שער הכוונות/דרושי תפלת השחר/דרושי הקדיש

שער הכוונות - דרושי הקדיש דרוש אעריכה

קדיש ראשונה לפני הודועריכה

סדר הקדיש בע"ה. ועתה נבאר סדר הקדיש של קודם "הודו לה' קראו", ואגב נבאר סוד כל הקדישים בעזרת האל יתברך.

דע כי הנה עד עתה נכללת העשיה ביצירה אבל עדיין לא קבלו הג'-ראשונות-דעשיה מן היצירה אלא בחי' נפש של היצירה, ואנו צריכים לתת להם עוד בחי' רוח ממש של היצירה. וזה נעשה ע"י הקדיש שאומר קודם הודו לה'. וצריך לכוין בזה הקדיש כי יש בו ב' פעמים כ"ח וב' פעמים מ"ב.

והכ"ח ומ"ב הראשונים הם של אותיות. כי כ"ח אותיות הם מן "יהא שמיה רבא מברך כו'" עד מלת "עלמיא" (שהם ז' תיבות ובהם כ"ח אותיות), והמ"ב אותיות הם גימטריה של ז' אותיות (והם ז' ווין שבר"ת "וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל" שעולין מ"ב). ותכוין בשם הויה במילוי אלפין דמ"ה שהוא בעולם היצירה שיש בו בחינת כ"ח אותיות (דמילוי המילוי) וגם יש בו מ"ב אותיות בכל כללותו (שהם ארבע אותיות הפשוט, ועשרה דמילוי, וכ"ח דמילוי המילוי), וע"י זה הכ"ח והמ"ב תכוין להמשיך רוח דיצירה אל ג' ראשונות דעשיה שעלו שם.

ואח"כ תכוין עוד בכ"ח של תיבות שהם כ"ח תיבות שיש מן "יהא שמיה רבא" עד "דאמירן בעלמא ואמרו אמן". ותכוין גם במ"ב דתיבות, והם ז' תיבות עצמם של "וישתבח" עד "ויתהלל", ובכל תיבה מהם יש בה ו' אותיות -- הרי מ"ב. והנה אלו המ"ב והכ"ח האחרים תכוין אל הוי"ה ס"ג שיש בעולם הבריאה שיש בו כ"ח ומ"ב (כנ"ל בהויה דמ"ה דאלפין). וטעם כונה זו עתה היא לפי שכונתינו עתה הוא להמשיך כח בחי' הרוח דיצירה עד סוף כל העשיה, ולכן צריכין אנו להאיר אור גדול עליון משם ס"ג דבריאה (מן הכ"ח והמ"ב דבריאה) אל ג' ראשונות דעשיה כדי שעי"ז יוכלו לתת אח"כ כח רוח יצירה בכל העשיה כנזכר.


ונבאר כל הקדישים שיש בתפלת שחרית ואגב יתבאר לך שאר הפרטים של התפלה.    הנה נתבאר לעיל כי מן התחלת התפלה עד ברוך שאמר הוא בעולם העשיה, ומשם עד יוצר אור הוא עולם היצירה, ומשם עד תפלת י"ח הוא עולם הבריאה, ותפלת י"ח הוא עולם האצילות. ואח"כ אלו יורדים מעילא לתתא לפי שבימי החול אין בנו כח להעמיד‏[1] כך, רק ליחדם לפי שעה, ותיכף חוזרים למקומם. הנה מן "אשרי" עד "תפלה לדוד" הוא עולם הבריאה, ומשם עד "אין קדוש כה'" הוא עולם היצירה, ומשם עד "עלינו לשבח" הוא עולם העשיה. ולכן תקנו קדיש אחד בכל שינוי עולם ועולם.

ונתחיל מן הראשון (שהוא הקדיש שקודם הודו לה' כו').    והנה כבר הקדמנו לך הקדמה אחת בענין מיעוט הירח כי הכונה היא כי בתחילה היתה נוקבא דז"א במקום שהוא מאחורי ז"א מן החזה ולמטה, ושיעור קומתה (מראשה ועד רגליה) הם כשיעור נה"י דז"א. גם ביארנו כי אור כל הספירות דאצילות מתנוצץ בג' עולמות בי"ע, ואינם הם עצמם רק אור המתפשט מהם ולמטה. ואמנם המלכות עצמה דאצילות (שהיתה בתחילה במקומה למעלה בנה"י דז"א) -- היא עצמה בעת מיעוט הירח נתמעטה וירדה למטה בהיכל ק"ק דבריאה, ושם בהיכל ההוא נכללו כל חלקיה. וכל שיעור קומתה הראשונה (שהיתה בתחילה באחורי נה"י דז"א דאצילות) הם עתה בזה ההיכל הכולל ג' ראשונות בעולם הבריאה. והרי הם שלשה כנגד שלשה -- כי תמורת שלשה ספירות נה"י דז"א לוקחת עתה ג' ספירות ראשונות דבריאה. ומכאן נקיש אל שאר העולמות. כי כן המלכות-דבריאה היא בהיכל ק"ק דיצירה, והמלכות-דיצירה היא בהיכל ק"ק דעשיה.

וצריך שנקדים לך עוד הקדמה אחת, וגם בזה יובן מה שיתבאר לקמן בע"ה בענין עזרת אבותינו וד' אמת שנתקנו בו, עיי"ש. ובו ית"ל יתבאר לך איך בהיכל הרצון יש בתוכו ששה היכלות אחרים והיכל ק"ק יש בו ד' היכלות.

והנה נתבאר במקום אחר כי ארבע עולמות הם הנקראים אבי"ע, וכל אחד מהם הוא בחינת עשרה ובחינת שלש עשרה.

  • ונתחיל מן הבריאה. והנה הבריאה היא מי' ספירות. והם נקראים שית דרגין דכורסיא וארבע רגלין דכורסיה -- הרי הם עשרה כו'. כנזכר פרשה בא ברעיא מהימנא דף מ"ג (ח"ב מג, א)[2] דשית דרגין וארבע רגלין אית לכורסיא, וכולם הם עשרה, וכלא איהו כורסי' . וצריך להבין המאמר הזה. שאם בחינת הי' ספירות הם הרגלין והדרגין -- אם כן הכסא עצמו מי הוא?    אבל הענין הוא כי השית דרגין לכורסייא הם ששה היכלות שיש מן 'לבנת הספיר' עד 'היכל הרצון' (מתתא לעילא), וארבע רגלין דכורסיא הם ארבע היכלות שיש בהיכל ק"ק (וזה ההיכל עצמו נקרא 'ארבע רגלין דכורסיא') -- והרי נשלמו י' ספירות דבריאה. האמנם ענין הכסא הוא ענין ג' אורות שנמשכין ויורדין מן אימא דמקננא בכורסיא בג' ספירות (כנזכר בתיקונים), ואותם השלש אורות הם נשמת הבריאה והם הנקראים "כסא הכבוד". והם נקראים "קודש קדשים", קדש - חד, קדשים - תרין -- הא תלת. ואלו הג' אורות הנזכרים (הנקאים קה"ק) מקננא ומתלבשן בזה ההיכל העליון דבריאה הכולל ד' היכלין בתוכו (הנקרא ד' רגלין דכרוסייא כנזכר). וע"כ נקרא ההיכל הזה "קדש הקדשים", ר"ל בהיכל שבו מתלבשין ג' אורות עליונין הנקראים ק"ק. והרי נתבאר כי עולם הבריאה עצמו הוא עשר היכלות הנזכר, והג' אורות עליונים (שהם נשמה להם) הם הנקראים "כסא". והרי איך הבריאה היא עשרה והיא י"ג. והבן היטב כל זה.
והנה אלו הד' היכלות הנכללין בזה ההיכל העליון דבריאה (הנקראין ד' רגלין דכורסייא) -- הלא הם כחב"ד דעולם הבריאה, ובאלו הד' ראשונות דבריאה מתלבש בחי' הכסא הנזכר (שהוא כולל ג' אורות) שהוא סוד אימא עילאה מקננא בכורסייא כנזכר. וזה ענינם. כי המלכות עליונה דאצילות הנה הוא סוד ד' כנודע, והטעם הוא לפי ששיעור קומתה הוא ד' ספירות דז"א (שהם תנה"י כנ"ל). והנה מן שיעור קומתה הנזכר מתאצל אור אחד, והוא בסוד ד' אורות לסיבת הנזכר, ונגנזים בד' היכלי הבריאה העליונים הנקראים כולם יחד בשם היכל אחד הנקרא "היכל קדש קדשים". והנה בזה תבין כי כמו שהמוחין דז"א דאצילות הם ד' והם בחינת ה-תנה"י דבינה העליונה -- כן המוחין דמלכות דאצילות נוקבבא דיליה הם ד' והם תנה"י דז"א דאצילות. וכן המוחין דעולם הבריאה הם ד' -- תנה"י דמלכות דאצילות. ונמצא כי ד' אורות האלו הם הם הכסא, והם הם ד' המוחין דבריאה, והם הם נשמת הבריאה (כי המוחין סוד נשמה הם). והבן זה היטב.
ותכוין איך כל המדרגות והעולמות הם בסדר אחד שוה.
[ ואע"פ שבתיקונים אמרו דאימא מקננא בכורסיא בג' ספירות ואנו אמרנו שהם ד' -- הענין הוא כי ספי' הדעת איננה נכנסת לעולם בחשבון הי' ספירות כנודע לפי שהוא נעלם מאד וגנוז בין החכמה והבינה, ולכן לא הזכירו שם רק ג' ספירות בלבד, אבל ד' הם ].
[ גם אל תחשוב כי התנה"י עצמן דמלכות דאצילות הם הם היורדין ומתלבשים בסוד כסא בהיכל ק"ק דבריאה. אמנם הם אורות נמשכין מהן ונעשין מוחין בעולם דבריאה כנזכר ]. והרי איך מן התנה"י דז"א דאצילות נתהוו ד' אורות מוחין דנוקבא וכל מציאות הי' ספירות אשר בה. ולפי שלעולם הוא שיעור קומתה בד' ספירות הנזכר -- לכן גם ממנה נתפשטו ונתהוו מתנה"י שבה ארבע אורות ונתלבשו בהיכל ק"ק דבריאה ונעשו שם בחי' הכסא (שהיא נשמת הבריאה כנזכר), ואלו הד' אורות מאירים בד' ההיכלות שבהיכל ק"ק אשר הם סוד ד' מוחין של בריאה. והנה הו' קצוות דבריאה הם הו' היכלות תחתונים שהם מלבנת הספיר עד היכל הרצון כנ"ל. ודע כי היכל לבנת הספיר איננו רק בחי' היסוד בלבד המכריע וכלול מן נצח-הוד (וזהו "לבנת הספיר" -- לובן וספיר), ואיננו כאשר טעו רבים וחשבו שהיכל זה כולל יסוד ומלכות. כי המלכות דבריאה איננה עומדת בעולם הבריאה אבל היא בהיכל ק"ק דיצירה כמש"ל כי סדר כל העולמות הוא כך, כי מלכות דעולם העליון היא בכתר דעולם שלמטה ממנה, כי כל זה הוא בסוד מעוט הירח וירידתה למטה להיות ראש לשועלים לעולם שלמטה ממנה.
אמנם דע כי יש חילוק אחד בד' עולמות אבי"ע והוא כי המלכות דאצילות כל כללותה בכל הי' ספירות שבה הם מתלבשים באותם הד' אורות הנמשכים ממנה (הנקרא "כסא הכבוד") בראש הבריאה. ונמצא כי המלכות מתלבשת בכסא הכבוד והכסא מתלבש בהיכל ק"ק. אבל אין הדבר כן בשאר העולמות. כי המלכות דבריאה אין כל הי' ספירות שבה מתלבשים בכסא אשר בראש היצירה, אמנם החלק העשירי שבה בלבד היא היורדת ומתלבשת בהיכל ק"ק דיצירה. וכן מיצירה לעשיה.

ובזה תבין למה בין כל עולם ועולם תקנו לומר קדיש אחד חוץ מן עולם הבריאה לעולם האצילות (שהוא בין גאולה לתפלה) -- לפי שכל כללות מלכות דאצילות היא בראש הבריאה, ואין לך סמיכות גדול מזה, ואין צורך להעלות הבריאה באצילות כי כבר הבריאה קשורה קשר אמיץ עם המלכות דאצילות בתכלית האחרון. וזהו טעם מאמרם ז"ל שצריך לסמוך גאולה לתפלה (שהיא הבריאה במלכות-דאצילות). ובזה תבין מה שאמר הפסוק "שבעה בשבעה מוצקות" "מוצקים" לא כתיב אלא "מוצקות". וזה סוד מה שנזכר בפר' פקודי דף רס"א ע"א (ח"ב רסא, א) לאעלאה שביעאה בשביעאה , ונקרא ז' ימים וז' ימים. והענין הוא כי כל אלו הי"ד הם נוקבין לפי שהם ז' דבריאה וז' דמלכות-דאצילות. והוא כי הנה בזה ההיכל העליון דבריאה הנקרא "היכל קדש הקדשים" יש בו ד' היכלות (שהם כחב"ד דבריאה כנ"ל) ובתוכם מתלבשים ג' אורות הנקראים "כסא" (וגם נקראים ק"ק כנ"ל), והם הם ז' דבריאה. וגם המלכות דאצילות היא ז' לפי [ שהיכל קדש קדשים דילה כולל ד' ספירות כחב"ד וששה היכלות התחתונות -- הרי הם י' ספירות, והם נחלקים לשבעה היכלות. וסימן שבעה בשבעה מוצקות ][3].


ונחזור לענין הקדישים שבתפלת שחרית. הנה מן התחלת התפלה עד "הודו לד'" הוא בחינת ו' היכלות התחתונים דעשיה. ומן הודו עד ברוך שאמר הוא בחי' "היכל קדש קדשים" דעשיה שמתהפך וחוזר להיות יצירה ממש ע"י המלכות דיצירה העומדת בהיכל הזה כנ"ל (וזהו סוד 'תוספת שבת' בסוד קליפת נוגה שלפעמים נהפכת לקליפה ופעמים לקדושה).

ונמצא כי בד' עולמות אבי"ע יש שני מציאיות: ( א ) האחד היא בחי' ה-ו' היכלות שיש בכל עולם מהם, כי אלו הם נכללים למעלה זב"ז בחי' כללות בלבד; ( ב ) והב' הוא בחי' ההיכל השביעי העליון (שנקרא "היכל קדש קדשים") אשר הוא נכלל למעלה וחוזר ונהפך להיותו במציאות העולם שלמעלה ממנו. משא"כ ב-ו' היכלות התחתונים כנזכר.

וזהו טעם הדבר שאנו אומרים הודו לד' כו' בעולם העשיה עם היות שכל המזמורים הם ביצירה -- אבל הטעם לפי שזה ההיכל הז' דעשיה חוזר להיות ממש בחינת יצירה. ובזה תבין כי אחר שנכללו ו' היכלות התחתונות דעשיה זה בזה וזה בזה (בתיקון התפלה שיש מן התחלת התפלה עד הודו לה' כו' כנ"ל) -- אז אנו צריכין להעלות אותם בסוד עמוד אחד שיש בין כל עולם ועולם ובאמצע כל היכל והיכל. ודרך העמוד הזה עולה כל היכל והיכל בחבירו שלמעלה ממנו ונכלל בו (כנזכר בפר' פקודי).

והנה סוד הקדיש הזה הוא בחי' העמוד הנזכר אשר באמצעות עולם העשיה. ואמנם אופן העלאתו אל עולם היצירה -- כבר נתבאר איך יש בקדיש שני בחינות כ"ח ושני בחינות מ"ב. והענין הוא כי יש כ"ח אותיות (בז' תיבות של יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא) גם יש כ"ח תיבות מן אמן יש"ר מברך כו' עד דאמירן בעלמא. ועל ידי כ"ח אותיות הנזכר אנו מעלים הו' היכלות התחתונים דעשיה זה בזה. לפי שכל בחי' אותיות הם בגבורות (כנודע בענין שם ע"ב שיש בו ע"ב תיבין ורי"ו אותיות שהם ג' גבורות), אבל התיבות הם ע"ב כמנין חסד. ולכן על ידי כ"ח אותיות הגבורה אנו מעלים הו' היכלות, ועל ידי כ"ח תיבות אנו מעלים את היכל השביעי (הנקרא "קדש קדשים") למעלה ביצירה.

וטעם הדבר הוא כי אין שום עליה בעולמות אלא על ידי שם בן מ"ב. ושם זה של מ"ב הוא אשר מעלה כל העליות שיש בכל העולמות משום דאיהו סליק ולא נחית (כנזכר פ' תרומה קל"ב ע"ב (ח"ב קלב, ב)). והנה בחי' הכ"ח הנזכר הוא הויה דמילוי מ"ה [כנודע כי שם הויה דמ"ה דמילוי אלפין בפשוטו ומילויו ומילוי מילויו הוא מ"ב אותיות. אך במילוי המילוי לבד אין בו רק כ"ח אותיות]. נמצא כי גם הכ"ח הוא בחינת מילוי המ"ב. וגם לעולם אין עליה אלא בשם מ"ב. ולכן צ"ל הקדיש בנוסח זה כנ"ל וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל לפי יש בהם ז' ווין לרמוז אל שם מ"ב שהוא ז' פעמים ו' שמות, וכל שם מששה אותיות. וכן תמצא ג"כ כי בכל תיבה מאלו של וישתבח כו' יש בה ששה אותיות. והרי נתבאר איך נרמז בזה כל שם מ"ב.

ולכן אותם האומרים י'שתבח י'תפאר ביודין -- טועים הם, לפי שאז יעלו ז' יודין (בחינת שם ע"ב), והנה אין עליה אלא בשם בן מ"ב. וגם כי לעולם כ"ח אותיות הם בסוד שם בן מ"ב.


והנה אחר אשר העלינו היכל הז' דעשיה למעלה ביצירה (על ידי כ"ח תיבות של הקדיש), הנה אח"כ יכול הוא להתהפך ולחזור ולהיותו הוא עצמו בחינת יצירה. וכנגד זה אנו אומרים הודו לד' כו'. והנה כבר ידעת כי ארבע הויות הם בארבע עולמות אבי"ע. והם כסדרן מלמעלה למטה -- ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. והנה בג' הויות -- ע"ב ס"ג מ"ה -- יש בכל אחד עשרה אותיות, ולכן יש בכל אחד מג' הנזכר במילוי מילויו כ"ח אותיות. אבל בהויה דב"ן -- שאין במילויה רק ט' אותיות -- א"כ גם במילוי מילויה גם כן לא יש בה כ"ח אותיות, ולכן אין בו שום עליה ע"י. אבל על ידי כ"ח אותיות של שם מ"ה דאלפין אנו מעלין בתחי' את ששה היכלות התחתונים דעשיה אל היצירה, ועל ידי כ"ח תיבין אנו מעלים אח"כ את ההיכל העליון הז' (אשר הוא חוזר להיות יצירה ממש) על ידי כ"ח דשם ס"ג אשר בבריאה. נמצא כי מקום הקדיש הזה הוא קודם הודו כו'.

כוונת שאר הקדישיםעריכה

כונת הקדיש השני שבין ישתבח ליוצר הנה גם הוא דוגמת הקדיש הראשון שבעשיה. בשני מיני הכ"ח -- אחד אל ששה היכלות ואחד אל היכל הז'. אבל הכ"ח אותיות הם משם ס"ג שבבריאה, והכ"ח תיבות הם משם ע"ב שבאצילות.

ואחר שהעלינו היכל הז' דיצירה אל הבריאה -- אז הוא חוזר להיותו בריאה ממש (כי גם בו נכללת מלכות דבריאה כנזכר), ולכן אחר הקדיש אנו אומרים "ברכו". והוא כדוגמת מה שאמרנו בהודו לד' כו', וכבר נת"ל, כי המזמורים הם ביצירה, ולהורות כי זה ההיכל הז' דעשיה נהפך ליצירה -- לכן אנו אומרים מזמור היצירה. וכן הענין כאן. כי כל בחינת "ברוך" הוא בבריאה (כי שם הוא נקרא ברוך בכל מיני ריבוי' דברכאן כנודע), ולכן כאן אנו אומרים "ברכו" לרמוז כי היכל השביעי דיצירה חוזר להיות בריאה ממש.

בין גאולה לתפלה -- אע"פ שהם ב' עולמות בריאה ואצילות -- לא תיקנו לומר בהם קדיש לסיבה הנזכר לעיל.


קדיש ג' שלאחר העמידה קודם אשרי יושבי ביתך. הכונה לפי שבתחלה העלינו כל העולמות למעלה כדי שכל העולמות יוכללו בעולם האצילות לעשות שם זיוג עליון דת"ת ומלכות לבדם, ושאר כל העולמות הם נעשים להם כדמיון כנפים החופפים ומכסים עליהם [בסוד "אגן הסהר" הנזכר במאמר הזוהר בכ"י הנקרא סתרי אותיות של השי"ת, ועי"ש]. ואחר הזווג אנו צריכים לחזור להעלות העולמות שיקבלו השפע הנשפע מחמת הזווג שנעשה אז, ולכן אומרים עתה זה הקדיש כדי לכלול פעם אחרת הבריאה באצילות לקבל שפע הזיוג ההוא. ולכן כונת זה הקדיש על ידי שם ע"ב (הויה דיודין) במ"ב אותיותיו (בפשוט ומילוי ומילוי המילוי). ואחר כך הבריאה מקבלת תוספת קדושה בקדושת ובא לציון.

קדיש רביעי לכלול היצירה עם הבריאה על ידי הויה דס"ג וע"ב. ואח"כ היצירה תפלה לדוד.

ואח"כ קדיש חמישי להעלות העשיה אל היצירה ע"י הויות ס"ג ומ"ה. ואח"כ העשיה היא פטום הקטרת והרי נשלמה התפלה.


אמנם קדיש בתרא אינו מכלל הקדישים הנזכר לפי שכבר עלו כל העולמות. אמנם זה הקדיש נקרא קדיש יתמא, ר"ל קדיש שאומרים אותו היתומים. והענין הוא שהקדיש הזה הוא בעולם העשיה ששם בחינת המיתה כדי להעלות כל הנשמות והנפשות בסוד תחית המתים. ועל כן אומרים אותו היתומים על מיתת אב ואם. ויש בקדיש הזה שם בן מ"ב אלא שהוא באופן אחר. ונתבאר אצלינו בענין נטילת ידים שהוא סוד -- יהו"ה אלהינו יהו"ה כוז"ו במוכס"ז כוז"ו יהו"ה יוד הא ואו הא -- שהם סוד ג' ידות כנ"ל, ועיי"ש. [ ודע כי על ידי שם במוכס"ז יהיה ענין תחית המתים, ולכן קדם אליו שם כוז"ו שהוא גי' ט"ל והוא הט"ל שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים כמ"ש חז"ל. ]


ונלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל שטוב לומר הקדיש הזה על מיתת אביו ואמו כל השנה כולה אפילו בשבתות ויו"ט לפי שאין הטעם כפי מה שחושבים המון העם שמועיל להציל נפש המת מדינא של גהינם לבד, כי הנה עוד יש תועלת אחד והוא להכניסו לגן עדן ולהעלותו ממדרגה למדרגה. וכפי זה גם בשבתות וי"ט יש לאמרו. ואני ראיתי למורי ז"ל שהיה אומר קדיש בתרא בכל שנה ושנה ביום שמת בו אביו בג' תפילות והיה אומרו בנוסח קדיש של בני ספרד (כמו שנעתיקהו לקמן בעזרת השם), לא כמנהג המוסתערבי' המוספים בו דברים אחרים על דרך מ"ש בהרמב"ם ז"ל.

  • ודע כי בשבת נמשכת תוספת הקדושה כל היום משא"כ בחול שאין תוספת קדושה אלא בשעת תפלה לבד. וזהו הטעם שאין תוספת נשמה רק בשבת בלבד. אבל עם כל זה, ליראי ד' ולחושבי שמו יש להם איזה קצת הארת קדושה גם בימי החול בשעת התפלה.
  • גם יש חילוק אחר והוא כי בשבת נמשכת תוספת קדושה מעצמה כל מה שנעשה ע"י תפלתינו בימי החול ולכן יש תוספת נשמה בשבת.
  • גם יש חילוק אחר והוא כי בשבת עולים כללות כל העולמות. משא"כ בחול שאין עולים בעת התפלה רק בחינת נשמות לבד; שעולים עם השכינה להיות לה בסוד מ"ן כנודע. גם דע בענין תפלת החול שענין העלאתם צריכה להעשות על ידינו קודם התפלה אבל אחר שכבר קבלו השפע העליון אין אנו צריכין להורידן כי מעצמם הם יורדין אחר עלינו לשבח.

כוונת הקדיש בעצמועריכה

ונבאר כונת הקדיש בעצמו.    הנה הקדיש נתקן בלשון תרגום וכנזכר בזוהר פר' תרומה וז"ל דאיהו מתבר שלשלאין דפרזל' כו' . והענין הוא במה שהודעתיך (בשער המצות בפרשת ואתחנן) איך התרגום הוא סוד אחוריים דקדושה, והוא קדושה ג"כ אלא שהחיצונים יונקים משם. וכבר נתבאר שהקדיש נתקן להעלות את העולמות למעלה ממדרגתם, כגון העשיה ביצירה וכיוצא. והנה אנו מתייראים פן ח"ו על ידי עליית העולמות יעלו גם הקליפות עמהם ויתאחזו בהם ויינקו שפע מהם. ולכן נתקן בלשון תרגום דאיהו לישנא דלא משתמע למלאכין עלאין [כנזכר בזוהר פר' נח דף ע"ח ע"ב ובפ' לך לך דף פ"ט ע"א]. והטעם הוא לפי שהם מצד הפנים והם מדברים בלשון הקדש שהוא בחינת הפנים. אך הקליפות הם נאחזים באחוריים והם מבינים בלשון תרגום שהוא אחוריים. ובהיותינו אומרים השבח הגדול והקדוש הזה של הקדיש בלשון תרגום -- שהם מבינים אותו -- אז הם נכנעים ואינם עולים למעלה.

והנה הקליפות הם כולם נמשכים מסוד י"א סממני הקטרת (שהם סוד עשתי עשרה יריעות עזים, אשר סודם הם שני אותיות אחרונות דשם הויה, שהם ו"ה, שהם בגי' י"א). והענין הוא במה שהודעתיך כי י"א סמנים הם אחוריים שלמעלה שירדו בעת מיתת המלכים וביטולם. וירדו אחוריים דאבא ואמא במקום זו"ן -- שהם ז' ספירות האחרונות וגם הם בחינת שני אותיות ו"ה הנזכר של שם הויה. ואלו האחוריים נכללין בכלל זו"ן. ולכן תמצא כי אין שום פגם תחתון מגיע אלא בזכר ונוקביה ולא באבא ואמא, ולכן תקנו י"א אותיות בשני תיבות "יתגדל ויתקדש" כנגד הי"א הנזכר.

עוד ירצה כי כבר ביארנו כי יתגדל ויתקדש יש בהם אחת עשרה אותיות כנגד י"א סממני הקטרת. וסוד הענין הוא כי שם הויה נרמז בה ענין שני חיבורים דאו"א וזו"ן בד' אותיותיה. והנה בזמן הגלות כביכול אין השם שלם ואינו נקרא אלא בשם 'יה' (כמו שכתוב "כי יד על כס יה"). והענין הוא כי הנה כל הקליפות יצאו מן הבירורים דז' מלכי אדום, והנה הם סוד י"א, לפי שהם סוד זו"ן שהם בחי' ז' מלכים דמיתו כנודע (אמנם באבא ואמא לא היה בהם בחי' מיתת המלכים). והנה זו"ן הם סוד שני אותיות אחרונות של שם ההויה שהם ו"ה, שהם בגי' י"א, כנגד הקליפות שנתבררו ויצאו משם. ומן ב' אותיות אלו נמשכת להם הארה ומזון להיות שרשם משם כנזכר. וזהו הטעם שאין אחיזה לקליפות בשני אותיות י"ה הראשונים (שהם אבא ואמא) רק בשני אותיות ו"ה האחרונות (שהם זו"ן).

וזהו הטעם שאין הקליפות יכולין לעלות מן בינה דאצילות ולמעלה. כי בבי"ע -- ודאי שמתאחזים הקליפות בכל הי' ספירות שלהם, אבל באצילות אין להם אחיזה מבינה ולמעלה לפי שאין שרשם ומקורם משם. וזהו סוד מ"ש רז"ל אין השם שלם ואין הכסא שלם, והוא לפי שחציו הראשון (שהוא י"ה שהם או"א) -- אין לקליפות אחיזה בהם ונשארים למעלה; אבל שני אותיות האחרונות -- ו"ה -- נאחזות הקליפות בהם, ויש להם אותו הרוחניות שהם י"א סממני הקטרת הנמשך להם משם.

והנה כונת הקדיש הוא לסלק ולהסיר אותו הרוחניות (שהם הי"א סממנים) משם. וזה נעשה על ידי העלאת שני אותיות ו"ה עד אבא ואמא שהם י"ה, ואז יתחברו עמהם, ועל ידי כן יתבטלו הקליפות. וזהו מ"ש יתגדל ויתקדש שמיה רבא, פירוש, כי השם של יה הרמוז במלת שמיה -- ר"ל שם יה (שהם אבא ואמא), יהיו שם יה רבא, וזה על ידי שנתחברו עם שני אותיות אחרונות ו"ה ועי"כ יהיה השם גדול ושלם. כי בעוד שהאותיות אלו נפרדות זו מזו ח"ו, אין השם שלם וגדול. ולכן יתגדל שמו של יה ויעשה רבא. ולכן יש י"א אותיות בשני תיבות ראשונות "יתגדל ויתקדש" להורות על שני אותיות 'וה' (שהם גי' י"א) שיעלו עד שני אותיות י"ה ויתחברו ויהיו שם אחד גדול ושלם. ואז בעלותם שם -- לא יהיה כח בקליפות לעלות עד שני אותיות י"ה.

עוד ירצה, כי כבר נתבאר אצלינו כי י"א אותיות יש ביתגדל ויתקדש לרמוז על ניצוץ אחד של קדושה שיש בתוך י' ספירות דקליפה להחיותם. וכונתינו היא לסלקו משם כדי להכניע הקליפות. גם הבנת לשון "יתגדל" רצונו לומר ירום ויתגדל ויסתלק ניצוץ החיות שבתוכן ויכנס למעלה ויתחבר עם הקדושה. וזהו "ויתקדש". ומקום עלייתו הוא למעלה בז' היכלות הקדושה הנודעים הכוללים י' ספירות של הקדושה כנודע. וכנגד זה אומרים שמיה רבא כי יש בהם ז' אותיות ושם מקום העליה הנזכר.


גם נתבאר אצלינו כי במילת "יהא" רמוזים ג' מיני מילוים שיש בשם י"ה והם דיודין דאלפין וההין. ונמצא כי אות אלף של 'יהא' רומזת בדעת דזמן הקטנות. וכבר ידעת כי הדעת כלול מהחו"ג, עם היות שני בחינות הדעת אחד. ולכן בו נרמז אות א' אחת, אלא שיש בה שני מיני ציורים: יוי כנגד חסדים, יוד כנגד הגבורה.

גם נתבאר אצלינו כי בנוסח הקדיש יש ב' פעמים י"ד -- אחד דאותיות ואחד דתיבות, וב' פעמים כ"ח -- אחד דאותיות ואחד דתיבות, וב' פעמים מ"ב -- אחד דאותיות ואחד דתיבות. וכל כונתינו למתק ג' 'אלהים' דמוחין דקטנות שבימי הגלות נעשה 'אלם', ועתה יגדלו על ידי שם 'יה' ויהיה 'אלהים'.

  • והנה זה השם של י"ה -- שאנו ממשיכין עתה בכל אחד מג' מוחין דקטנות -- יש בו ג' מילוין דיודין, ואלפין וההין. ואמנם אין שינוי המילויים רק באות ה', ולכן אין אנו מזכירין כי אם אות ה'. ואמנם כשתמלאם בשלשה מילוים -- ה"י ה"ה ה"א -- יהיו בהם ו' אותיות. ואם תחזור למלאם -- הי יוד הא אלף הה הה -- יהיו בהם י"ד אותיות בשם 'יה' מאלהים. ולכן תכוין להמתיק אלו הי"ד של 'יה' דקטנות על ידי י"ד אותיות דפשוט ומילוי הויה דע"ב כזה -- יהו"ה יוד הי ויו הי. וזה סוד מ"ש ב' פעמים י"ד דאותיות ותיבות שיש בנוסח הקדיש.
  • עוד יש שני פעמים כ"ח בקדיש כנזכר, והם כ"ח אותיות מילוי המילוי דהויה דמילוי דע"ב. ותסיר מהם הי' אותיות שהם בחי' המילוי (אשר כבר נרמזו בבחינת י"ד הנזכר) וישארו בבחי' י"ח. ותמתיק בהם י"ח אותיות שיש באלהים פשוט ומלא כזה -- אלהים אלף למד הי יוד מ"ם.
  • עוד יש ב' פעמים מ"ב בקדיש ותכוין להמתיק ע"י הפשוט ומילוי ומילוי-המילוי דהויה דע"ב שבהם מ"ב אותיות אל 'אלהים' הנזכר; להמתיקו ולהגדילו. כי הנה הוא מוח קטן דקטנות וצריך להרחיבו ולהגדילו כדי שיסבול בתוכו ההויה דגדלות, ויהיה יב"ק כנודע אצלינו.

כלל כל הדברים הוא שעל ידי הד' והי' והכ"ח והמ"ב אותיות, וכן של תיבות שיש בקדיש הזה (אשר הם כנגד הד' והי' והכ"ח והמ"ב של הויה דע"ב כנזכר) -- אנו מעלים את שני אותיות וא"ו ה"א של שם ההויה הרומזים אל זו"ן אשר מהם נפלו י"א ניצוצין דסממני הקטרת בתוך הקליפות (והם כמספר אותיות ו"ה עצמן), ואנו מעלים אותם עם ב' אותיות הראשונות י"ה דהויה (שהם סוד אבא ואמא) ונעשה יהו"ה גדול. וזהו "יתגדל ויתקדש שמיה רבא", כי נגדל ועלה אל הקדושה הנקרא 'יה'. כי עד עתה היה שם י"ה לבד ועתה שם י"ה נעשה גדול. וזהו שמיה רבא -- ר"ל שם יה גדול, כי נעשה הויה שלימה.

וכבר ביארנו לעיל שמציאות הקדיש הוא להעלות העולמות. וכבר הודעתיך כי כל העלאה היא על ידי שם מ"ב שיש בו ג' פעמים י"ד האוחזים בעולם ההוא ומעלים אותו. ולכן כללות הקדיש הוא מ"ב תיבות. וכבר נת"ל כי כפי בחי' הקדיש כך היא כונתו; כי הקדיש של הודו יכוין בשם הויה דמ"ה באלפין במ"ב שלו כו'.

ונמצא כי שם בן מ"ב של כונת הקדיש איננו שם בן מ"ב הנודע אצלינו בר"ת של אנא בכח כו', רק הוא שם מ"ב היוצא מכל הויה והויה כפי מקומה באופן זה:

  • כי ארבע אותיות פשוטות של הויה הם בחינה אחת
  • ואח"כ הם י' אותיות המלוי -- הרי בחינה שנית
  • ואח"כ הם אותיות מלוי המלוי, והם כ"ח -- והרי בחי' ג',
  • והרי נרמז שם בן מ"ב בגימטריה בחינות אלו שהם ד' י' כ'ח' -- הרי מ"ב.


  • ולכן יתגדל ויתקדש שמיה רבא הם ארבע תיבות כנגד בחי' הראשונה שהם ארבעה אותיות דהויה פשוטה. ולכן בכאן צריך לענות אמן כדי לעשות הפרש אחד.
  • ואח"כ יש י' תיבות מן תיבת "בעלמא" עד תיבת "משיחיה", ואלו הם: "בעלמא די ברא כרעותיה וימליך מלכותיה ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה" [כי "די ברא" הם שתי תיבות, לא כאותם הקוראים "דברא"]. והרי בחינה שנית דעשרה אותיות המילוי. ולכן צריך לחזור לענות אמן ג"כ פעם שנית כדי לעשות הפרש ב'.
  • [ והנה בחייכון וביומיכון הוא תפלה ואינה מכלל נוסח הענין ]
  • אח"כ יש כ"ח תיבות‏[4] מן "יהא שמיה רבא" עד "בעלמא", ואלו הם: "יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמיה דקודשא בריך הוא לעילא מכל ברכתא שירתא תשבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא", והיא בחינה הג' של מילוי המילוי. ולכן צריך לחזור ולענות אמן פעם שלישית.

וג' אמנים אלו הם זולת "אמן יהא שמיה רבא כו'". ואם העונה מסיים לומר עד "דאמירן בעלמא" קודם שיאמר החזן "שמיה דקב"ה" -- צריך לענות כאן פעם אחרת "אמן" באופן שיהיו ה' אמנים.


גם צריך לכוין כי הלא נתבאר שכונת הקדיש הוא להכניע הקליפות (כנ"ל בפר' תרומה). והנה כל אחיזת הקליפות היא במוחין דקטנות (שהם שמות 'אלהים' כנודע), והם שלשה מוחין מלובשים תוך נה"י דאימא, ועוד שלשה מוחין אחרים מלובשים בנה"י דאבא -- הרי הם ששה מוחין שהם ששה שמות 'אלהים'. ומאלו ה'אלהים' יונקים החיצונים. ולכן צריך בראשונה לתקן המוחין אלו ולהמשיך המוחין דגדלות כדי שיסתלקו החיצונים משם ולא יתדבקו בהם.

והנה אלו המוחין הם מלובשים תוך נה"י דאימא כנזכר והם ג' שמות 'אהיה'; כי אהיה הוא באימא כנודע. ואמנם במוחין דגדלות הנה"י דאימא הם בסוד ג' מילוי 'אהיה' (דיודין ואלפין וההין) שהם גי' תנ"ה. אבל במוחין דקטנות אינם אלא בבחי' מילוייהם לבד שהם ק"מ קכ"ב ק"ל שהם שצ"ב.

ותחילה אנו מזכירין נה"י דאימא להיות' חיצונים יותר קרובים ומושגים אלינו מנה"י דאבא. וכנגדם אנו אומרים יתגדל שהם אותיות תג"י ד"ל. פירוש: כי תג"י הוא שצ"ב ואהי"ה (כי השצ"ב הם נה"י דאימא דקטנות כנזכר, וגם אנו מחברים עמהם שם 'אהיה', ויהיה הכל בגי' תג"י). והם בחי' המוחין דקטנות דז"א. ואמנם גם המוחין דקטנות דנוקבא דז"א הם שמות 'אלהים' אבל הם לוקחים הארה מנה"י דאימא אשר בז"א כנודע כי יוצאים הארות נה"י דאימא וגם יוצאת הארת המוחין המלובשים בתוכם לחוץ אל הנוקבא. וא"כ נמצא כי הלבושים דמוחין דנוקבא אינם מילוי אהיה (כמו דז"א) אבל יהיו בסוד תמורת וחילוף שם 'אהיה' שהוא שם בוכ"ו (כמבואר אצלינו בברכת אבות בענין מלך עוזר ומושיע ומגן), ונודע כי שם זה הוא בגי' ד"ל לפי שבבחינה זאת נקראת המלכות דלה ועניה לפי שאינה לוקחת אלא תמורת שם אהי"ה ולא עצמותו. וזהו סוד יתגדל -- תג"י ד"ל -- 'תגי' לזעיר אנפין ו'דל' לנוקבא.

והנה כיון שאנו רומזים שם בוכ"ו אל הנוקבא באותיות ד"ל אם כן מוכרח הוא ששם 'אהיה' הוא בדכורא והוא שם אהיה שחברנו עם שצ"ב ויהיה הכל סוד תג"י כנזכר. ונמצא כי תיבת "יתגדל" הכונה לומר כי אלו המוחין דקטנות דנוקבא ודדכורא (שהם בגימטריה 'יתגדל') יוגדלו ויהיה להם מוחין דגדלות. וגם המוחין עצמם דקטנות הם בעצמם יוגדלו וכמ"ש ענין הגדלתם במלת "אמן יהא שמיה רבא" זה.

ואח"כ אנו רומזים נה"י דאבא במלת ויתקדש. והענין הוא כמבואר אצלינו כי כל 'קדוש' הוא באבא (כנזכר שלהי פר' האזינו בזוהר). אבל הו' בבחינת המוחין אשר מלובשים תוך הנה"י דאבא ולכן כנגד אימא הנקראת עלמא אריכא כמו שאמרו חז"ל לעולם שכולו ארוך שהוא עוה"ב אנו אומרים "יתגדל". וכנגד אבא אנו אומרים "ויתקדש". ולהיות כי הנה"י דאבא מתלבשים תוך נה"י דאימא ואין מתגלה מהם רק בחינת היסוד דאבא לבדו מן החזה דז"א ולמטה (כנודע לפי שהיסוד דאימא קצר ודאבא ארוך), ולכן אין אנו מזכירין עתה רק בחינת היסוד דאבא לבדו המגולה, כי הנצח-הוד מכוסים הם ואין שם שום אחיזה. וזהו ויתקדש שהם אותיות שד"י ת"ק. ונודע כי שדי הוא ביסוד (כנזכר בפרשת ויקרא). והנה מילוי דשדי הוא בגימטריה ת"ק. ונמצא כי 'יתקדש' הוא שם שדי עם מילואו והוא בחי' היסוד דאבא.


אח"כ אנו אומרים שמיה רבא -- פירוש, כי הנה נתבאר אצלינו כי המוחין דאלהים לפעמים נקרא 'אלם', והוא כשקליפות נאחזות בהם. פירוש, כי ב' אותיות 'יה' מאלהים הם מתכסים ונעלמים ונשאר 'אלם' מן 'אלהים'. זהו סוד פסוק "נאלמתי דומיה". פירוש, כי כאשר היא דומיה (פירוש, דו"ם י"ה, ר"ל שאותיות 'יה' משם אלהים הם דוממים בשביל החיצונים ואינם מתגלים -- ואז "נאלמתי" ושם 'אלהים' נעשה 'אלם'. ובפרט עתה בגלותינו זה המר שחזר הז"א לבחינת קטנות ובו נאמר "נאלמתי דומיה". ולכן אנו מתפללין שאלו המוחין דקטנות (שהם שמות אלהים) -- יוגדלו ויתקדשו. פירוש, כי כל בחינת קדש הוא במוחין כנ"ל.

והענין כי עיקר ושרש המוח הוא שני אותיות י"ה שבשם אלהים (שהם סוד חכמה ובינה הנקראים "יה" כנודע), וכאשר יסתלקו שרשי המוחין נשאר 'אלם', וכשיחזרו לבוא שרשי המוחין הנזכר (שהם ב' אותיות "יה" מן "אלהים") -- אז יתקדשו, כי ימשכו המוחין ושרשם ויגדלו. וזהו יתגדל ויתקדש. ולפי שיש ב' מיני הגדלות בענין זה כמ"ש לקמן -- לכן ביאר כי הגדלות והקדושה הזאת היא ממטה למעלה. כי הגדלה הראשונה היא באופן זה, כי עד עתה היו המוחין בבחינת 'אלם' ואח"כ נגדלו ונעשו בבחינת 'אלהים', אלא שעדיין הוא פשוט בלתי מילוי. ולכך צריך הגדלה שנית והוא שיתמלאו 'אלהים' האלה במילויהם הנודעים שהם ( א ) אלהים במילוי יודין במוח הנקרא חכמה, ( ב ) ואלהים במילוי ההין במוח הנקרא בינה, ( ג ) ואלהים במילוי אלפין במוח הנקרא דעת.


והנה צריך להתחיל ממטה למעלה. והוא שמן 'אלם' יעשה 'אלהים', והרי נגדלו שני אותיות 'יה' ונעשה שם גדול. וזהו מה שאומרים שמיה רבא, פירוש שיתגדל שמו של ז"א בבחי' המוחין שלו ויעשה רבא וגדול; כי מ'אלם' יהיה 'אלהים'. וזה עצמו נרמז במלת שמיה שהם אותיות שם י"ה, כי שם י"ה אשר בתוך שם אלהים יהיה רבא ויגדל ויתגלה פעולתו ושרשו.

והנה רמזנו הלבושים שהם נה"י דאבא ואמא. ואמנם המוחין עצמן ד'אלהים' נרמזו בראשי תיבות וסופי תיבות של י'תגדל ו'יתקדש ש'מיה ר'בא שהם יושר, והוא סוד מה שאמר הכתוב "ידין לאומים במישרים", וכנזכר בזוהר כי הגבורה נקרא "מישרים". וכן בזוהר שיר השירים (על פסוק מישרים אהבוך כו') ביארוהו על ה' אותיות מנצפ"ך. וכבר הודעתיך כי אלו האותיות הם ה"ג הנודעות, ולהיות כי אלו המוחין דאלהים הם דינין וגבורה -- לכן נקראו "יושר".

גם הענין הוא כי הנה הג' מוחין דאימא וג' דאבא הם ו' 'אלהים' והם בגימטריה יושר. וכבר ביארנו במקום אחר כי כאשר באין המוחין דגדלות -- אע"פ שאח"כ מסתלקין -- אינן מסתלקין לגמרי ובהכרח שנשאר רשימו דילהון תמן, וההוא רשימו הוא ממתיק הגבורה דאלהים דקטנות. אבל בתחילה (בהיותם בסוד 'אלם') אז אין הרשימו דמוחין דגדלות ניכר. אבל כאשר הגדיל הגדלה ראשונה, ומן אלם נעשה אלהים -- אז ניכר הרשימו של הגדלות. ונודע כי המוחין דגדלות הם בחי' הויות. ונמצא כי הרשימו דמוחין דגדלות גם הוא יהיה בבחינת הויות. ואם תחבר הויה ואלהים יהיו בגי' יב"ק בסוד "ויעבר את מעבר יבק" (כמבואר אצלינו).

ונמצא כי ג' מוחין דקטנות (שהם ג' אלהים) מתחברים עם שלש הויות‏[5] וסך כולם הם בגימטריה של"ו כמנין ס"ת יתגד'ל ויתקד'ש שמי'ה רב'א, והם בחי' שלשה אלהים דאימא הנמתקים עתה עם ג' ההויו"ת דההוא רשימו דמוחין דגדלות כנזכר. וכיון שרמזנו אלו המוחין דאימא במספר של"ו וכנזכר -- אין צורך להזכיר גם המוחין דאבא כיון שהם מלובשין בתוך של אימא. ובפרט כי גם המוחין דאבא נרמזו בראשי תיבות של "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" שהוא בגימטריה "יושר" כנזכר לעיל. ולכן אין צורך לחזור ולזוכרם בס"ת.

עוד ירצה כי כבר נתבאר לעיל שהכונה היא למתק המוחין דקטנות דאלהים על ידי המוחין דהויות דגדלות, אבל אין כל הקדישים שוים. כ"א הקדיש שהוא בעולם העשיה נמצא שתהיה הכונה בשמות אלהים והויות דעשיה כנ"ל באורך. והנה מה שצריך לכוין הוא כי הנה בנוסח הקדיש מצאנו ב' פעמים י"ד, וב' פעמים כ"ח, וב' פעמים מ"ב באופן זה:

  • כי מן "יתגדל ויתקדש" עד "משיחיה" הם י"ד תיבות. וגם במילת "די ברא" נרמוז י"ד אחרת -- והרי הם ב' פעמים י"ד; אחד מן תיבות, ואחד מן אותיות. וצריך לכוין בהם בענין ב' הויות הנ"ל שצריך לכוין בכל קדיש כ"א הוא בקדיש של הודו אשר הכונה בו הוא בשני הויות דמ"ה וס"ג תכוין בי"ד הראשונה של אותיות הנרמזות במלת די ברא כנזכר אל בחינת הי"ד אותיות דהויה דמ"ה (שהם ד' אותיות הפשוט וי' אותיות המילוי כנזכר), ותכוין להמתיק בזה לאלהים דקטנות דאימא לכל כללותם, כי כולם נקרא בשם אלהים. וכן גם המוחין דגדלות -- עם היותם ד' מוחין אין אנו מכוונים בהם אלא בבחי' הויה אחד. ולכן תמתיק י"ד אותיות שבשם הויה דגדלות-דמ"ה-דאלפין לאלהים-דמוחין-דקטנות דאימא (שהוא במלוי י"ג אותיות כנודע ועם הכולל הם י"ד).
    • והי"ד השנייה של תיבות תכוין בי"ד דהויה דס"ג להמתיק בהם את אלהים דקטנות דמצד אבא (שהוא גם כן י"ד כנזכר). וכבר ידעת שהאותיות הם מצד הבינה והתיבות מצד החכמה. ואמנם אלו הי"ד צריך לחלקם לשנים ותחי' תעורר את ארבע אותיות הפשוטות של ההויה שהם ד' תיבות "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" ואח"כ תעורר את עשרה אותיות שבמילוי הויה בי' תיבות שמן "בעלמא" עד "משיחיה" כנזכר, ואח"כ צריך לעורר את הי"ד זולת החלוקות הנזכר כי כן הכ"ח והמ"ב האחרים הם זולת אלו הי"ד. וכבר כתבנו לך שבחייכון וביומיכון כו' הוא תפלה ואינו מן נוסח הקדיש.
  • ונחזור לענין כי גם יש ב' פעמים כ"ח וב' פעמים מ"ב. והנה בכ"ח של ס"ג תכוין להמתיק אלהים דקטנות דאבא. ובכ"ח דמ"ה תכוין למתק אלהים דאימא על דרך הנזכר.
  • וכן במ"ב דמ"ה תמתיק אלהים דאימא, ובמ"ב דס"ג תכוין למתק אלהים דאבא. אמנם המיתוק הזה לא קבלתיו אני ממורי ז"ל אבל קבלתיו מאיש אחר שקבלו ממורי ז"ל. והאיש ההוא אמר לי שאיננו זוכר היטב עניינו אבל מה שהיה זוכר בכללות הוא כך: שצריך לכוין להמתיק הי"ח אותיות של אלהים שהם ה' אותיות הפשוטות וי"ג דמלוי -- סך שניהם י"ח אותיות; ותמתיקם בכ"ח אותיות דהוי"ה דגדלות. ואע"פ שאלו הם כ"ח ואלו הם י"ח -- עם כל זה כבר העשרה היתרים אנו צריכין אל החשבון האחר. ואינו זוכר יותר מזה. גם במ"ב דהויה היה ממתיק המ"ב של אלהים וגם זה אינו זוכרו היטיב. והנלע"ד בזה כפי דברי האיש ההוא הוא בב' פנים או אם נאמר כי הנה בשם אלהים באחוריים שלו יש בהם מ"א אותיות ועם הכולל הם מ"ב, בזה האופן: אלף, אלף למד, אלף למד הא, אלף למד הא יוד, אלף למד הא יוד מם, והכולל -- הם מ"ב דאלהים.

ואמנם נראה דוחק בכאן להכניס בחינת האחוריים דאלהים, וגם שעדיין לא נתקן בזה העשרה היתרים מן הכ"ח של הי"ח כנזכר. ולכן נלע"ד באופן אחר והוא יותר אמיתי כפי דעתי. והוא שתקח הי"ח מן הכ"ח דהויה ותמתיק בהם הי"ח דאלהים (דפשוט ומילוי), והי' היתרים מן הכ"ח של ההויה תחברם עם המ"ב של ההויה ויהיו ב"ן ותמתיק בהם ה-ב"ן של אלהים (שהם ב"ן אותיות שיש בפשוטו - ה', ובמילויו - י"ג, ובמילוי מילויו - ל"ד; סך הכל ב"ן שבשם אלהים כנודע).

ובזה הפירוש יתיישב הכל, כי תחילה תמתיק ה' אותיותיו הפשוטות משם אלהים בד' תיבות של "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" (אע"פ שחסרים אחד), ואח"כ תמתיק בי"ד תיבות שיש מן "בעלמא" עד "משיחיה" אל י"ג אותיות מלויו (והרי באה האחד החסר), ואח"כ תצרף ותחבר פשוטו ומילויו שהם י"ח אותיות בי"ח של הויה, ואח"כ תחבר פשוטו ומילויו ומילוי מילויו במ"ב של הויה שהם עשרה העודפים מן הכ"ח כנ"ל.

עוד יכוין כנ"ל כי יתגדל הם אותיות תג"י ד"ל כנזכר פירושו; כי שם בוכ"ו הוא תמורת שם אהי"ה אשר בבינה והוא בגי' ד"ל כנזכר, ותג"י הוא סוד התגין אשר בספירת הכתר דבינה (כנזכר אצלינו בשער היחודים, ועיי"ש), ושם הוא בחי' שם ד"ל כנזכר וזהו 'יתגדל'. ויתקדש הם אותיות שדי ותק; כי 'שדי' במילואו [כזה: שין דלת יוד] הוא בגי' יתקד"ש. וגם כי שדי עצמו הוא רמוז באותיות 'יתקדש'. ושאר אותיות יתקדש הם תק של מילוי של שם שדי העולה ת"ק. והרי איך נרמז בו שם שדי, בין באותיותיו בין במספר שלו גם כן.


ועתה נבאר ההגדלה השנית באומרו "אמן יהא שמיה רבא מברך".    והענין הוא כי סוד אמן בגי' צ"א והוא סוד שלשה מילויי שם יה של 'אלהים' הנ"ל (ביודין באלפין בההין) -- יו"ד ה"י יו"ד ה"א יו"ד ה"ה -- הם בגי' צ"א כמנין אמן. ולפי ששאר אותיות המילוי דשם אלהים (שהם אותיות אל"ם) הם שוים במילוים בשלשה שמות אלהים ואין שינוי ביניהם רק בשני אותיות י"ה דאלהים בלבד כנזכר (כי הא' הוא ביודין והב' באלפין והג' בההין כנזכר) -- לכן אין אנו רומזין רק מלוי שתי אותיות י"ה בלבד כפי ההפרש שבהם, ואנו מתפללים שיתמלאו עתה שלשה מוחין דאלהים דאימא.

וכבר ביארנו כי גם המוחין דאבא הם מתמלאים מאליהם ואין צריך להזכירם גם הם. כי כונתינו היה בג' מוחין דאימא וגם כונתינו פעם שנית בשלשה מוחין דאבא במלת אמן. והנה זהו סוד "אמן" ועל ידי כן יהא שמיה רבא ויתגדל הגדלה שנית זולת הראשונה, ואז ימתקו מתוק שני יותר. וזה עצמו נרמז במילת יהא שהוא רמז אל שלשה שינוים שיש בשלשה שמות "יה" הנזכר שהם במילוי דיודין (בחכמה) ודההין (בבינה) ודאלפין (בדעת). וזהו יה"א כסדרן -- יודין, ההין, אלפין.

וביאר היכן הוא ענין יהא הנזכר ואמר שהוא בשמיה רבא. פירוש: בשם י"ה כנזכר לעיל, כי שלשה שמות י"ה יתמלאו בשלשה מילויין שסדרן יהא ועל ידי זה יהיה רבא וגדול במעלת אחרת יותר גדולה מן הראשונה.

גם תכוין במלת רבא שהם אותיות באר שהוא סוד ד' שמות הויה אלהים הויה אדני כי על ידי שלשה מילויים הנזכר תחזור מן בור להעשות באר מים חיים. וענין באר הזה -- כי הנה המוחין האלו הם מלובשים תוך נה"י דאימא (שהם בחי' שם אהי"ה כנודע), וכאשר יוצאין המוחין לכנוס בנוקבא דז"א הנקרא אדני הם מתחברים ב' שמות -- אהיה ואדני -- ונעשים אלהים. והז"א הוא שם ההויה הרי לך בהדיא איך על ידי שם אדני ואהיה נעשים הויה אלהים הויה אדני.

ובעלמי עלמיא תכוין אל מה שנודע כי בתחילה יש לו מוחין דקטנות דעיבור הראשון ואח"כ מוחין דקטנות דיניקה ואח"כ מוחין דגדלות העיקריים. וזה נרמז במלות אלו. כי מלת לעלם הוא עיבור הא', ולעלמי הוא היניקה, ועלמיא הוא הגדלות. והרי עתה נגדלו המוחין בכל צרכן. כי מוחין דעיבור נרמזו בתחילת הקדיש עד "לעלם" ומוחין דיניקה נרמזו במלת "לעלמי" ומוחין דגדלות נרמזו במלת "עלמיא".

ולהיות שעיקר הכל הם המוחין דגדלות -- לכן צריך לכלול כל הז' תיבות שיש מן "אמן" עד "עלמיא" בבחי' הגדלות באופן זה: כי הנה הם ד' מוחין (שהם חכמה ובינה ודעת כלול מחסד וגבורה) ובהתלבשם תוך נה"י דאימא נעשים שלשה מוחין בלבד (כנודע וכמבואר באדרא זוטא) -- והרי הם שבעה. וגם אם תחבר ד' המוחין עם ג' הלבושין שהם עצמן נה"י דאימא הרי הם שבעה כמנין שבעה התיבות הנזכר.

ואמנם כבר הודעתיך למעלה שיש שינוים בענין הקדישים כפי מקומם; כי בקדיש הודו תכוין אל מ"ב דהויה דאלפין דמ"ה ואל הויה דס"ג, ובקדיש דיוצר תכוין אל מ"ב דס"ג והויה דע"ב כו' וע"ש. ושם ביארנו כי לכך יש שני מיני מ"ב ושני מיני כ"ח בקדיש בזה האופן:

  • שבעה ווין שיש מן "וישתבח כו'" עד "ויתהלל" -- הרי מ"ב אחד באותיות והוא מ"ב אותיות התחתון שהוא בהויה דמ"ה דאלפין.
  • ואח"כ ז' תיבות עצמן, כל תיבה מו' אותיות שיש מן "וישתבח" עד "ויתהלל" -- הרי מ"ב שני של תיבות. ולכן הוא מעולה ומשובח מן הראשון והוא מ"ב דהוי"ה דס"ג (כנזכר בסוד הקדיש דהודו).

ועל דרך זה הוא בשאר הקדישים. ועל דרך זה יש כ"ח תחתון דאותיות וכ"ח עליון דתיבין. וגם הם כ"ח דמ"ה וכ"ח דס"ג. והנה עם הדרך שביארנו כאן שהם בחי' מוחין דגדלות נבאר ג"כ עתה ענין שני כ"ח ושני מ"ב עם הדרך הנזכר, עם ששניהם אמתיים, וצריך לכוין ב' הכונות האלו ביחד. והענין הוא כי יש מוחין דגדלות דאימא ויש מוחין דגדלות דאבא. והנה המ"ב הראשון (שהוא דאותיות) הם בחינת מוחין דאימא -- כי הם היותר ראשונים ומתגלים בתחילה. וכבר ביארנו כונתם במלת "אמן יהא שמיה רבא מברך כו'" כנ"ל. אבל המוחין דאבא נרמזו בכ"ח האחרות שהם התיבות שיש עד "אמן" האחרון, ולזה נאמר בהם מלת אלו על הסדר הזה "לעילא מכל ברכתא" לפי שאבא הוא לעילא מן אימא. ואנו חוזרים לומר באחרונה הכ"ח והמ"ב שהוא עד מלת "בעלמא" ואז אנו אומרים פ"א אמן. ולכן צריך לכוין בו בבחינת מוחין דאבא ג"כ ע"ד מ"ש באמן יש"ר כו' וצריך לכוין בג' שמות י"ה שיש בג' שמות אלהים שיש בג' מוחין דאבא שיתמלאו בג' מלויים (דיודין ההין אלפין) שהם בגי' אמן כנ"ל.

וכבר ידוע שיש קדישין שחותמים בהם ואומרים "יה"א שלמא רבא" וצריך לכוין במלת יה"א ד"יהא שלמא רבא" אל ג' מלויים שסדרן יה"א כמו שכוונת ב"אמן יהא שמיה רבא כו'". ובמלת "שלמא" תכוין שהוא בחי' היסוד המגולה דאבא הנקרא שלום כנודע. ובשאר הקדישין לא קבלתי טעם ממורי ז"ל למה לא נזכר בו ענין "יהא שלמא רבא כו'" ע"ד שרמזוהו ביהא שלמא רבא כנזכר.

והנה כל שאר מלות "אמן" שיש בקדישין אין בהם כונה זו אלא באלו שני אמנים בלבד שהם ב"אמן יהא שמיה רבא מברך כו'" וב"דאמירן בעלמא ואמרו אמן". אבל בשאר האמנים יש להם כונה אחרת וביארנו אותה בענין סדר כל האמנים והברכות; כנודע שיש חילוק בין ברכות התפלה והמצות וברכת הנהנין ע"ש.

והנה הקדיש שיש בין השכיבנו לתפלת י"ח דערבית (משא"כ בשחרית שצריך לסמוך גאולה לתפלה) כבר נת"ל טעם לדבר הזה.

גם מן הטעם ההוא עצמו צריך לומר קדיש בערבית לפי שכבר ביארנו כי בתפילת ערבית אין עולם הבריאה עולה למעלה אמנם עולם האצילות הוא היורד למטה בהיכל הז' דבריאה כנ"ל. ולכן צ"ל אותו הקדיש קודם העמידה להוריד האצילות למטה. וגם במנחה אומרים קדיש קודם העמידה לפי שלא זכרנו כלל ענין הבריאה כנודע כי אין חיוב בתפלת המנחה רק לומר תפלת י"ח לבד ושם ביארנו הטעם לפי שאין בנו כח להעלות הבריאה למעלה מפני שהדין שולט אז בעת המנחה ומכ"ש שלא יעלו יצירה ועשיה.

והנה הקדישים שיש קודם העמידה ואחר העמידה -- כולם הם מסוד ע"ב כמבואר אצלנו. וצריך שגם בהם יהיו ב' כ"ח וב' מ"ב. ודע כי הנה אנו מכנים הויה דע"ב אל האצילות ודס"ג אל הבריאה ודמ"ה אל היצירה ודב"ן אל העשיה. והנה כל האצילות כללותם הוא שם ע"ב, ולכן צריך שתכוין מ"ב הראשון -- הויה דע"ב דיודין שבנוקבא דאצילות, ואח"כ תכוין המ"ב השני מן הויה דע"ב דיודין שבז"א דאצילות. והנה ע"ד מציאות הקדישין שבתפלת שחרית כן הם במנחה וערבית ובשאר היום; כי הקדיש אשר קודם העמידה דתפלת מנחה תכוין אל הויה דע"ב דיודין וכן בקדיש שאחר העמידה דתפלת מנחה תכוין ע"ד שביארנו בתפלת השחר. ובקדיש שקודם יוצר דערבית הוא ע"ב ס"ג ושל קודם העמידה ואחר העמידה דערבית ג"כ הוא ע"ב וע"ב ושלאחר ערבית הוא ס"ג ומ"ה. והקדישים שבשאר היום כפי מה שתקרא כך תכוין כי אם למדת מקרא הוא בעשיה ולכן הקדיש הוא מ"ה וס"ג. ואם שנית משנה אשר היא ביצירה תכוין בקדיש ההוא בס"ג וע"ב ואם עסקת בחכמת הקבלה ג"כ תכוין ע"ד הנזכר בס"ג וע"ב כי כל זה ביצירה:

מורי ז"ל לא היה קם מעומד בענית "אמן יהא שמיא רבא" של הקדיש, ואמר לי כי הלשון הנזכר בירושלמי דמשמע ממנו שצריך לקום מעומד הוא מוטעה, ואינו מתלמוד ירושלמי עצמו אלא הגהת איזה חכם היתה, והאחרונים הדפיסו אח"כ בתוך דברי הירושלמי. אמנם כשהיה בקדיש דאחר העמידה דשחרית או דערבית או דמנחה, וכן בקדיש תתקבל של אחר חזרת ס"ת להיכל -- אז היה נשאר מעומד וגומר ענית הקדיש ואח"כ היה יושב.

גם מה שרגילין העם לומר פסוק "ועתה יגדל נא כח השם" בעת שהש"ץ אומר קדיש (וכנזכר בספר התיקונים) -- הנה מורי ז"ל מנעני מלאומרו, ולא גילה לי טעמו של דבר. ואולי שגם זה אינו מהתיקונים כנ"ל.

גם בענין מה שנהגו האבלים לומר קדיש על מיתת אביהם ואמם בשנה ההיא -- טוב לאומרו אפילו בשבת ויו"ט ור"ח לפי שטעם הדבר הוא כדי להעלות נפש המת בגן עדן עצמו ממדרגה למדרגה, ולכן נכון לאמרו אפילו בימים שאין בהם דינה של גהינם. וכבר נתבאר לעיל זה עיי"ש.


  1. ^ אולי צ"ל "להעמידם" -- ויקיעורך
  2. ^ כאן הגהתי. ובדפוס כתוב דף מ"א ואינו נכון -- ויקיעורך
  3. ^ הטקסט במרובעים הינו השלמה מתוך דפוס ישן שמובא בהגהות וביאורים של שער הכוונות דפוס ירושלים תרס"ב -- ויקיעורך
  4. ^ הגה: אמר שמואל, כאן חזרה הקושיא שהקשינו לעיל למקומה, שאין כאן כי אם כ"ז תיבות שהרי מלת "אמן" ראשונה ואחרונה לגופא איצטריך. ואולי מלת "ואמרו" היא מן המנין. ואין לעשות תיקון במלת "מכל ברכתא", ולומר "מן כל", כי זהו טעות מפורסם כי ההבנה משתנית, יען כי הבנת "מכל" הוא מכולם ביחד ו"מן כל" ירצה למעלה ממדרגת הכל וח"ו מקצץ בנטיעות. לכן הנכון כמו שכתבנו. (א"ה חו"ב עי' מ"ש לעיל בדף צ"ב בהגהה אות ז, שכתבתי שם שכל דבריו הם תמוהים, עיי"ש).
  5. ^ ג' פעם אלהים עם ג' פעם הויה -- ויקיעורך