שער הגלגולים/הקדמה יג
וגם היא נקשרת עם האמור, וזה לשונה:, גם דע הקדמה אחרת והיא, כי כל אלו הנשמות כאשר יוצאות מתוך הקליפות לעלות אל הקדושה בסוד העבור כנזכר, אינם יוצאות אלא על ידי תפלותיהם של ישראל, כי אז הם יוצאות ועולות אל הקדושה בסוד מַ"ן [מַיִין נוּקְבִין] כנודע, או גם כן יוצאות ע"י איזה יחוד שמייחד האיש הצדיק בעולם הזה, כמבואר אצלינו בשער רוח הקדש, מציאות היחודים ועניינם. או יוצאות ע"י איזו מצוה שיעשה האדם בעולם הזה. ודע, כי יש נשמות שע"י איזו פגם שיש בתחתונים, או מחמת פגם שיש בהם עצמם שחטאו בתחלה בהיותם בעולם הזה, וע"י זה הם יורדות בעמקי הקליפות, ואם אז נזדמנה יציאת ועליית איזו נשמה מתוך הקליפה להתעבר במעי המלכות ולהתקן שם כנזכר, יש יכולת באותה נשמה שבמלכות לאחוז אותם הנשמות שהם פגומות קודם שירדו אל הקליפות ולהעמידם ממקומם, ולהחזירם עמה למעלה במעי המלכות בסוד העבור, ושם יתוקנו כלם, ואח"כ יבואו בעולם:
והענין הוא, כי בהיות הנשמה במעי המלכות, תמיד היא שם מעלה מיין נוקבין למעלה, ובכח אותם המיי"ן נוקבין שהיא מעלה, יכולה להעלות עמם לאותה הנשמה כנזכר. אמנם אי אפשר זה, אם לא ע"י שיניח קצת רוּחַא וְיִשְדֵי בְּגַוַה. פירוש, שהנשמה הראשונה שהיא במלכות, נותנת כח אחר ממנה באותה נשמה הפגומה, והיא מתלבשת בההיא רוחא, ונתקנה על ידה, וזה הרוח נשאר תמיד קשור עמה עד זמן התחיה, ואז מתפרשים זה מזה:
גם דע, כי אם אותה הנשמה שהיתה מעוברת בבטן המלכות, היא ממדרגת אותם הנשמות שעומדות בעיבור י"ב חדשים, יש בה יכולת וכח, שגם אותה הנשמה הפגומה שעכבה עמה, תעמוד כמוה י"ב חדש, אפילו שאינה אלא ממדרגה הגרוע שבכלם, שהיא נשמת הגרים, שאינם מתעכבות רק עד שלשה ימים. וכן אם הראשונה היא ממדרגת ט' או ז' חדשים, ואחרת היא גרועה יותר, שהיא מבחינת מ' יום, או ג' ימים, תעמוד כמוה ט' חדשים או ז' חדשים. ואם הדבר הוא להפך, שהראשונה המעכבת מאת האחרת, אינה אלא ממדרגה ט' חדשים, והב' שנתעכבה על ידה, היא מדרגה י"ב חדש, אז שתיהם עומדות י"ב חדש. באופן שלעולם אזלינן בתר רווחא ועלויא דמלתא: והנה אני מסופק בזה איך שמעתי ממורי זכרונו לברכה, והמשל בזה, כי אם הנשמה החדשה שהיתה מדרגת קין והבל, שזמנה שבעה חדשים, ועכבה עמה נשמה אחרת שהיתה ממדרגת אדם הראשון שנשתיירו בו, שהיתה זמנה ט' חדשים, אלא שהיתה נשמה ישנה, שבאה שני פעמים לעולם. אם נאמר, שכיון שזו הנשמה השניה היא ממדרגת ט' חדשים, אם כן עתה שנתעכבה, ונתקנה ע"י הראשונה, אם כן גם אם זו הנשמה תהיה משבעה חדשים, גם שתיהם מתעכבים ט' חדשים:
גם דע, כי יארע לפעמים, שנשמה אחת תעכב נשמה אחת מלירד אל הקליפות כנזכר, וזה ע"י דשדי חד רוחא בגוה כנזכר, ואח"כ מכח שתופם יחד, יהיה כח בשתיהם לעכב עוד נשמה שלישית אחרת מלירד אל הקליפות, וזה ע"י דשדי הנשמה השנית בשלישית חד רוחא, וגם הנשמה הא' שדי חד רוחא בשלישית. ועל דרך זה אפשר עד עשר נשמות, זו קשורה בזו, עד שנמצא כי בנשמה העשירית, יש בה חד רוחא מן הנשמה הא', וכן חד רוחא מן כל א' משאר הט' נשמות שקדמו אל זו העשירית, וכפי זה נמצא, כי הראשונה יש לה ט' רוחין בט' נשמות שתחתיה, והב' יש לה ח' רוחין וכו', והעשירית אין לה רק כח שבה, ואין תחתיה מי שקבלה ממנה רוחא כלל, ונמצא גם כן כי כל הט' נשמות אחרונות משועבדות אל הראשונה, כי היא אליהם כדמיון אב לכלם, והוא מדריך ומתקן לכלם, ע"י ההוא רוחא דשדי בגווה דכל חדא וחדא מנייהו, וכיון שכן נמצא שהוא נוטל חלק עם כל הט' בכל המצות שהם עושים, והוא מחוייב להדריכם בדרך טובה, ובטובתם יקח גם הוא חלקו. אבל הם אינם נוטלים חלק במעשיו, ולכן אינם מחוייבים להדריכו. ועם כל זה השניה, כל השמונה נשמות שאחריה, משועבדות לה, והיא אינה משועבדת להם, וכן על דרך זה בכלם. וזה סוד מה שאמרו חז"ל, והביאֹו הרמב"ם זכרונו לברכה בהלכות שכנים פרק ג' וזה לשונו, הֵ' גנות המספקות מים ממעין א', ונתקלקל המעיין, כלם מתקנות עם העליונה וכו'. וברור הענין הוא כך הוא, דע, כי אין לך צדיק וצדיק שבעולם, שאין לו שתי נשמות, כנזכר בזוהר ריש פרשת נח בתוספתא, על פסוק אלה תולדות נח נח, וכן משה משה שמואל שמואל וכו', תרין זמנין
דע כי לכל אדם יש ב' בחינות נשמה. האחת היא נשמה פנימית שבתוך גוף האדם וזו באה עם האדם. השנית היא נשמה בבחינת 'צלם' הנקראת אור מקיף. וזו נשארת למעלה בעולם העליון ועומדת על ראש האדם, וזו עומדת בבחינת צנור אחד על ראש האדם שיכול האדם לעלות למעלה על ידי הנשמה ההיא. וכאשר חס ושלום הנשמה הפנימית שבאדם היא חוטאת ויורדת מעט מעט למטה ונכנסת בתוך הקליפות כפי ערך עונותיו, וכאשר יושלם להיות רשע גמור -- אז תרד כל הנשמה הפנימית כולה לתוך הקליפות ואז תצטרך הנשמה שבסוד צלם מקיף ליכנס בפנימיות האדם ונשאר בלי צלם על ראשו וכנזכר בספר התקונין בתיקון כ"א בסוד ותגל מרגלותיו ותשכב דנחיתת נשמתיה לרגלוי כו'. ונמצא כי שתי הנשמות ירדו ממעלתן וממקומן. גם נמצא שאין עתה אל האדם הזה רק נשמה אחת כי האחרת ירדה וטבעה בקליפות. וזהו סוד "ונכרתה הנפש ההיא" כי נכרתת מן האדם ויורדת לתוך הקליפות.
מה שאין כן הצדיק שיש לו תרין נשמתין - חד לעילא בסוד אור מקיף, וחד בגווה בבחינת פנימי. וזהו מה שאמרו בפרשת נח בענין "נח נח" שכל צדיק יש לו תרין רוחין כו'. והנה דרך אותה הנשמה המקפת שיש אל הנשמה הראשונה שבכל עשר הנשמות הנזכר -- משם נמשך כל האור והשפע הצריך לירד לאותן העשר נשמות מצד ההוא רוחא דיליה בגויהו, והכל עובר דרך שם. ואז מאותו האור הנמשך להם דרך שם נמשך מאותו החלק שהוא ניטל עמהם משלהם ונכנס בנשמה הפנימית. ולכן הוא מוכרח להשתדל לתקנם ולהדריכם כדי שיטול חלק עמהם. אבל בנשמה הפנימית של זו הנשמה הראשונה אין לתשע נשמות האחרות חלק עמה כלל ולכן הם אינם נוטלים חלק במצות שעושה הנשמה הפנימית הראשונה הנזכר:
עוד צריך שתדע ענין אחר במציאות ביאת הנשמות האלו בעולם הזה. דע כי אף על פי שהנשמה הראשונה קדמה אליהם בבחינת העיבור במעי המלכות - עם כל זאת, במציאות זמן יציאת הנשמות בעולם הזה, אפשר שיקדמו הם. וביאור הענין הוא, דע, כי אחר שהנשמה היתה בסוד העיבור במלכות -- יש נשמה שתכף אחר זמן עיבורה יורדת בגוף בעולם הזה, ויש שיורדת בעולם הבריאה ומתעכבת שם ועומדת ומשרתת לפני הקב"ה כשאר המלאכים אשר שם ואח"כ לזמן קצוב או כאשר יזדמן שום תפלה או מצוה או איזה זכות של איזה אדם בעולם הזה תרד ותבא בגוף בעולם הזה. וזהו סוד "חי ה' אשר עמדתי לפניו" הנזכר באליהו זכור לטוב והביאוהו בספר הזוהר בפרשת אחרי מות בדף ס"ח (חלק ג סח, א) עיין שם. והענין הוא כי אליהו זכור לטוב כאשר נפשו יצתה מסוד העיבור במלכות דאצילות לא ירדה תכף בגוף בעוה"ז אבל נתעכבה בעולם הבריאה ועמד ושרת שם בשם ה' אלהיו ככל שאר המלאכים אשר שם.
ויש נשמה שיורדת עד עולם היצירה ומתעכבת שם על דרך הנזכר, עד בא זמן רדתה בעולם הזה. ויש שיורדת עד העשיה בעולם הזה. ונמצא כי כולם יוצאות מסוד העיבור ממלכות דאצילות רק שזו נשארת בבריאה, וזו ביצירה ,וזו בעשיה. וכל זה תלוי כפי מעשי התחתונים בעולם הזה. כי יש תפלה או מצוה שאין בה כח רק להוציא הנשמה שבתוך הקליפה ולהעלותה עד המלכות של אצילות בסוד העיבור כנזכר, ויש תפלה יותר נכונה ומקובלת לפני השם יתברך ויש בה כח להורידה עד גוף בעולם הזה, ויש תפלה שאינו מורידה רק עד הבריאה או היצירה כנזכר. וזה אינו תלוי בערך גדר הנשמה בעצמה רק כפי פעולות התחתונים המתיחסות אל שורש הנשמות ההם. וכן כפי האדם בעצמו הפועל המצוה או התפילה ההיא כך יוכל להיות כח בידו להמשיך נשמה אחת בבנו הנולד לו, אותה נשמה שתהיה יותר קרובה אליו כפי בחינת שורש נשמתו, והנשמה האחרת תשאר למעלה עד יהיה לה גואל הקרוב אליה יותר. אמנם אין זה תלוי במעלת הנשמה ההיא או בפחיתותה להתעכב יותר מחברתה.
ודע כי הנשמה היורדת בגוף בעולם הזה תכף אחר צאתה מסוד העיבור ממלכות דאצילות בלי הפסק עיכוב זמן בשאר העולמות -- זו ודאי יש לה יתרון מעלה לפי שזו אינה מתלבשת בשום עולם אחר ואינה עוברת בו רק דרך מעבר בלבד. אך הנשמה המתעכבת באיזו עולם הנה היא מתלבשת באותו עולם מעין לבוש העולם ההוא, וכשאחר כך תרד בעולם הזה, אינה יורדת אלא מלובשת תוך הלבוש ההוא. וגם יש חילוק אחר: כי אינו דומה המתעכב בבריאה אל המתעכב ביצירה. כי לבוש הבריאה זך ודק מאד מן לבוש היצירה. וכן של היצירה זך משל העשיה.
ואמנם לפעמים הנשמה המתעכבת, ומתלבשת באותו עולם שיהיה, תהיה יותר גדולה במעלה מן הנשמה היורדת ברגע תכף בעולם הזה בלי הפסק בנתיים, לפי שמחצב מדרגתה גדול מן האחרת אלא שבנשמה עצמה יש בה שינוי כי אם היא עצמה תרד ברגע תהיה יותר מאירה מכאשר תתעכב באיזה עולם ותתלבש ואח"כ תרד בעולם הזה.