שער הפסוקים/חמש מגילות

<< · שער הפסוקים · חלק ד · >>

ספר שיר השירים

סימן א':

ישקני מנשיקות פיהו וכו'. הנה בפסוק זה, יש ז' תיבות, כנזכר במדרש שיר השירים. והם כנגד ז' נשיקין, שהם ז' ספירות תחתונות, של נוקבא דזעיר, המתברכות מפיו של ז"א. ואמרו פיהו, ולא פי"ו. ר"ל, פ"י ה"ו, כי ב' אותיות ה"ו במלואם ביודי"ן, כזה ה"י וי"ו, בגימטריא הב"ל, שהוא ההבל היוצא מן הפה, דאתפליג לל"ז אלף עיבר, כנזכר באדרא רבא דפרשת נשא:

ור"ת 'כי 'טובים 'דודיך 'מיין, הוא כדט"ם, וחסר מזה השם אות א' בראשיתו, אכדט"ם, שהוא חילוף אלהים, באותיות שלפניו כנודע. והנה השם הזה, נמשך לנוקבא דז"א, מאת אימא, שהוא הוי"ה דס"ג, ועם עשר אותיותיה הוא ע"ג, במנין כדט"ם. והנה אימא עילאה נקראת יי"ן כנודע, ואות אלף החסר משם אכדט"ם, הוא בחי' הכולל. ובזה נשלם גם באופן אחר, כי זו האלף ניתן אליה להשלימו, משם אהי"ה שבאימא, ושם הזה עולה ע"ד, שהם ב' אותיות גדולות עד, שבמלת שמע, ובמלת אחד כנודע, כי שם היא באלפ"א בית"א רבתי:

סימן ב':

שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני:

פסוק אחד אומר, שמאלו תחת לראשי בלמ"ד. ופסוק א' אומר, שמאלו תחת ראשי, בלא למ"ד. והענין הוא, כי הנה ראש הנקבה בימי החול, הוא בתנה"י דזעיר. ואז אי אפשר לומר, כי שמאלו דזעיר שהיא גבורה, היא ממש תחת ראשה, אבל יצדק לומר תחת לראשה, ר"ל, תחת המקום שבתחלה היה שם ראשה, שהוא בחו"ג שבו. וכאשר גדלה יותר, ועולה עד חו"ג, אז כתיב תחת ראשי ממש, בלא למ"ד. ונלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל, ממש בהפך מן הנזכר. דודי לי ואני לו הרועה בשושנים:

(מזולתו) הנה חז"ל, וכן בזוהר פירשו פסוק זה, ואמרו הרועה בשושנים, בשש שנים של השמטה. גם ירמוז בשושנים, בשש שנים, והם שש שינין, שיש בפסוק של וספרת לך 'שבע 'שבתות 'שנים 'שבע 'שנים 'שבע פעמים:

אמר שמואל, ירצה פשט הפסוק, כפי דברי חז"ל כך, כלומר, הנה נודע כי שנת השמטה לבדה, היא לשם הקב"ה, כמש"ה ושבתה הארץ שבת לה', והיא כנגד יום השבת. האמנם ו' השנים, הם כנגד ששת ימי החול, דאתמסרו ביד שליח, ובזמן שישראל הם צדיקים, אפילו בימי החול, ובשש שנים הנזכר הוא רועה אותם. וזש"ה, דודי לי ואני לו הרועה אותי, אפילו בשש שנים של השמטה. עד שיפוח היום ונסו הצללים וגו':

דע, כי שני צללים הם, א' לנפש, וא' לרוח. אך לנשמה יש לה בחי' אחרת, הנקראת צל"ם במ"ם. והנה צ"ל, הוא סוד ק"ך צירופי אלהי"ם. וצלם הוא שם אהי"ה דיודי"ן, עם הכולל. (ע"כ מזולתו):

סימן ד':

שניך כעדר הקצובות וגו':

ר"ת של 'שניך 'כעדר 'הקצובות, הוא שכ"ה והם שכ"ה דינים הנודע אצלינו, והם השינים שהם גבורות. וכל אלו השכ"ה דינים, הם מתבררים במחשבה, שהוא אבא. כנזכר בזוהר פרשת פקודי, והוא סוד משה, שהוא בחי' שני שמות, אחוריים דהוי"ה דיודי"ן דאבא, שהוא קפ"ד, ופנים דאהי"ה דיודי"ן שבאימא, שהוא קס"א, ושניהם בגימטריא משה. ולכן נרמז בר"ת 'שעלו 'מן 'הרחצה, הוא משה, לרמוז, כי ע"י משה, נרחצים ומתלבנים ומתבררים. אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי:

(מזולתו) הנה בפסוק זה, כינה את החתן, ואת הכלה, ואם הכלה, וגם זיווגם. והוא באופן זה, אתי מלבנון כלה, ר"ת אמ"ך, שהוא סוד אימא. והיא הכלה, הנקראת כנסת ישראל. ושם החתן, אתי מלבנון תבואי, ר"ת אמת, והוא הז"א, החתן הנקרא אמת. וזיווגם, הוא ר"ת ארעת מהררי נמרים, הוא אמ"ן, שהוא סוד הזווג, והוא סוד יאהדונה"י, העולה במספר אמן, שעונים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, כנזכר בזוהר בפרשת שמות. (ע"כ מזולתו):

סימן ה':

באתי לגני אחותי כלה וגו':

כבר ידעת, כי ש"ך ניצוצי דינים, אשר שרשם הם ל"ב נתיבות חכמה, בסוד ל"ב אלהים דמעשה בראשית, כל אחד כלול מעשרה, הרי ש"ך. והנה כאשר ישראל זכאין, גורמים שאו"א יזדווגו יחד בזווג העליון, הנקרא בלשון אכילה, כמש"ה אכלה ומחתה פיה. והנה הם נקראים רעים, כמ"ש בזוהר באדרא זוטא, ואז ע"י זווגם, שהם הם בחי' שרשי הדינים, כי מהם יצאו מן או"א כנזכר, אז גם הש"ך דינים עצמם, שהם בגימטריא ג"כ כמספר רעי"ם, הם נמתקים ע"י שרשם, שהם או"א, ואינם יורדים למטה:

וכבר נתבאר בזוהר ויקרא, כי רעים לעילא, ודודים לתתא. והענין הוא, כי רעים הוא זווג או"א, לפי שידעת, כי אימא נקראת גבורות, והיא ארץ אדום, שבה מלכו המלכים של אדום, וממנה יצאו, כי אימא דינין מתערין מינה, אע"ג דלאו איהי דינין. ואלו המלכים הם בסופה, תחת בחי' המלכות שבה. וכבר הודעתיך, כי אלו השבעה מלכים, הם סוד ש"ך דינים, הנודעים בשם ש"ך ניצוצין, שהם סוד נער כנודע, וע"י התעוררות אלו הש"ך ניצוצין, מתחממת אימא לסוד הזווג, ולכן נקראים רעים שהם בגימטריא ש"ך, כי על ידם מזדווגת:

ואמנם דודים, הם זווג זו"ן, וזווגם הוא בסוד ג' אותיות די"ן מן אדנ"י, והוא בגימטריא דודים. כי ע"י ג' אותיות דין הנזכר, נעשים דודים ומזדווגים:

וכבר הודעתיך, כי דין עצמו, הוא בחי' ש"ך ניצוצין, כי ה' גבורות הם, וכל אחת נקראת דין, וה' פעמים די"ן, הוא ש"ך. ואמנם מן ה' פעמים די"ן שבש"ך הניצוצין, אין במלכות רק דין אחד בלבד, שהוא חלק החמישי שבהם, ונרמז בשם אדנ"י. ואות אל"ף היתירה, הוא רמז אל שם אהי"ה, המבסם הדין הזה שבה. גם דודים ע"ה, הוא בגימטריא אדנ"י, לרמוו, כי זה הוא בעניו הזווג זו"ן, הנקרא אדנ"י:

אני ישנה ולבי ער קול וגו':

הנה ר"ת 'פתחי 'לי 'אחותי, הוא פלא, כי הוא בחי' הנתיב העליון אשר לא ידעו עיט, ונקרא פלא והוא סוד מפתח העליון, הפותח רחם האשה. מצאוני השומרים הסובבים בעיר:

(מזולתו) הנה ר"ת 'מעלי 'שמרי 'החומות הוא משה. וכבר ידעת, כי כשעשו ישראל את העגל, התנצלו את עדיים והרדיד שעליהם, שנתן להם בחורב. ומשה זכה ליקח את כולם. וז"ס מש"ה, ויתנצלו בני ישראל את עדיים מהר חורב, וסמיך ליה, ומשה יקח את האהל, ודריש אהל מלשון אור, כמו בהלו נרו עלי ראשי, וכמו לשמש שם אהל בהם שהוא לשון אור. (ע"כ מזולתו):

סימן ו':

דודי ירד לגנו לערוגת הבושם:

הנה ר"ת, לרעות בגנים וללקוט שושנים, הוא לבוש, לרמוז, כי כאשר הקב"ה יורד בעה"ז, ללקוט נפשות הצדיקים בעת פטירתם, הנה הם נעשים סוד לבוש אחד, ובתוכו מתלבש הקב"ה, בסוד ויתעבר ה' בי למענכם:

'אני 'לדודי 'ודודי 'לי:

ר"ת אלול. לרמוז, כי בחדש אלול, הקב"ה מתרצה עם ישראל, ונעשה דוד להם, לקרבם בתשובה, והוא קרוב לקוראיו בחדש זה. הסבי עיניך 'מנגדי 'שהם 'הרהיבוני:

(מזולתו) ר"ת משה, לרמוז, כי הוא סוד החתן ז"א, האומר לכלתו שלא תסתכל בו בבחי' הדינים, שהם הנקראים פינים, שהם בחי' ע' סנהדרין, הנקראים עיני העדה, והם הדיינים העליונים. (ע"כ מזולתו):

סימן ז':

זאת קומתך דמתה לתמר וגו':

ר"ת 'קומתך 'דמתה 'לתמר הוא דקל. והנה תמר בלשון הקדש, ודקל בלשון תרגום. וזש"ה, דמתה לתמר, כי איננה תמר ממש, אבל היא דקל הדומה לתמר. וענין דקל עם הכולל, הוא קלה בסוד דעתן של נשים קלה, כי הדעת שלה במלכות, אין בו רק ה' גבורות בלבד, והם ה' הויו"ת, כמנין ק"ל, ועם מספר החמשה עצמם, הרי קל"ה. גם תיבת לתמר עצמה עם הכולל, בגימטריא תרע"א, כמנין אדנ"י במלואו. וכאשר נסיר שם א"ל ממנה, שהוא ג' יודי"ן ואלף, שיש בהוי"ה דס"ג, ושבשם אהי"ה דיודי"ן, אשר הם נשפעים בה מאימא עילאה, והם סוד ל' של לתמר עם כללותו, ישאר אותיות תמר מרת נפש. אחות לנו קטנה ושדים אין לה וגו':

ר"ת של שדי"ם הוא, 'שמאל, דוחה 'ימין 'מקרבת. והענין הוא, כמ"ש חז"ל ג' הם, יצר, תינוק, ואשה. צריך שתהיה שמאל דוחה, וימין מקרבת. ומכ"ש אם שלשתם, או שניהם, ימצאו בנושא אחד. וז"ש ישראל לפני הקב"ה, הנה אחות לנו שהיא אשה, וגם היא קטנה, וא"כ למה שדים אין לה, שהוא ר"ת, שמאל דוחה ימין מקרבת, אין לה ומן הראוי היה שתקרבנה. וסוד הענין הוא, כי בהיות כנסת ישראל, הנקראת מלכות גדולה, אז יש אליה חבוק ונשוק. וענין החבוק הוא בשמאל, לפי כי כאשר ננסרים זו"ן, להחזירם פב"פ, אז כל הדינים שבו, ניתנים בה. ולכן כשבאה פב"פ להזדווג עמו, צריך להרחיק ולדחות כל הדינים ההם ממנה. ואם אין הדינים נדחין ממנה, הוא אומר לה הסבי עיניך מנגדי, שהם הרהיבוני, כמ"ש בזוהר, דאינון מוקדין לי, וזה הוא מתוקף הדינים אשר בעיניה וכבר נתבאר אצלינו, כי טרם שיזדווגו, צריך שבתחלה יתחיל מן הימין אל השמאל, ואח"כ מחבק אותה השמאל, ואח"כ נשלם בימין. נמצא כי הימין מתחיל ומסיים. והנה השמאל שלו נתבסם ונתמתק, ומועיל עתה לבסם את הגבורות, ולאכפייא לון. ואז כאשר השמאל מחבק אותה, משים שמאלו באחורי הנוקבא כנודע. והנה שם באחוריים, הוא מקום הנסירה, ושם כל כחות הדין הנקראים אלהים, וע"י השמאל שלו המחבק אותה באחוריה, נדחים משם כל הדינים ההם. וז"ס, שמאל דוחה וימין מקרבת אותה לזווגה עמו. ואמנם עתה שהיא קטנה, אין לה שמאל דוחה, גבורות ודינים הנאחזים באחורים, לפי שעדיין אינה ראויה לזווג ולכן אין לה חבוק, ועי"כ הדינים מתרבים אז בה:

היושבת בגנים וגו':

ר"ת 'חבירים 'מקשיבים 'לקולך 'השמיעני, הוא חמלה, כמו שדרשו בזוהר בפרשת שמות, על פסוק והנה נער בוכה ותחמול עליו וגו', והבן זה. (ע"כ מזולתו):

מגילת איכה

סימן א':

איכה ישבה בדד העיר רבתי עם וגו':

פירושו, שם בן ארבע, במלוי יודי"ן, הג' יודי"ן עולה חשבונם ל'. (א"ש, כזה, יו"ד ה"י וי"ו ה"י, הרי יש ג' יודי"ן בשם הזה). ועכשיו אמר המקובן, איכה ישבה בדד מהג' יודי"ן הנזכר, כאשר נבארם בע"ה. והתחיל ביו"ד שבה"י אחרונה שבשם, וכנגדה אמר, העיר רבתי עם, רמז ליו"ד שבה"י אחרונה, הנקראת עיר ואם בישראל. וז"ש רבתי עם, ביו"ד יתרה, לרמוז מ"ש רבת י', וישבה הה' בדד מאותה היו"ד, וזהו ישבה, ישב ה', בדד מאותה היו"ד, כי במקום היו"ד שרומזת לעשר האורות, נעשת בד"ד, שמספרה ג"כ עשר, בסוד עשר שיש בקליפות:

הגהה - א"ש, ובספרי ספר תוצאות חיים כתבתי, שבזמן שישראל היו זכאין, היו מכניעין את אותם עשר שיש בקליפה תחת ידם. וזש"ה, וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב, וזה היה באמצעות הקטרת שהיו מקטירים בבקר ובערב, שהיו בו י"א סימנים, כנגד עשר שבקליפות, והאחד עשר הוא המחיה את כלם, וכלם היו נכנעים תחת עשר שבקדושה כנודע לנו, וז"ס מה שמסר השטן למרע"ה, כמ"ש חז"ל כנלע"ד:

וכנגד היו"ד השנית שהוא בתוך הוי"ו, אמר היתה כאלמנה, וחסר ממנה גם אותה היו"ד שהיא בתוך הוי"ו, שהוא מצד בעלה, שהוא ת"ת וע"י אותה היו"ד, היתה רבתי בגוים, ר"ל רבת י'. והנה אמר למעלה עם, כמ"ש רבתי עם, ואח"כ רבתי בגוים. והענין הוא, שמלת עם רומזת למדה אחרונה, בסוד עם הארץ. אמנם גוים, הוא בסוד תפארת, כמש"ה ומי גוי גדול וכו'. שהם תפילין דמארי עלמא, שהוא ת"ת המניח אלו התפילין:

וכנגד היו"ד השלישית שבה"י ראשונה, אמר שרתי במדינות, כנגד יו"ד שבה"י ראשונה, שהיא רומזת לבינה. וז"ש שרתי, שהוא, שרת י'. ואמר במדינות, בסוד זו המדה, ויש במלת מדינה, מדין י"ה:

א"ש, נלע"ד, לדי"ן י"ה, מספר מדינה, לרמוז, דדינין מתערין מינה. ותשרי הוא תש"ר י', לשון שרי קטרין, ביום עשרה לחדש, שהוא יוה"כ:

ושרתי ג"כ הוא תשרי, בי' שבו שהוא יום הכפורים, רומז אל הבינה. וכאשר נסתלקו ממנה אלו השלשה יודי"ן, נשאר לה השם במלוי אלפין, שבצירוף ריבועו, עולה ק"ל, כמנין למ"ס. וז"ש היתה למ"ס:

א"ש, העניו הוא, שבהסתלק משם הוי"ה הג' יודין הנז', לא נוכל למלאת אותה, לא בשם ע"ב, ולא בשם ס"ג, אלא בשם מ"ה בלבד, וריבועו הוא ק"ל, ולכן היתה למ"ס, בגימטריא ק"ל:

עוד אמר שמואל, חכמים תקנו לה ב' מוחין הנז', ע"ב ס"ג, בגימטריא קל"ה, כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, ובהסתלק ממנה הארת ב' המוחין הנז' של ע"ב ס"ג, בהסתלקות הג' יודי"ן הנז' לא נשאר לה זולתי הארת שם מ"ה דאלפי"ן, העולה בריבועו ק"ל, ואז היתה למ"ס בין האומות. ואף גם זאת כי חטאה בע"ז, בחשבון סמ"ל, ולכן שלט סמא"ל עליהם, כמנין סמא"ל עם הכולל, והיתה למ"ס:

עוד כי אימא תתאה, היא בסוד אפריון. ואימא עילאה, בסוד אפרסמון, כנודע. נמצא שיש באימא תתאה י', ויש באימא עילאה, במקום היו"ד הנזכר, שהיא יו"ד בלי מלוי, והיא עשר, יש במקומה ס"מ, שהוא מאה. ועתה בחרבן ב"ה, כבר אמרנו שנסתלק היו"ד הנזכר מאימא תתאה, בסוד רבתי עם, וגם אימא עילאה נהפכה, כי היא היתה בסוד ס' מ', בסוד בינה ותבונה, בסוד אפרסמון, ועתה היתה למ"ס, מ' על ס', ודוק ותשכח:

א"ש, שמעתי מן הראשונים, על פסוק, חשב ה' להשחית חומת בת ציון נטה קו וגו'. והם האותיות הקודמים אל ארבע אותיות ההוי"ה, העולים בגימטריא ק"ו, באופן הזה, אבג"ד הוז"ח ט"י, בגימטריא נ"ה. אח"כ אבגד"ה, בגימטריא ט"ו. אח"כ אבגדה"ו, בגימטריא כ"א. אח"כ אבגד"ה, בגימטריא ט"ו. סך ד' אותיות הנז', הם בגימטריא ק"ו. ואם תסיר מהם ד' אותיות ההוי"ה העיקרים, ישארו בגי' ק"ב. וז"ס ק"ב חרובין, שהיה אוכל ר' חנינא בן דוסא מע"ש לע"ש. ולמעלה ביארנו שהם כנגד ג' מלויי ע"ב ס"ג מ"ה, וחשבון הנזכר, נקרא ק"ו המדה של ההוי"ה:

פצו עליך פיהם כל אויביך שרקו ויחרקו שן:

הנה חריקת השיניים, יורה על כי לא נעשתה רצונה. וכמש"ה, שיניו יחרוק ונמס, תאות רשעים תאבד. והענין הוא, כי אמר למעלה, ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה, וכאשר באו האויבים, היו רוצים לשלוח אש במקדש, להנקם בידיהם. וכשראו כי קמחא טחינא טחנו, ולא עשו נקמה בידי עצמם, שרקי ויחרקו שן, כי לא נעשתה רצונם, ונתנו טעם לחריקת שיניהם, באמרם בלענו, כלומר אמת הוא כי החרבנו בית המקדש, אבל מה שאנו חורקים שן, הוא לפי שזה היום שקוינוהו להנקם ע"י עצמנו, מצאנו ראינו, שכבר נעשה מעצמו:

חדשים לבקרים רבה אמונתך:

ר"ת רחל, כי היא נוקבא דזעיר, הנקראת רחל, אשר היא מתעברת בכל לילה, מן נשמת הצדיקים, ובבקר ילדתם חדשים כנודע:

יתן למכהו לחי ישבע בחרפה:

ירצה, כי בראות א' מן א"ה, הבא להכות את ישראל על לחייו, והישראל נותן לו לחי ומזמינו לקבל ההכאה, אז ישבע הגוי בחרפה ההיא שנתחרף הישראל, וימנע להכותו, ועצה טובה השמיענו בגלותינו:

ספר קהלת

וזרח השמש ובא השמש וגו':

ירצה, וזרח השמש, מאימא עילאה, כי משם זריחתו. ובא השמש, אל מדת המלכות, כי שם ביתו. וזה אינו אלא ביאה לבד, לשם איברים באיברים, סוד הנשיקין, ואין מאיר בה כ"כ. ואל מקומו שואף, ירצה, שהשי"ת רצה שיתנהג העולם בחסד ובדין. וברחמים הוא הת"ת, בדין הוא המלכות. ולכן נטרדה, לפי שהדין אינו מן הראוי לעשות לפני המלך, ולא שנטרדה ח"ו, כי הכל אחדות אחד, אבל בערך שהיא עשירית, נקראת טרודה. והדין נעשה לצרכנו, וז"ש חז"ל שאלמלא. מוראה איש את רעהו חיים בלעו. א"כ כיון שמצדו נטרדה, להיותה מנהגת בדין, צריך שנתקן אותה. ומהו התיקון, לייחדה למעלה, ולא יחוד אברים באברים לבד, כי אין השמש מזריח בה כ"כ. והם רחמים ודין כאחד, וע"ז נאמר, ה' הוא אלהים ולא נאמר ה' הוא ה', שעדיין הוא בדין. אבל בעת הזווג, שהוא בעת כניסת היסוד אליה, לתת בה הטיפה, אז זורח בה כ"כ, עד שמאירה כמותו ממש, ואין ביניהם בחי' עילה ועלול, אלא שניהם מאירים באור א"ס כאחד. וז"ש, ואל מקומו שואף, שהוא בהי' היסוד, הנשאב ונשאף בתוכה, והיא שואבת הטיפה, אז הוא זורח שם בעצם:

אמר שמואל, גם ביאור הפסוק הנזכר, כהב מורי ז"ל, שנמצא מכ"י הרב הגדול זלה"ה, ונראה שהוא מן הדרושים של הרמ"ק ז"ל:

סימן ה':

'מתוקה 'שנת 'העובד:

ר"ת משה. והכוונה היא במה שנודע, כי ע"י הפלת השינה והתרדמה על האדם ז"א. בבחי' משה, שהוא פנימיות זעיר אנפין. אז נזדווגה לו מטרוניתא נוקביה, ולכן מתוקה היא שינה זו. ונודע, כי פנימיות ז"א שהוא משה, כאשר נופלת עליו השינה הנזכר, הוא עולה בסוד מ"ן לאימא, לכשתזדווג באבא, ואותו זווג עליון נקרא אכילה, כמבואר לעיל בפסוק אכלו רעים, וז"ש אם מעט ואם הרבה יאכל:

סימן ח':

את כל זה ראיתי ונתון אל לבי:

'האדם 'באדם 'לרע לו, הוא הבל. הנה הבל רובו טוב כנודע. וכאשר האדם הבליעל החיצון של הקליפות, שלט באדם הקדוש, ועשק הנשמות של הבל, והכניסם בקליפות כנודע, אז הוא לרע לו, לאדם הבליעל. לפי שיען שאלו הנשמות הם מסטרא דטוב, ורובם טוב, אעפ"י שמעוטם רע, אח"כ מתגברים על הקליפה, ויוצאות משם, ומניחין אותם ריקנין מכל טוב:

מגילת אסתר

סימן ב':

ויהי אומן את הדסה היא אסתר בת דודו:

דע, כי אסתר בגימטריא תרע"א פחות עשרה, והוא סוד הנקודה עצמה הפנימית המסתתרת, והיא י' של אדנ"י. כי אדנ"י במלואו עולה תרע"א, ורו"ת הוא מלוי אדנ"י, וכן תו"ר ג"כ הוא מלוי אדנ"י, וז"ס, ובהגיע תור אסתר בת אביחיל וכו':

נביאים ראשונים: