של"ה תולדות אדם בית ישראל

<< · של"ה · תולדות אדם · בית ישראל · >>

של"ה - תולדות אדם - בית ישראל

א

האדם הנה נשמתו מהתפשטות שם יהו"ה, ואף דמות גופו רשום ומסומן משם יהו"ה, ובזה יבואר ענין הצלם והדמות שנברא ונעשה האדם, ודבר זה צריך ביאור רחב, ואז יתלהב לב האדם להיות סור מרע ועשה טוב ולקדש עצמו, כי לתכלית זה נברא, ולתכלית זה היתה הבריאה, בשביל האדם. כמו שאנו אומרים בראש השנה זה היום תחלת מעשיך, ואמרינן במסכת ראש השנה (כז, א) דמצלינן כרבי אליעזר דסבירא ליה בתשרי נברא העולם, וקשה הלא סבירא ליה העולם נברא בכ"ה באלול, אלא רצה במאמרו תחלת מעשיך על בריאת אדם שהוא תכלית הבריאה, ונברא בראש השנה. וכן הפסוק אומר מה נורא מעשיך, וקשה מה נוראים מעשיך הוי ליה למימר, אלא כל המעשים הם כולם לתכלית אחד שהוא אדם. וכבר האריכו בזה חכמי האמת והכו על קדקדם של הפילוסופים הולכים חשכים ואין נוגה להם, ולקמן נאריך בענין הזה:

ב

והענין כמו שבא הרצון והחפץ הפשוט מאדון יחיד שורש השרשים אין סוף להאציל מאור נעלמו האצילות הקדוש המעיד על חיוב מציאותו המוחלט הנעלם, כן היה הרצון לברוא בריה אחת משוכללת וכלולה עשויה בצלם דמות לתבנית המשכן העליון המקודש שהוא האצילות הזה הנקרא אדם העליון כמו שנבאר לקמן. ועל הבריה זו נאמר נעשה אדם בצלמנו. וזה לשון ספר עבודת הקודש, ובבראשית רבה (ב"ר ח, ג) אמרו בזה הלשון, במי נמלך, רבי יהושע בשם רבי לוי אמר, במלאכת השמים והארץ נמלך, משל למלך שהיה לו שני סנקליטין ולא היה עושה דבר חוץ מדעתן. רבי שמואל בר נחמן אמר, במעשה כל יום ויום נמלך, משל למלך שהיה לו סנקתידרון ולא היה עושה דבר חוץ מדעתו. רבי אמי אמר, בלבו נמלך, משל למלך שבנה פלטין על ידי הדריכל, ראה אותו ולא ערבה לו, על מי יש לו להתרעם, לא על הדריכל, אתמהה, הוי ויתעצב אל לבו, עד כאן. ובפרקי רבי אליעזר (פי"א), מיד אמר הקדוש ברוך הוא לתורה נעשה אדם וגו', והכל לכוונה אחת עולה, רמזו לנו חכמי האמת, כי לא נמלך בדבר שהוא חוץ ממנו. כי האומר במלאכת השמים והארץ ירמוז לשני פועלים הידועים, והאומר במעשה כל יום ויום ירמוז לששת ימי בראשית העליונים. ואמרו במדרשו של רבי שמעון בן יוחאי ע"ה (ח"א ל, א) בתרי גוונין אתברי עלמא, בימינא ושמאלא, בשיתא יומין עלאין שיתא יומין אתעבידו לאנהרא כדאמר כי ששת ימים עשה ה' וגו'. והאומר בלבו, הכוונה בלב השמים היא הכלה הכלולה מל"ב נתיבות פליאות חכמה והיא התורה. וסוד הענין, כי האדם כלול מכולם עשוי לתבנית כלו כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא. והטעם הנעלם כדי שיעיד גם הוא על אחדות השם המיוחד ועל התפשטות מציאותו האצילות שהוא נכלל בו, נמצא האדם הנעשה בצלם דמות אות ומעיד ומפרסם האלהות, ולגלות זה ולהודיע נברא בצלם אלקים. ואמרו בפרק י"א מפרקי רבי אליעזר, עמד על רגליו והיה מתואר בדמות אלקים, ראו אותו הבריות ונתייראו, כסבורין שהוא בוראן וכו'. ולסוד זה נקראת צורת אדם דיוקן, וכל הצורות נקרא כן על שם צורת האדם, וכמו שאמרו בבבא קמא פרק הגוזל עצים (קד, ב), אין משלחין מעות בדיוקני, לפי שצורת האדם שניה לקונה שאין בכל צורות כמותה, וכענין שכתוב כי בצלם אלקים עשה את האדם, ו'דיו' כמו ד"ו פרצופין, 'קני' כמו קונה, כי הוא בדמות קונו, וישא שם זה להיות כלול מהכחות העליונות אשר הם נכללות בסוד השם הגדול. ובפרק חזקת הבתים אמרו (ב"ב נח, א), נסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקנא עצמה אל תסתכל, ובפרק ואלו מגלחין (מו"ק טו, ב עיי"ש וברש"י), דמות דיוקני נתתי בהן, אך בצלם תרגום בדיוקנא. ואז בהיותו כלול מן המעלות עשוי בתבנית המשכן יהיה בידו כח וסיפק ליחד ולתקן הכבוד כי היא היתה הכוונה כו', עד כאן לשונו. ואני אוסיף נופך משלי לבאר מדרש רבה הנ"ל ויתבאר ענין הנשמות מיהו"ה:

ג

וקודם דברי אתעורר בקושיא חזקה, מה זה שתמיד מוזכר בדברי רבותינו ז"ל חכמי האמת, שלושה מעלות בהנשמה באמרם נפש רוח ונשמה, וכן בזוהר (עי' ח"ג ע, ב), זכאין אינון צדיקייא דאתדבקין נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בהקב"ה, והלא הם חמשה מעלות, נפש רוח נשמה חיה יחידה. ואין לומר כי מדרגת נפש רוח ונשמה תמיד מתדבקים ואי אפשר לאדם לאחד בלתי אחרים, מה שאין כן בחינות חיה יחידה הם תוספות נשמה יתירה. זה אינו, דבהדיא מבואר בזוהר ויקרא (ג, כה, א) דאית מאן דזכה בנשמתא, ואית מאן דזכה באתעוררות דרוח, ואית מאן דלא זכה אלא בנפש, עכ"ל. ועיין בפרדס בשער הנשמה כי יש שאינם זוכים אפילו לנפש, ואין בהם רק נפש החיונית הטבעית שהיא מרכבה אל נפש אלקית, וכשיזכה יזכה אל נפש אלקי, ואם יזכה עוד ישפיעו עליו רוח, ואם יזכה עוד ישפיעו עליו נשמה, עיין שם. אם כן הדרא קושיא לדוכתיה:

ד

ועתה שמעו בני ותחי נפשכם, הנשמה מזיו זוהר כבודו אצולה מן המאורות העליונים כלולה, וכשם שפירשנו בסוד שם יהו"ה הם ארבע מערכות לארבע אותיות - חכמה בינה תפארת ומלכות, ומערכה החמישית הנעלמת בסוד כתר נרמזה בקוצה של 'י', כן נמצא במציאות הנשמה. וזה לשון הרמב"ן בפרשת בראשית, ויפח באפיו נשמת חיים, ירמוז לנו הכתוב בזה מעלת הנפש יסודה וסודה, כי הזכיר בה שם מלא, ואמר כי הוא נפח באפיו נשמת חיים, להודיע כי לא באה לו מן היסודות כאשר רמז בנפש התנועה, גם לא באה בהשתלשלות מן השכליים הנבדלים, אבל היא רוח השם הגדול מפיו דעת ותבונה, כי הנופח באפי אחר מנשמתו יתן בו, וזהו שנאמר, ונשמת שדי תבינם, כי הוא ביסוד הבינה דרך אמת ואמונה. והוא מאמרם בספרי (ריש ס' מטות), נדרים כנשבע בחיי המלך, שבועות כנשבע במלך עצמו, אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, חי ה' וחי נפשך. ובמדרש של רבי נחוניא בן הקנה (ס' הבהיר אות נז) אמר, מאי דכתיב וינפש, מלמד שיום השבת מקיים כל הנפשות, שנאמר וינפש. ומכאן תבין דברת שבועות אלקים והמשכיל יבין. עד כאן לשון דברי הרמב"ן שהם סתומים. מכל מקום הם מבוארים מתוך דברי הזוהר שהביא האלקי הפרדס בשער מהות והנהגה פרק כ"ב, מעצם היחוד של תפארת ומלכות שאנו קוראים סוד הזיווג נתהוו הנשמות. בזוהר שם פרשת ויקרא (ח"ג ז, א), ובת כהן דא נשמתא קדישא דאתקריא ברתא דמלכא, דהא אוקמוה נשמתא קדישא מזווגא דמלכא ומטרוניתא נפקת, כגון דהיך גופא דלתתא מדכר ונוקבא כך היא נשמתא לעיל, עד כאן לשונו. הרי הוא הורה כי הזיווג הוא לקבל הנשמות:

וכן נתבאר פרשת לך לך (ח"א פה, ב) זה לשונו, ופריו מתוק לחכי אילין נשמתהון דצדיקייא, דכולהו איבא דקוב"ה וקיימי עמיה לעילא. תא חזי, כל נשמתין דעלמא דאינון איבא דעובדוי דקב"ה, כולהו חד ברזא חד, וכד נחתי לעלמין כולהון מתפרשין בגוונין דכר ונוקבא, ואינון דכר ונוקבא מחוברין כחדא. תא חזי, תיאובתא דנוקבא לגבי דכורא עביד נפש, ותיאובתא דדכורא לגבי נוקבא עביד נפש, דתיאובתא דדכורא לגבי נוקבא ורעותא ואתדבקות דיליה בה אפיק נפש, וכליל ועביד תיאובתא דנוקבא, ונטיל לה ואתכלל תאובתא תתאה בתאובתא דלעילא ואתעבידו רעותא חדא בלא פרודא. וכדין נטיל כלא נוקבא ואתעברת מן דכורא, ותיאובתין דתרוויהו מתדבקין כחדא, ועל דא כלא כליל דא בדא. וכד נשמתין נפקין דכר ונוקבא כחדא נפקא, ולבתר כיון דנחתי מתפרשין דא לסטרא דא ודא לסיטרא דא, וקב"ה מזווג לון לבתר. ולא אתייהב ידיעה לאחרא בזווגא אלא לקוב"ה בלחודוי, דאיהו ידע זיווגא דלהון לחברא לון כדקא יאות. זכאה הוא בר נש דזכי בעובדוי ואזיל באורח קשוט, בגין דאתחבר נפש בנפש כמה דהוו מעיקרא, דהא אי זכי בעובדוי דא הוא בר נש שלים כדקא יאות, ובגין כך כתיב ופריו מתוק לחכי, דא הוא תקונא מבורך לאתברכא מיניה עלמין, בגין דכלא בעובדוי דבר נש תליין, אי זכי אי לא זכי. אמר רבי חזקיה, הכי שמענא דכתיב ממני פריך נמצא, דקב"ה אמר לה לכנסת ישראל ממני ודאי פריך נמצא, פרי נמצא לא כתיב, אלא פריך, ההוא תאובתא דנוקבא דעביד נפש ואתכליל בתוקפא דדכורא ואתכליל נפש בנפש אתעביד חד כליל דא בדא כדאמרן, לבתר אשתכחו תרוויהו בעלמא, ודא בחילא דדכורא אשתכח איבא דנוקבא. דבר אחר, בתאובתא דנוקבא אשתכח איבא דדכורא, דאי לאו תאובתא דנוקבא לגבי דכורא לא אתעבידו פירין לעלמין, הדא הוא דכתיב ממני פריך נמצא, עד כאן לשונו. ומתוך כלל המאמר מתבאר כי הנשמות הם מזיווג תפארת ומלכות, וכאשר נבאר בעלמא הבנתו נראה מתוכו כי נשמת הזכר ונשמת הנקיבה הם מיוחדים ותאומים בעיבור אחד, ואי אפשר לצייר נשמת הנקבה בלא זכר ונשמת הזכר בלא נקיבה, והטעם מפני שהם שני כחות שני ספירות מתייחדות, מכח הנקבה נמשכת נקיבה ומכח הזכר זכר, ומצאנו הנשמות בין זכר בין נקיבה מתהוות מיחוד תפארת ומלכות (עכ"ל הפרדס):

ה

והרב הפרדס הקשה (בשער מהות והנהגה פכ"ב) שמבואר בהרבה מאמרים בזוהר שהנשמה היא מבינה, וכן נתבאר בתיקונים (עי' תקון כא, מט, ב ותקון יח, לד, א) זה לשונו, נר ה' נשמת אדם, 'נר' - נ פש ר וח, ואינון אצילות דשכינתא ועמודא דאמצעיתא דכליל שית ספירין, נשמת אדם - אצילות דאימא עילאה, עד כאן לשונו, והאריך שם הפרדס. אמנם הענין בקצרה, הנשמה מבינה נשפעת בהעלם ובדקות אל תפארת ומלכות, אחר כך מתייחדים תפארת ומלכות ואז למציאות הנשמה הויה, עיין שם באורך. הכלל העולה, נפש מצד מלכות, רוח מצד תפארת, נשמה מצד בינה, ומתהווה מיחוד תפארת ומלכות. והוא שם מלא שכתב הרמב"ן, שנאמר, וייצר ה' אלקים את האדם, יהו"ה אלקים הוא תפארת ומלכות, אמר אחר כך ויפח באפיו נשמת חיים היא מבינה - נשמת שדי תבינם, ותפארת הכולל שש קצוות עם המלכות סוד שבועה מלשון שבעה. ומשם נמשכים לא תעשה ועשה, כי תפארת הנוטה לימין חסד סוד מצוות עשה, ומלכות נוטה לגבורה שהוא שמאל סוד לא תעשה. על כן הנשבע לבטל המצוה אינו כלום, כי מה אולמא השבועה שמקורה משבעה לבטל המצוה שגם מקורו משבעה, וכבר קבלה המצוה בהר סיני בשבועה. אמנם נדר מקומו בבינה, שהוא המגדל הפורח באויר של תפארת, כי תפארת נקרא, והוא למעלה מתפארת. נדר רמז 'נ' דר, שהם נ' שערי בינה. מפני כן נדר חל על המצוה, והנשבע נשבע במלך עצמו בהתייחדו עם המלכה והיו לאחד, והנודר בחיי המלך הוא יותר חשוב. אמנם אף אם הם

ו

והנני באתי לבאר סוף הפסוק (בראשית ב, ז) שאמר, ויהי האדם לנפש חיה. וקודם שאבאר זה הפסוק אקדים הקדמה קטנה, ויובן גם כן המדרש רבה הנזכר לעיל (באות ב) באורך ברוחב בעומק. והוא זה, הנה כבר הזכרתי הנשמות מתהוות מצד הזיווג תפארת ומלכות, דהיינו הנפש ממלכות והרוח מהתפארת, ואף הנשמה שהיא מבינה היא בדקות ובהעלם נשפעת לתפארת ומלכות במקומם, ועל ידי זיווג תפארת ומלכות נעשית הנשמה במציאות הויה. וצריך שתדע כי באמרנו זיווג תפארת עם מלכות, היינו כל ששה קצוות, שהם הזרועות והשוקיים וברית מעור שייכין להזיווג בסוד החיבוק, כמבואר בפרדס שער מהות והנהגה פרק כ"א עיין שם באורך. והרי ענין נפש רוח ונשמה מיחוד תפארת ומלכות בכללות הששה קצוות במקומם, דהיינו סוד הבנין. אמנם כבר זכרנו למעלה שהששה קצוות ומלכות שרשם הוא בבינה, אשר שם מקום השתילה, וקנו מציאות נגלה בקצת בשורש הזה, אך שם הם מתייחדים ביחד בסוד ד"ו פרצופין, שהוא סוד 'ה' שבבינה כמו שכתבנו למעלה בארוכה. ועוד צריך שתדע כי נשמת אדם וחוה נאצלה מתפארת ומלכות בסוד הזה של ד"ו פרצופין, דהיינו לא מתפארת ומלכות במקומן, כי אם בשרשם הזה, וכמו שד"ו פרצופין בבינה שורש ששה קצוות במקומם, כן נשמת אדם שורש כל הנשמות^{[הגה"ה] בינתיים לא נמצא}. כי מנשמת אדם מתפשט ששים רבוא נשמות בכל דור ודור, והיא נשמת משה רבינו ע"ה, שעליו אמרו רבותינו ז"ל (שהש"ר א, טו. ד, ב), אשה אחת ילדה ששים רבוא בכרס אחד, ועל זה בא רמז שש מאות אלף אשר אנכי בקרבו, כי עמו ממש היו וממנו יצאו. ומאחר שנשמת אדם שורש לכל הנשמות וממנה נתפשטו כל הנשמות, על כן כשנקנסה מיתה עליו נקנסה על כל הבאים ממנו, כי כולם בכוחו. ובמדרש רבה בפרשת כי תשא (שמו"ר מ, ג) זה לשונו, עד שאדם הראשון מוטל גולם הראה לו הקב"ה כל צדיק וצדיק שעתיד לעמוד ממנו, יש שהוא תולה באדם הראשון בראשו, ויש שהוא תלוי בשערו, ויש שהוא תלוי במצחו, ויש בעיניו, ויש בחוטמו, ויש בפיו, ויש באזנו, ויש במילתו זה מקום הנזם. ותדע לך, בשעה שהיה איוב מבקש להתוכח עם הקדוש ברוך הוא, אמר מי יתן ידעתי ואמצאהו אערכה לפניו משפט, והקדוש ברוך הוא משיבו אתה מבקש להתוכח עמי, איפה היית ביסדי ארץ. מהו איפה, אמר רבי שמעון בן לקיש, אמר לו הקדוש ברוך הוא, איוב, אמור לי האיפה שלך באיזה מקום היתה תלויה, בראשו או במצחו או באיזה אבר שלו, אם אתה יודע באיזה מקום היתה איפתך אתה מתוכח עמי, הוי איפה היית, עד כאן לשונו. ומתוך פירושו מתבאר כוונתנו בלי פקפוק, ואמר עד שאדם הראשון גולם, מפני שאחר שהציבו והעמידו הקדוש ב"ה בצביונו ובמעמדו נתפשטו הנטיעות הכלולות בגן עדן עד עמוד להם גופים להתלבש. ועל הנשמה זו הכוללת כל הנשמות אמרו רבותינו ז"ל (עי' תנחומא פקודי ג) שהיו הנשמות קודם שנברא העולם, הכוונה הבנין נקרא עולם המתחיל מחסד כמו שנאמר (תהלים פט, ג) עולם חסד יבנה. אבל נפש רוח ונשמה המתהוות מזיווג תפארת ומלכות במקומם, הם סוד נשמות חדשות המוכנות להתחדש הקדוש ברוך הוא עולמו לעתיד כמו שכתב הפרדס פרק כ"ג משער מהות והנהגה. הרי נתבאר שנשמת אדם וחוה, בסוד ד"ו בבינה, וזהו שאמר הכתוב (בראשית ב, ז), ויפח באפיו נשמת חיים, וזהו בבינה חיי המלך. ובזה ידוקדק תיבת באפיו, דקשה באפו הוי ליה למימר, אלא האדם היה בסוד ד"ו פרצופין, על כן אמר באפיו כי שני אף היו, וק"ל. ואז מבואר היטב הדק במדרש רבה הנ"ל (ב"ר ח, ג, א), רבי יהושע בשם ר' לוי אמר, במלאכת שמים וארץ נמלך, נודע שמים וארץ ביחוד הם תפארת ומלכות, רומז על נשמת אדם וחוה בסוד ד"ו בבינה. רבי שמואל בר נחמן אמר, במעשה כל יום ויום נמלך, הם תפארת ומלכות במקומם בסוד ששה קצוות הם כל נשמות מחודשות המתהוות מהם:

ז

יהיה איך שיהיה הנשמות מצד התפארת ומלכות, הם במקומם שהוא ששה קצוות, הן בשרשם דהיינו בבינה בסוד ד"ו שהיא שורש הבנין סוד 'ה' בינה. ונודע כי הששה קצוות הוא סיבת ועילת העולם הזה, ואמרו רבותינו ז"ל (מנחות כט, ב), עולם הזה נברא ב'ה', ואף שזו ה'ה' רומזת למלכות, והיא 'ה' זעירא בהבראם, מכל מקום זו ה'ה' אחרונה שמוציאה לפועל השפעות ששה קצוות היא מ'ה' ראשונה, רצונו לומר בבחינת בינה שהיא שורש הקצוות. אבל למעלה מזה, למעלה מבחינת שלושה קוין, שהוא שלושה 'י', דהיינו חכמה 'י', ובינה בבחינתה עליונה רגל 'י', וכתר קוצו של 'י', זהו סיבת עולם הבא הנברא ב'י'. לכך יש נשמה לנשמות, דהיינו שורש למעלה משורשי הבנין, אז תוספות נשמה יתירה מצד והחכמה תחיה בעליה, וזו המדריגה נקראת חיה. והיא המערכה רביעית לסוד הנשמה, דהיינו נפש רוח ונשמה - מלכות תפארת בינה, וחיה מצד החכמה. ועוד העלם על העלם בסוד הכתר נקראת יחידה, רק שאלו מדריגות חיה יחידה הם סוד נשמה יתירה לעולם הבא עין לא ראתה אלקים זולתך, והם מבחינת 'י'. ואלו המדריגות להזוכים נפש רוח ונשמה בעולם הזה הם מבחינת 'ה'. ואז מתורץ הקושיא למה על הרוב אין מוזכר רק נפש רוח ונשמה הלא יש עוד חיה יחידה, אלא חיה יחידה סוד נשמה יתירה בעולם הבא, ונפש רוח (נשמה) סוד עולם הזה. ואל תקשה ממה שתמצא במקובלים אחרונים בסוד חמשה אלו חמשה זמנים מחולקים, נפש בחול המועד ובעת מוסף ראש חודש, רוח ביום טוב, נשמה ביום כיפור, חיה בשבת, יחידה בעולם הבא. ונתנו סימן לזה חמשה תיבות - עולה הוא אישה ריח נחוח, ומדריגת ריח שבת, על כן מריחין במוצאי שבת. זהו ניצוץ דק מהם, ועל דרך שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות נז, ב), שבת אחד מששים בעולם הבא, אבל בעצם חיה יחידה לעולם הבא שהיא אות 'י' מהשם עם קוצה:

ח

והנה אמרו בתיקוני זוהר והובא בפרדס שער מהות והנהגה, כי אדם וחוה חכמה ובינה. כי אף שהיו בבחינת ד"ו פרצופין, מכל מקום מעלת אדם עדיפא, כדאיתא בפרק הרואה (ברכות סא, א) בענין ד"ו פרצופין, הי מינייהו סגי ברישא, אמר רב נחמן בר יצחק, מסתברא דגברא סגי ברישא כו'. והנה נשמת אדם היה מצד חכמה שהיא המדריגה הנקראת חיה, וזהו שאמר הכתוב ויהי האדם לנפש חיה, רומז לסוד 'חיה'. ואף שאמר מקודם הפסוק ויפח באפיו נשמת חיים, ופירשנו באפיו קאי אאדם וחוה, ונשמת חיים היא בינה. כבר פירשנו כי בינה בבחינתה העליונה היא גם כן 'י'. וגם כן חוה נתקרבה אליו בסוד כי היא אם כל חי, וראוי לקרות חיה, אך היא נקראת חוה כי היא נוטה לבינה בסוד שורש ו' קצוות, על כן נתהווה מן 'י' 'ו', דהיינו מן חיה חוה. מכל מקום פירש רש"י חוה כמו חיה, כמו שתאמר מן היה הוה, והבן. ובחינה זו של חיה ממנה נמשך בחינה חיי המלך שמשם נשמת חיים, ואמר הפסוק (בראשית ב, טו) ויהי האדם לנפש חיה, רוצה לומר היה בו המדריגות מן נפש עד חיה, וחיה בכלל, דהיינו נפש רוח ונשמה חיה:

ט

ובזה מתורץ קושיא אחת שהיה קשה לי מכמה שנים, במה שאמר הכתוב ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן, פירש רש"י לקחו בדברים נאים ופתהו לכנוס. וקשה והלא כל מגמתינו הוא לבא לגן עדן, ואשרי הזוכה, ואדם הראשון לא רצה לכנוס עד שפתהו הקדוש ברוך הוא. אלא הענין, יש גן עדן למטה ויש גן עדן למעלה, ולאלו יש שרשים למעלה למעלה, דהיינו הבנין אשר משרשו נשתלשל ונתהווה עולם הזה, ושם גן עדן שלמטה, ולמעלה מהבנין שם הוא שורש מגן עדן שלמעלה. על כן אדם הראשון שזכה עתה לבחינת חיה המשתלשל משרש גן עדן שלמעלה היה סבור לכנס לגן עדן שלמעלה, על כן הוצרך לפיתוי. ועל זה ירמוז הפסוק (בראשית ג, כב) ויאמר ה' אלקים אל האדם הן האדם היה כאחד ממנו, הרי הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים כו', הענין הנה בא למדרגת חיה ויהיה רוצה גם כן לעלות מעלה להשתמש ב'כתר' - 'יחידה', דהיינו מדריגת החמשים הנקראת יחידה, אמר הקב"ה אמנע ממנו כי אגרשנו. וסוד עץ חיים כבר כתבנו מדבר בתחתונים ומרמז בעליונים, עץ חיים הוא עץ 'יחידי' שממנו מציאות החכמה אשר תחיה, ומחכמה חיי המלך והבן. והנה רבי אליעזר הגדול בפרקיו (פרק יא), הקב"ה אמר לתורה נעשה אדם, ור' אמי במדרש הנ"ל שאמר בלבו נמלך, עולים בקנה אחד, ורומזים לבחינה זו של אדם מדריגת חיה מצד חכמה. כבר זכרנו למעלה כי תורה קדומה בסוד חכמה, ועל כן מתחלת ב'ב' ומסיימה ב'ל' סוד לב, בסוד ל"ב נתיבות חכמה, וכבר כתבו המקובלים מלכות נקרא כבוד ולב שמים, כבוד בגימטריא 'לב', ונקראת כשהיא כלולה משפע היורד מל"ב נתיבות חכמה. הרי ששניהם אמרו דבר אחד, והרצון כמדרגות נשמת אדם סוד חיה מחכמה הנתאצלת בסוד ד"ו כשהוא תפארת ומלכות למעלה, ויוצאה לפועל על ידי מלכות. הרי ארבע מערכות ארבע אותיות השם, נפש מן 'ה' אחרונה שבשם, רוח מן 'ו' שבשם, נשמה מן 'ה' ראשונה שבשם, חיה מן 'י' שבשם, יחידה מן הקוצה של 'י' בסוד הכתר:

י

נחזור לענינינו, כמו ששם יהו"ה באצילות ארבע מערכות וקוצו, כן לענין נשמות. וכמו שבפרטית כולל עשר ספירות כן הנשמה, כדאיתא ברעיא מהימנא (ח"ג רעז, ב) מארי סתרי תורה מארי מדות אינון ירתון נשמתין מסטרא דמלבושא קדישא דאיהי כלולא מעשר ספירין, דכל מאן דירית לה וזכי לה לעשר ספירין בלא פרודא וכו', המאמר מובא באורך בפרדס פרק ה' בשער ראשון, ושם מפורש היטב. ובמדרש רות מזוהר (עח, ג), קוב"ה ברא באיניש יהו"ה דהוא שמיה קדישא דיליה [היו"ד] נשמתא לנשמתא, ודא נקראת אדם, ומתפשטין נהוריה בתשעה נהורין, והוא תלוי מן 'י' ואתפשיט לכמה נהורין והוא חד 'י' 'ה' בלא פירודא, ועל דא ויברא אלקים את האדם בצלמו וכו'. 'ו' נקרא רוח ואתקרי בן י"ה, 'ה' אתקרי נפשא דאתקרי בת, ועל דא אב ואם ובן ובת, ורזא דמלה יו"ד ה"א וא"ו ה"א אתקרי 'אדם', ומתפשט נהוריה דיליה לחמשה וארבעין נהורין, ודא הוא חשבון אדם מ"ה, יו"ד ה"א וא"ו ה"א - מ"ה, י"ה ו"ה זכר ונקבה ברא ויקרא את שמם אדם. ובתר כן יצר הגוף, שנאמר וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה. מה אית בין אדם לאדם, הרי יהו"ה נקרא אדם וגופא נקרא אדם, מאי בין האי להאי. אלא באתר דאקרי ויברא אלהים את האדם בצלמו הוא יהו"ה, ובאתר דלא אתקרי בצלמו הוא הגוף. ועל פי שכתבתי מבואר המאמר הזה:

יא

והנה אדם עולה במספר קטן תשע, כי אדם לא בא בסוד יחידה מצד כתר המעלה העליונה עשירית. וזהו ואדם אחד מאלף לא מצאתי (קהלת ז, כח), אל תקרי אלף, בסגול אלא אלף שהיה חסר. מכל מקום אדם חותם אמת, כי גם אמת עולה תשעה במספר קטן, והאדם נעשה בחותם כמו שפירש רש"י בפסוק ויברא אלקים את האדם בצלמו, וכן ויפ ח באפי ו נשמ ת חיי ם סופי תיבות 'חותם'. ובסוף מעשה בראשית תמצא חותם אדם וחותם אמת, אדם וירא אלקים את אדם והנה טוב מאד, 'מאד' אותיות 'אדם' כלל הבריאה, אשר בר א אלקי ם לעשו ת סופי תיבות 'אמת', ועל זה נאמר (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב שהוא מרכבה לתפארת אב השתלשלות הנשמות עם מלכות - אשתו כגופו, ועל זה רמז הפסוק (דברים לב, ט) כי חלק יהו"ה עמו יעקב חבל נחלתו, אל תקרי עמו ב'פתח' אלא עמו ב'חיריק', כי התורה אינה נקודה בשביל שתהא נדרשת לכמה פנים, והם עמו ממש עם שם יהו"ה וחבל השתלשלות על ידי יעקב כנ"ל:

יב

הרי קישור אדם מצד נשמתו ביהו"ה כמו שתורה מקושר ביהו"ה, וזהו סוד נעשה אדם בצלמנו מרומז בתיבת צלם. הנה המקובלים קוראים השתלשלות האצילות בשם אילן, ואילן זה של הקב"ה הוא עץ חיים האמיתיות נשמת כל חי, ובתיבת עץ מרומז שם יהו"ה בגלגול חציו על חציו. כיצד, י"ה, 'י' פעמים 'ה', 'ה' פעמים 'י' עולה מאה, אחר כך ו"ה, 'ו' פעמים 'ה', 'ה' פעמים 'ו' עולה ששים, הרי מנין 'עץ'. ועל זה בא הרמז בפסוק היש בה עץ אם אין, רצונו לומר יתבוננו אם בה השגחת השם יתברך והיא ארץ אשר יהו"ה דורש אותה או אין, וכאילו היה אומר היש יהו"ה בקרבה אם אין. ואמר כלב סר צלם ויהו"ה אתנו, 'צלם' בגימטריא עץ, כי אנחנו יושבים בסתר שלו, זהו ויהו"ה אתנו. והנה התורה נקראת גם כן 'עץ', כמו שנאמר (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, וחביב אדם שנברא בצלם העולה גם כן כמנין הזה, הרי הם מקושרים בשם יהו"ה, ועל זה אמר הכתוב נעשה אדם בצלמנו:

יג

ומה שכתב בדמותנו, זה ירמוז על דמות הגוף של אדם, הגם כי שם עצם של אדם הוא דוקא אפנימיותו דהיינו הנשמה, והגוף נקרא בשר אדם, כדאיתא בזוהר (ז"ח רות צו, א), גופא דאינש איקרי לבושא דאדם. וכן אף בכחות הטומאה, בשר חזיר, לבוש שלהם נקראת בשר וצורתו הבא מרוח הטומאה נקראת חזיר. וכן אמר הפסוק בהתלבשות הנשמה באיברי הגוף, עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני (איוב י, יא), ואם העור והבשר הוא מלבוש לאדם, על כרחינו הרוח הפנימי הוא הנקרא האדם ולא העור והבשר. בספר הזוהר (ח"א כ, ב), כל ציורא דאתכליל באתפשטותא דא אתקרי אדם, דכתיב אדם אתם, אתם אדם, ושאר עמים לא אינון אדם, רוחא דסטר קדושא אתקרי אדם, גופא דיליה לבושא דאדם, על דא עור ובשר תלבישני, בשרא לבושא דאדם איהו, ובכל אתר כתיב בשר אדם, אדם בגו, בשרא לבושא דאדם. הנה לך בביאור כי שם אדם נופל על הצורה לא על החומר, ועל כן אין אומות העולם קרוין אדם, כי נשמתם מרוח הטומאה. אמנם ישראל נשמתם מרוח קדשו, שנאמר (הושע יד, ט) ממני פריך נמצא, ופריו מתוק לחכי, שהרמז בו לאילן הנקרא כל שמשם פורחים הנשמות הנקראות אדם, והם בצלם אלקים. ואמרו רבותינו ז"ל תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים, מופרשות הן נפשות ישראל מנפשות האומות, שאין נפשות הצדיקים מתערבות בנפשות הרשעים, מכל מקום יש שייכות מה לדמות הגוף להיותה נרתק להנשמה, וכהא דתנן (שבת קטו, א), מצילין תיק הספר עם הספר:

יד

ואתם בניי יצ"ו שום תשימו לנגד עיניכם במה שאראה לכם ענין האדם מהו בפנימיותו ומה הוא רומז בדמותו, ואז מי הוא זה שלא יתעורר לקדש את עצמו בדבור במחשבה ובמעשה. הנה בענין גוף אדם הראשון בזוהר (א, לד, ב), רבי שמעון קם ואמר, מסתכל הוינא, דכד בעא קב"ה למברי אדם, אזדעזעו עילאין ותתאין, ויומא שתיתאה הוה, סליק בדרגוי עד דסלקא רעותא עילאה ונהיר שירותא דכל נהורין. ופתח תרעא דמזרח דהא מתמן נהורא נפיק, ודרום אחמי תוקפיה דנהורא דיריד מרישא ואתתקף במזרח, מזרח אתקיף לצפון, וצפון מתער ואתפשט וקרי בחיל סגיא למערב למקרב ולאתפשטא בהדיא, כדין מערב סלקא בצפון ואתקשר ביה, לבתר דרום אתיא ואחיד במערב, וסחרין לה צפון ודרום רזא דגדרי גנתא. כדין מזרח קריב למערב, ומערב שריא בחדווא, ובעא מכלהו ואמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו דיהוי כגוונא דא בארבע סטרין ועילא ותתא, ומזרח אתדביק במערב ואפיק ליה, ועל דא תנינן אדם תתאה מאתר דבית מקדשא נפק. והמשכיל אשר נחה עליו הרוח יתבונן בסוד המופלא הזה ויעמוד על סוד נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, ואין ראוי לבאר יותר בזה:

טו

ואמנם כמו שההויה האמיתית שבו היתה מארבעה קצוות העליונים, כן נרתק זאת ההויה מארבעה קצוות התחתונים, והוא שאמרו בפרק י"א מפרקי רבי אליעזר הגדול, התחיל לקבץ את עפרו של אדם הראשון מארבע פנות הארץ, אדום שחור לבן ירוק, ע"כ. והכל זה לעומת זה, ומה שאמר כאן אדם תתאה מאתר בית מקדשא נפק, כנגד מה שאמרו בבראשית רבה (יד, ח) מן האדמה, רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן אמר, ממקום כפרתו נברא, היך מה דאת אמר מזבח אדמה תעשה לי, אמר הקב"ה, הרי אני בורא אותו ממקום כפרתו והלואי יעמוד. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (עי' שם לד, ב וקל, ב) אמר רבי שמעון, הא דאמר רבי חזקיה דכד ברא הקב"ה לאדם מעפרא דמקדשא דלתתאי אתברי, ומעפרא דמקדשא דלעיל אתיהיב ביה נשמתא, כמא דכד אתברי מעפרא דלתתא אתחברו ביה תלת סיטרין יסודי עלמא, הכי נמי כד אתברי מעפרא דלעילא אתחברו ביה תלת סטרין עילאין ואשתלם אדם. הרי הגוף מקדש שלמטה והנשמה מקדש שלמעלה, והמקדש שלמטה מכוון נגד שלמעלה, דהיינו שהאדם התחתון הנקרא עולם קטן הוא לתבנית האדם הגדול שם סוד האצילות:

טז

גם בדמות הגוף, כי כמו שחכמה בינה ודעת שלוש ראשונות חשובות כאחת, כן ראש של אדם כולל המוח והגולגולת והלשון המכוונים נגד שלוש אלו. הגדולה והגבורה משל לזרועות. ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ע"ה אמרו בזה הלשון, שבעה צורות קדושות יש לו להקדוש ברוך הוא וכולן כנגדן באדם, שנאמר כי בצלם אלקים עשה את האדם זכר ונקבה ברא אותם, ואלו הן, שוק ימין ושמאל יד ימין ושמאל גוף בבריתו וראש, הרי שש ואת אמרת שבע, הוי באשתו דכתיב והיו לבשר אחד, עד כאן:

יז

עוד רמוז בשם יהו"ה בשיעור קומת אדם מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. כיצד, הראש דמות 'י', שטח הגוף דמות 'ו', עשר אצבעות הידים חמש נגד חמש נגד שתי ההי"ן, וכן עשר אצבעות הרגלים חמש נגד חמש נגד שתי ההי"ן, משך ברית המעור דמות 'ו', העטרה דמות 'י'. והנה הפרדס בריש ספרו כתב, דאצבעות הרגלים הם כדמות צל לאצבעות ידים, ורומז לעולם הבריאה שהוא צל לעולם האצילות. והנה באתי להבינכם את דבריו, כי אין כוונתו על בריאה במקומה, אלא על מקורות הבריאה המתנוצצים במלכות, והם עדיין במציאות אצילות, ומהם ישוב הצל אחורנית עשר מעלות, אמנם המקורות הם באצילות, על כן ניחא שהם בתיקון אדם הנעשה בצלם כנ"ל:

יח

עוד תמצא בדמות הפרצוף שתי עינים^{[הגה"ה] בינתיים לא נמצא} וחוטם, הוא בדמות שתי 'י' 'ו', נגד שם הוי"ה העולה כ"ו. והמעלה גדולה באדם כשהוא שח עינים אז נשארו בחבור אחד, אבל כשהוא גבה עינים אז עינים מסתלקות מהחוטם, ואז אין יהו"ה יושב על כסא רחמים, רק נשאר החוטם ואז חרון אף בעולם, וכשהוא שח עינים אז מדת רחמים יהו"ה. ותחת החוטם הם הנחירים, הם כדמות 'ש', וכן יהו"ה בא"ת ב"ש עולה מצפ"ץ בגימטריא 'ש':

יט

עוד תמצא רמז יהו"ה בעשר אצבעות הידים שהם מספר עשר ספירות. כיצד, הנה בכל אצבע שלושה פרקים לבד מאצבע אגודל שבו שני פרקים. ואשר יצר את האדם בחכמה יצרו כן בכוונה נפלאה, יד ימין תרמוז לאותיות י"ה, ויד שמאל תרמוז לאותיות ו"ה. קח אותיות י"ה במילוי כזה, 'יוד' 'הא' הרי הם חמש אותיות, והם חמש אצבעות היד. וקח אלו האותיות ותמלאם שנית כזה, 'יוד' 'ואו' 'דלת' 'הא' 'אלף', הרי בארבע אותיות בכל אות שלושה פרקים, ובאות 'ה' לא יש רק שני פרקים, כן בארבע אצבעות בכל אצבע שלושה פרקים, ובאצבע אגודל שני פרקים. ועל כן נקרא יד על שם י"ד פרקים. ויד שמאל נגד אותיות ו"ה, במילוי 'ואו' 'הא' הם חמשה, ואחר כך תמלאם כזה, 'ואו' 'אלף' 'ואו' 'הא' 'אלף', תמצא בארבע אותיות שלוש שלוש ובאות אחת שתים, וכן חמש אצבעות וי"ד פרקים והוא יד שמאל. וזהו ענין וילכו בלא 'כח' לפני רודף, כי אלו שתי י"ד הוא הכ"ח, וכשישראל צדיקים מוסיפים כח בגבורה של מעלה. גם תמצא ביד רמז 'שדי'. כיצד, קח אמה קמיצה זרת תפשיטם כמו 'ש', ואחר כך תכוף אצבע כמו 'ד', אחר כך תכוף האגודל שהוא יותר קטן ואז כדמות 'י', וזהו שהראה הקדוש ברוך הוא לאברהם באל שדי, ולא ביד חזקה ממש שהוא ציור יהו"ה:

כ

גם שם 'שדי' רמוז בתמונת הגוף. כזה, ראשו של אדם ושתי זרועותיו זקופות למעלה נראה כדמות 'ש', וכשזרוע שמאל פשוט והימיני נח נראה כדמות 'ד', ועטרה מהמילה כדמות 'י', ואומות שאינם נימולים הם מצוינים שד בר מינן. וכשאדם נימול ושומר בריתו הקדושה נדבק ביהו"ה, ואז צורת ברית הוא 'ו', ותרין אשכים בצורת שני יודי"ן, עולה כ"ו, ועל זה בא הרמז 'מי' 'יעלה' 'לנו' 'השמימה', ראשי תיבות מילה, וסופי תיבות יהו"ה. עוד עיין בפרדס שער הנשמה נפלאות מתמונת הגוף, ותמצא כי הגוף מצד תנועתו ראוי הוא להיות משכן לנשמה:

כא

והנה מדריגת נפש רוח ונשמה משנכנס בגוף - מוח לב כבד, אשר סימנם 'מלך'. חלק הנפש היא בכבד, שהוא הכח החיוני כח הטבעי שבו כח הזן וכח המושך ההזנה לכל האברים, וכח המחזיק המאכל שיעור הראוי לו, וכח המגדל וכח המוליד בדומה, וכח המרגיש שהוא השמיעה והראות והטעם והריח והמישוש, כל אלו כחות בנפש הטבעי. חלק הרוח הוא בלב, שהוא הרצון והוא המנהיג כל כחותיו לפי רצונו, כמלך המנהג את עמו לפי רצונו, וכמלך המפרנס את שריו ומשרתיו ועבדיו לתת לכל אחד פרנסתו ומזונו לחם חקו כראוי לכל אחד לפי מדריגתו, כמו כן הרוח חיים שבלב מפרנס לכל הכחות וזן ומכלכל לכל האיברים לכל אחד ואחד כפי הראוי לו. חלק הנשמה היא במוח, והיא המחשבה השכליית המולכת בכלן. ולהבינך זה, הנה תדע כי קודם שירצה הרצון שבלב לעשות איזה דבר שירצה לעשותו, עולה במחשבה שבמוח שמחשב מה לעשות, ואחר שהסכים במחשבה שבמוח מה לעשות אז יתלבש המחשבה שבמוח ברצון שבלב, וגומר מחשבתו על ידי רצון הלב שהוא הרוח. ומפני זה הטעם נקרא זה הכח שבלב רוח, כי רוח פירושו רצון, כענין אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו. והרוח שבלב מתלבש בכחותיו שמתפשטים מנפש שבכבד ועושה על ידם, וגומר הפעולה שהיתה במחשבת המוח כפי רצונו שהסכים המוח במחשבתו. נמצא שכולם מתאחדים באחדות גמור, הנפש מקבל מרוח שהוא בלב שהוא הרצון, והרצון אינו עושה אלא כפי הסכמת המחשבה שבמוח, וכפי ההסכמה שבמוח הם פועלים:

כב

ולהראותכם קדושת הגוף אעתיק הכתוב בספר עבודת הקודש פי"ח מחלק היחוד וזה לשונו, ראיתי בענין זאת היצירה בפרט דברים נוראים באוצרות המעמיקים בחכמה, אביאם פה להועיל בהם אל המשוטטים לבקש את דבר ה'. הנה ממ"ש התבאר היות האדם בצלם אלקים, ומי שהוא מבפנים והשלימות זכה בו, וכן מי שהוא מהחיצונים, כי לכל אחד נותנים לו מדור לפי כבודו, כאשר גזרה חכמת האדון היחיד להשפיע ולקשר הצורות כל אחת במדור הראוי לה על ידי סנדלפון, שסוד שמו חומר וצורה, שלפי החומר נותן הצורה כאשר גזרה החכמה העליונה, ויש נפש שנאצלה מפנימיות הספירות ויש מהחיצונות ויש מהכנפים, ויש שעיקרו מהטוב ויש מהרע. והנה עם הקדש הנבחרים לסגולתו של הקדוש ברוך הוא נפשם מצד הקדושה והטהרה, עם שיש בהם עצמם חילוק, כי אין נפש הצדיק כנפש הרשע, וגם בין אלה חלוק בנפשותם כפי מדריגות, אבל נפשות הגויים מצד הטומאה והם טמאים. וראיתי בספר היחוד לבעל התמונה בזה ענין נפלא, אמר שם בזה הלשון, וצורות ישראל היה ראוי להיות משונות ומובדלות ממין האדם, כאשר הכחות ונפשם, אבל חק השמיטה וקושיה להיות הכחות מתערבות ומגולגלות ומתגלגלות בגופות בגופים רבים משונים, וכולם ישובו למקומם על ידי הקרבנות הנקרבות על המזבח לרצון מהבהמות, עד כאן דבריו. פירוש, לכן היה צריך שצורות של ישראל שתהיה משונה משאר הבריות, כמו שנפשם וכחם הם משונות ומובדלות מהם, כך היה ראוי שיהיו הגופים. אבל סדר השמיטה וקושיא אין נותן הדרך הזה, בעבור כי הכחות והנשמות בעונות הגופים מתערבים ומתגלגלים זה בזה, רצונו לומר שנפשם של ישראל מתערבים בגופים הגויים. ואותן המתערבות בגופי הבהמות נפדו על ידי הקרבן הנקרב לרצון מן הבהמה, אבל גופי הגויים אינו יכול שיפדה הנפש ממנו עד שיתגייר. עד כאן זה הענין הנעלם. אבל קושיה זו הקדוש קנה זללה"ה תרצה באופן אחר לבנו הקדוש נחום זלה"ה, ועיין בספר הפליאה שלו ושם תמצא:

כג

ואשוב אל ענין היצירה אשר הייתי בו, ואומר, כי ספירת מלכות כוללת כל הצורות, ובה סדרים פנימיים מהפנימיים וחיצונים מהחיצונים, כאשר גזרה חכמה העליונה ונותנת הצורות על ידי סנדלפון, ונשמרו שרשים העליונים ליתן לכל גויה וגויה הרוחנית המתחברת עם הגוף הגס הצורה הראויה לה. וסוד הענין, כי הנה השם המיוחד כולל עשר ספירות שהם עשר שמות הקדש, והם כלים לידיעות הנבדלים שאינם נתפסות במחשבה שהם סוד השם הנעלם, ואלה נשמה לאלה. ולכל שם ושם מאלה יש כנויים, והכנפים נאחזים בכינויים, והשרים בכנפים, וכל השרים יש להם מרכבות וחיילות. נמצא שהכל תלוי ועומד בשם המיוחד, והוא שמנהג עולמו בחסד סוד שם המפורש שבו מתלבש השם המיוחד וחקוק על המטה שהוא מטה כלפי חסד, בסוד היכלות המלכות שהם כמו גויה רוחנית לקבל הידיעות הפנימיות שהם כמו צורות להם, והקליפות נרתק להם והם כמו צורה להם. ולפיכך נעשה אדם בצלמנו וגו', שהם אחיזת חומרו וחילוק איבריו הם בשם המפורש החקוק על המטה, סוד מטה כלפי חסד. וגם צורתו כלולה בשלוש מדריגות זו לפנים מזו, נפש רוח ונשמה, והם בקשר אחד אמיץ, וזו כסא לזו. ושואבות משרשם, הנפש מהכלה בסוד נפשי אויתיך בלילה, והרוח מהחתן בסוד אף רוחי בקרבי אשחרך, והנשמה מהחופה סוד כל הנשמה תהלל יה:

כד

ואלו הצורות גם כן יש להם גויה רוחניית הנזכרת למעלה, והיא מחברתה בין הצורה והגוף, שהוא לתבנית הקליפה הנזכרת במאמר המאור הקדוש רבי שמעון בן יוחאי עליו השלום (ח"ג קד, ב), אשכחנא בספרא דשלמה מלכא, בשעתא דזווגא אשתכח לתתא שדר הקב"ה חד דיוקנא דפרצופא דבר נש רשימא חקיקא בצולמא, ואלמלא אתיהיב רשות לעינא למחזי חמא בר נש על רישיה חד צולמא רשימא דפרצופא דבר נש, ובההוא צולמא איתברי בר נש, ועד דקיימא ההוא צולמא דשדר ליה מריה על רישיה ואשתכח תמן לא אתברי בר נש, הדא הוא דכתיב, ויברא אלקים את האדם בצלמו וגו'. ההוא צלם אזדמן לקבליה עד דנפיק לעלמא, כד נפיק בההוא צלם אתרבי, בההוא צלם אזיל, הדא הוא דכתיב, אך בצלם יתהלך איש וגו', והאי צלם איהו מלעילא. בשעתא דאינון רוחין נפקין מאתרייהו, כל רוחא ורוחא אתקין קמיה מלכא קדישא בתיקוני יקר, בפרצופא דקאים בהאי עלמא, ובההוא דיוקנא יקר נפיק להאי עלמא, ודא הוא צלם, עד כאן. והגויה הזאת היא המתקיימת לגוף הגס, לפי שיש לה שיתוף עם הגוף וגם עם הצורה, כי לא היה אפשר שיתחברו שני הפכים כי אם על ידי אמצעי שהיא הגויה הרוחניית. ונתחברה אל הגוף הגס הזה שנבנה מעפר בית המקדש שהוא בירושלים, ששם אחד מפתחי גיהנם (עירובין יט, א). ובבראשית רבה (יד, ט) אמרו, מן האדמה, רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן אמר, ממקום כפרתו נברא, היך מה דאת אמר מזבח אדמה תעשה לי, אמר הקב"ה, הריני בורא אותו ממקום כפרתו והלואי יעמוד, עד כאן. ויש בו רמ"ח אברים שהם כלים לרמ"ח כחות ושריגי הנפש, שהם לתבנית שם המפורש בהצטרפות ל"ב נתיבות פליאת חכמה שבהם יצאו כל הנמצאים לפועל. כי שם המפורש הוא ע"ב שמות, והוא נבנה מויסע ויבא ויט, והע"ב שמות הם משולשים, שהם כוללים ימין ושמאל ואמצע, ונפרדים הם רי"ו אותיות, והאותיות האלה רמזים לחכמה הפנימיות הנכללות בסוד השם יתברך הנעלם שבו היה כל הווה. וכאשר יצטרפו ל"ב נתיבות פליאות חכמה עם רי"ו אותיות שם המפורש, דתוקפא דדרום במזרח ומאבא נפיק ברא, הרי הם רמ"ח. וכאשר עלה במחשבה הטהורה לברא את האדם בראו וכננו ברמ"ח אברים שהם כסאות לרמ"ח כחות הנפש שמשתרגים ממנה, עד כאן לשון ספר עבודת הקודש:

כה

עוד יש לי לומר בענין הגויה הרוחניית המתמצעית בין הנפש לגוף, שכביכול דימה צורה ליוצרה. כי כבר חכמי האמת אמרו בדבריהם דרך משל ודמיון 'אין סוף' הוא נשמה לנשמות, דהיינו שאנו מכנים להאצילות שהם נשמות של כל הנבראים, ואין סוף הוא נשמה לנשמות ההם, כי הנשמות ההם הם בערכו בערך גוף לנשמה. כי האצילות נקרא אדם הגדול, כמו שנאמר ועל הכסא דמות אדם כאשר נבאר הענין באר היטב לקמן, ובצלם ובדמות נעשה אדם הנקרא אדם קטן, כאין סוף באצילות כן המבדיל הנשמה בגוף. וכמו שבארנו למעלה בחינה נעלמת בין עצם אין סוף לאחדות האצילות, דהיינו התפשטות העצם המכונה יהו"ה כולו 'קמץ' בכתר, יהו"ה כולו 'פתח' בחכמה, וכן כולם. וזה נקרא עצמות המתפשטת, וזה ההתפשטות הוא התאחדות וקשור השלהבת בגחלת, כן האדם הגויה הרוחניית היא התקשרות הנפש והגוף:

כו

גם אעתיק דברי הרב מהר"ר מתתיהו דלוקרט (מהקדמתו לשערי אורה) בענין התאחדות אצילות באין סוף והתקשרות נשמה בגוף, וזה לשונו, ראשית כל דבר האל יתברך הוא ראשון לכל וקדמון לכל ונשגב על כל, והוא נקרא עילת כל העילות. וקודם שנברא העולם היו כל הדברים כמוסים ונסתרים אתו לא נודע מה שהיה בכחו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פדר"א ג), קודם שנברא העולם לא היה אלא הוא ושמו בלבד, כי יחסו העשר ספירות כולם בשם העצם כמו שיתבאר עוד. ואמר שלא היה נודע אלא הוא ושמו בפשיטתו ולא בהוראתו, כי היו המדות כולם כמוסות וגנוזות באין סוף באחדותו הפשוט, עד שעלה במחשבתו לברוא עולם בברואים יכירו וידעו דרכיו ופעולותיו, ונתגלה לכל אחד ואחד כפי עצם כחו להשיג ולראות פרסום אמתתו. וזה גילה על ידי הספירות שהם עצם כבודו ומדותיו אשר בהם פעל ועשה, כי הכרת השם יתברך על ידי מדותיו כדרך שהנשמה על דרך משל נראית וניכרת אמתתה על ידי כחותיה ופעולותיה באברי גופה. ואל תחשוב כי זה היה התחדשות בו ושינוי רצון אצלו ועניינים חלוקים, כי אלו הספירות הם כחותיו נמצאו בו בפועל תמיד, רק שהיו כמוסים ומיוחדים עמו לאחד. והם הם תוארי פעולותיו ומדותיו אשר נתגלו אחר כך, ולא היו התחדשות בריאה, כי אם התגלות אמתת הדבר הנעלם שנתגלה לנבראים על ידי מדריגות מדריגות, כי על ידי פעולות כי היתה גלויו יתברך על ידי פעולותיו, ויחסום בתוארים אמצעיים אלו, ונספרים במספר עשר אף כי כולם אחד ומכחו המיוחד יבאו ואליו ישובו. ויש להתבונן כמו זה מפעולות האדם איך יצאו ממקור הנשמה אשר תמשלנו באמצעיות איברי הגוף. ולפי האמת אין אמצעי להריק מקום התגלות כוחותיה, ותחילת התפשטות כח הנשמה הוא במחשבה, ומכח המחשבה תשוב להיות חכמה ומשכלת, ואחר מבינה הנאות מבלי נאות, והדברים האלה מיוחסים אל המוח ונקראים נשמה ביחוד. עוד יצא מהלב כח המרגיש ומתנועע כל האיברים לפעולתם ברוח חיים, ואחד מעורר לטוב ולרע ולממוצע, פעמים יעורר לחנן ולחסד איש חסד, ופעמים כאשר יראה מעשה רע הנה יעורר לנקום ויעלה עשן באפו להתנקם באכזריות, וכאשר יראה מעשה טוב ימשוך רצון ונחת רוח מן המוח דרך חוט השדרה לרחם ולהטיב במשפט וצדקה, ונקראים כחות האלה ביחד רוח. עוד יצא מן הכבד כח הזן והמגדל וכח המתאווה ונקרא הכח הזה נפש, והוא נוטה אל הדברים הגשמיים ומקיים הגוף מדת זמנו האפשרי. עוד נתבונן בכח הקושר כל הדברים האלה ומנהיג אותם כראוי והוא המזג והטבע אשר בכל איש ואיש לפי הרכבתו, וידוע הוא שאין כל הפעולות האלה כי אם מכח הנשמה דבקים בה, והם הם כחותיה הנשפעים ומתגלים ממנה. ואף כי נקרא לזה רוח ולזה נפש, הנה הוא בבחינת התקרבות אל הגשמיות, אבל היא הנשמה לעולם בלתי מתחלקת ונפרדת רק עצם אחד ונעלם ובלתי ידוע מהותה אצלינו, רק נאמר שהיא רוחני על כל הפעולות האלה, כי טבע המקור ראוי שימצא בנחצב ממנו וכן בהיפך, ויתגלו הפעולות על ידי אמצעים הנזכרים. כן נוכל לצייר על דרך משל האצילות או התפשטות או זוהר או ניצוץ תקראיהו כמו שתרצה, שנתגלה לברואיו מאמיתות מהותו, והוא מכח האלהות מיוחס ומתואר באמצעיות אלו שיצאו לפועל במדריגת מאצילות לאצילות בבחינת הברואים, אף כי היה כולו בבלתי זמן ובלתי חלוקה. ועל כן קיימו וקבלו המקובלים וסדרו לנו סדר האצילות, וקראוהו ספירות על שם הזכות והבהירות מלשון לבנת הספיר, וכמו שהדבר הספיריי יתראו בו הצורות כך הספירות הם דפוס וצורת כל הנמצאים, והם בלתי תוספות בהם כמו שהתראות הדברים בדבר הספיריי הוא מבלתי תוספות בו. והחכם ר' עזריאל אמר כי הספירות הם כח שוה לכל דבר ותמורתו בהתראות הדברים ההפכיים בדבר הספיריי בשוה, וכן ההויות הנעלמות בעמקי האין מתגלים בהם ונפעלות על ידיהם ואינם תוספת וריבוי בעילת כתוארים שלנו, כמו שכל הדברים נתגלים ונפעלים בדבר הספיריי לעין הרואה בו ואינם תוספות וריבוי בו, ולכך הותר לתארו יתברך במדות אלו. ואמרו כי כאשר רצה השם יתברך לפרסם אמתתו ולברא עולם, התנוצץ ממנו כח מאוריי על הבריאה יחסוהו למחשבה, כאשר יחשוב הבנאי על דרך משל על בניינו ומתחכם ומתבונן על בניינו בעת התחלתו, וקראו לו כתר עליון, כי הוא מכתיר הכל, ואז נתגלה עוקץ ה'י' משם העצם. ואותו האור התנוצץ לתר"ך ניצוצי כמנין כתר, ולא הספיק מן הכתר עד שהתנוצץ ממנו בהדרגה ניצוץ החכמה ונתגלית עובי ה'י', ומתנוצץ גם כן לל"ב ניצוצים קראום ל"ב נתיבות חכמה. ולא הספיק כח ניצוץ המאוריי הזה עד שהתנוצץ ונאצל מהחכמה גם כן בהדרגת ניצוץ קראוה בינה, מתפוצץ לחמשים נצוצות קראום נ' שערי בינה, ונתגלה אות ה'ה'. וכן מהבינה התנוצץ ונאצל כח קראוהו חסד, מתפוצץ בע"ב נצוצות לע"ב גשרים קראום ע"ב שמות קודש הידועים היוצאים מפסוקי ויסע ויבא ויט. וכן מהחסד הפחד, במ"ב ניצוצות קראום שם בן מ"ב הידוע היוצא מבראשית עד 'ב' ובוהו. וממנו התפארת מתנוצץ לשבעים, קראום שבעים ענפי אילן, ואלו נכללים בשני גוונים לובן ואודם ד"ו פרצופין שהם ע"ב, ונכללו בי"ב שמות הויה, כי השם בגלגולו י"ב ובצירופו ע"ב, כמו שתאמר כי אי אפשר לי"ב ענפים לפחות מכל אחד ששה קצוות מעלה מטה ימין ושמאל פנים ואחור, הרי ע"ב. וכנגדו שם של י"ב היוצא מפסוק ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד בחילוף נקודותיהם, ויש אומרים כי הוא יוצא מצירוף י"ב אותיות שהם 'אהיה' ויהו"ה ו'אדני' ונתגלה אז ה'ו' מהשם. ומהתפארת יצא הנצח, ומהנצח יצא ההוד, ומההוד היסוד, ואחר יצא כח הקושר כל הכחות ומנהיג הכל, קראוהו המלכות, ונתגלה ה'ה' אחרונה מהשם. עד כאן הם דברי הרב ר' מתתיה והאריך ביותר. היוצא מכל הדברים כי יש דמיון מה לנשמה בגוף לסוד האצילות במאציל:

כז

אתם בניי יצ"ו, אחרי הודיע אלקים זאת נרד לעומק הענין להבין מה זה שאנו אומרים עליו יתברך האדם הגדול, וכמו שאמר הפסוק (עי' יחזקאל א כו) ועל הכסא דמות אדם, ואז תבינו ענין נעשה אדם בצלמנו, ותתלהב לבכם באהבה להשם יתברך לדבק בו, ולהיות ענף מאבות שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (בר"ר, מז), הן הן המרכבה:

בית ישראל תניינא