שער הכוונות/דרושי שבת/דרוש יד

המשך הסעודה וליל שבתעריכה

ענין השולחןעריכה

ענין השלחן. ראיתי למוז"ל שהיה חושש ומקפיד מאד וזהיר לאכול בשלחן של ד' רגלים כדוגמת שלחן שבבית המקדש.

גם בענין הלחם המסודר עליו צריך ליזהר לשים בכל סעודה י"ב לחמים על השלחן כנגד י"ב חלות לחם הפנים ותסדרם כסדר זה -- ו' לחמים מצד ימין השלחן, וו' מצד שמאל השלחן. והו' הימניים יהיו ג' ע"ג ג', וכן בצד שמאל. והג' שבצד ימין יהיו מונחים כעין סגול וג' העליונות מונחים עליהם; וכן בצד שמאל. וזה סדרן. נמצא כי בצד ימין השלחן יש ד' לחמים ב' ע"ג ב' כזה [ציור], וכן בצד שמאל. ובאמצען יש ד' לחמים אחרים -- ב' על גבי ב' כזה [?], אלא שהשנים מופסקים מן השנים האחרים וריוח ואויר ביניהם; כי הב' האמצעיים (שהם זו ע"ג זו) הם קרובים לשני חלות הימנים, והב' האמצעים האחרים קרובים אל ב' חלות השמאלים. וענין זה נמצא מפורש בביאור בספר הזהר במאמרים דכ"י.

והיותם י"ב לחמים -- הטעם הוא כי הנה עתה בסעודה זו מקבלים הארה מן הי"ג נימין דשערי דברישא דאריך אנפין. וכבר נתבאר אצלנו כי אותם הי"ג נימין הם בחינת ג' הויות ובהם י"ב אותיות (והיתירה היא הנימא הכוללת לכל הי"ג נימין, אבל שרשם אינם אלא י"ב) ולכן כנגדם הם י"ב לחמים. ובבחינת היותם ג' הויות שמספרם ע"ח -- לכן הם נקראו בחי' לחם שגם הוא בגי' ע"ח. באופן שתכוין להוריד הארה מן ג' הויות (שהם בגימטריה 'לחם'), ומכל אות ואות שבהם נעשה לחם אחד והויה אחת כנודע. ומשם נמשכת סעודה זו דליל שבת אל המלכות, והיא האוכלת סעודה זו כנ"ל, אבל אינה מקבלת הארה זו אלא באמצעות ז"א כי הוא הוא המקבלם תחלה והוא נותנם אח"כ אליה.

ודע כי בכל מקום לא יש סעודה רק כשיש בחינת פה, ולכן עתה בלילה שהיא מקבלת מן הפה דז"א -- לכן יש סעודה ממש, ואינו על ידי תפלה כשאר ההמשכות והעליות. וכן הוא ג"כ בכל סעודות דשבת כמו שיתבאר בכל סעודה במקום הראוי לה.

ופעם אחרת שמעתי ממוז"ל בענין מספר י"ב לחמים כי הנה הם י"ב כנגד י"ב נימין או כנגד י"ב חוורתי דרישא דאריך או כנגד י"ב תיקוני דיקנא דא"א וכולם יורדים עד היסוד. ומה שהיו תחילה מספר י"ב -- שהם ג' הויות שבהם י"ב אותיות ונעשו שם כמנין לחם שהם ג' הויות -- הנה עתה ברדתם אל היסוד נעשים אותיות מל"ח כאותיות לח"ם. והענין הוא שהם בחינת ג' הגבורות הנמתקות אשר ביסוד (שהם גם כן בחי' ג' הויות כמנין מל"ח) ואז מתמתקים יחד ג' הגבורות ע"י ג' החסדים. וע"י המיתוק הזה הרויחו הגבורות כי בתחלה היו מרים בסוד הדינים הקשים ועתה נהפכו לטעם המלח אשר נתבטל מהם קצת מרירותם. ואמר לי מורי הרב משה אלשיך נר"ו כי שמע ממורי ז"ל כי ביום שבת כונה זו תהיה בעולם האצילות ובימי החול ג"כ תהיה כונה זו אלא שתהיה בעולם היצירה. ואני לא שמעתי זה. וממה שנבאר בי"ב לחמים דסעודת שחרית נראה כי ליל שבת הם י"ב נימין, ויום שבת הם י"ב חוורתי, ובמנחת שבת הם י"ב תיקוני דיקנא. כנלע"ד.

ונחזור לענין הראשון בענין סדר י"ב לחמים -- כי תכוין שד' לחמים שמצד ימין (שהם שנים על גבי שנים) הנה הם ארבעה אותיות הויה אחת; אבל ב' הלחמים התחתונים הם שני הההין שהם הנקבות, וב' לחמים העליונים הם ב' אותיות -- י"ו -- שהם הזכרים; כי הזכרים הם למעלה והנקבות תחתיהם. וכן על דרך זה ד' לחמים השמאלים הם הויה אחרת שני על דרך הנזכר ממש. ותכוין כי ב' לחמים האמצעים הסמוכים לצד ימין הם סוד ב' אותיות י"ה -- י' על ה', והב' אמצעיים הסמוכים לצד שמאל הם ב' אותיות ו"ה -- ו' על ה'.

וברצותך לומר ברכת המוציא אז תקח ב' לחמים העליונים שבד' אמצעים ותחבר שניהם בשתי ידיך. וב' שולי הלחמים יהיו דבוקים זה בזה, וב' פנים מב' צדדין שלהם יהיו פן זה מצד ימין ופן זה מצד שמאל, ואז יתראו כאלו הב' לחמים נעשו לחם אחד ובו ב' פנים מב' צדדיו, ויהיה כדמיון לחם הפנים שבמקדש.

ותכוין כי הלחם שביד ימינך הוא אות י' של הויה והלחם שביד שמאלך אות ו', ותברך אז ברכת המוציא. וב-ה' של המוציא תכוין אל אימא עילאה, וב-ה' של הארץ תכוין במלכות, ובמלת לחם תכוין בת"ת. גם במלת לחם תכוין אל הלחם הנזכר שהוא בחי' י"ג נימין הנ"ל.

ואח"כ תבצע מן הלחם הימני שהוא כנגד אות י' של הוי"ה כנזכר, והוא כנגד החכמה אשר משם נמשך המזון המעולה מכל השאר. ותבצע ממנו תחלה שיעור כזית ותאכלנו אתה, ותכוין שהכזית הזה הוא כנגד אות י' של הוי"ה שהוא הז"א. ואח"כ תבצע בציעה שנית כשיעור כביצה ותתן לאשתך ותכוין שהיא כנגד אות י' אחרונה של אדנ"י שהיא בנוקבא דז"א. ותכוין שיתחברו ויעשו שם יאהדונהי. ואח"כ תבצע ותתן לשאר בני הסעודה היושבים שם. ובסדר סעודת ימי החול יתבאר יותר באורך כל עניני ברכת המוציא וכונת האכילה ושאר פרטים האחרים אבל בענין אכילת סעודה זו כבר נתבאר לעיל קצת כונות שבה. ואמנם דרך קצרה: תכוין כי הנה עתה אתה אוכל מן הארה הנמשכת מן פה דז"א וממוחין(?) שבו, ומן ל"ב נתיבות חכמה שבו אשר עתה הם מאירים בל"ב שינים אשר בפיך, ועל ידם אתה טוחן ולועס המאכל. וכבר נתבאר ענין כונת טחינת השינים באכילה בסעודת החול ועיי"ש היטב פרטים רבים וכונות רבות.

ואחר האכילה היה נוהג מורי ז"ל לומר פזמון אחד בקול נעים והוא ז"ל תיתן ג' פזמונים מיוסדים ע"ד חכמת האמת בכל פרטי הכונות של שבת; פזמון אחד לסעודת הלילה, ופזמון אחד לסעודת שחרית, ופזמון אחד לסעודת מנחה. וזה נוסח פזמון סעודת הלילה. ובראשי פרקים של הפזמון הנזכר נרמז אני יצחק לוריא בן שלמה לחן מתי יבושר עם:

"אסדר בשבחין למיעל גו פתחין דבחקל תפוחין דאינון קדישין:

נזמין לה השתא בפתורא חדתא ובמנרתא טבתא דנהרא על רישין:

ימינא ושמאלא ובינייהו כלה בקישוטין אזלא במאנין ולבושין:

יחבק לה בעלה וביסודא דילה דעביד נייחא לה יהא כתיש כתישין:

צוחין אף עקתין בטלין ושביתין ברם אנפין חדתין ורוחין עם נפשין:

חדו סגי ייתי ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי וברכאן דנפישין:

קריבו שושבינין עבידו תיקונין לאפשא זינין ונונין עם רחשין:

למעבד נשמתין ורוחין חדתין בתרתין ובתלתין ותלתא שבשין:

ועיטורין שבעין לה ומלכא דלעיל' דיתעטר כולה בקדיש קדישין:

רשימין וסתימין בגו כל עלמין ברם עתיק יומין הלא בטיש בטישין:

יהא רעוא קמיה דתשרי על עמי' דיתענג לשמי' במתיקין ודובשין:

אשוי לדרומא מנרתא דסתימא ושלחן עם נהמא בצפונא ארשין:

בחמרא גו כסא ובמדאני אסא לארוס וארוסה לאתקפא חלשין:

נעטר לון כתרין במילין יקירין בשבעין עטורין דעל גבי חמשין:

שביתין ושביקין מסאבין דרחיקין חבילין דמעיקין וכל זיני חרשין:

שכינתא תתעטר בשית נהמי לסטר בווין תתקטר וזינין דכנישין:

למבצע על רפתא כזיתא וכביעת' תרין יודין נקטא סתימין ופרישין:

משח זיתא דכיא דטחנין ריחיא דנגדין נחליא בגוה בלחישין:

הלא נימא רזין ומילין דגניזין דליתיהון מתחזין טמירין וכבישין:

אעטר ית כלה ברזין דלעילא בגו האי הלולא דעירין קדישין:"


אחר הפזמון יקרא כמה פרקי משנה ממסכת שבת. ואם תרצה תקרא ח' פרקים הראשונים בליל שבת, וח' אמצעיים בסעודת שחרית, וח' אחרונים בסעודת מנחה, ותכוין כי הם כ"ד פרקים כנגד כ"ד קישוטי כלה כנודע אצלינו. אבל רוב פעמים מה שהיה נוהג מורי ז"ל הוא לומר ד' פרקים הראשונים ממסכת שבת בלילה, וד' הב' בשחרית, וד' פעמים הג' במנחה, ויכוין אל ד' אותיות הויה או אל ד' אותיות אדנ"י. ואיני זוכר איך שמעתי בזה ממוז"ל -- או אם הם בהוי"ה או באדנ"י. ולפעמים כשהיה מורי ז"ל טרוד בעסק התורה על השולחן עם בני אדם לא היה קורא רק פעם אחת בכל סעודה:

ואח"כ תטול ידיך במים אחרונים ואח"כ תאמר הסדר הנהוג אצלך בימי החול אחר נטילת מים אחרונים קודם ברכת המזון והם כמה פסוקים נכתבו גבי סעודת החול ועיי"ש.

ואח"כ קודם ברכת המזון דשבת יכוין קודם שיאמר הברכה להויה דע"ב דיודין, ולמספר כ"ו שלה הפשוט, ושניהם בגי' צ"ח. וזהו סוד דודי צח ואדום.

ואח"כ תברך ברה"מ. וכבר נתבאר בכונתה בסעודת החול ועי"ש, אמנם החילוק שיש עתה בברכת המזון דשבת הוא שתכוין ממש על דרך הכוונה שביארנו בברכת המזון דחול אבל צריך שתכוין עתה כי כללות ד' ברכות של ברכת המזון הם הויה דע"ב דיודין.

  • ברכה ראשונה בכללותה היא אות י' במילוי מילויה -- יוד ויו דלת -- והם ט' אותיות כנגד ט' אורות אלו. ובחתימת ברכה זו באמרך ברוך אתה יי' הזן את הכל תכוין כי זאת ההויה היא דע"ב דיודין.
  • ברכה ב' בכללותה היא אות ה' במילוי מילויה -- ה"י יו"ד -- ה' אותיות. ובברוך אתה יי' יכוין אל ס"ג.
  • ובברכה ג' אל אות ו' כזה ויו יוד ויו, והם ט' אורות. ובהויה דחתימת הברכה תכוין בהויה דמ"ה דמילוי אלפין.
  • ובברכה ד' ובכללותה היא אות ה' אחרונה במילוי מילויה כזה ה"י יו"ד, והם האורות. ובהויה דחתימת הברכה תכוין בהויה דב"ן.
  • ובתוספת ברכת רצה והחליצנו כו' תכוין ענין חליצת הנע"ל דנער מטטרון שהוא היצירה כדי לעלות למעלה אל הבריאה שהם בחינת לבושי מלכא ביומא דשבתא וביו"ט; כי ברכה זו היא השלישית והיא כנגד יצירה הנקרא מטטרון, ואנו מתפללים שביום שבת לא יתנהג העולם ע"י שליטת מטטרון כמו בחול אבל יהיה חלוץ הנעל (כנודע בסוד פסוק שלף איש כו' (רות ד, ז)), ולא ישלוט עתה בשבת אלא ז"א דאצילות הנקרא 'איש' על ידי הבריאה השולטת בשבת כנודע.


ואחר ברכת המזון תחזור לקחת ב' אגודות של הדס בשתי ידיך ותחברם יחד בכונה הנ"ל ותאמר "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו", ואח"כ תברך ברכת עצי בשמים ותריח.

כונת ברכת הריחעריכה

ונבאר כוונת הריח אשר ייעדנו לעיל לכתוב ביאורו בכאן. וכוונה זו איננה פרטית לזמן הזה אבל בכל פעם שתריח איזה ריח טוב בכל זמן מהזמנים תכוין כונה זו, ואף אם הוא מיני בשמים אחרים שאינם מין הדס. וזה עניינה.

והנה היסוד של כוונה זו מיוסד על ד' תיבות אשה ריח ניחוח להשם, אבל סדרן כפי הכוונה זו הוא באופן זה ריח ניחח אשה להשם.

דע כי ענין הריח הוא בחי' הגבורות המתפשטות למטה שחוזרות להתמתק בשרשם בסוד הריח. כי הנה מקום ה' גבורות הוא בה' מקומות כנזכר באדרת נשא והם: חוטמא פומא דרועין ידין אצבען. וחוטמא הוא העליון שבכולם. וכשהגבורות מתקבצות ועולות ונכנסות בסוד הריח דרך נקבי החוטם -- הנה הם עולות עד המוח הנקרא 'דעת' אשר שם עטרא דגבורות שהיא שורש כל הה' גבורות כנודע, ואז הם מתמתקים שם (כנודע כי אין הדינין מתמתקים אלא בשרשם וכמבואר אצלינו בסוד פרה אדומה):


ועתה נבאר פרטי המדריגות שיש בענין הריח.

  • כי הלא הריח עצמו קודם הכנסו תוך החוטם אז הוא בבחינה ראשונה ואז נקרא ריח בלבד, והוא ענין הדינין שהוא בחינת האחורים הפשוטים משם 'אלהים' כזה א אל אלה אלהי אלהים שהם בגימטריה ר', ועם ה' אותיות פשוטות של אלהים ועם י"ג אותיות במילואו -- הרי הכל בגי' ריח וזו מדריגה א'.
  • ואחר כניסתם אל תוך החוטם נקראו ניחח מלשון נחת רוח, כי אז מתחילים להתמתק. כנודע ענין 'חרון אף' שענינו הוא יציאת הדינין מן החוטם ולחוץ בסוד "כי אז יעשן אף ה' כולי" ובסוד "ויחר אף ה' בם וילך" כנזכר באדרא, וההיפך בכניסתם אל תוך החוטם -- כי אז מתקמטים הגבורות ומתקבצים שם ואינם מתפשטות לחוץ לעשות דין בעולם.
והנה החוטם יש בו ב' נקבי האף. ובהכנם הריח זה אל תוך החוטם מתחלק לב' הבלים דרך ב' נקבים. והנה פעמים הבל הוא בגי' ניחח עם ב' הכוללים שלהם.
  • ואח"כ עולה הריח מדריגה שלישית דרך האמצעיות המצח; כי החוטם הוא קו מישור כנגד אמצע המצח, והנה מוח הדעת הוא ממש עומד כנגד המצח. וכמבואר אצלינו בענין נתינת אפר מקלה במצח במקום הנחת תפילין כי שם עומדים הגבורות, אבל המצח עצמו הוא למטה ממקום זה. וזהו טעם היות המצח מקום גילוי הדינין (כנזכר בב' האידרות) כי יש שם כ"ד בתי דינין במצחא בסוד ומצח אשה זונה כו', ולכן ריח הגבורות עולה עד המצח כי שם גם כן הוא שרשם כנזכר. ובהיותו עולה שם נקרא בחינת אש"ה -- שהוא שם 'אלהים' במילוי יודין שהוא בגימטריה ש', ועם ה' אותיותיו הפשוטות ועם השם עצמו -- הרי הוא בגי' אש"ה.
  • אח"כ עולה הריח מדריגה ד' והוא עד המוחין עצמם. ואותם ב' ההבלים הנכנסים דרך שני נקבי החוטם (שהם בגי' ניחח כנ"ל) -- הנה הם עולים עד המוחין שהם בחי' ד' הויות עסמ"ב הנכללים בד' אותיות הויה אחד והם סוד חכמה ובינה וב' עטרין דדעת (חסד וגבורה). והנה אותיות ניחח הם כמספר אות למד במילואה של ליהוה, והויה עצמה הם ד' מוחין הנזכר.
עוד מצאתי כתוב בשינוי ובאופן אחר וז"ל: ניחח הוא חילוף אלהים באותיות הקודמות והוא אכדט"ם והם בגי' ע"ד, ועם ב' נקבי האף -- הרי הם ע"ו כמנין ניחח.     ליהו"ה -- הנה הלמד מנין ניחח כאמור למעלה. וההויה -- תמורתה מצפ"ץ -- והוא בגימטריה ש', והה' אותיות עם כולל הם הא' והה' של 'אשֶה'.


וכונת הריח הוא לעלות הקדושה מן העשיה ליצירה; כל החלקים שנשארו בעשיה.

גם מנהג טוב הוא לקרות בכל ליל שבת אחר ברכת המזון כל מסכת עירובין, ויכוין אל סוד ע"ב רי"ו שהם אותיות עירוב. וענין אותם הפסוקים שנכתבו בספר הזהר בפרשת בלק בכ"י בכתבי יד(?) שיאמר אותם האדם בקומו בחצות ליל שבת קודם שישמש מיטתו והם: ה' אלקי אתה ארוממך אודה שמך כו' (ישעיהו כה, א), אודך על כי נוראות נפלאתי כו' (תהילים קלט, יד) -- לא הניחני מורי ז"ל לנהוג לאומרם. וכמעט שהוא מגמגם שאינם מדברי הזוהר עצמו.

גם מנהג מורי ז"ל להניח השולחן במקומו בליל שבת, והמפה פרוסה על השולחן וכוס של הקידוש ושל הבהמ"ז מונח עליו. והיה מניח כל שהוא טיפות יין בכוס ההוא כדי להשאיר שם ברכת ליל שבת בסוד 'אסוך שמן' הנזכר באלישע כנזכר בזוהר. גם היה משייר בשולחן תחת המפה הפרושה קצת פתיתין ופרורין של פת לסיבה הנזכר אבל לא לחם שלם משום "העורכים לגד שולחן" (ישעיהו סה, יא), ולא אקרי הכי אלא בלחם שלם.

עונה של שבתעריכה

ענין הזווג והעונה של שבת כבר נתבאר אצלנו בשער המצות בפרשת בראשית ד' ג' ע"ב בענין העונה שבלילי החול, ועיי"ש כמה מדרגות הם. אבל הענין בקיצור הוא:

  • כי בתפלת ערבית -- אז הוא זווג יעקב ורחל מן החזה ולמטה דז"א,
  • ואחר תפלת ערבית כל חצות לילה הראשונה -- הוא זווג יעקב ולאה בכל אורך שיעור קומת ז"א,
  • ואחר חצות לילה -- אז הוא זווג יעקב ברחל מן החזה דז"א ולמטה.

הת"ח אסור לשמש מטתו בלילי החול אפילו אחר חצות. אבל בליל שבת -- אחר חצות מצוה, וקודם חצות אסור, אע"פ שהוא ליל שבת.

טבילה בשחריתעריכה

ענין הטבילה דשחרית דשבת.    הנה אם נטמא בקרי או בתשמיש המטה אין צורך להזכיר כי הטבילה אז מוכרחת, אבל אף אם לא הוצרך לטבול לסבה הנזכר צריך לטבול בבוקר ביום שבת, והוא כי כדמיון מה שביארנו לעיל שצריך לטבול בכל ערב שבת להפריש מן החול לשבת -- כן צריך עתה טבילה אחרת; כי הפרש גדול יש בין קדושת ליל שבת לקדושת יום שבת שהוא קדושה יתירה. אבל החילוק הוא: כי בערב שבת הוצרך לב' טבילות -- הראשון להפשיט בגדי החול מעל נפשו והשני להתדבק ולהמשיך בו קדושת שבת, אבל עתה בבוקר יום שבת -- די לו בטבילה אחת להמשיך עליו קדושה עליונה של יום השבת, ואיננו מפשיט מעליו ח"ו קדושת יום שבת.

והנה שם בערב שבת ביארנו כונת שתי טבילות, אבל עתה שאין שם רק טבילה אחת -- אל תכוין רק אל הכונה הנזכר שם שהוא שתכוין אל ד' הויות (עסמ"ב) ולג' שמות אהיה (הא' ביודין והב' באלפין והג' בההין) וז' שמות אלו הם בגי' תרפ"ז ותוסיף עליהם שם י"ה ויהיה הכל בגי' כמנין שבת. והטעם לתוספת שם 'יה' הוא זה כי סוד שבת הוא ענין עלית זו"ן במקום אבא ואמא ואז הם בבחינת שם 'יה'. ואע"פ שכונה זו צריך לכוין אותה בטבילת ערב שבת בעלייתך מן הטבילה אבל עתה בטבילה זו תכוין כונה זו קודם שתטבול ותכוף ראשך במים.