שער הכוונות/דרושי שבת/סדר ערב שבת
דרוש ב
עריכהעליות אשר בתפילת החול ושבת
עריכהכולל בכל עליות אשר בתפילת החול והשבת.
דע כי בימי החול בתפלת שחרית -- אז זווג של יעקב עם רחל פנים בפנים, רק שיעקב יורד בנצח דז"א ורחל עולה מן הבריאה ועומדת בהוד דז"א. אבל ישראל עם לאה הם אחור באחור. ובמנחה אז מזדווג ישראל עם לאה בלבד פנים בפנים. אבל רחל היא עמו אחור באחור, אמנם היא נגדלת שם כנגד כל אחורי ז"א, ונמצא שהיא עומדת אחור באחור עם יעקב וישראל כנזכר בדרוש שקדם. ונודע כי רישא דדכורא הוו דינין תקיפין ואינון נייחין בסופה (כנזכר בפר' תצוה ובספרא דצניעותא) ושם ביארנו כי הטעם הוא לפי שהחסדים שבז"א בהיותם בראשו הם אורות סתומים תוך הנה"י דאימא (ועוד סיבה אחרת כי הנה"י עצמו של אימא הם דינים תקיפין לפי שהנה"י הם דינין להיותם לבר מגופא, ובפרט בהיותם מצד אימא דדינין מתערין מינה). אבל בסיומו שם מתגלים החסדים בגילוי.
- ולכך נמצא כי לאה היוצאת למעלה היא דינין אבל רחל היוצאת מן החזה ולמטה הוא רחמים.
- גם זה עצמו הוא מה שאמרו בספר הזהר פר' ויצא דלאה איקרי 'עלמא דאתכסיא' לפי שעומדת במקום אורות המכוסים אבל רחל נקרא 'עלמא דאתגליא' כי היא במקום אורות המגולים.
- וגם זהו סוד קבורת רחל בדרך באתגליא במקום פרשת דרכים. והענין הוא כי שם במקום החזה נקרא 'פרשת דרכים' כי שם הוא מקום נפרש ונחלק, בין בחי' ישראל ובין בחי' יעקב, שהוא מן החזה ולמטה.
- גם בזה תבין מה שנזכר בספר הזהר פר' ויצא כי לאה נקראת 'עלמא עילאה בינה' לפי שלאה יונקת דרך הפסק מחיצות נה"י של אימא עלאה שבתוך ז"א.
ובכל זה נתבאר מ"ש למעלה כי לאה היא דינין. ולכך במנחה -- אתערו דינין -- לפי שהוא בחינת זווגא של לאה. אמנם לפי שרחל נגדלה בסוד האחור ולוקחת גם מקום לאה כנזכר -- לכן עדיין הוא נקרא בחינת יום והדינים הם אז מתוקים ואינם חזקים כמו בערבית (כמו שיתבאר).
והנה בתפלת ערבית -- אז חוזרת רחל להקטין עצמה ולהיות אחור באחור עם יעקב בלבד למטה מן החזה, ולכן אז הוא שליטת דינין גמורים ואז הוא לילה וחשך ממש. וענין החשך והדינין התקיפין האלו נמשך עד חצות לילה.
והנה בחצות לילה -- אז לאה נגדלת פנים בפנים עם בחינת ישראל ויעקב (שהוא כל שיעור ז"א כולו) ואז לאה כאילו היא ממש בחינת רחל, ולכן אז נמתקים הדינין. וזהו סוד ליל ולילה הנזכר בפרשת בא בספר הזהר בפ' ליל שמורים וכו' הוא הלילה הזה כו'. והענין הוא כי קודם חצות נקרא לאה 'ליל' אבל אחר חצות לילה אז לאה נקרא 'לילה'. והענין הוא כי כיון שהיא נגדלת גם מן החזה ולמטה (שהוא חצי התחתון של ז"א) -- לכן נקראת לאה 'חצות לילה' כי לוקחת לאה (הנקרא לילה) גם בחי' החצי התחתון דז"א.
ובשבת בתפלת ערבית -- אז עומדים יעקב ורחל פנים בפנים כנגד כל נה"י דז"א; מה שאין כן בתפלת שחרית דחול שאינם רק איהו בנצח ואיהי בהוד. ואחר תפלת ערבית עולה רחל למעלה בהיכל אימא עלאה להגדילה בהיותה שם, ואז לאה פנים בפנים בכל אורך ז"א (שהם ישראל ויעקב), כמו שהוא אחר חצות לילה בימי החול. וענין זה נוהג עד חצות לילה. ואח"כ בחצות לילה לאה עולה למעלה בהיכלא דאימא עלאה ורחל יורדת פנים בפנים בכל אורך ז"א שהוא עם ישראל ויעקב.
- [ ובזה יתבאר לך סוד עונתן של ת"ח בליל שבת שהוא דוקא אחר חצות לילה ולעמי הארץ עונתן בימי החול אחר חצות לילה. והטעם הוא לפי שקודם חצות לילה -- אפילו בלילי שבתות ואפילו לעמי הארץ -- נאסר הזווג לפי שאז רחל פנים בפנים למטה מן החזה בלבד (ומכל שכן בלילי החול קודם חצות לילה שאז יעקב ורחל אחור באחור ומן החזה ולמטה). אבל אחר חצות לילה הותר הזווג לעמי הארץ לפי שאז היא לאה פנים בפנים בכל קומת ז"א לגמרי. ובחצות ליל שבת שאז גם רחל היא פנים בפנים עם כל ז"א לגמרי ואז הוא רחמים גמורים להיות בחינתה רחל וגם שהיא גדולה לגמרי -- ולכן הותר הזווג אפילו לתלמידי חכמים. ]
ובתפלת שחרית -- אז עולה ז"א עצמו ג' מדרגות (שהם נה"י דאימא) ואז גם נוקביה עולה כנגדם בז"א עצמו. וכן בכל תפלה ותפלה עולה ג' דרגין (כמבואר שם במקומו), עד שנמצא כי בתפלת מוסף אז ז"א הוא עם אבא ואמא ממש כמותם.
אבל נוקביה (שהיא הנקרא רחל) היא בנה"י דאימא לבד. וב"קדוש קדוש קדוש" דמוסף עולה בחג"ת דאימא. ובאיה מקום כבודו עולה בחב"ד דאימא ואז היא ממש שוה עם ז"א.
ובמנחה דשבת -- אז בחינת החצי העליון דז"א (שהוא הנקרא בחינת 'ישראל' כנודע) הוא לבדו עולה למעלה עם לאה עד מזל הי"ג דדיקנא דא"א ועם אבא ואמא. ואח"כ בחזרה של תפלת המנחה -- אז בחינת ישראל ולאה עולים עד מזל העליון הח' דדיקנא דא"א ושם הם מזדווגים, אבל יעקב ורחל הם למטה מהם בלי זווג.
ההפרש והשינוי שיש בענין התפלה של ימי החול והשבת. הנה בחול ע"י תפלותינו נכלל פנימיות האצילות למעלה וחיצוניות האצילות נעשה בחי' פנימיות. ואז פנימיות דבריאה עולה אל האצילות ונעשה שם בחינת חיצוניות אל חיצוניות-דאצילות (שחזר להיות פנימיות כנזכר). ואמנם ביום השבת -- כל מה שנעשה בחול ע"י תפלות הוא נעשה מאליו ומעצמו ביום השבת, ומה שניתוסף ע"י תפלה ביום שבת הוא כי הנה בימי החול אין חיצוניות הבריאה עולה אל האצילות כלל, אפי' ע"י תפלה (ומכ"ש חיצוניות שאר העולמות), אבל ביום שבת ע"י תפלותינו עולה גם חיצוניות הבריאה אל האצילות ונעשה שם בחינת חיצוניות אל הפנימיות.
עוד יש הפרש ושינוי אחר בין חול לשבת. דע כי בתחילה היתה הנקבה אחור באחור עם הזכר ואח"כ ננסרה וחזרה עמו פנים בפנים ונזדווגו יחד. ואחר שחטא אדם -- חזרה באחורי ז"א כמתחילה. והנה אחר החורבן בימי הגלות עומדת עמו אחור באחור חוץ בזמן התפלה, כי אז ע"י תפלותינו אנו גורמים להם לחזור פנים בפנים בברכת אבות בתיבות "מלך עוזר ומושיע ומגן" כמבואר אצלינו. ואחר התפלה תיכף חוזרת לעמוד אחור באחור. והנה חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם תפלה ושעה אחת אחר תפלה כדי לעכב הארה הגורמת להם לעמוד פנים בפנים שעה אחת אחר התפלה ולא תחזור תיכף אל האחור. אבל בשבת -- אז תמיד עומדים פנים בפנים אלא שיש להם עליות. עד כאן[1] מדרגות כפי סדר התפלה כנ"ל.
ענין ליל מוצ"ש
עריכהליל מוצאי שבת כבר ביארתי כי מה שנהגו לומר בכל מוצאי שבת סדר האלפא ביתא קודם תפלת ערבית לא היה מורי ז"ל נוהג לאומרה ולא כל אותם השירים והמעלות כו' והמזמורים כלל ועיקר. וכמ"ש בסדר נוסח תפלת שחרית לעיל.
אותם הפסוקים של ויתן לך האלקים מטל השמים כו' הכתוב במחזורים במוצאי שבת בסדר ההבדלה היה נוהג מורי ז"ל לאומרם בכל מוצאי שבת בעת שמבדיל על הכוס בביתו. והנה נזכר בזוהר בהקדמת דפר' בראשית (ח"א יד, ב) ענין זה, ועיי"ש.
אחר שאומרים ברכת הלבנה צריך האדם לומר ג' פעמים "שלום עליכם". והענין הוא כי הקטרוג הראשון שבעולם הוא אשר קטרגה הלבנה באמרה אי אפשר לב' מלכים להשתמש בכתר אחד ולזה אחר ברכת הלבנה אנו אומרים [ג"פ] שלום עליכם כו' בלשון תפלה שלא יהיה עוד קטרוג בעולם.
גם דע כי במוצאי שבת קודם חצות לילה אסור להתאבל ולבכות על החורבן, שלא כאותם שנוהגים היפך מזה לומר קינות אחר תפלת ערבית במוצאי שבת, ונותנים טעם לדבריהם מפני שאז נחרב ב"ה בעת מוצאי שבת כנודע. אבל דע לך כי הוא אסור לפי שקדושת שבת נמשכת כל הלילה ההיא כמו שיתבאר למטה בע"ה. וראיה לזה ענין סעודה רביעית וכמו שנכתוב ענינה בע"ה. ואפי' בבחינת תוספת נשמה יש המשך קדושה בליל זה כמו שיתבאר בע"ה. ולא עוד אלא שאפילו אחר חצות לילה של מוצאי שבת לא היה מורי ז"ל מרבה בבכיה על החורבן יותר משאר לילות אף על פי שנחרב הבית בליל מוצאי שבת כנזכר אלא היה בוכה ומתאבל כבשאר הלילות.
בענין ההבדלה, מה שמבדילין בבית הכנסת, מנהג טוב הוא. ומורי ז"ל נתן ד' זהובים לצדקה כדי שיניחוהו אנשי הקהל להוציא יין משלו להבדיל עליו בבית הכנסת. גם היה מדליק נר של שעוה ומברך עליו "בורא מאורי האש" ולא היה מבדיל על הנר שבבית רק באבוקה מיוחדת.
ודע כי אין להטיל מים בכוס של ההבדלה בשום אופן, וכמ"ש בספר ב"י בשם מהר"י גיקיטלייא ז"ל.
ובענין עצי בשמים תכוין בהם בסוד הריח הכונה שנתבארה אצלנו בענין ריח ההדס בליל שבת עצמו, ועיי"ש. ואמנם מן אותם ב' אגודות הדס שיש לך מוכנים מן שבת כנודע, תזהר כאשר תקנה אותם שיהיו בתוכם ג' הדסים משולשים כשרים, ועתה בליל מוצאי שבת בעת ברכת עצי בשמים תקח שלשה הדסים הנזכר בידך הם לבדם ותריח בהם, ויהיו שלשה הדסים אלו קשורים קשר אחד ואגודה אחד, ותכוין כי ג' הדסים הם כנגד נר"ן, ותכוין להשאיר לך כח מן תוספת נר"ן שנתוספו לך בשבת, וזה נעשה לך עתה ע"י ג' הדסים האלו והריחך בהם. וכבר נודע כי כל פעולות ליל מוצאי שבת הם כדי להשאיר חלק מן תוספת קדושת שבת לימי החול הבאים כמו שיתבאר בע"ה.
ובענין ברכת בורא מאורי האש -- היה נוהג לכפוף ראשי אצבעותיו הימניים אל תוך כפו הימנית, והגודל מכוסה תחתיהם, ויהיו נכפפים כנגד פניו של האדם המברך, וגם יהיו נכפפים לפני הנר. והיותם ד' אצבעותיו הוא בלא אצבע הגדול הנקרא 'גודל' ונקרא 'בוהן'. וסוד כל זה נתבאר בספר הזהר פר' ויקהל ועיי"ש. ומדברי אלה תבין מ"ש שם באותו המאמר בענין כפיפת האצבעות שלא כדברי הנוהגים להסתכל באחורי האצבעות בהיותם פשוטים בלתי כפופים. גם שלא כאותם הנוהגים לשים פני האצבעות זקופות כנגד הנר ואח"ך כופפים אותם כנגד הנר. גם שלא כאותם הנוהגים לכפוף אותם כנזכר אלא שמהפכים פני הכף כלפי מטה כלפי הקרקע ואחורי האצבעות שהוא מקום הציפרנים כלפי מעלה לשמים. אלא צריך לזקוף ידיך הימנית ואצבעותיך כלפי מעלה ופני האצבעות כנגד פניך, ואח"ך תכפוף ראשי אצבעותיך אל תוך הכף ותשאיר אחורי אצבעותיך כנגד מעלה נגד הנר. אמנם אצבעותיך יהיו כפופות למטה ע"ג הגודל כנזכר ויסתכל בצפורניו בלבד ולא בתוך פני האצבעע, וכנזכר בזוהר פר' ויקהל ובפר' בראשית בדף כ"א ע"א (זהר חלק א כא, א), ועי"ש:
ענין קדושת ובא לציון שנהגו לומר בליל מוצאי שבת -- הכונה היא להמשיך הארת עולם האצילות אשר בסוד תוספת שבת אל עולם הבריאה; כי שם בחינת קדושת ובא לציון גואל (כמבואר אצלנו בסדר תפלת שחרית בימי החול בענין ביאור קדושת ובא לציון). וכוונתינו היא להמשיך תוספת הקדושה ההיא בבריאה כדי שתתקיים כל ששת ימי החול עד שבת האחרת. ולכן אין קדושת זו נאמרת בלילה אחרת זולת זו כי אין בידינו כח להמשיך הארת האצילות בבריאה אלא בלילה הזו ולא בשאר ימי החול.
ענין ויהי נועם דמוצ"ש
עריכהענין ויהי נועם שנוהגים לומר בכל מוצאי שבת, ובזה יתבאר ענין נפלא להמשיך תוספת קדושת שבת לכל ימי השבוע הבאה עד שבת האחרת. הנה מזמור זה של ויהי נועם צריך לאומרו כולו מעומד ועל הפחות תאמר פסוק זה מעומד ואח"כ תשב. והטעם הוא כי הכוונה עתה היא לקבל אור החוזר מן הבינה הנקראת 'נועם השם' מסוד תוספת שבת ולכן צריך שיהיה מעומד. וזה ביאורו.
דע כי צריך להכין עצמו לקבל אור תוספת השבת בששת ימי החול ובכן יהיה מכלל "והתקדשתם והייתם קדושים" כו'. וזה דבר גדול להתקדש האדם בימי החול מקדושת שבת וזה ענין הכנתו. דע כי הנה בכל יום שבת נתוסף קדושה באדם בנר"ן שלו. ויש מי שאין בו רק בחינת נפש בלבד כו', האמנם מי שיש לו שלשתם יש בו ב' בחינות; כי יש מי שזוכה לקחת תוספת קדושת שבת מפאת נשמתו ממש, ויש מי שאינו מקבלו רק מבחי' ע"ד כללות העולמות בלבד, ויש מי שיש לו נפש בלבד ומקבל תוספת בחלק נפשו מפאת נפשו ממש עצמה אבל חלק תוספת קדושת רוחו ונשמתו תמשך לו מפאת כללות העולמות בלבד. ועל דרך זה יובנו שאר החלוקו'. ויש מי שיש לו נפש ורוח ואין לו נשמה. ויש מיני נפשות שכל עצמם אינם רק מבחינת כללות העולמות בסוד תוספת שבת ואין להם רק אותה בחינה לבדה, ולא שורש ועצמות קדושת שבת. ולכן גם נפש זו אינה יכולה לעלות רק אותה הבחי' לבדה לפי שאפילו שרשה ועצמותה אינה אלא משם בלבד.
והרי נמצא כי אין לך אדם שאין לו תוספת נר"ן כפי חלק הנוגע לו, ולכן צריך האדם לכוין כדי שישאר לו איזה תוספת מאותה הקדושה של שבת לימי החול הבאים וע"י כן יכונו דרכיו אם יתמיד לכוין בהם היטב, ומובטח לו שלא יקטרג בו היצה"ר ולא יחטיא אותו כל אותו השבוע. והכל תלוי כפי תוקף כוונתו בקדושה ובטהרה.
והנה ענין השארות תוספת הקדושה הוא על דרך זה:
- כי ביום א' של השבוע נשארת באדם בחי' תוספת קדושת הנשמה ובהתחלת ליל שני תלך ממנו ותסתלק. [ וזהו סוד מ"ש במסכת תעניות אנשי משמר לא היו מתענים ביום א' כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג אל עינוי וימותו, כי צריך להמשיך ביום ההוא קצת קדושת נשמה ומנוחה ועונג שבת ].
- ותוספת הרוח נשאר עד סוף יום ב' בשבת ואח"כ יסתלק,
- ותוספת הנפש נשארת עד סוף יום ג' בשבת ואח"כ תסתלק. [ ובזה תבין פעם למה שאמרו רז"ל כי אם לא הבדיל בליל מוצאי שבת יבדיל והולך עד יום ג' ולא עוד. והטעם הוא כי עד אז נשאר בחי' תוספת שבת, והבן זה ].
- ומיום ד' ואילך צריך לכוין באופן אחר, והוא להכין עצמו שיהיה ראוי ומוכן לקבל תוספת נפש משבת הבא
- וביום ה' יכוון להכין עצמו שיהיה ראוי ומוכן לקבל תוספת רוח משבת הבא.
- וביום הו' יכוין להכין עצמו שיהיה ראוי ומוכן לקבל תוספת נשמה משבת הבא. גם לסיבה זו לא היו אנשי משמר מתענים ביום ששי מפני כבוד השבת, פירוש, כדי לקבל תוספת נשמת השבת.
הרי נמצא כי יום השבת הוא ד' וז'; כי הנה ג' ימים הראשונים הם מכלל השבת שעברה, וג' ימים אחרונים הם מכלל השבת הבאה; נמצא שיום השבת הוא ד' וע"י שיכוין כוונות אלו בג' ימים האחרונים יזכה לתוספת שבת הבאה.
והרי ביארנו כי בכל הו' ימים צריך לכוין ענין קבלת תוספת שבת -- או משבת שעברה או משבת הבאה -- וזה בענין ג' חלקי נר"ן כל אחד ביומו. ואמנם מה שצריך לעשות בו' ימי החול יתבאר לקמן בע"ה. ונתחיל בתחילה לבאר הכוונה של ויהי נועם בליל מוצאי שבת שהוא שורש ועיקר לשאר הכוונות של ו' ימי החול וכמ"ש בע"ה:
דע כי ב' מיני תוספת קדושת שבת נתוסף ביום שבת, הא' היא ע"י כוונת התפלה והב' היא ע"י כוונת הסעודות. וכנגד המשכת תוספת קדושת שבת לימי החול מבחינת הסעודות אנו עושים סעודה ד' במוצאי שבת. וכוונתה היא לכוין להמשיך אור קדושת סעודות שבת לכל סעודות ימי החול. וכנגד המשכת תוספת קדושת שבת מבחינת התפלות אנו אומרים מזמור זה של "ויהי נועם" ועי"ז אנו ממשיכים אותו נועם העליון בכל תפלות השבוע.
- [ אמר חיים הכותב, נלע"ד כי נודע שהסעודות והמזון הוא חיצוניות העולמות והתפלות הם פנימיות העולמות. ודי בזה. ]
וזה כונתו. בתחילה תכוין כי ד' עולמות הם וסדרן אבי"ע. וכבר ביארנו
- כי עולם האצילות בבחי' פנימיות הוא שם אהי"ה דמלוי יודין שהוא קס"א, ואחוריים של עולם האצילות הוא ריבוע ואחוריים שם אהי"ה במלוי יודין העולה בגי' תקמ"ד.
- ופנימיות עולם הבריאה הוא האחוריים דאצילות שהוא שם אהי"ה העולה תקמ"ד כנזכר, ואחוריים של הבריאה הוא הויה דס"ג
- ופנימיות היצירה היא אחוריים דהויה דס"ג הנ"ל (שהם בגי' קס"ו) והם פנימיות היצירה, ושם הויה דמ"ה דמילוי אלפין הוא חיצוניותו
- והעשיה הוא אחוריים של הויה דמ"ה הנזכר העולה בגימטריה ק"ל והוא פנימיות העשיה, וההויה דב"ן דמילוי ההין הוא חיצוניותו
וכל זה הוא בימי החול. אבל ביום שבת -- הפנימיות בעצמו של האצילות מאיר בבריאה, וכן פנימיות הבריאה מאיר ביצירה, וכן פנימיות היצירה מאיר בעשיה. והנה עתה בזו הכונה להמשיך תוספת אור שבת בימי החול -- לא יהיה לא המציאות של החול ולא המציאות של השבת עצמו, כי זה אי אפשר להיות, אבל יהיה הדבר ממונע כי נקח חלק מהארת שבת לימי החול.
וזה ענין ויהי נועם כו'. הנה במלת ויהי נעם תכוין להמשיך מן האצילות אל הבריאה. ובמלת ה' אלהינו עלינו תמשיך מן הבריאה אל היצירה. ובמלת ומעשי ידינו כוננה עלינו תמשיך מן היצירה אל העשיה. ובמלת ומעשה ידינו כוננהו תמשיך מן הבריאה אל העשיה, כי הנה השבת הוא בבריאה (כנודע דבשבת לביש מלכא לבושין דבריאה), ולכן כמו שכללנו היצירה בבריאה -- כן צריך שנכלול העשיה בבריאה כדי שתקבל משם אור הבריאה השבת, וזהו ע"י ומעשה ידינו כוננהו. אבל לפי שאין יכולת אל העשיה לעלות אל הבריאה אלא ע"י היצירה -- לכן תחילה נעלה את העשיה ליצירה במלות "ומעשה ידינו כוננהו עלינו" ואח"כ תוכל לעלות אל הבריאה וזה ע"י מלת "ומעשה ידינו כוננהו".
ועתה נבאר המלות ויהי נעם. תכוין בזה להמשיך ויהי מן נעם. פירוש: כי שם אהי"ה דיודין שבאצילות הוא בגי' נעם עם הכולל והוא קס"א. ותמשיך ממנו בחינת ויה"י שהוא בגי' א"ל (שהם ג' יודין וא' שיש בשם אהי"ה הנזכר), ותמשיכנו אל הבריאה. לפי שבשבת עצמו מאיר שם אהי"ה דיודין עצמו אבל עתה לא נמשך ממנו רק בחי' ויה"י (שהוא סוד א"ל היוצא מן שם אהי"ה הנזכר). וכבר נתבאר לעיל כי שם זה הוא אור החוזר מן בינה.
אח"כ תכוין להמשיך זה בבריאה בז' שמהן אשר בו שהם סוד תוספת שבת עצמו שהם ז' אותיות אהי"ה יה"ו הנזכרים ברעיא מהימנא פר' יתרו, עיי"ש. ותכוין כי 'ויהי נועם' הוא מציאות אהי"ה יה"ו עצמו הנ"ל באופן זה: כי במלת ויה"י נרמז שם יה"ו, ותקח אות יו"ד הנוספת במלת 'ויהי' ותחברנו עם מלת נע"ם ויהיה ינע"ם -- והוא שם אהי"ה במלוי יודין (העולה בגימט' קס"א) ועם עשר אותיותיו הוא קע"א כמנין של ינע"ם עם הכולל. והרי נתבאר ענין יה"ו אהי"ה של הבריאה ג"כ.
ה' אלקינו עלינו -- תכוין כאן להמשיך מהבריאה אל היצירה באופן זה: כי בחי' ד' הויות (שהם עסמ"ב) נוריד ונמשיך מהם המלויים שבהם. כיצד?
- מילוי שם ב"ן הוא בגי' כ"ו -- הרי הוי"ה
- וג' מלויי ע"ב ס"ג מ"ה (שהם מ"ו ול"ז וי"ט) הם בגי' ק"ב כמנין אלהינו. ונמצא כי אנו ממשיכין ולוקחים אותם התחתון תחילה ואח"כ שלשה העליונים.
- ואחר כך אנו ממשיכין אותם אל היצירה הנקרא 'עלינו' שהוא האחוריים של הוי"ה דס"ג שהם בגי' קס"ו כמנין עלינו. וגם השם עצמו אנו ממשיכין עתה אל היצירה.
ומעשה ידינו כוננה עלינו -- כאן תכוין להמשיך מן היצירה אל העשיה באופן זה:
- כי ומעשה הוא בגימ' ת"ך, ותכוין כי הוא באתב"ש א"ל. וגם ת"ך בגימטריה
י' פעמים מ"ב י' פעמים מ"ב שווה 420, וכולם משם מ"ה דאלפין שביצירה. כי יש ביצירה י' ספירות, ותמשיך מן י' ספירות שביצירה (שהם י' פעמים מ"ה), תמשיך מהם עשרה מ"ב (כמו שידעת שהוא ההויה כפשוטו ובמלויו ובמלוי מלויו הם מ"ב אותיות), ותמשיך אלו הי' פעמים מ"ב אל העשיה להעלות העשיה למעלה בסוד תוספת קדושה כנודע, כי כל שם בן מ"ב סגולתו היא להעלות למעלה.
ידינו -- הוא נתינת מוחין בעשיה. והנה העשיה היא שם אדנ"י והמוחין הם שם י"ה (כי העשיה היא נוקבא ואין בנוקבא רק תרין מוחין חו"ב). והנה י"ה אד"ני הוא בגימטריה פ' בגימטריה ידינו.
כוננה הוא נתינת כתר אל העשיה כנודע, כי כתר המלכות הוא ריבוע שם אדנות כזה א אד אדנ אדני והוא בגי' כונן. וזהו כוננה -- כונן ה', כי העשיה היא ה' תתאה.
ובר"ת של י'דינו כ'וננה תכוין כי העשרה מ"ב שכוונת אליהם למעלה במלת ומעשה הם
ל' פעמים י"ד ל' פעמים י"ד שווה 420; כי כל מ"ב הוא ג' פעמים י"ד (כי הם ג' הידים המעלים ממטה למעלה), וכן ר"ת י'דינו כ'וננה הם בגימטריה ל'. וכן פשטיות מלת ידינו מורה על בחינת הידים להורות כי הם ג' הידים.
עלינו -- תכוין כי משם ההויה דמ"ה דאלפין (שהמשכנו מן היצירה אל העשיה) הנה יש בו ג' אלפין, ונודע כי כל אות אל"ף מורה על שם אהיה. ותכוין לעשות ג' שמות של אהיה שהם בגי' ס"ג, ואז תכוין בהויה עצמה דס"ג, ואז תרבענה ותקח האחוריים שלה לצורך העשיה, ונודע שהוא בגי' עלינו שהוא קס"ו.
ומעשה ידינו כוננהו -- הנה כבר המשכנו הכל עד העשיה, האמנם לפי שהעשיה היא בתוך הקליפות -- לכן צריך תיקון אחר יותר עליון והוא שנחזור להמשיך אליה מן הבריאה עצמה ולהעלותה עד שם כדי שישאר לה איזה דבר של תוספת שבת (וגם כי הבריאה היא בחי' שבת כנודע). ולכן תכוין כי ג' אותיות ועש מן ומעשה, והם אותיות עש"ו, כי מכאן היה עשו אוחז כגגדו בקליפה. והם ב' בחינות: הא' הוא אחוריים-של-הוי"ה-דע"ב-דיודין שהם בגי' קפ"ד ועם עשר אותיותיו קצ"ד, ובחי' זו תמשיך מן עולם האצילות שהוא שם הוי"ה-דע"ב-דיודין כנודע. גם ב' שמות אלהים ב' שמות אלהים שווה 172 עם י' אותיותיהם הם בגי' קפ"ב והם בגי' יעקב. והנה קצ"ד וקפ"ב הם בגי' עשו והם סוד הבריאה הנקרא אלהים כמנין הכס"א, והם ב' שמות אלהים שהם זו"ן אשר שם נשאר לנו ב' אותיות מ"ה מן ומעשה.
ובחינה זו תמשיכה מן היצירה כי שם שרשו של הויה דמ"ה. וכל בחינות אלו תמשיכם אל העשיה כדי שתוכל לעלות אל הבריאה. וזה תמשיך אל ידינו (שהוא סוד י"ה אדנ"י כנ"ל)
כוננהו -- הוא חיבור כונן ה"ו. פירוש כי במלת כונן תכוין להמשיך גם כן ג' פעמים מ"ב ג' פעמים מ"ב שווה 126; אחד מן הויה דע"ב דאצילות, והב' מהויה דס"ג דבריאה, והג' מן הוי"ה דמ"ה דיצירה. והנה ג' פעמים מ"ב ג' פעמים מ"ב שווה 126 הם כונן. ועל ידי זה יהיה הו של כוננהו. פירוש: כי העשיה (שהיא ה') תעלה ע"י כן למעלה מן היצירה (הנקרא ו'), ותהיה ה' על ו'. והנה ע"י כל ההמשכות האלו הלואי ישאר איזה רושם הארה בעשיה בימי החול.
גם דע כי צריך שתכוין שה' פעמים נרמזו אותיות נ"ו בפסוק הזה והם אלקינו עלינו ידינו עלינו ידינו. ו ה' פעמים נ"ו ה' פעמים נ"ו שווה 280 הם בגי' מנצפ"ך שהם סוד ה' גבורות שבעשיה שהיא בחי' נוקבא. ותכוין למתקם ע"י האור הנמשך מן הבינה הנקראת 'נועם' כנזכר. ובברכת אבות דר"ה בתיבות "אלקינו ואלקי אבותינו כו'" נתבאר ענין זה היטב.
גם תכוין כי ג' מיני תוספת קדושת שבת הם:
- הא' הוא מה שבא מאליו מפאת קדושת השבת בעצמה וכנגדו אנו אומרים "ויהי נועם ד' אלקינו עלינו".
- וכנגד מה שתיקן האדם והרויח ע"י מעשיו באמצע ימי החול כדי להמשיך עליו תוספת קדות שבת בערב שבת אנו מתפללים שגם מבחי' זה ישאר ממנה איזה קדושה וזהו "מעשה ידינו כוננה עלינו".
- וכנגד מה שתיקן האדם והרויח באמצע השבוע ע"י מעשיו רק שעשה שום עון ונסתלק ממנו אנו מתפללים שגם מבחינה זו ישאר אלינו וזהו "ומעשה ידינו כוננהו", ר"ל שתהיה כונן ומתקן אל המעשה ידינו עצמו אשר נפגם ע"י העון, וזהו כוננהו, ר"ל להו בעצמו.
גם תכוין בפסוק הזה של ויהי נועם כו' אל ב' מיני זווגים הנעשים בימי החול והם זווג דאבא ואמא וזווג דזו"ן. וכונתינו עתה להמשיך לב' הזווגים הנזכר בחי' אור גדול ממה שנשאר ביום השבת כדי שבכחו יהיה להם מציאות זווג בימי החול. וכבר נתבאר כי ענין ויהי נועם הוא בחי' אור חוזר מתוספות קדושת שבת בסוד "ברח דודי ודמה לך לצבי". והנה מציאות השבת הוא סוד הבינה וזהו סוד ויהי נועם, פי' כי אנו ממשיכין הנועם ההיא של הבינה לב' זווגי החול הנזכר. וביאר מה ענין ב' זווגים אלו ואמר כי האחד הוא ומעשה ידינו כוננה עלינו -- פירוש, כיון שמה שנעשה בשבת מעצמו הוא נעשה בימי החול ע"י תפלותינו וזהו ומעשה ידינו כוננה עלינו, ר"ל שזה הזווג הנעשה בכח מעשה ידינו בימי החול כוננה עלינו ע"י נועם הזה. ולפי שזה הזווג הוא עליון דאבא ואמא לכן אמר "כוננה עלינו" כי אבא ואמא הם עלינו, כי ישראל הם בז"א שהוא למטה מאבא ואמא. וכנגד זווג התחתון דזו"ן אמר ומעשה ידינו כוננהו, כי גם זווג זה הנעשה על ידי מעשה ידינו גם הוא כוננהו, ר"ל כונן ו"ה, שהם זו"ן.
ענין מוצאי שבת היא בחי' אור החוזר אשר אנו מקבלים הארתו עתה. ובחינת אור החוזר מפאת תפילת שבת הוא ענין ויהי נועם כו' שהוא המשך אור הבינה הנקרא נע"ם. ולפי שהזווג הנעשה בחול אינו מעצמו (כנודע כי מה שנעשה מעצמו ביום שבת אנו עושים אותו על ידינו בתפלתינו בימי החול) -- ולכן אנו מתפללים בתחילת ימי החול ומעשה ידינו כוננה עלינו, שהוא זווג העליון הנעשה בימי החול ע"י שיכוננהו על ידינו. ולהיות אור החוזר הזה מבחי' אימא עלאה צ"ל פסוק זה מעומד כנ"ל. וכן לסיבה זו עצמה יש בנו כח להאיר עתה בעולם הבריאה קדושת ובא לציון גואל כנ"ל, משא"כ בשאר לילות החול. וכנגד אור החוזר מפאת סעודת שבת אנו עושים סעודה בכל ליל מוצאי שבת סעודה רביעית, והבן זה.
הנה נתבאר למעלה בענין ויהי נועם כי כונתינו היא להמשיך תוספת שבת אל ימי החול הבאים וזה מסוד אור החוזר מן הבינה הנקרא נועם, והוא סוד השבת כי הבינה היא שבת. גם בארנו לעיל כי המשך תוספת קדושה זו היא בג' חלקי נר"ן; כי הנשמה מתקיימת עד יום א', והרוח עד סוף יום ב', והנפש עד סוף יום ג'. וג' הימים האחרים (שהם ד' וה' וו') תכוין להמשיך לצורך השבת הבאה בסוד הג' חלקים שהם נר"ן. והנה ז"ש מ"ש בספרי זכור את יום השבת מצוה היא למנות בו ימי השבת לומר א' בשבת ב' בשבת כו', וכן כתב הרמב"ן בחידושיו על התורה. והענין הוא להורות כי כל ימי החול תלוים ונקשרים ונמשכים מיום השבת ומשם נמשכת להם הארתם. וזכור היטב ענין זה כי הוא מכלל רמ"ח מצות עשה למנות ימי החול על דרך זה: א' בשבת, ב' בשבת כו'.
הכנות לתוספת קדושת שבת
עריכהוכיון שנתבאר ענין הקדמה זו צריכין אנו להודיעך מה היא ההכנה שיכין האדם כדי שימשיך עליו תוספת הקדושה הנזכר בששת ימי החול.
- הנה ביום א' בשבת כל עסקיך תהיה בבחינת מחשבה שתהיה פנויה ונקיה מכל ליכלוך, שעל ידי כן תתקיים בך באותו יום תוספת הנשמה. ואמנם סוד המחשבה הזו היא שבכל רגע היום ההוא יכוין בהויה דס"ג, ובשם אהי"ה אשר אהי"ה, ובשם אהי"ה יה"ו -- כי כל בחי' אלו הם בעולם הבריאה אשר משם הוא חלק הנשמה.
- וביום ב' בשבת תעסוק בדיבור בתורה, והכל לכוונת קבלת תוספת שבת בבחינת הרוח.
- וביום ג' בשבת תעסוק במצות מעשיות שהם כנגד חלק הנפש ובפרט במצות הנעשות ע"י הרגלים כמו הלויית המת וביקור חולים וכיוצא בזה.
וכן על דרך זה יעשה בג' ימים האחרונים; והם -- הד' במעשה, והה' בעסק התורה ע"י הדיבור, והו' במחשבה. אמנם כונת ימים אלו הם להכין לקבל תוספת שבת בבחי' נר"ן ביום ערב שבת קדש הבאה. וכל כונתיך ועסקיך יהיו אל פנייה זו לקבל תוספת שבת בבחי' נר"ן. ודבר זה תועלת גדול לקבל האדם תוספת קדושת שבת.
גם קבלתי כונה אחרת ממורי ז"ל בענין זה. והוא: כי כפי הנזכר נתבאר כי יום ב' וה' הם סוד עולם היצירה -- לכן תכוין בהם להעלות שם הנפש ברוח אשר ביצירה, ואז תעשה הכנה לקבל רוח ע"י שם מ"ב שביצירה (שהוא השם הנרמז בתפילת אנא בכח) -- לכן צריך שתקשור שם השולט באותו היום עם השם השולט ביום שבת. כיצד?
- הנה ביום ב' מושל שם קר"ע שט"ן, ותכוין לחבר עמו שם שקוצי"ת השולט ביום שבת. ותשלבם אות באות כזה קשר"ק עושצטינ"ת. ותכוין לקבל תוספת הרוח ביום שבת.
- וכן ביום ה' שהוא ג"כ הכנה לחלק הרוח תכוין לחבר ולשלב שם חק"ב טנ"ע השולט ביום ה' עם שם שקוצי"ת שביום שבת (כנזכר ביום ב') כזה חשק"ק בוטצניעת. וכונה זו תכוין בכל רגעי היום, ובפרט בעת שאתה קובע עסק תורתיך בב' הימים האלו.
ודע כי מה שכתבנו לעיל שהיא מצות עשה למנות "אחד בשבת" "שני בשבת" כו' -- הנה גם זה מועיל להכנת שבת.
בענין מה שינהג האדם עצמו לקבל תוספת שבת בכל ו' ימי השבוע. כבר נתבאר כי ביום ב' וה' הוא לקבל תוספת הרוח ולכן יעסוק בתורה בשני ימים אלו כי ז"א נקרא תורה ובו סוד בחי' רוח כנודע. גם נתבאר אצלנו כי האדם בערב שבת בעת קבלת שבת מקבל תוספת נר"ן ובמוצאי שבת מסתלקים, אבל על ידי סעודת ליל מוצאי שבת חוזר האור להתפשט מאצילות לבריאה ומבריאה ליצירה ומיצירה לעשיה. ועל ידי כן חוזרין תוספת נר"ן באדם ומתעכבים באדם שלשתם ביום א' מהשבוע, וליל ב' מסתלקת הנשמה ונשארים נפש ורוח, ובליל שלישי מסתלקת הרוח, ובליל ד' מסתלקת גם הנפש. ואחר כך צריך עוד לעשות תיקון מחדש ולקבל תוספת שלשתם בשלשה ימים הנשארים והם ד' וה' וו'.
וכל זה נעשה על ידי הכונה שתכוין בברכת המזון שבכל יום. כיצד? הנה ד' ברכות יש בברכת המזון כנגד ד' אותיות אדנות, וכל ברכה כנגד אות אחד מהן במילוי המלוי שלה. כיצד?
- בברכה ראשונה מתחילה ועד סוף יצייר נגד עיניו אל"ף למ"ד פ"א. ובהזכרת ההויה של ברוך אתה יי' כו' יכוין בהויה בניקוד אלקים (זולת ההויה עצמה של הברכה).
- ובברכה השניה יצייר נגד עיניו דל"ת למ"ד ת"ו. ואם הוא יום ראש חדש יצייר תי"ו במילוי יו"ד. ובהזכרת ה' יכוון עמו גם כן שם אלהי"ם כנ"ל.
- ובברכה הג' יצייר נגד עיניו נו"ן וא"ו נו"ן. ובהזכרת יי' יכוין בשם א"ל.
- [ ואמנם בשם זה של א"ל הוא השינוי וההפרש שיש בימי השבוע, כי ביום א' יכוין כי א"ל זה הוא סוד אל שד"י במילואו העולה בגי' אל"ף, ושם זה הוא בבריאה. ויכוין שהוא יונק מן שם ייא"י דהויה דס"ג שגם הוא א"ל בגימטריה'. ועל ידי כן יעמיד עמו תוספת הנשמה. ביום ב' יכוין כי א"ל זה הוא א"ל יהו"ה שעולה גי' נ"ז עלמין והוא ביצירה כדי להעמיד הרוח. וביום ג' יכוין באל אדני שעולה בגימט' צ"ו עלמין והוא בעשיה כדי להעמיד הנפש. ובג' ימים האחרונים יכוין לזכות ולקבל ולא להעמיד. וגם יכוין בהם מלמטה למעלה. כי ביום ד' יכוין ב'אל אדנות' לזכות לקבל תוספת הנפש בערב שבת, וביום ה' ב'אל הויה' שיזכה לקבל תוספת רוח בערב שבת, וביום ו' ב'אל שדי' שיזכה לקבל תוספת נשמה ביום ההוא. ]
- ונחזור למעלה בכונה ברכת ד' של ברכת המזון, שיצייר יו"ד וא"ו דל"ת, ובהזכרת השם יכוין לחבר עמו שם צבאות.
האמנם בברכת המזון של שבת יכוין בד' הברכות כנגד ד' אותיות שם הויה במילוי מלויים על דרך הנזכר, כל ברכה באות אחד, ובד' ההזכרות יכוין בד' הויות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ויכוין לכלול העולמות.
גם דע כי הלילה של חול היא סוד העשיה, וששת ימי החול הם סוד היצירה, ויום השבת הוא סוד הבריאה. וזהו סוד "וביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו". ונודע כי סוד הבריאה היא ב' שמות אהי"ה יה"ו. והענין הוא כי המלכות היא ז' וגם היא ד', מעילא לתתא ומתתא לעילא, לפי שהמלכות עומדת בסוד נקודה באחורי הת"ת. והנה אם נמנה מלמעלה תהיה ד' -- חסד גבורה ת"ת מלכות, ואם נמנה מלמטה תהיה ד' -- יסוד הוד נצח מלכות. ועל דרך זה ג"כ הם ו' ימי החול. כי אם תמנה מלמעלה למטה -- ד' וה' וו' ושבת -- יהיה ד'. ואם תמנה ממטה למעלה -- ג' ב' א' -- שבת יהיה ד'. וגם הוא ז'. באופן שלעולם המלכות והשבת הם ד' וז'. וזהו גם כן סוד ב' שמות הנזכר; כי הנה הם מאירים במלכות להעלותה למעלה. כיצד? הנה שלשה אותיות ראשונות אה"י הם חג"ת, וה' אחרונה היא מלכות, וג' אותיות יה"ו הם נה"י. ועל ידי ז' אלו שבבריאה מעלים את המלכות עד הבריאה ואח"ך הבריאה עצמה (שהיא סוד יום השבת) עולה באצילות.
כבר הודעתיך כי בכל ד' עולמות אבי"ע בחינת המלכות שבכל עולם מהם ירדה בעת המיעוט (לסיבת הקטרוג) למטה בהיכל ק"ק של עולם שלמטה ממנו, וכל זה היה לתועלת העולמות שיתקשרו יחד, סוף זה בראש זה, ויקבלו הארה זה מזה. ובזה תבין סוד יום השבת מה ענינו, כי אז ניתוספה קדושה בכל העולמות והיכל ק"ק שבבריאה עולה אל האצילות ונעשה בחינת אצילות גמור לסיבה הנזכר. ועל דרך זה בכל העולמות.
ויהי נעם - דרך אחר
עריכהויהי נועם הנאמר במוצאי שבת -- כבר נתבאר ענינו אצלנו למעלה. ומצאתי בו דברים מחולפים. ואע"פ שנלע"ד שטעה השומע לא אחדל מלכתבם.
- הנה ההוי"ה דע"ב דיודין עם אהי"ה דיודין הוא פנימיות של עולם האצילות. ואחוריים דאהי"ה-דיודין (שהם בגי' קדמ"ת) הם חיצוניות האצילות.
- והאחוריים הנזכר עם הויה דס"ג הם פנימיות של הבריאה. ואחוריים דהויה דס"ג (העולים קס"ו) הם אחוריים לבריאה.
- והאחוריים הנזכר עם הויה דמ"ה הם פנימיות היצירה. ואחוריים דמ"ה (העולים ק"ל) הם חיצוניות היצירה.
- ואחוריים הנזכר עם הויה דב"ן הם פנימיות העשיה. והאחוריים דהויה דב"ן (העולים קד"ם) הם חיצוניות העשיה.
גם כתוב כאן כי יכוין שב' תיבות ויהי נועם יש בהם ז' אותיות כנגד ז' מרגלאן (שהם אהי"ה יה"ו כדאיתא בספר הזהר בפר' יתרו ברעיא מהימנא). והנה הם בבריאה. ויכוין להמליכם על ז' ימי השבוע, כל אות בשם א' [נ"א ביום א' סכ"י]. ונעם הוא חסר ו'.
גם יהו"ה אלהינו הוא המילוי של ד' הויות עסמ"ב, כי ביום שבת האירו הד' הויות שלימות מן אצילות אל הבריאה ועתה במוצאי שבת אנו לוקחים המלויים שלהם בלבד שיאירו מן הבריאה אל היצירה.
גם מלת "ומעשה" רומז אל העשיה, כי כן הבנ' ומעש' הוא לשון עשיה.
גם כוננה בגי' ק"ל שהוא אחורי' דהויה דמ"ה שהם חיצוניות היצירה ופנימיות העשיה. ונודע כי אחוריים פשוטים ומילויים דהויה דמ"ה (שהם ע"ב ק"ל) הם מוחין אל הנוקבא שסודו עשיה. גם "ומעשה" הב' נחלק לשתים והם עש"ו מ"ה. והנה עשו הוא אחוריים דהויה דיודין -- והם קפ"ד, ועם עשר אותיות הם צדק. ואחוריים דהויה דס"ג וגם הו' בתים הראשוני' זולת ההויה לבד שעולים קע"ב. והם בגי' ב' פעמים אלהים ב' פעמים אלהים שווה 172. גם תוסיף עשר אותיות שבב' 'אלהים' -- הם קפ"ב. והנה קצ"ד וקפ"ב הם עש"ו והם אחורי או"א.
גם בידינו כוננהו תכוין בט' פעמים י"ד שיש בג' פעמים מ"ב אשר (בג' הויות ע"ב ס"ג מ"ה) העולים בגי' כונ"ן מן 'כוננהו'. גם ה' פעמים תמצא אותיות נ"ו בפסוק זה והם בגי' ה' גבורות מנצפ"ך, ותכוין למתקם ע"י שם אל הנרמז במלת ויהי ומקורו הוא נעם -- אהיה דיודין -- שהוא קס"א כנז"ל ב' שמות א"ל שנרמזו בפ' זה כמבואר אצלנו שהם א"ל מן תיבת ויהי נועם. גם נעם בגי' אהיה דיודין ובו שם ייא"י העולה א"ל.
הכנה בליל ו' בק"ש שעל המיטה
עריכהענין ליל ו' כבר ביארנו שיכוין האדם בכל ו' ימי החול לקבל תוספת השבת, ואמנם יום ו' הוא יותר נכון ומזומן מכל שאר ימים בסוד "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו" -- רמז בזה כי ביום הששי מכין לשבת לפי שיום ו' הוא כנגד היסוד המכין לצורך המלכות שהוא שבת אספקלריא דלית לה מגרמה אלא מה דיהיב לה יסוד. לכן צריך שתכוין להכין הכנה זו מערב שבת כדי שיבא יום השבת וימצאהו מוכן, ואותה קבלת שבת תהיה על נכון וכראוי.
והנה יש הכנה אחד שצריך שתקדים אותה מן הלילה של ליל ו' והיא ענין כוונה אחד שראוי שתכוין בה במחשבה בלבד בלילה בעת סדר קריאת שמע של ליל ו' שעל המיטה, ותכוין בה אחר שאמרת כל סדר השכיבה קודם פסוק בידך אפקיד רוחי כו' -- אז תכוין לזו הכוונה.
- תחילה תכוין להעלות ג"ר דעשיה ביצירה, ואח"כ להעלות ז' אחרונות (והוא ע"י הכוונה שנבאר לקמן בענין קבלת שבת במזמור הבו לה' בני אלים כי הג' ראשונות עולים ע"י
ג' פעמים הבו ג' פעמים הבו שווה 39 וז' תחתונות על ידי ז' קולות).
- ואחר כך תעלה היצירה בבריאה ג' ראשונות על ידי
ג' פעמים באי ג' פעמים באי שווה 39 כלה, וז' תחתונות ע"י אותיות אהי"ה יה"ו (כמבואר שם ג"כ).
- ואח"ך תעלה הבריאה באצילות ע"י כוונת פסוק ט'וב ל'הודות לה' שהוא ר"ת ט"ל (כמבואר שם). והרי זו כוונה אחת.
עוד תכוין כונה שניה אח"כ והיא זאת.
- כי בתחילה תכוין בהויה-דע"ב-דיודין-שבאצילות, ותכוין שבכל אות ואות מהם יש דגש ורפה.
- אח"ך תכוין בהויה דס"ג דבריאה ותכוין שכל אות ואות נקודה בשוא געיא (וסימנך ש"ג -- ר"ל שוא געיא).
- אח"ך תכוין בהויה דמ"ה שביצירה ותכוין שכל אות ואות נקודה שורק ו' (כנודע כי סוד אות ו' הוא ביצירה שהוא כנגד הת"ת).
- אח"ך תכוין בהויה-דב"ן-דההין-שבעשיה ותכוין כי כל אות מהם מנוקדת בשוא קמץ.
והנה ב' הכוונות אלו הם הב' כוונות שביארנו בקבלת שבת עצמה, וכפי סדר ההוא עצמו צריך שתכוין עתה. אבל החילוק הוא כי עתה אין צורך להזכיר בפה שום דבר רק בכונה בלב דוקא. גם אין צריך לכוין באותם המזמורים והפסוקים רק תכוין באותם השמות לבדם אשר על ידיהם תעלה עתה הד' עולמות אבי"ע כנזכר.
גם דע במה שנתבאר לעיל בענין עלית ז' תחתונות דעשיה על ידי ז' קולות ועל ידי ז' שמות של מ"ב, וצריך שתכוין כי כל אות ואות מהם נחלקת לכמה מיני הארות כיצד תכוין.
- כי אות א' דאבגית"ץ ציורה יו"י כזה: א'
- ואות ב' ציורה ג' ווין כזה: ב'
- ואות ג' ציורה ג' ווין ג'
- ואות ת' ציורה ת' (דלת נון)
- ואות ץ' ציורה י"ן
ועל דרך זה תצייר כל שאר אותיות שם בן מ"ב, ואח"ך תאמר פסוק בידך אפקיד רוחי כו' ותישן.
ענין לימוד המקרא בליל ו' נתבאר גבי ענין לימוד סדר המקרא שבכל יום ויום ועי"ש בשער המצות בפר' ואתחנן במצות ת"ת דף ט"ל ע"א ענין יום הו' בעצמו.
כבר ביארנו ענין מה שאמר הכתוב "והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו" כי יום הששי הוא מכין ליום השבת כנ"ל. והנה כמה מיני הכנות יש בערב שבת לצורך השבת; אם במחשבה ואם בדבור ואם במעשה. וג' בחי' אלו יתבארו בהמשך דברינו בע"ה.
- ענין המחשבה כבר נתבאר למעלה בענין סדר הכונות שיכוין בו' ימי החול, ועיי"ש איך יום ששי תלוי במחשבה באותם השמות וזה לצורך הנשמה. וגם יתבארו דברים אחרים למטה בעזרת השם יתברך.
- ואם במעשה -- דע כי צריך האדם ליזהר לקנות כל צרכי שבת ביום ששי לסיבה הנזכר ולא ביום ה', וכמו שמצינו חכמי ישראל, שרבא מלח דג שיבוטא, ר"ן מכתף ועייל כו' (קידושין מא, א). ובכל מה שיקנה יזכיר ויאמר "לכבוד השבת". והרי זה ענין מעשה.
- גם תזהר בתי' הנרות של שבת, אמנם הדלקת הנר היא מצוה על האשה בעלת הבית כנודע, וגם זה הוא ענין מעשה.
- ואם בענין הדיבור והלימוד בתורה -- כבר ביארנו בסדר המקרא שנוהג בכל יום ויום שצריך לקרות בכל הששי כ"ו פסוקים מפרשת השבוע באותה הכוונה שנתבאר שם בשער ה' שער המצות, ועיי"ש. גם ביום ששי עצמו צריך לקרות כל הפרשה כולה במקרא ותרגום באותה הכונה שנתבאר שם.
ועוד יש כמה מיני דברים -- אם ענין הטבילה, ואם ענין רחיצת פניו ידיו ורגליו במים חמין, וענין קבלת שבת בתפילת המנחה ביום ששי ואח"ך קבל' שבת בשדה. וכאלה רבות. וכולם הם מכלל הכנת שבת, וזה החלי בע"ה.
ובתחילה נבאר ענין א' שאמר לי מורי ז"ל שקבל מאדם אחד גדול שאמר לו שקבלה היתה בידו מרבותיו שכל מי שנקבר בערב שבת אחר שעה ה' מן היום שאין לו חבוט הקבר לפי שמן שעה החמישית מתחיל תוספת קדושת שבת ויש לו דין כאילו נקבר ביום שבת עצמו. ואמר לי כי זהו סוד ה' יתירה של "יום הששי"; כי בכל הימים לא נזכר בהם ה' כמו ביום ראשון ולא אמר "האחד", וכן יום ב' כו', אבל כאן נאמר "הששי", לרמוז כי בה' שעות מיום ו' תיכף סמך אליו "ויכולו השמים והארץ כו'" ותיכף נחשב כאילו הוא יום שבת. ולכך סמך הו' -- ויכולו כו'. ומורי ז"ל הודה לדבריו והסכים אליהם.
מנהגי מורי ז"ל תיכף בסיימו תפלת שחרית דיום ו' היה הולך לבית הכנסת או לבית מדרשו; אם היה שם ס"ת כשר היה מוציאו וקורא בו הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום והוא היה קורא המקרא מתוך הס"ת והיה לו תלמיד א' שהיה קורא לו התרגום מתוך ספר התרגום והוא אומר אחריו. וכן היה עושה בכל פסוק ופסוק עד שמשלים הפרשה. ולא היה עושה כמו שיש מתייהרים לקרוא כל הפרשה כולה מקרא פעם אחד ולשנותה מקרא פעם שנית, אח"כ קורים כולה יחד תרגום פעם שלישית. אבל כל פסוק ופסוק בפ"ע היה קורא שנים מקרא ואחד תרגום. והיה דוחק עצמו לקרותה ביום ו' והיה אומר כי זהו סוד והיה ביום הו' והכינו את אשר יביאו, זולת אם אירע לו שום אונם גדול מאד שאז היה קורא הפרשה שמו"ת שנים מקרא ואחד תרגום אחר סיום תפלת שחרית דיום שבת קודם סעודת שחרית כמו שצוה רבינו הקדוש לבנו. ולא כמו אותם הקורים אותה באמצע תפלת שחרית דשבת.
ואחר קריאת הפרשה היה טובל הטבילה של ערב שבת הנזכר בספר הזהר פר' תרומה ד' קל"ו ע"ב (ח"ב קלו, ב) דרב המנונא סבא ע"ה הוה סליק מנהרא בכל ערב שבת כו'. והיה אומר מורי ז"ל כי כיון שכבר קרא הפרשה כבר יש באדם כח לקבל תוספת קדושת השבת, ולכן לא היה טובל קודם שיקרא הפרשה זולתי דרך מקרה. ואף גם מקרה זה לא היה טובל רק אחר שהתחיל שעה ה' מיום ו' כמו שביארנו לעיל על ה' יתירה ד"יום הששי". והיה אומר מורי ז"ל כי תוספת שבת היה ניכר ומתגלה במצח האדם תיכף אחר הטבילה הנזכר אבל עיקר הגילוי לא היה רק אחר חצי היום. ודוקא אם טבל כבר והסיר ממנו קליפין דחול ע"י כוונתו (כנודע שקליפין דחול הם הם בגדי חול של נפש האדם). ואפשר שכל מה שיהיה קרוב לליל שבת יתגלה יותר תוספת שבת.
ענין כוונת הטבילה
עריכהכונה א'
עריכהכונת הטבילה של ערב שבת. הנה אחר שנכנסת תוך מי הים או הנהר או המקוה, קודם שתטבול,
- תכוין כי המקוה הוא סוד שם אהי"ה דההין העולה בגי' קנ"א כמנין מקוה; כי שם מתקבצים כל שמות אהי"ה היותר עליונים ממנו כמו שיתבאר.
- ואח"כ תכוין להמשיך במקוה הזה את הנחל העליון והוא ד' הויות (עסמ"ב) וג' אהיה (דיודין ודאלפין ודההין). כי כאשר הם פשוטים יש אות יוד אחד בכל שם מהם ונמצא שהם ז' יודין בז' השמות האלו. וכבר ידעת כי ז' שמות אלו הם סוד שבעה שמות של שבת בסוד שבעה אותיות של אהי"ה יה"ו הנזכר ברעיא מהימנא בפר' יתרו, וצריך לכוין כי בפשוטים יש בהם שבעה יודין פשוטים אבל תכוין ג"כ במלוייהם ותוסיף עליהם שם י"ה, כי הוא סוד השבת -- והרי הם ח' יודין שהם בגי' נ"ל מנח"ל. ועם כללות הח' יודין עצמם -- הרי נח"ל.
- ואח"כ תכוין לכלול כללות היודין בעצמם ובכללותם כנזכר והם ב' כללים. ותצרפם עם נח"ל ויהיה בגי' מי"ם. והרי נמשכו המים לתוך המקוה.
- אח"כ תכוין שכל זה יהיה לכבוד שבת. והוא כי הלא בח' שמות הנ"ל (שהם ד' הויות וג' אהיה ושם י"ה) יש בהם ל' אותיות וזהו ל' של לכבוד. וכשתוסיף ב' כוללים (שהם כללות הז' שמות וכללות שם י"ה) יעלו במספר כבוד. ומספר כל ח' השמות הנ"ל עצמן הם בגי' שבת.
- וכשתעלה מן המים תאמר "אם תשיב משבת רגליך"
כונה ב'
עריכהכונה אחרת. דע כי צריך האדם לטבול ב' טבילות, זו אחר זו. והא' היא להפשיט בגדי החול של הנפש והב' היא לכבוד שבת לקבל התוספת. ובא' תכוין לשם אהי"ה דמלוי יודין (שהוא בגי' מקו"ה), ובב' תכוין לב' שמות אהי"ה יה"ו (הנזכר ברעיא מהימנא בפק' יתרו) ולז' שמות היוצאים מז' אותיותיהם שהם אלו: יהו"ה. יהו"ה בנקו"ד אלקים. מצפץ. י"ה אדני. אל. מצפץ. אלהים -- כי כל אלו השמות הם סוד קדושת השבת. ותכוין כי באלו השמות יש ה' יודין -- הרי חמשים. וב' השמות של אהי"ה יה"ו העיקרי' הם בגי' מ"ב -- הרי הכל בגי' במים. ובהעלותך מהטבילה השני תכוין אל ד' הויות (עסמ"ב) ולג' אהי"ה (דיודין דההין ודאלפין) כי כולם בגי' תרפ"ז. ותוסיף עליהם שם י"ה -- והרי הכל בגי' שבת; כי סוד שבת הוא עלית זו"ן באבא ואמא ואז הם סוד שם י"ה. וכשתעלה מהטבילה אל תנגב עצמך במטפחת כי מימי שבת צריך הגוף שישאב אותם.
כונה ג'
עריכהכונה ג', יכוין כי המקוה בעצמו (שהוא הכלי) הוא אהי"ה דההי"ן (שהוא בגי' מקו"ה), וז"ס כלי ומלבוש אל שמות ההויה שבתוכו שהם בחי' המים והם סוד ד' הויות עסמ"ב ובהם ט' יודין כמנין מים. ולפי שד' הויות אלו( שהם סוד המים) -- שרשם היא הויה האחד של ע"ב (שהיא בחכמה וכתיב כולם בחכמה עשית, וגם כי עיקר המים הם במידת החסד שעולה בגי' ע"ב) -- ולכן היו המים שבמקוה מ' סאה כנגד הד' יודין של הויה דע"ב כי היא העיקרית.
גם צריך שיטבול ויכוין להסיר ולהפשיט מעליו הרוח שהיה שורה עליו בימי החול וישרה עליו עתה רוח מן הבריאה וזה על ידי אהי"ה דההי"ן שהוא בגי' מקו"ה.
גם יכוין אל ב' שמות אהי"ה יה"ו שסודם בעולם הבריאה אשר מהם יוצאים ז' מרגלאן שהם ז' שמות אחרים הנזכר בפר' יתרו בספר הזהר ברעיא מהימנא. וכבר ביארנו למעלה. והם עולים בגי' תתמ"ט. ועם קנ"א של המקוה דאהיה דההי"ן -- הרי הכל אלף. והם סוד אלף עלמין של אורות היוצאים מן הבינה ומאירים למטה. ויכוין לקבל גם הוא הארה מהם.
גם ראוי לאדם לטעום כל התבשילין שמבשל בערב שבת לכבוד השבת כי הוא דוגמת האדם המכין סעודה למלך וטועם התבשילין, אם הם טובים, ואם חסרין איזה תבלין כדי שיתקנם או כדי שיבשל תבשילים אחרים. וכ"ז הוראה שמקבל האורח בסבר פנים יפות. וזהו סוד "טועמיה חיים זכו" שתקנו בתפילת מוסף דשבת המתחיל "תכנת שבת רצית קרבנותי' כו'", כי כל הטועם התבשילין של שבת מערב שבת זוכה לחיים עליונים.
- ^ נ"א לא גורסים "עד כאן" -- ויקיעורך