שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ב/דף כג
מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא — הקשו בתוספות, דמאי פריך? שנא ושנא, דרישא אית לן לאוקמה בפנויה, וסיפא בחזקת אשת איש. ותירצו, דברישא אף על גב דאית לן לאוקמה בחזקת פנויה, מכל מקום תרי ותרי ספיקא דרבנן היא, כדמוכח בפרק ד' אחין, והוה לן למימר תצא מדרבנן.
- והקשו בקונטריסין, כיון דתרי ותרי ספיקא דרבנן, אם כן רבנן דר' מנחם בר יוסי, אמאי אמרי לעיל "לא תצא", כיון דתרי ותרי ספיקא דרבנן? ותירצו, דטעמא דרבנן לעיל כשנשאת לאחד מעדיה, כמו שמעמיד הספר לעיל, משום הכי לא תצא; אבל ברייתא איירי כשנישאת לאחר. ולעיל אשמעינן רבותא דר' מנחם בר יוסי, דאף על פי שנישאת לאחד מעדיה אפילו הכי תצא, דר' מנחם בר יוסי סבירא ליה דבכל ענין תצא ואפילו בנתקדשה, דאיכא לאוקמה בחזקת פנויה, אפילו הכי סבירא ליה תצא; והילכך ברייתא דשנים אומרים נתקדשה לא אתיא כר' מנחם בר יוסי.
- ועוד הקשו בקונטריסין, דכיון דלהך תירוצא קשיא ליה לתלמודא דהוה לן למימר תצא, אם כן יקשה על הרישא לחודה? ותרצו, דטעמא דרישא משום דדייקא; מעתה מקשה שפיר, כיון דטעמא דרישא משום דייקא, מאי שנא רישא דלא תצא ומאי שנא סיפא דתצא? דבנתגרשה נמי איכא למימר דייקא, עד כאן:
- עוד תירצו בתוספות, דהכי פריך, דכיון דלא מפלגי בין באו עדים עד שלא נישאת לבאו עדים משנישאת, שמע מינה דלאו רבי מנחם בר יוסי היא אלא רבנן. אם כן, סיפא נמי אמאי תצא? הא שמעינן להו דאמרי לא תצא.
- והקשו בקונטריסין, דלהך תירוצא הוה ליה לאקשויי על סיפא לחודה, ואמאי קתני תצא? הא שמעינן להו לרבנן דאמרי לא תצא. ותירצו, דאם לא היה אומר אלא סיפא לחודה, הייתי מעמידה בעכשיו גירשה, ומשום הכי תצא, דאיכא למימר דאחוי גיטך.
- ועוד תירצו, דהכי פירושה: מאי שנא רישא כו', דעל כרחך טעמא דרבנן דאמרי לא תצא, משום דנישאת לאחד מעדיה; דאי אמרת דאין חילוק בין נישאת לאחד מעדיה ובין לאחר, אלא טעמא דידהו דלא תצא משום דדייקא, אם כן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? גבי גירושין נמי דייקא, ואמאי תצא? עד כאן:
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא — פירוש, דמסתמא כולה בחדא גוונא, וליכא בינייהו אלא דהא בקידושין והא בגירושין. ותו, דאפילו תימא דסתם רישא משמע במי שהיתה בחזקת פנויה, וסתם סיפא משמע במי שהיתה בחזקת אשת איש ובאין להעיד על גירושיה, מכל מקום אפילו רישא לא נפקא מידי ספיקא דאורייתא או דרבנן. עד כאן:
עוד תירצו בתוספות, דהכי פריך: דכיון דלא מפלגי בין באו עדים עד שלא נישאת לבאו עדים משנישאת, שמע מינה דלאו רבי מנחם בר יוסי היא אלא רבנן. אם כן, סיפא נמי אמאי תצא? הא שמעינן להו דאמרי לא תצא.
- והקשו בקונטריסין, דהך תירוצא הוה ליה לאקשויי על סיפא לחודה: ואמאי קתני תצא? הא שמעינן להו לרבנן דאמרי לא תצא. ותירצו, דאם לא היה אומר אלא סיפא לחודה, הייתי מעמידה בעכשיו גירשה, ומשום הכי תצא, דאיכא למימר דאחוי גיטך. ועוד תירצו, דהכי פירושה: מאי שנא רישא כו', דעל כרחך טעמא דרבנן דאמרי לא תצא, משום דנישאת לאחד מעדיה; דאי אמרת דאין חילוק בין נישאת לאחד מעדיה ובין לאחר, אלא טעמא דידהו דלא תצא משום דדייקא, אם כן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? גבי גירושין נמי דייקא ואמאי תצא. עד כאן:
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא — פירוש, דמסתמא כולה בחדא גוונא, וליכא בינייהו אלא דהא בקידושין והא בגירושין. ותו, דאפילו תימא דסתם רישא משמע במי שהיתה בחזקת פנויה, וסתם סיפא משמע במי שהיתה בחזקת אשת איש ובאין להעיד על גירושיה, מכל מקום אפילו רישא לא נפקא מידי ספיקא דאורייתא או דרבנן. ע"כ:
וזה לשון הרשב"א ז"ל: ואם תאמר, מאי קושיא? לימא ליה הכא והכא, אוקי אתתא אחזקתה וכו'. הא לא קשיא, דלמאן דאית ליה תרי ותרי ספיקא דאורייתא לא מוקמינן להו אחזקתייהו. ואפילו קיימא לן כמאן דאית ליה ספיקא דרבנן, איכא למימר דלתרוצי אף למאן דאמר ספיקא דאורייתא קא אתי, וכן שיטת התלמוד בכל מקום לארווחי ולתרוצי מתניתין ומתניתא אליבא דכולהו תנאי ואמוראי כל היכא דאיכא לשנויי ולאוקמיה.
- ועוד יש לי תירוץ אחר בעניין, וכבר הארכתי בו בקידושין פרק האומר בסייעתא דשמיא. ושם פירשתי מפני מה לא העמידה רב אשי גם לזאת דאמרי עכשיו קידשה ועכשיו גירשה, כמו שתירץ בההיא דר' יוחנן, כגון דקאמרי עכשיו מת, עכשיו גירשה. ע"כ:
- וזה לשונו בקידושין פרק האומר: איכא למימר דלמאן דאמר תרי ותרי ספיקא דאורייתא קא פריך, ודכוותא טובא איכא דמקשי אליבא דחד תנא, ואף על גב דלא קיימא לן כוותיה, לברורי לברייתא אליבא דכולהו תנאי ואליבא דכולהו אמוראי. אי נמי, כיון דנפק עלה קלא מעיקרא דנתקדשה, ועמדה ונישאת, הוה לן לאפוקה, דלא גרע מקלא דקודם נישואין ואירוסין דמפקינן לה. אי נמי איכא למימר דסיפא קא קשיא ליה, מאי שנא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה דתצא, וברישא לא תצא? דהא ברייתא בין דאיכא לברורי ובין דליכא לברורי היא, מדנקט לה בפנויה ואשת איש, ולא נקט לה כולה באשת איש ולפלוג בין מיתה לגירושין; אלא ודאי בין דאיכא לברורי בין דליכא לברורי, דומיא דנתקדשה קאמר, דליכא לאיפלוגי בין נתקדשה עכשיו לנתקדשה זה כמה, דבין כך ובין כך ליכא לברורי. והילכך שנים אומרים נתגרשה, אפילו בדליכא לברורי, כגון דאמרי נתגרשה זה כמה, קתני ברייתא דאם נישאת תצא; ואמאי? כיון דנישאת לאחד מעדיה וליכא לברורי, הוה לן למימר אם נישאת לא תצא, כדאמרינן בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת, דבדליכא לברורי, אם נישאת לא תצא, כדאמר רבי יוחנן. וכן כתב הריא"ף ז"ל, דאפילו בגירושין היכא דמסהדי לאחר, אם נישאת לא תצא. והיינו דלא משני לרב אשי בהא: קידושין ליכא לברורי, גירושין איכא לברורי, כדמשני בההיא דרבי יוחנן: מיתה ליכא לברורי, גירושין איכא לברורי. ע"כ:
וזה לשון שיטה ישנה: מאי שנא רישא וכו' — ואם תאמר, לישני ליה: רישא אוקי אתתא אחזקת פנויה, סיפא אוקמה אחזקת אשת איש? יש לומר: אם כן פשיטא; אלא ודאי סיפא נמי מיירי באשה שאין לה חזקה דאשת איש אצלנו, כגון באשה שבאת ממדינת הים. אי נמי כתירוץ ב"ה[1] ז"ל, דבספק דאורייתא בשני עדים אין מקום לחזקה, כדכתיבנא לעיל, ע"כ.
ולפי דרכנו, שאנו רגילין לפרש דכל מקום דפריך בהאי לישנא: "מאי שנא... ומאי שנא" – פירושו דאיפכא איבעי ליה לחלק, וכדכתיבנא לעיל גבי הא דרבי יוחנן, הכא נמי יש לפרש דהכי פריך, דלקושטא דמילתא בתרווייהו הוה לן למתני תצא או לא תצא, כפי התירוצין דכתבינן לעיל; ואם באנו לחלק, איפכא איבעי ליה לחלק, דסתמא דמילתא כי אמרי "לא נתקדשה" או "לא נתגרשה" פירושו: "לא ראינוהו", והילכך הוה לן למתני איפכא, והכי נמי משני לה רב אשי: לעולם תרי ותרי ואיפוך. כן נראה לי:
תרווייהו בפנויה קא מסהדי והא דקאמר נתקדשה כו' — לכאורה נראה לפרש, דעֵד אומר "נתקדשה ביום פלוני" ועד אחד מכחישו ואומר: כל אותו היום ישבה עמי ולא קבלה קידושין משום אדם. ויש לשאול: ואמאי איצטריכי לעד שיאמר "לא נתקדשה" כדי להתירה? דאפילו בלא זה העד – מותרת, שעד אחד שהעיד שנתקדשה האשה אינו נאמן, ואפילו האיש והאשה מודים; שכל דבר שבערוה אינו פחות משנים. וזו אינה קושיא כל כך; שנוכל לומר, איידי דאיצטריך למימר בסיפא: "עד אומר לא נתגרשה", תנא נמי ברישא: "עד אומר לא נתקדשה". אבל אי קשיא הא קשיא: כיון שהקידושין בעד אחד כמאן דליתנהו דיינינן להו, היכי קאמר: "הרי זו לא תינשא"? שאפילו לכתחילה מותר. ותירצו כל זה רבני צרפת ז"ל, דמיירי כגון שזרק לה קידושין, ספק קרוב לה ספק קרוב לו. והעד האחד מעיד שזרקו קרוב לו, ומכל מקום תרווייהו מודו שענין קידושין היו ביניהם; ואם היה בא העד האחד בלבד שמעיד שזרקו קרוב לה, לא היינו מתירין אותה, כיון דאיכא עד אחד נמי שאומר שקידושין היה ביניהם[2]. אבל עכשיו שהעד האחד אומר בפירוש שלא נתקדשה, נמצא דתרווייהו בפנויה קא מסהדי, וזה שאומר שנתקדשה הוה ליה חד, ואין דבריו של א' במקום שנים. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: אמר רב פפא תרגומא בעד אחד, עד אחד אומר נתקדשה כו' תרווייהו בפנויה קא מסהדי וכו' — קשיא לן, בלאו הכי נמי, אטו עד אחד בקידושין כלום הוא? ורבינו נר"ו תירץ דרב פפא לטעמיה, דאמר התם בקידושין דהמקדש בעד אחד קידושיו קידושין. ומיהו אכתי קשיא לי, היכי דמי? אי דלא מכחשי אהדדי, הא אמרת דרב פפא סבר דקידושיו קידושין; ואי דקא מכחשי אהדדי, הא פשיטא דהוה ליה עד בהכחשה ודכולי עלמא לאו כלום הוא. ובתוספות פירשו דלא מכחשי אהדדי לגמרי, אלא דהני אמרי: זרק לה קידושין קרוב לה, ואלו אומרים: קרוב לו; וכל כהאי גוונא לאו הכחשה גמורה היא, כדפרישית לעיל, והיינו דקא משמע לן. והאי תירוצא דהכא לא מהני לן מידי אי הכחשה גמורה אי לא, כיון דהכחשה מיהא היא. דבשלמא לעיל, דקא מצטרך לן דלא מיפסלי סהדי, כי היכי דליהוי חזקה דהאי איתתא איתוקמא בחזקת אשת איש אפומייהו, דאתו תרווייהו שוו אהדדי והוי חזקה מעלייתא – מפרקא לן ודאי בהכי, כיון דלאו הכחשה גמורה היא, לאו מיפסלי להו, דעבידי אינשי דטעו בהכי וכדאמרינן בפסחים, ומהימני במאי דקא שוו אהדדי. אבל השתא בהאי סהדותא, גבי מאי דמכחשי אהדדי, מה לי אי הויא הכחשה גמורה אי לא? מכל מקום הוה ליה עד אחד בהכחשה ולאו כלום הוא.
- ואפשר לומר, דרב פפא היינו דקא משמע לן לטעמיה, דסבר דהמקדש בעד אחד קידושיו קידושין. מהו דתימא כיון דהכי הוא דאמרינן נמי דתיהוי הימנותא גביה, ואפילו היכא דקא אתי בקמייתא נהימניה כתרי, וכי אתי אידך הוה ליה גבי האי חד במקום שנים, דומיא דעד אומר מת ועד אומר לא מת דהימנוהו רבנן לקמא כתרי, ותו לא מהימן אידך ותיתסר אפומיה? קא משמע לן, דכי קיימא לן דעד אחד נאמן בקידושין, לומר שהוא כשאר איסורין דקיימא לן בהו דעד א' נאמן, וכל דאיכא אחרינא דמכחיש ליה לא מהימן כלל, דעד א' בהכחשה לאו כלום הוא. הילכך הכא נמי לא מפקינן לה בהכי. ואפילו הכי לכתחילה מיהת לא תינשא, ולא דמיא לההיא דלעיל דעד אחד אומר מת, דאמרינן דהימנוהו רבנן כבי תרי וחשבינן אידך גביה חד במקום תרי. דהתם הוא דאילו מדינא תרי בעינן, וכיון דהימנוהו רבנן, ודאי במקום תרי קאי וכבי תרי חשבינן ליה. אבל הכא אליבא דרב פפא הרי הוא כשאר איסורין, ומדינא נמי עד אחד נאמן, וכיון דאיכא אחרינא דמכחיש ליה, בכי הא ודאי חד בהכחשה לאו כלום הוא. וכן דעת רבינו נר"ו.
- והכא איירי בשותקת, דאי לא, בלאו הכחשה דאידך נמי לא מהימן. והא דנקט טעמא דהוה ליה חד במקום שנים, ולא קאמר: הוה ליה עד א' בהכחשה, היינו כדפרישית, דמשום דאתי לאפוקי דלא תימא דעד אחד בקידושין הימנוהו כתרי והוי אידך גביה חד במקום שנים, נקט ליה האי לישנא, דאדרבה האי דקאמר "נתקדשה" חשיב לן לגבי אידך חד במקום שנים. ומשום אידך דקאמר בסיפא: "זה אומר נתגרשה" כו' הוא דנקט האי לישנא. ומיהו איכא נוסחי התם דגרסינן בהו רב פפי, [3] לחוד ורב פפא לחוד, ואפשר דרב פפא כהלכתא סבירא ליה.
- ומיהו מסתברא דאליבא דהלכתא נמי אפשר לפרש, דהכא ודאי בדלא מכחשי אהדדי, ורב פפא האי טעמא דקאמר לא אצטריך לן היכא דאתו לאסהודי בפנויה, דהאי ודאי עד אחד בקידושין לא מהימן לן, ולא אצטריך לן האי טעמא אלא לזה אומר "אשת איש היתה ונתגרשה ונתקדשה" וזה אומר "אשת איש היתה ונתגרשה ושוב לא נתקדשה", דמהו דתימא השתא תרווייהו מודו דקיימא בחזקת איסורא, וליכא אלא חד דמוקים לה בחזקת היתר, והיינו מאן דאמר "נתגרשה ושוב לא נתקדשה", אבל אידך הא קאמר "ונתקדשה", והך נמי מודה דאשת איש הוות; וכיון דכן, הוה אמינא: ליהוי האי דמוקים לה בחזקת היתר כחד לגבי שנים? קא משמע לן דאדרבה אמרינן לאידך גיסא, דתרווייהו בפנויה קא מסהדי, דהא קא מודו תרווייהו דנתגרשה, ודאי דקאמר "נתקדשה" הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. והאי דאיצטריך רב פפא לדחוקי נפשיה בהאי טעמא, משום דמתניתין סתמא קתני, דאיתיה להאי דינא לעולם, ואפילו אתו לאסהודי כהאי גוונא דאמרן. והשתא אתיא שפיר לישנא דקאמר: תרווייהו בפנויה קא מסהדי והאי דקאמר אשת איש הוה ליה חד כו'. ע"כ:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: אמר רב פפא תרגמה בעד אחד עד אחד אומר נתקדשה וכו' — הקשו בתוספות: למה לי האי טעמא? תיפוק ליה דעד אחד בקידושין אינו כלום, אף על פי שאומר שנתקדשה בפני שנים, וכדאיתא במסכת קידושין במתניתין דחבלה (דף סה:). וכיון דכן, אף על גב דליכא מאן דמכחיש ליה, אינו כלום.
- ויש מתרצים, דהכא רב פפא לטעמיה, דאמר במסכת קידושין שהמקדש בעד אחד חוששין לקידושין, וכל שכן שחוששין לעד אחד שאומר שנתקדשה בפני שנים. הילכך אי לאו דאיכא עד אחד דמכחיש ליה, היינו חוששין לדברי העד שאומר שנתקדשה. אבל השתא דאיכא עד אחד דמכחיש ליה, אין חוששין לו, דהוי ליה כאחד במקום שנים.
- ואם תאמר: אכתי למה לי האי טעמא? תיפוק ליה, דכיון דעד אחד בהכחשה אינו כלום, אפילו רב פפא מודה שאין חוששין לו. ויש לומר, דהא לא חשיבא הכחשה גמורה, דמיירי שזרק לה קידושיה, זה אומר קרוב לו וזה אומר קרוב לה, דהא טעותא היא ולא חשיבא הכחשה גמורה. אדרבה הוה סלקא דעתך דכיון דתרוייהו מודו שזרק לה קידושין, שתהא צריכה גט, קא משמע לן דאדרבה, תרווייהו בפנויה מסהדי ואין דבריו של אחד במקום שנים. ודוחק הוא לאוקמי מתניתא דלא כהלכתא, והוה לן למימר דרב פפא לטעמיה. וכל שכן דברוב נוסחי גרסינן התם רב פפי והכא גרסינן רב פפא.
- ובתוס' פירשו עוד, דאפילו למאן דאמר דאין חוששין לעד אחד בקידושין אתיא מתניתין להאי אוקימתא, דהכא כשזרק לה קידושיה בפני בני אדם, ספק קרוב לו ספק קרוב לה. ואילו מדינא, כל היכי דלא אתו אידך סהדי, היתה ספק מקודשת מדרבנן, דחיישינן שמא קרוב לה היה וכדאיתא ביבמות פרק ד' אחין. אבל השתא דאתו הני סהדי שאומרים בדבר: זה אומר קרוב לו וזה אומר קרוב לה, אמרינן דהני תרווייהו בפנויה מסהדי לאפוקי מספיקא דרבנן דמעיקרא; וכיון דכן, האי דקאמר "נתקדשה" חשוב כאחד במקום שנים. וסיפא מתפרשא כדפרישנא לעיל באוקימתא דאביי.
- ויש שפירשו, דהכא מוקים לה רב פפא לרישא אפילו בקיימא בחזקת אשת איש, ובאו שנים ואמרו: לפנינו נתגרשה וחזר וזרק לה קידושין, זה אומר קרוב לו וזה אומר קרוב לה. ומיהו אמרינן דתרוייהו מודו דפנויה היא, שנתגרשה בפניהם, והאי דאמר שחזרה ונתקדשה ודאי הוה ליה עד א' במקום שנים. ומשום דלא תימא: אדרבה, כיון דמכחשי אהדדי בקידושין, חד מינייהו סהדא שקרא ואין כאן אלא עד אחד בגירושין? קא משמע לן דהא לאו הכחשה גמורה אלא טעותא, ואדרבה תרווייהו בפנויה מסהדי שפיר. ודכוותא מתפרשא אידך בבא דסיפא, אף על גב דקיימא בחזקת פנויה, ובאו שנים ואמרו: נתקדשה בפנינו ואחר כך זרק לה גיטה, אחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה, להכי אמרינן: תרווייהו באשת איש מסהדי, ולא אמרינן דחד מינייהו משקר מכיון דמתכחשי בגירושין. ובדין הוא דהוה ליה לרב פפא לשנויי דרישא כשאומרין נתגרשה וחזרה ונתקדשה, וסיפא באומרים נתקדשה וחזרה ונתגרשה; אלא דנקט לישנא קלילא, משום דפשיטא ליה דלא אפשר אוקימתיה אלא בהכי. והשתא אוקי רב פפא למתניתא באוקימתא דאלימא, דמשכחת לה ארישא, דאף על גב דקיימא מעיקרא בחזקת אשת איש לא תצא, וסיפא אף על גב דקיימא בחזקת פנויה מעיקרא תצא. והא דרב פפא אף על גב דבדרך אוקימתא איתמרא ודחיקא היא בלישנא דברייתא, דקתני "שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה", מכל מקום הלכתא היא לפום הני תרי פירושי בתראי. ע"כ:
סיפא עד אחד אומר נתגרשה כו' — ויש לשאול, אמאי איצטריכיה לעד אחד אומר "לא נתגרשה" כדי לאוסרה? דאפילו בלא זה העד, בחזקת אשת איש עומדת, שאין מתירין אותה בעד אחד שיאמר שנתגרשה. ויש לומר, דהכא מיירי כשהיתה עומדת בחזקת פנויה, ועל פי אלו העדים אנו מחזיקים אותה בחזקת אשת איש; ומשום הכי אצטריך עד א' אומר לא נתגרשה לאוסרה, דאי בעד אומר נתגרשה, אף על פי שמודה שאשת איש היתה לא היינו אוסרין אותה, דנאמן במיגו דיכול לומר "אינה נשואה".
- ואם תאמר: והיכי אמרינן, כיון דתרוייהו מודו דאשת איש היתה, לא נאמין אחר כך לעד שאומר "נתגרשה"? דהא חזינן לעיל, שאם אמר אחד מן העדים: "תנאי היו דברינו", מתבטל כל עדותו וכו'. תלמידי הרב ר' יונה ז"ל. וכבר הארכנו בזה לעיל, ועיין הר' זרחיה ז"ל על ההלכות[4]׃
רב אשי אמר לעולם תרי ותרי ואיפוך כו' — קשיא לי, אמאי לא שני רב אשי כדשני לעיל: קידושין ליכא לברורינהו, גירושין איכא לברורי, דאמרינן לה: אם איתא דהכי הוה, אחוי גיטך. ויש לומר, אם כן, ליפלוג באשת איש גופה בין מת ובין נתגרשה. ועוד, סתמא דברייתא או כרבנן או כר' מנחם בר' יוסי; דרבנן סברי, בין מת ובין נתגרשה לא תצא, ור' מנחם סבר תצא. ואף על גב דר' יוחנן ראה כתנא קמא בחדא ודברי ר' מנחם בר יוסי בחדא, דרך אמורא להכריע ולפסוק, אבל מתניתא סתמא אליבא דחד תנא סתמי לה. שיטה ישנה׃
והרא"ש ז"ל כתב וזה לשונו: והא דלא משני רב אשי כדלעיל: "עכשיו גרשה, עכשיו קידשה", משום דבקידושין נמי איכא לברורי על ידי הקידושין, ע"כ. ודבריו צריכים עיון.
- ויש לי לתרץ, דבעלמא אשמעינן רבותא, דאף על גב דשנים אומרים "עכשיו מת" נמי איכא לברורי, קא משמע לן דמיתה ליכא לברורי וכדכתיבנא לעיל. אבל הכא אדרבה, האוסר, דהיינו האומר "נתקדשה" – איכא לברורי, והמתיר, דהיינו האומר "לא נתקדשה" – ליכא לברורי; וכיון שכן, פשיטא דלא תצא, ולכתחילה נמי הוה לן למימר דתינשא. ומעתה תיקשי, דליפלוג בדידה בנתגרשה גופה בין היכא דאמר "עכשיו נתגרשה" ובין היכא דלא אמר אלא "זה כמה נתגרשה", כן נראה לי.
- ושוב מצאתי בקונטריסין ששמעו מההר"י ז"ל, דלא שייך גבי קידושין "עכשיו נתקדשה", כי העדים המתירין היו צריכין לומר "עכשיו לא נתקדשה", וזה ליכא לברורי, דלא שייך בירור על אותן שאומרין "לא נתקדשה", כי מה בירור יכולין לברר על "לא נתקדשה"? בשלמא על "נתקדשה" שייך בירור, אבל על "לא נתקדשה" לא שייך. עד כאן׃
- עוד כתב בקונטריסין: ויש לומר, אי איירי ב"עכשיו", אם כן הוה ליה למנקט "מת... לא תצא", והוי רבותא טפי, דאף על גב דהויא בחזקת אשת איש – אפילו הכי לא תצא, משום דליכא לברורי. אבל עתה לא היה צריך לאשמעינן, דמסיפא שמעינן לה, דדווקא גירושין אמרינן "תצא" משום דאיכא לברורי, אבל מת דליכא לברורי אמרינן "לא תצא". אי נמי נימא איפכא: מת תצא משום דאית ליה קלא, אבל נתגרשה לא תצא דלית ליה קלא, דאיכא נמי דמגרשי בצנעה.
- אבל קשה, עדיין יאמר "מת" ולא תוכל לומר איפכא כמו שאמרת, דאם כן יאמר במקום "נתקדשה" דלא תצא – יאמר "נתגרשה" דלא תצא כיון דלית לה קלא. הלכך אם היה כך, דרב אשי איירי ב"עכשיו", יאמר "מת" והיה מיושב הכל; דאם תרצה לומר, מת הוא דלא תצא משום דאית ליה קלא, אבל נתקדשה תצא כיון דלית ליה קלא – אם כן, בסיפא במקום "נתגרשה... תצא" יאמר "נתקדשה... תצא", כיון דלית ליה קלא! אלא ודאי לא איירי כלל, דאם לא כן יאמר "מת" כדפירשתי. ע"כ׃
ואיפוך שנים אומרים ראינוה כו' — ואם תאמר: ומה לו להפך? יאמר: "שנים אומרים ראינוה שנתקדשה ושנים אומרים לא ראינוה שנתקדשה", והוי עדות, וכגון שדרים בחצר אחת דאיכא קלא. ויש לומר, דאם כן בסיפא תאמר: "לא ראינוה שנתגרשה", ומשום הכי תצא ד"לא ראינוה" הוי עדות, אמאי תצא? אם בקידושין היה לו להיות קול, אף על גב דעבידי אינשי דמקדשי בצינעא, כל שכן בגירושין דאית לה קול, ואם כן אמאי קאמר בגירושין תצא? קונטריסין:
ואיפוך שנים אומרים כו' עד קא משמע לן דעבידי אינשי דמגרשי בצינעא — פירוש, והוא הדין דאף על גב דקתני סיפא איצטריך למתני רישא, דאי לא, הוה אמינא גירושין הוא דעבידי אינשי דמגרשי בצינעא כדי שלא תתבזה בבית דין, אבל קידושין לא מקדשי לעולם אלא בפרהסיא, דשבח הוא לו, קא משמע לן דזימנין דעבידי דמקדשי בצינעא, או כדי שלא יקדמנו אחר, או שמקדש אשה שאינה הגונה לו. והקשו בתוספות בשם הר' מנוח ז"ל, דמכל מקום אכתי תקשי לן מדוקיא דרישא לדוקיא דסיפא, דרישא משמע דדווקא משום דכת אחת אומרת לא ראינוה שנתקדשה, הא אילו אמרה בוודאי לא נתקדשה לא תצא, אלמא שתי כתי עדים המכחישות זו את זו בקידושין, אם נישאת לאחר לא תצא; והדר קתני סיפא: שנים אומרים וכו', טעמא דאמרו לא ראינוה שנתגרשה, הא אילו אמרו ראינוה ודאי שלא נתגרשה תצא, אלמא עדות המוכחשת בגירושין תצא. ואם כן הדרא קושיין לדוכתא כדמעיקרא, מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? ותירץ ז"ל, דהא לא קשיא, דמוקמי דוקיא דרישא כשנישאת לאחד מעדיה, וסיפא כשנישאת לאיניש דעלמא. והא דלא משני הכי פשטא דברייתא, משום דלא ניחא לאוקמה בתרי גווני, אבל השתא דגבי דוקיא הוא דאמרינן הכי, לא קשיא ולא מידי, דהא לפום פשטא פשיטא דרישא אשמעינן דתצא אף על גב דנישאת לאחד מעדיה שאמר לא ראינוה שנתקדשה, ופשטא דסיפא אשמעינן דלא תצא אף על גב דנישאת לעלמא. הריטב"א ז"ל:
- וכן כתב הרא"ש ז"ל בתוספותיו וזה לשונו: הקשה ה"ר מנוח: אכתי תקשי מדיוקא דרישא לדיוקא דסיפא, כדפריך מעיקרא, דמשמע דווקא לא ראינוה שנתקדשה, הא ראינוה שלא נתקדשה אם נישאת לא תצא דהוו תרי ותרי, ובסיפא משמע לא ראינוה שנתגרשה, הא ראינוה שלא נתגרשה אם נישאת תצא. ותירץ ה"ר משה מאיברא, הא דדייקינן מרישא אם נישאת לא תצא, כשנישאת לאחד מעדיה; והא דדייקינן בסיפא אם נישאת תצא, בנישאת לאיניש דעלמא. אף על גב דלעיל לא משני הכי? משום דלא שייך לחלק בדבר השנוי בברייתא, דמסתמא רישא וסיפא איירי בחד עניינא; אבל השתא דאיתיה מדיוקא יש לחלק. ע"כ:
קא משמע לן דעבידי אינשי דמקדשי וכו' — אבל אם אמרו: באותו מעמד היינו ולא ראינוה שנתקדשה, הרי זו ראיה. שיטה ישנה.
- וכתב תלמיד הרשב"א ז"ל וזה לשונו: מכאן דקדק רבינו נר"ו, דדווקא בחצר הוא דאמרינן דלא ראינוה אינה ראיה, משום דעבידי אינשי דמקדשי בצינעא. אבל אם אמר: קידשתיה במעמד פלוני, ובאותו מעמד היו פלוני ופלוני, ושאלו לאותן שהיו במעמד ואמרו: לא ראינוה שנתקדשה, אינה מקודשת, ולא אמרינן הכא: לא ראינוה אינה ראיה, דלא עבידי אינשי דמקדשי בצינעא כולי האי. וכן השיב בתשובה. והוא הדין נמי לגירושין, דלא עבידי אינשי דמגרשי בצינעא כולי האי. ע"כ:
סיפא שנים אומרים ראינוה שנתגרשה כו' היינו הך וכו' — תמיה לן, למה ליה למימר "לא ראינוה"? אפילו אמרו "ראינו שלא נתגרשה", אם נישאת לא תצא. וברייתא גופה לא קשיא לן, דאפשר דקא משמע לן דאפילו הכי לא תינשא משום לזות שפתים. אלא הא קשיא, היכי דייקינן עלה דאף על גב דדיירי בחצר אחת היינו הך, ואמרינן: קא משמע לן דעבידי דמגרשו בצינעא? הא אפילו אמרו "לא נתגרשה מעולם", אם נישאת לא תצא, דהא קיימא לן כרבנן וליתא לדר' מנחם בר יוסי. ולאו קושיא היא, דאיכא למימר: קא משמע לן דאפילו אומרים "עכשיו נתגרשה", שאם היו אלו מכחישין אותם היינו אומרים תצא, כי אומרים "לא ראינוה" לא אמרינן תצא, שאינה ראיה. אי נמי, שאפילו לא נישאת לאחד מעדיה לא קאי עליה באשם תלוי ולא תצא. הרמב"ן ז"ל:
וכן כתב הרא"ה ז"ל תלמידו וזה לשונו: תמיה לנו, מאי שנא לא ראינוה שנתגרשה? אפילו אמרו "ראינוה שלא נתגרשה" נמי הכי דינא, כדאמרינן לעיל: "שנים אומרים נתגרשה" [וכו']. ומיהו מתניתא לא קשיא, דרבותא קא משמע לן דאפילו בהא לא תינשא לכתחילה. אבל האי טעמא דאמרינן עלה דקא משמע לן דעבידי אינשי דמגרשי בצינעא, בלאו הכי נמי הכי דינא. ואפשר לומר דהכי קאמר, דאפילו לא נישאת לאחד מעדיה אלא לאיניש אחרינא דעלמא, או אינה אומרת "ברי לי", דאי דקאמרה "ראינוה שלא נתגרשה" בהכי תצא, אבל השתא לא תצא. ולשיטתיה דרב אשי נמי איכא למימר, כגון דאמרי "עכשיו גרשה", ובהא כיון דלא אמרי אידך אלא "לא ראינוה" לא אמרינן לה "אחוי גיטך", אבל אילו הוו אמרי "ראינוה שלא נתגרשה" – תצא, דאמרינן לה "אחוי גיטך". ע"כ:
לא ראינוה אינה ראיה — פירוש, כלומר, מי שאומר: לא ראיתי ולא ידעתי, אין דבריו נשמעין; ומי שאומר: ראיתי, דבריו נשמעין, ולפיכך נעמיד אותה בחזקת אשת איש ונוציא אותה. לישנא אחרינא: אינה ראיה, פירוש, להכחיש את אלו, שאם המה לא ראו, הללו ראו, לפי שבפניהם נתקדשה ולא בפני אלו. אף על גב דדיירי כולהו, פירוש, העדים שאמרו ראינוה והעדים שאמרו לא ראינוה. פירוש אחר: הללו שאומרים לא ראינוה והאשה, כולם דרין בדירה אחת בבתים הפתוחים לחצר אחת. קלא אית לה למילתא, פירוש, שאילו נתקדשה אי אפשר שלא יהו יודעים עדים הללו שבשכנותם, וכיון דאמרי "לא ראינוה", ראיה מעליא הוא. מלקוטי הגאונים ז"ל:
מאן דמתני לה ארישא כל שכן אסיפא — תימא, מנא ליה הא? דילמא ארישא דווקא מתני לה, אבל אסיפא לא מצי קאי, משום דמשמע דווקא אם משנישאת באו עדים לא תצא, הא באו עדים ואחר כך נישאת תצא, דבשבויה לא נאמר כן. מיהו למאי דפריש אבוה דשמואל: לא נישאת ממש אלא התירוה לינשא – ניחא, דבשבויה נמי אם באו עדים קודם שהתירוה לינשא תצא. לשון הרא"ש ז"ל:
דבשבויה הקלו — פירוש, משום דנוולא נפשה לגבי שבאי. אבל ליכא לפרושי שהקלו בה מפני שאין בה אלא איסור לאו, דהא אסקינן ביבמות דכל דאורייתא, לא שנא איסור לאו ולא שנא איסור כרת. הריטב"א ז"ל:
כתוב בהשלמה, הא דתנן: נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר וכו' — איכא לעיוני, אי אמרה "נשביתי", ולאחר זמן אמרה "טהורה אני", מי אמרינן "הפה שאסר" וכו'? וגבי שדה נמי, אי אמר "של אביך היתה", ולאחר זמן אמר "לקחתיה ממנו", מי אמרינן "הפה שאסר" וכו' או לא? מיהו גבי עדים פשיטא לן, שאם אמרו "כתב ידינו הוא זה", ולאחר כדי דיבור אמרו "אנוסין היינו", שאינן נאמנין, דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד.
- ובפרק שני דייני גזרות משמע דאמרינן בה "הפה שאסר" וכו', דגרסינן התם: ההוא שעשאה סימן לאחר וכו', עד "אי הוה אבוהון קיים הוה טעין ואמר 'חזרתיו ולקחתיו ממנו' ונאמן", ופירש רש"י ז"ל: כיון שאין לזה זכות באותו תלם אלא על פיו של זה שעשאו סימן לאחר, וחזר ואמר "לקחתיו ממך", הפה שאסר וכו'. ולפירוש רש"י ז"ל, אפילו לאפוקי מיניה; ולפירוש הרי"ף ז"ל הוא דקיימא ארעא בידיה. מכל מקום שמעינן דאמרינן בה הפה שאסר הוא הפה שהתיר אפילו לאחר זמן. ונראין הדברים הוא הדין בנשבית.
- ומאי דאמרינן גבי נשבית: "אם משנישאת באו עדים הרי זו לא תצא", ואמרינן עלה: לא שנישאת ממש, אלא כיון שהתירוה לינשא אף על פי שלא נישאת, איכא לעיוני אי אמרינן הכי גבי שדה, כי אמר מעיקרא: "של אביך היתה ולקחתיה ממך", והימנוהו משום הפה שאסר וכו', ואחר כך באו עדים של אבותיו, אי אפקינן מיניה דמחזיק או לא. ונראין הדברים דלא מפקינן ליה מיניה, דכיון דהימנוהו הימנוהו. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, אמר ר' מנחם בר יוסי: אימתי אני אומר תצא? בזמן שבאו עדים ואחר כך נישאת, אבל נישאת ואחר כך באו עדים לא תצא, ע"כ[5].
- וכבוד רבינו במקומו מונח, דאיכא למימר דלא דמי, דממונא מאיסורא לא ילפינן. ומה יעשה זה שלא היה יודע שהיו לו עדים מתחילה, ואחר כך נודע לו והביאם, יפסיד נחלת אבותיו בשביל כך? ומהא דמסכת סנהדרין פרק "זה בורר" משמע דאמרינן דכל זמן שמביא ראיה סותר את הדין. וצ"ע. הרב המעילי ז"ל:
לימא בדרב המנונא קא מיפלגי דמאן דמתני לה ארישא אית ליה דרב המנונא — איכא למידק: אי אית ליה דרב המנונא, מאי איריא נישאת ואחר כך באו עדים? אפילו באו עדים ואחר כך נישאת נמי, דהא רב המנונא לכתחילה משמע דמתירה לינשא. ובמתניתין קתני רישא אינה נאמנת אפילו דיעבד. ומדיוקא דסיפא נמי, דקתני "לא תצא", שמעינן דאם באו עדים ואחר כך נישאת תצא. ואפילו אם נאמר דרב המנונא בדיעבד היא, מכל מקום קשיא, דהא באו עדים ואחר כך נישאת היא ולמתניתין תצא.
- ואיכא מאן דאמר, דהא דרב המנונא כשבאו היא ובעלה ממדינת הים היא, מיגו דאי בעיא אמרה לא הייתי אשתו מעולם, נאמנת, וחזקה מסייעת שלא תצא אפילו באו עדים אחר כך. ואני אומר, דמאן דאמר הכי – לא חש לקימחיה; דאם כן, מאי חזקה אינה מעיזה פניה בפני בעלה? הא עיקר הימנותא משום מיגו, והוה ליה לפרושי דמשום מיגו הוא דמהימנא. ועוד, היינו מתניתין, ומאי קא משמע לן? ואם תאמר, משום דאיכא למתנייה אסיפא, ורב המנונא קתני לה ארישא, לימא הכי: האשה שאמרה "גירשתני", אף על פי שבאו עדים נאמנת.
- ועוד, דבפרק בתרא דנדרים איתא להא דרב המנונא, דאיבעיא להו: האשה שאמרה לבעלה גירשתני, מהו? אמר רב המנונא: תא שמע, האומרת טמאה אני לך כו', מדמי לה למתניתין ומינה גמר לה, ואותביה עלה ממתניתין דקתני: השמים ביני לבינך אינה נאמנת. ולא מסקינן אדעתיה דהתם באשה דעלמא, אבל הכא משום מיגו מהימנא; ואפילו כי באו עדים שהתירוה להנשא, כי האי חזקה דרב המנונא ליתא אלא כשבאו ממדינת הים, אבל באשה דעלמא לא, וליכא קושיא עלה ממתניתין. שנראה לי בהדיא דבכל אשה קאמר דנאמנת. ובפרק האשה שלום אמרינן: היכי דמי קטטה בינו לבינה? ואמר רב יהודה: באומרת לבעלה "גירשתני". ואקשי: ולהימניה מדרב המנונא כו'. ומאי קושיא? הא אמרת, הא דרב המנונא כשבאו ממדינת הים, ומתניתין דהתם ודאי באשה דאיתא קמן עסקינן ולא מהימנא. וכן בפרק המקבל, גבי בעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין, והיא אומרת: נתן לי ואבד, מקשינן: ולהימנה לדידה מדרב המנונא וכו'.
- ונראה לי, דמעיקרא נמי קא סלקא דעתין, דשאני הכא, הואיל וליתיה קמן לא שרינן לה, דאיכא למימר: אילו איתיה קמן הוו ליה סהדי דלא גרשה, או שאינה יכולה להעיז בו פניה כל כך; אבל כי נישאת, מספיקא לא תצא, דהא קיימא לן כרב המנונא דאמר שאינה מעיזה פניה בפני בעלה, הילכך שלא בפניו נמי איכא חזקה דדייקא ומנסבא, דילמא למחר אתי. והוו ליה כעדי מיתה דאמרינן לעיל שאם נישאת לא תצא, ועדיפא ממיתה, דהכא על ידי עצמה אשתריא וליכא דמסייע לה וקולר תלוי בה.
- ואם תאמר: באו עדים ואחר כך נישאת נמי אמאי תצא? יש לומר, התם כיון שלא ברצון חכמים עבדה אמרינן תצא, ואפילו רבנן מודו בהא, כיון דליכא עדים דקא מסייעי לה ואפומא דידה אזלא ואינסבא. אבל מעולם לא עלה על דעת דהא דרב המנונא שלא בפניו איתמר, דהא בפני בעלה קאמר. וכעניין הזה מצאתי בתוספות.
- וכן הא דאמרינן בפרק המגרש: אשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר, מקודשת אפילו שלא בפניו, ונסיב לה טעמא כדרב המנונא, לומר שצריכה ממנו גט משום שחוששין לדבריה, דדייקא ועבדא, שיודעת שהבעל בא ומכחיש ואינה יכולה להעיז בו פניה. אבל להתירה לשני באומרת שלא בפני בעלה "גרשתני" או שקבלה קידושין, ליכא למאן דאמר; דהא מתניתין קתני "אינה נאמנת". ולישנא דגמרא נמי דייקא הכי, דקאמרי: מר סבר כי איתמר דרב המנונא בפניו, ומר סבר שלא בפניו נמי אינה מעיזה; ולא אמרינן: ומר סבר כי איתמר דרב המנונא אפילו שלא בפניו.
- ומכלל דברינו אתה למד דלרב המנונא נאמנת היא ואפילו לינשא לכתחילה, משום חזקה. ואיכא דפליג ואמר דלכתחילה לא שריא, אלא אם אזלא ומנסבא לא תצא. ולא מסתברא הכי, דלהאי סברא נמי לא אתיא שפיר ההיא סוגיא דנדרים, דגמר לה ממתניתין ורמו עליה ממשנה אחרונה וסייענא ממשנה ראשונה, אלמא נאמנת היא לגמרי ולכתחילה תינשא, כדקתני: שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה. ועוד, דהא דאיבעיא לן באומרת לבעלה "גרשתני" מהו, משמע כשלא הלכה ונישאת. אלא דאיכא למימר, דלעניין שתצא מרשות בעלה מאמינין אותה, לא שנתיר איסור אשת איש על פיה, דומיא דמתניתין דשלש נשים, אין נאמנותן בהיתר נישואין דהא כולן צריכות גט, ואף זו צריכה גט, ואם נישאת אין בנו כח להוציאה. ואין זה מחוור כסוגיא שהזכרנו.
- ומשמע לן נמי דרב המנונא אף לעניין כתובה קאמר דנאמנת משום הך חזקה, ממאי דתנן במסכת יבמות פרק האשה שלום (דף קטז:), בית שמאי אומרים: תינשא ותטול כתובה, פירוש על פי עצמה וכו'. אמרו להם בית שמאי: והלא מספר כתובה נלמוד, שכך כותב לה: לכשתינשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי. והכא נמי, הואיל ומתירין אותה לינשא נוטלת כתובתה, דמספר כתובה נלמוד. ותנן נמי התם במסכת נדרים: שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה, האומרת טמאה אני לך; ועלה איבעיא לן: האומרת לבעלה "גרשתני" מהו? ואמר רב המנונא נאמנת ואפילו למשנה אחרונה, וסייעוה ממשנה ראשונה כדאיתא התם, וכדאמרן. ולפום סוגיא דההיא משמע דאף לעניין כתובה קאמר, דומיא דמתניתין. והני מילי בעיקר כתובה, אבל בתוספת לא, דמדרש כתובה ליתא אלא בעיקר כתובה. והכי מוכח בפרק הכותב, כדבעינן למכתב קמן בדוכתיה בסייעתא דשמיא. הרמב"ן ז"ל:
וגם הרא"ה תלמידו ז"ל כתב כל לשונו ז"ל, ובסוף אסיק וקאמר, דמתרצתא וניחותא דשמעתא לאו הכי אתיא, דר' אושעיא דאית ליה דהא דרב המנונא אפילו שלא בפניו, לא שני ליה בין בפניו לשלא בפניו כלל, מדלא קאמר ליה בהדיא לא התם (וכו'. ולא התם) בגיטין, דפריש דאזלא בהך סברא. ותו, דאם כן, תנא דמתניתין דנחית לאשמועינן האי דינא שלא בפניו, עדיפא מינה הוה לן לאשמועינן בפניו, שהיא מותרת לכתחילה; ומדלא תנא הכי, שמע מינה דליכא רבותא יתירתא ממאי דתני, וזה הכרח גמור. אלא מחוורתא דרב המנונא לאו להינשא קאמר, ולא עוד, אלא אפילו נישאת תצא, בין בפניו ביו שלא בפניו, דכיון שאינה מותרת להינשא, אף כשעברה ונישאת, כיון שנישאת שלא ברצון חכמים תצא. ומאן דמתני לה ארישא קסבר דהא דרב המנונא אתיא בין בפניו בין שלא בפניו, כדאמרינן, דסבר שלא בפניו נמי אינה מעיזה, דלא שני ליה כלל בין בפניו לשלא בפניו, דכי היכי דבפניו אינה מעיזה, שלא בפניו נמי, אפילו אילו קים לה דלא אתי לעולם.
- והאי דקאמר האי לישנא: ומר סבר [אפילו שלא בפניו נמי אינה מעיזה, ולא אמר: "ומר סבר כי איתמר דרב המנונא אפילו שלא בפניו"? ואי משום הא לא אריא, דהכי נמי קאמר, אלא דאטעמא דמילתא סמיך, דבאידך נמי אמרינן]: כי איתמר דרב המנונא בפניו, אבל שלא בפניו מעיזה, ולא אמר: "כי איתמר דרב המנונא בפניו, אבל לא שלא בפניו", אלא דקאמר טעמא דמילתא; והאי נמי אהדר ליה אטעמא דמילתא, דשלא בפניו נמי אינה מעיזה, וממילא שמע מינה, דכיון דליתיה לטעמא, דהא דרב המנונא בין בפניו בין שלא בפניו, וכדאמרינן דלא שני לן בין בפניו בין שלא בפניו כלל, דבתרווייהו מהימנא בחדא גוונא.
- וכיון דכן, היינו טעמא דמתניתין, דמשמע מינה דאם באו עדים תחילה תצא, דהא אמרינן דמודה רב המנונא בהא אפילו בפניו. אבל נישאת קודם שבאו עדים לא תצא, דמאי טעמא קאמרינן אליבא דרב המנונא אם נישאת תצא? לפי שנישאת שלא ברצון חכמים; אבל זו שנישאת קודם שבאו עדים בהיתר וברשות, אין לנו שום דרך להוציאה. והשתא אתיא שפיר הא דאמר שמואל: לא נישאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא, דשמואל אליבא דכולהו איתמר ואפילו לר' אושעיא דמתני לה ארישא. וכן מוכח בירושלמי בפ"ב. והיינו טעמא, דהא מדינא מהימנא כדאמרן, וכיון שהותרה בבית דין שוב אין בידינו כח להוציאה מהיתרה. ואידך סבר דהא דרב המנונא לא איתמר לעניין נישואין, אלא להוציאה מבעלה, ואתיא שפיר ההיא דגיטין, דמאן דסבר נמי התם דהא דרב המנונא בין בפניו בין שלא בפניו לא קאמר אלא להצריכה גט.
- ולפי שיטה זו אפשר גם כן שנאמנת ליטול כתובה, דכיון דמן הדין מותרת להינשא, אף על פי שאין רצון חכמים להאמינה כל כך להינשא על פיהם, "לכשתנשאי" וכו' קרינא. ומיהו לא נהירא, ולשון זה נאה ומתקבל לומר שלא סמכו חכמים בכך לעניין נישואין, ועולין דברי הגמ' יפה כפשוטן. ע"כ:
- (אמר המדפיס: בכאן נאבדו מן הספר כתיבת יד חידושים משני דפים של גמרא. ומצאתי ביני גינזי ספרי הגביר המעולה החכם המרומם המיוחס כמה"ר דוד קמחי נר"ו איזו ספרי כתיבת יד, ולבל יהיה בחיבור זה שום חסרון הדפסתים, והמה חידושי הרמב"ן והרא"ה והריטב"א והרא"ש):
וזה לשון הריטב"א: אית ליה דרב המנונא — איכא למידק לדבריו, האומר דחזקה דרב המנונא מהניא לה אפילו להתירה להינשא וכדברי כל הפוסקים, אם כן היכי אתיא מתניתא כרב המנונא? דהא קתני רישא, אם יש עדים שהיתה אשת איש והיא אומרת גרושה אני, שאינה נאמנת. ויש לומר, דאפילו רב המנונא לא קאמר שתהא נאמנת לגמרי אלא באומרת לבעלה בפניו "גרשתני", וכדאמר: "חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה"; אבל שלא בפניו לא עביד לה מגורשת ודאי. ואהני לה שאם נישאת ואחר כך באו עדים לא תצא, דאמר גירושין אינה יכולה מכחישתו כשיבא בעלה ויערער. והכא הכי קאמר: לימא כדרב המנונא, שאם אמרה בפניו נאמנת להינשא, והוא הדין דכל שאמרה שלא בפניו שלא תצא. ומאן דמתני לה אסיפא לית ליה דרב המנונא, דאילו מודה דרב המנונא בפניו, לא סגיא דלא מודה שלא תצא שלא בפניו.
- ומהדרינן דכולי עלמא אית להו דרב המנונא, דהיינו כשאמרה בפניו, דבהא הוא דאמר רב הונא, וכדיוקא דדייקינן מינה, וכשאמרה שלא בפניו פליגי. ומר דייק מינה כדקאמר, דאהני שלא בפניו שלא תצא; ומר סבר דכל שלא בפניו מעיזה לגמרי. והיינו דלא אמרינן בהאי שינויא: ומר סבר כי איתמר דרב המנונא בין בפניו בין שלא בפניו, דהא ודאי ליכא למאן דאמר הכי וכדדייקינן מתניתין, וכדדייק נמי לישנא דרב המנונא. להכי אמרינן: ומר סבר שלא בפניו אינה מעיזה פניה, כלומר: אינה מעיזה לגמרי, ואהני שלא תצא כשנישאה בסתם.
- וסוגיין בכולי תלמודא דהלכתא כרב המנונא, הילכך כל שבפניו נאמנת לגמרי ותינשא לכתחילה, ונוטלת עיקר כתובה דהא קרי בה לכשתינשאי לאחר תיטלי מה שכתוב ליכי, אבל תוספות לית לה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל והגאונים.
- ואם תאמר: האיך תהא נאמנת להינשא? אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה. יש לומר דהיינו רבותא דאשמועינן רב המנונא, דגדולה חזקה זו להאמינה אפילו באיסור אשת איש, שאין לך אחת מישראל ואפילו פרוצות בדין שתעיז לומר כן בשקר. ומיהו אינה נאמנת בטענה אחרת משום האי מיגו, דכיון דחזקה אין אשה מעיזה פניה בטענה כזו ומעיזה פניה בטענות אחרות, אין כאן מיגו.
- ומורי הרב ז"ל היה אומר בשם אחיו ז"ל, שלא האמינה רב המנונא להינשא אלא להוציאה מרשות בעלה ושלא לדונה כמורדת. ולההיא דג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה בשלהי נדרים, דהתם מדמי להו לדרב המנונא, והתם צריכות הן גט על כרחך וכדקתני בהדיא. והשתא אתי שפיר למאן דאוקים כדרב המנונא.
- והא דאמרינן בגיטין גבי שליש אמר לגירושין וכו': ולהימנה מדרב המנונא כשאומר נתן לי ואבד, משום דבעל ושליש מודים. והא דאמרינן ביבמות: האשה שהלך בעלה למדינת הים, קטטה בינו לבינה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת, ופריך: היכי דמי קטטה? שאמרה גרשתני. ופרכינן: ולהימנה כדרב המנונא, דאלמא כדרב המנונא נאמנת לינשא? יש לומר, דמשום דקתני מתניתין "אינה נאמנת", דמשמע אינה נאמנת כלל ואם נישאת תצא מן השני בלא גט, להכי פרכינן: ולהימנה ואם נישאת תהא צריכה גט. אי נמי, דהתם על כרחך לא אתיא השתא למימר דניהמנה מדרב המנונא להינשא, דהא כיון שהיא באה בפנינו להתיר עצמה בטענת מתה הרי אינה סומכת על הגירושין, וכאילו מודה שלא אמרה אמת. אלא הכי פירושא: האיך אפשר דליתני תנא האי צורתא, דאשתקד טענה לבעל "גרשתני" ולא הימנוה, והשתא טענה ואמרה שמת בעלה, דהא פרשינן שאינה נאמנת? דאילו הימנוה אשתקד, הוה לן להימנוה לעניין שלא תהא תחתיו ולא תיטול מזונות ממנו; ואילו אנן אמרינן שהיתה יושבת תחת בעלה כשהלך למדינת הים. אלא ודאי דליכא לאוקמי מתניתין בהכי.
- ובוודאי שדין זה נכון הוא והיה ראוי לדון בו דין אשת איש החמור, אלא שאני רואה הסכמת כל הפוסקים להקל.
- ויש למדין עוד מכאן, שאם טענה על הבעל שכופה ומשמשתו נדה, שנאמנת עליו ויוצאת ונוטלת כתובתה, דבהא נמי כיון דבמידי דקים ליה לבעל איכא ההוא חזקה אינה מעיזה פניה בפני בעלה, וכדאיתא בשילהי נדרים באותן ג' נשים. ובהא ודאי לא מודינא כלל, והא דרב המנונא הבו דלא לוסיף עלה, ואין לנו שנאמינה בשום מקום בתלמוד מדרב המנונא במידי דמגמר ליה רשע. וכבר הארכתי בזה בתשובת שאלה.
- וכל שאמרה "גרושה אני" שלא בפני בעלה, ונישאת ואחר כך באו עדים, כיון דלא אתפרשא בה אי הלכתא כמאן דמתני לה ארישא, ספק אשת איש היא ותצא, וצריכה גט מן השני כדאמר לקמן. ובשלהי מסכת גיטין אמר רב הונא: האשה שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר מקודשת, כלומר: מקודשת להצריכה ממנו גט ואסורה לראשון, כדפרישנא התם; מדרב המנונא, כלומר דסבירא ליה דשלא בפניו נמי אינה מעיזה פניה. וכן הלכתא:
וזה לשון הרא"ש: אית ליה דרב המנונא — אף על גב דרב המנונא לא איירי אלא בפניו. ועוד, אי אית ליה דרב המנונא, אמאי קתני: באו עדים ואחר כך נישאת תצא? אלא הכי פירושו: אית ליה דרב המנונא לעניין זה, דמהני שלא בפניו אם נישאת קודם שבאו עדים לא תצא. מיהו היכא דבאו עדים ואחר כך נישאת, סבירא ליה דתצא. ומאן דמתני לה אסיפא לית ליה דרב המנונא כלל. דכולי עלמא אית להו דרב המנונא, מר סבר כי איתמר דרב המנונא בפניו, אבל שלא בפניו מעיזה היא עכשיו, ואם יבוא הבעל אחר זמן, כיון שהעיזה פניה תעיז להעמיד דבריה, הילכך תצא. מאן דמתני לה ארישא, אפילו שלא בפניו נמי אינה מעיזה כולי האי לגמרי, דחוששת היא שמא יבוא בעלה ואינה יכולה מכחישתו, ואם נישאת מיהא לא תצא.
- וקיימא לן כרב המנונא דאפילו לכתחילה נמי תינשא. ועיקר כתובה נמי מגבינן לה ממדרש כתובה, שכן כתב לה: "לכשתינשאי לאחר תיטלי מה שכתוב ליכי". אבל תוספת לא גביא, דמדרש כתובה ליתא אלא בעיקר כתובה.
- ופסק רבינו חננאל, דקיימא לן כמאן דמתני לה אסיפא, אבל ארישא תצא. וכן משמע מתוך דברי רב אלפס, שכתב "אם משנישאת באו עדים" אהך דנשביתי, ולא הביא הפלוגתא דאמוראי. לא תצא מהיתרה הראשון ואפילו לכתחילה תינשא. ואפילו לזות שפתים ליכא, שאין אדם מכחישן:
וזה לשון הרא"ה: ואם משנישאת וכו' אמר אבוה דשמואל וכו' תניא אמרה נשביתי וכו' — ולא אמרינן "תניא כוותיה דשמואל", משום דשמואל קאי אפילו ארישא לחד לישנא, וממתניתין ליכא ראיה אלא לשבויה.
הנך שבוייתא וכו' עד אמר רב אשי — וההיא דנדרים לאו ראיה היא, כדפרישנא לעיל. וההיא דגיטין נמי לאו ראיה היא, כדכתיבנא התם בסייעתא דשמיא.
אמר רב אשי עידי טומאה אתמר — קשיא לן, ולמאי דקא סלקא דעתך מעיקרא דעידי שבויה אתמר, אם כן מאי קאמר "והא איכא עדים במדינת הים", ומהדרינן "השתא מיהת לא איתנהו"? דהא היתה לשבויה קמן, ואפילו הכי אמר רבי יוחנן לרב שמן בר אבא זיל איטפל בקרובתך, ואנו אין לנו עידי שבויה גדולים מזה שכולן רואין אותן בידן, אף זו הרי היא לפנינו בידן. יש לומר דאנן לרבי יוחנן לא קשיא לן, דרבי יוחנן שפיר קאמר ואליבא דהלכתא; אלא לרבי חנינא, ומעיקרא קא סלקא דעתך דכי אסרי ליה לרבי חנינא, מקמי דעל שבוייהו הוא דאסרי ליה הכי, ולבתר דעל שבוייהו אמר רבי חנינא: בנן דמוריין אינון, לפי שידעו לעשות כן. והכי אמרו למילתיה התם, ולא הכרעא אי לאיסורא או להיתרא. והיינו דאקשו ליה: מקמי הכי דעל שבוייהו היכי שרי ליה? והא איכא עדים במדינת הים, כלומר דאיכא קלא דהוו עדים במדינת הים. ואיהו אהדר, דכיון דהשתא מיהת ליתנהו, לא איכפת לן. והיינו דקשיא לן, מאי האי דאהדר להו הכי, דהשתא ליתנהו? ואפילו איתנהו, כיון דשרינהו מאי הוי? והאמר שמואל: כיון שהתירוה לינשא אף על פי שלא נישאת. ואמר רב אשי: עידי טומאה איתמר. ואתיא השתא כולה שפיר כפשטה. והאי דלא חש לה רבי חנינא לקול, אף על גב דבעלמא חיישינן לה, משום טעמא דשבויה הקלו:
וזה לשון תוספי הרא"ש: בנן דמוריין אינון — שלא רצו שיכנסו השבאים עמהם; שאם נכנסו עמהם, אף על פי שאין עדות להשבוי, הואיל ומוחזק בהם אין לך עדי שבויה גדול מזה.
הא איכא עדים במדינת הים — ואם תאמר, מתניתין נמי תיקשי ליה, דתנן: נשביתי וטהורה אני נאמנת; ואמאי נאמנת? דילמא איכא עדי שבויה במדינת הים? ויש לומר דהכי פריך: והא איכא ודאי עדים במדינת הים; ובאתריה דשמואל היו רוב ישראל, ואי אפשר שלא ידעו. אי נמי, הא נפק קלא דאיכא עדים במדינת הים שיודעין שנשבית. ומיהו תימא, האיך אסיק אדעתייהו דעדים דאמרינן היינו עדי שבויה? דמאי צריך למימר: "הא איכא עדים במדינת הים"? הא איתנהו קמן, דהא איכא שבוייהו.
עדי טומאה איתמר — כלומר, הא נפק קלא דאיכא עדים במדינת הים שיודעין אם נטמאו אם לאו. וליכא לפרושי דניחוש לעדי הטומאה, כיון דאיכא עדי שבויה; דהא לעיל אמרינן: אם משהתירוה לינשא באו עדי שבויה – לא תצא מהיתרה הראשון, ולא חיישינן לעדי טומאה; והכא נמי התירום לינשא קודם שנכנסו השבאים:
וזה לשון הרמב"ן: טעמא דלא אתו עדים הא אתו עדים מיתסרא והא אמר אבוה דשמואל וכו' — איכא דקשיא ליה: היכי סלקא דעתין למימר דעדי שבויה איתמר? דאם כן, היכי אמר ר' יוחנן לרב שמן: "איטפל לקריבתך"? הא אתו שבויינהו. ותירץ, דשבוי לא מהימן אלא אם כן איכא סהדי אחריני. לאו מילתא היא, דאם כן אמאי אוקמינהו לשבויינהו? הוא ודאי, והא ר' חנינא דקלסינהו, אלמא שפיר עביד. ואיכא למימר דהאי שבוי לא מהימן אי ליכא סהדי אחריני; מיהו הא דקאמר ר' חנינא: בנן דמוריין אינון, משום דאינהו טעי וסברן דמהימן שבוי, ולהכי עיילן אינהי, כי היכי דתיהוי הפה שאסר הוא הפה שהתיר, אלמא בנן דמוריין אינון; מיהו לאו כצורבא מרבנן דמו דלא תטעו כלל. ולאו מילתא היא, דכיון דברשותא של שבוי הן עומדות, אנן סהדי שנשבו, שהרי עדיין שבויות ועומדות הן. אלא קא סלקא דעתין דשרנהו ר' חנינא מקמיה דעל שבויינהו, וכי עאל אסרינהו; ואמר דבנן דמוריין אינון, שאילו לא נכנסו שבויינהו מאליו, היו מותרות. ורבי יוחנן דאמר ליה לרב שמן: "איטפל בקריבתך", לא סבירא ליה כרבי חנינא; אי נמי, מקמי דעאל שבויינהו אמר ליה הכי. ורבי יוחנן מקמי הכי ידע בנתיה דמאן אינון, ושמעתא אמסקנא איתמר הכי, כמסדרי לה בגמרא; ולמאי דסלקא דעתין, אין מוקדם ומאוחר בהלכה זו. והא דאמרי ליה רבנן: והא איכא עדים במדינת הים, קלא הוה במילתא וחש לה, דאי לא תימא הכי אין לך שבויה מותרת:
וזה לשון הריטב"א: אילו בנתך הוו מי הוית מזלזלי בהו — קשיא לי, דהא ודאי שפיר קאמר שמואל, ואמאי איעניש? ויש לומר, דאבוה דשמואל שרנהו מקמי דחזא שבויינהו, דהויא לה נשביתי וטהורה אני; וכי חזא שבויינהו – שרנהו נמי בטעמא דאמר, וכיון שהתירוה לינשא; ואמר דלנטרינהו מכאן ולהבא. ושמואל לא ידע דשרנהו אבוה מקמי הכי, אי נמי דידע לה ולא סבירא ליה כוותיה, משום הכי אמר: עד האידנא מאן נטרינהו, דכיון דאיכא עדי שבויה, הרי הן בחזקת טמאות. ומשום דאמר לה בהאי לישנא, איקפד אבוה ואמר ליה: אילו בנתך הואי וכו':
והא איכא עדים — לאו דווקא, דאם כן היכי קאמר: "השתא מיהת ליתנהו"? אלא הכי קאמר, דהא אמרי כולי עלמא ואיכא קלא דלא פסיק דאיכא עדים במדינת הים. ואמר ליה: השתא מיהת ליתנהו; עדים בצד אסתן ותאסר? כלומר, דאפילו קלא בבית דין לא חיישינן ליה הכא גבי שבויה, וכדאמרינן עלה דהאי בפרק קמא דקידושין: אם הקלו בשבויה נקל באשת איש? וכדפרישית התם בסייעתא דשמיא.
טעמא דליתנהו הא איתנהו חיישינן והאמר שמואל וכו' — כלומר, וקיימא לן דהלכתא כאבוה דשמואל, ובמתניתא דלעיל תניא כוותיה. והשתא קא סלקא דעתך דעדי שביה איתמר. וקשיא לי, היכי סלקא דעתך דר' חנינא פליג אאבוה דשמואל? והא איהו דאמר דבנן דמוריין אינון. ויש לומר, דמאן דקרי לה להא לא שמיע ליה הא ודאי. אי נמי דסבירא ליה דהכי קאמר: בנן דמוריין אינון, נשים חכמות הן ורצו לעשות חכמה אבל לא הועיל להן.
עדי טומאה אתמר — ואם תאמר, כיון דעדי טומאה אתמר, לא הקלו בה ביותר מאשת איש, כדאיתא בקידושין, דהא כיון דאיכא עדי טומאה ליכא טעמא דמנוולא לגבי שבאי. ויש לומר דאדרבה, חזקה דמנוולה נפשה לגבי שבאי גדולה כל כך, עד שראוי לומר דהאי קלא דאמר שנטמאת קלא דשקרא הואי, ואף על גב דאתחזק בבית דין. [עד כאן הריטב"א ז"ל]:
שתי נשים שנשבו — אומר רבינו תם: לא גרסינן הכא "זאת אומרת נשביתי", דבאיכא עדי שבויה מיירי ומאי צריכין לעדותן? ומיהו מצי למימר דלהכי אצטריך, אף על פי שהם סבורות שאין אנו יודעין אין נאמנות.
- אין רישא וסיפא דאיכא עדים — השתא איכא לפרושי דכולהו צריכי, דלתירוצא דרב פפא פריך: הא תו למה לי? והכא לא פריך, משום דמילתא דפשיטא היא דצריכי. "אני טהורה וחברתי טמאה" אצטריך לאשמועינן דאינה נאמנת אעצמה בדאיכא עדים. "אני וחברתי טמאות" אתא לאשמועינן בדליכא עדים אינה נאמנת לאסור חברתה, אלא היא מותרת על פי עצמה שאומרת טהורה אני. "אני וחברתי טהורה" אתא לאשמועינן בדאיכא עדים, דנאמנת להתיר חברתה, דרישא מצינו לאוקמי בדליכא עדים.
- הא תו למה לי היינו רישא — תימה, הוה ליה למימר "היינו רישא דרישא", כדלקמן, דהא מרישא דרישא שמעינן כולה, דשויתיה לנפשיה חתיכה דאיסורא, וחברתה משתריא אפומא דידה, ומסתמא כל שכן על פי עד אחד. ויש לומר דסלקא דעתך אמינא דאיהי מהימנא יותר, כיון שנשבית עתה קים לה טפי.
- משום דאיכא דררא דממונא — פירש רבינו חננאל: משום שהוא מוחזק בידו השדה, אבל העדים אין בידם כלום.
- נשביתי וטהורה אני למה לי — תימא, אמאי לא משני, משום דבעי למיתני אם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת. ויש לומר דהא לאו חדוש הוא, דשמעינן לה מסיפא דקתני: עיר שכבשוה כרכום, כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות. ומינה שמעינן נמי שבויה בעדים.
- שתי נשים למה לי — ואי לאשמועינן דאחת נאמנת על חברתה, הא בהדיא תנן לקמן דאפילו עבד ואפילו שפחה נאמנים. הרא"ש ז"ל:
וזה לשון הרמב"ן: וחברתה משתריא אפומא דידה — טעמא דמילתא, משום דקיימא לן כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים, ואין דבריו של אחד במקום שנים. וכן פירש רש"י ז"ל. ואיכא למידק, הא דתנן פרק האשה שלום (דף קיז:): עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת הרי זו לא תינשא; ואף על גב דהימנוה רבנן כדעולא, הני מילי כשכבר התירוה לינשא, אבל לא התירוה לינשא אין מתירין אותה. ובמסכת סוטה (דף לא:) אמרינן נמי: לא קשיא, כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה, גבי עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת היתה שותה. ואקשינן עלה מדעולא, ומפרקינן לא קשיא וכו'.
- ואיכא לפרושי, הכא נמי שכבר התירוה על פומא דידה מקמי דתיתי עד אחד, והיכא דמשתריא אפומא דעד אחד נמי, כדאתא עד אחד בקמייתא ושרו לה אפומא דידיה. ואף על גב דבלישנא דגמרא נמי אמרינן: ואמר לה עד: את וחברתיך טהורה, דמשתריא אפומא דידיה, לא קפדינן בהכי, ומשום דברייתא קתני "אמרה" נקט איהו נמי ברישא עדותה של אשה. ואיכא למימר דבשבויה הקלו אפילו לב"א. ולי נראה דאשה לגבי עד כשר לאו הכחשה היא, דבשלמא בעד כשר, כיון דחזי לאצטרופי מכחיש, אלא באשה בטומאה ובלא מת לאו הכחשה דכלום היא, אלא לגבי אשה אחרת, וצריך עיון.
- ושוב מצאתי פירכא לזה מן הירושלמי, וכתבתיו בפרק האשה שלום, משם למדתי שהאיש והאשה שוין בהכחשה:
וזה לשון הרא"ה: שתי נשים. תנו רבנן: אני וכו' עד אלא פשיטא דאיכא עדים — רישא דאמרה אני טמאה וחברתי טהורה, שפיר אתיא לן בין בעדים בין שלא בעדים, דאפילו בלא עדים מהימנא עלה, ואפילו בעדים משתריא חברתה אפומא דידה. אלא אאידך הוא דמוקמינן לה דאיכא עדים. וכי תימא, אי דאיכא עדים, אם כן אמאי אינה נאמנת על חברתה לומר שהיא טמאה? ויש לומר דלאו דווקא קאמר, אלא כלומר: אין אנו צריכין לנאמנותה כיון דאיכא עדים. וכי תימא, אם כן מאי האי דמקשים אמציעתא, "אני וחברתי טמאה" וכו' עד אי דאיכא עדים אמאי לא מהימנא? לימא ליה, מאי אינה נאמנת דקתני? אין אנו צריכין לנאמנותה.
- ואפשר לומר דלא דמיא, דברישא דתני עלה: "וחברתה אינה נאמנת", איידי דתני עלה "אינה נאמנת", כללה לחברתה בהאי לישנא, ולמימרא דאין אנו צריכין לנאמנותה קאמר. אבל מציעתא, דאילו בדידה קתני "נאמנת", וחברתה אינה נאמנת כלל משמע.
- אלא פשיטא דליכא עדים אימא סיפא וכו' עד איהי שויתא לנפשה חתיכה דאיסורא, חברתה משתריא אפומא דידה. כלומר, והוא דאתאי איהי ברישא, דכיון דקבלנוה לסהדותא דידה ואשתריא לה אפומא דידה הוי לה כשנים, ותו לא מהימן אידך אלא כחד במקום שנים, ואף על גב דהאי איש וקמא אשה. אבל היכא דאתו בהדי הדדי לא, והכי מוכח התם במסכת סוטה.
- אלא דקשיא לן אידך, דאמרה "אני טהורה וחברתי טמאה", ואמר לה עד: "את טמאה וחברתיך טהורה", איהי כיון דאיכא עדים לאו כל כמינה, חברתה משתריא אפומא דעד. משמע לפום לישנא, דעד דשרו (לא) אתי בתרא. וליכא למימר דשני לן בין עד כשר לעד פסול, למימרא דעד כשר מהימן לן אפילו במקום הכחשה דעד פסול, דהא בהדיא מוכח התם בירושלמי דיבמות דלא שני לן בינייהו כלל, ואפילו בין שפחה לעד כשר. אלא דאיכא למימר דלישנא לאו דווקא, ולעולם כגון דאתי עד דשרי לכתחילה. אי נמי אפשר דבשבויה הקילו להאמין עד כשר בהכחשה דעד דלאו כשר, אבל בשווין אין לנו.
- וחברתי טמאה וכו'. ופירוש רש"י ז"ל הוא הנכון:
וכן שני אנשים וכו' כל הני למה לי צריכי כו' — והא דאמרינן: אבל עדים דליכא דררא דממונא אימא לא, כלומר גבי דידהו. והא דאמרינן נמי: אבל אשת איש דאיסורא, ואפשר דאפילו תנא אשת איש נמי, ממונא מאיסורא לא ילפינן ולא איסורא מממונא. אי נמי אפשר דלא כפלינן לה לאצרכתא, ודכוותא בתלמודא. והא דאמרינן: שתי נשים שנשבו למה לי? מהו דתימא ניחוש לגומלין, קא משמע לן, כלומר דאפילו לרבי יהודה דחייש לגומלין בהא מודה דלא חיישינן, וטעמא משום דבשבויה הקילו. [ע"כ הרא"ה ז"ל]:
וזה לשון הריטב"א: תנו רבנן אני טמאה וכו' — וכולה מתניתא מיירי כשחברתה שותקת, או בדליתה, אי נמי בשוטה. דאי דאתא ומכחשת לה, הא ודאי לא משתריא אפומא דידה, דהא שויתא נפשה חתיכה דאיסורא.
- אמר מר אני טהורה כו' — אבל בבא קמא לא קשיא לן כלל, דההיא שפיר אתיא בין דאיכא עדי שבויה בין דליכא עדי שבויה, דין הוא שתהא טמאה דהא שויתא לנפשה חתיכה דאיסורא, ואפילו בעדי שבויה חברתה טהורה על פיה, דהא תנן: הכל נאמנין להכשירה אפילו עבד ואפילו שפחה. ומיהו כדאתא רב פפא ואוקי מתניתא בדאיתא עד אחד דאפיך מיפך כולה, ואפילו בבא קמא דאלא דההיא סדרא, והכי אורחא דתלמודא.
- אלא פשיטא דאיכא עדים — כלומר עדי שבויה. והא דקתני שאינה נאמנת על חברתה, הכי קאמר, שאין אנו צריכין לנאמנות; ואיידי דקתני "אינה נאמנת" ממש בדידה, תנא נמי הכי גבי חברתה, כיון דכיילא בהדה בחד לישנא. אבל בסמוך פרכינן אחברתה אמאי לא מהימנא, ולא פירשה דקאמר אין אנו צריכין לנאמנותה, ולית ליה למתני הכי כיון דבגופה קתני נאמנת ממש ולא כיילה בהדי חברתה בהאי לישנא.
- חברתה משתריא אפומא דידה — פירוש, וכגון דאתיא איהי מעיקרא, דהימנוה רבנן כבי תרי כדעולא, כן אידך דאמר חברתה משתריא אפומא דעד, כגון דאתא עד מעיקרא, הא לאו הכי עד אחד בהכחשה אינו כלום, ואף על פי שזו איש וזו אשה, וכדאמר בירושלמי ביבמות: רב נחמן בר מניומי בשם רב, כל מקום שהכשיר עדות אשה באיש, האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש, עד כאן. הילכך אפילו נשאת לאיש ההוא תצא, ושלא כדברי הרמב"ם, וכבר כתיבנא לה ביבמות בסייעתא דשמיא.
- הכי נמי איהי, כיון דאיכא עדים לאו כל כמינה — כלומר כיון דאיכא עדי שביה. ולא גרסינן "דאיכא עדים"[6], דמשמע דמשום דאיכא עד אחד דטומאה הוא דלא מהימנא, והא ליתא, דבלא עד דטומאה לא מהימנא, כל היכא דאיכא עדי שביה, וכדאיתא במתניתא בהדיא.
- חברתה משתריא אפומא דעד — ואם תאמר, דאמאי לא פרכינן הכא, דמאי קא משמע לן? דהא מדקתני רישא דמשתריא חברתה אפומא דידה, ממילא ידעינן דמשתריא בעד כשר? תירצו בתוספות, דדילמא הוה אמינא דווקא אפומא דחברתה שלא זז ידה מתוך ידה, אבל אפומא דעד דעלמא לא משתריא, כיון דאיכא הכחשה דהא דהות קיימא בהדה. ואי תנא הך דעד האחד, דווקא אפומא דעד כשר, אבל אפומא דאשה לא משתריא במקום הכחשה דעד, קא משמע לן.
- היינו רישא — פירוש, רישא דהך דהיינו מציעתא, דהך מסתמא כולה רבותא דהכא אינו במאי דקתני דמשתריא חברתה אפומא דעד, משום שהכחשה דעד לאו הכחשה גמורה היא ותמות נפשי עם פלשתים קאמרה. אבל לעיל דליכא למימר הכי, אימא דלא משתריא אפומא דעד, כיון דהא [ד]קיימא תמיד בהדה מכחשת ליה, קא משמע לן. אבל היכא דמכשרא נפשה לא מהימן, קא משמע לן. ומיהו ודאי בקמייתא לא נצרכו, ומאידך נפקא, אלא דתנא לא זו אף זו קתני, דמעיקרא תניא בדהוה צריך לה, וכי קתני אידך דעדיפי, שבקא לקמיה כדאיתא.
- אבל עדים דליכא דררא דממונא — פירוש, דליכא לדידהו דררא דממונא [בהא. אבל אשת איש דאיסורא לא, קא משמע לן. והוא הדין דממונא] לא גמרי מאיסורא, דאוקי ממונא בחזקת מריה: