שמונה קבצים א תנא-תק

<< · שמונה קבצים א · תנא-תק · >>

תנא

חלקים ידועים של הדמיון ושל הרצון משליכים בתור פסולת, חותכים וזורקים בתור ערלה, והמותר עולה ומתקדש.

תנב

התורה מורידה למטה את העולם הרוחני אל האדם, ובזה כל התענוגים העליונים פתוחים לפניו, וזהו אושר האדם ותכלית יצירתו. וכדי להוריד את העולם הרוחני אליו, צריך שירגיש שהוא חסר לו, והיינו אני את דכא, ופסל הקב"ה כל הרים וגבעות שבעולם, ולא השרה שכינתו אלא על הר סיני, ולא גבה הר סיני למעלה.

תנג

חוסר התורה הוא הגיהנם בעצמו. ושטף הרצון החיצוני, שנגד הרצון הפנימי, הוא מצרי גיהנם המתגברים לפי אותו הערך של מניעת אור התורה.

תנד

כל מה שאדם מתגדל, מתגדל העולם כולו עמו.

תנה

כדי לאהוב יפה את העולם הזה, צריכים להשתקע מאד באהבת עולם הבא, ולעשות את כל השכלולים של עולם הזה בתכלית הרחבתם, הכנות רחבות, בשביל הפרטים, ובשביל הכלל כולו, לחיי עולם הבא. רק אז תצעד התרבות את דרכה בטח. חכמה גדולה זו יודעת היא האמונה, ומתוך גדלה סופה לכבוש את כל העולם כולו. ובעת אשר היאוש ימלא את כל נשמה וחיי העולם הזה יעשו כל כך מזולזלים, תבא אהבת עולם הבא ותתן טל של חיים להחיות בו את חיי עולם הזה, וזקנים וצעירים יחדיו יביטו אליו וינהרו, ומלכים ושרים, ולוחמים וגבורים, ימצאו בו מקור לשד טל חייהם.

תנו

הנטיה המינית הולכת היא וזורמת אל העתיד, אל שכלול החיים, שיביא הזמן, את חיי העולם הבא בעולם הזה, ומתוך שהחיים העתידים הנם מלאים הוד ונועם מלא, על כן גדולה היא שאיפת החפץ ועז הרצון של נטית עולמים זאת, והקדושה המגמתית רק עליה היא משרה את אורה, והנפש הטהורה מנהגת את נטיה זו למגמתה, בגידור התורה, החכמה, היושר והצניעות, מקורי הצדק. כל מאן דנטיר ברית איקרי צדיק. ויסוד קדושתן של ישראל הוא קשור בעולם העתיד, ורוח קדושה הולך וחופף על כלל האומה ופרטיה. ועמך כלם צדיקים.

תנז

ההשקפות הגדולות עושות לגדולות את המחשבות היותר קטנות המצויות אצל כל אדם.

תנח

צריכים אנו להקנות לנו את ההסתכלות של קנין השלום השכלי והמוסרי. לא נרצה לאבד את כל מה שאינו בחוגנו, מפני היראה מסתירותיו. בבטחה נוכל ללכת דרכנו, אין יראה מסתירות, כי הכל מתאחה ומתאחד. אפילו מפני עצמו, מפני קלקוליו המוסריים, אין צריך להתירא יותר מדאי, אומץ הלב הוא יסוד הנצחון.

תנט

אין לשער גודל ערכה של הידיעה הרזית, בדבר שתי נפשות, הקדושה והטמאה, אשר לאדם, ואיך שכל אחת שואפת להגדיל ממשלתה, בגויה האנושית, כי רק בהבנה זו נוכל להביט אל מסתרי הנפש, ולהבין עלילות בני אדם. והחכמה המוסרית על ידי הכרה זו תוכל בבטחה לנהל את מעשיה, באין דרך של סתירות. ולמעלה מזה באה הידיעה על דבר הנפש הקדושה בעצמה, ששתי רוחין הן, רוחא דעלמא הדין, ורוחא דעלמא דאתי. וראוי להכיר, ששתי רוחות הללו גם הם נוהגים קצת מלחמה ביניהם, אלא שהיא כבר מלחמה של שלום, מלאה אהבה וכבוד, שכל רוח רוחש לחברו. אבל שנים הם, ובזמן שהאחד מתגבר, ושאיפות עלמא דאתי מתמלאות בלב בכל גבהן, לא יוכל אז רוח דעלמא דין להמשיך כל כך את מעשיו, גם את המעולים שבהם. ובזמן שרוח דעלמא דין מתגבר, אז יושב הוא ממרחק רוחא דעלמא דאתי ושולח הוא רק ניצוצים קלים, להאיר את דרך רוחא דעלמא דין, כשהוא הולך למשרים. מיוחד הוא יצחק מאחר העקדה, שחי בו רק רוחא דעלמא דאתי, ומתוך גודל הופעת האור העליון עליו, הוא הוא החותם את מחשבת הסליחה לעתיד לבא, ולא יאמר בתשובה על שאלת בניך חטאו, ימחו על קדושת שמך, כמו אברהם ויעקב, כי קיום העולם, ועוצם החסד המביא לסליחה גמורה, לקוח הוא דוקא מרוח העליון, המתנשא ממעל לעלמא הדין, אשר על כן יוכל להחיותו תמיד, ולהשקיף עליו השקפה לטובה, בכל עומק פרטיותו וכלליותו. ומי שהוא למעלה מכל עולם הזה מוצא את כל טוב עולם הזה לפניו, וזורע ומוצא מאה שערים, והולך הלוך וגדל.

תס

מכירים אנו את רצון העולם, המדרגה המתגלה בתור נפש החיים שבהויה, בתור רצון פועל ושואף, שסעיפיו מתגלים בכל, בדצחמ, בכל פרטים ופרטי פרטים, ובכללי כללים, הולכים אנו עמו להיקף כללותו, באים אנו לידי החלטה, שמגמה יש לרצון זה להתעלות. מתעלה הוא על ידי מה שגילוייו הפרטיים מתעלים, נשמתיהון דצדיקיא משביעים אותו רצון, צנורותיו מתפתחים, ושפע עדנת רצונו מזיל כל טוב, חיים שלום ועדנים. ומזרמי רצון וברכה הללו מסתגל הרצון הכללי לקבל מחפץ עליון, מאור רצון ועז העולה למעלה, הגבוה ומתנשא ממנו, המקיף את העולמים האידיאלים, בכל מילואיהם, שפעת ששון וברכת עולמים. והעולם מתבסס, וכל רעיון וכל מעשה מתברך, והברכה מסגלת את המחשבות לקבל רשמי הגודל, בלא תערובות דמיוני כזב, בלא חולשה של ספקות, ובלא גרם של היזק, והכל הולך למישרים. וצדיקים שמחים לפני אלהים, עושים את עבודת הקודש, של חכמה ודעת, של מוסר וצדק, של סיגול אל קודש, אל גבורה והוד, בהכרה ברורה, במטרה מסומנת. ורוחא דמלכא משיחא הולך ופועם בעולם. קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות.

תסא

לחום נלחום בקטנות שאינה מניחה אותנו לחשוב במנוחה, בפרטיות, את המון הגדולות האצורים בנשמה.

תסב

למה באה השבירה. לפי שהאלהות נותנת היא לפי כחה, והמקבל מוגבל הוא, אם כן תהיה הטובה מוגבלת, על כן נותן הוא הטובה בלא שעור, לפי מדתו, ותהיה אלהית בלתי גבולית, ואף על פי שלא יוכל המקבל הנברא לקבל, כי אם כשישבר לגמרי. ויבנה בתשוקתו לשוב למקורו הבלתי גבולי, להתאחד באלהות, ובזה יעשה הנברא את עצמו, ויהיה במדרגת השלמות של בורא, ויתעלה ממעל לגבול של נברא, מה שלא היה אפשר בלא שפעת רב טוב למעלה ממדרגת אפשרות קבלתו, שהיה תמיד רק במדרגת נברא, ולא במעלת בורא כלל.

תסג

האנשים הטבעיים שאינם מלומדים, יש להם יתרון בהרבה דברים על המלומדים, בזה שלא נתטשטש אצלם השכל הטבעי והמוסר העצמי ע"י השגיאות העולות מהלימודים, וע"י חלישות הכחות וההתקצפות הבאה ע"י העול הלימודי, ומ"מ הם צריכים לקבל הדרכה בפרטי החיים מהמלומדים. והמלומדים צריכים תמיד לסגל לעצמם, כפי האפשרי להם, את הכשרון הטבעי של עמי הארץ, בין בהשקפת החיים בין בהכרת המוסר מצד טבעיותו, ואז יתעלו הם בפיתוח שכלם יותר ויותר. וכן הדבר נוהג אפילו בצדיקים ורשעים שישנם רשעים כאלה, שהחלק הטוב שנשאר אצלם הוא מבונה בכח טבעי עצמי וטהור כ"כ, עד שצדיקים צריכים ללמוד מהם ולקבל מהם, ואז דוקא יתעלו הצדיקים במעלתם העליונה. וכן הדבר נוהג גם בכלל האומות ביחש כל אחת מהם לחבירתה, וביחוד בין אוה"ע לישראל.

תסד

הקדושה העליונה שהיא הדבקות האמיתית, סובלת היא מן הכל, אפילו מן תורה ומצות, מפני הלבושים הגשמיים שלהם. ולפעמים היא מקבלת אותם בשמחה, בתור יסורין של אהבה, וע"פ רוב זוכה היא שיצאו הדברים מידי גבולם הצר לאויר חפשי ורחב ידים. מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה. המצר הוא מ"צ דמצוה, י"ה בא"ת ב"ש, שכשהוא מתקטן בא עד כדי אחורים דאלהים, שהוא ר'. אבל הוא עולה עד רחובות הנהר, ששם י"ה הגלוף מבהיק, ומשתפכים גלי אורותיו בכל רוחב עדנו במרחב יה.

תסה

ברוה"ק מקשיבים ממש, איך כל דיבור ודיבור של תפילה ושל ברכה, אפילו כשיוצא בחשאי, משמיע קול רעש גדול. ולפי הטהרה והצחצחות של רוה"ק, ככה מתגלה התוכן של התגלות קולות האדירים בריבוי הפרטים ובתוקף נועמם.

תסו

מפני הרעיונות הנאצלים משתכחים הרעיונות המעשיים, והעולם מקבל שבירות וחסרונות בכל תהלוכותיו. באים בשביל כך אנשים מקנאים להרעיונות המעשיים ותולדותיהם, ומשיבים את כחם בעולם ע"י דחיפה של הרעיונות הנאצלים, לאחור. ובעלי המחשבות האציליות מסתכלים בעין יפה בכל התיקונים המעשיים שבעלי המעשה עושים, אע"פ שבאות להם ע"י אותו המהלך החשוך של דחיפת הוד האצילות. בהסתכלותם של בעלי האצילות בעין יפה בתיקונים המעשיים, מתבסמים הרעיונות המעשיים, והולך עולם העשיה ומתחבר בעולם האצילות, ע"י האמצעיים הנשגבים של עולם היצירה המלאה רגש ודמיון, ועולם הבריאה, המלא בינה ושירה.

תסז

ישנם צדיקים כאלה, שמרוב נטייתם לקדושה עליונה אהבת עולם הזה מתרוקנת כל כך מלבבם, עד שגם אותו חלק האהבה הראוי להיות בלבו של אדם לעולם הזה חסר להם, ובשביל כך הם מוצאים פגמים בתכונתם האישית, ואינם יכולים למשול בעולם, עד שהם מחזירים את האהבה לעולם הזה, על ידי תפלה שהיא חיי שעה, ועל ידי עמקי הלכות, וכל עניני הנגלות שבתורה, בהסתעפות פלפוליהם. ואז נעשית אהבתם לעולם הזה אהבה של קדושה, המתאחדת באהבת תורה, והעולם כולו מתעלה על ידם.

תסח

חכמי לב מכירים באמת את האפסיות של עולם הזה מצד עצמו, והם מעלים את מחשבתם וציור עולמם למעלת עולם הבא ואשרו. ומתוך שהם מסתכלים, שכל ההויה המשך אחד יש לה, ממילא נעשה עולם הזה גם הוא מפואר אצלם, ומתוך כך הם דורשים לתקנו ולשכללו, ומזה יבא הרצון של התרבות והשכלול של חיי עולם הזה, על ידי צדיקים קדושי רוח, שתעלה בעז רוח על כל מה שגילה רוח האדם, מצד אהבתו החיצונה לעולם הזה מצד עצמו, מפני שאהבה זו מיוסדת על תוהו ועל שקר, אלא שהדבר נדרש לקיום העולם וישובו, שיהיו משתגעים בעולם, אבל יותר הרבה מזה יהיה הישוב הבא מדעה שלמה.

תסט

תכלית הכל הוא לדעת את ד'. כל מה שהחכמה מתגדלת באדם ובעולם, צריכים תמיד להתחיל מראשית הכל. אבל כמה מכאיבה היא דעת ד' חשוכה, כשהיא אינה פוסקת מלהדאיב נפשו של אדם. היא מארה שמכלה את כל, בולעת היא את כל מרץ, כל כח וכל כשרון, מהפכת היא הוד לדוה. הוי לה לידיעה ושאיפה רוחנית, שאינה עומדת על הבסיס הרחב של כל הצרכים הגשמיים הישרים של אדם היחידי ושל החברה. עצלות הדעת, וחלישות הגורמת לאדם לפול בשחיתות של תעתועים, מגלמת בתוכו מין נטיה רוחנית, שכל תוכן גשמי ישר נדמה לחטא לעיניה. וזאת היא העוכרת את הכל, וזאת היא הרשעה והפתיות, שאור ד' ההולך ומתעלה מגרשו בכל כח מן הארץ.

תע

כל מחשבה עולם מלא בפני עצמו הוא. מכל מחשבה יכולים להתפשט צינורות רבים שימלאו עולם ומלואו בשפע אורו. בכל מחשבה יש חזיון מיוחד, שאם נבא לדמותו לחזיון שבמחשבה אחרת, נמצא שהם סותרים זה את זה, ותיכף לסתירתם הבולטת נמצא שהם ג"כ בונים זא"ז.

תעא

לפעמים מסתתרים האורות המצוחצחות מהנשמה, מפני שהם עולים בשורש הנשמה למעלה, לקבל ממנו שפע חיים ורצון ושכל עליון, ולמטה בגוף נדמה כאילו הכל סתור והכל נחשך. ואז אפשר להסתכל בתיקוני עולם הגשמי בעין יפה וחודרת, ואח"כ פתאום באים האורות ממרומים, וגלי אורים רבים משתפכים בנשמה בחכמות עליונות ועדנים רבים. ולישרים סודו.

תעב

כשלומדים בקדושה ורוממות נשמה, מצטיירת התרחבותה של כל התורה כולה. איך שהיא יוצאת ממקור קדושתה, מקדושת כנסת ישראל, וכל ההלכות הפרטיות מסתעפות בתור ענפים של אור חיים ממקור חיי האומה כולה.

תעג

מי שחסר לו החוש של שנאת הרשעים יוכלו התכונות המעשים והדעות הרעות להדבק בו ולפגמו, ואף על פי שעל ידי גודל מיתוק של חסד הולך האור ונזרח גם על הרשעים, מכל מקום ראוי לאחוז במדה ידועה של גבורה, שהיא מכרת בשנאה פנימית לרשעים הגדולים, מרימי יד בתורה. ומדה זו היא כמו סנדל לנשמה, שלא תטנף רגליה ביון מצולות הקליפות, והיא משומרת על ידי תכונה זו בטהרתה.

תעד

כיצד חושבין מלמעלה למטה: משערים אידיאלים רמים ומחשבות נשאות כלליות, ומתוכם מולידים תולדות, פרטים ופרטי פרטים, ענף אחר ענף או הרבה סקירות בפעם אחת. באופן כזה הולכים הרעיונות בהרחבה, הכח המחשבי פועל את פעולתו ביושר, בשטף, והנשמה מלאה אורה ונחת רוח. אמנם כשחושבין מלמטה למעלה, מקבלים איזה פרט, מחשבי או מעשי, מפצלים אותו לפצלות של ניתוחים דקים, הולכים ממנו הלאה להרעיון שהוליד אותו, ומרעיון זה למקורי יותר ממנו, וכן מטפסין ועולים עד מרומי רעיונות נשגבים ביותר. בדרך זה יש עמל וליאות, ספיקות רבים מאד וסיבוכי דרכים עד אין חקר, אשר הם מתבררין לפי אותה המדה שהעמל הפרטי הולך ומקבל שפע אורו מהתכונה של המחשבה הישרה שמלמעלה למטה, וכששתי הנטיות המחשביות מבטשות זו בזו, מחדשות הן סגולות רוחניות מיוחדות. א"ת ב"ש, ג"ר ד"ק.

תעה

מהירודים שבירודים, שאינם מכירים כי אם את האמת המתגלה להם בלבבם, ואינם נכנעים לשום ענין של השפעה אחרת שאינה מתאחדת בעומק נשמתם הפנימית, אע"פ שהכרתם היא קטנה חומרית ונמוכה מאד, מ"מ הם ראויים להצמחת ישועה. הם הנם עפר יעקב אשר מי מנה אותם, ומעפר זה תצמח צמיחת אמת ליעקב, ההולכת ועולה מעלה מעלה.

תעו

רוח הפרצים של הכפירות, מטהר הוא את כל הסחי שנתקבץ בשטח התחתון של רוח האמונה. ומתוך כך יטהרו השמים, ויראה האור הבהיר שבתכונת האמונה העליונה, שהיא שירת העולם ואמת העולם.

תעז

סימן למחשבה שיש בה סיגים, שהיא מכהה את אור הרעיון, ומעכבת את התרחבותו החפשית.

תעח

תיכף להכנסה של רעיון מציאות בנפש, בא רעיון של איכות. וכשם שרעיון של מציאות הוא צינור של חיים בנשמת האדם ביחושו לגבוה מעל גבוה, כן ציור של איכות הוא צינור של מות ושל שיגוש רעיונות.

תעט

המחשבה האלהית מתפרנסת מכל המחשבות וכל הידיעות כולן, והיא מתגדלת ומתאדרת ע"י אותו המזון הנראה שהוא בא מחוץ לה לתוכה.

תפ

המחשבה העליונה, שהיא נשמת המחשבות כולן, אינה שוללת שום מחשבה בעולם, אלא את הכל היא מבסמת ומחזירה לטוב.

תפא

רוח הקודש העמוק של היהדות, החותר להשוות את החיים המעשיים עם החיים האציליים בפועל, הוא הכח הנשמתי המפרה את ההלכות ודקדוקיהן, והוא הנותן את העמילן להפלפול המרחיב את גבוליו בחוגים המעשיים של ההויות והסוגיות.

תפב

לפעמים ע"י שקיעת הרוח, וחדלון האפשרות לשוט במרחבים טהורים של אצילות הרוח ומושגי החיים העצמיים בעז טהרתם, נדחק הרוח, ומוציא הרבה שעיפים בתכונות המוגדרות של המעשה ושל החיקור הפרטי שבתולדותיהם. במחשכים הושיבני כמתי עולם זה תלמודה של בבל. ומ"מ גם הוא יהפך לאור, אחרי שנשמת האורה חוללה אותו. אע"פ שהולידתו בתור בן אוני ותקש בלידתה, מ"מ אביו קרא לו בנימין, וצדקו המילדות שהן חכמות באמרן לה: אל תראי כי גם זה לך בן.

תפג

המוכשרים לעבודה מעשית ונועדים לה, אינם מסוגלים להיות תופסים ברוחם את הענין האלהי, באותה הטהרה הסוגלת להיות יסוד לעבודת ד' תדירית. והמסורים לעבודת ד' תמידית, שיכולים להאיר את הצורה האידיאלית של העבודה האלהית בנפשם, עד כדי התאמה עם הצורה המוגבלה של העבודה המרוכזת של הקרבנות. מוכרח הדבר שיהיו אנשים כאלה, שהתוכן האידיאלי של העולם, שהוא סוד האלהי המוחלט שבהויה, ימלא את כל חגוי נשמתם, ולא יהיה מוטל עליהם שום עול מעשי צדדי. זהו סוד הכהונה, שאינה נוטלת חלק בארץ ובביזה, וד' הוא נחלתה.

תפד

כמו שבאיש הפרטי המסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה, כן הוא בכלל העולם, לפי אותה המדה שהעילוי של התורה חסר לו לפי ערכו, מתעבת אצלו התפילה. ואי אפשר להחזיר להתפילה את זיוה וכבודה כ"א ע"י הרמת קרן התורה בצדה העליון, שאז יושקטו כל השאלות הסוערות שהם מסתערות תמיד על התוכן של התפילה, ושעל מושג העבודה האלהית בכלל, וממילא תשוב הטבעיות הנשמתית המבקשת לה את טל החיים של התפילה לאיתן מעמדה.

תפה

תורת ההתפתחות, ההולכת וכובשת את העולם כעת, היא מתאמת לרזי עולם של הקבלה, יותר מכל התורות הפילוסופיות האחרות. ההתפתחות, ההולכת במסלול של התעלות, היא נותנת את היסוד האופטימי בעולם, כי איך אפשר להתיאש בשעה שרואים שהכל מתפתח ומתעלה. וכשחודרים בתוכיותו של יסוד ההתפתחות המתעלה, אנו מוצאים בו את הענין האלהי מואר בבהירות מוחלטת, שדוקא אין סוף בפועל. מחולל הוא להוציא אל הפועל מה שהוא אין סוף בכח.

תפו

יראת המות היא מחלת האדם הכללית, הבאה בעקב החטא. החטא יצר את המות, והתשובה היא התרופה האחת להכחיד אותו מן העולם. כל עמל האדם סובב והולך הוא להנצל מן המות, ולא יבא למטרתו כי אם בהגדילו את נשמתו, ממקורה הפנימי. השיקוע בעפר החומריות, וההתלהבות הנפשית בכל ערכיה, הוא רק מגדיל את המות, וממילא הוא מוסיף יראה על יראתו, וכל מה שיתאמץ האדם שלא להתירא מפניו לא יועיל לו כלום, מאחר שהוא משקיע את כל הויתו בתוכנים כאלה, שמות שולט בהם, והוא מהרסם ומכלה אותם. איך לא יתפלץ הלב על יופי הנהפך לכיעור ועל חמדה שמתהפכת לבחילה. באין לחיים מטרה, המות מוכרח להיות מאוים, המלחמה נגדו לשוא היא, העזות מאומה לא תועיל. התרופות האמתיות שבהן העולם הולך ומשתחרר משעבוד המות הן גנוזות באוצר חיים, בנשמתא דאורייתא, המתגלה בכל גילוייה, והולכת ומסתתרת בחביון עזה. ראש לכל התרופות היא אריכות ימים, אריכות ימים בכדי השעור המספיק לטבעו של אדם, הרוחני והחמרי, האישי והמשפחתי, העולמי והמדיני. כשברכה זאת מתפשטת בעולם, הולכת היא צורת המות, המטלת אימה, ומתבטלת, ותחתיה באה צורה של חזיון הויה, הראוי להערך בערכו האמתי. ואז איננו עוד משבש את הדעות, והבינה חוזרת להתגלות, איך שלא יש כאן מות כלל, על פי אותו הציור המדכא וההרוס, שהוא שוכן בלב החיים לדכאם, ומסתכלים ביום המיתה ואומרים שירה, ד' אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת. אריכות הימים באה על ידי תיקון החיים, בכל מובנם, וביחוד בהמובן המוסרי ההולך ומתרחב, הולך ומתעמק בכל השבילים, שהם מתפצלים ממנו. רוח המוסר העליון, הממדד את החיים בערכם, חי הוא ושוכן בנפש, על פי אותה המדה שהחיים מושקפים ממנו באורם, ולא יוכלו החיים להשקף באורם המלא, כי אם בדעת אל חי, מקור חכמה, חסד וגבורה, המאוחדים. מועיל הוא גם כן פתוחו של הרוח הלאומי, במה שהאדם מרגיש את אושר הקיבוץ הכללי בהרגשה חיה פנימית, ושמח בשמחת האומה, בתור אבר מאבריה, שבזה פחד המות מצד מראה הכליון החמרי שלו מתקלש, שהרי נשארה היא האומה בדורותיה, שבה כל מעיניו. אבל אין זאת עצמותה של ההצלה מיראת המות, שהרי סוף כל סוף העצמיות הפרטית מתבהלת משידוד מהותה. עצם ההדרכה להסרת יראת המות צריכה לבוא על ידי ההתרגלות של אהבת החיים בערכם האמיתי. כל זמן שהכל מדומדם, וחשבון החיים בא רק במהומה, אי אפשר להמדות שתזוקקנה. וממילא אי אפשר שהחיים יהיו נאהבים. כל ענין אהבת החיים בא רק על ידי הפחד הדמיוני מהמות, ואי אפשר כלל לדבר על דבר הסרת יראה זו, שהיא מלח החיים. אמנם לא תמיד צריכים החיים לעמוד במדרגה זו הפחותה, עד שאין ערכם נמצא בעצמם, כי אם ביראת הפכם. על ידי קדושת החיים בתכנם העליון, אפשר לבא לאהבת החיים העצמותית. לזה אמנם צריך שיגלה בנפש ערכו של הכלל, כלומר המציאות בכל היקפה, האדם ונשמתו, ערך הרצון הטוב, והמוסר המוחלט, בתכונת הנצח, ערכה של ההרמוניה הרוחנית עם החיים וההויה המגושמת. וזה כבר כולל חלק חשוב מהתוכן של חכמת האלהות והכרותיה הפנימיות. היסוד מונח בעילוי הרצון והתעמקותו במעמקה של ההכרה, זיווגו עמה והתאחדותו המוחלטת בקרבה. סוד הסרת הערלה הוא עליית חפץ החיים למדה העליונה המגמתית, עד שכל הנטיה ההולדית, וכל סעיפיה הרוחניים, המקושרים עמה, כל המון הרומנטיקה וכל ענפיה, כולם הם סעיפי הקודש של חוסן חפץ החיים, עד כדי להמציאו מתוך ההעדר במרום עז וטהרת חשק, המטביע את נעימת האהבה בכל היקום. החיים כשהם מוכרים בערכם הטוב, הם בעצמם מסירים הם את התבלול מעיני ההכרה, המעכב בעד הבירור של ידיעת המהות הרוחנית וערכי חייה המוחלטים. אז מתחיל העולם הרוחני להשתרע בכל הוד מילואו, מרגיש הוא אז בקרבו את עצמו וחופשו, והחיים הנשמתיים מתגלים, לא רק בתור איזה שריד של חיים גופניים, שהם הנראים כהמלאים, אלא בתור גודל עצמי, שרק ניצוץ וצל של חיים הנם החיים של קישור הגוף ותנאיו ההוים לעומתו. באופן זה כשהאמצעיים הצדדיים גם כן עוזרים, כשהמעמד האיקונומי, המשפחתי, הלאומי. ועצם שביעתם של החיים הטבעים, בא עמו, סר פחד המות לגמרי, ונהפך הוא למקור שמחה ובטחון וחסה במותו צדיק. וכשתכונת חיים כזאת מתפשטת בעולם, בא השחרור ממלאך המות, במרום מילואו. ומעמד חיים כמו אלה, אפשר להכשיר את העולם אליהם. אבל לא היחיד יעצר כח לזה כי אם האומה, אומה בין האומות אומה קדושה מופתית, אומה נבחרה, הסגולה מכל העמים, שבניה בנים לד' אלהיהם הם, הם הם המצווים על לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, כי עם קדוש אתה לד' אלהיך ובך בחר ד' אלהיך להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה, ולהעביר המות, שהוא חרפה לעם קדוש, וכל מוראיו ועצבונותיו, שהיא תחלת התרבות המכוננת, המאשרת את החיים בכל תפקידיהם. לזה הננו נקראים, ובשביל כך אנו נלחמים, וכל הנפילות אשר נפלנו לא יתיקו רגלינו מהמטרה העליונה, הנשואה בנשמתנו, בא נבא אליה, דרך כל השלבים, ודרך כל השבילים המסובכים, אבל בא נבא לאותה החירות אשר עבורה הננו חיים.

תפז

לשחרר את האדם, על ידי התעלותו, על ידי התפתחותו, בגילוי כל כשרונותיו הפנימיים, זאת היא מגמתנו. שפנימיות הדברים היא המגמה האלהית שבהויה, מגמת עריגת הכמיסה של האדם. המטרות הרחוקות, שהן נשגבות, מנשאות את הנשמה. אבל רק אז הנן נושאים חשובים להתרבות, כשהן מסגלות להן את כל ארחות החיים, של המטרות הבינוניות, שהן לפי רוחו של האדם הבינוני, להיות עוזרות למגמתן. אז החיצוניות של העולם איננה פונה עורף, ולא לוחמת עם הפנימיות שלו.

תפח

בעלי הפנימיות משתוממים הם בעת שהחיצוניות נושאת את דגלה ברמה בחיים. אבל עליהם לדעת, כי הפנימיות היא אז רק אז מנצחת, כשהיא מוצאה לפניה עולם ערוך ומסודר, אברים בריאים, ולב אמיץ, חושים מפותחים, וסדרי יופי, נקיות וטהרה, מוסר נימוסי, ודרך ארץ, ומרץ, ואהבה לחיים ולעולם. אז תוכל הפנימיות לשלוט על ממלכה מלאה אונים. ואם השלטון החיצוני, בעת שהוא עסוק בשלו, איננו יודע להתחשב עם פנימיות החיים, שהוא כל יסוד משגבם, בשביל כך לא תרפינה הידים של בעלי התוך. יחזיקו הם את דגלם, ויבצרו את מעמדם. יסייעו גם כן להחיצוניות להתבצר בסגנון כזה, שממילא ידע בעת גבורת הפנימיות, המוכרחת להתגלות, איך להסתגל לתפקידו, של שימוש למטרות הפנימיות, של החיים וההויה בכלל.

תפט

הגלות מעטה את צביוננו, דכאה אותנו, אבל לא השמידה אפילו גרגר אחד מכל סגלותינו. כל מה שהוא מוכן לנו הרי הוא נמצא אתנו, כל מה שצריך להיות גדול ופורח הוא קטן, קמוץ, וכמוש, אבל הכל יתגדל, הכל ישוב לפרח, יציץ ופרח ישראל.

תצ

הכח היותר חדש שיתגלה בעולם, לחדש את החיים בגאולה שלמה הוא הערך הגדול שיש לרצון האדם בהויה כולה, כשהוא משתלם בשלמותו הגמורה. ולזה אנחנו עורגים, כל מעשינו לשם כך מכוונים הם, לגלות את האלהות שברצון האדם. וזה אנו הולכים ומגלים על ידי התכנית של התעלות האדם והתקדשות רצונו, שהוא מבוא לבא על ידו לגבורת הרצון, להתגלות אלהות בעצם הרצון עצמו, העולה למעלה מכל עמל ומכל כשרון המעשה, שהוא אך הבל ורעות רוח, לגבי המעלה העליונה של עליית הרצון למקורו, והתגלותו בפעולה. זה האידיאל איננו נפסק מישראל, זאת היא עליית השכינה התדירית, שבכל יום אנו מכוונים לה בעבודתנו, עליית רצון האדם, עד כדי תפיסת מקומו הנועד לו ברצון ההויה, ואז רצון ההויה כולה, אור הרצון של הופעת גילוי האלהות המוחלטה מתגלה עליו. והכל מתחדש באור גדול, בחיים חדשים, בשירה חדשה, בטבע מחודש, בנשמות חדשות, בדעות חדשות, בהרגשות חדשות, בציור עולם מחודש, ברצונות מחודשים, בבטחון חדש, ביחש מחודש לשמים ולארץ, לכל היקום, לאדם ולבריות כולם, לגווני החיים כולם, לגלוי ולסתר, לרוחניות ולגשמיות, לחיים שבגוף ולחיים שמחוץ לגוף, להכרות מוגבלות ולהכרות שאינן מוגבלות, לניצוצות פרטיים ולאורות כלליים, לכלים מחזיקים ולתוכנים שלהם, להכל יברא יחש חדש בחידוש ההתגלות של ערכו האמתי של רצונו של האדם במציאות. וזה יבא על ידי הסרת החלודה והזוהמה מהרצון, על ידי העברת הערלה החיצונה והפנימית, על ידי מחיית עמלק, באדם ובלאומים, בבעור רוח הטומאה מהעולם כולו.

תצא

כשחושבים ע"ד האדם ושאר בעלי חיים נוכל לרשום רשימה שלמה של השוויות, שהאדם וכל החיים שוים הם, ומ"מ אחר כל ההשויות כולן אנו רואים, שאותה הנקודה, שבה תלוי היתרון של האדם על הבהמה, היא חובקת בקרבה את כל מעלת האדם, והאדם לא יוכל ולא יחפץ להחליפה בעד כל הון ויסבול באהבה יסורים רבים רק כדי שלא להיות מאבד את סגולת האדם המיוחדה שלו. ההבדל שבין דת ישראל ליתר הדתות, אפילו אותן שהן באות מהשפעתה, הוא ג"כ ככה. המון חזיונות של דימויים אנו יכולים למצא ביניהן, ואיך אפשר שלא ימצאו הדימויים, אפילו אם לא היו הן נלקחות ביסודן ממנה. הלא רוח האדם יש בו שיווי כללי, בכמה צדדים, אע"פ שיש הבדל מיוחד בין אישים, וקל וחומר בין קיבוצים ולאומים, מ"מ צד השוה אינו בטל מעשות פעולתו. וביחש להדתות שבאו אחר מתן תורה והופעת ישראל בעולם, וקל וחומר אותן שביחוד נמשכו מכחה של תורת ישראל, ודאי מוכרחים דימויים רבים להיות ביניהן. והדימויים הללו, עם כל הפרטים המרובים שבהם, לא יכחידו את הנקודה התוכיית המבדלת אותן, וכל המהות הנשמתית מקופלת היא לא בהדימויים כ"א באותה הנקודה המבדלת, שהיא נותנת נשמה מיוחדת גם בהפרטים של הנקודות הדומות, עד שהדמיון הוה רק דמיון חיצוני, אבל הפנים משונה הוא תכלית השינוי, ולא יוכל ולא ירצה ישראל מעולם לאבד את נקודת הנשמה בשביל עטים של הפרטים המושוים, ולעולם יעמד על גורלו, הן עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב.

תצב

נבאר את היהדות, אבל לעומק התהום של דעת, ולרום שמיו אנו צריכים לגשת. ועם זה לא נאבד דרך בחיי יום יום, במוסר הפשוט, בלב הטהור, בשמחה ובחן, בנחת רוח ובאהבה, ובכל עירות הרוח לחיי היחיד, הלאֹם והאדם.

תצג

הדעה העליונה, יש לה השתלשלותה כשהיא חושבת חשבונו של עולם ברום האצילות. חובקת היא בקרבה ג"כ המון מעשים שהם דוגמאותיה. וכשהמעשים הנם מתגשמים בדמותה, הרי היא מתעלה והתפשטות אורה מתרחבת. וכשהמעשים נעשים ההיפך מחביון עזה, אז העולם נמלא סתירות, והסתירות גוררות קפידות, הירוסים ובלבולים.

תצד

יש שתתרומם מחשבה למעלה מחוג המעשה, למעלה מגבול המוסר שבצורך הציבור לפי מעמדו, ותתגלם בתביעה, והתביעה תתגלם באישיות מיוחדת. האישיות הזאת תובעת היא את תביעתה בחוזק יד, בגדולת נשמה, ועם זה מהרסת היא את הטוב הכללי שבחיי ההוה, ועל ידי זה גם הטוב של העתיד. ומה שיש לו שורש בקדושה עליונה, חוזר להיות יורד במעמקי הכיעור והטומאה, כשבא שלא בזמנו.

תצה

המוסר שבמדות, והמעשים החקיים, האחרונים צורך הכלל הם, והראשונים צורך היחיד, שהוא בפנים ידועים התוכן של חיי הכלל. המעשים החקיים, כשנשקעים בהם בעומק גדול כל כך עד כדי שכחת מטרתם, מביאים הם לפעמים חלישות בהמרץ של המוסר המדותי, ומתוך כך באה מחאה מצד מחזיקי המוסר הכולל, שנראית כעין גערה על דקדוקי החקים. אבל לעולם הצד העליון שבמוסר הוא שיהיה הכלל כלל עומד מקושר יפה וחי, ולזה החקים צריכים ומוכרחים. על כן לעולם יעמד החק למעלה מהמוסר, והמוסר ישמש לו לעזר להדר בקיומו של החק, בנדיבות מוסרית.

תצו

ההתקשרות האלהית, העליונה והטהורה, אינה מנגדת כלל את העולם ואת החיים, לכל עמקי תוכניהם, אלא גם מכשרת אותם ומרחיבתם. אלמלא חטאו ישראל לא היו צריכים כלל לסגל להם איזה סגולות מן החוץ כדי להשלים את עצמם בכל ערכי החיים. אבל החטא גרם, שהמחשבה העליונה הועמה, ומה שנשאר הוא אור של תולדה, שאין לו אותו הבוהק העליון וההכללה הגמורה של העליוניות המוחלטת, של המחשבה האלהית, וממילא אין לו אותה סגולת ההרחבה, עד שבא הדבר, שההתיחדות עם התכונה של ההתקשרות האלהית, החסירה את הכשרון לשארי כשרונות, והוצרך הפיזור של הגלות לבוא כדי להשלים את החסרונות הללו, לספג את כל היתרונות של כל הגויים אל תוכם כדי להשלים את צביונם, והשלמת הצביון והזיכוך הארוך של הנפש הלאומית בכור הברזל של הגלות גרם לאפשר את החזרת האורה העליונה. זאת היא תכונת אורו של משיח, המיועדת לנו, בכל גדולתה. וגדולים יחידים בכל עת ובכל זמן מפלפלים הם בחכמה ומצפים לישועה, ומסתכלים הם באורו של משיח, ודעתם מתרחבת, עד שבעוצם ההתקשרות האלהית הם זוכים לדברים הרבה, והעולם כולו כדאי הוא להם. זאת היא נחלת העוסקים בתורה לשמה, ההולכים בדרכי רבי מאיר, שתורתו היתה אומרת כתנות אור, ואמר, הא משיחכון, כלומר הארתו של משיח, שתורתו יכולה ומוכרחת להתפשט על כל קהלות גויים וסדרי ממשלותם, ועל כל ארחות החיים והבלטות פרטיהם עם כל מילוי העז וההוד שבהם.

תצז

הטעם העתיק של המילה, המעטת תאות המין, הוא חובק כללים רחבים של המדע. קשר הברית, להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, של דעת אחדות ד', הקשור במילה, משולב הוא עמה קשר עצמי, מבשרו יחזה אדם אלוה. אם יש באדם כח לאחד את כל כחות נפשו וכל נטיותיו למטרה שכלית ומוסרית אחת, כבר רואה הוא את האחדות בעולמו הפנימי, והאחדות של העולם הכללי מתבררת אצלו יותר ויותר. וכשהוא מוצא שכחותיו פרודים הם, כשאינו יכול לצייר שלטון כללי על נטיותיו ותאותיו, אז מחליט הוא, שהעולם הגדול כמוהו מפורד הוא גם הוא, ושאין אחדות במציאות. התאוה המינית כוללת בעצמותה, ובסעיפי התאות החמריות הדמיוניות והרוחניות הכלולים בה, את החלק היסודי מכל הנטיות כולן, אם היא עומדת באדם במצב כזה, שהרוח האצילי שבו יוכל לעלות גם עליה להקיפה, לאחדה עם כל המון הכחות הגשמיים והרוחניים שבאדם למטרה אחת מוסרית עליונה, אז האחדות מתגלה בעצמותו, וגילוי האחדות האלהית מתחזה בו בבשרו. השיקוע של רוח האדם בתוך תאות המין עד לכדי צלילה גמורה, עד לכדי אוטם האידיאליות והמוסריות בחוגה, גרמה את תכונת הערלה, והמעמד הפתלוגי הזה הוא נושא עליו בגויה את האימוץ של נטיה זו בצורתה היוצאת מחוג האידיאליות והמסירה המוסרית המגמתית. מובן הדבר, שההשקפה הפסימית בעולם, שהיא נאותה לירידה מוסרית, היא נותנת כח דוחף להנתקתה של תאות המין מן האידיאליות, שכיון שהמציאות בכללה היא רעה רבה, איך יהיה אידיאל להרבות יצורים אומללים. ולפי זה לכל הנטיה כולה אין שורש באידיאל, רק התפרצות התאוה היא שעושה את דרכה. לא כן היא השקפת הטוב העולמי, ההשקפה האופטימית, של וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, היא נותנת מקום לאידיאליות להתפשט גם על הנטיה המינית. ואם ירד טבע הבשר ויצר לב האדם עד כדי התפתחותה של הערלה, הנה יסול לו האדם את דרכו האצילית בתיקון ברית קודש, על ידי המילה, ואז ימצא את כל כחותיו נטויים למטרה כללית אידיאלית קדושה, ומבשרו יחזה אלוה, ויקדש את קדוש ישראל, ד' אחד.

תצח

מתוך היחס הסוביקטיבי הננו מוצאים סתירות במערכות הרוחניות השונות, וכל שטה גדולה היא מחברתה, והפנים המאגדים שמתגלים בכל הופעה רוחנית ביחש לחברותיה, מעידים הם על חלוקה. אבל כשאנו מתנשאים לחזון אוביקטיבי, הננו מוצאים את הסיפוק של נטיית האחדות וחפץ השלום שבנו, והננו משערים שאין בעצמותם של דברים פרודים וחלוקים, ניגודים ודיסהרמוניות, ואלו ואלו דברי אלהים חיים, כי בדבר ד' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, וכל ההויה הגשמית והרוחנית לכל צדדיה בכללותה הלא דבר ד' היא. עבודת המחשבה היא עדי עד, להראות את אותם הדרכים שגם ההרגשה הסוביקטיבית שלנו, מבלי צאת מגדרה, תוכל להשיג את התוכן המאחד והמשלים את כל.

תצט

תורת ישראל מבארת, איך קיום העולם והמוסר האנושי הם תלויים זה בזה, וממילא מובן, ששכלול העולם בשכלול המוסר גם הוא קשור קשר של קיימא, זאת היא עיקר דעת אלהים הישראלית. חטא האדם קלקל בכללו את מוסרו עד שמלאה הארץ חמס, השחית את דרכו, הרע את יצר מחשבות לבו. העולם מתקומם עליו, יורד מבול ומוחה את היקום כולו. שורש האדם הנשאר מתחזק בישרו, היושר מתאמץ בקישורו עם אלהים, עומד ומעלה עולות לד'. העולם מתבסס, והברית נכרתת על קיומו. עוד כל ימי הארץ.

תק

רפיון ידים מן התורה, הוא בכל איש לפי מדרגתו. ואם שכלו מגיע למחשבה עליונה שכלית, ובמקומה הוא מסתפק באמונה הרגשית, ה"ז לגביה רפיון ידים, וצריך הוא לשוב ע"ז ולעלות לאותה הנקודה השכלית הראויה לו.