסוכה הוא מעין סוכת שלום שבש"ק שהיא מעין עוה"ב. דכתיב סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם. שנתן השי"ת לנו מצות שעל ידיהם יהי' לנו ידיעה ודביקות בסוד הנעלם מעין כל חי. כמ"ש בשבת מתנה טובה יש לי לך והודיעם. כמו כן כתיב בלולב וסוכה למען ידעו כו'. וזה קאי גם על הלולב ומיניו שהקדים בפרשה ע"ש. ובמד' ועם נברא יהלל כו'. ולמה נקראו ישראל עם נברא להיות כי יודעים שהמה נבראים ומקבלים מלכותו ית' עליהם בר"ה ויוה"כ. לכן מתחדשין באמת בכל שנה ושנה. לא כן הרשעים שאין עולה על רוחם שהם נבראים. ועליהם נאמר לא המתים יהללו כו':

איתא בזוה"ק בפסוק אך בעשור. פי' נשוי פשע כסוי חטאה. כי האדם צריך להכין לו לבוש לעוה"ב ע"י מעשים טובים. ואם נעשה רשע לבסוף נוטל הצדיק מלבוש שנעשה ממעשים טובים שלו וזה כסוי חטאה ע"ש. ונראה שזה הענין נוהג בכללות בנ"י שזוכין לקבל הטוב הנמצא בכל האומות. ועליהם נאמר יכין וצדיק ילבש. וענין זה הוא מר"ה שנאמר תקעו כו' בכסה ליום חגינו. וג' ספרים נפתחים בר"ה. והרשעים נחתמו למיתה וימנע מרשעים אורם. והצדיקים מקבלים הטוב. ולכן צריך הגנה ומה"ט עצמו הי' ענין הע' פרים ע"י שמתקרב מחלקם. ואיתא בתו"כ ואבדיל אתכם מן העמים בורר ומניח בורר ומניח כו' ע"ש. וכן הוא שבכל שנה בנ"י מוציאין איזה הארות שהי' מובלע תחת יד הרשעים עד לעתיד שיתברר הכל. והשרים שלמעלה מודים האמת ומכניעים עצמם לבנ"י כדאיתא בר"מ פ' אמור גם אויביו ישלים אתו ע"ש. אם רעב שונאך כו' ישלמנו לך. היינו כנ"ל שבנ"י מוציאין הנצוצות מהם. ובאמת זה עצמו הי' גם ביציאת מצרים וינצלו את מצרים. וזה השמלות שהי' חביב עליהם ביותר כמ"ש שם. ולכן כתיב ויסב אלקים כו' שהוא הגנה ע"י שהלך עמהם הערב רב כמ"ש פן ינחם העם כו'. והוא כנ"ל שע"י שנתוסף להם הארות שבאו ממקום טומאה צריך הגנה והסתר. אכן יש לפרש עוד כענין זה בכל אדם עצמו. עפ"י דיוק הלשון כסוי חטאה דמשמע מגוף החטא דלפי' הזוהר הנ"ל הול"ל כסוי חוטאים. ולכן י"ל עפ"י מ"ש בזוה"ק פ' חיי שרה כי הבעל תשובה מתקן הלבושים שלו בשעתא חדא ורגעא חדא מה שהצדיק בא בימים הרבה ע"ש. ומכש"כ לפי מ"ש חז"ל כי השב מאהבה עונות וחטאים נעשין זכיות. נמצא מהחטא עצמו עושה לו כסוי ומלבוש ואשריו בודאי. וזהו ענין הסוכה. וי"ל שע"ז רמזו חז"ל מפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. היינו ע"י התקבצות הנצוצות שהיו מעורבין תוך הפסולת כנ"ל. הן באדם עצמו הן הקיבוץ מרשעים להלביש הצדיק כנ"ל. וזה רמז ניסוך המים בחג כי היין מיוחד לבנ"י ומגע עכו"ם פוסל בו. אבל המים הוא כולל לכל האומות. וי"ל שזה רמז הג' בארות שחפר יצחק אבינו וקראם עשק ושטנה שאמרו לנו המים. כי הרגישו הרשעים כי הוא מוציא בלעם מפיהם. כמ"ש במד' שם עצמת ממנו כל עצומות שלך ממנו הוא. ועשק ושטנה הוא רמז בר"ה ויוהכ"פ. אבל בסוכות הרמז לרחובות כי הכל מודים ומכניעים עצמן לבני ישראל. ואחר יוהכ"פ גם השרים שלהם מודים כי הכל בעבור בנ"י. ובענין הנ"ל פרשנו ג"כ בפסוק מאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים. על התקונים שנעשו בימי התשובה שנתקרבו הרחוקים עד שזוכין לישב בסוכה עם אושפיזין עלאין. מושיבי עקרת הבית דרשו חז"ל אמרה כנס"י שמוני בניך כחולדה הדרה בעיקרי הבתים. היינו שע"י בנ"י הקדושה מוציאה ומאספת כל הנצוצים שנתערבו בכל המקומות להחזירן לשורשן כנ"ל. ועמ"ש בזה גם בחג הפסח שבמצרים הי' ג"כ זה הענין. ולכן כתיב למען ידעו כו' כי בסוכות הושבתי. והנה חג הזה נקרא חג האסיף והוא בחי' יוסף הצדיק. וכתיב בי' מאלמים אלומים בתוך השדה כמ"ש באספך את מעשיך מן השדה. כי הנה כל הי"ב שבטים ביררו התערובות טו"ר בעולם. והמה כענין ששת ימי המעשה ששה ימים וששה לילות כמ"ש ויהי ערב ויהי בוקר. ויוסף הוא בחי' השבת שהוא אחדות אחת. זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. מדת לילה ויום אחד הוא ביום השבת. וכתיב קמה אלומתי הוא בחי' הלולב צדיק כתמר יפרח וגבוה מכולם. תסובנה אלומותיכם כו' כי הכל נעשין אגודה אחת לסבב הלולב שהוא הצדיק:

ענין הערבה בהו"ר. הוא בחי' צפית לישועה. והוא בחי' דוד המע"ה. לכן תקנו את צמח דוד כו' בברכת מצמיח קרן ישועה. כי אמרו הערבה רומז למי שאין בו טעם וריח. א"כ מה החשיבות רק להיות מצפה לישועה. ואז הוא כלי מוכן להיות נושע בה'. וכן הוא בדורות השפלים כי עיקר הישועה תהי' ב"ב בדורות השפלים דוקא כמ"ש עם עני ודל וחסו בשם ה' [ועיין ברוקח שמביא ד' פסוקים בתמני אפי לד' מינים בפקודיך אשיחה ואביטה אורחותיך. הוא תורה ומצות. ואשתעשע במצותיך הוא מצות. סעפים שנאתי ותורתך אהבתי הוא תורה. קראתיך הושיענו ואשמרה כו' זה ערבה שמצפה לישועה ומוכן לשמור המצות. ע"ש ברוקח ותראה כמה גדולים דברי חכמים]:

ביום השמיני עצרת תהיה לכם. כנישו כנופיא כדפרש"י. והוא מתנה שביום הזה מתאספין לבות בנ"י. וממילא זוכין לתורה דכתיב הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי. ולא בכל עת יכולין לבוא לזה האחדות. וע"י מצות סוכה ולולב מתאחדין בנ"י. ופי' הקהל לי הוא כנסי' שלשם שמים. ולכן בנ"י שמקיימים מצות סוכה ולולב לשם שמים סופה להתקיים בשמ"ע. כי ברשעים איתא שארי בחיבורא ומסיים בפרודא. וכן כתיב ביעקב שמקודם הי' לו כל המלחמות. ואח"כ כתי' בעשו וילך לו אל ארץ וביעקב כתיב וישב יעקב כנוסו וכנוס בניו הצילו כו'. וכן הוא בבנ"י אחר הימים הקודמים בזה החודש באין בסוף להאחדות האמת. עצרת תהי' לכם הוא בעצמותם. וכ"כ והיית אך שמח ורמזו חז"ל לרבות יו"ט האחרון פי' שמקודם הי' השמחה ע"י הלולב כו' ועתה השמחה בפנימיותם והוא ע"י התורה. ואיתא בזוה"ק ונוהגין לעשות שמחת תורה כו'. היינו שבנ"י הרגישו הארת התורה הבאה להם בזה היום והנהיגו מעצמם וכוונו לדעת אביהם שבשמים. והוא שמחת התורה שאין בזה שייכות רק לבנ"י. ובמד' וזאת הברכה רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה כו'. פי' וזאת הברכה היא ברכה מיוחדת שהמשיך משה רע"ה מה שאין הראשונים זכו לזה. ואמר ה' מסיני בא. דכתיב וארא כו' ושמי ה' לא נודעתי להם. שמרע"ה המשיך הנהגת התורה בעולם שנק' אש דת הנהגה שלמעלה מהטבע. והוא משם הוי' ב"ה וב"ש. ומקודם המשיכו האבות ותקנו דרך הטבע. והוא ההנהגה בשם אל שהוא כולל ג' עולמות וההנהגה מתלבשת ע"י מצות מעשיות. ויתכן שהוא רמז הג' רגלים בחי' ג' אבות שהעולם עומד עליהם. לכן בחג המצות וחג שבועות וסוכות יש מצות מיוחדות. מצה שתי הלחם סוכה ולולב. אבל בעצרת בחי' משה רע"ה הוא הנהגת התורה שאינה ע"י התלבשות. והוא משם הוי' ב"ה וב"ש. ולכן אין בזה שייכות רק לכם. ובאמת הוצרכו האבות מקודם לתקן העולמות התחתונים וכמ"ש את עלית על כולנה דייקא. וכן הוא בכל שנה אחר הג' רגלים שמיני עצרת ונק' במד' תוספות יספת לגוי ה' ע"ש. היינו הוספה מלמעלה מהנהגת הטבע. וע"ז אמר אשריך ישראל עם נושע בה'. והלא כל הישועות הם מהשי"ת. רק שיש נושעים בדרך הנהגה הטבעיות. אבל תשועת ישראל משם הוי"ה ב"ה בעצמו:

איתא בגמ' אמר הקב"ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. דאיתא בפ' בראשית כי לא המטיר ה' אלקים ואדם אין. פרש"י שקודם שנברא האדם להכיר בטובת הגשמים לא ירד הגשם ע"ש. ואין אדם אלא ישראל כדאיתא אתם קרוין אדם. ויש להם דעת להכיר טובת הגשמים והפרנסה לשם שמים. כדי שיהי' להם מנוח לעסוק בתורת ה' ועבודתו. ולכן רוצין משמים שירדו הגשמים ע"י בקשת בנ"י. ואיתא במד' ג' דברים שכ' בהם מתנה גשמים אחת מהם דכ' הנותן מטר כו'. ועוד דרשו הנותן מטר בעצמו בארץ ישראל ושולח מים על פני חוצות בחו"ל. והיינו שבנ"י זוכין לקבל הגשמים מידו של הקב"ה בעצמו כדדרשו חז"ל יפתח ה' לך כו'. אבל בגלות כשיבוא השפע ע"י כמה צמצומים מתערב בהם תערובות אחרים. לכן בנ"י מבקשין זכות האבות ומשה רבינו וי"ב שבטים זכור אב כו' בעבורו אל תמנע מים כו'. פי' שמבקשין שירד השפע על ידי כלים ודרכים שהכינו אבותינו הקדושים. ואז היא לברכה ולחיים ולא לקללה. ואא"ז ז"ל פי' את קרבני לחמי כו' ריח ניחוחי תשמרו כו'. שבנ"י ישמרו שהשפע היורדת משמים לזון הבריות ירדו ע"י ריח ניחוח פי' ע"י מצות ומעש"ט כו'. וזה הי' ענין הקרבנות בכל יום. ואיתא במד' בראשית ואהי' אמון ואהי' שעשועים כו' כי בתורה ברא הקב"ה העולם. א"כ בכל שנה שמתחדש הבריאה הוא ג"כ על ידי התורה. פי' שיש דרך ופירוש מיוחד בתורה בכל שנה. וכפי זה הדרך מתחדש הבריאה. ובאמת גם בכל יום מחדש בטובו מ"ב כדאיתא במד' וירא אין יום ויום שאין הקב"ה מחדש הלכה כו' ואברהם ידע מזה ע"ש. פי' שקיום כל יום ויום ע"י חידוש הלכה שלמעלה. וז"ש אין יום ויום כו'. וזה אין בכח כל איש להשיג. אבל החידוש בכל שנה הוא בהתגלות יותר. ובאמת נראה שזה תלוי בזה ואהיה אמון ואהיה שעשועים. פי' כפי מה שמיגעין בנ"י בתורה בכל השנה ומעלין נחת רוח בכל עת מחדש לפניו ית'. כך מתחדש להם התורה בשנה האחרת. וכן בכל יום ויום לגדולי הדור כאבותינו הקדושים. ואמרו חז"ל בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו ובשביל ישראל שנק' ראשית תבואתו. והוא כנ"ל שדרך התחדשות וקיום העולם ע"י התורה. והגמר והשלמת המכוון ע"י ישראל העוסקין בתורה. ונק' ראשית תבואתו כמו באספך את מעשיך מן השדה שהוא גמר הזריעה. כמו כן כתיב כאשר ירד הגשם כו' כן יהיה דברי כו'. א"כ כפי מה שמעלין בנ"י נ"ר בסוף השנה בחג האסיף. כך מתחדש להם התורה בשמ"ע ושמחת תורה. וזהו נסכו לפני מים בחג כו' ואין מים אלא תורה. ובאמת כך הוא שכל מיני השפעות הם בכח התורה. אך זה הדרך נמסר רק לבנ"י ע"י שיודעים שהכל מן התורה וסובבין ומבטלים הכל אל התורה. וכ"כ אם בחוקותי תלכו כו' שתהיו עמלים בתורה כו' ונתתי גשמיכם בעתם. פירוש בעתם שיהי' דבוק בשורשו כי לכל עת וזמן כו'. וע"י שבנ"י עמלים בתורה מקבלים הגשמים דבוק בכח הנותן. וזהו שמירת החוקים כמו שחקק הקב"ה. בחי' ונתתי דבר הניתן מיד ליד כמ"ש לעיל:

וכתיב אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבוקר יאכלו אשריך ארץ שמלכך בן חורין ושריך בעת יאכלו. והנה בסוכות הוא התגלות חסד ה' ונק' בוקר [רמז לדבר בערב ילין בכי הוא יוהכ"פ מערב עד ערב. ולבוקר רנה הוא סוכות]. והנה הע' שרים מקבלין כל אחד חלקו בפתיחת השער. אבל בנ"י מקבלין רק בשמ"ע וזהו בעת יאכלו. דאיתא בזוה"ק בפ' ויחי בבוקר יאכל עד הוא לתת הראשית להקב"ה שנק' עד ולערב יחלק כו'. שמקודם צריכין לתקן בשורש העליון ולקבל השפע בעת הראוי דרך כל המדריגות. וזהו הוא דרך התורה שנמסר רק לבנ"י. וע"ז יפתח...... ה' לך אוצרו כו' מטר ארצך בעתו כו' לכן והלוית גוים רבים שיהי' השפע בא לנו בכח התורה. ועתה בעונותינו הרבים אדרבא אנו נזונין מתמצית ואוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם. ועתה בשמ"ע שמתפללין על המים צריך להיות המכוון רק על התורה. ובזמן המקדש הי' הבקשה על מים עליונים ותחתונים כאחד כמ"ש לעיל. וכ"כ אם שמוע תשמע כו' ונתתי מטר ארצכם שהי' תלוי הכל בהתורה. ומקודם קדם פרשת שמע. אח"כ והי' אם שמוע תשמעו. פי' כפי קבלת מלכות שמים כן ניתן סדר השפע שיהי' עפ"י התורה. ועתה שאין הקבלה כראוי לכן נמסרנו אל הטבע כנ"ל:

בענין שמחת תורה בשמיני עצרת. כי בכל שנה מתחדש סדר הבריאה. ולכן בר"ה ויוהכ"פ הוא בכלל כל הבריאה ונשתנה הסדר מכל ימי השנה. והוא באמת דרך התשובה שהקב"ה פותח יד לקבל שבים. וכמו שהמדה בשמים כך למטה. בנ"י מכניסין עצמן בכלל הבריאה. וכמו כן החסדים היורדים בסוכות יש מהם גם לע' אומות. לכן יש ע' פרים עד שמיני עצרת שנגמר כל התיקון. עד שחוזר ההנהגה עפ"י דרך התורה שהוא עולם התיקון. וכמו שהי' זמן מבריאת העולם עד שהי' התיקון כראוי כך הוא בכל שנה. ועתה יש לנו לשמוח שחוזר לנו דרך התורה. וז"ש בשמיני עצרת תהיה לכם פי' עד עתה הי' יד פתוחה למעלה ולמטה לכל הבא. ועתה עצרת תהי' לכם. ובאמת בכל דור מתגלה דרך חדש עפ"י התורה. וז"ש מורשה קהלת יעקב שהוא ירושה המתגלה בכל דור ודור ובכל שנה ושנה. וחז"ל דרשו אל תקרי מורשה אלא מאורסה. פי' שיש דרכים חדשים בתורה שעדיין לא יצאו מכח אל הפועל. עד שיבוא הזמן והדור אשר ביגיעתם בתורה יתגלו הדרכים הנ"ל. וזהו בחי' ארוסה ולא נשואה:

בנוסח הברכה אשר נתן לנו תורת אמת. דלכאורה הלשון אינו מדויק דהול"ל תורה אמיתות. ונראה דתורת הוא פועל יוצא. שעיקר חביבות בנ"י אל התורה שמלמדת לנו דרך האמת. כי עולם הזה היא עלמא דשיקרא. רק הקב"ה נתן לנו התורה שע"י נזכה אל האמת. כדכ' תתן אמת ליעקב אין אמת אלא תורה. כי התורה הוא חיות הכל ונמצא עיקר האמת בכל דבר הוא התורה. והיא ציור האמיתי של כל הדברים. וכמו כן באדם הצלם אלוקי מתגלה ע"י עוסקו בתורה. וז"ש תורה "צוה "לנו "משה ר"ת צל"ם. והוא ציור הפנימי האמיתי של איש ישראל כנ"ל:

תרמ"ט

מצות הסוכה מיוחסת לבחי' אברהם אבינו ע"ה ולאהרן הכהן. ועל שניהם נאמר זכרתי לך חסד נעוריך הוא בחי' אברהם הראשון שבקדושה. ואהבת כלולותיך היא בחי' אהרן הכהן שבא מכללות בנ"י. לכתך אחרי במדבר כמ"ש לך לך בפרט וכן בכלל בני ישראל שנמשכו למדבר. והוא עדות שבנ"י יש להם דביקות בעצמותם בו ית'. והנה כמו שבסדר הבריאה כך הי'. מקודם הי' אברהם אע"ה בתוך כל האומות ואח"כ נבחר כמ"ש לך לך. ובמד' מה הי' לו ליחס שם עבר כו' ומצאת את לבבו נאמן כו' ע"ש ס"פ נח. כמו כן בחודש השביעי בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו. ומה צורך לכולם רק למצוא את המרגליות. ואז נאספין בנ"י לסוכות ומשליכין הצרורות. וזה ענין חג האסיף. כדאיתא במד' המוץ והתבן מדיינין בשבילנו נזרעה השדה ואח"כ כשבא הגורן וזורין המוץ ברוח ומכניסין הדגן נתברר מי הוא העיקר. וכל זה הבירור נגמר בר"ה ויוהכ"פ רשעים נחתמין למיתה. ועמך כולם צדיקים ישבו בסוכות. וכן הי' באמת במצרים שנתברר הפסולת מבנ"י כמ"ש מכור הברזל ממצרים. ובנ"י נמשכו אחר ענן ה' במדבר. ולכאורה הי' צריך להיות חג הסוכות תיכף אחר חג המצות קודם חג השבועות שכן ישבו בסוכות קודם קבלת התורה. אכן נראה דהיינו דכתיב למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי כו'. דהנה כ' משכני אחריך נרוצה כו'. ובמד' נמשכנו אחריך כבהמה. שזה הי' עיקר רוב החביבות שנמשכו בנ"י למדבר קודם שהי' להם דעת השלימה. ואח"כ הביאני המלך חדריו נגילה. והבינו בנ"י אח"כ למפרע מה שנעשה ביצ"מ ובכל המסעות במדבר. לכן בסוף הארבעים שנה חזר מרע"ה אלה מסעי כו' שנעשה פרשיות בתורה מכל המסעות. וזכר עשה לנפלאותיו אשר גם בכל שנה ושנה מתחדש כ"ז. מתחלת חג המצות יציאת מצרים והספירה הוא משכני אחריך כו'. ואח"כ קבלת התורה. ובחג האסיף מתחדש הדעת מיצ"מ וז"ש למען ידעו. ושמ"ע ושמחת תורה כמו שהי' משנה תורה אחר כל מ' שנה שבמדבר. והנה בעוד היינו במצרים הבטיחנו הקב"ה וב"ש והוצאתי והצלתי כו' וידעתם כי אני ה'. כתבו חז"ל עבידנא לכו מילתא דתדעון דאנא הוא דאפיקת יתכון כו'. ושם כתיב ולא שמעו אל משה מקוצר רוח כו'. אך המגיד מראשית אחרית לא לחנם שלח לנו הבטחה זאת. ונתקיימו אח"כ אלה הלשונות של גאולה. וידעו והבינו בנ"י כל פרטי הגאולה. ולא זאת דור המדבר רק בכל שנה ושנה מתקיים ידיעה זאת ז"ש למען ידעו. ובלקיחת ד' מינים מקבלים הדעת בפרטי הדיעות של בנ"י. כמ"ש חז"ל יש בבנ"י שיש להם טעם וריח כו'. והם זכר לד' לשונות של גאולה כי בודאי בגלות זה לעומת זה הי' הד' גזירות ג"כ יש בטעם ויש בלי טעם. והכלל כי הקב"ה שילם לנו ככל היסורים שהי' במצרים כמ"ש בפסוק כאשר יענו כו' כן ירבה ע"ש במ"א:

ומצות סוכה זוכין בנ"י אחר ימי הדין ור"ה שנק' יום מלחמה. עפ"י מ"ש כי תצא מחנה כו' כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך. ובמד' שם תרין אמוראין חד אמר להגין עליך להיות צל על ראשך וח"א לרוקן נכסי אומות לך. ושניהם מתקיימים בחג הסוכות שהשי"ת פורס סוכת שלום עלינו. ומקבלים כל השפע הבא. לעולם ע"י ע' פרים שמקריבין כמ"ש במ"א. והכלל כשיש מלחמה על איש ישראל הוא לטובתו. כמ"ש אם תקים עלי מלחמה בזאת אני בוטח. [מלחמה בר"ה. בטחון הוא בסוכות כמ"ש לקמן]:

מצות סוכה זוכין בני ישראל ע"י התשובה. דכ' דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו. ראיתי הוא בר"ה דבאי עולם עוברים לפניו. וארפאהו הוא ביוהכ"פ ואנחהו הוא בחג הסוכות. ואשלם ניחומים הוא בשמיני עצרת תשלומין דראשון הוא. ואמת פי' אשלם ניחומים מה שזוכין ע"י התשובה יותר מקודם החטא. כדאיתא במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. והיינו לאביליו דעונות נהפכו לזכיות:

הג' רגלים הם ג' עמודין וג' מתנות טובות שנתן השי"ת לבנ"י. עפ"י מ"ש במד' [מטות] ג' מתנות טובות בעלם זכה באחד מהן זכה בכל בזמן שהן מהשי"ת ובאין בכח התורה ע"ש. בחכמה וגבורה ועושר. והוא גבורה הכובש יצרו הוא חג המצות שבו הוציאנו השי"ת ביד חזקה וניתן לבנ"י הכח לגבור על היצה"ר. וזהו זמן חרותנו. מתן תורתינו הוא חכמה הלומד מכל אדם ובנ"י זכו בקבלת התורה להוציא חלקי החכמות שהיו מיוחדים לכל האומות. כדאיתא בפסוק וזרח משעיר כו' מהר פארן כו' וזהו הלומד מכל אדם. וחג הסוכות הוא זמן שמחתנו והוא איזה עשיר השמח בחלקו. וזהו סימן העשירות כששמח בזה שהזמין לו השי"ת. אכן חג האסיף זמן שמחה לבנ"י שהם שמחים בחלקם הן רב והן מעט. ונתן השי"ת לבנ"י אלה הג' בכח התורה ומצות השלש רגלים היינו שכל צרכי בנ"י באין בכח התורה כנ"ל במדרש. שכן כ' אל יתהלל חכם כו' כי אם בזאת כו' וידוע אותי. היינו בנ"י שהג' מתנות הנ"ל הם בדעת והתקשרות בו ית' ע"י המועדות. ודו"ק:

כתיב טובה חכמה עם נחלה. ובמד' כהדא דתנינן יפה ת"ת עם דרך ארץ. דהנה בזמן מתן תורה הי' בפרהסיא בחי' אספקלריא המאירה והוא בחי' רואי השמש. אבל אחר החטא היה לוחות שניות בבחי' חכמה עם נחלה. והיא הארת התורה כמו שהיא מתלבש במצות גשמיות שלפנינו. וע"ז אמרו למה התחיל בבראשית משום כח מעשיו הגיד כו' שזו הבחי' נק' כח מעשיו. דבאמת גם מעשה בראשית והטבע הכל תורה דכ' כולם בחכמה עשית. ומקודם הוצרכו בנ"י להתעלות לגמרי מן הטבע. ואח"כ יכלו לבוא לבחי' חכמה עם נחלה. וזה מצד אחת יתרון על מדריגה הראשונה כדאיתא במדרשים בשניות יש בהם הלכות אגדות כו' ע"ש. וז"ש טובה חכמה עם נחלה ויותר לרואי השמש שע"י שהי' מקודם בחי' רואי השמש באו אח"כ ליתרון הזה. ולכן יש חג השבועות. ויש שמ"ע. ושמחת תורה בחודש הזה שהוא בחי' חכמה עם נחלה כנ"ל:

במצות הלולב ומיניו. שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי במצות סוכה בא שפע הדעת כמ"ש למען ידעו. ובלולב מקבלין בנ"י הדעת כמ"ש ולקחתם ומובן ביותר לפי מה ששמעתי ממנו ז"ל פי' לקח טוב נתתי לכם. כי השי"ת מלבד שנתן לנו התורה גם הלקיחה שלנו הוא מסייע לנו להיות כלים לקבל הטוב. ודפח"ח. וכן הוא במצות ולקחתם שנתן לנו לולב ומיניו להודיענו כיצד יכול כ"א לקבל הדעת. זה בכח התורה וזה בכח המצות. והם כנגד האיברים כמ"ש במד'. ואיתא כי לולב ומיניו הם מאני קרבא. והענין הוא כי הוא תיקון בחי' הגוף. כי הסוכה הוא שם ה' שנקרא עלינו בחי' תש"ר וראו כל עמי הארץ כו' שם ה' נקרא עליך. ולולב הוא בחי' תש"י. ולקחתם ביד ובזה הוא המלחמה כמ"ש והידים ידי עשו [לכן בשבת אין צריכין לולב שהיא יומא דנשמתין ולאו דגופא והיא יום מנוחה]. ועל שנים אלו דורש במדרש הבונה בשמים כו'. ואגודתו על ארץ הוא לולב ומיניו. וכתיב ויהי נועם ה' כו' הוא בחי' הסוכה ומעשה ידינו הוא בחי' הלולב:

מנהג ערבה בהושענא רבה. כי הנה איתא במדרש שהד' מינים הוא בעלי תורה ומצות ופשוטי בנ"י ונעשין אגודה אחת. אבל בעוה"ר עתה אינם יכולין להתאסף ושנאת חנם שהחריבה ביהמ"ק עדיין מרקד בינינו. ולכן צריכין ישועה גדולה אפילו בבחינת ערבה בלבד כי בודאי בחג הסוכות בכח הלולב מתחברין נפשות בנ"י. ותקנו הנביאים להיות נשאר הארה מאגודה זו גם על כל השנה שאינם יכולין להתחבר. ולכן מצות ערבה דוקא בפ"ע כמ"ש אין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. ובאמת סדר הדורות הוא ג"כ כפי המינים. ודורות השפלים הוא בחי' ערבה. כדאיתא במד' פנה אל תפילת הערער כו' תכתב זאת לדור אחרון. שאין בנו צדיקים רק כערבה שאין לה טעם וריח. א"כ מה נשאר רק לידע שאנחנו כערער וריק מכל דבר. וע"י הכנעה אמיתית יתקיים בנו עם עני ודל וחסו בשם ה'. ולכן איתא חביט חביט כי ערבה שבלולב הוא בנטילה שמתנשא ומתעלה גם ערבה ע"י איגוד עם שאר המינים. ועתה הוא בחבטה שהוא רק בחי' הכנעה ותפלה כנ"ל:

ענין שמיני עצרת. שמעתי מפי מורי זקני ז"ל כי הוא בחי' שמיני למעלה מהטבע שהם ז' ימי הבנין. ויובן עפ"י המד' שמיני חכמות בנתה ביתה כו' ע"ש. שבארנו הענין שתכלית מעשה בראשית הי' שיבוא האדם וימשך הארה מלמעלה ע"ש במקומו. וכמו שהי' בכלל הבריאה כן מתחדש בכל שנה. מקודם ז' ימי הסוכות הוא תיקון מעשה בראשית. חצבה עמודי' שבעה טבחה טבחה הם פרי החג. מסכה יינה הוא ניסוך המים המתקת הדינים ע"י החסד שזה ענין מסכה יינה. ערכה שולחנה כי בחג נידונין על המים שהוא יסוד פרנסת השנה. אכן אצל בנ"י צריך להיות כל זה טפל ולבקש רק פנימיות המכוון בהבריאה שהוא התורה. והיא הארה שלמעלה מהטבע כמ"ש במ"א. שיש ב' בחי' שברא הקב"ה דרך הטבע ואח"כ זכו בנ"י להמשיך דרך התורה אש דת. וכמו כן בכל שנה אחר הכנת הטבע צריכין בנ"י למשוך הנהגת התורה. והוא בשמיני עצרת כמ"ש שלחה נערותי' תקרא ע"ש. וז"ש עצרת תהי' לכם. כענין שאיתא שאמר לעולמו די שהיה מרחיב ועולה. פרשנו כי התלבשת האור בהטבע הי' מחשיך ומסתיר יותר ויותר עד שאמר די. וכמו כן בנ"י צריכין לעצור הטבע שלא להניח להתגשם הפנימיות. וכמו שבנ"י שוברין הטבע בנפשותם כן נעשה בכלל הבריאה ומתבטל הטבע ומתגלה הפנימיות. דכ' בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל בנ"י שנקראו ראשית. א"כ ביד בנ"י לברר זאת שהתורה היא הראשית והעיקר שהכל ממנה:

ובמדרש ואהיה אצלו אמון מוצנע מכוסה כו' פי' שהתורה נסתרת בתוך הבריאה. אבל ואהיה שעשועים שיש זמנים שמתגלה פנימיות התורה ויוצא חמה מנרתקה. יום יום י"ל על יום השבועות ושמיני עצרת שבשניהם יש שמחת התורה. אמת כי גם בכל יום יש התגלות הפנימיות כמו [שמחדש] בכל יום מעשה בראשית אבל אלה הימים מיוחדים לכך. וע"י מצות הסוכה זוכין לשמ"ע. כמ"ש במ"א בשם מו"ז ז"ל בפסוק והם תכו לרגליך ומתרגמינן מדברין תחות עננך נטלין על מימרך כו'. ופרשנו כי הסוכה הוא בחי' הבטחון כמ"ש גם המפרשים. והנה כ' ברוך הגבר אשר יבטח בה' והי' ה' מבטחו. ובמד' [דברים] ארלב"ח מי שבוטח בהקב"ה זוכה להיות כיוצא בו דכתיב והי' ה' מבטחו. מה הבוטח בע"ז כמוהם יהיו עושיהם כו'. וביאור דבריהם ז"ל כי באמת כל מה שמוכן לאדם מהשי"ת עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. כמ"ש בס' חובת הלבבות שער הבטחון באר היטב. אכן החילוק הוא מי שבוטח בו ית' וסומך על רצונו ית' ואינו חפץ רק מה שברצונו ית' לתת לו. ע"י זה הבטחון ממשיך חיות ואלקות באותו השפע הנשפע לו ואינו נפרד מכח הנותן. וז"ש והי' ה' מבטחו שחל עליו הויותו ית' וז"ש זוכה להיות כיוצא בו כי השי"ת מהוה כל הוה כמו שיהיה לעתיד ה' אחד ושמו א' רק בעוה"ז הגשמיות מכסה הפנימיות. ולכן הרשעים בחייהם קרוים מתים. וז"ש הבוטח בע"ז כמוהם יהי' עושיהם. פי' שהגם שיש בכל דבר חיות מהקדושה. אבל הרשע עי"ז שבוטח בע"ז ובהבל מסלק הויות הקדושה ונעשה כמו ע"ז ממש שנפרד ממנו כח הקדושה ומדה טובה מרובה הבוטח בו יתברך זוכה להפריד ממנו מכסה החיצוניות והטבע ומתדבק בפנימיות. וחל עליו ועל כל אשר לו הויות הקדושה וכן הענין ע"י הבטחון בימי החג הגם שהוא זמן אסיף אין האדם בוטח רק בכח הנותן ומקוים בשמ"ע והי' ה' מבטחו ומתדבק בחלק התורה שהוא שפע הפנימיות כנ"ל. וכפי ביטול הטבע לדבוק בו ית'. כך מתגלה הפנימיות. וכזה פרשנו בפסוק וה' הולך לפניהם יומם כו'. ואמרו חז"ל כ"מ שנא' וה' הוא וב"ד. פי' שזכו בנ"י לזה במדת הדין ע"י שנמשכו אחריו ית' למדבר כמ"ש זכרתי לך כו'. וביטלו כל הטבע שורת הדין הי' שיתנהג השי"ת עמהם למעלה מן הטבע. ככל הדרך שהי' במ' שנה הכל בלי טבע. וז"ש קודש ישראל לה'. ובאמת אשר יבטח בה' הפי' אפילו כשעוסק במשא ומתן. וזוכה אח"כ והי' ה' מבטחו בהסתלקות הגשמיות. וכמו כן כפי מה שבוטח בו ית' בעוה"ז והי' ה' מבטחו לעוה"ב. ומעין זה בוטח בה' בימי המעשה והי' ה' מבטחו בשבת קודש. והכל ענין אחד למשכילים. וכעין מ"ש לעיל ואהי' אמון הוא בהסתר בימי המעשה. ואהיה שעשועים בשבת קודש בגילוי הפנימיות:

בענין מוריד הגשם בשמיני עצרת. ובמד' [שיה"ש] אתם נועלין לפני בפסח ואני נועל בפניכם בעצרת ע"ש. הענין הוא כמו שסדר הטבע בימות הגשמים נעשה משמים פעולת הארץ ע"י הגשמים. ובימות הקיץ הקצירה והאסיפה להיות גמרו בידי אדם. כמו כן הוא בפנימיות שרוב עבודת בנ"י גם בזמן המקדש בג' רגלים בימות החמה. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל שבימות החורף העסק בתורה בפרשיות יצ"מ וקבלת התורה המצות שמקיימים בעובדא בימות החמה. ולכן בחג שנדונין על המים הוא השפעת הדעת בתורה לכל איש ישראל בכלל ובפרט. וזה רמז דשמחת תורה. וז"ש שבפסח אתם נועלין לפני דכתיב עצרת לה' אלקיך. שמתחיל להיות עיקר בעבודת התחתונים ע"י המצות. ובשמיני עצרת תהי' לכם. שמתחיל להיות עיקר בהשפעתו יתברך בתורה לכל העוסקים בה. וזהו הרמז שאמרו ז"ל גשמים סימן קללה בחג משל ששפך לו קיתון על פניו אי אפשי בשמושך ע"ש. והוא כנ"ל שמאחר שעדיין העיקר בעבודת התחתונים א"צ להיות ירידת הגשמים אז כמ"ש:

תר"נ

זכרתי לך חסד נעוריך. דכתיב זכר עשה לנפלאותיו. וכמו שעשה הקב"ה הנפלאות לאבותינו והשאיר מהם זכר לדורות. כמו כן זכותן של אבותינו הי' ג"כ למעלה מן הטבע ונשאר גם מזה זכר לדורות. וע"י קיום מצות סוכה יכולין למצוא זאת התשוקה להיות נמשך אחר השי"ת לצאת מן הטבע. כמ"ש צא מדירת קבע. ומסתמא כאשר הקב"ה זוכר לדורות זה הזכות בודאי נמשכו אחריו עם כל תולדותיהם. כי מעשה אבות מועיל לבנים. כפי הכנת האבות שרצו ונשתוקקו להיות נמשך הם וכל תולדותיהם אחר הבורא ית' ונתקיים כן:

סוכה נק' צלא דמהמנותא בזוה"ק. יתכן לפרש כי כפי האמונה כך נתגלה הקדושה בסוכה כמ"ש במ"א פי' בצלו חמדתי. שע"י אמונת בנ"י זכו שיתגלה הקב"ה ענני כבודו ולהנהיג אותם שלא בדרך הטבע. לכן כתיב חסד נעוריך שהי' ע"י התעוררות שלהם. וכן איתא בשם הבעש"ט פי' ה' צלך כפי הנהגת האדם כך מתגלה עליו צל הקב"ה:

במצות הסוכה הוא תקון המקום. דיש עולם שנה נפש. ובכולם מיוחד לבנ"י. בשנה זמנים מיוחדים שבתות וימים טובים שהם אות לבנ"י שהם פנימיות הזמן. ובנפש אות המילה ותפילין. ובעולם הוא ארץ ישראל וביהמ"ק. ובגלות אין לנו רק מצות סוכה הדירה והמקום שייחד לנו השי"ת. ובכל מקום שנבדלין בנ"י בפנימיות המיוחד להם מתגלה הקדושה להם. כמ"ש בכל מקום אשר אזכיר את שמי כו'. וכ"כ בשבת שבת הוא לה' בכל מושבותיכם. והוא דבר נפלא שקדושת השבת מתגלה רק במושבות בנ"י. וכ"כ ושמרו בני ישראל כו' את השבת לדורותם. כי אין הקדושה יכולה להתפשט בעולם הזה רק בדירת בני ישראל. לכן בסוכה שנבדלין בנ"י לעצמם חל עלי' שם שמים [ועיין מ"ש לקמן פרשת נח מזה]:

כתיב הראני ה' חסדך הוא בחי' הסוכה כמ"ש עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד. והוא בחי' חסד לאברהם. וישעך תתן לנו הוא בחי' יצחק אבינו כמ"ש ויתן לך האלקים פי' במדרש אם תזכה. ואעפ"כ כתיב יתן והוא ישועה אמיתית אשר הקב"ה נותן שיזכו בנ"י גם עפ"י הדין כי הוא כל יכול. וזה מתקיים בזה החג אחר ימי המשפט ובנ"י נוצחין דינא זה עיקר הישועה. וזה בחי' הד' מינים כמ"ש ולקחתם לכם. הוא ברכת אבינו יצחק ויתן לך האלקים דרשו יתן לך אלקותו. וכן איתא במדרש [תרומה] בפסוק לקח טוב נתתי המוכר נמכר עמו ע"ש. וכן דרשו בזו הלקיחה פרי עץ זה הקב"ה כפות תמרים הקב"ה ע"ש במדרש:

סוכות הוא מדת אהרן דענני כבוד בזכותו. והענין הוא כמ"ש ויהי בשלח כו' שע"י שיצאו קודם הזמן לכן הוצרכו להסב דרך המדבר פן ינחם כו'. דאם הי' הגאולה כמאמר הקב"ה למשה רע"ה הי' גאולה שלימה. אך בנ"י לא הי' בכחם לסבול הגלות. ולכן שיתף משה רע"ה את אהרן להיות הגאולה בחסד ה' אפילו קודם הזמן בחפזון. וז"ש ואשא אתכם על כנפי נשרים כמ"ש רש"י שם. וע"ז כתיב למען ידעו כו' כי בסוכות הושבתי שהי' בחסד עליון. וכן הוא אחר ר"ה ויוהכ"פ שהם ימי דין. והשי"ת משתף מדת החסד והרחמים ומגין עלינו בחג הסוכות בחסדו הגדול:

לא מצינו בכתוב סוכה רק אצל יעקב כמ"ש ולמקנהו עשה סוכות. וסוכה ולולב הם ב' מדריגות יעקב וישראל. כי שם יעקב הוא על המלחמה עם הסט"א. ולזה יש ד' מינים כענין שנאמר עם חסיד תתחסד כו' עקש תתפתל ע"ש בזוה"ק תולדות. ואחר שנצח המלחמות ניתן לו שם ישראל שרית עם אלקים ואנשים. והוא לי ראש חלק הנשמה ששם לא יש מגע נכרי כלל. ויתכן שזה רומז מראה הסולם שיש בו מדריגות הוא ד' מינים שבלולב כל חלוקי מעלות שבבני ישראל. אך וה' נצב עליו הוא בחי' הסוכה שחל שם שמים על הסוכה. ובזה בחר יעקב אבינו כדאיתא במד' שלא רצה לעלות על הסולם. וכבר כתבנו שם שזה ענין הפסוק מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב. לכן לא בחר לו יעקב הסולם רק להיות נמשך אחר הנהגה עליונה. הגם שהיא למעלה מהשגת האדם. וכן אחר ר"ה ויוהכ"פ נתקיים בישראל כי שרית עם אלקים ואנשים. וזוכין לשם ישראל. והאומות מקבלים בחג כל אחד חלקו. ובנ"י יושבין בסוכות שהוא בחי' מעליו איש טוב שחל שם שמים על הסוכה. ומינים דלולב הם סימני דנצחון קרבא. לכן יש בהם ד' מינים כנ"ל עם חסיד כו'. וסוכה היא המנוחה [ואפשר לכך אין נוטלין לולב בשבת כי הוא יום מנוחה לישראל. והמלחמה ליעקב בימי המעשה בלבד]:

הימים טובים ניתנו לבני ישראל להאיר להם לכל השנה. ואלה הימים הם מתנה לבנ"י כמ"ש מקדש ישראל והזמנים ישראל דקדשינהו לזמנים. הפי' כי הקדושה היורדת באלה הימים הוא רק בזכותן של ישראל וכפי הקריאה שלהם. ואיתא במדרש ובימי אקרא הוא בימים טובים שהם ימים המיוחדים לנו. וכתיב וכימיך דבאך פרש"י כימים שהם טובים לך ע"ש. כמו כן צריכין למשוך הארה מאלה הימים לימות החול שהם שפלים ומתמוטטים. ואמו"ז ז"ל אמר שעל ימים טובים נאמר וזכור את בוראך בימי בחורותיך שאומרים בהם אתה בחרתנו. והפי' כי בודאי השי"ת בחר בנו לעולם אבל באלה הימים נודע לנו הבחירה ומתפעלים בנפש. ולכן מסיים הפסוק עד כו' לא יבואו ימי הרעה אשר תאמר אין לי בהם חפץ. לכן צריכין להכין בימים אלו על כל הימים. וכן מבקשין והנחילנו כו' שיהי' הארת הימים טובים נחלה לעולם. וכ"כ במדרש בפסוק טובה חכמה כשהיא עם נחלה ע"ש. פי' כל הארה הבאה משמים צריכין להיות שתהיה נחלה קבוע ונשארת בנפש לעולם:

ליום הושענא רבה. מה שקבעו חז"ל רוב תפלות בזה היום. כבר כתבנו שנקרא הושענא רבה שיכולין להוושע בו אפילו השפלים ודורות השפלים שהם בחי' ערבה לא טעם ולא ריח. ויש להבין א"כ מה כחם. אך כ' דלותי ולי יהושיע פי' ע"י שיודעים שהם דלים וצריכין להושע ולהם הישועה. וכ"כ חז"ל אעפ"י שאני דלה לי נאה להושיע הוא מטעם הנ"ל. כדאיתא בגמ' לא מרובכם כו' כי אתם המעט שאתם ממעטין עצמיכם כשהקב"ה משפיע להם טובה ע"ש. וכן הוא באמת מידתן של בנ"י. כשהקב"ה משפיע להם בחסדו מתבוננים האמת שאין ראוים לכך וממעטין עצמן ביותר. וכן הוא המדה כי עיקר הישועה לדלים. ולכן עיקר הישועה שיבוא משיח צדקינו במהרה מוכן דוקא להיות בדורות השפלים. גם פי' דלותי ולי יהושיע היינו אפילו אחר הישועה נשארים דלים שצריכין לידע שהוא בחסד עליון. וכן בד' מינים הערבה צריכה להבטל לשאר המינים. והוא סימן בין ערבה שעלה שלה משוך וצפצפה עלה עגול. שמהשפלות עושה לו בנין לעצמה ופסולה. אבל הערבה נמשכת אחרי מינים הגבוהים ממנה וזה עלה משוך. וכמו כן דורות שלנו צריכין להבטל לדורות הראשונם להיות נושעים בזכות אבותינו. ואז הישועה מוכנת לנו ביותר מלהראשונים. וזה דלותי ולי יהושיע. והשי"ת אשר הוא עוזר דלים ירחם ויחוס ויושיע לעם עני ודל. שמה נוכל להיות יותר דלים מכמונו עתה ולה' הישועה:

שמיני עצרת הוא כולל כל ז' ימי החג כמ"ש תשלומין דראשון הוא. דכתיב תחגו את חג ה' שבעת ימים ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון. שמיני מאן דכר שמי' שבעת ימים כתיב. רק כי השמיני הוא כלל הז' ימים והם בפרט ואח"כ בכלל. ולכן בפרטות מתפשטין הז' ימים גם לשבעים וזהו ע' פרי החג. אבל שמיני עצרת תהי' לכם שהוא האחדות. ובזה אין חלק רק לבנ"י. דסט"א שארי בחבורא ומסיים בפרודא. אבל סטרא דקדושה להיפוך מן הפרטים נעשה אח"כ כלל אחד:

תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. זש"ה טובה חכמה עם נחלה. כי האבות קיימו התורה עד שלא נתנה כי התורה היתה מאירה בנפשותיהם. ואח"כ הוצרכו להוריד תורה מן השמים. ושע"י זו התורה שבכתב יפתחו לבות בנ"י למצוא חיי עולם אשר נטע בתוכינו דייקא. והיא התורה שבע"פ שנק' נחלה והיא ירושה לנו מאבותינו. וכן הוא כל תורה שבע"פ ואסמכה חכמים אקרא. שמתוך תורה שבכתב הוציאו מכח אל הפועל התורה שבע"פ. אבל האבות לא היו צריכין סעד ומעצמם קיימו את התורה:

המשך סוף התורה לתחלתה. ולכל היד החזקה כו' אשר עשה משה כו' בראשית. דאיתא בשביל ישראל שנק' ראשית. פי' בשביל אותו הדור של מרע"ה שהם נק' ראשית. כדכ' זכרתי לך כו' לכתך אחרי כו' קודש ישראל לה' ראשית תבואתה. כי בודאי הדור שהקב"ה עשה להם נסים ונפלאות ושינה הטבע בעבורם היו באמת דבקים למעלה מן הטבע. וזהו עיקר פי' בראשית ברא להיות קיום כל הבריאה בכח הראשית והשורש שלמעלה מן הטבע. והשי"ת ראה שעתיד מרע"ה לעשות אלה הנסים בזכותן של ישראל ולשנות כל הטבע. וזה קיום כל הטבע כמ"ש בכמה מקומות מזה. לכן עיקר ישראל שנקראו ראשית הם הדור של משה רע"ה. ודורות השפלים נק' לשארית נחלתו. וע"י שמשימין עצמם כשיריים ויודעין לבטל עצמם אל דורות הראשונים הם ג"כ בכלל ראשית. וכן היא המדה מן מדריגה למדריגה כפי הביטול אל מדריגה הקודמת יש לה חלק בשורש הראשון. וע"ז נאמר טוב אחרית דבר מראשיתו. אחרית דבר הוא עולם הזה השפל שהיא הנהגה האחרונה ושפלה. וצריכין להעלותה אל הראשית בכח התורה והמצות שנתן לנו הקב"ה:

תרנ"א

בצלו חמדתי וישבתי. א"כ נראה דבימים אלו בנ"י משתוקקין לחסות בצלו. כי עצם נפשות בנ"י נמשכין אחר הקב"ה. רק הבלי עולם מסירין אהבת הלב. ואחר יוהכ"פ שנטהרו הלבבות וכתיב ועניתם את נפשותיכם. וכפי מה שמתרחקין מתאות הגוף כך מתעורר אהבת הנפש ומשתוקקין אליו ית' וזוכין לסוכה:

כתיב אשרי תבחר ותקרב כו'. והוא רמז לג' רגלים. בפסח ויציאת מצרים נבחרו בני ישראל מכל עם. ובמתן תורה קרבנו לפני הר סיני. ובסוכות ישכון חצריך. אבל העיקר לקבל ההארות מכל אלה המתנות בלב. וז"ש נשבעה בטוב ביתך כי מכל המצות צריך איש ישראל לקבל הארה קבוע בלב וכ"כ אשרי יושבי ביתך ומסיים עוד יהללוך שישאר מזה הארה לעולם. וכן אשרי כו' עוז לו בך ומסיים מסילות בלבבם. ולכן ניתן הלולב ומיניו לקבל הארת הסוכה כמ"ש ולקחתם לכם. דכ' סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם. כמ"ש זכר עשה לנפלאותיו שמלבד הנפלאות שעשה עמנו הקב"ה השאיר לנו זכר. ונתן לנו מצות שעל ידיהם נוכל להרגיש ולהתדבק באותן הנפלאות. וכ"כ בסוכות למען ידעו כו' כי בסוכות הושבתי. ובודאי ישיבת ענני כבוד הי' דבר פלא מופלא ומכוסה. וע"י מצות הסוכה מתעורר בכל שנה הארה מאותו הישיבה. והארת הסוכה הוא למעלה מן הטבע. לכן זוכין לכך אחר ימי תשובה דכתיב שובו אלי ואשובה אליכם. ולכן הקב"ה מקרב אותנו אחר ימי התשובה. ואם עדיין לא שבנו אליו כראוי יש לנו עכ"פ לשוב בתשובה בסוכות. כמבוקשינו השיבנו אליך אח"כ ונשובה. אבל כלל בנ"י הם בעלי תשובה בעשי"ת. ולכן ניתן לנו הסוכות אח"כ שהוא מה שחל שם שמים על הסוכה. והארה זו חופפת על בנ"י. וע"י הלולב ומיניו נוכל לקבל הארה זו בלב ונפש. ולכן איתא שאין נוטלין הלולב בשבת כמו בתפילין שא"צ בשבת. שע"י התפילין מקבל אדם הארה המיוחדת אל איש ישראל מה שהוא למעלה מציור הגשמיות. אבל בשבת שהן עצמן אות ויורד נשמה יתירה ומתקדש כל איש ישראל. ויכול לקבל אותו ההארה בלי תפילין. וכמו כן בהארת הסוכה בשבת קודש נוכל לקבל שיאיר אותו ההארה וההנהגה שלמעלה מהטבע בלא הד' מינים. כי שבת הוא יומא דנשמתין ולאו דגופא:

איתא במד' ולקחתם ביום הראשון ראשון לחשבון עונות כו'. ומקשין וכי בין יוהכ"פ לסוכות הותרה הרצועה לעשות כל אשר יחפוץ. אבל יובן עפ"י מ"ש בזוה"ק נשא ע"פ אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון אימתי כשאין ברוחו רמיה כו' ע"ש. דהנה יש נפש רוח נשמה. וכפי המעש"ט כן מאירין הנר"נ. ולפי החטא נסתלקין ולכן חטא עון ופשע מכוונים מול אלו הג'. וכשאדם שומר הרוח אז לא יחשב עון. וכתיב לב טהור ברא כו' ורוח נכון חדש. ולכן אחר יוה"כ שנטהרו לבות בנ"י זוכין בסוכות לרוח נכון וחדש. וע"י הלולב ומיניו מקבלים הרוח. ולכן יש ד' מינים כמ"ש מארבע רוחות בואי הרוח. ולכן בין יוהכ"פ לסוכות אין עונות פוגמין הרוח. הגם כי בודאי נענש אדם על כל חטא ועון. רק ראשון לחשבון עונות. הואיל ובראשון הוא הזמן לקבל הרוח הוא ראשון לחשבון עונות כמ"ש:

סוכות הוא רמז למ"ש לכתך אחרי במדבר. והוא מדריגת אברהם אע"ה שכתוב בו לך לך מארצך כו'. ובמד' שמעי בת וראי כו' שראה בירה דולקת תאמר שעוה"ז בלי מנהיג הציץ עליו הקב"ה אני הוא בעל הבירה. כמו כן בכלל ישראל ר"ה ויוהכ"פ שמעי בת וראי. ומתפללין בנ"י תן פחדך כו' וידע כל פעול ומתמיהין על שנעלם כבוד מלכותו בעוה"ז. והתשובה שכחי עמך ובית אביך והוא מצות הסוכה שבנ"י מתפרשין מכל האומות. ויתאו המלך יפיך. שכל מה שברא הקב"ה כל האומות. הגם שראה שלא יזכו. רק כדי להיות ניכר שבחן של בני ישראל כשושנה בין החוחים:

סוכות זמן שמחתינו אחר ימים הנוראים והוא כמ"ש שמחתי מתוך יראת. ובעיקרים מקשה הלא עיקר עבודת השי"ת ביראה ואיך כתיב תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה כי יראה ורעד היפוך השמחה. ומתרץ כי אדם השלם כפי מה שמוציא השלימות הוא מלא שמחה ולפי שעיקר השלימות היראה מביא עוד שמחה ע"ש. והיטב דיבר כי אין לך שמחה כזו שזוכה האדם להיות ירא מפני אחד האמת. ובנ"י שזוכין להיות עובדי השי"ת צריכין להיות מלא שמחה. ובביהמ"ק כשהי' איש ישראל נכנס הי' מלא פחד ומלא שמחה. כי יראה האמיתית מביא שמחה. ולכן יצחק אבינו שהי' מלא פחד ה' נקרא יצחק על שם השחוק שהי' מלא שמחה. הרי אמרו במשנה כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו. ויש להקשות דהא כתיב עולם חסד יבנה. ואמרו חז"ל כי כל בריאות העולם הי' להטיב עם ברואיו כי אין הקב"ה צריך ח"ו לבריותיו. אבל האמת כן הוא שזה חסדו וטובו ית"ש שזיכה את הנבראים להיות זוכין לעבוד לפניו ית' ולהכיר כבודו. ולכן אמרו שמכל פרטי הבריאה מכולן יש להכיר כבודו וחכמתו ית'. כמ"ש גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם. ולכן בנ"י שהם עיקר הבריאה והרבה לנו תורה ומצות כמ"ש רז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל. וזהו שזכינו לעבוד את ה' ולירא ממנו הוא הטוב מכל הטובות. ולכן אחר ר"ה ויוהכ"פ שזכינו לשוב לפניו ולירא ממנו יראה זו מביאה שמחה. לכן הי' שמחת בית השואבה בירושלים ששם מקום היראה. וע"ז נק' ירושלים על שם היראה והשלימות שזכו בנ"י לקבל שם:

איתא בזוה"ק ויעקב נסע סוכתה כי אחר ר"ה ויוהכ"פ סט"א רודפת אחר בנ"י והסוכות הוא הגנה. דאיתא במד' כנוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו. וכנוסו הוא סוכה שמאסף כל נפשות בנ"י. שע"ז רמזו כל בנ"י ראוין לישב בסוכה אחת וע"ש זו נק' חג האסיף. וכינוס בניו הוא הד' מינים שבלולב שכולל כל הפרטים. ולולב הוא בחי' יוסף הצדיק שמאסף כל השבטים. דכתיב מאלמים אלומים כו' תסובינה אלומותיכם כו'. כי לכל שבט ודגל יש התאספות בפ"ע כמו כל מין מהד' מינים. אבל כולן מתאספין ומתבטלין להלולב שהוא בחי' יוסף הצדיק. והוא מעלה אותם עד שורש האחדות. לכן בש"ק אין צריכין לולב שבו מתגלה בחי' יוסף הצדיק בעצם היום. [וע"ש במד' וישב בזעקך יצילך כו' והחוסה בי כו' מי שראה כת כלבים וישב ביניהם. וכ"ז מתקיים בסוכות שמקריבין ע' פרים נגד כל האומות]:

איתא ענני כבוד בזכות אהרן. ולפי שאהרן הי' בעל תשובה והכניס עצמו בחטא ישראל והשיב אח"כ כולם בתשובה. לכן מתנה שלו נשאר לדורות שאחר עשי"ת מתגלה הארת ענני כבוד בסוכות:

להו"ר שהוא יום ערבה ותקנו בו רוב בקשות בהושענות. דכתיב אדם ובהמה תושיע ה' ובמד' אדם בזכות בהמה. ד"א שערומין בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה. והכל ענין א'. שעיקר הוא הביטול שמתבטלין אל הקב"ה כמ"ש בהמות הייתי עמך. ובנ"י יש להם זה הביטול ולא האומות כמ"ש המעט אתם ממעטין עצמיכם. וז"ש דלותי ולי יהושיע דרשו חז"ל לי נאה להושיע. כי יש להם בחי' דלות. כמ"ש בכל מקום שנא' מך עני ואביון דל אינו אלא ישראל שהם דלים ורשים בעיניהם. וזה עצמו פי' בזכות בהמה. אכן עיקר הפי' שצריכין לזכות ולטהר ולתקן גם חלק הבהמיות. כי באדם יש ג"כ נפש הבהמיות. שהוא חלק הגוף. ותיקון הגוף ע"י הביטול כנ"ל. ולכן איש ישראל אפילו יגבי' אותו המקום עד לשמים צריך לזכור שיש בו ג"כ חלק בהמה. ואז נמשך גם חלק בהמיות אחר הנשמה ונתקן הכל. וזהו אדם ובהמה תושיע ה'. וזה עצמו אגודת הד' מינים שדרשו חז"ל שהם נגד בני תורה ומצות ושפלים. ובאמת תערובות זה נמצא גם בכל פרט כמ"ש. ועיקר הישועה בזכות ערבה שהוא השפלות ודלות. ומבקשין על המים בזה הזכות כמ"ש יזל מים מדליו דרשו חז"ל על עניים שמהם תצא תורה כי אין מים יורדין רק למקום נמוך. ואפילו בלעם הרשע קינא לבנ"י במדת הדלות שיש בהם שהוא כלי לקבל מי התורה. ולכן נקראו ערבי נחל קח על מים רבים כמ"ש יזל מים כו' וזרעו במים רבים:

לשמ"ע. אמרו חז"ל נסכו לפני מים בחג שיתברכו לכם גשמי שנה. כי המים נחלקו יהי רקיע בתוך המים ומים תחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא. וכתבו חז"ל הובא ברש"י פ' ויקרא כי נכרת ברית למים תחתונים להקריב מהם מים בחג ומלח על הקרבנות ע"ש. פי' שבאמת בחלק זה התחתון יש בו ג"כ קדושה כמו בחלק העליון כי אין קנאה במ"ב. אך שהוא נסתר ונתערב בו פסולת כמ"ש והארץ היתה תהו כו'. וצריך תקונים עד שנתברר הטוב. וזה החילוק בין יין למים. שיין הוא ע"י תקונים קצירה דישה דריכה וכמה מלאכות. אבל מים הוא כמו שהוא. ונתן הקב"ה זמן שיוכל להתגלות המעיין למטה ג"כ בלי פסולת ושאינם צריכין תיקון. והוא מעין לעתיד שכ' והי' ביום ההוא יצאו מים חיים. וכ"ד שהי' בכלל ויצא ללמד על הכלל כולו. פי' שכיון שיש עת שמנסכין מים ממילא זה עדות כל הזמנים שנמצא הבאר גם בחלק שלמטה. וכמו כן מלח עדות על כל המינים שנמצא בהם המעיין רק שאינו מבורר כנ"ל. וזה העדות נמסר רק לבנ"י. כי מי בוכה ומשתוקק על הסתרות הקדושה בעולם רק בנ"י. לכן מנחם אותם הקב"ה בזמנים מיוחדים ודברים מיוחדים. ולכן הי' השמחה גדולה בבית השואבה:

ביום השמיני עצרת תהי' לכם. הוא פנימיות השפע שבנ"י הם כלים לקבל זאת. והוא בכח התורה דכ' לקח טוב נתתי. ובמד' שהמוכר נמכר עמו היינו בדביקות בו ית' כמ"ש במד' ע"פ מפיו דעת ותבונה בא בנו ונתן לו ממה שבתוך פיו ע"ש פ' תשא. כי בחג הסוכות יורד ברכה על כל השנה כמ"ש ובחג נידונין על המים שהוא עיקר הברכה של פרנסה. אבל בנ"י הכל בכח התורה. ואיתא אין מים אלא תורה וזה הוא ג"כ לפי המקבלים ולבנ"י שיודעין שהכל בכח התורה להם אין מים אלא תורה וזוכין לתורה וממילא מתברכין בכל. וזהו שמבקשין זכור אב כו' בעבורם כו' בצדקם כו' פי' שיבוא השפע עפ"י זכות הצדיקים ואז הוא בכח התורה. וכ' עיני כל כו' ואתה נותן את אכלם בעתו. פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון צדיק ה' כו' וחסיד בכל מעשיו. פירוש הקב"ה הזמין בדרך הטבע לכל ברי' פרנסתו כמ"ש לכל זמן ועת. אבל פנימיות השפע אשר הקב"ה פותח אוצרו הטוב ברצון מיוחד רק לבנ"י שנק' בני אל חי. וצדיק ה' בכל דרכיו אשר הכין אבל וחסיד במעשיו בפרטות שעושה מצד חסדו ית'. וזה הרבה יותר מה שמוסיף הקב"ה בחסדו. והוא כמ"ש חז"ל תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר. וכ"כ במדרש פינחס על שמ"ע יספת לגוי ה' ע"ש:

ושמחין בשמ"ע בתורה כי ע"י התורה זוכין לזו השפע ודביקות פנימיות. כדאיתא שם במד' משל לנושא בתו של מלך אמר המלך אי אפשר לפרוש מבתי אלא בכל מקום שתלך קיטון אחד עשה לי ואדור ביניכם. ולפי שבסוכות נכנסו בנ"י לצילו של הקב"ה. ואח"כ כביכול קשה עלי פרידתכם לכן עצרת תהי' לכם. והוא בכח התורה קיטון אחד הוא בחי' האחדות. ובסוכות (ולולב) באין אל האחדות ע"י הסוכה ולולב. אבל עתה עצרת תהי' לכם שיכולין להתאסף בעצמותינו. והוא בכח התורה דכ' תורה צוה כו' מורשה קהלת יעקב. פי' קהלת יעקב גם על התורה שנק' קהלת יעקב. שיש לכל איש ישראל חלק ורשימה ואות בתורה נמצא התורה היא קהלת יעקב. וכפי מה שנמצא התורה בבנ"י כך באין אל האחדות ואז השכינה שרוי' ביניהם. וזהו שאמר אח"כ ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם. הוא השורש שיש לכל איש ישראל שנעשין אחד ע"י התורה כנ"ל:

ואיתא כי סוכות הוא בחי' אהרן שענני הכבוד היו בזכותו. ואיתא משה שושבינא דמלכא אהרן שושבינא דמטרוניתא. כי אהרן החזיר את בנ"י בתשובה והכניסם תחת כנפי השכינה. והוא בחי' הסוכה שיושבין בצלו. ומשה רע"ה הוריד התורה מן השמים. וזהו בחינת עצרת תהי' לכם. לקבל השפע היורדת מן השמים. וסוכה הוא הביטול אליו ית'. ובאמת בסוכות יש ג"כ בחי' הקבלה בכח הלולב דכתיב ולקחתם לכם. אבל זמן חג הסוכות הוא הביטול והתשובה אל השורש. ובשמיני זמן לעצמו שהוא בחי' לקבל מן השורש והוא בכח התורה כמ"ש לעיל וכ' התקן עצמך ללמוד תורה וזהו תיקון אהרן כמ"ש ומקרבן לתורה וכמו כן בימי הסוכות ואח"כ והיית אך שמח שכבר העביר כל החלודה ונעשין כברי' חדשה. והיית הוא לשון הוי' בהויות היה. אך להעביר את החלודה. ואז עצרת תהי' לכם בחי' לקח טוב מורשה:

המשך הפסוק לעיני כל ישראל בראשית ברא שסופו קשור בתחלתו. דאיתא בשביל התורה שנקראת ראשית הביט בתורה וברא העולם. ובאמת התורה היא גבוה מעל גבוה ויש לה הרבה דרכים נשגבים מכל עולמות עליונים. אך בזו התורה שמובנת לעיני בני ישראל ברא העולם. ולעיני כל ישראל כולל כל הדורות וגם כל הפרטים. שיש לכל דור ולכל פרט ראי' מיוחדת בתורה. ולכן לפי השתדלות בנ"י בתורה מתנהג העולם. ולכן דורות הראשונים היו טובים מאלה כאשר היו מאוד עוסקין בתורה. הי' מתגלה הנהגתו ית' בעולם ממש לפי התורה. כי כל זו ההנהגה תלויה בבנ"י. וז"ש לעיני כל ישראל בראשית ברא. אבל לאחרים מסיים קרא והארץ היתה תהו שהוא גשמיות הטבע. ולכן כתיב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. שכפי התרוממות בנ"י להשתדל בתורה מבררין איך התורה היא קיום העולם. וכתיב גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. ואיתא במד' אין הבטה אלא מלמעלה למטה ע"ש. א"כ עיני בנ"י המה למעלה והם יכולין לפתוח מעיין הנפלאות אשר הם גנוזים בתורה. וזהו לעיני כל ישראל בראשית ברא כדאיתא שנמלך הקב"ה בנשמתן של ישראל. וע"ז כתיב החכם עיניו בראשו הוא בתורה שהיא ראשית ושורש הכל:

תרנ"ב

מצות הסוכה היא בחי' הגירות כמ"ש ז"ל על זה צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי. וכמו שהי' אחר יציאת מצרים שהלכו ארבעים שנה במדבר והי' הכנה לכל הדורות. כן ז' ימים אלו הם הכנה לכל השנה. כי העיקר תליא בהתחלה. כאשר הגיד מו"ז ז"ל בענין עודם בירדן קבלו עליהם שלא להניח מז' האומות. ופי' כי ע"י שהקבלה בתחלת כניסתם הי' בטוב לכן הגם שלא גמרו במעשה הכל מ"מ נשאר תיקון מזה ע"ש. וכמו כן הגם שאין יכולין בעוה"ז לעזוב כל הטבע. מ"מ בתחלת יצ"מ היה ההנהגה ממש שלא בדרך הטבע. כמ"ש במד' ולא נחם בדרך ארץ כו' והטעם פן ינחם. כמו כן עתה אחר ימי התשובה והכפרה צריכין להתלהב לצאת מן הטבע. כענין בעל תשובה בחילא סגי כבורח מן השריפה. ובאמת עיקר התשובה הוא להיות דבוק בשורש למעלה. כמש"נ בשם פרקי דר"א והשיב לב אבות על בנים. וכ"כ גר אנכי כו' ככל אבותי שהאבות היו גרים בעולם. ועיקר תהלוכות שלהם הי' למעלה עד שאמרו האבות הן המרכבה. וכמו כן נמצא בסוכות מעין גירות זה בכל איש ישראל. ולכן איתא בזוה"ק בסוכות תשבו על האושפיזין. שלהיות עתה עושין בנ"י כמעשה אבותיהם בא כח האבות לסייע להם. לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. כי הקב"ה עוזר לבע"ת. וכ' ארפא משובתם אוהבם נדבה פרש"י אתנדב לאהבתם. וכולל ב' הפירושים שאוהב אותנו בנדבת רצונו ית'. וגם נוטע בנו האהבה אליו כדכתיב ואוהב את יעקב. אוהב פועל יוצא שנוטע בנו האהבה. והנה ביוהכ"פ הוא ארפא משובתם. ובסוכות אוהבם נדבה. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל בפסוק מאשפות ירים אביון. שהקב"ה עוזר לבנ"י ומעלה את הרצונות של בנ"י שהיו מונחין באשפות והבלי עולם. וע"י תשובה הקב"ה מעלה אותם להיות מתהפך לאהבתו ית' להושיבו עם נדיבים כו' ודפח"ח. וכמו כן נתקיים עתה אחר ימי התשובה שנעשין בנ"י נדיבים. ומושיב אותנו עם אושפיזין עילאין נדיבי עמו. כמ"ש כל האזרח כו' ישבו בסוכות:

איתא בס' הכוונות בברכת אהבה קודם ק"ש. כי חג הסוכות הוא מול זכירת עמלק שרדף אחר אותן שפלטן הענן ע"ש. וכן הי' ביצ"מ בראותם מלחמה. ואמרו חז"ל כגון וירד העמלקי שעמלק מוכן הי' עם כל הרשעים לעמוד נגד בנ"י כשיצאו ממצרים. כמ"ש במד' בשלח ע"ז שלכן סיבבם בענני כבוד. וזהו בסוכות הושבתי להגן עלינו מאותן הרודפים. וכן הוא בכל שנה אחר ר"ה ויוה"כ הסט"א רודפת כמ"ש בזוה"ק אמור. וע"ז כתיב לך עמי בוא בחדריך הוא הסוכה. חבי כמעט רגע ר"ת "ראשית "גוים "עמלק. ולכן מיד כשמת אהרן כו' וישמע הכנעני זה עמלק ימ"ש והסוכה מצילנו מידם:

איתא במשנה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב ביהמ"ק התקין ריב"ז להיות ניטל ז' זכר למקדש. ואיתא בשם האר"י ז"ל כי בראשון שהוא יו"ט יכולין לעורר ע"י נענועים שבלולב שורש העליון וכמו כן במקדש כל שבעה ע"ש. והוא כמ"ש בכמה מקומות שיש בחי' עולם שנה נפש. ויש מקומות מיוחדים שמתגלה בהם הקדושה. ויש זמנים מיוחדים. ויש נפשות מיוחדים. ועפ"י שנים יקום דבר. לכן בראשון היום מסייע להוציא מכח אל הפועל פעולת הלולב. וכמו כן במקדש המקום מסייע. אכן ריב"ז תיקן זכר למקדש כמ"ש רז"ל ציון היא דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה. היינו שע"י הזכירה והשתוקקות למקדש מאיר גם עתה הארת המקדש ומסייע ג"כ. וז"ש תיקן להיות ניטל כל שבעה שיעשה הפעולה כמו שהי' ביהמ"ק קיים. כמ"ש במ"א בפסוק נהפך לאבל מחולנו. כי עתה ע"י הזכירה והעצבון מחורבן ביהמ"ק יכולים לעורר מה שהיה אז ע"י השמחה. ובודאי כאשר היו בנ"י בחג במקדש והי' כל הג' תקונים עולם שנה נפש. היו מתקנים כל הדורות וכל המקומות וכל הנפשות. ועיקר ההלל הי' במקדש שבנ"י האירו לכל. וז"ש יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם הוא כל הזמן. ממזרח שמש עד מבואו הוא כל המקומות. רם על כל גוים הוא כל הנפשות:

בסוכות נעשה הבדלה בין הצדיקים לרשעים. כי בעשי"ת נפתחו שערי תשובה והצדיקים ובינונים ג"כ מתקרבים בתשובה. וע"ז כ' בורא ניב שפתים שלום כו' לרחוק ולקרוב. ונעשין בנ"י אגודה אחד. כמ"ש במד' שהד' מינים שבלולב כוללין כל מדריגות שבבנ"י. והשלום נגמר בין כולם. אבל הרשעים כים נגרש כו' לכן מסיים הפסוק אין שלום אמר אלקי לרשעים. והם אינם נכנסים בסוכת שלום. והם רשעים גמורים שאפילו לבחי' ים שהוא שערי תשובה לעולם פתוחים כים כדאיתא במד'. מ"מ הם אבירי לב רחוקים מתשובה. מימיו רפש וטיט הוא הסימן שנעשה בחג בניסוך המים. כי הנה החילוק בין מים ליין שמים אין בו שינוי גוונים רק כמו שהוא בעצם. והוא באמת המעיין של תשובה שהוא השורש. שאין החטא מקלקל ומשנה זאת הנקודה. וכל זה נעשה בחודש זה. כאשר שמעתי מפי מו"ז ז"ל באר לחי רואי שמראי' שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון בר"ה נעשה באר ומעיין. ונראה עוד לבאר עפ"י מה ששמעתי ממנו ז"ל בפסוק ארדה נא ואראה כו' וירד ה' לראות. ואמר כי כשהקב"ה מתקרב אל התחתונים יכולין לשוב בתשובה ונפתח להם שער בלבותם. ואם אחר כל זה לא ישובו הם חייבים כלי' ע"כ דפח"ח. וכזה נעשה בעשי"ת. כמ"ש ז"ל דרשו ה' בהמצאו שהוא מקרב עצמו לתחתונים ונפתח הנקודה הפנימית שבהם. והמבקשין לשוב יכולין להיות כברי' חדשה. והרשעים כים נגרש ואפילו בחי' המים שבהם רפש וטיט כנ"ל:

איתא ביום הראשון ראשון לחשבון עונות. דכ' שחת לו לא. ואיתא בזוה"ק חייביא עבדו פגימותא ולא עבדו כו' ע"ש. והיינו שיש מקומות שהעונות פוגמים שם. והנה בחודש זה מתגלה הנהגה עליונה שאין החטאים פוגמים שם. לכן ידו פשוטה לקבל שבים כי לא נפגם שם ע"י החטא. אבל בסוכות מתחיל ההנהגה שכל המעשים עושים רושם שם. והוא בחי' חשבון ששערי תשובה הם למעלה מחשבון וקצבה ומדה. וזהו ראשון לחשבון עונות:

תרנ"ג

בסוכות תשבו שבעת ימים פי' בזוה"ק על האושפיזין. ובאמת הוא מצוה שצוה אותנו הקב"ה שבכחנו להושיב האושפיזין בסוכה לכן אומרים תיבו אושפיזין ע"י שמקיימים המצוה לשמו ית' שורה הקדושה בסוכה. כמ"ש ז"ל שחל שם שמים על הסוכה. והוא מעין השראת השכינה. דהנה בר"ה ויוהכ"פ מבקשין בנ"י על התגלות מלכותו ית' בעולם. כי עיקר שכינה בתחתונים היה וע"י הרשעים עלתה למעלה. ובנ"י בזמן המקדש זכו להוריד השכינה למטה. וכמ"ש בצלו חמדתי וישבתי. וכמו כן עתה אעפ"י שאין זוכין להתגלות השכינה בפרהסיא. מ"מ כפי הבקשות בלב שלם בר"ה וביוהכ"פ ומתקיים בצלו חמדתי. כן בסוכה וישבתי. ובר"ה הוא כשושנה בין החוחים. שבנ"י מתפללין בכלל כל הברואים לכן הוא בכסה שושנה אטומה. ובסוכות יש התגלות הקדושה בבנ"י. והנה בכל שנה יש בחירה חדשה משמים לבנ"י. כמ"ש במד' ואבדיל אתכם כו' בורר וחוזר ובורר. ומסתמא בכל שנה מוציאין בנ"י נצוצי קדושה מכל האומות. שזה תכלית הגלות עד שיתבררו כל הבירורים ויהי' תיקון השלם במהרה בימינו אמן. ולכן כמו שכתוב ביצ"מ וגם ערב רב עלו ולכן ויהי בשלח כו' ויסב אלקים כו'. כמו כן יש עתה ימי הסוכות להגן על אותן הניצוצות שנתדבקו בבנ"י. וזהו עצמו ענין הע' פרים בחג. וזהו הרמז ביעקב ולמקנהו עשה סוכות. על הרכוש שעשה יעקב אבינו בחו"ל והוציא משם בירורים לכן עשה סוכות. מעין זה יש בכל שנה ושנה:

איתא בזוה"ק כי ד' מינים הם מאני קרבא. והנה זה החג הי' בחי' אהרן אוהב שלום ורודף שלום. וכן הסוכה נקראת סוכת שלם. דכ' אני שלום וכי אדבר המה למלחמה. וכ' במ"א כענין שכ' כי תקרב אל עיר כו' וקראת אלי' לשלום. כי אפילו מלחמת בנ"י היא בבחי' השלום שרוצין לקרב כל האומות ושיכניעו עצמן לכנוס תחת כנפי השכינה. ולכן בזה החג נותנין אחיזה לכל הבא להתקרב. וכמ"ש שלעתיד יבואו כולם לחוג חג הסוכות. ולכן מי שכופר בעיקר ממילא כי אדבר המה למלחמה. וכ' יעלזו חסידים בכבוד. וכי מה כבוד מבקשין חסידים רק הוא ענני כבוד. ירננו על משכבותם כי בסוכה אפילו בשינה מקיימים המצוה שאין כן בכל המצות. וכמו כן היה בכהנים ולוים בשמירת המקדש. רוממות אל בגרונם הוא ההלל והשמחה שמונה. וחרב פיפיות בידם הוא הד' מאני קרבא:

איתא בגמ' מחלוקת אי סוכה דירת ארעי או קבע. ונראה דשניהם לדבר אחד נתכוונו. דודאי המצוה הוא צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי. כענין שכתוב בחרתי הסתופף בבית אלקי כו'. אבל צריכין להאמין ולידע כי זאת הדירת ארעי הוא הקביעות ועיקר החיות לכל המקומות. וזה עצמו המכוון שיהי' הדירת ארעי קבע יותר מכל הדירות קבועין שבעולם. כי בסוכות הושבתי הוא שהוציאנו הקב"ה ממצרים להיות בני חורין. ועיקר החירות שלא יהי' הנפש מקושר אל הגשמיות ויוכל לצאת מדירת קבע. וזהו ב' הפירושים סוכות ממש עשו להם או ענני כבוד. ושניהם אמת שע"י שיצאו למקום מדבר ויצאו מדירת קבע לארעי לכן סבבם בענני כבוד. והנה כ' למען ידעו שיש בכח מצוה זו לזכות לדעת ולהתדבק בבחי' החירות שהי' ביציאת מצרים. והנה הילוך בנ"י במדבר הי' הכנה לקבלת התורה. וכמו כן עתה ע"י ז' ימים הללו זוכין לתורה. וז"ש למען ידעו ועיקר הדעת היא התורה. וכמו שאומרים בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים. שהוא דור המדבר. כמו כן עתה במצות סוכה מתעורר זכות המדבר. ע"י שבוחרין בדרכי אבותינו ועושים כמעשיהם. לכן יש אח"כ שמחת תורה הוא הדעת שזוכין ע"י הסוכה. וכן אמר מו"ז ז"ל בפי' הפסוק והם תכו לרגליך כו' תורה צוה. ובתרגום מדברן תחות עננך נטלין על מימרך לכן יש שמחת תורה אחר סוכות שרומז לענני כבוד עכ"ד. וזה שמבקשין שיהי' חשוב כאלו רחקתי נדוד ע"י היציאה מבית לסוכה. אכן צריך להיות היציאה בכל לב ונפש ומאוד. וז"ש חז"ל שצריך להיות ראשו ורובו ושולחנו בתוך הסוכה היא נפש ולב ומאוד. כדי שלא ימשוך אחר שולחנו רק לצאת לגמרי מדירת קבע כנ"ל:

בענין הלולב דכתיב ולקחתם לכם. כי סוכה בחי' אהרן שושבינא דמטרוניתא שמקרב בנ"י להקב"ה לחסות בצלו. והלולב הוא בחי' משה רע"ה שושבינא דמלכא שהוריד תורה לנו מן השמים. ואורייתא וקוב"ה כולא חד. וע"י הלולב כביכול לוקחין להקב"ה. כדאיתא במד' תרומה לקח טוב נתתי לכם ע"ש יש לך מקח יש בו זהב וכסף כו'. מסתמא רומז לכל אלה המינים שבלולב. ומסיים המוכר נמכר עמו. ואיתא במד' פרי עץ זה הקב"ה כו' כפות תמרים הקב"ה ע"ש. ואח"כ דורש על חלוקי נפשות בנ"י. וכל זה ענין אחד הוא. כי הקב"ה בחכמה יסד ארץ. ובודאי יש רמזים במינים הללו שאין נמצאים כזה רק בנפשות בנ"י. וכמו כן בשמים אין נמצאים בשום שר רק בהקב"ה. ולכן הוא עדות על דביקות בנ"י בהקב"ה כי חלק ה' עמו. וכ"כ בר"מ פ' אמור בפי' ולקחתם לכם ע"ש:

תרנ"ד ותרנ"ו

כתיב למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי. כי כשיצאנו ממצרים הי' רצונו ית' להיות נתעלין כמלאכים. כמ"ש יצאו צבאות ה' כו'. וכמ"ש בזוה"ק פ' פינחס כי הי' רצונו ית' לשרות בתוך בנ"י בירידת ביהמ"ק משמים כמו שיהי' לעתיד. אך שגרם החטא אח"כ ע"ש. וכמ"ש במד' בשלח ולא נחם בדרך ארץ רק למעלה מן הטבע. וכל מה שהי' לבנ"י פעם אחת נשאר מזה רשימה לדורות. ויכולין ע"י תשובה לחזור לזאת המדריגה. כי כבר הוציאו מכח אל הפועל זאת המדריגה. ולכן אחר ימי תשובה יש זכר למדריגה הראשונה. ועיקר הסוכות הוא התקרבות אליו ית"ש. כמ"ש אתם ראיתם כו' ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. ואמרו חז"ל שזה יום שבאו מרעמסס לסוכות כהרף עין. סוכה הוא מלשון סוכה ברוה"ק דכ' צאנה וראנה כו' בעטרה כו'. והוא מי שיכול לצאת מן הטבע והגשמיות כמ"ש באברהם לך לך מארצך כו' אשר אראך. ואיתא בזוה"ק בכל יום מכריזין ברקיע שיבואו לקבל עני המלך וסט"א ערקית. וזה מצות סוכה צא מדירת קבע. ולכן אחר עשרת ימי תשובה סוכה. הוא הסימן מי שנטהר ויצא זכאי במשפט יש לו חלק במצות סוכה. וכן איתא כי לעתיד ינסה הקב"ה את האומות במצות סוכה ומוציא חמה מנרתיקה כו'. היינו שמי שאינו יכול לצאת ממאסר הטבע א"י להסתכל בבהירות עליון. והזוכים עליהם נתקיים שמש ומגן ה' אלקים. ועיקר הסוכה הוא תיקון הנשמות כדכ' כל האזרח בישראל. ואז"ל כל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת כי הנפשות קרובים. ולולב ומיניו הוא תיקון הגופות. ולכן יש בהם כמה מינים כדאיתא במד' מי שיש לו טעם או ריח. וצריכין להתאחד באגודה אחת. ולכן שבת אין צריך לולב כי הוא יומא דנשמתין ולאו דגופא:

סוכה היא עמוד השלום מדת אהרן כמ"ש ענני הכבוד בזכות אהרן. כי הנה משה רע"ה הוא הלוחם מלחמת בנ"י. כמ"ש והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. והיא מדת הניצוח וזה לא יוכל להיות תמיד כמ"ש וכאשר יניח ידו כו'. ומדת אהרן הוא ההגנה שהגין עליהם הענן ולא יכול עמלק לשלוט בהם. וכמ"ש ז"ל ויראו כו' כי גוע אהרן כו' שמע שנסתלקו ענני הכבוד וכסבור שניתן רשות להלחם בישראל. הרי כשהי' הענן עליהם נפל פחד על עמלק וכל הרשעים ונכנעו מאליהם. והוא מדת ההוד. ולכן נק' ענני הכבוד כמ"ש כבוד לאיש שבת מריב. שנכנעו האומות מעצמם בראותם ענן ה' עליהם. וכמ"ש וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך [כו']. וכן הוא בסוכה שחל ש"ש על הסוכה. ומעין זה בכל ש"ק פורס סוכת שלומו עלינו לכן נק' יום מנוחה. ולולב ומיניו הוא בחי' משה רבינו. לכן נקראו מאני קרבא וסימן שנוצחין בדין. ושני האחים האלה הם עמודים שכל בנ"י עומדין עליהם:

איתא לולב לו לב. כי בנ"י מקבלין פנימיות השפע הבאה משמים. כדאיתא בזוה"ק פינחס שדומין ללב שאינו מקבל פסולת רק הדק והרוחניות מהמאכלים. ולכן ולקחתם לכם שבנ"י עיקר מבוקש שלהם לקבל הדעת וחכמה. כמ"ש לקח טוב נתתי לכם. וכן איתא בשלמה המלך כשאמר לו הקב"ה שאל מה אתן לך ביקש לב שומע. ובמד' משל החכם שביקש בתו של מלך והכל בכלל. והרמז על כח הנשמה חלק אלוקי ממעל. ועל התורה כדאיתא במד' כשנתן הקב"ה התורה לישראל. אמר לפרוש ממנה אי אפשר אלא קיטון אחת עשה לי שאדור ביניכם. וע"ז ביקש דוד המע"ה אחת שאלתי כו' שבתי בבית ה' כו' לחזות בנועם ה'. וזה מתקיים במצות סוכה. ולכן נתקן קהלת בסוכות לההביל כל הבלי עולם ולבקש תיקון הנפש. וזה ולקחתם לכם לעצמכם:

כתיב דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי. ואחר שיצאנו זכאי בדין והרחיב לנו השי"ת. אז עיקר הזמן לרוץ בדרך מצותיו. כי זה תכלית הטהרה ביוהכ"פ להיות כלי מוכן לעבודת השי"ת. וזה עיקר הפרש בין בנ"י לאומות. כשמשפיעין להם טובה זה פונה לכרמו ולזיתו. ובנ"י משימין לב לעבודת השי"ת. ועמ"ש לקמן בענין מן המיצר קראתי:

לימי ר"ח וסוכות איתא ישת חושך סתרו זה ר"ה בכסה. כי אשב בחושך ה' אור לי. יודעי תרועה באור פניך יהלכון. כי עיקר האור גנוז בחושך. כדאיתא ראיות האדם מתוך החשוך שבעינים. וז"ש ביצחק יקרא לך זרע ביצחק ולא כל יצחק. והוא בכוונה מכוונת שיצא יעקב מתוך יצחק. וזרע אברהם נגנז ביצחק. ונתברר בו ויצא משם יעקב. והוא בחי' הרחמים. החסד שנתברר בדין. וז"ש ראשית חכמה יראת ה' מכלל שסופו אהבה ורחמים. כדאיתא תחלתו קשה וסופו רך. וכן הוא בחודש הזה. שכל תכלית חג הסוכות יצא מכח אל הפועל באמצעיות ימים הנוראים. וכ' מן המיצר קראתי יה ענני במרחב יה. וזה השם הוא בחי' ר"ה ויוכ"פ וסוכות. ומקודם הי' נסתר במיצר. ובסוכות הוא במרחב. והם ב' מיני תפלות. תפלה לעני. תפלה למשה. כ' שלום לרחוק ולקרוב. ובר"ה כתיב מרחוק ה' נראה. כי הקב"ה ידו פשוטה לקבל שבים בבחי' רחוק וקרוב. ולכן כל אדם צריך לשוב בעשי"ת ובסוכות. ויש מתקרבין מתוך המיצר ויש מתוך השמחה. ומי שאינו שב בב' אלו עליו נאמר ורגז ושחק ואין נחת. וכ' טובה תוכחת מגולה זה בר"ה. ובסוכות מאהבה מסותרת. כדכ' אשר יאהב ה' יוכיח. ואח"כ כאב את בן ירצה הוא בסוכות. ובחודש זה נתברר מדת יצחק ביצחק ולא כל יצחק. דכ' בבארות שחפר יצחק רבו פלשתים ואמרו לנו המים. ובבארות אברהם כתיב סתמום פלשתים. כי אהבה מיוחד רק לבנ"י ואין שייכות לסט"א. אבל ביראה יש יראה חיצוניות וזה לנו המים. כי יראת עונש נמצא בכל הברואים. ובנ"י צריכין לברר יראה אמיתית מכח רוממות אל בלבד. והיא יראת ה' לחיים:

ולקחתם לכם כו'. במד' וגמ' למדו לקיחה לקיחה גז"ש מן ולקחתם אגודת אזוב ע"ש במד' אמור. כי הנה ביציאת מצרים היו בנ"י שפלים כמ"ש את ערום וערי'. לכן כ' ביד חזקה שלא היינו ראוים לגאולה ונק' לחם עוני. ואח"כ כשזיכה הקב"ה אותנו בתורה ומצות נתעלו בני ישראל שיזכו אל הגאולה בכח מעשיהם הטובים. לכן כתיב כאן ולקחתם לכם בזכותכם. ושם כתיב אגודת אזוב כתב שם במד' אעפ"י שאתם שפלים כאזוב ע"ש. כי כן מדת הקב"ה עושה חסד לשפל ודל ומרומם אותו. עד שיוכל אח"כ בעצמו לזכות במעשיו לאותו מדריגה שהי' מקודם בחסדו בלבד. וכמו כן בגאולת מצרים רצה הקב"ה שאנחנו נברר במעשינו. ויתחדש לנו הגאולה עפ"י המשפט. וזה זכירת יציאת מצרים אחר ר"ה ויוהכ"פ. כי בניסן הגאולה בחסדו בלבד. ועתה נתברר הגאולה במשפט. ומלקיחת אזוב בתחלה רוממנו הקב"ה עד לקיחת הד' מינים שהם מדריגות רמות ונשגבות. ובזה מתקיים מה שנאמר מקימי מעפר דל כו' להושיבי עם נדיבים. ולכן ארז"ל כי הד' מינים הם מאני קרבא שבנ"י נוצחין בדין. היינו שמבררין הגאולה למפרע שהיו ראוין לכך:

ליום הושענא רבה. ערבה היא רומז לאותן שאין להם טעם וריח כדאיתא במד'. א"כ מאי מעליותא דערבה. אך הוא בחי' אמונה כדאיתא שהיא משוך כנחל. והוא בחי' אחריך נרוצה נמשכנו אחריך כבהמה, וזהו נשאר לעולם בישראל מאמינים בני מאמינים. ואיתא ערבה מנהג נביאים ולא יסוד נביאים. דאיתא מנהג ישראל תורה. כי בנ"י יורשים כח אבות בבחי' דעת כדאי' מוח הבן ממוח האב וזה בגדלות. אבל יש עוד ברא כרעא דאבוה והוא בבחי' קטנות שדרך הבן להמשך במנהג אבותיו. ועל זה כתיב אם לא תדעי לך כו' צאי בעקבי הצאן. ומנהג אבותיהם בידיהן הרמז מה שהי' לאבות מנהג בעלמא ואצלינו הוא יד וכח לאחוז בזה, ודרגא תחתונה שלהם הוא הראש אצלינו וידינו אוחזת בעקביהם. ובאמת תחלתן של ישראל הי' דור המדבר קודם שניתן להם התורה ונמשכו אחריו ית'. וכמו כן בסוף הדורות שאין לנו דעת כאדם צריכין להתחזק בדרך אמונה. והוא חביב לפניו ית"ש כדאי' במדרש ומדברך נאוה מדברתיך במדבר כו' הקימו לי צדיקים ע"ש וכל עלויך לא הי' אלא מן המדבר. וכמו כן בסוף הדורות כתיב עם עני ודל וחסו בשם ה' והיא בחי' ערבה:

קבעו חכמים הרבה בקשות ביום הערבה. כי כחן של ישראל בפה. וערבה דומה לשפתים ופה כמ"ש חז"ל. והנה יש ב' שפתים. ונראה הרמז כי שבח הפה הוא בדיבור ובשתיקה כמ"ש מלה בסלע משתוקא בתרין. והרמז ב' ערבות ב' שפתים הם בחי' אהרן ומשה. כי משה רבינו הוא כח הפה בתורה. ואהרן כתיב בי' וידום אהרן והוא כח השתיקה. ומאחר שמצינו כי גדול לשון הרע מכל העבירות נמצא הבולם פיו בשעת מריבה גדול כחו. וכמ"ש ז"ל תולה ארץ על בלימה על הבולם פיו כו'. והוא אהרן אוהב שלום ורודף שלום. ובאמת ב' אלו תלוין זה בזה. כי כפי שמירת הפה כך יכולין לפתוח הפה בתורה. וזה הרמז שפתים ישק משיב דברים נכוחים. פי' המשיק שפתותיו שלא לדבר דברים בטלים הוא משיב דברים נכוחים ואולי זה החילוק בין ערבה שבלולב שהוא בחי' הדיבור בתורה ומתחבר בד' מינים שהם עמודים גדולים. וערבה בפ"ע היא כח השתיקה ושמירת הפה לכן אמרו חביט ולא בירך כי היא בחי' השתיקה כנ"ל:

איתא אמר הקב"ה נסכו לפני מים בחג שיתברכו לכם גשמי שנה. כי בחג נדונין על המים דהנה כ' לא המטיר ה' אלקים כו' ואדם אין כו' ע"ש וברש"י. ולכן אין המטר יורד רק בהתעוררות אדם. ואין אדם אלא ישראל אתם קרוים אדם. ובזמן המקדש הי' מתקיים בפועל שהיו מתפללין על הגשמים ונענין. ועתה בעוה"ר אין שוטה נפגע. והנה כ' יפתח ה' לך כו' אוצרו הטוב לך בזכותך. ואז הוא גשמי ברכה. ואיתא מים תחתונים בוכין כו' והבטיח להם הקב"ה לקבל מהם ניסוך המים בחג. דכתיב יהי רקיע כו' מבדיל בין מים למים. וכתיב יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד וע"ש בזוה"ק. והענין כי בנ"י יש להם כח להעלות המים מלמטה. והוא בחי' תורה שבע"פ. ולכן נק' בנ"י השולמית שעושין שלום בין עליונים לתחתונים. כמ"ש ז"ל שאדם נברא מעליון ותחתון כדי לעשות שלום ואין אדם אלא ישראל. לכן נסכו לפני מים בחג. ואח"כ שמ"ע תהי' לכם בזכותכם [והרמז נסכו לפני קודם שירדו מים העליונים. וכעין שאמרו רז"ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר כנ"ל: ] בענין הפסוק חג ה' שבעת ימים ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון. דקשה שמיני מאן דכר שמיה הלא כתיב שבעת ימים. וכתבתי במ"א מזה כי שמיני כלל השבעת ימים. ויובן יותר עפ"י מ"ש שבעה נרות ושבעה מוצקות. וכ"כ בהפטורה שבעת ימים ושבעת ימים. דשבעת ימים שלמטה מקבלין משבעה שלמעלה ושם הם אחדות אחד. והוא כמו אחת למעלה ושבע למטה. והאחת משפעת להשבע שכך הי' מונה אחת ואחת אחת ושתים כו' שהאחת מהלכת עם כל השבעה. וכמו כן שבעת ימי הסוכות הם שבעה כלים כמ"ש שפע ימים ינקו אל תקרי שפע אלא שבע ע"ש במדרשות. וכמו כן הימים שהם חפירות ובורות לקבל שפע המעיין. וע"ז כ' שתה מים מבורך. ובשמיני הוא נוזלים מתוך בארך שהוא פתיחות המעיין. וזהו מיוחד רק לבני ישראל. לכן עצרת תהי' לכם. והוא בהכנת ניסוך המים בשבעת ימים. כמ"ש לעיל פי' נסכו לפני בחי' אשה מזרעת תחלה יולדת זכר:

ביום השמיני עצרת תהיה לכם. כי הג' רגלים הם בזכות הג' אבות. ושמ"ע הוא בזכות כלל בנ"י. והוא שמחת תורה דביקות בנ"י בתורה כמ"ש אורייתא וקוב"ה וישראל כולהו חד. וע"י הכנת האבות נגמר אח"כ כחן של בנ"י. ע"י מרע"ה שהוריד התורה מן השמים לכלל ישראל. כמ"ש במד' רבות בנות כו' ואת עלית על כולנה. וזה הרמז בגמ' למדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחד. והשיב לו הלל ואהבת לרעך כמוך זהו עיקר התורה ואידך פירושא זיל גמור. פי' כל התורה והמצות הם עצות איך לבוא לאחדות השלימות. וזה גמר התורה כשנעשין בנ"י קהלה אחת בלב ונפש. ולכן הוצרך מקודם ג' רגלים לתקן כל אחד דבר מיוחד ואח"כ רגל אחד שמ"ע. וכתיב תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. צוה לנו הוא שלומד לנו דרך לדבוק בתורת אמת ע"י המצות הערוכות לפנינו ושרשם מאוד נעלה. ומשה רבינו היה הממוצע כמ"ש אנכי עומד בין ה' וביניכם. וכן הוא לעולם שבאמצעיות משה רבינו יש לנו דביקות בתורה ובה'. וכמו דאיתא במד' דב' טפחים של הלוחית היו ביד משה וב' טפחים כביכול בידו של הקב"ה. כן הוא בין משה לבנ"י. חלק אחד ממשה הוא בתורה. וחלק אחד בכלל ישראל. כמ"ש שנק' איש האלקים מחצה איש ומחצה אלקים. ואיתא כי מש"ה רבינ"ו גי' תרי"ג. כי פנימיות ציור האדם הוא רמ"ח ושס"ה איברים וגידים רוחניים שהם ממש התרי"ג מצות. ומשה רבינו זכה לזה הציור בשלימות לכן נק' איש אלקים. ועל ידו יכול כל איש ישראל למצוא חלק בציור הזה. וז"ש ולכל היד החזקה כו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל. הרבותא שכל מה שעשה משה רבינו הי' לכללות ישראל. שכל איש ישראל יש לו חלק בזה. כמו בתורה שיש לכל איש ישראל חלק. וזה המשך סוף התורה לבראשית. שבכח התורה שנק' ראשית עשה משה רבינו כל אלה המעשים. כי משה רבינו הוא התורה ממש. וכמו שהתורה נקראת ראשית שהיא הראשית והשורש של כל הדברים. כן נק' משה רבינו ראשית כמ"ש וירא ראשית לו:

איתא שמיני ברכה לעצמו. כי כל יו"ט נותן ברכה מיוחדת כמ"ש והשיאנו כו' ברכת מועדיך. ושמ"ע הוא וזאת הברכה אשר ברך משה. כדאיתא במד' סדר הברכות מה שסיים אברהם אע"ה התחיל יצחק אח"כ יעקב אח"כ מרע"ה. והג' רגלים הם בחי' שלשה אבות ושמ"ע בחי' משה רבינו ע"ה. וברכות הראשונות הי' קודם קבלת התורה. וזאת הברכה הוא בכח התורה. כדאיתא במד' שבאתה התורה וברכה את ישראל. ולכן ברכה זו מיוחדת רק לבנ"י מקבלי התורה. כי עיקר הברכה כשיודעין לקבל אותה כראוי. והתורה שנק' לקח טוב מלמדת לקבל הברכה בטוב כי התורה היא עצם הברכה. ואיתא העולם נברא בב' לשון ברכה לא בא' והלואי שתתקיים ע"ש. אבל התורה שהיא עצם הברכה התחיל בא' כי היא מהפכת אפילו הקללה לברכה. כדכתיב ויהפך ה"א לך הקללה לברכה. ולכן אפילו התוכחות וקללות שנזכרו בתורה כולם מתהפכין לברכה. ולכן סיום התורה וזאת הברכה והכל הולך אחר החיתום. וכן דרך הצדיקים תחילתן קוצים וסופן משור ומקלליהם קודמין למברכיהן. ואיתא כשבנ"י זוכין אף השמאל נעשה ימין. וכ' מימינו אש דת למו. ופי' בס' רמזי תורה כי האש שהוא מדה"ד ושמאל מתהפך לימין בכח התורה ע"ש. וזה הדרך מיוחד רק לבנ"י בכח התורה כדכ' למו. וז"ש עצרת תהי' לכם. וזהו מוריד הגשם שיורדין בגבורה כדאיתא שלכן נקראו גבורות גשמים. וז"ש אשר ברך משה איש האלקים שהיפך מדה"ד וקללה לברכה. וזהו שרמז במד' לפני מותו שכפף מה"מ תחת רגליו ובירך את ישראל ומלאך רע בע"כ עונה אמן. וזה עיקר הברכה בכח התורה שהוא כרצונו ית'. וע"ז מבקשין והשיאנו כו' כאשר רצית. פי' שנזכה לקבל הברכה כמו שהוא רצונו ית' לברכינו. ונתקיים במשה רע"ה מ"ש ברוך אתה בבואך לעולם שנתמלא הבית כולה אורה. וכמו כן בצאתך דכ' בעצם היום הזה. וקבע לנו ברכה בצאתו מן העולם לחיים עוה"ב:

בפסוק תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. ואיתא אל תקרי מורשה אלא מאורסה. ואיתא התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. ובפסוק כ' מורשה. אבל אית תורה ואית תורה. ויש תורה לגוף ויש תורה לנשמה. והנה אבות הראשונים תקנו בעובדא ממש כל דרך התורה עד שלא ניתנה. וזה היה באמת התיקון מה שניתן אח"כ התורה ע"י משה רע"ה בכח הכנות האבות. והוא בחינת הקדמת נעשה לנשמע. ויש לנו ב' התיקונים מהאבות שאנחנו יוצאי חלציהם בבנין הגוף ממש. ומשה רבינו שנקרא אביהן של ישראל בכח הפנימיות. שכל המלמד לבן חבירו תורה כאלו ילדו והוא בבחי' הנשמה ונפש. והתורה שקיבל מרע"ה בסיני מיוחדת היא לנשמת בנ"י והיא מורשה בכתיב. אבל הקרי אמרו מאורשה שצריך האדם לתקן עצמו להוציא מכח אל הפועל רשימות אותיות התורה שנחקקו בנפשות בנ"י. ע"י תיקון הגוף להיות כלי שיאירו בו אותיות התורה. והוא עצמו הרמז התקן עצמך בפרוזדור שתכנס לטרקלין. כי הגוף הפרוזדור והנשמה הטרקלין:

תרנ"ה

מצות הסוכה אחר ימי התשובה שנעשין כברי' חדשה ומתחיל בנין חדש. ועולם חסד יבנה ומאיר בחי' אברהם אע"ה כמ"ש מי העיר ממזרח. ולכן אהרן הכהן ע"ה בכח התשובה זכה לחסד אברהם. והוא הגנת הענני הכבוד. וכבר כתבנו כי יוהכ"פ הוא בחי' המילה שאברהם אע"ה נימול ביוהכ"פ וכתיב אחר המילה והוא יושב פתח האהל. ובמד' שם פתח טוב פתחת והיא פתיחת הארה מעוה"ב. וכמו כן באהרן כתיב פתח אהל מועד תשבו יומם כו'. ולמדו חז"ל מצות סוכה תשבו תשבו גז"ש מאהרן. והכל ענין אחד שחל שם שמים על הסוכה. והיא הארה מגן עדן דכתיב וישם שם את האדם אשר יצר ואיתא במד' בלבד ביצירה זו. דכתיב וייצר ב' יצירות וכשזוכין לצורה האמיתית זוכין לגן עדן ששייך לצורת האדם. ובאמת צורת צלם אלקים נשלם ע"י המילה. והנה ע"י הד' מינים זוכין לצלם אדם כמ"ש חביב אדם שנברא בצלם חיבה יתירה נודעת לו כו'. וזה הדעת זוכין ע"י מצוה זו כמ"ש ולידע איך שמך נקרא עלי. וז"ש ולקחתם לכם לעצמיכם לזכות לבחי' אדם. ולכן בחג נדונים על המים דכ' כי לא המטיר ואדם אין כו' שכל שלא נגמר צורת האדם מתעכב השפע לבוא משמים:

בהושענא רבה תקנו מצות ערבה. כי הוא רומז על אותן השפלים שאין בהם טעם וריח. וזהו באמת עדות על שבחן של בנ"י. כי בחירת הקב"ה בנו לא מצד מעשינו רק כמ"ש ואנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת. לכן ערב"ה גי' זר"ע ואפילו השפלים כשהם אצל האמת ויודעין כי אין בהם כלום. יש להם ג"כ חלק בכלל זרע אמת. אנכי הוא התורה שנק' אמת ובכח התורה יש לכל בנ"י אחיזה במדת אמת. כולו זרע אמת רומז גם על השפלים כאשר הגידו בשם הר' מלובלין ז"ל כי מי שיודע שאינו כלום. יש לו אחיזה בהקב"ה מצד הכרת האמת. וכתיב ושם דרך פרשו רז"ל המשים אורחותיו להיות מכיר באמת מצבו זוכה לישע אלקים. וזהו שבחה של ערבה שהיא כמושה לפני כל המינים וזוכין ע"י לישועה:

ביום השמיני עצרת תהיה לכם. הוא תכלית כל ימי החג. כמו דאיתא בשביעי של פסח ששת ימים תאכל מצות ובשביעי עצרת. ופי' כי בימי הפסח אחר יצ"מ עדיין היה מריבות ומלחמות כי מצה לשון מריבה. עד ביום הז' שהי' קריעת י"ס והי' גאולה שלימה אז ישיר. כמו כן אחר ר"ה ויוהכ"פ שנגאלו מיצה"ר עדיין רודף אחרינו. וזהו רמז הסוכה ולולב כמ"ש הטעם כי בסוכות הושבתי. וכמ"ש שם ולא נחם דרך ארץ כו' והיו צריכין עוד למלחמה. ז"ש וחמושים עלו מזוינים ויסב אלקים שהסיבן בענני כבוד והגביהם למעלה מן הטבע כדי שלא יחזרו בראותם מלחמה. כמו כן לולב מאני קרבא וסוכה הגנה. ובשמיני הוא בחי' המנוחה. ומה שנעשה מקודם ע"י סוכה ולולב נעשה בשמ"ע בעצם בנ"י:

והג' מועדות הם בחי' ג' אבות ושמ"ע הוא בחי' משה רע"ה. והוא תכלית כל המועדות כמ"ש וידבר משה כו' מועדי ה' אל בני ישראל. דרשו חז"ל להיות שואלין ודורשין הלכות פסח בפסח כו'. פי' שיכנסו לפנימיות המועדות. ולכן בג' מועדות הי' ראיה בעזרה. ואיתא כי בחי' מרע"ה הוא ידיעה שהוא למעלה מראיה כמ"ש בזוה"ק פ' וארא ושמי ה' לא נודעתי כו'. וז"ש אתה הראת לדעת. כי תכלית כל הראי' לבוא לידיעה. ויש ג' עולמות ובכולם יש הסתר. ובכח הג"פ יראה נתגלה הארת הג' עולמות. ואח"כ עצרת תהי' לכם הוא הידיעה. והיא התורה שנק' דעת. והיא מעולם העליון ביותר כמ"ש ואת עלית על כולנה:

איתא גבורות גשמים לפי שיורדין בגבורה. דכ' אשריך ארץ שמלכך בן חורין כו' בעת יאכלו בגבורה כו'. דכתיב ההפכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים. כי צור וחלמיש הם דינין תקיפין והקב"ה בחסדו מהפך להיות הם עצמם מעיינות ונחלים. וכן איתא בזוה"ק בשלח. לכן שמיני עצרת כדכתיב בגבורת שמונים שנה. וזה תכלית ימי החג להיות השפע יורדת בגבורה ולכן היא מתקיים לעד. ולכן בסוכות שהוא זמן החסד לוקחין כל הע' שרים כמ"ש בבוקר יאכלו. אבל שמיני עצרת תהי' לכם בלבד הוא עת המיוחד רק לבנ"י שהם בני חורין ובעת יאכלו בגבורה. וכ"כ פותח את ידך ואיתא יד זה שמאל וכמ"ש כשישראל זוכין שמאל נעשה ימין. וזה המפתח של גשמים שנמסר רק ביד הקב"ה שהוא מהפך הצור אגם מים כנ"ל. ולכן איתא כי גשמי כל ארצות ע"י שליח וגשמי א"י מהקב"ה בעצמו:

בפסוק תורה צוה לנו. דכ' נר מצוה ותורה אור וכ' נר ה' נשמת אדם. שנשמות בנ"י הם הכלים שאור התורה יכולה להתפשט בהם. לכן כפי זכות הדור כך מתפרש ומתגלה להם אור התורה. וכמו כן ח"ו בשפלות הדור נסתר אור התורה. כמ"ש עמו אנכי בצרה אנכי הוא התורה והיא תלוי' בתיקון נפשות בנ"י. וז"ש צוה לנו שהתורה וישראל מקושרים ומחוברין. לכן שמחת התורה בישראל וישראל בהתורה. ומרע"ה הוא הסרסור והמדליק אור תורה בנשמת בנ"י שהם נרות כנ"ל. ואמרו חז"ל אל תקרי מורשה אלא מאורשה ככלה לחתן ושניהם אמת. כי באמת התורה מתנה בנפשות בנ"י אבל כפי תיקון האדם כך מתחדש לו אור התורה. וע"ז אומרים כי היא לנו עוז ואורה. עוז בעצם. ואורה בהתפשטות התורה כפי מה שיגעים בה כך מתחדש להם בכל עת כמ"ש דדי' ירוך כו'. ולכן כתיב עוז לעמו יתן. ואח"כ כתיב יברך את עמו בשלום. והברכה היא תוספות בהתחדשות התורה בכל עת. כדאיתא היושב והוגה בתורה הקב"ה יושב ושונה כנגדו:

המשך התורה אשר עשה משה לעיני כל ישראל בראשית ברא. כי בתורה נברא העולם כמ"ש בראשית. אך והארץ היתה תהו. עד שבאו בנ"י וע"י האותות והמופתים שעשה משה והוריד התורה לבנ"י הוציא ידיעה זו מכח אל הפועל לידע כי בראשית ברא. כמ"ש אתה הראת לדעת כו'. ומאחר שבנ"י הם עדים על הבורא ית"ש א"כ בודאי ראו. ויכולים לראות ולהעיד כי הקב"ה ברא העולם. וכדאיתא בנשמתן של ישראל נמלך. וז"ש לעיני כל ישראל בראשית ברא. והנה כ' צוה לנו משה. וכתיב מורשה קהלת יעקב. והם ב' בחי' שהתורה ירושה לנו מאבותינו כדאיתא שהאבות קיימו את התורה עד שלא ניתנה. וע"י התורה שצוה לנו משה זוכין למצוא התורה הגנוזה בנפשות בנ"י. לכן כ' תורה אור שמאירה לאדם למצוא התורה הגנוזה בנפשו. וכ"כ ויקם עדות ביעקב. קימה הוא הוצאת הדבר הכח אל הפועל. דכ' אתם עדי א"כ התורה ועדות דבוק בעצם נפשותיהם של בנ"י. אך שצריכין להוציא זה העדות מכח אל הפועל ע"י התורה שמסר לנו משה. וכן איתא במדרשות כשאמרו בנ"י אשר דיבר ה' נעשה כבר נעשה ע"ש. הרמז כי בהתקרבותם לפני הר סיני מצאו בנפשותיהם אור התורה אשר נטעו אבותיהם בהם. ועוד תורה צוה לנו משה. כי התורה נעלמה מעיני כל חי וכולה שמותיו של הקב"ה וב"ש. אבל ע"י שנתלבשה בתרי"ג מצות הערוכות לפנינו יכולין להתדבק בשורש התורה. וז"ש וזאת התורה אשר שם משה שסידר התורה בג"ן סדרים ותרי"ג מצות ועי"ז היא מורשה לקהלת יעקב. וכמ"ש נר מצוה שאין יכולים לאחוז את האור רק ע"י הנר. כן ע"י המצות יכולין להתדבק באור התורה כמ"ש לעיל מזה. וזה הוציא מרע"ה מכח אל הפועל. ונקרא איש האלקים מחצה איש מחצה אלקים. זהו השתתפות אלקות אל גוף האדם בכח תרי"ג מצות:

תרנ"ז

למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי. כי עיקר יציאת מצרים היה מה שנתעלו בנ"י להיות בני חורין שלא להיות מקושר בגשמיות הטבע. והגם דכ' זכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי במדבר. מ"מ היה הכל בהמשכות הקב"ה כמ"ש משכני אחריך נרוצה. וכ"כ לכתך אחרי דייקא. רק שבחן של ישראל שהם כלים להתמשך אחריו ית"ש, אבל עיקר הכח קבלנו ביצ"מ. וע"ז מברכין ופדיתנו מבית עבדים שעוה"ז נק' בית עבדים. אבל לבנ"י כתיב ושמתי מקום לעמי כו' ושכן תחתיו כו'. והוא כמ"ש בש"ק ראו כי ה' נתן לכם השבת כו' שבו איש תחתיו. פי' תחתיו קאי על ה' הנזכר מקודם. וכן פי' בזוה"ק אל יצא איש ממקומו כמ"ש ברוך כבוד ה' ממקומו ע"ש. וזהו פריסת סוכת שלום בשבת ובסוכה:

סוכות זמן שמחתינו והוא מעין עוה"ב. כי בעוה"ז אין השמחה בשלימות כדכ' ישמח ה' במעשיו לעתיד כמ"ש ז"ל שמח לא כתיב אלא ישמח. דכ' אור זרוע לצדיק הוא בעוה"ז שהוא חושך ולא אור רק ע"י המצות נמשך אור זרוע לצדיק. אבל לישרי לב שמחה הוא כשיהי' מתוקן כל העולם כמו שהיה מקודם האלקים עשה את האדם ישר. ואז יהיה השמחה בשלימות. אבל בנ"י זוכין להתגלות להם מעין העתיד לבוא וזהו בכח התשובה. ואלה הג' מועדות הם בחי' ג' שמות בנ"י יעקב ישראל ישורון. יעקב הוא בבחי' המלחמה עם עשו. ולכן זמן חרותנו הוא רמז לשם יעקב לצאת מן המאסר והשיעבוד. וזמן מתן תורתנו הוא בחי' ישראל לי ראש להתדבק בעץ החיים. וישורון זמן שמחתנו רומז לעתיד שיתיישר כל העקמומיות ע"י בנ"י. ולזה צריכין בסוכות הגנה ומקום מיוחד:

ולקחתם לכם כו' דכתיב שובו אלי ואשובה אליכם. פי' בתקונים כי ע"י החטא מסתלקין הנשמה ורוח וכשחוזרין בתשובה הקב"ה מחזיר לנו הנר"נ ע"ש ד' קכ"ד ב'. ומתקיים בסוכות ואשובה אליכם. וזהו ולקחתם לכם לעצמכם כי יוכל כל אחד לקבל הנר"נ השייכים אליו. וכן הוא ההבטחה בפרשת התשובה ארפא משובתם אוהבם נדבה. וכ"ז מתקיים בחג הסוכות שהוא רומז על האהבה. וקח טוב פרש"י למדנו דרך הטוב. וזה מתקיים בלקיחת הד' מינים ולקחתם לכם. שהוא הדעת היורד בחג הסוכות שיוכל כל אחד להכיר את מקומו כמ"ש ולידע איך שמך נקרא עלי. ובזה מתפרש ג"כ המדרש ראשון לחשבון עונות. דהעונות הנעשים בין יוהכ"פ לסוכות אין מעכבין חזרת הנר"ן לבנ"י מה שנסתלק ע"י החטא מוחזר בחג הסוכות. לכן הוא ראשון לחשבון עונות ודו"ק:

להו"ר. איתא במד' כי הראה הקב"ה למשה אוצר מתן שכר לצדיקים והראה לו אוצר גדול מכולם וא"ל שהוא אוצר מתנת חנם מי שאין לו אני נותן לו מזה. וכן ביום הזה שנושעים בו אפילו אותן שאין להם טעם וריח רק מה שיודעין שאין להם. לכן נקרא הושענא רבה. ובאמת הכל צריכין לאוצר הזה כי השכר לפי המעשה יש לו קצבה. וכשבאין למדריגה גדולה צריכין לזה האוצר של מתנת חנם. ואפשר שזה ערבה שבלולב. אבל ערבה בפ"ע הוא למי שאין לו באמת כלום כנ"ל:

תרנ"ח

כתיב זכרתי לך חסד נעוריך כו'. כי הקב"ה חפץ חסד הוא וכשהתחתונים זוכין לעורר חסדו ית"ש יש לפניו שמחה במרום. חסד נעוריך מה שהתעוררו בנ"י את החסד ולפי שהי' בהתעוררות שלהם נשאר זכרון לדורות כענין שאמרו נקיבה מזרעת תחלה יולדת זכר שהוא בנין עדי עד. והנה בנ"י היו במדבר מ' שנה. אבל עיקר השבח לבנ"י מה שנמשכו אחריו ית"ש בתחלה קודם קבלת התורה. שזה פי' במדבר בארץ לא זרועה קודם שקבלו התורה והדעת. ובזכות זה נשאר זכר לדורות השפלים ג"כ אעפ"י שחסרי דעת הם. ואיכא פלוגתא בגמרא אי סוכה דירת קבע בעינן או עראי והלכה דירת עראי. והענין הוא כנ"ל כי בודאי עצם בנ"י דירתן צריך להיות בקבוע תחת צלו ית"ש. אבל לא כל הדורות ראוים לזה. רק אפילו אותן שא"י להיות בקביעות בצל הקודש מ"מ בימים הללו חוסין בצלו ית"ש. והלכה כרבים דדירת עראי הוא. וליחידי סגולה סוכה דירת קבע:

סוכה עמוד השלום. והנה גם בשבת אומרים פורס סוכת שלום עלינו. דכ' שלום שלום לרחוק ולקרוב. דיש שלום מקרוב והוא בחי' יוסף הצדיק. פי' הגם שבעוה"ז חסר השלימות מ"מ הצדיק יכול למצוא קצת שלימות בעולם. ושלום מרחוק הוא בחי' בעלי תשובות שמושכין משלימות העליון. והוא בחי' סוכת שלום בסוכות. שהוא מעולם העליון ביותר ונק' מרחוק. ועיין בזוה"ק בראשית (ה' סוף ע"ב) מזה. והנה על אהרן אמרו אוהב שלום ורודף שלום כי אהרן הי' בו ב' המדריגות צדיק ובעל תשובה כדאיתא במד' במדבר על אהרן אשרי שבחרו וקירבו ע"ש. אוהב שלום בחי' מקרוב. ורודף שלום מרחוק. והוא בחי' הסוכה וענני כבוד שהיו בזכותו של אהרן ע"ה:

במדרש אמור ועם נברא יהלל כו' שנעשין כברי' חדשה ע"ש. כי האדם כולל כל העולמות כדכתיב גבי אדם בריאה ויצירה ועשיה. ולכן כ' עם זו יצרתי לי הגם כי הכל מעשה ידיו אבל ביצירה לעולם דבקים בנ"י בכח התורה. ועתה בחג הסוכות אחר שנטהרו ביוהכ"פ וע"י תשובה חוזרים להתדבק גם בבריאה. כדאיתא בתקונים קכ"ד שע"י החטאים מסתלקין נר"נ וע"י התשובה כתיב שובו כו' ואשובה אליכם. לכן נקראו עם נברא. והג' ימים טובים הם מול נר"ן. כי הגאולה בנפש שבעשיה. וע"י התורה זוכין לרוח מיצירה. ובסוכות להארת הנשמה מבריאה. גם פי' נברא כמו מצות ה' ברה שנטהרו ונבררו לבות בנ"י. וזה תכלית של ימים הנוראים לברר נפשות בנ"י כמ"ש מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה. ובזוה"ק איתא ה' ממית פי' שממית כח הסט"א ומחי' נפש דקדושה ע"ש פ' בלק. וכמו כן בר"ה ויוכ"פ ממית ומחיה. ולא המתים יהללו רק בנ"י שנבררו בחיים ונתבררו ונטהרו מפסולת לנו להלל. והישועה הוא בחג הזה. וכל המשפט בר"ה הי' לצמוח ישועה זו:

בענין הלולב דכתיב צדיק כתמר יפרח. ובמד' מה תמר יש לה תאוה כן הצדיקים יש להם תאוה להקב"ה. ובכח זו התאוה מתדבקין אל הבורא ית"ש. ובאלה הימים אחר יוהכ"פ שנטהרו בנ"י מתעורר זו התאוה בלבות בנ"י. ואיתא תמר עולה לזמן רב שאין הצדיק נשלם רק ביגיעה רבה הרבה זמנים. אבל בכח בעל תשובה לתקן הכל ברגעא חדא. ועליו נאמר יפרח כשושנה שפורחת בשעה מועטת. כי לבע"ת כתיב אוהבם נדבה. ומסייע להם ביותר מן השמים לעורר הדביקות למעלה. וזה רמז הלולב ונענועיו. ולכן בשבת א"צ לולב כי השבת עצמו מעלה את האדם אל השורש. כמ"ש במזמור ליום השבת צדיק כתמר יפרח כמו הצדיק בנפש כן השבת בזמן כתמר יפרח. ובמד' דורש צדיק כתמר יפרח על אהרן פרח מטה אהרן. שתולים בבית ה' פתח אהל מועד תשבו שבעת ימים ע"ש. שכשנבחר אהרן נתדבק באלה ז' ימי מילואים להיות שתול בבית ה'. והיה הכנה על כל עבודות שלו לדורות. כן בסוכות שנעשין בנ"י כבריה חדשה אחר יוהכ"פ ומיוחדים לעבודת הבורא כמו כהן. לכן בסוכות תשבו שבעת ימים הכנה בפרישה זו על כל השנה. ובלולב להיות דבוק בשורש כתמר יפרח. וחג הסוכות הוא בחי' אהרן לכן יש בו סוכה ולולב כנ"ל:

שמחת תורה שעושין בשמיני עצרת. כדאיתא עושין סעודה לגומרה של תורה. כי תכלית כל הגאולה וטהרת הנפשות כדי להיות מוכן לתורה. ואיתא במד' כי שמ"ע כמו שבועות אחר חג הפסח ואלה ז' ימי סוכות כמו שבעה שבועות של הספירה. וכמו שהי' תכלית יצ"מ כדי לקבל התורה כדכ' אשר הוצאתי [אתכם] מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. כן תכלית הגאולה וטהרה ביוהכ"פ וסוכות להיות מוכן לתורה. ופי' גומרה של תורה הוא מלה דקיימא בעובדא. כי התורה שנתפרשה בעוה"ז בתרי"ג פקודין היא מדרגה תחתונה של התורה ואין המצוה נקראת אלא על מי שגומרה. לכן עיקר התורה הוא לבנ"י. הגם כי חיות כל העולמות כולן רק מן התורה. אבל נקראת על שם ישראל שהם גומרים התורה בעובדא. והנה כמו שהמצות הם רמ"ח ושס"ה נגד איברי האדם. כן יש בזמן שבכל שנה יש סדר מיוחד לג"ן סדרים דאורייתא. ובכלל ישראל מתקיים התחדשות התורה בכל שנה ושנה. לכן בסוף השנה עושין סעודה לגומרה של תורה:

איתא במדרשות כי בסוכות כתיב ג' שמחות ושמחת בחגך ושמחתם לפני ה' אלקיכם והיית אך שמח. ובפסח לא כתיב שמחה לפי שנא' בנפול אויבך אל תשמח ע"ש. כי בפסח זמן חרותנו שהבדילנו השי"ת מן התועים. ואח"כ זמן [מתן] תורתנו. ואח"כ בכח התורה צריכין בנ"י לתקן ולקרב גם כל האומות. ולכן בסוכות ע' פרים. ולכן סוכות זמן שמחה כדאיתא במד' בפסוק ישמח ה' במעשיו לשון עתיד שבעוה"ז כביכול אין השמחה בשלימות. ועיקר השמחה לפניו ית"ש כשמתוקנים הנפשות כדאיתא במד' כל חפצי אעשה שחפץ להצדיק בריותיו כמ"ש ה' חפץ למען צדקו. ולכן כשבנ"י נטהרו ביוה"כ נעשה זמן שמחה לפניו. אבל עתידין בנ"י לזכות את כל העולם. כי הם יצאו מן הכלל ללמד על הכלל כולו. ולכן נק' בנ"י ישורון פועל יוצא דלא כ' ישרים רק ישורון שהם (מתיישרים) [*מיישרים] לכל העולם ויתקנו כל העקמומיות וקלקולים שנעשה בעולם. וג' שמות יעקב וישראל וישורון הם מול הג' רגלים. זמן חרותנו בחי' יעקב. ומתן תורתנו ישראל כי התורה מיוחד לבנ"י ונק' ראשית לי ראש. וישורון זמן שמחתנו שיעשו השליחות בשלימות ויתוקן כל העולם על ידם. לכן נק' השולמית. וחג הסוכות רומז לזה התיקון שיהיה לעתיד בשלימות. וג' שמחות הנ"ל הם בחי' עולם שנה נפש. בחגך הוא בחי' שנה. ושמחתם לפני ה' במקדש בחי' עולם ומקום. וגם עתה ע"י הסוכה שהוא מקום ודירה מיוחדת לבנ"י שחל שם שמים על הסוכה. והיית אך שמח הוא השמחה בנפשות בנ"י בעצם:

תר"ס

סוכות זמן שמחתינו. דכ' שמחתי באומרים כו' בית ה' נלך. וסוכה הארה מביהמ"ק. וגם היא בית ה' שחל שם שמים על הסוכה. והגם שיש לנו להתעצב בחורבן בית המקדש גם בדוד המע"ה דרשו כשאמרו לו מתי ימות ויבנה ביהמ"ק שמח. כמו כן אעפ"י כשנזכרין ביהמ"ק אנו נעצבין אעפ"י כן שמחים בזה שכבר זכו אבותינו להיות בביהמ"ק וגם אנו עתידין להיות עוד בביהמ"ק. לכן כשיש זכר מביהמ"ק אנו שמחים. עומדות היו רגלינו כו' כעיר שחוברה לה יחדיו. איתא בירושלמי דחגיגה עיר שכל ישראל נעשין כאיש אחד בתוכה. וגם הסוכה מאסף כל בנ"י כעין ירושלים. כמ"ש כל האזרח כו' ישבו ראוין כל ישראל לישב בסוכה אחת:

כתיב שמחה לצדיק עשות משפט. ובנ"י עמך כולם צדיקים לכן מן המשפט של ר"ה ויוהכ"פ באים אל השמחה בחג. וזה שכתבו דמיני לולב סימנין דנוצחין דינא. זה שבאין מן המשפט עצמו לשמחה דנעשה מן הדין עצמו ישועה ושמחה. ובמד' [יעלז] שדי כו' ירננו עצי היער כי בא [כי] בא לשפוט הארץ בר"ה ויוכ"פ ע"ש פ' אמור. כי בנ"י מבינים כי במה שכל באי עולם עוברים לפניו במשפט הוא כדי לזכות אותנו. ולכן יש לשמוח במה שנזכרין לפניו במשפט. ולעתיד עתידין כל באי עולם לשמוח בזה. ז"ש כי בא כי בא לשפוט. ב' פעמים כי בא. פי' שמרננים על כי בא ה'. והגם כי בא לשפוט מ"מ שמחים בביאת ה' שמבינים כי באור פני מלך חיים אעפ"י שבא לשפוט. ועצי היער הם האומות שעתידין כולם לשמוח בזה. ועתה לא יקומו רשעים במשפט רק לבנ"י שמחה עשות משפט ומחתה לפועלי און:

סוכות עמוד השלום ענני הכבוד בזכות אהרן. ואיתא אוהב שלום ורודף שלום כו'. הם ב' מיני שלימות דכתיב שלום שלום לרחוק ולקרוב. והם בחי' הסוכה והלולב. בלולב כתיב ולקחתם לכם שנעשין אגודה אחת בכח עצמותם. וסוכה הוא השלום מרחוק. זהו אוהב שלום מצד התחתונים. ורודף השלום הבאה מלמעלה בכח סוכת שלום הפורס עלינו מלמעלה. ובאמת איתא משה שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרוניתא. אכן נראה דאהרן זכה גם מכחו של משה. שהרי הי' מוכן משה להיות כהן כמ"ש אהרן אחיך הלוי. ואח"כ ניתן הכהונה לאהרן. א"כ יש לאהרן ב' הבחי'. ונראה שזה ענין הבעיא בגמ' אי כהנים שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא. והסכמת התוס' וראשונים דשניהם אמת. והיינו מצד אהרן בעצמו שושבינא דמטרוניתא. אבל הכח שקיבל ממשה רע"ה מצד זה הוא ג"כ שלוחי דרחמנא. ולכן אוהב שלום ורודף שלום:

הד' מינים מביאים השמחה כמ"ש ולקחתם כו' ושמחתם. ובאמת עיקר השמחה בהתגלות כח הנשמה. וע"י המינים מתקשרים בנר"נ כמ"ש ולידע איך שמך נקרא עלי. וכמ"ש בזוה"ק בפסוק כל הנקרא בשמי כו'. ולכן בשבת קודש דיש נשמה יתירה השמחה בעצם היום וא"צ לעורר השמחה ע"י המינים. וכן שמעתי מאמו"ז ז"ל לענין מ"ש התוס' [להוכיח] משבת דאי אפשר לקיים שלמי שמחה דבעי זביחה בשעת שמחה. (ע"ש בר"ה ד' ה'). [ואמר] דבשבת יש שמחה בעצם היום אפילו בלי שלמים כמ"ש חז"ל בפסוק וביום שמחתכם אלו השבתות עכ"ד. והטעם נכון כמ"ש דהארת הנשמה יתירה מביא השמחה:

להו"ר קבעו הרבה בקשות על המים. דאיתא ערבה רומז לאותן שאין בהם תורה ומצות לא טעם ולא ריח. א"כ מה השבח שלהם. רק מה שמצפים לישועת ה'. ערבי נ"חל ר"ת "נפשינו "חכתה "לה'. ומזה נפתח פי הבאר. והנחל נעשה מזה התשוקה שיש נטבע בנפשות בנ"י. כתיב כל צמא לכו למים כל צמא רומז לבנ"י שיש להם הצמאון אל... התורה. כתיב ארץ לא שבעה מים ובנ"י נקראו ארץ כמ"ש תהיו אתם ארץ חפץ. פי' להיות בהם התשוקה והחפץ כמו ארץ שאינה נשבעת בכל המימות שבעולם. כן איתא במד' בפסוק וידגו לרוב מה דגים שגדלים במים ומצפים לכל טיפה מים כאלו לא טעמו כו' כן בני ישראל מצפים אל מי התורה. וכ"כ נפשי כארץ עיפה לך סלה. פי' סלה כמ"ש ארץ לא שבעה שיש בו לעולם התשוקה והצמאון. ולפי רוב הצמאון בנפשות בנ"י נפתח להם הנחל:

ביום השמיני עצרת תהי' לכם. שמיני רומז לעולם הבא פי' שבנ"י יש להם כח להמשיך הארה מן עוה"ב. כמ"ש כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. ולא אמרו יהי' להם חלק רק יש להם בעודם בעוה"ז. לכן תהי' לכם עדות שבנ"י הם בני עוה"ב. ובחג הסוכות בא ברכה לכל השנה. ויש לכל האומות חלק בז' הימים שהברכה מתפשט בהנהגת הטבע. אבל בשמיני עצרת יש הארה מעוה"ב ובזה אין מגע נכרי רק לבנ"י. ואיתא בשם האר"י ז"ל תן חלק לשבעה פי' בשבעה לכולם חלק. וגם לשמונה פי' מלשון גוממו עם השופי דבשמונה יש להסיר כל ערלה וקליפה ואין חלק רק לכם. ואיתא שמיני ברכה לעצמו. ונראה דהג' רגלים הם בחי' נפש רוח נשמה. ושמ"ע בחי' נשמה יתירה כמ"ש במד' על שמ"ע יספת לגוי כו' ע"ש שהוא תוספות על הרגלים. ולפי שהוא בחי' נשמה יתירה לכן תהי' לכם. כדאיתא בגמ' נשמה יתירה לא אודעינהו שאין להם השגה בבחי' נשמה יתירה. ונראה דלכן עושין שמחת תורה בשמ"ע כי כל השייכות לעוה"ב לבנ"י בכח התורה תמימה משיבת נפש שהיא קדמה לעולם. ובכח התורה יש לנו חלק לעוה"ב:

איתא במד' וזאת הברכה דהג' אבות ומשה רע"ה ברכו את ישראל במקום שסיים זה פתח אחריו השני ע"ש. ונראה דהג' רגלים ברכת האבות ושמ"ע ברכת מרע"ה. לכן קורין בשמחת תורה וזאת הברכה. וזו הברכה על כל ימי השנה. לכן נחלקת לי"ב שבטים לכל אחד ברכה בפ"ע לכל י"ב חדשי השנה. ומצינו ביעקב ומשה שניהם ברכו לי"ב שבטים. כי שניהם בחי' התורה. יעקב כתיב בי' תתן אמת ליעקב ואין אמת אלא תורה. ומרע"ה שר התורה. והתורה מתפרשת לי"ג מדות שנדרשת בהם. כי התורה עצמה מים שאין להם סוף והברכה הוא שנתפשט לנחלים ונתיבות בי"ג מדות:

כתיב וידבר משה את מועדי ה' אל בנ"י. כי במשה כתיב איש האלקים מחצה איש מחצה אלקים כמ"ש במד'. וכן בחי' המועדות חלקוהו חציו לה' וחציו לכם. וכמו שיש בזמן ימים טובים שיש בהם דביקות בשורש חלק למעלה וחלק למטה. כן יש בנפשות איש האלקים. ולכן לימד לנו מרע"ה איך להתדבק במועדות להיות חציו לכם וחציו לה'. כמ"ש בתרגום ואלפינון לבני ישראל:

המשך סוף התורה ולכל היד החזקה כו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל בראשית. פי' בכח התורה עשה מרע"ה כל אלה הדברים. כמו שנברא כל העולם בכח התורה שנק' ראשית. כמו כן כל התיקונים בעולם נעשין ע"י התורה ויכולין לתקן הכל בכח התורה כי היא אומן כל העולם ולעשותו מחדש יכול מכש"כ שיכול לתקן כל הקלקולים ע"י התורה. ומרע"ה עצמו נקרא ראשית כמ"ש חז"ל בפסוק וירא ראשית לו שהמשיך הארת התורה לעולם. והעלה והדביק כל הדברים אל התורה שהיא שורש וראשית לכן נקרא ראשית:

תרס"ב

כל האזרח בישראל ישבו בסוכות ואמרו חז"ל כל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת. הרמז כפי מה שבאים אל האחדות זוכין לסוכה שהיא בחי' אהבת כלולותיך. ואחר יוהכ"פ נעשין בני ישראל אגודה אחת. כי עונות מבדילים דיש עונות בין אדם למקום ובין אדם לחבירו. וזה רמז הד' מינים שנעשין אחדות אחד ואז חל עליהם שם שמים שהוא בחי' הסוכה. הד' מינים הרמז שתקנו מה שבין אדם לחבירו. והסוכה רומז שתקנו מה שבין אדם למקום. וע"ז נא' שלום שלום שלום שלמטה ושלום שלמעלה. ולכן בשבת א"צ לד' מינים דהנפשות קרובים וכל הפירוד בבחי' הגוף ושבת יומא דנשמתין ונק' שלום. ולקחתם לכם פי' שכל אחד יקח חלק בכלל ישראל כמ"ש לקיחה לכל אחד ולקיחה תמה. וכמ"ש בגמ' יש שעושין פירות ויש שאין עושין פירות ויהיו נזקקין העושין פירות לשאין עושין ע"ש. והיינו העושין פירות יכניסו כחם לכלל ישראל לסיוע לאין עושין. ושאין עושין יבטלו עצמן אל העושין:

ולקחתם לכם ביום הראשון. אמרו חז"ל ראשון לחשבון עונות. דכתיב האלקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. ואחר יוהכ"פ שנטהרו נפשות בנ"י באים לזה הישרות. ולכן השמחה בסוכות כדכ' ולישרי לב שמחה. וצריכין לשמור שלא לשוב עוד לחשבונות רבים. רק כמ"ש דוד המע"ה אחת שאלתי כו' אותה אבקש. להיות רצון אחד לאל אחד. ומיני הלולב רומז לציור האדם כמ"ש לידע איך שמך נק' עלי. שע"י החטא נסתר זה הציור ואחר הטהרה נגלה זה הציור. שעליו נאמר עם זו יצרתי לי. ולכן בסוכות הלל גמור וכמ"ש עם נברא יהלל. ונק' בנ"י עם נברא הגם שהכל בריותיו של הקב"ה. רק בבנ"י ניכר זה הציור והבריאה שברא הקב"ה לכבודו. וברשעים נסתר מכוון הבריאה ולכן לרשע אמר [אלקים] מה לך לספר חוקי. וכ"כ הללו עבדי ה' דרשו ולא עבדי פרעה. פי' שכל זמן שמשועבדין למלכות א"י להוציא מכח אל הפועל תהלת ה' רק כשנעשין בני חורין וכמ"ש אז ישיר. וכמו כן וכש"כ כשמשועבדין תחת היצה"ר וסט"א. ולכן אחר יוהכ"פ שנגאלו מתחת יד היצה"ר יש הלל גמור. ונקראו עם נברא מלשון ברי לבב שנטהרו הנפשות ונתבררו. וע"ז כתיב טוב לישראל אלקים לברי לבב. שע"י הדין בר"ה ויוכ"פ נתבררו:

עיקר התשובה שלימה הוא בסוכות. דכתיב מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך שובה אלי כו'. וזו התשובה היא לשמו. כי התשובה מחמת פחד העונשין וגם מפחד הפגם שנעשה בנפש האדם אינו לשמה ממש. רק אחר שמחיתי פשעיך וחטאתיך ואין לו פחד כלל. רק שמתגעגע לשוב להתקרב אל השי"ת לעורר האהבה הנסתרת ע"י החטאים זו תשובה שלימה. ולכן חג הסוכות הנסיון והעדות על בנ"י שאחר המחילה הם עוסקים בתשובה לשמה:

איתא בגמ' כשהי' הלל שמח בשמחת בית השואבה הי' אומר כשאני כאן הכל כאן. רש"י ז"ל פי' על השכינה הי' אומר ע"ש. ונראה עוד לפרש כפשוטו שאמר כשבנ"י במקדש יש השראת השכינה כאשר אנו רואים כשגלינו משם המקום חרב. כמ"ש ולא רבית במחיריהם. ובשמחת בית המקדש ראו בנ"י אשר הם הכלים המיוחדים להשרות השכינה בביהמ"ק וזה הי' עיקר השמחה. וע"ז מבקשין גלה כבוד מלכותך עלינו. כי באמת כבוד מלכותו מיוחד עלינו לעולם רק שהוא נסתר ובזמן המקדש הי' בהתגלות. ובפרט בג' רגלים דכ' יראה כל זכורך. וכמו שמבקשים יראו עינינו וישמח לבנו כו' מלך אלקיך. גם בשבת קודש אומרים ישמחו במלכותך ומ"מ הוא בצינעא כמ"ש מתנה גנוזה ובמועד הוא בהתגלות. לכן מועדים לשמחה:

איתא בגמ' מחלוקת אי סוכה דירת קבע והיא שיטה בגמ' ואין הלכה כשיטה. שזה הדרך רק לצדיקים ויחידי סגולה. אבל הלכה כרבים שהיא דירת ארעי כמ"ש בתקונים כי יקרא קן צפור בדרך מאן דנשמתא לית לי' קביעות בצלותא רק שכינתא שריא בי' במקרה ע"ש תקון ו'. ובזה יש חלק לכל איש ישראל וכמ"ש כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. אבל יש אנשים שנק' בני עוה"ב בקביעות. זהו בחינת ויבן לו בית בקביעות ולמקנהו עשה סוכות. אעפ"כ כתיב על כן קרא שם המקום סוכות שזה היה חשוב יותר ליעקב אבינו מה שעשה סוכות. והכין הדרך אפילו לאותן אנשים שאינם בקביעות. וכמו כן חביב לפני הקב"ה הסוכה של דירת ארעי. כמ"ש יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. ודאי בעוה"ב הם בקביעות תחת כנפי השכינה. אעפ"כ יפה שעה אחת ורצון ותשוקה אל הבורא בעודו בעוה"ז אף עפ"י שאינו בקביעות כל כך. לכן קרא שם המקום סוכות כנ"ל:

סוכות היא כנסי' לש"ש. וד' מיני הלולב הם בחי' מחלוקת לשם שמים. דכ' האספו ואגידה לכם זהו בחי' הכנסי' לכן חל ש"ש על הסוכה. והוא השפעת הקדושה מלמעלה. אגודה היא המשכת רוה"ק כמ"ש בזוה"ק. הקבצו ושמעו הוא הקבלה שבנ"י מקבלין. דכל אחד יש לו דרך בפ"ע כמו השבטים שהי' בהם מחלוקת לשם שמים. ונתקבצו כל הפרטים להיות כלל הבא מן הפרטים. וכן המינים שבלולב שנעשין אגודה אחת. וז"ש ולקחתם לכם שהיא בחי' הלקיחה הקבצו ושמעו:

להו"ר ערבה היא דומה לפה. ורומז לדורות הללו שאין לנו רק כח הפה כמ"ש ונשלמה פרים שפתינו. וזה הכח מיוחד רק לבנ"י. ולכן איתא בגמ' שאוה"ע אבדו שבזמן שביהמ"ק קיים קרבנות מכפר עליהם ועתה מי מכפר עליהם ע"ש במס' סוכה. והיינו שבנ"י יש להם גם עתה כח הקרבנות בפה. ובאלה הפרים שע"י הפה אין אחיזה לאוה"ע. ובאמת תורה ותפלה היא הפנימיות. וכדאיתא בגמ' מי שיש בו תורה כאלו נמסרו לו מפתחות הפנימיות ויראת שמים מפתחות החיצוניות. ובירושלים הי' היראה בשלימות וע"ש זה נק' ירושלים וזה השער לה'. לכן אין תורה כתורת א"י מציון תצא תורה. וע"ז מבקשין פתחי לי שערי צדק כו' אודה יה. פי' שבנ"י מוכנים בפנימיות להלל ולשבח להבורא. אך הפתח סגור שהוא מפתחות החיצוניות. אבל הפנימיות נשאר בכח התורה בפיהם של ישראל:

ביום השמיני עצרת תהי' לכם ועושין בו שמחת תורה. דהנה בחג נדונים על המים. כמו שהגשם מן השמים הוא המרוה את הארץ לעשות תולדות ולהוציא פירות. כמו כן באדם עיקר הסיוע מן השמים בכח התורה המסייעת לעובד ה' לעשות מצות ומעש"ט שהם הפרי. והתולדות והשפעה הבאה מלמעלה מתלבש בטבע יש בה תערובת וחלק לכל העמים. כמאכל שיש בו פסולת ומזון לכל אבר כפי מה שהוא. אבל הלב נוטל צחותא דכולא. כדאיתא בזוה"ק פינחס שבנ"י נמשלו ללב וניזונין מפנימיות המאכל. וזה הרמז שניתנה תורה לאוכלי המן לחם שנבלע באיברים שאין בו פסולת. והוא בחי' עצרת תהיה לכם שלא ליתן מזה חלק לעמים. וז"ש והיית אך שמח אך למעט אחרים ולמעט שאין בשמחה זו פסולת. ואיתא במדרשות העוסק בתורה זוכה לנחלת יעקב שנאמר תורה צוה כו' מורשה קהלת יעקב. שע"י התורה זוכין להיות בכלל קהלת יעקב לזכות לנחלה בלי מצרים. ובזכות התורה שעסק יעקב אבינו כמ"ש יושב אהלים נטל גם ברכת עשו. ולכן המנהג לקרות בליל שמחת תורה ויתן לך האלקים שזכה ליקח הברכות בכח התורה. ומסתמא זה נוהג בכל שנה שמדת הדין רוצה ליתן אלה הברכות לעשו ולבסוף בכח התורה ניתנין אל יעקב. וזה הסדר מתחיל מר"ה בכסה ליום חגינו. שאז נכסה ונסתר עיקר המכוון. ונרמז בתקיעות שופר לאחוז בקול יעקב שהוא התורה. ונגמר ונתגלה בפרהסיא בזה החג. וכן הוא בפרט כל איש ישראל לפי יגיעתו בתורה זוכה לפנימיות השפע. והיא נחלה בלי מצרים שאין בה פסולת ומגע נכרי כלל. כמו שניתנה תורה לאוכלי המן כמו כן העוסק בתורה זוכה לאכול מן השפע שנבלע באיברים בלי פסולת מעין אכילת המן. ועושין שמחת תורה להודיע כי בזכות התורה זכינו לכל התיקונים שנעשו מר"ה עד שמ"ע:

נגיל ונשיש בזאת התורה כי היא לנו עוז ואורה. התורה היא אור. אבל אין יכולין לקרב אל אור התורה. רק ע"י נר מצוה נעשין בנ"י כלים לקבל אור התורה. כמו שאין האור מאיר בלי הנר והפתילה. ולכן כתיב אש דת ואיתא (בגמ') [בספרי] אלמלא ניתן דת עמה א"י לעמוד בה. וז"ש תורה צוה לנו משה שהלביש כח התורה בתרי"ג מצות. לכן איתא מש"ה רבינ"ו גימ' תרי"ג. וזאת התורה אשר שם משה כו'. שימה הוא לשון סידור שהכין הדרך שיוכלו בנ"י להתקרב אל התורה. ולכן היא לנו אורה כמ"ש ליהודים היתה אורה זו תורה. פי' כשזוכין להתקרב אל התורה ואור התורה מאיר לנו נק' אורה. וזה מיוחד רק לבנ"י בכח המצות. כמ"ש אור זרוע לצדיק ועמך כולם צדיקים. ולפי שתשרי ירח האתנים דתקיפי במצות שופר יוהכ"פ סוכה לולב ערבה ניסוך המים. לכן זוכין אח"כ לאור התורה. וזה שמחת תורה. ולכן הקדימו אבותינו נעשה לנשמע שהבינו שא"י לקרב אל אור התורה רק ע"י הקדמת מעשה המצות:

המשך התורה לעיני כל ישראל בראשית ברא. כי ה' בחכמה יסד ארץ. ומעשה בראשית היא חידה סתומה. וע"י התורה שנק' ראשית וע"י בנ"י שנק' ראשית נתברר פנימיות מעשה בראשית. לכן לעיני כל ישראל ר"ת כלי שהם כלי לברר על ידם פירוש מעשה בראשית. ולכל איש ישראל השגה מיוחדת שהוא יכול לראות ולהשיג דבר פרטי בעולם שאין אחר יכול לראות זאת. ס"ת לעינ"י כ"ל ישרא"ל עולה ע'. כי אין כל ע' אומות יכולין לראות בחי' מעשה בראשית עינים להם ולא יראו. וזה כח מעשיו הגיד לעמו ולהם פקיחת עין. כמ"ש שאו מרום עיניכם וראו שכל הע' מיני הסתכלות של ע' לשון. כולם ניתנו לבנ"י כמ"ש לתת להם נחלת גוים:

בסוכות מתעורר כח וחיבה של דור המדבר כמ"ש לעיל. ולפי שעתה נחסר לנו כל זה ומשתוקקים לבוא אל האהבה הישינה. כמ"ש הביאני אל בית היין זהו הסוכה שהיא זכר לענני כבוד. ודגלו עלי אהבה לולב זה לדגלים. מתנחמים עתה בתורה כמ"ש אח"ז סמכוני באשישות בב' אשות בתורה שבכתב ושבע"פ כמ"ש שם במדרש. כי חולת אהבה אני שאז בזמן המקדש היו מוציאין מכח אל הפועל זו האהבה מצד עצם נפשות בנ"י. ובעצרת כתיב תהי' לכם וכ' והיית אך שמח והיינו לקבל שמחת המצות דסוכה ולולב בעצם הנפשות זהו בשמיני עצרת תהי' לכם. ועתה שחסר לנו זה הכח צריכין ליקח סיוע ע"י התורה. שאין לנו שיור רק התורה הזאת:

וענין שמחת תורה כי התורה שמחה עם בנ"י. דאיתא במד' ואהי' אצלו אמון אומן שהתורה יעצה לברוא העולם. כמ"ש בראשית בשביל התורה שנק' ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית. וכל שורש הדין בר"ה וביוהכ"פ הוא לקיום העולם כפי עבודת בנ"י. ולכן כשזוכין במשפט והקב"ה מחדש עולמו התורה שמחה. וכמו כן בודאי עכ"פ עיקר השמחה מכח בנ"י. שאין מי שמקיים תורה ומצות בעולם כבנ"י ולכן יש לנו לשמוח בשמחת התורה:

הג' רגלים הם בחי' ג' אבות. ושמיני עצרת בחי' משה רע"ה שר התורה. והנה ברגלים הי' מצות ראי' במקדש ולא בשמ"ע. דכתיב לכל המורא הגדול אשר עשה משה. ואיתא מורא גדול זו גילוי שכינה שזה בחי' יראת הרוממות שבא בכח התורה. ובכל רגל קיבלו בנ"י יראה שלימה ע"י ראיות פנים כמ"ש יראה יראה. והם ג' דרכים שהמשיכו האבות גילוי שכינה והיראה. זה בכח האהבה וזה בכח הפחד וזה בכח הכרת האמת. והם רק במקום מיוחד בביהמ"ק. אבל התורה כ' בה יקרה היא מפנינים ממי שנכנס לפני ולפנים. ובכל מקום שעוסקין בתורה לשמה יש גלוי שכינה. כדאיתא באבות שכינה שרוי' ביניהם. והתגלות והיראה שבא ע"י התורה הוא בכל מקום ובכל זמן:

תרס"ג

איתא בזוה"ק דבעי לאחזאה גרמי' דיתיב בצלא דמהמנותא. כי סוכה מלשון הסתכלות דכ' ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' אלקיך. פרשנו שם כי באמת לעולם השגחת הקב"ה על בנ"י ביחוד. אבל במדבר הי' חיבה יתירה שראו עין בעין השגחת הבורא ית' עליהם. וכתיב וה' הולך לפניהם כו' וה' הוא ובית דינו שזכו במעשיהם לפי שנמשכו אחריו בארץ לא זרועה. ולכן ראו בעין ישועת ה' דמאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי באפי'. ומעין זה סוכה זכר למדבר וענני כבוד לפי שזוכין בנ"י בדין בימים הנוראים ניתן להם אח"כ מצות סוכה:

עוד בזוה"ק מאן דאפיק גרמי' מצלא דמהמנותא אתחזי למיהוי עבד לעבדי עבדים דכתיב וישב ממנו שבי ע"ש. דכ' ארור כנען עבד עבדים יהי' כו'. הרי שעיקר הקללה העבד. כי שורש הברכה להיות דבוק בשורשו ואז עושה פירות ותולדות. והוא ענין ברכת השבת ויברך את יום השביעי במה שמתעלה בשבת הכל אל השורש. והעבד היפוך זה דלית בי' מהימנותא ואין לו יחוס ואין הבנים נמשכים אחריו כי כל מעשיו במקרה. ואהרן כ"ג כתיב בי' ותקעתיו יתד במקום נאמן. והוא ראש כל העשרה יוחסין שזה עיקר היחוס כשדבק בשורשו. ולכן זכה אהרן לכל תולדותיו אחריו. והברכות נמסרו בידו לפי שהי' נאמן ודבוק בשורשו העליון. ולכן מאן דאפיק גרמי' מצלא דמהמנותא אתחזי למהוי עבד. ולהיפוך ע"י אמונה נקרא בן חורין:

מצות סוכה אחר יוהכ"פ. דכ' כי אם עונותיכם כו' מבדילין ביניכם לבין אלקיכם. ולכן אחר שנטהרו מעונות ניטל ההבדל. ויש עונות שמבדילין האחדות בין אחד לחבירו ז"ש ביניכם ממש. ויש שמבדילין בין אדם למקום. ובסוכות נעשה הכל אחדות אחד ונפשות בנ"י מתאחדין. זהו רומז הד' מינים שבלולב שנעשין אגודה אחת. והסוכה שמתאחדין נפשות בנ"י לאביהם שבשמים. לכן נקרא חג האסיף:

ואיתא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם. והנה בר"ה ויוכ"פ אחר המשפט שלמעלה בודאי בנ"י זוכין ליטול חלק האומות. וכמו כן הצדיקים זוכין לחלק חבריהם. אבל הצדיק צריך לבקש להחזיר לכל אחד חלקו כדמצינו במרע"ה שנטל כל הכתרים של בנ"י וחוזר ומחזיר להם בכל ש"ק. ועיין בפי' האר"י ז"ל בתפלה ושים חלקינו עמהם ע"ש. וזה ענין ד' מינים שבלולב שנעשין אגודה אחת שיחזירו בנ"י כל אחד לחבירו חלקו וזהו באגודה אחת. אכן גם להאומות יש ע' פרים להחזיר להם חלקם:

ולקחתם לכם כו' דכ' בפרשת התשובה כל תשא עון וקח טוב. וביוהכ"פ נתקיים תשא עון. ובסוכות קח טוב. פרש"י למדנו דרך הטוב אחר טהרת החטא. ז"ש ולקחתם לכם כמ"ש לקח טוב נתתי לכם. וכ"כ תודיעני אורח חיים כו' ודורש במדרש על הלולב. וזה הרמז ובחג נידונים על המים שהיא התורה לכל א' כפי מה שעשה תשובה ביוהכ"פ:

איתא בזוה"ק פ' אמור ברע"מ בענין ע' פרים דכ' ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. והנה זה נתקיים ביצחק שבא אליו אבימלך ופייסו. דכ' רוצה ה' את יריאיו. וכמו כן אחר ימים הנוראים כל איש ישראל יש עליו יראת ה' במים אלו ולכן נתרצה ה' לבנ"י. ולכן האומות והשרים שלהם משלימין עמהם. גם אויביו לרבות השרים שלמעלה. ובזמן המקדש הי' מתקיים בפועל ממש שהיה שם היראה בשלימות:

בסוכות תקנו הושענות. דשמעתי ממו"ז ז"ל ע"פ צעקה הנערה ואין מושיע. ודרשו חז"ל הא יש מושיע חייב להציל אפילו בנפשו של רודף. וישראל נושע בה' וצריך להושיענו אפילו בנפשו של הרודף ולבטל כל הסט"א. אך כתיב בשדה מצאה כיון שע"י החטא נפרק עול מלכות שמים. כמ"ש חז"ל הרשעים הם ברשות לבם וזה נקרא שדה מקום הפקר כו'. אבל אחר יוהכ"פ שנטהרו נפשות בנ"י צריכין לצעוק אל אדון המושיע. כדמצינו באנשי כנה"ג ויצעקו בקול גדול וזכו להעביר יצרא דע"ז. והנה בהושענא רבה בחי' ערבה. וע"ז כ' פנה אל תפלת הערער דרשו חז"ל דערבה אין בה טעם וריח. א"כ מה שבחן של אותן הדומין לערבה. אך עכ"פ הם נקיים מן החטא רק הם ריקנין מן המצות ונק' תפלת הערער שמוכנים הם עכ"פ לקבל הברכה:

ביום השמיני עצרת תהי' לכם. ונכנסין מן הסוכה אל הבית ונתקיים ילכו מחיל אל חיל דרשו חז"ל היוצאים מביהכנ"ס לביהמ"ד. כי סוכה בחי' תפלה בביהכ"נ. ולכן בזה יש חלק גם לע' אומות כמ"ש ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים. ומביאין גם עליהם ע' פרים. אבל עצרת בחינת התורה וביהמ"ד וזה מיוחד רק לבנ"י. ודומה לחג השבועות שנק' בדברי חז"ל עצרת. וכ' בקדושת לוי הטעם דבכל יו"ט יש מצוה מיוחדת. מצות. סוכה. ובשבועות רק השביתה ממלאכה לכן נק' עצרת ע"ש. והענין דכ' נר מצוה ובחג המצות וסוכות ע"י המצות שנקראים נר זוכין אל האור. אבל שבועות ושמ"ע נגלה עצם אור התורה. ושבועות בחי' יעקב ושמ"ע בחי' משה רע"ה. ושניהם ענין אחד כידוע דמשה מלגאו ויעקב מלבר. לכן ביעקב כתיב תתן אמת ליעקב אעפ"י שעדיין שקרא שליט בעלמא. ומרע"ה הוריד תורת אמת לעולם. לכן בעצרת על פירות האילן. ובשמיני עצרת מוריד הגשם שהוא מחיה שורש האילן להצמיח הפירות:

תרס"ד

אחר יוה"כ חג הסוכות דכ' ויספו עטים בה' שמחה רומז לחג האסיף שזכו בנ"י לבחי' ענוה ביוה"כ במצות ועניתם. והוא בחי' מרע"ה ענוה גדולה מכולם. בר"ה בחי' יראה ויוכ"פ בחי' ענוה דכ' עקב ענוה יראת ה'. יראה מביא לידי ענוה ואמרו חז"ל בגסות אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור. א"כ בסוכות שזוכין בנ"י למצות סוכה דחל שם שמים על הסוכה ואומרים אני והו. וכמו שאין הקב"ה דר עם גסי הרוח כמו כן ענוים צריכין דירה מיוחדת. ומרע"ה עניו מכל אדם כו' על פני האדמה ולכן נתעלה לשמים שלא הי' יכול לדור למטה. מעין זה בנ"י ענוי ארץ יותר מכל האומות וצריכין סוכה ודירה מיוחדת להיות מובדלים מגסי הרוח. ולפי שענוים זוכין להשראת השכינה כמ"ש אשכון את דכא לכן הם שמחים דהשמחה במעונו:

איתא במד' הדס מורה על שיש בהם ריח ואין בהם טעם. ואיתא כי הדסים רומזים על האבות. וזה הכח שנטעו האבות בנפשות בנ"י אפילו אותן שאינן בני תורה יש בהם ריח מצד האבות. ותו איתא במד' חזית ע"פ לריח שמניך המצות שעשו האבות ריחות היו אבל אנו שמן תורק. והיינו שקודם קבלת התורה הרגישו האבות ריח מהתורה שעתידה להינתן אח"כ כי בחינת הריח הוא מרחוק. ולכן מברכין על הבשמים במוצאי שבת קודש שישאר עכ"פ ריח מן השבת גם על ימי המעשה. וזה הריח נמצא עכ"פ בכל איש ישראל ממה שעתידין להיות בני עוה"ב שכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. יכולין להרגיש הריח גם בעוה"ז:

עיקר השמחה בחג מהארת הנשמה שזוכין בנ"י אחר שנטהרו ביוהכ"פ כמ"ש לטהר אתכם. וכ' לב טהור ברא כו' אח"כ רוח נכון חדש בקרבי. ובכ"מ שיש התגלות הארת הנשמה יש שמחה. ובאמת עיקר השמחה לעתיד כמ"ש ישמח ה' במעשיו אמרו חז"ל שמח לא כתיב רק ישמח. וכן כ' ישמח ישראל בעושיו הוא בהארת הנשמה שנק' מעשי ידיו של הקב"ה כמ"ש נשמות אני עשיתי. וכן בש"ק שיש בו הארת הנשמה שהיא מעין עוה"ב. וע"ז כ' במזמור השבת כי שמחתני כו' במעשי ידך ארנן. שהשבת עדות שבנ"י הם בני עוה"ב ומרגישין הארת הנשמה. וכמו כן סוכה מעין עוה"ב בבחי' המקום ויש הרגשת הקדושה. והוא פריסת סוכת שלום בשבת ובסוכה. וע"ז כתיב שלום שלום לרחוק ולקרוב. שבת שלום לקרוב בחי' צדיקים ועמך כלם צדיקים. וסוכות שלום לרחוק בבחי' בעלי תשובות. ובאמת בכל איש ישראל יש ב' השלימות. דעמך כלם צדיקים ויש נקודה א' מיוחדת בכל איש ישראל שלא קלקל בה ונק' מצד זה צדיק. וכמו כן אין צדיק בארץ אשר כו' ולא יחטא ולכן יש בחי' תשובה ג"כ בכל איש ישראל. ומצות הסוכה עדות על שנתקבלו בנ"י בתשובה ביוה"כ ומאיר להם הנשמה. לכן הלל ושמחה בחג וכ' לא המתים יהללו. פי' הרשעים שאין להם הארת הנשמה. והגופים נקראים מתים שעומדים להתבטל ולמות. אבל הנשמה היא נשמת חיים. לכן אנחנו נברך מעתה ועד עולם שאנו יש לנו חלק לעוה"ב. וזהו עיקר החיים שמבקשים בר"ה ויוכ"פ לזכות להארת נשמת חיים:

בסוכות נבדלין בנ"י מן האומות ע"י מצות הסוכה שהיא דירה מיוחדת לכל האזרח בישראל כו'. ולכן דוקא בחג מקריבין ע' פרים מול ע' אומות. לומר דכל מה שבנ"י נבדלין לעצמם מזכין ג"כ לכל העולם. וכמו כן בביהמ"ק שהיו נבדלין בנ"י האירו גם לכל העולם. וכן איתא במד' אלו היו האומות יודעין כמה ביהמ"ק טוב להם יהיו מעטרין אותו בזהבים ע"ש. וכן מצינו באאע"ה שביקש לקרב כל העולם אל הקב"ה ואמר לו לך לך כו'. וכשתהי' נבדל בפ"ע עי"ז ונברכו בך כל משפחות האדמה. כמ"ש מזה בחי' תורה של אא"ז ז"ל ע"ש פ' וירא:

ביום השמיני עצרת תהי' לכם. בכל הג' רגלים נפתחו שערי ברכה מן השמים בזכות ג' אבות. ושמ"ע נפתח השער בנפשות בנ"י שיכולין לקבל הברכות. וזהו כחו של מרע"ה דכ' וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל שהדביק נפשות בנ"י אל המועדות. והוא בכח התורה שנק' לקח טוב שמלמדת לבנ"י איך לקבל את הטוב. ולכן שמחים בתורה בשמיני עצרת:

מאד צריכין לשמוח בשמחת תורה ולכבדה. הרי אמרו הלומד מחבירו אות א' צריך לנהוג בו כבוד. ומה נעשה אל התורה בעצמה אשר מלמדת אותנו תמיד איך לעבוד את ה'. ומה הכבוד אל התורה להגות בה יומם ולילה. כ' סלסלה ותרוממך פרש"י כמחזר על עוללות בכרם ע"ש. כי באמת התורה אין לה שיעור ויש לכל פרשה ולכל פסוק ולכל תיבה ולכל אות כמה עולמות עליונים מיוחדים. אבל הקב"ה הניח לנו פיאה ועוללות כמ"ש לעני ולגר תעזוב. וכל מה שאנו יכולין להשיג הכל נובלות התורה שלמעלה. וכפי מה שאדם יודע זאת ומחזר על העוללות כעני ואביון אז התורה מרוממת אותו. וכן כתוב באבותינו שעמדו על הר סיני ויתיצבו בתחתית ההר. שהבינו שהם רחוקים מן אמיתיות התורה רק אחזו בתחתיות ההר. ולכן נתרוממו ונתעלו עד לשמים. גם צריך איש ישראל לחפש למצוא הארת התורה בכל מקום. שאין לך דבר שאין בו תורה. וכשאדם נותן לבו לחפש למצוא איזה לימוד בכל הבא לפניו הוא בכלל סלסלה ותרוממך. ואיתא רצה הקב"ה לזכות את ישראל הרבה להם תורה דכ' למען צדקו יגדיל תורה. כי באמת התורה היא שמו של הקב"ה והוא אחד. ולזכות אותנו הרבה את התורה בצירופים שונים משמו הקדוש. עד שנתגלה לנו התורה בצירופים הערוכים לפנינו. וכל אלה הצירופים אחוזים ומדובקים בשמו הגדול והקדוש. וע"ז א' ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת. הוא התורה שהיא שמו של הקב"ה ונתן לנו דביקות בזאת התורה כי קריאה לשון חיבה ודביקות:

תרס"ה

איתא במד' צרור המור דודי אעפ"י שמיצר ומימר לי בין שדי ילין. וכמו שהי' תכלית גלות מצרים שישכון ביניהם כמ"ש אשר הוצאתי אותם כו' לשכני בתוכם. כמו כן בימים הנוראים שנכנסין למשפט ומתענים ביוהכ"פ כדי לבוא לטהרה שיזכו אל השראת השכינה. וסוכות בחי' בין שדי ילין. ורומז שני שדיך למשה ואהרן. כמו כן סוכה רומז לאהרן ולולב למשה רע"ה. כמ"ש במ"א ויקח משה עצמות יוסף עמו. ולכן כ' למען ידעו כו' בסוכות הושבתי בהוציאי אותם. לידע כי תכלית יציאת מצרים הי' לשכון בתוכם:

הסוכה היא עדות על מחילת העונות ביוהכ"פ כדאיתא במלאכת המשכן שצוה הקב"ה אחר יוהכ"פ שהי' עדות שויתר להם על החטא. כמו כן בכל שנה הסוכה עדות על המחילה שביוהכ"פ. שהרי חל שם שמים על הסוכה כעין שהשרה שכינתו ביניהם במשכן. והכל בכח התורה ולוחות שניתנו ביוהכ"פ כמ"ש עלית למרום כו' לקחת מתנות הוא לוחות האחרונות שהיו בחי' מתנה. כמ"ש אוהבם נדבה. אעפ"י שחטאו מ"מ מסר להם התורה. ובשבילה נמכר עמהם כמ"ש במד' בכל מקום שתלך קיטון אחד עשה לי. וזה בחי' הסוכה:

ולקחתם לכם כו' ושמחתם כו'. ע"י המינים הללו מקבלים בנ"י פנימיות השמחה של החג. כמ"ש תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך. פי' להיות נשבע מן פנימיות השמחה. ולהיות נשאר מן השמחה על כל השנה. כמ"ש נעימות בימינך נצח להיות דבר של קיימא. וגם לשעבד כל הגוף אל הנשמה כדאיתא במד' כל עצמותי תאמרנה. אתרוג דומה ללב לולב לשדרה הדס לעין ערבה לפה. היינו לשעבד כל אלה האברים אל הקב"ה. ואלה המינים מסייעים לזה. וזה עצמו הרמז דנצחין דינא. כי כל המלחמה עם הסט"א שרוצה להפריד הגוף מן הנשמה. ובנ"י מנצחין לשעבד הגוף אל הנשמה:

בענין הערבה שהי' [במקדש] הלכה למשה מסיני ובגבולין מנהג נביאים. דאיתא במד' ע"פ פנה אל תפלת הערער על דורות הללו שאין לנו רק תפלה זו בלבד. כי הד' מינים כוללים אותן שיש בהם תורה ומצות או אחד מהם וערבה שאין לו לא טעם וריח ע"ש במד'. אבל ערבה שבפ"ע רומז לדורות שכולם ערבה. אך גם כל הדורות הם בנין אחד. וגם בזמן המקדש הי' מכינים הארות גם לדורות השפלים כמו שכלל הד' מינים להיות מסייעין אלו לאלו כמ"ש במד'. וזה ולקחתם לכם כל אחד ימסור כחו לצבור. כמו ומקבלין דין מן דין שכל א' מקבל ממי שלמעלה ממנו ומשפיע למי שלמטה ממנו. וזה שרמז במד' ולא בזה את תפלתם לשון רבים על דורות הראשונים שבקשו בעבורינו. והגם דהוא מיירי במנשה שהתעללו עליו אבותיו כמו כן זה הענין בדורות בכלל. והנה מ"ש במד' דערבה אותן שאין להם לא תורה ולא מצות וכמ"ש בדורות הללו. וח"ו לומר שאין בבנ"י תורה ומצות הלא מלאים מצות כרמון. רק הפי' שעושין הכל מצות אנשים מלומדה ואין מרגישין להתדבק בפנימיות תורה ומצות. וזה שערבה מנהג כמו מנהג אבותינו בידינו. ומ"מ מסייע זה לזכות להפנימיות. כמ"ש הבוחר ועושה כמעשיהם פי' שרוצה להתדמות להם ואז מסייע זכות אבות. אך ערבה צריך להיות יודע שאין בו כלום ולהתבטל אל שאר המינים. לכן צפצפה שבהרים פסול שסובר שהוא על ההר. אבל צריך לידע שהיא ערבי נחל שגדל במים במקום נמוך. ומכיר את מקומו זוכה לישועה:

ביום השמיני עצרת תהי' לכם כנופיא. כי סוכות חג האסיף ובנ"י שכנסי' שלהם לשם שמים כדי שיחול שם שמים על הסוכה לכן סופה להתקיים ונשאר להם האחדות. ז"ש עצרת תהי' לכם להיות נשאר בהאחדות. וכן בכל כנסי' כך הפי' אם מתכנסין לשם שמים נשאר קיים אפילו כשכל אחד הולך לביתו. וכמו בשבת קודש מתאחדין. ואם הוא לש"ש סופה להתקיים גם בימי המעשה. וכן האחדות מן הסוכות הולך עמנו גם לבית:

בפ' וזאת הברכה כו' ה' מסיני בא כו' אש דת למו חובב עמים כל קדושיו בידך והם תכו לרגליך כו' קהלת יעקב כו'. התורה נעלמה מעין כל חי והיא אש ממש. אבל מתפשט ממנה נחלים ודרכים עד שיש לכל איש ישראל חלק בה. וזה שהנחילנו מרע"ה מורשה קהלת יעקב שיהי' לכל איש חלק בה. והוא ע"י התרי"ג מצות. זאת התורה אשר שם משה שיהי' מתפשט הארת התורה בתרי"ג מצות. ז"ש צוה לנו משה בהתחלקות תרי"ג פקודין. לכן איתא משה רבינו גי' תרי"ג כמ"ש במ"א מזה. כל קדושיו בידך הוא בחי' האבות. והם תכו לרגליך הי"ב שבטים שעליהם כתיב חובב עמים שכל שבט אקרי קהל. ויוסף הצדיק כולל כל השבטים והם אחדות אחד. ונק' קהלת יעקב הרבה קהלות י"ב השבטים. והם י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. וגם פי' קדושיו בידך בכלל כל ישראל שהנשמות הם אור התורה בשורש העליון. והם תכו לרגליך בחי' הגופים. וב' פירושים אלו נרמזים בספרי בפ' ברכה ע"ש. ויתכן לפרש הג' פרטים מסיני ומשעיר ומהר פארן רומז לבחי' ג' אבות. מרבבות קודש אש דת בחי' מרע"ה אשר שם הוי"ה נשלם על ידיהם כידוע. וחובב עמים בחי' שלמטה. לכן נק' עמים מלשון גחלים עוממות. שהאש דת א"א להתקרב בו רק ע"י כח השבטים י"ג המדות שהתורה נדרשת בהם. כי עיקר התורה ארוכה מארץ מדה. והנה יעקב אבינו וכן משה רבינו שניהם ברכו השבטים. שיעקב הכין הכלים שיחזיקו ברכת התורה. ומשה רבינו מילא אותם. כמ"ש מורשה קהלת יעקב שעשה אותם כלי מחזיק ברכה שהוא בחי' שלום. וע"ז מסיים ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי העם בחי' האבות. יחד שבטי ישראל השבטים. ואיתא בזוה"ק יקוו המים כו' אל מקום אחד ישראל גוי אחד ע"ש. והם הי"ג שבטים אחדות אחד. לכן סיים הפסוק ולמקוה המים קרא ימים לשון רבים אל הנחלים של השבטים. כמו שרמזו חז"ל אין דומה טעם דג ים שבעכו כו' רומז לי"ב נחלות של י"ב השבטים. והנה הקב"ה הראה למרע"ה קודם מותו נחלת כל השבטים. וראה חלק כל שבט ושבט בתורה למעלה ולמטה. בחי' קדושיו בידך למעלה. תכו לרגליך י"ב דגלים ונחלות שלמטה. וזאת הברכה הוא התקשרות תורה שבכתב לתורה שבע"פ. לכן יש בו הסתלקות מרע"ה והכח שנתן ליהושע. שהאיר תורה שבכתב לתורה שבע"פ. והוא בחי' שמיני עצרת ושמחת תורה. עצרת תהי' לכם לקבל התורה שבכתב בעצמיכם. וזהו עיקר השמחה כשנפתח פיהם של ישראל בתורה. וע"ז כ' שמחה לאיש במענה פיו בתורה. ואיתא במד' כשבא משה לברך את ישראל בא הקב"ה וגם התורה לברך את ישראל ע"ש. דהנה קוב"ה ואורייתא וישראל חד. פי' התורה היא עיקר הברכה. והקב"ה נותן הברכה. ובנ"י כלי מחזיק ברכה. ובהתחברות אלה הג' נשלם הברכה. והתורה מתחלת בב' לשון ברכה וסוף התורה וזאת הברכה שנשלם הברכה כדכתיב הברכה אשר תשמעון:

כ"ב אותיות אין שיעור לכל הצרופים שבהם ברל"א שערים. הברכה גי' רל"ב כלל הכ"ב אתוון עם הרל"א שערים. ועיקר שם ברכה הוא בהתרחבות הדבר לעשות תולדות ופירות. כי כל צירוף הוא תולדה אחרת ואין שיעור להם. לכן אין מי שיוכל לקבל הברכה רק בנ"י בכח התורה. וכדאיתא ישראל י"ש רל"א שבהם הרל"א שערים. שגם הם בחי' אין מספר והם כלי מחזיק הברכה:

מאוד צריכין לשמוח בהתורה. דאיתא [בתדב"א אמר] הקב"ה התורה חביבה לי לפי שמלמדת לבנ"י להטיב מעשיהם. מכש"כ שאנחנו צריכין לשמוח בתורה שהיא מתקנת אותנו. כדאיתא אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי: