פתיחת התפריט הראשי

וישבעריכה

תרל"א

ב"ה וישב בחי' שבת שעד עתה הי' עבודות קשות לדחות קליפות עשו ולבן ושכם. ועתה נתישב בשורשו כנודע בחי' שבת שהוא הביטול להשורש וז"ש כינוסו וכינוס בניו הצילו כו' כמ"ש בשבת אתיחדת ברזא דאחד ועי"ז מתעברין מינה כו'. וכ"כ וילך אל ארץ מפני יעקב כו' ובמדרש לא שלותי כו' ויבוא רוגז. כשהצדיקים יושבין בשלוה ומבקשין לישב בשלוה בעוה"ז כו' קפץ עליו שטנו של יוסף כו'. כי רצון הצדיק להוסיף כבוד השי"ת גם בעוה"ז שכבודו נסתר ונעלם. וזהו בחי' יוסף תוספות שבת. שע"י עבודת ימי השבוע שהאדם מגעגע לקבל שבת ברצון ואהבה עי"ז יש להם כח לעשות שבת בשעה מקודם. [ע"י השמחה כמים הפנים לפנים כחתן היוצא כו'] וזה עבודה גדולה להביא קדושת השבת תוך ימי המעשה ממש. וז"ש שיושבין בשלוה כמ"ש וישב. והוא בחי' שבת מעין עוה"ב שהאדם מתדבק בשורשו. אבל הם רוצין לישב בשלוה גם בעוה"ז כנ"ל. וע"ז יש הסתר יותר. וזה שטנו של יוסף. וברש"י ז"ל אש בלא להבה אינו שולט מרחוק. שזה בחי' יוסף להביא הלהב גם למקום הרחוק כנ"ל. וז"ש במדרש ראה כת של כלבים וישב ביניהם שרצה לברר שגם כח שלהם ג"כ ע"י חיות הקדושה כנודע:

במדרש נפזר עצמינו כו' ואין מובן. וי"ל עפ"י מ"ש אא"ז מו"ר זצלה"ה כי בחי' יוסף היה להיות קדוש ונבדל בלתי לה' לבדו כמ"ש נזיר אחיו. ובחי' יהודה הי' להביא הקדושה גם בעניני עוה"ז כמ"ש ואל עמו תביאנו כו'. ושמעתי ממנו כי בזה היו מחולקין גם רבותינו נ"ע כי מהם רצו שיהי' מעט חסידים ויהיו קדושי עליונים. ומהם רצו להיות מתפשט החסידות בין רוב עם אף שיהיו פחותים במדריגה עכ"ד. ולפי"ז נמצא היתרון מרצון השבטים הי' בחי' הפיזור כמובן. וז"ש נפזר עצמינו כי זה עיקר התועלת להיות ההנהגה כרצונם:

מאלמים אלומים בתוך השדה בתרגום מאסרין איסרין. וי"ל כי שדה פי' הפקר כמו עשו איש שדה. וזה הי' עבודת השבטים לחבר הכל להשורש חיות השי"ת שיש בכל דבר. ושיתברר זה שיהי' הכל מחובר ומקושר ומדובק לשרשו. אף דברי העוה"ז שנראין נפרדים והפקר כשדה. [והוא בחי' ספירת העומר] וקמה אלומתי כתב במדרש שתיקותי' דאימי' כו' כי זה בחי' רחל ובני' שתפסו בחי' שתיקה כמ"ש במדרש. כי זה פי' שתיקה כמ"ש גוף טוב כו'. זה שהאדם יודע שאינו יכול לעשות עפ"י שכלו ורצונו כלל רק להיות בטל להשגחה עליונה. ולכך לא אמרה שהיא לאה. ע"י שראתה שכן רצון עליון:


תרל"ב

ב"ה ש"ק וישב וחנוכה. במדרש ביקש לישב בשלוה כו'. כי הצדיק כל מגמתו להמשיך הקדושה בעולם הזה והטבע ג"כ. ומקודם צריך לתקן עצמו בלי נגיעה בעוה"ז. וז"ש כשהצדיקים יושבין בשלוה פי' שדבקים בשורשם בלי שייכות למקום הפירוד ח"ו. אז מבקשין לישב בשלוה גם בעוה"ז כנ"ל. והנה יעקב אע"ה הי' למעלה מהטבע. ולא הי' בכחו להמשיך הקדושה גם בעוה"ז מאחר שלא הי' לו שייכות לעוה"ז כלל. והי' צריך להיות ע"י יוסף הצדיק. וז"ש אלה תולדות יעקב יוסף שבאמצעיות יוסף נמשך הארת הקדושה מיעקב לכל השבטים ולכל העולמות. וז"ש רש"י אש בלא להבה אינו שולט למרחוק. הפי' כנ"ל כדרך האש לחבר ולדבק הכל לעשותו אש. לזה צריך להבה. [וכבר כתבתי זה במ"א]. וז"ש אותו אהב כו' מכל אחיו. הפי' ג"כ שיוסף העלה מעש"ט של השבטים ליעקב אע"ה. כי יוסף הצדיק מעלה מעש"ט של כלל בני ישראל. כי יש לו דביקות בהם יותר מיעקב שהי' למעלה מהטבע כנ"ל. ופי' וישב יעקב כו' מגורי אביו ג"כ כנ"ל שנדבק לשרשו שהוא בחי' תשובה ובחי' שבת שכל דבר עולה לשורש עליון:

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשם הרה"ק מפרשיסחא ז"ל פי' ארוממך ה' כי דליתני לשון הגבהה ולשון דלות. והוא שהקב"ה מגביה האדם כמו שהוא שפל ועי"ז נשאר אצלו כראוי. וז"ש מגביה שפלים כו'. ובזוה"ק טוב ילד מסכן וחכם זה יצ"ט כו' ע"ש. וכלל הענין כי מי שירא תמיד מעצת היצה"ר והולך תמיד בסכנה ויראת חטא עי"ז יש לו תמיד התחדשות. כי מי שיושב בטח נתיישן לו הכל. וז"ש ילד מסכן וחכם. שעי"ז דבק בשורשו. חכמה פי' בסה"ק כח מה שעיקר החכמה לידע ולהבין כי כל הכח מהשי"ת. כמ"ש ראשית חכמה יראת ה'. [וי"ל שגם זה נכלל בדליתני לשון ילדתנו כנ"ל] וי"ל שז"פ והוא נער מלשון התעוררות שיש לו תמיד התחדשות. וגם בחנוכה ע"י שהיו במדריגה תחתונה ושפילה והשי"ת עזר לנו בנסים ונפלאות. עי"ז יש התחדשות וכל נס נמשך משורש החיות שלמעלה מהטבע. וכ' קוה קויתי כו' ויעלני מבור שאון מטיט היון כו' ויתן בפי שיר חדש כו' כנ"ל:

וימאן ויאמר הן כו' וכל כו' יש לו נתן בידי כו'. יש ללמוד מזה לדחות היצה"ר ע"י חשבון זה שהי' ביד הקב"ה למחות מלעשות נגד רצונו ית' והוא נתן הבחירה לאדם. זה עצמו נותן שלא נעבור על רצונו. ויוסף נראה שאמר זה להוציא גם מלבה כי עליו כתיב וימאן ופי' וימאן שלא היה לו כלל תאוה לזה. שנתגבר לגמרי נגד היצה"ר. [וי"ל שע"י המיאון נמצא אח"כ לידע ולראות כי הכל הוא כנ"ל וימאן ויאמר]:


תרל"ג

ב"ה תולדות יעקב יוסף. דכתיב בית יעקב אש כו' יוסף להבה כו'. יעקב הוא התורה כה דברי כאש והוא למעלה מהטבע. רק העצה להיות נכנס אור התורה בנפש האדם. הוא על ידי החשק והתלהבות. והוא בחי' יוסף הצדיק. וז"ש רש"י ע"י להבה שולט למרחוק. כי מצד החשק. מה שאדם מרוחק יותר נתרבה החשק לו להתקרב. וז"ש תולדות יעקב יוסף שע"י חשק הנ"ל נמשך תולדות מבחינות יעקב כנ"ל:

פי' הזוה"ק טוב ילד מסכן כו' שע"י שהאדם תמיד בסכנה מרדיפות היצה"ר. ע"י כך יש לו התחדשות תמיד. ועי"ז דבוק בחכמה. ולהיפוך ע"י גסות שמלך הוא בעיניו. עי"ז שוכח מה שהיה לו גם כן:

וימאן ויאמר כו' הן אדוני כו' ולא חשך כו' כי אם אותך כו' את אשתו כו'. יש ללמוד מזה איך להשמר מיצה"ר ע"י ישוב הדעת שהקב"ה מסר הכל. לרשות האדם. אף כי הי' ברשותו שלא להיות כח לאדם לעשות נגד רצונו. רק בטובו מסר הכל להאדם רק שיקבל האדם על עצמו עול מלכותו ית'. ומזה עצמו צריך ליפול בושה על האדם שלא יוכל לעשות נגד רצון הקב"ה רק לעשות הכל לש"ש לברר שמלכותך מלכות כל עולמים כנ"ל. והבן. וישוב הדעת הנ"ל בא ע"י שוימאן מקודם בלי טעם וימאן ויאמר כנ"ל:

לעשות מלאכתו. במדרש לעשות צרכיו נכנס רק שנראית לו דמות דיוקנו של אביו כו'. עוד ואין איש ולא מצא עצמו איש כו'. י"ל הפי' שנתיישב בשורש החיות שלו וראה שאין לו חיים אם עושה זה שהוא נגד רצון המקום ב"ה וזהו ולא מצא עצמו איש. וזה דמות דיוקנו של אביו שיש לכל דבר דמות וציור למעלה. והאדם נברא שכל מעשיו ותנועותיו יעוררו בעולמות עליונים. ועי"ז כבש יצרו כנ"ל. והכל אחד. וז"ש וינס ויצא החוצה כו' שנתבטל מכל וכל שראה שזה היפוך החיים כנ"ל:


תרל"ד

ב"ה במדרש כינוסו וכינוס בניו כו'. דהנה עבודת יעקב אצל לבן הי' בחי' ימות החול ימי עבודה ועתה וישב יעקב בחי' שבת קודש. והעצה ע"י הכינוס כדאיתא דאתאחדת ברזא דאחד. וכינוס בניו הוא יוסף כי בית יעקב אש כו'. פי' תורה שבכתב. כדכתיב כה דברי כאש כו'. אבל להמשיך חיות התורה בכל הנבראים [והיא בחי' תורה שבע"פ] הוא ע"י יוסף. ובית יוסף להבה. הוא העצה ע"י שמתאספין כל הכחות לנקודה הקדושה. עי"ז שורה קדושה. וע"י הלהבה מתגרשין עצות היצה"ר. וז"ש נסו ואין רודף רשע כו'. ע"י בחי' אין שאדם נתבטל לשורשו. עי"ז ממילא וילך כו' מפני יעקב אחיו. פי' ע"י הבושה מהתלהבות יעקב. ואא"ז מו"ר ז"ל פי' גמלים טעונין פשתן. דאיתא פשתן הוא בד בבד שנק' אלופים שכל אחד בפ"ע דבר מיוחד כו'. וכ"כ נפשות ביתו. וביעקב כתיב שבעים נפש. שעשו רוצה לעשות מכל דבר. התפשטות. להיות דבר בפני עצמו. ויעקב רוצה לקרב כל התפשטות לנקודה פנימיות להיות אחד. וכן בשבת מתקרבים כל הברואים לשורש החיות כדכתיב ויכל ביום השביעי מלאכתו. פי' ששבת קודש נותן האחדות לכל הברואים ועי"ז נעשים כלי להשי"ת כדאיתא כלי מחזיק ברכה הוא שלום:

וימאן ויאמר הן אדוני כו'. הוא עצה לכל אדם שיעלה על דעתו איך הי' ברשותו ית' שלא יהי' ברשות האדם לעשות שלא כרצונו. ואעפ"כ כל שתה תחת רגליו. ורק השי"ת מבקש יראתו כדכתיב מה ה' שואל כו' כי אם ליראה. וז"ש כי אם אותך באשר את אשתו כו'. לכן צריך אדם להתבייש לפניו ית'. ושלא יוכל לסור מרצונו. ואעפ"כ ישוב זה בא לו ע"י וימאן שמקודם צריך אדם לסור מרע בלי טעם. ועי"ז זוכה להשיג ולהבין האמת כדאיתא מי שיראת חטאו קודמת לחכמתו כו':

נראה כי יוסף זכה ע"י המכירה שנתבזה מהשבטים ויפשיטו כו'. וע"י שלא הרהר אחר השם ית' והאמין כי הכל לטובה. עי"ז וינס ויצא החוצה. שהי' לו סיוע שיוכל לבזות עצמו עבור רצון הבורא ית'. ויש ללמוד הרבה ממעשיות הללו שבתורה. איך לקבל כל הנהגות השי"ת בשמחה ואהבה. כי הוא נורא עלילה כו'. וענין מכירת יוסף נראה כי הי' לפלא בעיני השבטים איך הבדיל יוסף עצמו ואחד עשר כוכבים כו' הלא י"ב שבטי י"ה הם. ובאמת אין פתרון לדבר זה. אך השי"ת מסבב מסיבות שנעשו ב' בניו שבטים מנשה ואפרים. ושבט לוי נמנה בפ"ע. והכל הי' אז בלי פירוש. ויוסף נתעלה באמת שלא הי' בכלל השבטים כמ"ש נזיר אחיו:

אילו הי' ראובן יודע כו'. פי' שהאבות כל מעשיהם הי' תורה. לאשר בכל פעולתם השתתפו כח תולדותיהם ושיזכו זרעם אחריהם. וז"ש יצוה בניו כו'. פי' שיחבר מעשיו לתולדותיו כנ"ל. לכן נקראו אבות כדאיתא אין אבות אלא שלשה. ולכן זכו שמעשיהם כתובים בתורה. ובני ישראל הוגים ומבינים ומיישרין דרכם ע"י לימוד מעשיהם בתורה כנ"ל. ואם הי' ראובן יודע שמעשיו יהיו לימוד לדורות. הי' זה סיוע לחזק עצמו. ועל כתפיו הי' מוליכו כו'. לכן צריך כל אדם ליישב עצמו איך כל מעשיו נוגעי' לזרעו אחריו לדורות:


תרל"ה

ב"ה ביקש לישב בשלוה כו'. לא דיין שמתוקן להם עוה"ב כו' בעוה"ז. לכן קפץ עליו רוגזו של יוסף. מקודם עבר על יעקב אע"ה מה שעבר להינצל מעשו ולבן. כמ"ש הצילני נא כו'. ואח"כ כשניצל מהם והפריש עצמו מסט"א. עתה בא לתקן את כל אשר עבר עליו. ודבר זה נוהג בכל אדם כי מקודם צריכין ללחום עם היצה"ר ולפרוש עצמו ממנו. ולגבור נגד כל המחשבות והרצונות אשר לא לה' המה. ואז נעשה בן חורין והוא בן עוה"ב. כי מי שהוא בן חורין מיצה"ר ואינו משועבד לסט"א. הוא בן עוה"ב. והוא בחי' שבת. מנוחה בלי מלחמה ועבודה. אבל הצדיק לא די לו זה. אבל צריך לחזור ולתקן את כל אשר עבר עליו מעודו עד היום הזה שנעשה צדיק. והוא ענין לישב בשלוה בעוה"ז ג"כ. [והוא בחי' אור חוזר ובחי' תשובה. וכענין הזה פרשנו מ"ש וישובו לפני פי החירות כו'. כי אחר יציאת מצרים היה ענין קי"ס. והוא לתקן כל מה שעבר עליהם במצרים כנ"ל]. ומ"ש קפץ עליו. רוגזו של יוסף לא הי' עונש על זה רק שא"א לתקן הכל בלי נסיונות רבות כאלו. ורצה יעקב אבינו לתקן כל ימות החול להיות כמו לעתיד יום שכולו שבת. ולא עלה בידו כי לא הגיע הזמן עדיין. אבל פעל בזה שיוכלו בנ"י למצוא בחי' מנוחת שבת גם בימות החול בזמנים מיוחדים כענין חנוכה ופורים. ובמדרש והי' בית יעקב אש כו' כי הכל תלוי ביעקב ויוסף אם הם מתחזקים במקומם להיות אש ולהבה. אז בית עשו לקש. כי צריכין בני ישראל להוציא בלעם מפיהם ע"י שעושין מעשה עוה"ז בקדושה מוציאין כל הניצוצות קדושות שיש בעולם ונשאר בית עשו לקש. והכלל בכל מקום יש בית יעקב ויוסף ובית עשו לקש כנ"ל. וז"ש כינוסו וכינוס בניו כו' זה גרם ואת כולם ישא רוח כו':


תרל"ו

ב"ה ברש"י ממדרש ראה יעקב כל האלופים נתיירא אמר לו הקב"ה ניצוץ אחד משלך כו' בית יעקב אש כו' עשו לקש כו'. פי' כי ע"י שראה כח אלופי עשו נתחזק כחו. וכינס כל הכחות להלחם נגדו. וז"ש ולאום מלאום יאמץ כי ע"י התחזקות כח היצה"ר נתוסף כח ביצ"ט להלחם נגדו. וכן פי' הכתוב שע"י שבית יעקב אש כו'. כמו כן נעשה בית עשו לקש. כי כח הקדושה בכפלים לתושיה שנתחזק כח הצדיק ונתחלש כח הסט"א. ז"ש במדרש וישב יעקב כינוסו וכינוס בניו כו'. שנתישב בחזקה ע"י שראה האלופים כו' כנ"ל:

ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. בודאי יעקב לא רצה לישב בשלוה עד שתיקן עצמו לגמרי ולא הי' לו חשש מזה. אך רצון הקב"ה מאיש הישראלי. אשר יהיה כל ימיו ביגיעה להוסיף בעבודתו ית"ש כי ענין התוספות אין לו שיעור. וזה ענין רוגזו של יוסף. וביאור הענין כי הכלל שכל השגה ועליות מדריגה בא רק ע"י התגברות נגד היצה"ר. והאדם השלם אשר כבר לבו חלל בקרבו. כשנצרך לעלות בתוספות מדריגה יש ענין כח גבורה נגדו כמו היצה"ר. אך הוא כולו קודש. וכמו שיהי' יצה"ר לעתיד. רק כפי מה שיהי' נצרך לעבודת הבורא וזה נק' רוגזו של יוסף כנ"ל:

ויבא יוסף כו' דבתם רעה כו'. בודאי לא הי' יוסף הצדיק מבעלי לה"ר. אך כי הצדיק באמת אין יכול לסבול שמץ דבר. וכענין שנא' באליהו קנא קנאתי כו'. ולכן הבינו השבטים דכך האמת כי לא הי' באפשרי להתקיים אם הי' יוסף אצל אביו היו הם נדחים ח"ו כי יוסף הצדיק הי' נבדל מכל עוה"ז. כענין שכתוב נזיר אחיו. וגם נקרא בן זקונים. פי' שנולד בקדושה שלא ידע משמץ רע בעולם. לכן לא הי' יכול לסבול מעשה אחיו. אף כי היו צדיקים ג"כ. והי' מוכרח שיהי' במצרים ואח"כ ידע והבין שגם אחיו הם צדיקים:

מה שלא גילה הקב"ה ליעקב אע"ה ממכירת יוסף. אף כי הי' ע"י החרם כו'. מ"מ למה סיבבו כן משמים. אפשר כי הי' לטובתו. כי הי' לו צער יותר אם הי' יודע כי נמכר למצרים מקום ערוה וטומאה. כי באמת הי' דבר גדול מאוד שנשאר יוסף הצדיק בקדושתו במצרים. ונראה כי הקב"ה עשה הכל לטובה. כי לא הי' באפשרי שיגאלו בני ישראל בלתי הקדמת ירידת יוסף למצרים. וגם נסיון של יוסף במצרים לא הי' באפשרי. רק עי"ז עצמו שנמכר בעולה ובעוות הדין. זה הי' לו סיוע שלא יטמע ח"ו ביניהם. וזכות זה סייעהו להשאר בקדושה. גם הנסיון עם אשת פוטיפר שכתב במדרש ואין איש כו'. נראה שהי' נסיון גדול מאוד. ויש ב' מיני נסיונות אחד שיכול האדם לגבור בכחו. ויש נסיון עצום מזה שאין באפשרי לגבור כלל. רק ע"י רצון ולב אמת וצדק שיש להצדיק. זוכה שיקחו ממנו הבחירה שיצא מהנסיון. ופי' שיסייענו משמים. וזה שכ' וימאן ויאמר הן אדוני כו'. וכ' במ"א פי' זה שנתן הקב"ה הבחירה לאדם בכל מעשה אשר ירצה לעשות. רק אחת מבקש השי"ת מאדם אשר יזכור בעול מלכותו ית'. ושידע שהכל מאתו. וצריך עכ"פ האדם לשמור זאת. והבן אלה הדברים בדברי יוסף הצדיק ולא חשך כו' כי אם אותך כו' וד"ל. ועי"ז זכה יוסף הצדיק לצאת מהבחירה ע"י שזכר שגם הבחירה נתן הקב"ה. ושאין זה יושר לעבור על רצונו ית'. לכן אף כי לא הי' יכול לגבור בכחו ע"י המרירות שהי' לו ע"ז הוציאו הקב"ה מהנסיון. וזה הי' הכנה לכל הגליות. כי גלות מצרים הוא כלל כל הגליות. ועיקר הגלות הוא תוס' הבחירה כי אם לא הי' הבחירה כלל לאדם הי' ממש בן חורין. ולכן כשזוכין לצאת מהבחירה הוא גאולה שלימה. והבן:


תרל"ז

ב"ה במדרש בזעקך יצילוך קבוציך כו' כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו ואלופיו כו' כולם ישא רוח כו'. פירוש אף כי הכתוב נאמר בתוכחת ישראל. רק עיקר המכוון שהכל תלוי בכח הכינוס כמאמר חכמים כנסי' שהיא לשם שמים סופה להתקיים. והנה עשו הרשע היה אצל אביו כל השנים הללו. ויעקב הי' מפוזר במקומות נכרים. עכ"ז בסוף כתיב בעשו וילך אל ארץ. וביעקב כתיב וישב כו'. כי חכמים הגידו פיזור יפה לרשעים וכינוס לצדיקים טוב להם וטוב לעולם כו'. פי' כי כל מה שביטל עצמו עשו הרשע לאביו לא הי' באמת רק הכינוס הי' כדי שיוכל אח"כ לפשט עצמו. כי כל ביטול שלהם לגרמייהו. ולכן אין סופו מתקיים. ויעקב אע"ה כל הימים שהי' מפוזר הי' כל המכוון כדי לבוא אל הכינוס ולקרב גם כל ההארות שהוציא מכל המקומות לקרב הכל אל הקדושה. ולכן הצליח וסופו מתקיים. וז"ש בתוכחות בזעקך יצילוך קבוציך. פי' שאין הכינוס לשם שמים כראוי. לכן אין בו כח להציל. ולא הועיל לעשו גם הביטול כיון שלא הי' לשם שמים כנ"ל. וביעקב נתקיים מ"ש בצדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה. וכן זה נוהג בכל איש ישראל שהוא ענין ימי המעשה שהוא הפיזור במלאכות שונות. ובשבת מתאחדין ברזא דאחד. ואם בימי המעשה זוכרין בבחי' השבת אף שטרודין במשא ומתן וכדומה. עכ"ז צריכין להתגעגע לבוא למנוחת השבת ואז זוכין בשבת לקרב הכל אל הקדושה. וממילא כל הפסולת נדחה. דכתיב בית יעקב אש. יוסף להבה. עשו לקש. כי יעקב הוא למעלה מהטבע והוא אש. אבל כחו של יוסף להתפשט האש. לקרב כל הסבובים שהוא ענין להבה. כח התפשטות של האש. ועי"ז נעשה בית עשו לקש. כי כל כח הרשעים הוא הניצוצות קדושות שנמצא בהם וכשהצדיק מוציא את בלעם מפיהם נשארו קש. וז"ש במדרש ראה כת של כלבים וישב לו ביניהם. כלומר שהוציא כל החיות שנמצא בהם. וממילא וילך אל ארץ. ישא רוח יקח הבל. כמוץ אשר תדפנו רוח:

וברש"י ממדרש תנחומא משל למרגליות שנפלה בין החול וכו'. וקשה בשלמא בדורות שמנח עד אברהם שייך כן. שצריך הכתוב לייחסן שמהם בא אברהם. אבל היחוס של אלופי עשו הם אחר שכבר נולד יעקב ולמה מייחסן הכתוב. אך הפי' כנ"ל שיעקב בא אל השלימות על ידיהם. ומקודם כתיב אלה המלכים כו'. ואח"כ וישב יעקב. כי באמת אין לסט"א כח רק מצד זה שע"י שיגבור הצדיק נגדם יעלה בתוספות מעלה. וז"ש ולאום מלאום יאמץ. כי מאין לעשו כח והתאמצות. רק מצד זה שע"י כחו יתוקן צד הקדושה ביותר תוקף ועוז. לכן מיעקב יש התאמצות כח גם לעשו. והבן. אך בעת שליטת סט"א אין זה ניכר. וכמ"ש במד' שהקש מתפאר עצמו בשבילי נזרע השדה. וכשנתברר האמת ונגמר החטה בשלימות. אז נשאר הקש לפני רוח. ובאמת הקש הוא שומר אל החטה רק שכל זה נתברר אחר הדישה וגמר החיטים בשלימות כנ"ל:

וישמע ראובן ויצילהו מידם. הנה ראובן עשה מצוה בכוונת אמת. ואח"כ ראה שאין יוסף בבור. וסבר ח"ו שנעשה מעצתו איבוד ליוסף. אבל השי"ת העיד כי באמת הצילו מן המות. כי לולי עצת ראובן הי' נהרג בידם. והרי זה בא ללמד על כל כונת אמת שאדם חפץ לעשות מצוה. הגם כי נראה לו שלא נתקיים בידו. בטח נעשה ממנו דבר:

בפסוק לא נזכר ששנאת האחים היה בעבור הדיבה. רק ויראו כי אותו אהב כו' וישנאו. וקרוב הדבר כי יעקב לא הגיד להם שיוסף הביא דבתם רעה כו'. אמנם נראה כי טעם ויבא יוסף כו' דבתם רעה היא סיבה. שלכך נצרך יוסף להיות נמכר למצרים כי היו ח"ו נדחין השבטים אם הי' יוסף אצל אביהם והי' מעלה דבתם רעה. וביאור הענין כי הצדיק מעלה לפני הבורא ית' את מעשים טובים של בני ישראל אבל עדיין יוסף לא הי' בשלימות עד אחר הנסיון ואז נקרא יוסף הצדיק ומעלה רק מעשיהם הטובים ולכן אח"כ היו כולם ביחד אצל אביהם. אבל מקודם שהי' מעלה דבתם רעה הי' מוכרח לירד למצרים. ומה שנתכנה החטא אל השבטים כי אם היו כולם מתוקנים כראוי ולא הי' חשש במה שיעלה כל מעשיהם לאביו לא הי' נצרך לירד למצרים. נמצא שהם היו סיבה לירידתו למצרים כנ"ל:

במדרש וימאן ויאמר כו'. דרכו של הקב"ה לבחור מאוהבי בית אבא לעולה כו'. קשה שהמדרש מחפש טעמים רחוקים כאלה על אשר מיאן לחטוא. רק באמת תגבורת הצדיקים על היצה"ר כענין בטל רצונך. וכאשר חכמים הגידו אשר יאמר האדם אפשי בבשר חזיר ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי. אבל להיות ממאן בדבר עבירה הוא תימה. ולכן אומר שיוסף מצא לו עצה איך לגרש כל התאוה עד שמיאן בה. מצד שחשב הרי הוא מוכן ודאי למסור נפשו בעבור הקב"ה. שכן כל איש ישראל מוכן למסור נפשו בג' עבירות שמחוייבין למות עליהם. והלא אם יצוה הבורא שיעלהו לעולה היה מרוצה וא"כ איך ישמע לעצת היצה"ר בדבר באין בו סכנת נפשות. ואמת כי חשבון זה מסייע לכל איש ישראל להצילו מדבר עבירה. בהזכרו אשר הוא מוכן למסור נפשו בעבור ציווי הבורא:

יש להתבונן במה שסיבב הקב"ה אחר שעמד בנסיון העצום הזה. אשר חכמים הגידו כי הי' גדול מנסיוני האבות ע"ש. ואח"כ נתנו אדונו בבית האסירים. ונאמר בזה כי השי"ת מסבב כשצריך להעניש לצדיק יהי' העונש בשעה אשר זכותו רב מאוד. כאשר מצינו שדן בני ישראל ביום בשעה שעושין מצות ע"ש במדרש על פסוק ידין לאומים במישרים. עוד נראה כי באמת המאסר הי' עונש על הדיבה כמ"ש חז"ל אמנם אחר שבא לנסיון הזה והוצרך להתגבר עצמו מאוד עד שבא ליסוד מעשיו הטובים. והעמיד עצמו למדריגתו הטובה המיוחדת אליו. אז נתעורר ביותר החטא הראשון כמאמר שמדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. לכן אז נענש על חטא הקודם. וכן בכל אדם כפי מה שמתקן עצמו צריך אח"כ לתקן מעשיו הראשונים. ומזה יקח אדם ק"ו שלא לבוא ח"ו לידי גבהות בעשות אחת ממצות ה' כראוי רק יפול עליו יותר פחד בהיותו מיישר עצמו לבל יתעורר עליו עונש ממעשיו הקודמים כנ"ל:


תרל"ח

ב"ה לשבת חנוכה וישב יעקב בארץ מגורי אביו כו' במדרש בזעקך כו' כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו כו'. אמת הדבר כי אדם נברא בעוה"ז לתקן עולם הפירוד לכן צריך להיות פיזור הנפש בכל עניני העולם שבאמצעות האדם יתוקן הכל. אמנם סוף התיקון לא יוכל להיות רק ע"י ביטול להשורש והוא בחי' תשובה ששב לשורשו ומתאונן על שהוצרך להתרחק ממקום קדוש להיות עוסק בדברי' נפרדים. ובכח התשובה יוכל לתקן הכל. אמת הדבר כי גם הכינוס והביטול בא ע"י יגיעה מקודם. וע"ז נאמר יגעתי ומצאתי והוא יגיעת האדם בימי המעשה. עי"ז זוכה אח"כ בשבת יום מנוחה. מתנה טובה כו'. ומציאות מנוחה זו ע"י היגיעה הקודמת. ומכל אלה הדברים הי' עבודת אבינו יעקב בצאתו לחו"ל. ואח"כ וישב וכו' מגורי אביו הוא הביטול להשורש כנ"ל. וז"ש אלה תולדות יעקב יוסף כי היגיעה בתורה הוא בחי' יעקב. ואם הוא בחמת כמ"ש תתן אמת ליעקב בא עי"ז לבחי' יוסף שהוא הכינוס. ונקרא יוסף כי בהתאספות והתקשרות כל הכחות להיות אחד נתוסף כח וחיות מהשורש והוא בחי' השבת דמתיחדין ברזא דאחד:

קבעום ועשאום י"ט בהלל והודאה. כתבנו במ"א כי ע"י הלל והודאה עשאו הימים טובים הללו. וביאור הענין. דכתיב נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט כו' פי' הקב"ה עושה נסים לבנ"י כדי להגביה אותם להוציאם מהטבע. וצריך להיות שע"י הנס שהקב"ה משנה הטבע בעבורינו. כן צריך האדם לעורר נפשו לצאת מהטבע. וזהו להתנוסס. ואז כשנעשה כן בכלל ישראל אז נשאר מזה הנס לדורות שיש נס במקרה ויש נס קבוע השייך לנפשות ישראל. וזה הסימן ע"י שנתרומם נפשות בני ישראל למסור נפשם בעבור האמת. וזהו להתנוסס מפני קושט. אז הוא סלה שנשאר הנם קבוע לעולם. עוד מפני קושט שזה תכשיט וקישוט בנ"י בהראותם כי הם מוכנים אל הנסים. באשר הם נמשכין אחר הנס לצאת מן הטבע. כענין משכני אחריך נרוצה. וזהו קבעום בהלל והודאה כנ"ל:


תרל"ט

ב"ה במדרש בזעקך כו' כינוסו וכינוס בניו כו'. דהנה ביעקב כתיב שנולדו לו הבנים בפדן ארם. ולבסוף וישב יעקב כו'. ובעשו נולדו לו האלופים בארץ כנען. ואח"כ כתיב וילך אל ארץ מפני יעקב. כי הכל הולך אחר החיתום והגמר. וכל הכח של עשו ואשר נתיירא יעקב ממנו הכל היה בהיותו בדרך קודם שחזר לא"י למקום שורשו. ואח"כ כשכינס עצמו ובניו ממילא ברח לו עשו מפניו. כדכתיב וילך כו' מפני יעקב אחיו. פי' פני הוא הארה הפנימיות שנתגלה כחו של יעקב אש. ממילא נעשה בית עשו לקש כי הא בהא תליא. וז"ש בזעקך יצילוך קבוציך. פי' הסימן של אמת הוא כשיכול אדם לבוא אל האחדות ונשאר דבוק בשורש האחדות. אז ניצול הוא מכל דבר רע. וכמו בשבת שבנ"י מתאחדין ברזא דאחד אז יתפרדו כל פועלי און. והרשעים להיפוך מתפרדין לבסוף וא"י להיות נשאר בהאחדות כנ"ל כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. ויעקב אבינו בכל תהלוכותיו עד עתה הי' להמשיך כל הניצוצות שנמצאו בלבן ובעשו. לכן אחר שכתוב האלופי עשו כתיב וישב ופרש"י במשל המרגליות שנפל בין החול כו'. ויעקב הבין וראה שבודאי נמצא שם מרגליות והרבה לטרוח ללחום מלחמות ה' והוציאן משם. לכן כתיב אח"כ וישב יעקב כו' [וישב לשון תשובה. מגורי אביו כ' במד' לשון גרים ע"ש]:


תר"מ

ב"ה בקיצור במדרש כינוסו וכינוס בניו כו'. דבעשו כתיב וילך אל ארץ מפני יעקב. כי הוא הי' כל הזמן אצל אביו. אעפ"כ הי' דרך שסופו קוצים. והצדיקים הולכים בדרך שסופו מישור. ויעקב אע"ה הכין עצמו לקבל הגלות כמ"ש בזוה"ק מגורי לשון יראה ופחד. שהגם שהיה בפחד מקיום שט"ח גר יהי' זרעך. אעפ"כ צדיק ככפיר יבטח. וישב יעקב כו' מגורי אביו שנתישב (עצמו) באותו הפחד בעצמו כמ"ש בשם הבעש"ט ע"פ מן המיצר קראתי כי הבורח בעת צרה הוא כאשה עוברה שכל מקום שבורחת העיבור עמה. כן כל עצב שצריך להיות נולד תולדות מזה כמ"ש בכל עצב יהי' מותר. א"צ לסלק עצמו מזה רק למצוא העזר והתולדות תוך המיצר. ז"ש וישב כו' וכתיב אח"כ אלה תולדות יעקב כו'. והוא ללמד לכל בנ"י שלעולם נמצא הרפואה תוך המכה. וע"י הכינוס שמאספין כל הכחות אל הפנימיות אז אמת מארץ תצמח. ואח"כ רואין כי כולם ישא רוח כו' הבל כנ"ל:

במדרש וישבו לאכל לחם להאכיל כו' עבירתן של שבטים כו' תקוה לעולם כו'. כי חלילה להבין כפשוטו שהיו חוטאים ח"ו. וגם מה שאמרו חכמים ז"ל כי כל הגלות עי"ז החטא. ומי לא יבין כי אין הדברים כפשטן. והלא ידוע כי אדרבא כל קיום בני ישראל בגלות וקיום כל העולם בזכות השבטים כידוע. אבל בודאי השבטים הכינו דרך בעבורינו. והם ידעו והבינו כי לא נוכל להיות נמשך בהנהגה עליונה ורמה של יוסף הצדיק שנקרא נזיר אחיו. לכן כיון שמכרוהו ישבו הם במקומו והכינו דרך במדריגה תחתונה קצת ממדרגות יוסף הצדיק שנוכל למצוא דרך זה גם בתוך הגלות. אמנם הכתוב מיחס להם לחטא כי היה להם להפליא מעשיהם למצוא דרך לתולדותיהם גם לפי הנהגה עליונה של יוסף הצדיק כי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה והן שמים לא זכו בעיניו לכן מיחס להם החטא כאלו כל הגלות הי' על ידיהם. אבל ודאי באופן זה שהי'. הי' המעשה זו תקוה לנו בגלות כדברי המדרש הנ"ל:

בפסוק ויהי ה' את יוסף כו' בבית אדוניו המצרי כו'. במדרש מצליח קפוז. הענין הוא שכל איש ישראל בפרט הצדיק בכל מקום שהולך. הפנימיות שלו הולך עמו. אך בודאי בגלות אין החיות מסודר במקומו כראוי רק לעתים ידועות יכולין להחזיק עצמו בההארות שמתגלות להצדיק ולכל בני ישראל שנאמר ועמך כולם צדיקים. לכן במצרים כתיב ויהי ה' כו' ויהי בבית אדוניו הוא בשינוים בתערובות. לפעמים נגלה. ולפעמים נכסה ע"י הסתרות הסט"א וטומאת המקומות. לכן כתיב אחר הנסיון בבית הסוהר פעם ב' ויהי ה' את יוסף כי בינתים נפסק ההארה כנ"ל. וזה שאמר קפוז כמו מסכסך. קופץ ממקום למקום. שאין הקדושה מיושבת בסידור ובקביעות בגלות. אבל עכ"ז יש הארות מסותרות גם בגלות לבני ישראל שע"ז אמרו נחלה בלי מצרים אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת כו':


תרמ"א

ב"ה במדרש בזעקך כו' כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו כו'. הענין הוא עפ"י המשנה כל כנסי' שהיא לשם שמים סופה להתקיים כו'. כי ראינו עשו ישב אצל אביו בארץ כנען ובסוף וילך אל ארץ כו'. כיון שלא הי' כוונתו לשם שמים. ויעקב אע"ה שהי' כל הימים האלו מפוזר ונרדף. ובסוף נתישב במקומו. כיון שכל הילוך שלו הי' כדי לבוא לישוב זה לבסוף. ומצינו עוד. מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים. היינו שהרצון לשם שמים עושה במחלוקת טובה יותר מהכנסי' שאינה לשם שמים כנ"ל לכן אף שנראה שיעקב נתקוטט עם עשו ולבן. מ"מ מהסוף רואין שהיה כוונתו לש"ש בלבד. וז"ש הנביא בזעקך יצילוך כו' שהוא בתוך התוכחות. לומר שהכל תלוי בהמכוון. כי באמת נמצא העזר בכל מקום. בפרט בבנ"י כמ"ש ממנו פנה ממנו יתד. רק שצריך להיות המבוקש והכינוס כראוי אל האמת. וכשנמצא ישועה ע"י הקיבוץ הוא סימן שהמכוון לשם שמים. וז"ש בזעקך יצילוך קבוציך. בארץ מגורי אביו הוא הדביקות עד ההתחלה והשורש וזהו ענין השבת כמ"ש במ"א רמז וישב יעקב בחי' השבת שבא אחר ימי המעשה אם הם פונים ליום השבת כנ"ל אז הוא כנסי' לשם שמים. ופירוש כינוס בניו הוא על כל דורות האחרונים ג"כ. כי כל מעשה האבות היו עושין לדורות עולם. ואמת כי זה תלוי בזה. כמו שהיו מעלין מעשיהם עד שורש העליון וההתחלה. כן היו מקשרין עד סוף כל הדורות. לכן נקראו אבות שהם קיום הבנים. וגם זה אמת כי כמו שכחן של בנ"י מאבות כן זכות כל דורות בני ישראל הלכו עם האבות. וז"ש כינוסו וכינוס בניו הצילו כו'. לכן נעשה מכל מעשיהם תורה שהכל דרך ולימוד לבנ"י. וכל המקומות שעברו בנ"י אח"כ הי' הכל בשורש האבות קצת מזה. ובמדרש לא שלותי מלבן ולא שקטתי מעשו ולא נחתי מדינה ויבא רוגז של יוסף. הם בחי' הד' מלכיות שעברו בנ"י אח"כ עד היום. והענין שיש ג' עבירות שצריכין למסור נפשו עליהם ע"ז וש"ד וג"ע. לבן ע"ז. עשו רציחה. צרות דינה ג"ע. אח"כ רוגזו של יוסף הוא לשה"ר ושנאת חנם ששקול נגד ג' העבירות ולכן הי' זה צער קשה יותר מכולם. ויש כמה פרשיות מענין זה. כמו כן שנאת חנם האריך גלותינו המר עתה יותר מכל המלכיות. ולכן בודאי נמצאו בפרשיות אלו כחות ועצות. וע"י העסק עצמו בלימוד פרשיות אלו הוא מפתח לגאולה כנ"ל. ואיתא כי אורך הגלות על ענין מכירת יוסף ע"ש בזוה"ח. ויש להבין היעלה על הדעת כי אנחנו נענשים בעבור השבטים ח"ו. הלא נודע כי כל קיום שלנו בזכות האבות והשבטים שהם עדות לישראל. רק הפי' ששנאת חנם שלנו עשה פגם גם בשורש השבטים. ובלי ספק אין אנו מבינים שנאה שהי' ביניהם. כי נעשה מכל מעשיהם תורה. ורק בנו יש שנאת חנם ממש. ואז בשורש הי' מעין חטא זה. לכן אנחנו עונותיהם סבלנו. ועמ"ש פ' דברים בשנה הקודמת:

במדרש בחבלי אדם אמשכם כו'. כי היה ירידת אבותינו למצרים בסיבת יוסף. והענין הוא כי כל מחשבותיו ית' אלינו. כי רצה השי"ת להיות התחלת הגלות בזמן השבטים. כדי שיהי' הכנה לגאולה כמ"ש כבר בפסוק ואוהבי שחרו מוסר ע"ש פ' שמות. אכן לא היה בכח מצרים לשלוט על השבטים בפרט על יעקב אבינו הקדוש. לכן הי' מוכרח להיות סיבה זו שימכרו השבטים את יוסף ובכחם התחיל הירידה למצרים. וגם ע"י שהי' יוסף הצדיק הגורם הי' זה עצמו מפתח לגאולה בצדקתו של יוסף:


תרמ"ב

ב"ה בקיצור במדרש כינוסו וכינוס בניו הצילו. עפ"י הפסוק בזעקך יצילוך קבוציך. כי כל זמן שהיה בעשו קצת נצוצי קדושה הי' לו כח לרדוף. וכן כל הרדיפות של האדם כדי להוציא השייך לו. וע"י שכינס הוא ובניו. והוציאו מהם כל הכח. ממילא וילך אל ארץ. כי נשאר קש ומוץ בלבד שידפנו רוח. וז"ש וישב כו' כת של כלבים וישב לו ביניהם והוציא בלעם מתוך פיהם. וזה ענין מאלמים אלומים בתוך השדה. עשו איש שדה כנ"ל. וז"ש בזעקך יצילוך קבוציך הוא הנקודה שנמצא בזאת הצרה השייכה לאדם. וכשמקבץ זאת נושע:

בפסוק ויקחוהו וישליכו כו'. לכאורה ויקחוהו מיותר. וי"ל שלקחו להם בחי' יוסף ורצו למלא את מקומו כמ"ש במדרש וישבו לאכל להאכיל לחם. כי יוסף הוא המשביר. והם מיאנו בשררת יוסף. ובודאי הי' מיוחד יוסף הצדיק לעלות במדריגה רמה אח"כ כנודע. ומקומו הראשון נשאר אצלם כמ"ש בזוה"ק כי בנימין מילא מקומו. כי לא היו יכולין להתמשך אחר הנהגה עליונה שלו כמ"ש ויבא דבתם. וכתיב ולא יכלו דברו כמ"ש במ"א מזה. ולכן ע"י שהעלה יוסף אח"כ. הי' צריך נסיון מקודם כמ"ש ז"ל אין הקב"ה מעלה לאדם עד שמנסהו. והי' ירידה שצורך עלי':


תרמ"ג

ב"ה וישב יעקב בארץ מגורי אביו פירש בזוה"ק מלשון יראה כו'. כי הנה חכמים הגידו כי האבות היו כל אחד ענין מיוחד אברהם בחי' אהבה וחסד. ויצחק בחי' יראה ודין. ויעקב אע"ה הי' כלול מב' הבחי'. לכן נאמר כי עד עתה הי' תהלוכות יעקב בבחי' אהבת חסד ולכן הי' בבחי' הליכה כמ"ש באברהם לך לך כו'. כי התפשטות הקדושה לקרב רחוקים הוא בבחי' אהבה וחסד לפנים משורת הדין גם בבחי' אהבה יכולין לקרב רחוקים כמ"ש ואהבת את ה' שיהי' ש"ש מתאהב על ידך. אבל יצחק אע"ה שהי' יראה ופחד נאמר לו אל תרד מצרימה כו'. ובעוד שהי' ליעקב רדיפת עשו הי' מתדבק בבחי' אברהם. ועתה התחיל להיות בבחי' מגורי אביו. ואפשר לכן קפץ עליו רוגזו של יוסף כמ"ש כבר כי בחי' הדין א"א לגמור בשלימות רק להיות מוכן לזה ולבסוף צריכין להשתתפות מדה"ר:

במדרש כי אנכי ידעתי את המחשבות כו' כולם עסוקין בשקן ותעניתן כו'. והקב"ה הי' עסוק לברוא אורו של משיח. הענין הוא דאיתא משיח בא בהיסח הדעת. פי' שגאולה אחרונה היא בישועת השי"ת בלי השגת שכל אנושי. וכמו כן לידת משיח הי' בהיסח הדעת שהיו כולם טרודים בצערם. ויש להבין כי בודאי כל מחלוקת של השבטים הי' לשם שמים לכן נתקיים שיש משיח בן יוסף ובן דוד. וכל אחד הי' תופס לפי דעתו כי המלכות מגיע ליהודה או ליוסף. וכולם כיוונו לשמים. אלו ואלו דברי אלקים חיים. וצריך להיות ב' הבחי'. משיח בן יוסף המתחיל ובן דוד הגומר. ולכן הי' הסדר כן שמקודם נכסה מהם יוסף הצדיק ואז נולד משיח בן דוד. והקב"ה יודע המחשבות ראה דעת כולם למצוא האמת. ונפלו במבוכה בדבר שאין ביכולת בני אדם לקיים בפועל בשלימות. וצירף הקב"ה מחשבה טובה שלהם וברא אורו של משיח. ויש לנו להבין כי השבטים הם עמודי עולם. כמו שיש ג' אבות ובחינותיהם מקיימים העולם. כן בחי' י"ב שבטים. וע"ז נתקן י"ב ברכות אמצעיות בתפלת שמ"ע. האבות הם בחי' סידור שבחו של הקב"ה. והשבטים הבקשות. וכל אלה המה דברים מיוחדים שמתחדשין בכל יום. כי אין הדברים מקרה רק הם עמודים שהכל עומד עליהם. והקב"ה וב"ש פותח בכל יום אלה הדרכים והשערים שער סליחה ורפואה ותשובה ופרנסה כו'. לכן נתקן ברכה בסוף כל בקשה ואם הי' בקשה בלבד מה ענין הברכה רק שיש להאמין כי בכל יום נותן הקב"ה אלה הברכות לעולם רק בכח בנ"י לעורר אלה הדרכים. והנה יהודה בחי' שמע קולינו. כמ"ש שמע ה' קול יהודה והיא בחי' דוד המע"ה נעים זמירות ישראל. ובחי' יוסף הוא משלו נותן לו. אבל באמת בכלל ישראל המלכות ליהודה. כי בסוף הכל צריכין לסייעתא דשמיא. וענין זה נוהג בפרט כל איש ישראל ג"כ כמ"ש רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום. פי' בודאי האדם צריך לחשב דרכו בכל המדות שיוכל להיות נעזר לעבודת השי"ת. אבל בסוף הקב"ה עוזרו. וע"י כל המחשבות שהם לשם שמים מתקיים בסוף עצת ה'. וז"ש אנכי ידעתי כו' המחשבות. ויעקב אבינו ע"ה ובניו הי' כל מחשבותם לשם שמים בלבד. וכשהגיעו לתהום שאין בכח אדם לילך עוד. אז צירף הקב"ה עמהם ונתן כחו. ועוד נתבאר במ"א תשלום ענין זה המחלוקת של יוסף ויהודה:


תרמ"ד

ב"ה וישב יעקב ברש"י ובמדרש משל המרגליות שנפלה בין החול. והענין הוא שע"י הרדיפות שהי' לו מעשו בא לכלל ישוב ולכן הוצרך לחשוב אלופי עשו שמזה בא השלימות ליעקב כענין לאום מלאום יאמץ. ובזוה"ק רבות רעות צדיק לצדיק לא נאמר כו'. פי' שע"י הרבות רעות נעשה ונגמר הצדיק כמ"ש עוד שם טוב ילד מסכן וחכם. פי' שע"י שהוא מסכן ויש לו רדיפות רבות עי"ז הוא תמיד ילד בהתחדשות ונעשה חכם. וכמו כן להיפך מלך זקן שאין עליו שום עול ועי"ז נופל לזקנה ונעשה כסיל. ויעקב אע"ה הי' לו רדיפות תמיד. ומצינו בפרשת ויצא כתב רש"י בשביל שהפסיק בפרשתו כו' ע"ש. ופרשנו שם שעשו הרגיש ביציאתו ועיכב לו הדרך והוצרך יעקב לשית עצה לתקן הדרך. לכן כתיב שנית ויצא ע"ש. וכמו כן כאן כ' מקודם ויבוא אל יצחק אביו. ובתוך כך הפסיק בפרשתו של עשו. והוצרך יעקב לתחבולות עד שנתישב במקומו. ועשו כתיב בי' וילך אל ארץ. שמתחלה ישב ולבסוף נתקיים בו הפיזור. אבל בצדיק תחלתו יסורין וסופו שלוה לכן מקודם הי' מטולטל ועתה כתיב וישב.. [ויעקב אבינו בכל הנסיעות לקט הנצוצות קדושות מכל המקומות. וכמו כן עשו שישב כל השנים הללו בארץ ישראל הוציא כל הפסולת. וכל אחד לקח השייך לו]:

בפסוק וישראל אהב כו' כי ב"ז הוא לו ועשה לו כתונת פסים. לא מצינו בפסוק שיהי' שנאת השבטים ע"י הכתונת. רק משום כי אותו אהב. וי"ל הפי' דידוע שאב ואם מושכין לבוש להבן עפ"י מחשבותם בקדושה בעת הזיוג. וז"ש שבן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים שהוא מלבוש יקר. ועי"ז אהב אותו. ועשה הוא כמו הנפש אשר עשו כדכ' בזוה"ק כי מעשה ידיו של אדם הוא הנפשות. ועשה לשון עבר [כי בן זקונים אעפ"י שהי' רק איזה שנים אחר לידת שאר השבטים רק שהמשיך לו נשמה מעלמא עתיקא]:

בפסוק והוא נער שעשה מעשה נערות ממשמש בעיניו מסלסל בשערו. ואמר אמו"ז ז"ל מי פתי יאמין שיהיו הדברים כפשטן. רק שזה נחשב לצדיק כיוסף מעשה נערות מה שיהי' עוסק ליישר תנועותיו ומדותיו כו'. ולהוסיף ביאור על דבריו ז"ל כי יש צדיק תחתון וצדיק עליון ובודאי כן דרך הצדיק לתקן מקודם כל הגוף ועדיין הוא בבחי' נער. ואח"כ בא לתקן השורש הוא בחי' זקנה כמ"ש נער הייתי גם זקנתי כו'. וכל זמן שהי' יוסף בבחי' צדיק התחתון הי' מוציא דבה על אחיו והי' מקנטרם בדברים. ואח"כ כשנתעלה להיות צדיק עליון וכל עסקיו הי' בשמים ושם ראה זכותן של השבטים. שכשהצדיק מתעלה ורואה מעלות בני ישראל הוא מלמד עליהם זכות ומושיע להם בכח עליון. ובאמת הצדיק הוא בחי' שבת. ואיתא שת"ח נקרא תמיד שבת. אך בימי המעשה הוא על ידי תיקון הגוף בחי' והוא נער כנ"ל. ובש"ק הוא בחי' הנשמה והוא בחי' הזקנה:

בפסוק וימאן ויאמר אל אשת אדוניו כו'. פי' בתחלה מיאן בעבירה בלי טעם רק כמ"ש חז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר. רק מה אעשה אבי שבשמים גזר עלי. ואמת שע"י יראת שמים זה זוכין אח"כ למצוא טעמים לבחור בטוב ולמאוס ברע. לכן ע"י וימאן בא לנתינת טעם. כי החכמה של האדם הבל. ויש בו כמה טעותים. אבל החכמה והדעת שבא ע"י יראת שמים היא האמת. וז"ש חז"ל כל שיראת חטאו קודמת כו' חכמתו מתקיימת. וכ' הן יראת ה' היא חכמה פי' החכמה הבאה בכח היראה. ויתכן לומר ויאמר אל אשת אדוניו שכל הטעם הי' רק להמשיך גם אותה. ואפשר זה שאמרו חז"ל שכוונתה היה לשם שמים זה נעשה לבסוף ע"י המשא ומתן שהי' ביניהם. ובדברים אלו נצנצה בה הרהורי קדושה אם כי מקודם היתה מרשעת ממש:


תרמ"ה

ב"ה במדרש בזעקך יצילוך כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו ואלופיו. פי' בכל עת שהסט"א רודפת אחר הצדיק. הוא שיש בה איזה נצוצות שצריך הצדיק להוציא בלעו מתוך פיהם וכשמקבץ אותן הנצוצות קדושות שנמצא בם באה הישועה. וכ"כ והרשעים כים נגרש כו' השקט לא יוכל. שנמצא בהם מעורב קצת חיות. כמ"ש מימיו רפש וטיט. ולכן מה שרדף עשו ואלופיו אחר יעקב בעוד שהיה בו נצוצי אש. וכאשר כינס יעקב ובניו השייך להם. נתקיים בית יעקב אש יוסף להבה עשו לקש. פי' זה תלוי בזה כאשר כל התלהבות בא ליעקב ויוסף. ממילא בית עשו לקש. ובכל מקום יש תערובות. וצריך בירור. ואח"כ הסט"א נפרדת כמ"ש כולם ישא כו' הבל. וכתיב וילך כו'. והחוסה בי ינחל ארץ. והוא מנוחת השבת הבא אחר ימי המעשה. וזה רמז הפ' מאלמים אלומים תוך השדה מקום שצריך בירור כמ"ש בעשו איש שדה. קמה אלומתי וגם נצבה הוא השבת בחי' יוסף. תסובינה אלמותיכם ותשתחוין לאלומתי כי כל ימי המעשה צריכין להתבטל להשבת. והנה פי' כינוס בניו הוא על כל זרע ישראל שיעקב אע"ה לקט כל הניצוצות השייכים לכל תולדותיו. כי גם עשו רדף עם כל הכחות שלו כמ"ש בפרשה הקודמת אלה המלכים והאלופים עמלק מגדיאל שהם עד סוף הדורות. [ולא הי' ליעקב מנוחה עד שכינס גם הכוחות השייכים לתולדותיו. ורמז לדבר וישב כו' וסמוך לו אלה תולדות. לומר שע"י התולדות בא למנוחה. ויתכן עוד לומר כי באמת רצה אז לתקן עד תיקון השלם שיהי' בזמן הגאולה. ולכן קפץ עליו רוגזו של יוסף כי לא הי' עוד הזמן לתיקון הכולל כאשר שמעתי ממו"ז ז"ל באמרם ביקש לישב בשלוה]:


תרמ"ו

ב"ה במדרש בפסוק וישבו לאכל לחם עבירתן של שבטים תקוה לעולם זכורה לעולם כו' להאכיל לחם ע"ש. מגיד המדרש כי כל מחלוקת השבטים הי' לתיקון העולם. דאיתא במדרש ביקש יעקב לישב בשלוה כו' פי' מו"ז ז"ל כי הצדיקים מבקשים להיות גם בעוה"ז נגלה הארה האמיתית כו'. והענין הוא כי השבטים הם עמודי עולם כמ"ש במ"א כענין הים עומד על שנים עשר בקר. והם י"ב חדשי השנה. והיינו שהמה פותחים שערי השפעה לדברים הצריכים בעולם. ואם כי יוסף היה צדיק יסוד עולם. אכן יש צדיק שכל מגמתו לשמים בלבד. ויש צדיקים שממשיכין שפע לעוה"ז וזה נק' ישיבה. ויוסף הצדיק הי' [מעלמא דדכורא והוא] בחי' עמידה כמ"ש קמה אלומתי וגם נצבה. דאיתא כל כנסי' שהיא לש"ש סופה להתקיים. והגם כי גם השבטים הי' כוונתם לש"ש. אבל יש בזה מדריגות. וכוונת יוסף הי' לשמים בלבד כנ"ל. וז"ש מאלמים אלומים. כי יודע הי' שכולם כונסין לש"ש. אך הוא למעלה מהם כנ"ל. וז"ש במדרש כשהצדיקים מבקשין לישב בשלוה. לישב דוקא כדכתיב וישב. והיינו בעוה"ז. אז קפץ עליו רוגזו של יוסף. כי כל עיקר קטרוג השטן על תיקון עוה"ז דוקא. והשבטים מסרו נפשם בעבור דורות השפלים כמונו עתה. כמ"ש במ"א כי ד' מלכיות יש. והג' הי' הקיום בזכות ג' אבות. ועתה יש פלוגתא אי תמה זכות אבות. וא"כ העולם קיים עתה רק על זכות השבטים כנ"ל. והד' מלכיות הם בחי' ע"ז ג"ע ש"ד. ולה"ר השקול נגד כולם. ולכן הג' אבות עמדו על הג' עבירות שהם שקולין ככל התורה ומחויבין למס"נ עליהם. ויעקב אע"ה הכולל הג' אבות עבר על כל הג' צרות אלה. והוצרך להיות עם לבן שהוא בחי' ע"ז כמ"ש נחשתי. תרפים כו'. ועשו הוא שופך דמים. וצרת דינה הוא ג"ע. ומול זה הי' הג' מלכיות. בבל ע"ז צלמא די דהבא. מדי ש"ד להשמיד להרג. יון ג"ע. ומלכות הרביעית הוא לה"ר ושנאת חנם ששקול נגד הג' עבירות כמ"ש חז"ל. ולכן אדום קשה ככל הג' מלכיות. והשבטים עם יוסף היו הכנה לגלות הזה. לכן נמצא בהם רמז מלה"ר ושנאת חנם. וז"ש במדרש כשרצית נתת בלבם לשנוא כו'. כלומר שהי' הכל מכוון בגזירת עליון. כדי שיהי' לנו קיום בגלות. הוכרח להיות נמצא בהם רמז משנאת חנם כנ"ל. כעין זה שמעתי מפי מ"ז ז"ל בשמשון הגבור לאשר הי' מוכן לתקן אות ברית קודש שנק' נזיר מן הבטן. הוכרח להיות נכשל קצת במדה זו:

בפסוק הילד איננו כו' אנה אני בא. דאיתא ראובן ראו מה בין בני לבן חמי. עשו שונא ליעקב. וראובן שניטל ממנו הבכורה וניתנה ליוסף וחפץ להצילו ע"ש. הענין הוא כי ראובן הבין האמת כי עיקר תקונו יהי' ע"י יוסף הצדיק מזה עצמו שניתן בכורה שלו ליוסף. וכן היה כי הוא נכשל בג"ע. הגם כי אמרו חז"ל ראובן לא חטא מיהו העלה עליו הכתוב כאלו חטא. ויוסף נקרא צדיק שומר הברית. וע"י שראובן הכיר האמת וביטל עצמו ליוסף. והאמין כי אין לו קיום רק ע"י יוסף. ולכן אמר הילד איננו ואני אנה כו'. ובאמת עשו אם הי' מבין כי אין לו תיקון רק ע"י שיהיה בטל ליעקב אע"ה. הי' יכול להיות לו תיקון. אבל הוא רצה דוקא להיות לו מקום בפ"ע. ולכן כל שנתגבר על יעקב הי' לו מפלה ביותר. כי באמת לא הי' לו קיום בעצמותו רק ע"י יעקב. והי' צריך להבין זאת ע"י שניטלה ממנו הבכורה וניתנה ליעקב. וזה עיקר החילוק בין רשע לצדיק. שהצדיק מאמין בה' ונמשך אחר הנהגתו ית' כמ"ש תמים תהי' עם ה' אלקיך. וכן מצינו ביוסף דכתיב ויהי בבית אדוניו המצרי. וכ"כ ויתנהו אל בית הסהר ויהי שם בבית הסהר. והכוונה שלא ביקש לעצמו תחבולות ליצא משם. כי חכם גדול הי'. וגם עשיר בשהי' בידו כל אשר לפוטיפר. ומסתמא הי' יכול להציל עצמו מבית הסהר. רק כי האמין כי מה' היא ויהי שם ברצונו. ורק בחלום השר המשקים אמר זכרתני ע"י שנדמה לו על ידי החלום כי רוצים משמים שיהי' לו גאולה עי"ז החלום כמ"ש במ"א מזה:


תרמ"ז

ב"ה במדרש וישב יעקב תני כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו כו' מה כתיב למעלה ואלה המלכים כו' דכתיב הלא אח עשו ליעקב ואוהב את יעקב כו'. דאיתא במדרש תולדות ראויה היתה רבקה להוליד י"ב שבטים. ע"ש שדורש י"ב לשונות שני גוים ושני לאומים לאום מלאום ורב יעבוד צעיר כו'. א"כ היו נכללין אלה הי"ב שבטים בשני האחים. אך עשו לא זכה להוציאם מכח אל הפועל והוצרך יעקב אבינו לקבל כל ההארות שהי' בעשו. דכתיב וימנע מרשעים אורם פי' האור שהיה בכחם לתקן ולא תיקנו כמ"ש בזוה"ק לך לך על תרח ע"ש. וכמו כן בעשו. וע"ז כתיב וזרוע רמה תשבר הוא עשו שמתגאה בירושתו. על חרבך. והידים ידי עשו. וע"י הגאות שרצה רק למלוך כמ"ש ואלה המלכים כו'. לא נשאר לו כלום. [וזה הרמז בפרשה זו לשבירת הכלים שהי' הכל הכנה שהמקום שאינו ראוי לתקן. יהי' נשבר ויבוא אחר ויתקן כנ"ל] ויעקב ובניו כנסו כל ההארות כמ"ש אלה תולדות יעקב. אלה פסל את הראשונים [כמ"ש בפרשת בראשית אלה תולדות השמים כו' אז"ל פסל תהו ובהו] ובצדיק כתיב לא ימנע טוב להולכים בתמים שע"י שהי' יעקב אבינו ע"ה איש תם הזמינו לו משמים כל טוב הגנוז במקומות אחרים ובאו אליו. וז"ש מאלמים אלומים בתוך השדה כנ"ל כמ"ש במ"א מזה:

בפסוק ותתפשהו בבגדו כו' וחז"ל אמרו ויבוא הביתה כו' אלא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו. וחלילה חלילה שעלה על דעת אותו צדיק לחטוא. אבל הענין הוא כידוע שיש בנפש אדם כמה מלבושים. ויש לבוש שיש בו אחיזה ליצה"ר כמ"ש בשער הקדושה מזה. והנה יוסף הצדיק כתיב בו ועשה לו כתונת פסים בודאי הי' זה מלבוש יקר מאד. דאיתא שלשה לא שלטה בהם יצה"ר. האבות. שהן הן המרכבה ולא הי' להם מלבוש גופני כלל. ורק כמו שעתידין להיות בעוה"ב. וזה המלבוש נתן יעקב גם ליוסף הצדיק דכתיב בן זקונים הוא לו דרשו חז"ל זיו איקונין שלו דומה לאביו. והוא הדיוקן שחקוק תחת כסה"כ. אכן כאשר נמכר למצרים כתיב מקודם ויפשיטו את יוסף כו'. כי בודאי כל נסיון הוא כשנוטלין מן האדם המדריגה המיוחדת אליו וכמו כן בכל גלות בכלל ישראל ג"כ ניטל מאתנו הציור והמלבוש שהי' מיוחד לנו בהיותינו בא"י ובמקום הקודש. וז"ש בבגדו שהוא מלבוש הגוף החיצון. אכן לפי שעה נראית לו דמות דיוקנו של אביו וכתיב ויעזוב בגדו וינס היינו שיצא מכל הלבוש הזה ונתלבש בלבוש המיוחד לו. וז"ש ואין איש שיצא מלבוש הגופני ונעשה כולו רוחני. והוא לרמז לכל העובד באמת כשהוא בעת צרה מסייעין לו מכוחות הנשמה אשר לו למעלה כמ"ש ישלח עזרך מקודש:

איתא בגמ' יוסף מחייב הרשעים הלל מחייב עניים ור"א בן חרסום העשירים ע"ש. וצריך ביאור כי היתכן שיאמרו לרשע שיהי' כיוסף הצדיק. אכן הפי' כי אלו הצדיקים הובאו לידם הנסיונות כדי להכין דרך לכל הדורות. וע"י שהקדים יוסף הצדיק לעמוד בנסיון. הוכן הדרך שיוכל כל איש ישראל ג"כ להינצל. וכמו שמצינו שכל יורדי מצרים נגדרו בעריות בזכותו. וכמו כן נשאר לכל הדורות:


תרמ"ח

ב"ה וישב יעקב כו' ובמדרש המוץ והתבן מדיינים כו' דכתיב מאלמים אלומים בתוך השדה כו' דחז"ל אמרו אברהם קראו הר ויצחק שדה ויעקב בית. והם בודאי שלשה תקונים זה אחר זה כי אברהם הי' הראשון כדכתיב ימצאהו בארץ מדבר שהי' העולם תהו. והוא הי' המתקן הראשון שמקודם צריכין לבער הרע ולהיות מוכן לקבל צורה. ואח"כ בחי' שדה כמ"ש האר"י ז"ל בתוספות שבת לכה דודי נצא השדה שבחול נק' מדבר. ובבוא הארת השבת נעשה בחי' שדה הראוי לזריעה. אכן השבת עצמו הוא בחי' בית נחלת יעקב. וג' אלו רמזם שלמה המע"ה הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה כו' אחר ובנית ביתך. והם נוהגים בכל עובד ה' שבתחלה הוא מדבר. ואח"כ כשזוכה להיות עובד ה' יש בו עוד פסולת עד שצריך לתקן העבודה להיות סולת נקי'. וכן הי' בדורות. דור המדבר. אח"כ כשנכנסו לארץ ישראל זבת חלב ודבש בחי' השדה. ואח"כ בנין בית המקדש. והנה יצחק הי' בחי' שדה ולכן הוצרך יעקב ובניו לברר התבואה מתערובת קש של עשו ואלופיו. [רמז וישב גי' שדה לפי חשבון אות ה'. י' וד'. כי בשדה נכלל שם הקדוש שד"י. ובחסרון היו"ד היא סט"א. ושדה הוא הכולל כל אלה וצריך בירור והתישבות] וכמו שיש י"א אלופים היו י"א שבטים כמ"ש אחד עשר כוכבים שהם עומדים לכלות אלופים אלו. והשבטים הם שערי הקדושה כמ"ש במ"א בפסוק זה השער לה' י"ב שערים שהיו במקדש. ויש י"א מיני הסתרות שאין מניחין לכנוס באלה השערים. ויוסף הוא השער שאין בו מגע נכרי. וכתיב קמה אלומתי וגם נצבה. והוא רמז הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה כמ"ש וזה שער השמים. וכ"כ מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה שע"י שמירת אות ברית קודש מתעלה האדם ולא יוכל לשלוט בו מגע סט"א:

במדרש נסו ואין רודף כו' ערק רשיעא ולית דרדפין לי' וצדיקים ככפיר יבטח. ובודאי זה תליא בזה. כפי בטחון הצדיק אע"פ שהרשע רודף אחריו. כדכ' במדרש ראה כת של כלבים וישב לו ביניהם. אז וילך אל ארץ. כי כל רדיפות הרשע כדי שיבוא הצדיק לבטחון האמת. ואז נסו ואין רודף. כאשר ראינו שכל זמן שברח יעקב אע"ה ממנו רדף אחריו עם ד' מאות איש. וכאשר נתיישב יעקב הלך לו אל ארץ. ובודאי כל המעשים אלו שנכתבו בתורה הם דרכים הנוהגים בכל עובד ה' שמתחלה צריכין לברוח ולמצוא תחבולות להלחם עמו. ובסוף עיקר הכל הוא לבטוח בה'. ומכל המלחמות זוכין אח"כ לבוא לבטוח בה' והי' ה' מבטחו:


תרמ"ט

ב"ה במדרש תני כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו דכתיב אלה תולדות יעקב יוסף. משמע כי רק יוסף הוא נקרא תולדות יעקב. והיינו שיש נקודה מיוסף הצדיק בכל איש ישראל כמ"ש ועמך כולם צדיקים. וכפי כח הנמצא בישראל מיוסף נקראו תולדות יעקב. והוא כינוס בניו. כמ"ש קמה אלומתי וגם נצבה. כי כל שבט הוא בחי' מיוחדת המאסף ומקבץ כל השייך לפרט שלו. ואח"כ יוסף מקבץ כל הפרטים. קמה אלומתי הוא למעלה מהתערובות. וע"ש זה נקרא יוסף שהוא לעורר התוספות שבא מלמעלה מהטבע. וזה בא כשמתאחדין לבוא לאחדות וכינוס השלימות לכן לא הי' יכול לסבול כמ"ש ויבא דבתם רעה. והוא היה כולו טוב. והשבטים הם בחי' ימי המעשה שבהם הבירור טוב מרע. ושבת קודש הוא בחי' יוסף דבו יורד נשמה יתירה. תוספות מלמעלה. קמה אלומתי. והשבטים היו מוכנים לתקן עוה"ז כדאיתא במדרש וישבו לאכל לחם להאכיל כו' דכתיב ששת ימים תלקטוהו כו' שבת לא יהי' בו. וכ' בזוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח. אלא כולא בשביעאה תליא. פי' ששבת הוא שרש כל השפע. לכן אין השפע בגשמיות ניכר בשבת. לכן לא הכירו השבטים את יוסף. וכן הי' בחי' יוסף קמה אלומתי ומ"מ הוא בעצמו אמר אנחנו מאלמים כו'. שהוא כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל. שמקודם צריכין כל השבטים לתקן ימי המעשה להיות הכנה אחר כך לשבת. וכ"כ ששת ימים תלקטוהו. ואח"כ בא השבת ומעלה כל אלה הלקוטות. ואיתא המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים כו' נחלת יעקב אביך. היינו שע"י השבת שהוא הכינוס בחי' יוסף נקרא תולדות יעקב וזוכה לנחלת יעקב אביך כנ"ל. ומ"מ עבודת השבטים הי' עצה עבור דורות השפלים כמ"ש במדרש עבירתן של השבטים תקוה הוא לעולם כו'. כי השפע הבאה בשבת קודש אין הכל מוכנים לזה והוצרכו השבטים להכין גם השפע הבאה בימי המעשה [ז"ש וישבו לאכל לחם. הלחם הבאה מעלמא דישובא לחם עוני ויוסף הוא לחם מן השמים בחי' השבת כנ"ל]:

בפסוק כדברה אל יוסף יום יום. דאיתא יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. והטעם כשהקב"ה וב"ש מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. ממילא נולד התגברות היצה"ר ג"כ. וכל המסורה על ענין זה. ברוך ה' יום יום יעמס. ואהי' שעשועים יום יום. כי רצונו ית' שבנ"י יבררו בכל יום הטוב מרע. והלא כ' בזה ג"כ יום. שהוא אור הצפון. וזוכין לו ע"י התגברות על היצה"ר. דיש ב' דרכים והם ענין רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת. שיש דרך בהתגלות האור ע"י המצות. ויש התגלות האור ע"י סור מרע. והם בחי' ערב ובוקר. ומזה יש שעשועים לפניו ית'. וב' אלו השפעות בשבת נעשין א' כמ"ש זכור ושמור בדבור אחד נאמרו הם בחי' מ"ע ומל"ת. ובש"ק הכל בקדושה שא"צ לבוא ע"י בירור התערובות. לכן בש"ק לא כתיב ערב. וכ' בפרשת המן והי' משנה על אשר ילקטו יום יום והוא כנ"ל כמ"ש שני העומר לאחד. עומר הוא מדה. וב' המדות בשבת מתיחדים כאחד. שבשבת ב' הימים אחדות אחד. מה שבכל יום צריכים לברר ב' אופנים הנ"ל. והקדושה בשבת בהתגלות. ובימי המעשה יש הסתר ומלחמות היצה"ר. ואיתא בגדים שלבשתה שחרית לא לבשתה בין הערבים. שלבשתה בין הערבים לא לבשתה ערבית כו'. ועל זה נתקן ג' מיני תפלות. מכלל שיש ג' זמנים ביום שצריכין להלחם עם הסט"א. דחז"ל אמרו עבודה שבלב זו תפלה. לעבדו בכל לבבכם כו'. והם ביצ"ט ויצה"ר כנ"ל. שהם הארות המתבררים ע"י המלחמה ומתלבשין בהסתרות כמו שרמזו שלבשתן ערבית שחרית כו'. ואיתא בכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה והוא הארות קדושות שבאין ע"י גדר ערוה בחי' סור מרע כנ"ל. ובש"ק כולו טוב ומלאך רע בע"כ עונה אמן. ודוק ותשכח:


תר"נ

ב"ה בפסוק והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה. כי כל עבודת השבטים הי' לברר תערובות טוב ורע. והוא עבודת השדה להוציא החיות שנמצא גנוז. וצריך חרישה וזריעה. וקצירה וברירה להוציא התבואה מפסולת וקש. וכמו כן הוא בפנימיות כמ"ש נירו לכם ניר. ובאמת הי' זה שורש הגלות במצרים בחומר ובלבנים כ"ע בשדה. ובשבטים הי' באופן קל יותר מאלמים אלומים בתוך השדה וכמו שהשבטים הי' התנהגותם שורש לגלות מצרים. כמו כן יוסף הי' שורש לגאולת מצרים. וז"ש קמה אלומתי וגם נצבה שהיא תכלית הבא מן העבודה. וכעין זה הוא בימי המעשה שהם ימי עבודה וצריכין בירור ובשבת יש עלי' לכל המעשה בימי עבודה. וזה קמה אלומתי. וכתיב בשבת היום לא תמצאוהו בשדה. דבחול הוא כמ"ש יגעתי ומצאתי. הוא מה שיכולין למצוא ע"י יגיעה ומלחמה עם היצה"ר להוציא נצוצי קדושה שנתערבו בפסולת. ובשבת קודש אין צריך בירור. והאמת כי השפע היורדת בימי המעשה הוא לכל העולם ולכן צריך בירור אוכל מתוך פסולת. ובש"ק השפע מיוחד רק לבנ"י והוא בקדושה וא"צ בירור. ולכן בחול בא ע"י צמצומים ומלאכים ובדרך הטבע וגשמיות. ובש"ק באחדות מהקב"ה בעצמו. והנה בפרשה הקודמת כתיב תולדות עשו בשמותם למקומותם. ונראה שכל אלו השמות היו מוכנים לעשו ותולדותיו אם היו מטיבים מעשיהם. ואח"כ נתגלגלו כל אלה ההארות ליעקב ובניו. וזה הוא מאלמים אלומים בתוך השדה כדכ' בעשו איש שדה. וכן איתא יש ששמותיהן נאים ואין מעשיהם נאים. עשו ואינו עושה כו'. כי הנה השם הוא התכלית מבוקש שנברא האדם בעבורו. וכמו דאיתא במלאך ששמו ע"ש השליחות. כמו כן אדם שנשתלח מעוה"ז כשגומר שליחותו זוכה לשמו המיוחד לו. לכן איתא כי הרשעים שוכחים שמם בקבר. [והרמז הוא כי הגוף הוא קבר. וכששוכחין מן הנשמה בעוה"ז זה הוא שכחת השם] ולכן זכו הצדיקים באותן השמות שהיו מוכן לרשעים כמ"ש וימנע מרשעים אורם. והאמת הוא כי הכל צריך להיות לשם שמים בלבד דאיתא בגמ' ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד והאידנא לאו אחד הוא אלא לא כשהוא נכתב הוא נקרא ע"ש. והענין הוא שבעוה"ז נסתר ונעלם ההנהגה הפנימיות ונכסה בדרך הטבע. וצריכין בנ"י להעיד ולברר שם כבוד מלכותו ית' בעולם. וזהו עבודת בנ"י בעולם דאיתא כל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא ואין כבוד אלא תורה וכל התורה שמותיו של הקב"ה וע"י היגיעה בתורה ובמצות מבררין כבוד שמו ית' בעולם. כי קודם החטא הי' קדושת שמו ית' נגלה בעוה"ז כמו בשמים. אבל ע"י החטא נעשה פירוד ותערובת טוב ורע בעולם הזה. וכפי מה שיש לאדם חלק בכבוד שמו ית' בעולם. כמו כן זוכה לשם המיוחד לו בעוה"ב. וזה הרמז נרי בידך ונרך בידי. כי השם הוא התפשטות במקום רחוק. ונחזור לדברינו כי השבטים ביררו כל הנ"ק שהי' נמצא בשורש עשו ותולדותיו. וז"ש במדרש המוץ והתבן היו מריבים ע"ש בפ' וישלח כי כל זמן שהי' עוד קצת אוכל בקשין. הי' להם מלחמות. ואח"כ כשהוציאו כל ההארות נתקיים בית יעקב אש. יוסף להבה. בית עשו לקש. לכן כשנתעלה יוסף ויצא מבית האסורים אז כתיב בעשו וילך אל ארץ. ואלה הבירורים הם עבודת כל בנ"י בפרט בגלות שנמצא הארות גנוזות בתוך הרשעים ומקומותם שצריכין להוציאם. ועל אלה הארות כתיב ה' שומר את גרים שהקב"ה שומר הנפשות שעתידין לצאת ולהתגייר כל ימי היותם תוך הפסולת. ולאו דוקא נפשות. ונכלל בזה כל ניצוצי קדושה שעתידין להתברר ולהתכלל בצדיקים. וזאת עבודת ימי המעשה. אבל השבת מיוחד רק לבנ"י. וכתיב ביני ובין בני ישראל אות הוא כו' ששת ימים עשה כו'. דאיתא לא הי' צריך התורה להתחיל רק מהחודש הזה לכם מצוה ראשונה כו' רק משום כח מעשיו. וזאת הקושיא אינו על התורה דוקא. רק הענין הוא כי התורה ובנ"י מיוחדים רק לפנימיות עבודת השי"ת כמלאכי מרומים רק שכל מעשה בראשית הי' לזכות את בנ"י. כח מעשיו הגיד. להעלות כל הנ"ק שנמצאו ונגנזו במעשי בראשית. וזה הי' בימי המעשה. אבל השבת הוא כולו תורה ומיוחד רק לבנ"י. וזה האות ביני ובין בני ישראל כי ביום השביעי שבת וינפש וא"צ שום בירור בשבת כנ"ל. וב' אלו הבחינות עבודת ימי המעשה והגלות ויום השבת והגאולה. הוא עבודת השבטים ויוסף הצדיק. ואיתא כי י"ב סדרי תורה מיוחדים לי"ב שבטים. תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' כו' מחכימת פתי כו'. ונראה כי הם בחי' ימי המעשה עם הלילות כי בכל יום הוא דרך מיוחד מתפשט מן התורה בשם מיוחד לעבודת היום. והפעולה מצד המקבלים הוא בחי' הלילה. דיש בכל דבר דכר ונוקבא. אבל השבת הוא עצם התורה ואחדות אחד. וסיום המזמור הנחמדים מזהב כו' הוא בחי' יום השבת ויוסף הצדיק ודוק כי קצרתי:

במדרש הן אדוני רגיל הקב"ה לבחור מאוהבי בית אבא לעולה כו'. פי' שהוא ללמוד דרך איך לגבור על היצה"ר להתיישב כאשר כל איש ישראל מוכן למסור נפשו על הבורא ית' להיות נעקד לעולה לשמו ית'. וממילא אין מקום להתפתות ע"י הבלי עולם. והן היא אחת כמ"ש במד' הן בלשון יוני אחת. הן אדוני שיוסף הצדיק הי' מיוחד כולו רק לעבודת הבורא ית' וכן כל איש מישראל כפי זריזות שלו להיות משכים בכל יום לעבודת השי"ת אין כח להיצה"ר לשלוט עליו כמ"ש ויהי כדברה אל יוסף יום יום וכ' במ"א כמו שיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ה"ה וכ"ש שיש לאדם להשכים להורגו. וכמו כן יש התעוררת היצ"ט ומן השמים בכל יום כדכתיב אנכי מצוך היום בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. ומי שאינו בר דעת אינו מבין איך יהיו כחדשים. אבל יש לו ללמוד ק"ו מתאוות היצה"ר אשר מתחדשים לו בכל עת. והם הבלים ורגילין בהם. ואעפ"כ המה מתחדשים. מכש"כ המקבל עליו עול תורה נמצא בו התעוררות מתשוקה חדשה בכל יום למצות השי"ת אשר הם מתחדשים ממש בכל יום ויום:


תרנ"א

ב"ה במדרש צדיקים מבקשין לישב בשלוה בעולם הזה השטן מקטרג לא דיין כו'. פי' שרצה יעקב אע"ה לתקן כמו שיהי' לעתיד מבורר גם בעוה"ז הנהגתו ית'. והנה ג' שמות יש יעקב ישראל ישורון. יעקב בחי' הגוף. ישראל בחי' הנשמה ושורש שבשמים. וישורון הוא התחברות הנשמה והגוף. מעין מ"ש האלקים עשה את האדם ישר. כמו שהי' קודם החטא שהיה אדה"ר בגופו בגן עדן. והזמן לא הי' עוד מוכן להתגלות הקדושה בעולם. וז"ש לא דיין כו' כמ"ש שאמר לעולמו די שלא יתפשט הקדושה חוץ מגבולו ומקומו וזמנו. והנה יעקב ויוסף הם שורש כלל בני ישראל שנקראו בני יעקב ויוסף. והם ב' מתנות שנתן הקב"ה לישראל. עוז לעמו יתן היא התורה שנק' עוז וכמ"ש תתן אמת ליעקב ואין אמת אלא תורה. יברך את עמו בשלום הוא בחי' יוסף. ואלו הם מתנות בעוה"ז כמ"ש במד' בראשית אמת ושלום אמרו אל יברא דכולי' שקרים דכולי' קטטה. וזו הקטטה אינו דוקא בין אדם לחבירו. רק מי שהוא שלום בעצמו שהנשמה והגוף מתיישבין באחדות ממילא הכל משלימין אתו. ובנ"י יכולין להתקיים בעוה"ז באמת ושלום [וב' אלו הם התורה וביהמ"ק. ונכלל בשם ירושלים. יראה היא התורה המלמדת לאדם דעת. ושלום הוא התגלות הקדושה ששכן הקב"ה בתוך בנ"י והוא בחי' ישורון כמ"ש ויהי בישורון מלך]. וכ' תולדות יעקב יוסף. כי יעקב הוא התורה. ויוסף הוא התיקון היוצא מן התורה אל המקבלים שיתמשכו אחר התורה. ובאמת כמו שיש בקדושה יעקב ויוסף. מול זה היו הרשעים עשו ועמלק. עשו הוא השקר מול האמת ליעקב כמ"ש ז"ל הא שוא שבראתי בעולמי. ואלופי עשו ועמלק הראש שלהם הוא הקטטה כמ"ש סתם מלחמה בתורה הוא עמלק ימ"ש. וז"ש כינוסו וכינוס בניו הצילו. כינוסו בחי' אמת ליעקב. כינוס בניו הוא השלום בחי' יוסף הצדיק:


תרנ"ב

ב"ה במדרש בזעקך כו' כינוסו וכינוס בניו הצילו כו' נסו ואין רודף זה עשו כו'. כי הכינוס הוא העדות בין צדיק לרשע. כי בסט"א איתא שרי בחיבורא וסיים בפרודא ולכן כתיב נסו כו' רשע לשון יחיד ולבסוף נסו לשון רבים. כמ"ש בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו. ובצדיקים להיפוך וצדיקים לשון רבים. ככפיר יבטח שבאין בסוף אל אחדות השלימות. ולכן כתיב אלה תולדות יעקב יוסף הוא המחבר ומאחד כל הי"ב שבטים. ובפרשה הקודמת כתיב ויהיו בני יעקב כו' ואלה תולדות עשו שעדיין לא הוציא יעקב כל בלעו מפיו של אותו רשע. ואחר כך דכתיב וילך אל ארץ כו' ומסיים באלופי עשו. ושמעתי ממו"ז ז"ל שם אלופים שכל אחד. בפני עצמו עומד. ואין להם התחברות. ולכן דמוהו לחבילות של פשתן. כי חז"ל אמרו שלכן נקרא פשתן בד שגדל בד בבד עכ"ד ז"ל. וזה החילוק בין אלוף לאחד. והשבטים הם אחדות אח"ד. י"ב שבטים ויוסף עולה על כולם. לכן כתיב אלה תולדות שפסל את הראשונים. להבדיל בין אלופי עשו כו'. דלא כמ"ש מקודם ואלה:


תרנ"ג

ב"ה במדרש בזעקך יצילוך קבוציך כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו. כבר כ' במ"א כי עיקר ההצלה הוא להוציא כח הנצוצים השייכים אל האדם והמה מפוזרים. וכשמתכנסין כל הנצוצות ממילא כולם ישא רוח כו'. והנה בפרשה הקודמת כתיב תולדות עשו. ואח"כ המלכים אשר מלכו באדום. ובפרשה זו כתיב תולדות יעקב יוסף וענין יהודה. וביאור הענין הוא כי יש בחי' בן ובחי' עבד. בכלל ובפרט. נשמות בני ישראל שנקראו בנים למקום וזהו שורש האבות. ויש ג"כ בחי' עבדים שהרי נאמר בעבור אברהם עבדי. וב' הבחי' הנ"ל הוצרכו בירור. ותולדות עשו היו הפסולת מבחי' בנים והמלכים היו בירור הפסולת מבחי' עבדות. ויוסף ויהודה. הם ב' בחי' הנ"ל. ביוסף כתיב תולדות יעקב יוסף ובן פורת יוסף. ויהודה קיבל המלכות והוא בחי' עבד. ולכן יש משיח בן יוסף הבן יקיר לי אפרים. ויש משיח בן דוד ועליו נאמר הנה ישכיל עבדי. [והמשכיל יעמיק ויבין שורש הדברים] והשבת כולל ב' בחי' הנ"ל. והם בחי' זכור ושמור. ולכן נקראת נחלה ונק' מתנה. נחלה היא שאין לה הפסק והוא כח הבן בתולדה. ומתנה היא מה שאדם זוכה ע"י עבודתו באמונה ותליא בעבודת האדם ויכול להתעלות ביותר הרבה מאוד. ויוסף ויהודה ביררו והוציאו אוכל מתוך פסולת מידו של עשו ואלופיו. ועל ב' אלו ביקש. הצילני כו' מיד אחי הוא בחי' התולדות שהי' לו כח מיצחק אבינו. ומיד עשו הוא כחו בעצמו על חרבך תחי' והוא כח המלכות. וכתיב ביהודה ידיו רב לו שהוציא בלעו של אותו רשע שאמר יש לי רב וכ' והידים ידי עשו. ולבסוף יתקיים ורב יעבוד צעיר וכתיב בדוד צעיר אפרתי [וב' בחי' הנ"ל יש לרמוז ג"כ במ"ש המד' יש ששמותיהן נאים ומעשיהם נאים כו'. עשו. שמו נאה הוא הכח שהי' בתולדה בו. ומעשיו כעורים. והשבטים הוסיפו בכח עבודתם על הכח שהי' בהם בתולדה כנ"ל]:

בענין הפרשה המלוך תמלוך עלינו כו' ויוסיפו כו' שנוא אותו כו'. כי מדריגת יוסף היא למעלה משאר השבטים כידוע. ולכן לא עמדו על דעתו. ובחי' יוסף הוא כמו בחי' השבת דאיתא בזוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח בי' והשיב דכולהו ברכאין בי' תליין. כמו כן לא הי' ניכר כח יוסף בעוה"ז אבל כל הנהגת העולם בו תלוי. ולכן הראה להם בחלום השני שמש וירח וכוכבים משתחוים לו. פי' הנהגת סדר העולם הכל תליא במזל העליון. שמש ירח כוכבים רומז לג' תפלות שחרית מנחה ערבית. וכל שורש התפלות לבטל שינוי הזמנים אל השורש. ולכן יש ח"י ברכאין למשוך חיות מחי עולמים. וזהו משתחוים לי שכל הסדר תלוי בכח שלמעלה מהטבע. וכל הכריעות והשתחויות בתפלה לחבר עוה"ז בחי עולמים. בכח ח"י חוליות שבשדרה. והכל כח יוסף הצדיק. ולכן אחר שהגיד להם זה החלום לא כתיב תוספות שנאה. רק ויקנאו בו אחיו כי ראו שכחו למעלה מהם. כי השבטים הם קיום העולם וי"ב מזלות. ויוסף למעלה מזה הסדר והכל תלוי בו כנ"ל. והנה בחול יש ג' תפלות הנ"ל שהוא חיבור ב' העולמות. ובשבת יש מוסף. והוא בחי' יוסף הצדיק שבשבת מתגלה הנהגה עליונה למעלה מהטבע. וזה הרמז שהוא למעלה מג' בחי' שבימי המעשה. גם הג' תפלות בכל יום הוא לתקן הנפש רוח נשמה שבאדם לדבקם בשורשם. ובשבת תפלת מוסף על נשמה יתירה. לכן נק' מוסף. וכמו כן הקרבנות במקדש שהיו מעלין הכל להשורש. ובשבת קרבן מוסף שהיא למעלה מעולת התמיד בחי' יוסף למעלה מסדר הטבע כנ"ל:


תרנ"ד

ב"ה בפסוק אלה תולדות יעקב יוסף פי' חז"ל שהי' דומה לו ומה שאירע לזה אירע לזה. הענין הוא כי ברית הלשון וברית המעור תלוין זה בזה. וכפי מה שזוכין לתורת אמת כך יכולין לשמור בקדושת הברית. וכמו כן כפי שמירת הברית זוכין לתורה. ויעקב הוא בחי' התורה כמ"ש תתן אמת ליעקב אין אמת אלא תורה. ובזה תלוי הכל כי הוא עץ החיים ומזה בא תיקון כל המדות. והנה בעצם ברית המילה שייך להתורה וקבלת כל התורה ע"י המילה בגר שנתגייר. כי ציור המילה שייך רק למקבלי התורה. ולכן הגם כי ניתנה המילה לאברהם אע"ה קודם נתינת התורה. באמת הי' זה מתנה וחסד. ונתקיים בו מי הקדימני כו' תחת כל השמים כו'. ע"י שמסר נפשו להשי"ת שגם בחינת מסירת נפש שייך רק לבני ישראל מקבלי תורה. והוא זכה בזה שלא כדרך כענין אהבה מקלקלת השורה. וזה ענין שכתבו חז"ל בפסוק לבית יעקב אשר פדה את אברהם יעקב פדה את אברהם כו'. הענין כמ"ש תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. כי באמת כל האבות קיימו את התורה. ואברהם בכח החסד ויצחק בכח פחד. אבל ליעקב שייך אליו התורה בעצמותו כמ"ש שצורתו חקוקה תחת כסא הכבוד. ולכן המילה הגם שניתנה לאברהם אבל שלימות המצוה שייכה ליעקב. כי גם מדות אברהם ויצחק שייכים רק למקבלי תורה וכמ"ש אין בור ירא חטא ולא ע"ה חסיד. והרמז למעט ישמעאל ועשו ממדת אברהם ויצחק. אבל יעקב כולל כל מדות הנ"ל באמת. ובמד' כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו ואלופיו. הם ב' בריתות הנ"ל. כינוסו ברית הלשון. כינוס בניו ברית המעור. כי מאחר שנקראו בריתות א"כ יש בהם התקשרות והתאחדות כל האדם. וזה הרמז אחד בפה ואחד בלב. ברית הלשון בפה וברית המעור בלב:

במדרש ביקש יעקב לישב בשלוה כו' השטן מקטרג. קפץ עליו רוגזו של יוסף כו'. כ' אחת שאלתי כו' שבתי בבית ה' כל ימי חיי. ובודאי לזאת הבקשה נתכוין המד'. כל ימי חיי לרבות גם בעוה"ז. כמו שיהי' לעתיד יום שכולו שבת. ואז נכון יהי' הר בית ה' גם בעוה"ז. וכל האבות ע"ז שמו כל לבם ונפשם והקב"ה רצה למלאות רצונם וכמו שהי' אח"כ בקבלת התורה ומצות ובנין ביהמ"ק ויהי' נגמר הכל בשלימות לימות המשיח בב"א. ולכן הוצרך לגלגל סיבת גלות מצרים כי ע"י יציאת מצרים הי' הכנה לכל זה. כמו שתלה הקב"ה בתורה כמה מצות ביצ"מ. וכמו כן למען תזכור כו' צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ולכן קפץ רוגזו כו' שיוכל להיות נגמר עצה עמוקה זו כמ"ש ז"ל בפסוק מעמק חברון. והנה מנוחת שבת היא מעין עוה"ב. והוא באמת זכר ליציאת מצרים שע"י יציאת מצרים זכינו לשבת שניתנה במרה אחר יצ"מ. וזה הענין נוהג תמיד שמקודם צריכין להלחם במריבות ומחלוקות והוא בחי' ימי המעשה כמ"ש במ"א שהוא מלשון כפי'. וכן הי' תהלוכות יעקב בחו"ל. ועתה וישב יעקב רצה לישב בשלוה בחי' השבת כמ"ש. ובאמת יוסף הוא בחי' השבת. וזהו רמז החלום מאלמים אלומים בתוך השדה. קמה אלומתי כו'. מאלמים מתרגמינן מאסרין איסרין. וגם פי' מאלמים מלשון אלם כמ"ש במדרש קמה אלומתי משתיקותא דאמא ע"ש לפי דרכו. ובדרך הנ"ל יתפרש ע"פ מ"ש במ"א פי' הגמ' בגיטין מי כמוכה באלים. באלמים ששומע גדופו של הרשע ושותק. והוא הנהגתו ית' את העולם מלובש ומוסתר בדרך הטבע. ולכן הוא עבודת ימי המעשה בתוך השדה לברר מלכותו ית"ש כי הוא בכל משלה. הגם כי הוא מלובש בטבע. וכפי מה שמבררין בימי המעשה יש לזה עלי' בש"ק. והוא בחי' יוסף. קמה אלומתי וגם נצבה. ולא עוד שנותן קדושה גם לימי המעשה וזה רמז תסובינה אלומותיכם כו' שצריכין לבטל ימי המעשה אל השבת. וכמו כן השבטים עם יוסף הוא כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל. כי מקודם כתיב אנחנו מאלמים ביחד. ועי"ז קמה אלומתי. ואח"כ תסובינה אלומותיכם כו'. ומ"ש רמז מי כמוכה באלים על הנהגת ימי המעשה יתפרש סיפא דקרא מי כמוכה נאדר בקודש על קדושת יום השבת כמ"ש בזוה"ק אמור ובמ"א כבר כתבנו מזה:


תרנ"ה

ב"ה והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה. כבר כתבנו במ"א כי הוא בירור הנצוצות קדושות שנתערבו והוא מ"ש במד' כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו ואלופיו. ועשו נקרא איש שדה. ורמז במסורה והנה אנחנו מאלמים. והנה אנחנו בקדש כו' אצל מלך אדום. כי הנה עיקר המלאכות הם בשדה חרישה זריעה קצירה בצירה דישה. וזה הרמז בית עשו לקש. דכ' הידים ידי עשו. והקש הוא יד לאוכל שהשפע מתלבש בטבע וגשמיות. ובאמת כל זה הי' אחר חטא הראשון כמ"ש וקוץ ודרדר תצמיח כו' את עשב השדה. שהמאכל צריך לבוא ע"י מוץ ותבן. והאדם צריך לברר זה התערובות. וזה הבירור הוא בימי המעשה. ובשבת נאסרו כל אלה המלאכות. ויוסף הוא בחי' שבת כדאיתא במדרשים והוא למעלה מתערובות הנ"ל. וכמ"ש בית יעקב אש יוסף להבה כו'. א"כ אין הקש שולט שם ביעקב ויוסף. ואיתא תולדות יעקב יוסף שהי' דומה ליעקב כו' כי הנה יעקב הוא כלל כל הג' אבות. כי אברהם ויצחק הם כל אחד מדה בפ"ע אבל יעקב כתיב בי' יושב אהלים ב' שהי' מכריע וכולל כל השלשה אבות. ולכן מאברהם ויצחק יצאו ישמעאל ועשו. ויעקב הי' מטתו שלימה. וכמו כן יוסף כלל כל השבטים שכל שבט ענין בפ"ע והוא כלל כל השבטים. וכ' במ"א בשם מו"ז ז"ל כי י"א אלופי עשו מול י"א ארורים. נמצא יוסף למעלה מאלה הי"א. וכינוס יעקב הג' אבות. ויוסף כינוס הי"ב שבטים. ובזה ניצולו מעשו ואלופיו. ויעקב ויוסף הגם שהיו למעלה מזה הכניסו עצמם לתקן הדורות הבאים. וזה עצמו החלומות שהראה להם יוסף כי כולל עצמו בתוכם. מאלמים אלומים. וע"י שקמה אלומתי ממילא תסובינה אלומותיכם כו'. שמעלה את כולם. ואמרו חז"ל כשם שא"א לבר בלא תבן כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים. הרמז כמו שהתבואה גנוזה בקליפות מוץ ותבן. כך הנבואה ע"י חלום מתלבש בלבושים ומדריגות תחתונות ולכן הי' בחי' החלום למטה ממדריגותיהם. ורק בעבור השבטים. וכן כתיב בפרשת מקץ החלומות אשר חנם להם. פי' לצרכם ובעבורם. שיוסף הוא בחי' השבת שבא השפע שלא ע"י צמצומים וכתיב היום לא תמצאוהו בשדה:

בפסוק השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי כו'. להודיע כי הכל תלוי באות ברית קודש כדכתיב אם לא בריתי יומם ולילה כו'. ורמז יומם ולילה הוא בחי' תורה שבכתב ושבע"פ כמ"ש במדרש יום ליום יביע אומר תורה שבכתב ולילה ללילה תורה שבע"פ. וזה רמז שני המאורות. הגדול לממשלת היום תורה שבכתב. והקטן לממשלת הלילה תורה שבע"פ. ולכן ניתוסף הכוכבים. לממני בך צדיקים. כי תושבע"פ תלוי בפיהן של בנ"י. ויש רשימו מתורה שבכתב ושבע"פ בכל איש ישראל. ובכח שמירת אות ברית קודש מאירין אלה המאורות. כמ"ש ויתן אותם אלקים ברקיע השמים. כדאיתא בזוה"ק. וכמו שהוא בכלל כן בפרט איש ישראל. והם בחי' עץ החיים ועץ הדעת. לכן כתיב יחוה דעת. ונק' לילה שבתורה שבכתב הדבר מפורש. ושבע"פ תליא בדעת האדם. רק הלומדים לשמה זוכין למצוא דבר אמת בפיהם. ומול ב' מאורות אלו יש ב' ערלות חיתוך ופריעה. ובכח מצות המילה שמפורש בתורה ופריעה הוא בקבלה בחי' תורה שבע"פ בכח מצוה זו זוכין לאור תורה שבכתב ושבע"פ וזהו בריתי יומם ולילה:


תרנ"ו

ב"ה והוא נער את בני בלהה ואמרו חז"ל שהי' עושה מעשה נערות כו'. נער הוא נקרא ע"ש שצריך תמיד התעוררות מחדש. זה החילוק בין זקן שקנה חכמה שהחכמה בקביעות אצלו ונער צריך תמיד התעוררות. ובאמת הוא ענין ימי המעשה מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית ועל הנהגה זו כתיב אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבוקר יאכלו. שצריכין להתחדש בכל יום כמ"ש בכל יום ויהי ערב ויהי בוקר. אבל שבת קודש הוא כולו אור וטוב. ולפי שיוסף הצדיק נגלה להם בדמות נער. לא רצו השבטים להמשך אחר הנהגתו כדאיתא במשנה הלומד מן הקטנים דומה לשותה יין מגתו שיש בו תערובת השמרים. וכן הוא בהנהגה זו שמעורב בו פסולת. ולכן הביא דבתם רעה. אבל הלומד מן הזקנים כשותה יין ישן שנח על שמריו. אכן איתא רבי אומר אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו יש קנקן חדש מלא ישן. וכן הי' בחי' יוסף. ויעקב אבינו הבין זה. ולכן כתיב בן זקונים הוא לו כלומר הם חשבוהו לנער והוא חשבו לזקן. וכן נק' אברך מה"ט אב בחכמה ורך בשנים. ומה שנגלה להם בבחי' נער הי' בעבורם כמ"ש נער את בני בלהה. ומדת הצדיק הוא בפנימיות למעלה מכל. ובחיצוניות הי' נראה קטן מכל השבטים. כמו שקראוהו חכמים יוסף קטנן של שבטים. וזה הי' בחי' חיצוניות שלו:

בפסוק אלה תולדות יעקב דכתיב בית יעקב אש יוסף להבה. כי יעקב הוא גוף התורה כמ"ש תתן אמת ליעקב. גחלת גי' אמת. והיא התורה דכ' כה דברי כאש. ובגוף האש אין תפיסה. וכח האש פועל בכל דבר כפי כח הכנת המקבל כמ"ש בספרים כי חום השמש מזיק לזה ומרפא לזה. ויש דבר שמלבין אותו ויש שמשחיר. ולכן נק' אמת כמ"ש עם חסיד תתחסד כו' עם עקש תתפתל. אבל יוסף הוא דרך התפשטות האש להאיר ולשרוף. כי כח המאיר ושורף הכל ע"י השלהבת. ולכן תולדות יעקב יוסף התפשטות כחו של יעקב. וכתיב היטב איטיב עמך כי אין טוב אלא תורה. וגם צדיק נקרא טוב דכ' אמרו צדיק כי טוב פרי מעלליהם כו' הוא התפשטות ותולדות כנ"ל. וזה היטב איטיב רומז על מדת יעקב ויוסף דחשבינן חד:

במדרש לא שלות כו' ויבוא רוגז כו' גם בפ' בשלח ויבוא עמלק דרשו עליו ויבוא רוגז. כי נסמכה פרשה זו לאלוף עמלק דלעיל. כמ"ש במ"א דיעקב ויוסף הוא אמת ושלום. ומול זה עשו ועמלק. שוא ושקר זה עשו. מלחמה וקטטה עמלק. והוא שגרם השנאה בין השבטים. וכן עתה בגלות אדום עיקר מכח שנאת חנם נחרב הבית. ובאמת בחי' אמת ויעקב הוא החלק שבין אדם למקום מצד הנפש. ובחי' שלום ויוסף הוא חלק שבין אדם לחבירו מצד תיקון הגוף כי הנפשות קרובים בעצם. וז"ש ביקש לישב בשלוה בעוה"ז חלק הגוף. קפץ רוגזו של יוסף:


תרנ"ז

ב"ה וישב יעקב בארץ מגורי אביו אמרו חז"ל ביקש לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. פי' ביקש לישב בשלוה בארץ מגורי אביו בבחי' מדת הדין להיות נתקן גם מדת הדין שנפרץ ע"י עשו כמ"ש בפרשה הקודמת מזה. אכן זה יהי' מתוקן ע"י משיח בן דוד שנקרא על שם זה פרץ לתקן הפרצה מצד צפון:

אלה תולדות יעקב יוסף. מקודם כתיב תולדות עשו במספר. וביעקב כתיב תולדות יעקב יוסף בלי מספר כי עשו ירש מדה"ד והוא בגבול ושיעור ידוע. אבל מדת החסד והרחמים נאמר הטוב כי לא כלו רחמיך לא תמו חסדיך כי הם בלי גבול. וכן כתיב פוקד עון אבות על שלשים ורבעים. ומדת הטובה כ' לאלפים. הגם כי דרשו ב' אלפים היינו לכל הפחות. אבל אלפים כולל עד אין גבול. שכן עשה הקב"ה להיות קץ וגבול לחושך. ומדת הטוב הוא בלי גבול. וחז"ל דרשו תולדות יעקב יוסף שדומה לו. כי יעקב הי' המכריע בין מדת אברהם ויצחק ולא עוד שעל ידו נתעלו למדריגה גבוה כדכתיב ברכות אביך גברו. והוא מקשר האבות אל השורש. וכמו כן יוסף הוא מכריע בין השבטים ולא עוד אלא שמעלה אותם אל האבות שהם השורש שלהם. וזה רמז ב' החלומות מאלמים אלומים כו' וחלום השני השמש והירח ואחד עשר כוכבים שהיא המעלה העליונה חיבור השבטים אל האבות בכח יוסף הצדיק דאחיד בשמיא וארעא:


תרנ"ח

ב"ה במדרש בזעקך יצילוך קבוציך. תני כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו. כי עיקר נצחון המלחמה מכח הכינוס והתאחדות. ואז חל סייעתא דשמיא. כמ"ש ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך. ולכן אמר משוח מלחמה שמע ישראל בזכות שמע ישראל כדאי אתם להינצל. שמע הוא הכינוס. ויעקב אע"ה שכחו גדול. אעפ"כ עיקר הנצחון הי' ע"י הכינוס. ואז וילך עשו אל ארץ דאיתא כנסי' שהיא לשם שמים סופה להתקיים. ולכן יעקב נשאר באחדות. אבל הרשע מתחלה בא עם ד' מאות איש ולבסוף נפרדו ממנו כדאיתא בסט"א שארי בחיבורא ומסיים בפרודא לכן כתיב נסו ואין רודף מה שהי' מקודם רשע באחדות ולבסוף כתיב לשון רבים סיים בפרודא. וצדיקים ככפיר יבטח הוא שארי בפרודא ומסיים בחיבורא. וביעקב כתיב תולדות יעקב יוסף שהוא המאחד ומחבר כל השבטים להודיע כי כל מה שהרבה תולדות נשארו כולם באחדות אחד. כמ"ש ע' נפש לשון יחיד. ובעשו כתיב נפשות. לפי שכינוסו של יעקב הי' לשם שמים. ופי' סופו להתקיים שנשארו באחדות. ועוד פירוש סופו להתקיים שיהי' חל שם שמים על הכינוס:

במדרש וישבו לאכל לחם עבירתן של שבטים זכורה כו' תקוה לעולם. ישבו להאכיל לחם לכל באי עולם. כי הנה מדריגת יוסף למעלה מן השבטים ואין כל העולם כדאי לקבל מדריגה עליונה כזו. אבל דרך השבטים הוא אכילת לחם לכל באי עולם. וכל עבודת השבטים היה בעבור כלל ישראל ומסרו נפשם להכין דרך לדורות השפלים. והכל הי' סיבה לטובה. והי' צריך להיות נפרש יוסף מהם ואז יוציאו הם מדריגותיהם מכח אל הפועל. ואיתא דיש לחם מן השמים ולחם מן הארץ. הוא בחי' יוסף עם השבטים. כי יוסף מעלה לחם מן הארץ ללחם מן השמים כמ"ש במ"א בענין משנה לחם. וי"ב חלות שהי' במקדש הוא בחי' י"ב שבטים. ולבונה זכה לאזכרה הוא בחי' יוסף בחי' זכירה. ובאמת מחלוקת השבטים עם יוסף הי' שורש הגלות. והנה הגלות הוא ג"כ לברר הקדושה הנמצא בכל המקומות אלו. אבל אם היו בנ"י זכאין היו מאירין מא"י ובהמ"ק מרחוק לכל העולם. וכן הי' בחי' יוסף להבה ששולט מרחוק. אבל כשגרם החטא צריכין להתפזר בכל אלה המקומות השי"ת יקבץ נדחנו:


תרנ"ט

ב"ה במדרש בזעקך יצילוך קבוציך כו'. ענין החלום מאלמים אלומים בתוך השדה הוא בירור התערובות לברר אוכל מתוך פסולת. והוא תיקון השבטים. וזה בחי' עבודת ימי המעשה בל"ט מלאכות. אבל בשבת כתיב היום לא תמצאוהו בשדה. וילכו ללקוט ולא מצאו. כי בימי המעשה הקדושה מתלבשת בעולם הטבע ע"י הל"ט מלאכות יכולין למצוא נצוצי קדושה בעולם. אבל בשבת קודש הקדושה מתעלה. ולכן בש"ק צריכין שמירה כיון שאין הקדושה בתוך הטבע. אבל לבני ישראל הנחיל הקב"ה את השבת. ואסור לעשות מלאכה. וז"ש במשנה אבות מלאכות מ' חסר אחת ולא אמרו ל"ט. רק לרמוז כי חסר אחת אותו השורש של כל המלאכות כח הפועל בנפעל. וי"ל שזה נרמז בדברי הגמ' והמלאכה היתה דים לאו ממנינא דשלימו להו עבידתא. פי' דבמלאכת המשכן הי' שם כח השורש של כל המלאכות והיא אחת החסר באבות מלאכות בש"ק שאינה נמצאת בשדה כנ"ל. וזהו הש"ק בחי' יוסף הצדיק קמה אלומתי שנתעלה למעלה מן הטבע. ואיתא במד'. ורש"י הביאו. משל למרגליות שנפלה תוך החול אדם ממשמש כו' בכברה עד שמוצא המרגליות וזורק את החול. וכן הוא בכל ימי המעשה כי נצוצי קדושה נתפזרו בעולם. ובכל שבת ושבת נתקן פרט אחד ונמצא המרגליות ולכן משליכין את החול. וכן הי' במעשה בראשית ששת ימים עשה ויכלו השמים ע"ש במדרש כל זמן שידי קונם ממשמש בהם היו מתרחבין והולכין נחו ידי קונם כו'. ושבת רומז ליום שכולו שבת שאז יהי' מציאת כל המרגליות ושמים כעשן נמלחו והארץ תבלה כו'. ובכל שבת יש עלי' במרגליות זו. וכמו כן בעבודת האדם למטה שנשלח לתקן זה התערובות כמ"ש וישלחהו מגן עדן לעבוד כו' האדמה כי עיקר מקום האדם הי' בגן. אבל אחר החטא נשתלח לברר זה התערובות. ובשבת קודש יש לו עלי' והאדם צריך לידע שהוא שליח בעולם וכל תשוקתו צריך להיות רק לעסוק בעבודת הבורא למצוא את המרגליות ואז יש לו חלק בשבת קודש. בזעקך יצילוך הוא המלחמה בימי המעשה למצוא המרגליות ונצוצי קדושה המתערבים בל"ט מלאכות. ואז כולם ישא רוח כמ"ש וילך אל ארץ מפני יעקב. אכן והחוסה בי ינחל ארץ הוא בחי' השבת קודש פריסת סוכת שלום עלינו והיא נחלת יעקב בלי מצרים ומלחמות וזה תולדות יעקב יוסף:

ויהי ה' את יוסף במדרש עם שאר השבטים לא כו' לפי שהי' בבית אדוניו המצרי ע"ש. דכתיב רבות רעות צדיק. ומכולם יצילנו ה'. ועמך כולם צדיקים לכן רבות רעות מסבבים אותם וה' אתנו. וכן הוא במדת הצדיק אות ברית קודש שכל המקרות מזדמנים דוקא במקום הזה והערלה סובבת ולכן חתם הקב"ה אות ברית להציל הצדיק כמ"ש ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך. היוד שחתם הקב"ה בקרב נגמר השם שדי והוא מציל הצדיק:


תר"ס

ב"ה במדרש משל לפשתני הפחמי תמה אנה יכנס הפשתן. והפקח משיב לו ניצוץ אחד יוצא משלך ומשל בנך ושורף את כולן כך כשראה יעקב אלופי עשו נתירא מה כתיב למטה אלה תולדות יעקב יוסף. פי' הפקח השיבו כי בעל הפשתן לא יבוא לגבולו כי ירא שניצוץ אחד ישרוף פשתנו. וכן כתיב בעשו וילך אל ארץ מפני יעקב. פי' כשנתגלה פנימיות של יעקב ויוסף. מתרחקים הסט"א. וכן הוא בכל איש ישראל ע"י ברית הלשון והמעור נשמרים מסט"א. כי אור תורה מתפשטת בזכות שמירת הברית. ולכן מתעבר הערלה מברית קודש וכן הוא בשבת קודש שהוא בחי' יוסף בזמן ולכן סט"א ערקית ואתעברית מיני'. וכן בעולם מקום ביהמ"ק כדכתיב המלכים נועדו נבהלו נחפזו:

בפסוק וינס ויצא החוצה. וכתיב התם ויוצא אותו החוצה דרשו חז"ל למעלה מכיפת הרקיע. כן יוסף יצא מכל דרך הטבעי. ובאברהם אע"ה כ' ויוצא אותו שעדיין לא הי' נימול והקב"ה הבטיחו כה יהי' זרעך שיהי' להם כח בעצמם לצאת מן הטבע והאמין בה' ויחשבה לו צדקה כי לא הי' משיג איך יוכל בשר ודם מעצמו לצאת מן הטבע אבל הקב"ה חתם לו ולזרעו אות ברית קודש אשר בכח הזה יכולין לצאת מן הטבע כמ"ש מי יעלה לנו השמימה. השמימה הוא למעלה מכיפת הרקיע. והנה לאברהם וליוסף ניתוסף להם ה'. שמדת אברהם נגמר ע"י יוסף ושניהם ענין אחד. ובזכותו של אברהם אע"ה נברא העולם כמ"ש בהבראם באברהם והוא אות ה' שבה נברא העולם. וביוסף ה' שבה מתקיים העולם. וכן אמרו חז"ל שנק' בני ישראל בני יוסף הואיל והוא מכלכלן פי' שקיום העולם ע"י יוסף. כמ"ש צדיק יסוד עולם. וכמו כן בכל איש ישראל שנקרא עולם קטן בפ"ע. בכח הברית מתקיים ויכול לדבוק בחיים. והנה יוסף היה הכנה לדורות כמ"ש יוסף ירד למצרים וגידר עצמו מן הערוה בזכותו כל אנשים נגדרו במצרים מן הערוה. ולאו דוקא מצרים רק בכל גלות מסייע כחו של יוסף הצדיק. וכתיב ויהי ה' את יוסף. את לרבות כל מי שיש בו הארה מיוסף הצדיק והם בני ישראל דכ' ועמך כולם צדיקים. לכן ה' עמהם בגלות כדכתיב ויהי ה' את יוסף. ויהי בבית אדוניו המצרי:


תרס"א

ב"ה אלה תולדות יעקב. כמו שהאבות העולם עומד עליהם כמו כן השבטים אבות מכלל דאיכא תולדות והם כיוצא בהם. רק שמדריגת השבטים למטה ממדריגת האבות ואיתא ברא כרעא דאבוה והוא בחי' רגלים שהגוף עומד עליהם. ויוסף מיוחד באלה תולדות. והוא בחינת מוח הבן ממוח האב והוא פנימיות יותר מבחי' כרעא דאבוה. והנה כתיב לבית יעקב אשר פדה את אברהם והוא יוסף שמייחס הכתוב תולדות יעקב ליוסף. וכמו דכתיב אלה תולדות שמים וארץ בהבראם דרשו חז"ל באברהם והוא ה"א שניתוסף לאברהם. ה' דהבראם שהעולם נברא בה"א זו. כמו כן ניתן ליוסף ה' והיא ה"א אחרונה שמתקיים העולם על ידה וניתנה ליוסף צדיק יסוד עולם. קמה אלומתי וגם נצבה. והענין הוא. עולם חסד יבנה. וזה החסד לאברהם צריך בירור כמ"ש וירא כו' האור כי טוב ויבדל הבדילו לצדיקים. ובירור זה החסד נגמר ביוסף. וזהו הבוקר אור. או"ר הוא ר"ז וסוד שנגנז לצדיק יסוד עולם. והיא בחי' ב"י אשר פדה את אברהם. החסד שנמשך עד בחי' הצדיק נתברר ונעשה דבר של קיימא. וע"ז נאמר כי לעולם חסדו. וזהו שהבטיח הקב"ה לאברהם והי' ברכה בך חותמין. והוא רומז על בחי' יוסף כמ"ש שם מזה:

תולדות יעקב יוסף. רמז שע"י שמירת הברית קודש זוכין לתורה בחי' יעקב. התורה. אמת ליעקב אין אמת אלא תורה. ולזכות להיות ד"ת פרין ורבין בו. הוא ע"י הברית. כמ"ש במד' מגיד דבריו ליעקב מי שאינו נימול אינו זוכה לתורה. כמו תולדות הגוף ע"י היסוד כן הארת הנשמה להיות מאיר באדם לעשות תולדות הוא ע"י אות ברית קודש:

בפסוק ויהי בבית אדוניו המצרי. ויהי שם בבית הסהר. ויהי' בהויתו יהי'. הוא בחי' השתוות שלא קיבל שינוי מכל אלה המקומות. וכ"כ ויוסף הי' במצרים. הוא יוסף הרועה הוא המלך ולא נשתנה. וזהו בחי' צדיק יסוד עולם. ולכן הי' הוא המכין לגאולה. שזה עיקר נסיון הגלות שלא יקבל שינוי עי"ז. וכן צריך להיות איש ישראל לידע ולהאמין כי הכל בהשגחת הבורא ולא במקרה. וגם כשירד למצרים ולבית הסהר ידע שזהו שליחות הבורא ית' ובכ"מ שרצונו ית' לשלוח האדם צריך לעשות שליחותו ולעשות רצון המלך. ולפי שהי' גלוי לפניו ית"ש שלא יקבל שינוי נשתלח הוא ראשון למצרים להיות הכנה לכל בני ישראל. וכן דרשו חז"ל בזכות יוסף נגדרו כל בנ"י בעריות במצרים. וגם מה שדרשו בזכות שרה נגדרו כל הנשים גם בה כ' ויהיו חיי שרה כולן שוין שלא קיבלה שינוי כשנלקחה לפרעה וכן יוסף כמ"ש:


תרס"ב - תרס"ג

ב"ה בפסוק ויעזוב בגדו כו' וינס ויצא החוצה. פי' חוץ ממלבוש הגוף כמו ויוצא אותו החוצה כמ"ש במ"א. והנה כתיב הרכבת אנוש לראשינו. פי' שע"י חטא הראשון נעשה כתנות עור ממשכא דחויא ונתלבש באנושיות וגשמיות. באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה. שעתה צריכין מקודם לתקן הגוף ע"י יראה ואהבה שמדות אלו הם בהרגשות הגוף. אח"כ זוכין להפנימיות. ובכלל האבות תקנו חטא אדה"ר אש ומים בחי' אברהם ויצחק. ותוציאנו לרוי' בחי' יעקב תתן אמת ליעקב. אמת הוא כמו שהי' קודם החטא כי הנחש הביא השקר בעולם. ויוסף נמשך אחר בחי' יעקב כמ"ש תולדות יעקב יוסף. ועשה לו כתונת פסים הוא כתנות אור לכן וינס החוצה התפשטות הגשמיות:

וישב יעקב כו' אלה תולדות יעקב כו'. נסמך אחר תולדות עשו ואלופיו לכן כתיב אלה פסל את הראשונים כמו שהי' במעשה בראשית מקודם תהו ובהו אח"כ אלה תולדות שמים וארץ בהבראם באברהם שעל ידו נתברר המכוון במעשה בראשית כדאיתא שהקנה להקב"ה שמים וארץ. לכן אלה פוסל תהו ובהו והוא המשל שנפלה המרגליות בין החול וכשמצא המרגליות משליך החול. כן כ' באברהם ומצאת את לבבו נאמן. לכן זכה לברית מילה ולהשליך הערלה שהיא הפסולת שנתערב בה המרגליות. ולכן נתוסף לו הה"א שבה נברא העוה"ז. וכמו כן בתולדות יעקב יוסף ניתוסף לו ג"כ ה"א כמו שאברהם זכה לברית מילה כן יוסף שומר הברית. ולכן כתיב בית יעקב אשר פדה את אברהם רומז ליוסף דהנה ברית מילה דבר גדול מאוד שחתם הקב"ה אות שמו בנפשות בני ישראל חלק אלקות מן השמים ולכן כל הסט"א מקנא על זו הרשימה כמ"ש רבות רעות צדיק וכמ"ש בזוה"ק בפסוק ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם שרומז לאוה"ע וסט"א שרואין שהקב"ה בחר בבנ"י ועשה לו כתונת פסים הוא רשימת המילה במלבוש הגוף של איש ישראל להיות ניכר ונבדל מגופות אוה"ע כמו פסים. על פס ידו. כן זו הרשימה באבר המילה חלק בגוף ללמד על כל האברים יצא. להיות לו דביקות בשמים. לכן וישנאו אותו. ולכן צריך פדיון בריתו של אאע"ה. וע"י יוסף שעמד בנסיון הכין דרך לכל הצדיקים שומרי הברית. וב' אלו בחי' זכור ושמור. המילה שניתן לאברהם והשמירה של יוסף הצדיק. וע"י אברהם נברא העולם ועל ידי יוסף נתקיים העולם כמ"ש וצדיק יסוד עולם. ואיתא הרשעים מאבדין העולם שנברא בעשרה מאמרות והצדיקים מקיימין העולם. לכן הכניס הקב"ה הצדיקים בין הרשעים לתקן מה שהמה מקלקלים. וכ"כ ימצאהו בארץ מדבר ובתהו כו' וכ' יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. וכמו כן י"א אלופי עשו מול י"א שבטים ויוסף עליהם שאין בו מגע נכרי:

בפסוק נסעו מזה דאיתא משה נתנבא בזה הדבר אספקלריא דנהרא. ונביאים מתנבאים בכה. פי' כה כפי הכנת הנביא ושיעורין דליבא בכח המדמה כמ"ש וביד הנביאים אדמה. ונביאות מרע"ה זה הדבר למעלה ממדריגות הנביאים. והוא בחי' השבת ובחי' יוסף. והשבטים היו עמודים לתקן עוה"ז בבחי' כה אספקלריא שאינה מאירה. והי' הכנה לדורות השפלים כדאיתא במד' עבירתן של שבטים תקוה הוא לעולם וישבו לאכל לחם להאכיל לחם כו'. כי להם נחשב לחטא מה שלא היו נמשכין אחר מדת זה. והוא תקוה טובה לבאי עולם שא"י להמשך אחר מדת זה הדבר רק בחי' כה והיא בחי' חנוכה חנו כה:

נסמך פ' וישב ומחלוקת השבטים אחר תולדות עשו. כמ"ש במ"א כי עשו בחי' שקר והוא להלחם עם בחי' יעקב תתן אמת ליעקב. ותולדות עשו עמלק בראש. בחי' מלחמה ומריבה מול בחי' יוסף שלום. והם כחות מסט"א העומדים להלחם עם הצדיקים. ויעקב אע"ה הי' מוכרח להשתמש בקצת שקר באומרו אנכי עשו בכורך. כי מהם ובהם צריך להיות המפלה. מבית אבא שדי בי' נרגא. וכמו כן להלחם עם אלופי עשו ועמלק הוצרך להיות מחלוקת בין השבטים. שאותן הרשעים מעכבים השלום. ואין זה חידוש שהרי נשבע הקב"ה וב"ש שאין שמו שלם עד שימחה זרעו של עמלק. מכש"כ שהשבטים לא היו יכולין להשלים בעבור אותן הרשעים. וכן רמז במד' ויבוא רוגז כמ"ש שם ויבוא עמלק שהכל ענין אחד:


תרס"ד

ב"ה בפסוק אלה תולדות יעקב יוסף אלה פסל את הראשונים תולדות עשו שהנקודה שהי' בו מיצחק נתערב בפסולת. אבל תולדות יעקב יוסף דכתיב בית יעקב אש ואיתא כה דברי כאש מה אש אינו מקבל טומאה כך דברי תורה אין מקבלין טומאה. ויעקב הוא התורה ואש ואין יכול להתערב בו פסולת. וכן כל נשמות בנ"י דכ' ויפח באפיו נשמת חיים. וזהו הנשמה היא דבר ה' ממש כמ"ש ודברי אשר שמתי בפיך. ולכן הזוכין אל הנשמה טהורה אין בהם פסולת. והסיבה לזה יוסף בחי' ברית מילה שהיא הסרת הערלה והקש. ויוסף נקרא ע"ש אסף אלקים את חרפתי הוא הסרת הערלה חרפה היא לנו ועי"ז יש תוספות נשמה שהוא ע"ש יוסף ה' לי כו'. וב' אלו הבחי' גם בשבת לשון השבתה ממלאכה וסט"א ערקית ולכן יש בו תוספות נשמה ושביתה והם בחי' זכור ושמור. וכתיב בית עשו לקש פי' שכל הניצוץ הקדו' שהי' בו נתערב ונהפך לקש:

בפסוק הילד איננו ואני אנה אני בא. איתא דראובן פתח בתשובה תחלה ולכן הושע הנביא שבא מראובן פתח ג"כ בתשובה. כי זו תשובה שלימה שאינו מוצא לו שום מקום ומציאות בעולם ע"י החטא. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל על ענין טעות. בצרה תקלוט כבצר. אמר ההפרש ביניהם כי באמת בע"ת שיודע שעל ידי החטא אין לו מקום אז השי"ת נותן לו מקום כמ"ש ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה. וזה בצר ותוקף שניתן לבעל תשובה. אבל אם הוא סומך על זה זה נקרא בצרה. שסומך על זה המקום ואז אינו קולט כלל עכ"ד. ונראה רמז לזה בצר במדבר פי' אם הוא בעיניו כמדבר ואין לו מציאות. אז בצר וקליטה יש לו. והיא בחי' ראובן. [ויש להוסיף עוד כי בודאי חוטא גמור אין לו באמת מקום. אבל ראובן הי' צדיק. ובמקרה בא לידי חטא. ואעפ"כ לא מצא לעצמו מקום. זה הרמז בצר במדבר בארץ המישור לראובני. שאף שהי' באמת ישר וצדיק ונעשה כמדבר. זכה להורות תשובה לדורות. ונקבע עיר מקלט הראשון בארצו. ובאמת כל מה שקרה חטא לראובן כדי להורות תשובה]:


תרס"ה

ב"ה בפסוק נסעו מזה. בחי' זה הדבר תורה שבכתב נבואת מרע"ה זה הדבר. אש דת. וזו הבחי' למעלה מבחי' השבטים שהם בחי' תורה שבע"פ וזאת אשר דיבר להם אביהם. וזה נלכה דותינה. הדת שכנס"י מוציאין בכח הפה. והם לא האמינו כי מדריגת יוסף למעלה מזה. וז"ש בעל החלומות הלזה בא. שהחלומות היו מורין שהוא למעלה מבחי' זאת. וז"ש הלזה. וכתיב בית יעקב אש. יוסף להבה. והשבטים הם הנרות שהאש מאיר עליהם. אבל יוסף יש לו חלק בעצם האור: