שמונה קבצים א תקא-תקנ

<< · שמונה קבצים א · תקא-תקנ · >>

תקא

המחשבות הבאות מצד חיצוניות העולם מטעות הן את האדם, ואפילו היותר מעולות שבהן. איזה שכרון פנימי מסוך בהן. והעולם ברובו נתון הוא בתוך שכרון זה. רק השרידים, חכמי לב, קדושי עליון, אשר הם חודרים בכח מחשבתם אל ההויה הפנימית, הם מפיגים את השכרון הזה בכחם הרוחני העליון. וכל מה שהם מטביעים את חותמם ביותר על העולם, הרי הוא הולך ומאיר יותר באורו הפנימי, ותחת שכרון, מופיע אור שמחת עדנים של קודש.

תקב

המצב המאושר הוא המצב הנפשי, שנועם ד' ועונג אהבה ושיקוק עליון מופיע בתוך הנשמה במצב של מנוחה וקביעות. על בסיס זה הולך ומתרחב שפע הדעת, והענוגים העליונים הולכים ומתרחבים. משפע ברכה עליונה זו כל המדות מתמתקות, והנשמה הולכת ונעשית עדינה, וכל הנשמות כולן, וכל החיים וכל כחות ההויה, שיש להם שייכות להנשמה המאושרה הזאת, הולכות הן ומתברכות, ומתוך כך העולם כולו מתברך. להעמיד את העולם יותר ויותר במצב מאושר זה, צריכה הפוליטיקה כולה וכל חכמת החיים להתכוין. היותר קרוב לצעדי עליון אלה הוא ישראל, עם אשר ד' קרוב לו, וצדיקי ישראל צריכים לשום כל מעינם להמתיק, על ידי מתיקותם הפנימית, את הנשמות כולן של כל ישראל. זאת היא תוצאה היותר ישרה מהכוונות היותר שלמות של התפלה, ומפעולות היחודים. המיוחדים לאנשי הסגולה, הנגשים אל ד' ונוהרים אל טובו. וחסידים ואנשי מעשה מצרפים זיו קדוש זה לשמחה של מצוה, להגשים את האור בחיים.

תקג

המעשים מדברים הם בתוך הנשמה. כל פעולה, שהיא משתלשלת אחרי השתלשלויות רבות מהטוב מהקודש, כשם שהיא נובעת ממקור הקדש, שהמציאות של הקודש גרמה לה את הויתה, את התגלותה אל הפועל ואין קץ לסבות אשר התגלגלו מרום חביון עד אשר באה פעולה טובה זו אל הגלוי המעשי, ככה בהיותה כבר יוצאה אל הפועל היא משיבה את האור לשרשה, היא מכה את הגלים לאחור ומרחבת היא את פעולת הקודש ומגדלתה ממטה למעלה. והוא הדין להפך, כל פעולה שמקורה משחת, כשם שהמקור הטמא הוא מחוללה כך היא מגלה את חלאתה בתוכיות הרוח העושה אותה, עד אשר יעקרה ממקורה האיש השליט על מעשיו ועל רצונו בכח הגדול של תשובה, שאז, בהתעלותה ביחוד למדת האהבה, תקבע את מדורה בעומק הטוב ותכה את הגלים ממטה למעלה, כהלכות הפעולות הטובות לטובה.

תקד

האמונה היא שירת העולם העליונה, ומקורה הוא הטבע האלהי שבעומק הנשמה, העונג של ההסתכלות הפנימית של אושר אין סוף. התורה הקצובה היא בנוייה ע"פ המסקנא של שירת קודש עליונה זו, בתקציבתה המעשית. מלאי הוד השירה, הם מצטערים לפעמים מדקדוק המעשי והגבלותיו, ומ"מ מתוך שהם יודעים שהעולם בשיעורים הוא עומד, וגם המאור השירי הוא צריך להתבסס ע"פ כלים קצובים, הם מקבלים באהבה, וממשיכים אור אהבה ושירה במשפטים הקצובים. ועל ידי סבלנות זו הם עולים, והעולם מתעלה עמם. הפזיזים שנשמתם בוסר היא, אינם יכולים לסבול את התקציב, והם מלאים מרידות. אבל בתוך המרידה נועם ד' חי, ואורו של משיח כשיגלה, ירפא את המשובות כולן, ושבו לבות בנים אל אבות, ובניך בוניך יהיו, כי יהיו לימודי ד', שבחכמה יסד ארץ.

תקה

כנקודה קטנה נראה נעם ד' בלב הצופים בו, וכל המעשים כלם נסמכים עליה. וכל עמל גדולי הדעה, אוהבי הטוב באמת, הכל הוא עולה כדי להתאים את המון המעשים הרבים וסיבוכיהם עם הנקודה הפנימית העליונה הזאת, שתהיה מתפשטת כולה באורה, בכולם.

תקו

צריך לעשות את כל המצות כולן בשמחה, מפני שהן מפתחות את החוש של הנועם, ושל האהבה האלהית, המסותרת בעצם טבע הנשמה. והפרישות מכל חטא גם היא נאה להיות מקושרת למטרה קדושה זו, מפני שהחטא מעביב הוא את הארת הנשמה על ידי העכירות המעשית, ההולכת ומערבבת את הצלילות הרוחנית, ובזה ההתגדלות של אור הנעימות האלהית מתעכבת. והדעה צריכה להתגדל ביד בערכיה המעשיים ובין בערכיה הרוחניים, עד שהכח הנשמתי יגדל כל כך, באופן שימצא און לו לסדר את החיים כולם, הכלליים והפרטיים, בצורה הגונה, שהפרח העליון של החיים, שהוא העונג הכללי, הכולל את כל העינוגים הנצחיים, שכל העינוגים הזמניים נשפעים גם כך ממנו, שהוא העונג של נועם ד', יהיה הולך ופורח בהצלחה וגדולה.

תקז

הצדיקים אינם צריכים לחדול מהמשכה זו, של נעימות זיו עונג אהבה של נועם ד' על כל הנשמות כולן. למרכז חסד עליון זה הם צריכים לקשר את כל חייהם הרוחניים והגשמיים.

תקח

בנעימות ומתיקות של אהבת ד' ונועמו, ממתיקים את הדינים כולם מכל העולם כולו, ומשרים שפע ברכה שבעה מאד בכנסת ישראל, ונקודות הטוב הולכות ומתבלטות מכל מקום שהם טבועות בו.

תקט

חופש המחשבה בצורתו הרגילה, הוא יותר שיעבוד המחשבה מחופשתה. כי ע"י הלהיטה אחר החופש המורגל, מתרחק האדם מכל המון מחשבות האמת, שהם נובעים מאוצרות הגדולים של חופש העליון שבמחשבה, שנפלו לנו למורשה. מחפשי המחשבה היותר גדולים בעולם, הם הם גדולי העולם, שפדו את עצמם מכל הצרות הרוחניות והגשמיות של העולם, ושעלו בכחם הגדול עד כדי להיות גואלים בטובם את העולם כולו. ההרגל של המחשבה צריך להיות באופן שוה על כל חדש ועל כל ישן, ולהכיר את כל דבר ע"פ ערכו, ושלא להזניח את המשקל של כל חיי המחשבה מכל הצדדים שיוכל לשקול אותם בהם. במעלה זו והדרכה כזאת, יגיע האדם לאותו עולם האור, לאותה החירות המוחלטת, שמטרתה העליונה של ההויה כולה היא נעוצה בה - לשכלל את היצירה הנכבדה כ"כ, שהוא רוח האדם המתאחד ברוח העולם כולו - ושההכרה הזאת שהוא הוא רוח כללי להויה, וכח פועל נכבד בנשמת העולם, הולכת היא ומתחוורת לו מדי גדלו, וכל אשר יגדל רוחו, יגדלו מעשיו ותעצם גבורתו. ואחר כל החירות המלאה את לבבם של טהורי רוח וצדיקי עולם, יודעים הם, שהשמיעה בחדש תמיד בא תבא לפי אותה המדה של שמיעה בישן. וכל התקלות הבאות לאדם ולעולם בחיי הרוח, שסבוכיהם מעכבים את הוד החיים כולם לכל פרטיהם, אינינו בא כ"א מהפניית הלב מן הישן, לאותם האנשים שהחדש דופק על פתחי לבבם תמיד.

תקי

הצדקות השכלית וההרגשית היא אמנות מיוחדת, שצריך המוכשר לה לשכללה ולפתחה תמיד. והיא בעצמה תביא את הצדקות המעשית, שהיא עומדת במדרגת מלאכה, ולא במדרגה של אמנות גבוהה כזו של ההרגשה והשכל. אושר העולם תלוי בעצמיות, ברבות הכשרון של הצדקות, שהוא הלב הטוב, וההשגה הבהירה הפנימית של צדיקים יסודי עולם, האומה והעולם כולו מתבססים הם ביותר בריבוי האיכות הצדקתית, שירת הצדק, כשהיא מתגדלת ומתברכת ממקורה האלהי, היא מביאה ששון עולמים לבני אדם. וכל הקרוב הקרוב ביותר לחוג הצדק הרוחני הרי הוא מתאשר ביותר.

תקיא

גדולתה של הצדקות וחדותה הפנימית תלויה היא במה שהיא מוכשרת להיות צופיה את הטוב העתיד. אין הזמנים חוצצים בפניה, כל העובר הרי הוא כקצף על פני מים, וכל הרע והכיעור המקצר את הדעת הכל עובר הוא. הנצח הוא מובטח אל הכלל כולו, והטוב המוחלט הוא מלא עולם גם בהוה, ומוכן להתבלט ביותר בכמה שדרות בעתיד. ההתפתחות, שרגילה היא להיות נשואה על כל לשון, כשהיא מרחבת את תכנה, הרי היא מקור של כל צדקות ישרות וקדושה, והיא משרה את הנועם האלהי על כל נשמה. החשבון הוא פשוט, מאחר שהכל מתפתח לטובה, אם כן הכל מתעלה, ובכן הכל מתוקן לסעודה, ולטוב הגמור, והרי שביעת הרצון מהמציאות היא גלויה, וחסד עליון הולך הוא וניצוק בכל מילואה של הנשמה. וזו היא מגמת מדת הטוב של צדיקים, שממלאתם אהבת ד' ואהבת העולם והבריות כולן.

תקיב

הספרות של הקודש מוכרחת להתפשט וצריכה להתרחב. כל הגות לב טבעי של הגיון קודש, של שירה חפשית שיסודה ביסוד הנשמה במקוריותה, צריך הוא להיות נקלט במקלט הספרות, ויעמדו זה נגד זה, נגד כל הגיוני הרשע שהנפש הטמאה שבאדם הוגה, שהיא מתגלמת בספרות ומסריחה את העולם בהבלה המעופש. תבא ספרות נובעת ממקור חיי הקודש ותבסם את העולם, והביסום הזה בהתגברו יהפך לטובה גם את כל הסרחון כולו. וכל ניצוצות הקודש של הטוב והאושר, שהם מפוזרים באותו הזרם הנדלח של הספרות, המפכה ממקור הבלתי טהור של הנפש האנושית, יעשו אגודה אחת לטובה, לקדושה ולאורה.

תקיג

שמחת ההשגה וההרגשה הקדושה, שהיא שמחת ד' המיוחדת לצדיקים, ושבישראל יש לה גוונה המיוחד, צריכה להתפרש בכל דרכיה הפנימיים המלאים אורה. היא צריכה להתבאר בכל הדרגותיה האיטיות, ובכל דליגותיה התמידיות, וצריכה להעבד ע"י הכרה ותבונה ברורה. ביחוד יש מקום להצד הספרותי המעשי להתבלט, באותם המצבים ששמחה של מצוה המעשית מתפשטת בהם בהרחבה בחדרי הלב, וממלאה עז וגבורה מעשית את כל כחות החיים. במילוי כזה המאושר משתקפים הרבה סודות נחמדים, ורזי עולם שהם תוכן למדע ולשירה נצחית, להשקפת עולם צלולה ולפילוסופיה עליונה, הולכים ומתגלים, הולכים ומתבררים לפרטיהם ולפרטי פרטיהם, עד שהם מתהפכים אח"כ למזון מבריא תדירי לנשמות רבות, ולרפואת העולם כולו ממחלת שיעמומיותו.

תקיד

אם המדע, שגם התורה בכללה היא מסוגו, הוסיף לאדם אושר, זאת היא אבן המעמסה, שחולקים עליה חושבים. הצדדים מורים לכאן ולכאן, ואיפה היא הפשרה? אבל נשכח לדבר ע"ד המינים, האיש והאשה. התכונה של הגבר היא בנויה לבא לאשרו ע"י הוספת תרבות ושכלול מדעי ואומנותי, והתכונה של האשה היא בנויה, להיות הולכת ומתפתחת דוקא מתוכיותה, בלא עמל של ספרים, וכל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות. כל קלקולי החיים באים, ועכ"פ רבים מהם, מזה שהאיש רוצה ללבוש בגדי אשה, לגדל מאליו כצמח השדה, במובן הרוחני והמעשי, והאשה חפצה ללמוד ולכבש. יבאו ימים ויכיר העולם את עוותתו, ויחזיק כל מין במדתו, ואז יהיה לנו מין אנושי, ממוזג, שהטבע הבריא כשהוא לעצמו, מצד האם, והופעת רוח הפועל והמחפש מצד האב, שניהם כללו את יופיו.

תקטו

הלמוד המעשי רצוף בו טל חיים גנוז של המגמות שיש בתוכיות המעשה, והנשמה נזונה מזיו גנוז זה בתלמודה. אמנם אם הלמוד הוא שלא לשמה, לשם יהירות וקנטור, מתרוקנת המחשבה, והדברים נשארים יבשים, ולפעמים מתמלאים ארסיות פנימית. אפס במחשבה גלמית, בלתי מפותחת, אע"פ שרק על יסוד מצות אנשים מלומדה היא מיוסדת, מפכה בה איזה לח של חיים, והוא הולך ומשתמר בה במדה שלא נתעוות עצם הלימוד מחיפוש האמת והיושד שבדרכו. אכן עיקום השכל גורר אחריו כל אותן מכשולות הלב והיבשות הנפשית, עם העלילות של דבקות ארסיות מוסרית, כדוגמתה של מדת המחשבה הפגומה של מטרת הלמוד. אבל לפעמים חוזרת היא לטובה אם החבה המוסרית של קדושת התלמוד תהיה הכח הפועל על הרגש, אשד רק מקוצר בירור שכלי מסתפק הוא בארחות עקלקלות, וסוף עיקולים כאלה להתישר עכ"פ במובנם המוסרי.

תקטז

האבות תקנו את השכינה. הנשמות הגדולות שעולם עתיד נשאו בלבבם, הם חשו בעצמם שהנם, הם וכל מהותם, המשך של הרצון האלהי בעולמו, המטביע את חותמו ברוח האדם, שהוא משכלל את פנימיות ההויה ע"י עלייתו. ומתוך נשמת האבות אנו ממשיכים את קוי האורה. אנו מתפללים, מרחיבים את רצון הנעלה שלנו, את הנשגב והמרומם שהוא רק האלהי שלנו, בכל תפילה. ואנו מתקנים את כל העולמות עד המקומות ששורש נשמתינו מגיע שם.

תקיז

צללים ודמיונות נותן השכל החילוני לאדם, ובזה הוא מרחיקו מהמציאות הממשית. אמת של מציאות נותנת היא ההארה האלהית, ובזה היא מישבת את עולמו של האדם, ומבסמת ע"י נשמתו את העולם כולו. היא מקרבת את האדם אל המציאות, אל ההויה, אל הטבע, ואל מה שהוא למעלה מן הטבע, וכל שדרה מוסיפה אור וחיים בחבירתה.

תקיח

המחשבה ע"ד אהבת אלהים השגורה היא, שאם בעד הטוב בעיני ד' יצוייר שיסבול האדם עונש נצחי, ובעד הרע יגיע לעונג נצחי, יבחר בראשון ויברח מן האחרון. הרציונלים חלקו ע"ז, ואמרו שלא יתכן הדבר, כי סוף הנקודה היא הסבת העונג ומניעת הצער מעצמו. אבל הם לא ראו כ"א את ההגיון, ולא את המציאות. המחשבה אומרת רק שאהבת ד' כשהיא מתגברת, מביאה היא את האדם עד לידי מצב כזה ששום חשבון שבעולם לא יוכל לנצחה, כי אין החשבון וההגיון מנצח את ההויה, כ"א ההויה מנצחתם, שהם בעצמם אינם כ"א איזה גילויים קלושים מעצם ההויה המלאה, שהם נחשבים לעומתה כדמות אבק דק.

תקיט

הרהורי תשובה הם הם מגלים את עומק הרצון, והגבורה של הנשמה מתגלה על ידם בכל מלוי הודה, ולפי גדלה של התשובה כך היא מדת החרות שלה.

תקכ

ראוי היה שכל תוכן של קדושה ילקח בראשית השגתו מכללות האדם, שהרי ההכרה של הקדושה כללית היא, ותוכן הקישור של האדם עם ד' הוא תוכן שלמעלה מכל עם, ואחר כך יהיה נמשך בלבוש מיוחד ישראלי. אבל הקלקולים שבעולם כולו גרמו שנשתכח יסוד הקודש מכללות האדם, ונעשה בישראל יצירה חדשה, שמשום כך צריכה כל מחשבת קודש להמשך ממקור ישראל בראשיתה. ומכל מקום ישנם גבורי כח שהם מוצאים את יסוד העולם, שבשורש נשמתו של אדם הראשון, ההולכת ומפעמת את לבו של האדם בכללו, ועומק טוב זה מתקדם אצלם לכל, ואחר כך לוקחים את התמצית של קודש זה, ומלבישים אותו את בגדי ההוד של התורה והמצוה, וכל הקודש המיוחד שישראל מצויינים בו, עד שהם ממשיכים על עצמם גם דבקות אלהית, מפולשת מאורה של תורה, ושמחת המצות, מרוב כל.

תקכא

האדם תמצית הכל הוא, שייך הוא להכל, איך אפשר שלא יפעל על הכל. ואומה שדבקותה בחיי כל הוא כל תכנה, וארחות חייה ממלא כל נובעים הם, איך לא את כל יעלו. את העולמים ימלאו אורה, את האצילות ירחיבו, את הבריאה יפרנסו באור הנאצל, את היצירה בזוהר הבריאה. את העשיה בנוגהה של היצירה, בעולמים, ובאדם, בכל נשמה, שמחה וחדוה, שמחת מצוה ואור תורה. נחלת יעקב תמיד עולה בגאון. האומה שהיא יונקת מן הכל, ממקור הכל, ממה שהוא למעלה מן הכל, היא מנצחת את הכל, כובשת היא כשנכבשת, מנצחת היא כשהיא מנוצחת, מקובצת היא בפיזורה, ומושלת בשעבודה.

תקכב

כל המוסר שבעולם אחוז הוא בכל מצוה, וכל הטוב שבעולם אחוז הוא בכל נטיה מוסרית חזקה. כי איך יהיה טוב לאדם, אם לא אוצר המוסר יהיה מוכן בכל מילואו בקרב לבו. אם חזקים, חכמים, עשירים יהיו בני אדם, כשמוסר יחסר להם, יהיו אומללים לאין חקר. ומוסר לא בתור אתא קלילא, אלא מוסר חודר, מוסר ממלא קרב וכליות, מוסר נשאב ממעין החיים, מוסר המשלב את כל רגשי הנשמה היותר שונים לחטיבה אחת, ומעמידם כולם במלא צביונם, זהו דוקא המוסר של החיים, ההולך ממקור החיים, שמפעם ביחידים ממעין האומה, ובאומה מחי העולמים, מצות ד' ברה מאירת עינים.

תקכג

קדושת הזמנים מגלה את הטוב העליון, ממקור הודאת השבת נשאב הכל, מטוב להודות לד', מתוך שהם מתגלים בכל מועד ורגל, בתור חלקים מהטוב העליון, השמחה מוצאה בהם את מקומה. מה שבכללות, חל העונג יותר. ישראל יודע כי טוב ד', יודע הוא מחמדה הגנוזה שבאוצר העליון, שבבית גנזיו של הקב"ה. והרגלים מגלים את ידיעה זו. מרוממים את כח הפועל של האדם, משוים אותו לקונו בשיפור ההויה. יראה כל זכורך, וכדרך שבא לראות כך בא לראות. והם שתי ידיעות, הטוב המוחלט, שהשמחה והעונג נובעים ממנו, וההטבה, שהאדם הולך ומטיב את הכל, בשייכותו לההויה כולה, הוא מעלה אותה, הוא משפרה, במצות ד', במה שהוא מקיים דבר ד', ובמה שדעתו וחפצו קשור בחפץ ד', אל עליון קונה שמים וארץ. גדול הוא אור החסד בעולם, גדולה היא השמחה במעונותיה, גדול הוא האור והעדן במקום שהוא חונה שם. ולעומת זה גדול תהום החושך, העצב והיגון. נוטל האדם אורות שמחה וגדולה ומפזרם בתהומות ומחשכים, והם מאירים שם, ומשמחים המון בריות לאין תכלית. ומיד עולים הם ואורותיהם עמהם, בעפיפה וטיסה צוהלת. ברנה ובזמרה ובעליצות, למקום האורה והעדנים, ושם שמחה על שמחה נוספת, ובחדרי לבו של אדם, בחוש המשורר שבו, נחלי עדן ושמחות קדושות מתגלות, ונדיבות הרוח הולכת ועולה, וגבורת הנשמה מאדרת, והכל נאדר, והכל נחבק באהבה, צפרים משוררות, וילדים מתמלאים גיל, עגומי נפש מתפכחים, ושבורי לב הולכים ועצביהם מתחבשים, ויסוד החיים הולך ומפעם בעולם. לשד העדינות שבכל תלוי הוא בשפעת עדנת חפצו הפנימי של האדם בטוב, בהקבעתו על נפשו וכל מהות חייו את חותם הטוב. רבו מאד פרטי הטוב, עצמו הצבעים, שכללותם ופרטיהם הולכים ומתבלטים במצות, בתורה, בהגיון תפלה ותודה, ביחודי מחשבה ויחודי שמות של קדושי עליון, המתעלים על כל, ומעלים את כל. אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלהיו.

תקכד

כשהאדם מדמה את עצמו למלאכים בקדושה, צריך הוא לדמות את עצמו ברוח גם לגבורתם ועז חייהם, ואז הקדושה מתגברת, ויש לה גבורה חיובית, ויוכל לעלות מזה למדה זו של הכרת ערכו הרוחני, שהוא עולה למעלה מחוג חיי המלאכים. ולא יפחידנו לבבו כלל שמא היא חולשה וגוזמא לחשוב כן, אלא ישטוף בו הגאון של קודש העליון ויתעלה ויתנשא, ורוח ד' תעודדנו לעשות גדולות בהתלבשות רוח הקודש.

תקכה

לעולם צריך אדם להתעשר בפרטים של העושר הרוחני, והפרטים לפי מדת מילואם ושלמותם והתאמתם, הם מתעלים ומכניסים את האדם בטרקלין של הכללים שהאחדות שרויה שם, והרי הוא חי חיי אמת ועולה בהר ד'.

תקכו

הנשמות הטובות, שכח החיים והטוב אצור בהן, והן מוכנות להרבות טוב בעולם, הן תמיד פועלות, תמיד הן ממשיכות טוב וחסד, רצון טוב איננו פועל ריקם. והן צריכות לפעמים התבדלות ופרישות מהנשמות הרעות, שהרע דבוק בעצמיות רצונן. אע"פ שאין כחן יפה להרע בפועל, כי סוף-סוף מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ולא מחשבה רעה, ומדה טובה מרובה ממדת הפורענות, מ"מ הזרם של הרצון הטוב מתעכב ע"י המחשבות הרעות, שלב הרשעים, חולי הנשמות האמללים, מלא מהם, ומתוך ההבדלות אור הטוב מתגבר בשפע גדול כזה, עד שיוכלו הנשמות העליונות הטובות הללו לרפא את המדוה של הנשמות הירודות, לתקן אותן ולהעלותן. נשמת ישראל בכללותה צריכה היא הבדלה מהעולם כולו, במדה זו כדי שישמר הטוב שבה, ואוצר הטוב שבה, ואוצר החפץ של הקודש, המלא מאור חכמה, המלובש בחסד עליון, לא ישבת ממלאכתו. הננו הולכים לחסות בצל סוכות בצילא דמהימנותא, בצל המיוחד והמבדיל אותנו מכל עם, בהתגברות האצילית המרוממת אותנו מכל עם, שהאירה בנו בדור המדבר בארץ לא עבר בה איש, ובמקום חורבן העולם, שם העלינו את הישוב כולו, את כל השכלולים העתידים בכח אור החפץ הפנימי של מורשת אבות שבתוכנו, אך באבותיך חשק ד' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריכם בכם מכל העמים, להיות לו לעם נחלה כיום הזה.

תקכז

היחש של כנסת ישראל ליחידיה הוא משונה מכל היחושים של כל קיבוץ לאומי ליחידיו. כל הקיבוצים הלאומיים נותנים הם ליחידיהם רק את הצד החיצוני של המהות, אבל עצם המהות זה שואב כל אדם מנשמת הכל, מנשמת אלהים שלא באמצעות הקיבוץ, מפני שאין להקיבוץ חטיבה אלהית, שמגמה אלהית עצמית שרויה בתוכו. לא כן בישראל, הנשמה של היחידים נשאבת ממקור חי העולמים באוצר הכלל, והכלל נותן נשמה ליחידים. אם יעלה על הדעת להנתק מהאומה, צריך הוא לנתק את נשמתו ממקור חיותה, וגדולה היא משום כך ההזדקקות, שכל יחיד מישראל נזקק להכלל, והוא מוסר תמיד את נפשו מבלי להיות נקרע מהאומה, מפני שהנשמה ותיקונה העצמי דורש כן ממנו. אמנם צינורות ההזנה הנשמתית והגנת החיים שלה הולכים בכנסת ישראל ע"י המצות, דבר ד', זהו הפלג הכללי המתגלם באורח החיים, הרשום בתכניתו. מראש צורים, מחיי האבות, שהתפשטו בבליטה בכונניותה של האומה, נתגלם הרוח הגדול, שאור ד' שרוי בו, במעשים גשמיים המתהלכים עם החיים, והאוצר החי נושא הוא בקרבו את כל לשד החיים של יצירתה של הנשמה, של התגברותה של נשמת הכלל, בסיועו של היחיד המגביר את כחו, והתעלותה של נשמת הכלל ע"י הוספת האורה, שהפרט מוסיף בה, ע"י אותו החותם שהוא מטביע בה משלו במצותיו הוא. והפעולה פעולה חיה היא, פעולה מחיה ומוסיפה און וחיל. והרזים הטמירים של העולם העליון, המלא נצח והוד, המלא נשמות עצומות, הממולא אור וחיים, גדולה וקדושה ותפארת, הולכים הם ונעשים עם המצות, הולכים הם ויוצרים את יצירתם בחיים הפנימיים של היחיד ובחיי הכלל, ומפלשים להם נתיבות רוממות בחיי עולם, ביחושה של האומה בעלת הכובר הרוחני הגדול לכל העולם כולו, והקודש מתעלה והצורה האנושית מתמלאה אורו, והעולמות שמחת עולם, מאור תורה ונר מצוה.

תקכח

השקפת העולם המיוחדת לישראל היא שעושה את האומה לחטיבה אחת בעולם, והשקפה זו נעוצה היא בחידוש העולם ע"פ ההרצאה התורית, בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. השקפה מיוחדת זו גורמת היא את המצות המעשיות כולן ואת ההברלה הלאומית המצוינת, ואת הזיקוק לארץ ישראל בתור ארץ מיוחדת לאומה, להרחיב בה את רוחה בלא מפריע, ובהקבלה של עזרה מכל התכונות המוטבעות באויר הארץ ואקלימה בכלל. את התריס בפני הטמיעה מעמידה ההשקפה המיוחדת, והיא גומרת את פעולתה בהיותה מתגשמת בתורה ובמצות במעשה, שבזה הנשמה הישראלית משתמרת מרקבון.

תקכט

מחובת המעשה, וביחוד מטהרת הגויה ממעשים רעים וממאכלות ופעולות אסורות בכלל, אנו למדים עד כמה צריך כח המדמה טיפול. וכל אלה בסיסים הם לטהרת השכל, שהוא בונה את מעלותיו על הגויה הטהורה וכחות החיים שבה, שהם מתעלים בעילוי שירי בכח המדמה, ומתלבנים במעמד ברור ברוח ההכרה.

תקל

אין האמת מתגלה לאדם קטעים קטעים, אלא על ידי הופעה כללית בבת אחת. וכל טורח הלימוד, של הקטעים, הוא בא להכשיר את האדם להופעה כללית זו.

תקלא

כשהנשמה מאירה באור יותר גדול מהרגיל, בהארה שכלית כללית, אז העולם כולו, הרוחני והחומרי, מקבל צורה חדשה, שהיא יותר מאירה ושמחה. ומציאות פנימית זאת היא המציאות היותר נשגבה מכל מציאות מוחשית חיצונית. ולהעלות את ההויה ע"י עילוי פנימיותה, היא כל מגמת גדולי הנשמה המטוהרים שבעולם, ובסוד זה חפצה של כנסת ישראל הוא טמיר וגנוז.

תקלב

כשרוח הקודש מפעמת באדם, מתחיל הוא להרגיש את נשמת התורה, איך שהיא מתפשטת בכל ההלכות והאגדות כולן. וע"י הענינים הפרטיים שהוא עוסק בהם, הוא יונק טל של חיים מסוד הנשמה בכללה.

תקלג

התפילה באה לברר את הרצון. רוח הבהמה מעורב ברוח האדם, ומעלים ע"י שפיכת הנפש את רוח האדם, שיעמד בטהרתו בלא עירוב סיגי רוח הבהמה.

תקלד

אנחנו משיגים את המציאות בתור הויה שהיא מתחלת ממקורה, הולכת בתחלה הליכת ירידה מלמעלה למטה, ממהות עליונה למהות ירודה, עד שבאה להירידה היותר שפלה, ואחר כך היא שבה לעלות, והולכת היא ועולה מירידתה השפלה בעומק תחתית עד העליה היותר עליונה, עד עלותה למקורה בסתר עליון. בצורה זו מובנת היא יפה המציאות בכל צורותיה. מובן הוא, שיש כח עליון הרודה בה להעלותה, שכבר הוחל מאז בהיותה במקורה לפני ירידתה. וההתפתחות המורגשת מלמטה למעלה הוא החזיון של צעדי התשובה של המצוי כולו.

תקלה

הספקנות המדעית קרובה היא לכפור במציאות כולה, כי אין לה בסיס לאמת את המושגים. אמנם הודאות היא מנצחת אותה במלחמתה עמה, ובכל זאת היא מתנערת תמיד לחזור לספקנותה, שמכל זה נראה שיש לה יסוד במציאות שמגלה את חילה ע"י ההתנודדות השכלית. אמנם השקר בכללו הוא העדר מוחלט. עומק ההעדר אי אפשר לנו, בתור נמצאים מוגבלים בחוגם, להשיגו. כל העדר מתלבש אצלינו בצורה של איזה ישות, ומזה השגיון לוקח הרשע את חילו. וכאשר תגלה האמת המוחלטת, יתברר שאין לשקר שום מציאות, וק"ו שענפיו כולם שהם אינם במציאות. ועל הצד הרשעי שבההויה מנבאת הספקנות ואינה יודעת מה היא מנבאת. היא מכרת את הצד של המציאות שהיא באמת העדר מוחלט, וזהו צדו הרע, שאינו כ"א צל מדמיון השקר, שהוא העדר מוחלט. וכשתתפתח יפה השטה הספקנית, תבא לתעודתה להאיר את העולם באור שלילותה.

תקלו

כשנתגלתה החכמה העליונה באדם אין פגם אפשר להמצא ברצונו, ולא במעמקי טבע בשרו. וכד אתחזיא חכמה דנא, אין ערלה כלל, ואדם הראשון נברא מהול. הרצון נפגם אחרי ההסתרה של החכמה הבהירה, שאז מתגלה שרצון וחכמה הם שני ענינים, מה שהוא גילוי של טעות, שבאמת ענין ומהות אחד הם. וכשם שהחכמה העליונה בהירה באמתתה, כן היא צלולה בטובה, מצד בחינת רצון שבה.

תקלז

חסרון גדול הוא בתכונת האדם, שכשהוא מציץ במחשבות העליונות, מיד הרי הוא מאבד את סיגולו אל העולם המוחשי וכל יחושיו, ומעמד זה גורם לאדם להתרחק מההתעלות העליונה. אלא האדם צריך לקנות מדת גבורה בנפשו, ולחבב את העולם המוחשי וכל קניניו וכל חובותיו החברותיים, עם כל מה שהוא מציץ למעלה הרבה מכל השייך להם, והוא משתוקק לאור יותר בהיר ויותר עליון מכל המאיר בגלוי בעוה"ז, ואז יתרגל במצב כזה, שלא יהיה העולם וכל אשר בו דבר המעיק על נשמתו. וההעלמה של האור העליון מהופעת החכמה ותשוקת הטוב לא תהיה כ"כ גסה כמו שהיא במעמד הרגיל, שהעולם הוא כולו ניגוד אל האורה הנפשית, המבקשת לה את דרכה בחיים של חופש העליון.

תקלח

רוח הקודש משיג הכל בהשגה מוסרית, אבל המוסר המוחלט, שהוא נותן השקפת עולם, המיסדת עולם, הבונה עולם ומנהגת עולם, עולם במלא מובנו, שהם עולמי כל עולמים, הוא תוכן מעולה מכל מדת מוסר, שיכולה שום מחשבה לצייר. וההסתכלות העליונה במדת המוסר המוחלטה, שהיא יסוד צדקת עולמים כולם, היא מביאה להאפיל ברב זהרה את כל מדות המוסר הקטנות, עד אשר מי שלא הזדיין בזיין של מלחמת ד' יוכל לפול בידי שונאי נפשו, האורבים לו על דרך החיים, הצריכה למוסר עולמי מדוד.

תקלט

הסתכלות החכמה מביאה לקדושה. החפץ הולך ונמשך אחרי ההכרה, וההכרה כשהיא מתעלה, כשהיא מבררת את עצמה מעומק יסודה, היא מוצאה עולם מלא שאיפת קודש, משתרע לאין תכלית מכל צדדיה, והיא בתוכו שרויה כמרכז של נקודה בתוך עיגול רחב לאין סוף.

תקמ

כשמחשבים בעניני האלהות הכל מתעלה, כל המדות מתעלים, והמעשים מתעלים על ידי עילויים של המדות, והעולמות כולם מתעלים, מרוב עונג הגנוז בזיו האלהות, המתגלה על חיי המחשבה, ומשם על ידי צינורות החיים לכל היקום כולו. וזאת היא מדתן של צדיקים מקיימי העולם במחשבותיהם הקדושות, המשפיעות חיים לכל החיים כולם. והם מתעלים בעליוניות גדולה מכל העולם, ומעלים את העולם, ואת כל באי עולם, בעליית מחשבתם, המזלת לשד של חיי עולם על הכל. ומה שאין שום אדם משיג את כחם של גבורי כח אלה, אין יפעת זיום נגרעת מאומה, והם הנם נשמת החיים, וחיים הם במלא האהבה האלהית, הכוללת בקרבה בצורה כללית את כל פרטי היש, באין צורך של הקטנת דעה וירידה לתהומותיהם, כי ממרומיהם הם מופיעים אור על כל רם, ועל כל שפל, וממדת קונם יש בהם.

תקמא

כשמסתכלים בזיוה של החכמה האלהית, המעטרת את החיים כולם, מרגישים אז את ההרחבה ואת החופש הגמור, ומה קשה הוא הצמצום הנדרש לבא בשביל כל עניני החיים, אפילו הרוחניים שבהם. אבל כמה כח וכמה אור וחיים מתגלה דוקא ע"י הצמצום הזה, כשהוא בא ביחד עם ההרחבה והאורה, והוא יורד בכח עליון, בזריקה עד עמקי עמקים, אז מלא כל יעלה כל צמצום למרומי עד, ונגוהות רבים יוסיף במלא כל בעלייתו.

תקמב

כל מה שהמחשבה האלהית מתגברת באדם, והיא חודרת יותר בתוך עצמיותו, היא מזככת את כל מדותיו ואת כל מעשיו, בזיכוך עליון כזה, שאין כל הזיקוקים הבאים מאיזו הופעה מוסרית אחרת מתדמים לה. הצדיק אוהב ד' הוא באמת יסוד עולם, בעלייתו העולם כולו מתעלה, והוא מרגיש את עילוי העולם כולו מתוכו מקרבו, מבשרו יחזה, ומנשמתו יבין.

תקמג

הזוהר שיש בכל פעולה וכל ענין בהיותו מואר באור האלהי הוא מרומם מקדש, מגביר מעדן, ומרוה כל טוב. וכל מה שהופעת הקודש מתגברת על ידי התגברות המחשבה במרומי הקודש, כל נצוצות הטוב מתגדלים, מכל המצות מופיעות זהרוריות עליוניות נפלאות, מרנינות לב ומשמחות נפש בזיו חיי נצח שלהם, ומכל מעשה עולמי, מכל תנועה, וכל כוסף לב, מתגלה הוד נחמד, שכולו אומר כבוד. וכל מה שהוא מתעלה על ידי מחשבתם של צדיקים הוא עולה ביקר שגיא. ואין קץ לאושר העולם כולו, הבא על ידי הרחבת הלב של צדיקים עליונים, שחבת החיים שלהם היא חבת קודש, הנובעת מכליון נפש בגבורה ועז למקור חיי החיים כולם, כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו, הוד בית חיינו.

תקמד

כל העולמים כולם בכללותם מרוח ד' חיים הם, וכחם מלא חיים של צדק גמור ושל יושר מלא, והאדם בבחירתו הוא צריך להעמיד את תוכן חייו באופן שיתאים לחיי העולמים כולם. וזהו סוד הגבורה שביראת שמים, שכל העז של כל העולמים מסייע למי ששם דרכו נוכח ד'. וכל מה שיתגבר האדם ביותר בזיכוך הנפש, התביעה הזאת של ההשתוות לאור חיי העולמים כולם היא מתגברת בקרבו ביותר, והיא מתפשטת על כל מעשיו, דרכיו, תנועותיו וקניניו, עד שאי אפשר הדבר שתבא דבר תקלה אפילו על ידי בהמתו.

תקמה

הדמיון הוא הצל של השכל, ולפעמים הוא למעלה מהשכל, לא מצד עצמו, כי אם מפני שהוא כעין חומר מקבל הארה מאור עליון. ויש לפי זה שתי סגולות מיוחדות בדמיון, שדינם חלוק, סגולת צל השכל שבו, וסגולת קבלת ההארה שבו. מצד צל השכל הוא מקורי, שיש בעצמותו כח זה, אבל הוא מועט באיכותו, שסוף כל סוף איננו כי אם בבואה של השכל, ויש בו כל החולשות של השכל בודאי, ועוד נוספו לו חולשות חדשות כפי התמעטות המציאות שיש בין ענין עצמאות השכל למה שהוא צלו. אבל כח הקבלה שלו הוא ראוי לקבל הופעות נעלות מאד, ויש בו חסרון מה שאינו מקורי בזה, כי אם כעין כלי לקבל מה שנותנים בתוכו, אבל לעומת זה, מה שהוא מקבל הוא מקבל ממקור כל כך עליון ונשגב. עד שאינו צריך כלל להתחשב עם החולשות של השכל.

תקמו

ההתעלות של הדמיון באה כל זמן שהוא דבוק בקדושה, אבל הדמיון של חול אין לו כי אם כח הצל שבו לבד, והוא מקור הלצנות. לפי אותו הערך שהוא מתרחק ממקוריות השכל, וכפי מה שהוא מתגבר, כך המציאות מתחלשת אצלו, והנפש השקועה בו באה לידי יסורין בתחלתה ולידי כליה בסופה. והרפואה לעולם, שנשתקע הרבה בדמיון מצד הצללי שלו, היא לא התחלשות הדמיון, וגם לא הגברת השכל לבדו, שסוף סוף גם הוא מצומצם הוא, אלא התשובה אל המקור העליון, שהדמיון מוכשר לקבל ממנו את עץ החיים השלמים שלו, ועם זה יעזר גם כן השכל בסגולת צלו, החרות במעמקי הדמיון, עזר שמושי.

תקמז

כיצד הוא מהלך עילוי העולם. האצילות העליונה כולה טוב, אחרי השתלשלויות רבות בא מהות השכל, שתעודתו להיות מתפתח ומתעלה לאצילות עליונה, מוטבע באמת וטוב מוחלט. אחר שיטביע השכל בעצמו את הטבע האצילי ישליך הרבה מסגולותיו המוגבלות, כהשלכת השליא מן הולד אחרי צאתו לאויר העולם. ההרגשות מתעלות לעומת השכל, כדוגמא של השכל לעומת האצילות העליונה ממנו. ההרגשה כשהיא מתעלה לזיכוך שכלי, מאבדת היא כמה מהסגולות הגסות שבטבעה. וכן עומד המזג, והנטיות החמריות, לעומת ההרגשות הנשאות מהן. ודבר זה לא באדם לבדו נהוג אלא בעולם כולו, וההתעלות של הטבע היותר גס הולכת היא במסלתה על ידי חילופי הערכים, מטבע למזג, וממזג לרגש, מרגש לשכל, משכל לאצילות. והרצון הטמיר של קדושי הרוח הוא נאחז בחפץ התעלות הכל להאצילות העליונה, שהיא בעצמה גם כן עולה היא מעלות אין קץ, שהעין היותר חמושה במשקפים רוחניים מתעששת לראותם, אבל הזוהר הכללי של החשק היותר עליון פועל הוא את פעולת דפקיו על כל פעולה וכל הגה, על כל תנועה, וכל ניד חיים של החיים חיי אמת, והם שואבים את מהות חייהם מזיו העליון תמיד, ומעלים על ידי עלית תשוקתם את העולם כולו, ואת כל שיחו ושיגו, מדי עלותם.

תקמח

ההויה ירדה בתחילה, משמי מרומה עד עמקי עמקיה, ומתוך כך היא מוכנת לעלות מכל ירידותיה אל מקור שרשה. וכשם שעליתה בהדרגה אטית, כך ירידתה היתה דרגאית, והאורות העליונים הראשיים נתקו מעט מעט, מכללות אורם העליון בעליונים.

תקמט

יש תביעה פנימית בלבו של אדם, שכל גילויי חייו צריכים שיהיה להם אופי נצחי, באופן שלא ייראו כלל מפני כל תמורה, ומכל כליון ואיבוד, והוא צועד בזה למעלה מעצמות הזמן. אמנם אי אפשר שתתגשם תביעה זו, כי אם בדרך הקודש העליון של השקיעה המוחלטת בהאור האלהי, הנותן בכח רזי עולם שלו, תפקיד עולמי לכל תנועה רוחנית וגשמית, ומורה דרך לכל דבר קטן שבקטנים, איך להתעלות למרומי הגודל. אמנם יחד עם זה אי אפשר לאדם לשכח, שהוא קשור בעולם מוגבל, שבו יש הפרש בין גודל לקוטן, בין אור לחושך, בין חול לקודש, בין טמא לטהור. וצריך תמיד לשאוף לגדלות, לאור, לקדושה ולטהרה, ולהפך בכח אין גבולי, הגנוז באופיו הנצחי פנימה, את הקטנות והחשכות, החול והטמא, לגדלות ואורה, לקודש וטוהר. ומתוך ההשקפה, שהכל יש בכחו להפך לטוב עליון, נעשה האדם מיושב בדעתו, מקובל על הבריות, שמח בעולמו, ומקודש בקדושה עליונה, ומתהלך בארצות החיים, בכל המובנים, לפני ד' תמיד.

תקנ

ישנן כמה מדרגות של עילויים, שיוכל האדם והעולם להתעלות. המדרגה האחת היא שלא יעמד המצב על מעמד אחד, כי אם יזוז ממקומו לצד המעלה, וזו היא רק הצלה מירידה למטה, כי עמידה ממש אי אפשר. והשנית היא שתמיד תהיה התנועה הבאה חזקה משלפניה, ובזה העליה היא הולכת הלוך ואור. והשלישית היא שתהיה כל תנועה כפולה משלפניה, וכן הולך הדבר לבלי תכלית בכפל, עד שכל תנועה באה להיות כוללת כל מה שבעיקר ושבחידוש התנועות שלפניה, עד שכל רגע חדש של תיים הוא שוה ונעלה באיכותו על כל החיים הקודמים, ויפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא.