שער הגלגולים/הקדמה לד
והיא מיוסדת בענין שרשי הנשמות של קין והבל. דע, כי הבל הוא הכתף הימני של אדה"ר, והוא בחי' עיטרא דחסד שנשארו בז"א. ונמצא כי הוא מסוד הדעת, וכבר הודעתיך, כי הדעת הוא מכריע בין חו"ב, ולכן צריך שהדעת עצמו יהיו בו שלשה בחינות, והם, חג"ת. והנה משה תחלה היה הבל בן אדה"ר, ואח"כ נתגלגל בשת, ואח"כ בנח, ואח"כ בשם בן נח. וז"ס ואתה אמרת ידעתיך בשם, רמז גלגולו בשם. וגם מצאת חן בעיני, רמז גלגולו בנח אביו. כי נח הם אותיות חן, בסוד ונח מצא חן. וכבר הודעתיך במקום אחר, כי ענייני הגלגולים האלה, הם בסוד נר"ן, ולכן אל תתמה, איך נח ושם היו יחד בזמן א', עם היותם בחי' אחת. גם לכן נרמז שם, בשתי אותיות ראשונות של משה. ונמצא כי שם ונח ומשה, כלם הם שרש א', והם מבחי' החסד, שהוא הבל בן אדם. וז"ס הנאמר במשה, כי מן המים משיתיהו, הם מימי החסד הנזכר. והנה כאשר משה קבל התורה מסיני, נכלל בכל שלשה בחינותיו הנז', ונתעלה בסוד הדעת המכריע, אשר משם הוא בחי' תורה שבכתב. גם ז"ס מימינו אש דת למו, כי התורה נתנה מצד הגבורה, והוא מצד גבורה שבדעת כנזכר:
וכבר הודעתיך, כי עד מראה הסנה, עדיין משה לא תקן מאותיות הבל ושת, אלא אות ש' משת, ואות ה' מהבל, הנרמזים בשם משה. ושלשה אותיות תבל, לא נתקנו עדיין בו. וזהו הטעם שגרשום ומנשה בני משה, שהוליד קודם מראות הסנה, לא היו כ"כ צדיקים, והיו בלתי הגונים. (הגהה - אמר שמואל, לא ידעתי, מאן דכר שמיה דמנשה כאן, כי משה לא היו לו בנים, זולתי גרשום ואליעזר הנזכרים בפרשת יתרו). גם טעם אחר, לפי שכל ישראל היו בניו ונצוצות נשמתו, כי ז"ס מ"ש חז"ל שקול משה כנגד כל ישראל, כי היה כדוגמת אדה"ר הכולל כל הנשמות, ולכן אין לחוש אם גרשום ומנשה לא היו ראוים, כי כבר היו כל ישראל בניו:
ונחזור לענין, כי בסנה נתקן משה גם באותיות תב"ל, ולכן נאמר וירא מלאך ה' אליו בלב"ת אש, לרמוז, כי תחלה אותיות לב"ת, לא נתקנו, ולכן נקראת לב"ת אש, מצד הדין, יען כי לא נתקנו. ועתה בסנה נתקנו. ולהורות על התקון הזה, נאמר בו משה משה שני פעמים, להורות כי בפעם הזאת היא משה מתוקן, משא"כ במשה הא' שהוא קודם הסנה. ולהורות, כי אף בתחלה לא היה הפגם כ"כ, לכן לא פסיק טעמא בינייהו, כנזכר באדרת נשא להורות, כי לא היה כל כך פגם גדול:
והנה אח"כ, באו הלל ושמאי, ושניהם משרש הבל, אלא שהלל הוא מצד החסד של הבל, ושמאי הזקן מצד הגבורה של הבל. ולכן תמצא כי אמר השי"ת למשה 'היה 'לך 'לעזרני, ונרמז בר"ת הלל, ולכן משה והלל, שניהם היו ענותנים כנודע, כי הם מצד החסד שבהבל, ולכן שניהם נרמזים בשם בן ע"ב, היוצא מפסוקים ויסע, ויבא, ויט. בשני שמות שבו, הסמוכים זה לזה, והם מה"ש לל"ה, שהם אותיות משה הלל:
האמנם שמאי, מצד הגבורה שבהבל הנזכר, ולכן תמצא כי הלל בגימטריא אדנ"י, שהיא בחי' פנים שבמלכות. אבל שמאי הם אחורים, כמבואר אצלינו ולכן שמאי הזקן היה קפדן גדול, לפי שהיה מן הגבורה. ולכן יש בשמאי שני אותיות ש"ם מן משה, ומן שם בן נח. ושני אותיות א"י, הם סוד א"י הבל אחיך, כי להיות שמאי מצד הגבורה של הבל, לכן נרמז בו חטאו של הבל, שחטא בשתי אותיות א"י מן אדנ"י, הנרמזים בא"י הבל אחיך, כנזכר בתקונין תקון ס"ט:
והנה שמאי הזקן, חטא ע"י קפדנותו, שבאו לידו כמה גרים ולא קבלם להתגייר, כמ"ש ז"ל ולכן נתגלגל אח"כ בשמעון בן עזאי, שלא נשא אשה, והיה בורא נפשות גרים, ע"י עסקו בתורה, כמו שהיה אברהם איש החסד עושה, כנזכר בפרשת לך, בפסוק ואת הנפש אשר עשו בחרן. וכמו שנודע, כי כל אתערו דנפשין דגיורין, הם מצד החסד שהוא אברהם בעוד שהיה פרוש מן האשה, שהיתה עקרה. וכן במרע"ה, שהיה בורא נפשות לגרים, כשפירש מן האשה, לפי שהיה בסוד החסד דהבל. והנה עי"כ נתמתקה גבורת שמאי ונהפכה לחסד. ולכן נרמז בו ב' אותיות ש"מ מן שמאי, ושלשה אותיות עו"ן, לרמוז כי שמעון בן עזאי, תקן עון שמאי, שהיה דוחה את הגרים:
ואמנם ר' עקיבא, היה משרש קין כמבואר אצלינו, והוא מצד עיטרא דגבורה כנודע, והמתיק את הגבורה, והפכה לחסד, והיה בורא נפשות לגרים, באותם כ"ד שנים שפירש מאשתו בת כלבא שבוע, והלך ללמוד תורה, והביא עמו:
כ"ד אלף תלמידים כנודע. ואמנם ר' עקיבא עצמו שרש נפשו היתה מן פנימיות הקדושה, אלא שע"י חטא קדמון יצאת אל הקליפות, ואח"כ חזרה בקדושה. ואע"פ שנקרא גר, אינו גר ממש. אבל שאר נפשות הגרים אינם כך, כי עיקר מציאותם והוייתם היא מן אותה הקליפה הנקראת קליפת נוגה, שפעמים היא מסאבא, ופעמים חוזרת אל הקדושה, כנזכר בפרשת ויקהל בספר הזוהר, וז"ס מ"ש רז"ל קשים גרים לישראל כספחת וכו'. והענין הוא, כי האיש ההוא שהיה בתחלתו גוי, כאשר בא להתגייר, נכנס בו נפש אחת, מתולדות הנפשות של הצדיקים בהיותם בג"ע הארץ, כנזכר בפרשת שלח לך. ואחר אשר נתגייר, זוכה ונכנסה בו נפש אחרת קדושה ממש, כשאר נפשות בני ישראל. ואז נקרא גר צדק, כי יש לו ממש נפש קדושה מן המלכות, הנקראת צדק כנודע. והנה אותה הנפש הנשארת עתה בו, והיא אותה שהיתה בו בהיותו גוי, הנקראת נפש הגר, והיא אשר החזירתו למוטב בהכרח הוא שתהיה לה איזו אחיזה אל הקליפה, ולכן בהיותה עתה בגוף הגר הזה אחר שנתגייר, בהכרח היא מחטיאה קצת אל הנפש הקדושה האחרת אשר בגר הזה. וז"ס קשים גרים לישראל כספחת כי נפש הגר הראשונה, מחטיאה את נפש השניה הנקראת ישראל. ובזה תבין סוד ר' עקיבא ע"ה, שהיה בתחלתו עם הארץ, שונא ת"ח מ' שנה, באמרו מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור. ונמשך לו זה מצד אותה נפש הגר הראשונה. אבל נפשו האמיתית היתה קדושה לגמרי בתכלית, ודי בזה:
ונחזור לענין, כי בן עזאי ור' עקיבא היו בוראים נפשות הגרים, כשפירשו מן האשה, כי שניהם קדושים, להיותם, זה מצד הגבורה דהבל, וזה מצד הגבורה דקין. ומצד קורבא זו לקח בן עזאי בתו של ר' עקיבא כנודע. ואע"פ שלא בא עליה, וחזר ושלחה כנודע, עכ"ז כבר נתבאר אצלינו במצות הקדושין, כי על ידי הקדושין נותן האיש באשה בחי' או"מ מכח רוחו של האיש, ובן עזאי כשקדש בת ר' עקיבא, יהיב בה ההוא רוחא בסוד או"מ, ונשאר תמיד עמה, ומצד זה יש לבן עזאי קורבה עם ר' עקיבא תמיד, כנודע אצלינו. גם ז"ס מ"ש ז"ל שהיה אומר בן עזאי על ר' עקיבא, כל חכמי ישראל דומים עלי כקליפת השום, חוץ מקרח זה, ובלי ספק אין להאמין שיתגאה בן עזאי על כל חכמי ישראל בלשון הזה, וגם שאפילו לר' עקיבא יזכירנו לגנאי בשם קורח ח"ו. אבל סוד הדברים, דע, כי כל החכמים או רובם הם בוראים נפשות לגרים, ע"י עסקם בתורה. האמנם יש חלוק ביניהם, כי יש מי שאין בהם יכולת רק להביא נפשות אל הגרים, באותה הקליפה הנקראת נוגה כנזכר, אבל ר' עקיבא ובן עזאי, אחר שהיו מביאים אותם משם, היו מכניסים אותה במקום הקדושה ונתקנת שם, ואח"כ היו ממשיכים אותם משם, ונותנים אל הגרים. ובבחי' זו היו מעולים ר' עקיבא ובן עזאי על כל חכמי הדור, וז"ש כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום, חוץ מן הקרח הזה. וסוד הדבר, במה שידעת כי באבר אות ברית קדש שבאדם יש שתי נקבים הימני מוציא טפת זרע קדוש, והשמאלי מוציא מי רגלים עכורים, מזון אל הקליפות. וביניהם קליפה דקה כקליפת השום, וקליפה זו היא הנקראת אצלינו קליפת נוגה. והנה כל חכמי הדור ההוא, היו מוציאים נפשות הגרים מקליפת השום הנזכר בלבד. אבל הם, היו מכניסים אותם אל נקב הקדושה הימיני, ומחזירין אותה לקדושה ממש. ואח"כ היו ממשיכים אותם משם לחוץ בגופות הגרים. ורצה לתת טעם, למה גם ר' עקיבא היה בו כח זה כמוהו, ולכן הזכירו בשם קרח, והענין הוא במה שהודעתיך, כי קרח בן יצהר גם הוא נמשך משרש קין, והנה אמרו בזוהר כי למה נקרא שמו קרח, לפי שהיה לוי, והלוי צריך שיגלח כל שערו ולהיות קרח, מפני חוזק הדין והגבורה שבו, והנה גם ר' עקיבא היה משרש קין שהוא עיטרא דגבורה, וע"י חסידותו גלח כל שערות וכחות הדין והמתיקם, ולכן היה קרח, ועי"כ היה בו כח להביא נפשות הגרים ממקום הקדושה עצמה, כדוגמת בן עזאי מצד החסד, שמשם אתערו דנפשין דגיורי. וז"ס מה שנקרא ר' עקיבא חסיד, עם היותו מעיטרא דגבורה. וכמ"ש בגמרא שבקוהו ר' עקיבא לחסידותיה. וכן בספר הזוהר בפרשת פקודי, קראוהו סבא חסידא:
והנה גם אביי, החזיק כדרכו של בן עזאי, להמשיך נפשות אל הגרים כמוהו, ע"י עסק התורה, אע"פ שלא פירש מן האשה, כמו שיתבאר טעמו של דבר. וז"ס מ"ש בפ"ק דקדושין אמר אביי הריני כבן עזאי בשוקי דטבריא, ולא היה אומר כן אלא כשהיה שמח שמחה יתירה. והענין הוא, כי הנה אביי גם הוא משרש קין, שהוא עיטרא דגבורה, וכאשר היה ממתק הגבורה, ומהפכה לחסד, שאז נקראת הגבורה שמחה, בסוד יין המשמח, אז היה כבן עזאי בורא נפשות הגרים מצד החסד, דמתמן אתערו גיורין כנזכר:
ונבאר טעם אל כל הנז"ל, כי הנה נתבאר אצלינו, כי בכל אלו שזכרנו שהם משרש קין, אין בהם מי שיהיה נפשו רוחו ונשמתו שלשתם משרש קין, אלא אביי, וזה הוא ענין גדול, שזכה שלא יהיה בו ערוב אחר, אלא כל חלקיו משרש אחד, ושלשתם משרש קין, אשר שם הוא סוד נפשות הגרים, ולכן היה בו כח ויכולת באביי לברא אותם, שלא ע"י פרישתו מן האשה כלל. אבל ר' עקיבא, שלא היה לו משרש קין רק נפש בלבד, אבל רוחו היה משרש אחר, לכן הוצרך לפרוש מן האשה. אבל בן עזאי שהיה מן הגבורה של הבל, הוצרך ליותר מזה, והוא שלא נשא אשה כלל. ובזה תבין מ"ש אביי, הריני כב"ע בשוקי דטבריא, והיל"ל כר' עקיבא, כיון ששניהם משרש קין. אבל הטעם הוא, כי בענין בריאת נפשות הגרים, גדלה מעלת בן עזאי על ר' עקיבא, לפי שבן עזאי לא נשא אשה כלל. ואמנם אביי, להיות נפשו ורוחו ונשמתו מן קין, לכן היה שקול כבן עזאי ממש, אע"פ שלא פירש מן האשה, משא"כ בר' עקיבא. ולפי שאביי כל חלקיו משרש קין, לא היתה הלכה כמותו לגבי רבא חבירו, שהיה מן הבל, כמו שנתבאר אצלינו. וזהו טעם למה אביי היה יתום, ולא ראה לא אביו ולא אמו, וכמו שנרמז שמו בפסוק "אשר "בך "ירוחם "יתום, ר"ת אביי. והענין הוא, כי כיון שנפשו ורוחו ונשמתו כלם הם משרש אחד של קין, וכבר הודעתיך בדרושים שקדמו, כי כל שרש קין, נקרא בחי' נפש בלבד, כי הוא מצד המלכות הנקראת נפש, בסוד נפש אדם. ולכן נקרא יתום כי כשהוא מבחי' נפש בלבד, נקרא יתום, כמ"ש בספר התקונין תקון י"א, שבסוף הספר, בענין נפרעין מנכסי יתומים, כי בהסתלקות הנשמה, אשתארו נפשא ורוחא יתמין וכו'. וכיון שאביי היה יתום, להיות כל חלקיו מן קין כנזכר, לכן היה בו כח אף בלי פרישתו מן האשה, לברא נפשות הגרים, אשר גם הם יתומים בלי אב ואם, כנודע מפשט הענין. והענין הוא, כי סוד תערובת קין בכל נצוצות שאר הנשמות, הם שלא ע"י אב ואם, וכלם נקראים יתומים. וכן הגרים הם יתומים, כי אין להם אב ואם מישראל, שיוליד נפשות שלהם:
ואל תתמה, היאך בכל דורו של בן עזאי, לא נמצא מי שיברא נפשות הגרים, והרי ר' ישמעאל בן אלישע כ"ג, שנתבאר אצלינו שהוא נצוץ נשמת יוסף הצדיק, ולמה לא היה בו כח זה כמוהו. אבל הענין הוא במה שנתבאר אצלינו, כי כל אותם עשרה הרוגי מלכות, הם עשר טפות זרע שיצאו מן יוסף, ולפי שיוסף הוא עצמו ר' ישמעאל, וחטא, כי פגם באותם הנצוצות שהוציאם לעמקי הקליפה, לכן לא היה בו כח לברא נפשות גרים. ולכן תמצא כי עונש ר' ישמעאל קשה מכל עשרה הרוגי מלכות כי הוא גרם להם, ע"י הוצאות טפת זרע הנזכר. וכדמיון מ"ש ביוסף, ויפשיטו את יוסף את כתנתו, כן הפשיטו עור פניו של ר' ישמעאל. גם נדמה ר' ישמעאל ליוסף, בהיותו יפה תאר כמוהו, כנזכר בפרקי היכלות. וכמו שיוסף נשבה בין הגוים במצרים, כן נשבה ר' ישמעאל, כנזכר כששאלו ר"י בן חנניא, וא"ל מי נתן למשסה יעקב, והשיב הלא ה' זו חטאנו לו, רמז לו, כי בעון נצוצות טיפי הזרע של יוסף שירדו בקליפות במקום הרגלים, אשר שם הוא סוד המשסה ברגלים, לכן נשבה בין הגוים, וזהו מי נתן למשסה יעקב, שהם אותם הטפות כנזכר, והשיב הלא ה' זו חטאנו לו: