שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ב/דף טו

האשה שנתארמלה או שנתגרשה היא אומרת בתולה נשאתני ויש לי מאתים והוא אומר אלמנה נשאתיך ואין לך אלא מנה — פירוש, ואין שטר כתובה יוצא מתחת ידה.

גרסינן בירושלמי: ניחא נתגרשה, נתארמלה מי טוען? היורשים. פירוש, דבית דין טוענין ליורשים כל מאי דהוה מצי טעין אבוהון. הריטב"א ז"ל:

וזה לשון שיטה ישנה: והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך — בירושלמי בעי: ניחא נתגרשה, נתארמלה מי עורר? היורשים. והלך אחר הרוב, ורוב הנשים בתולות נישאות? ומשני, זאת אומרת אין הולכין לממון ולמדת הדין אחר הרוב. והכי פירושה: ניחא נתגרשה, שהוא יכול לטעון "אלמנה נשאתיך" בברי; אבל נתארמלה, מי יאמר בברי דאלמנה נישאת? ומשני, היורשים. פירוש, היורשים יטענו שאביהם נשאה אלמנה. כלומר, אנו נטעון בשבילם, דטענינן ליתמי כל מאי דמצי טעין אבוהון. והא דמוקמינן במתניתין אפילו כרבן גמליאל, ומודה רבן גמליאל בברי וברי, אף על פי שאין היורשים יודעין בברי דאלמנה נישאת? כיון דטענינן ליתמי כל מאי דמצי טעין אבוהון, כברי חשבינן לה.

והדר מקשי: בין אנתארמלה בין אנתגרשה, הלך אחר הרוב וכו'. ובגמרא מתרץ תירוץ אחר לרב שהולך בממון אחר הרוב. עד כאן:

וכן כתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל, דכיון דקיימא לן דטענינן להו ליתמי מאי דהוה טעין אבוהון, בית דין דנין טענת היתומים כאילו היה אביהם בחיים והיה אומר "אלמנה נשאתיך", עד כאן.

ואם תאמר: באלמנה, למה גובה אפילו מנה, כיון שאין כתובה בידה? ניחוש לפרעון, דבשלמא נתגרשה, כיון שהוא מודה שלא פרעה, שוב אינו נאמן שהיתה אלמנה כשיש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע, במיגו דאי בעי טעין "פרעתי". ואפילו תימא דמצי טעין הכי, מיגו במקום עדים לא אמרינן. אבל באלמנה נטעון הכי? ובשלמא למאן דאמר בגמרא דמתניתין במקום שאין כותבין כתובה עסקינן, ניחא, שהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. אלא למאן דאמר דמתניתין במקום שכותבין, הא מצי טעין "פרעתי" לדעת הרמב"ם ז"ל ורי"ף ז"ל.

ויש לומר, שלפי דבריהם, משנתנו כשהודה בשעת מיתתו שלא פרעה. ומיהו ר"י ז"ל וכמה מן הגדולים אומרים, דאפילו במקום שכותבין כתובה, הטוען אחריה לא אמר כלום. ונראין דבריהם, כל זמן שאין לו עדים שכתב לה, שהרי היא יכולה לומר: אנא אתנאי בית דין סמכי, וכן דעת מורנו הרב ז"ל. הריטב"א ז"ל:


אם יש לה עדים וכו' — אמרינן בגמרא, דאי ליכא עדים, בעל מהימן ולית לה אלא מנה. ויש אומרים דמכל מקום נשבע, כדין מודה במקצת, וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ולא נהירא, דלישנא דאמרינן "בעל מהימן" משמע דמהימן לגמרי, ואפילו בלא שבועה. וכן הוא בירושלמי, דגרסינן התם: וכי לא הודייה ממין הטענה היא? ופריק: כולי עלמא מודו שהוא חייב לה מנה, והיא תובעתו מנה אחר, המוציא מחבירו עליו הראייה. עד כאן. ויש לפרש הירושלמי כן, דכיון דקיימא לן: הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום, הרי המנה האחד ברור, וכאילו הוא בשטר, וכאילו תובעתו מנה בכתב ומנה בעל פה והודה במה שכתוב, שאין כאן מודה במקצת. ומיהו לדעת הרי"ף והר"מ במז"ל אמרינן, דלירושלמי משמע להו מתניתין במקום שאין כותבין; אבל במקום שכותבין, מודה במקצת גמור הוא וחייב שבועה, וכדינו של הר"מ במז"ל. ועוד יש לפרש הירושלמי, דמשנתנו כשהודה כבר על המנה בבית דין, ואין טוענין אלא על המנה השני, והוא כופר בכל ופטור. וגם זה נכון.

ודכולי עלמא באלמנה אין כאן חיוב שבועה, כדקתני רב אמי: "שבועת ה' תהיה בין שניהם", ולא בין היורשין, ואוקימנא דאמרי: "חמשין ידענא וחמשין לא ידענא", וכדאיתא בפרק כל הנשבעין. הריטב"א ז"ל:

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: גרסינן בירושלמי: "סלעין, דינרין" ונמחקו, אין פחות משנים. מכאן ואילך, מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש, בן עזאי אומר: הואיל והודה במקצת הטענה, ישבע, וחכמים אומרים: אין ההודאה ממין הטענה. פירוש, שההודייה בקרקעות היא, אי נמי דשטרא דלית ביה אלא שנים מסייע לזה להאי, הילכך כטענו דבר אחר הוא. ובעו עלה: אם ההודייה ממין הטענה, יהא חייב, וכי לא כמי שההודייה ממין הטענה וכו'. פירוש, שהרי אין לה שטר, והיא כטוענתו [מאתים והוא מודה במנה. ומפרקינן: כל עמא מודיי שהוא חייב לה מנה, והיא כתובעת][1] מנה אחר והוא אינו מודה לה, המוציא מחבירו עליו הראיה. פירוש, שאינו יכול לכפור באותו מנה, שהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. אי נמי שהאומר לאשתו גרושה: פרעתיך קודם גירושין, אינו נאמן, דהוה ליה פרעתיך תוך זמני; הילכך כמי שיש אחר[יות] על אותו מנה היא ושעבוד קרקעות הוא, והיא כתובעת ממנו מנה אחר, שהמוציא מחברו עליו הראיה. ויש אומרים, שאין בתביעת כתובה לעולם שבועת מודה במקצת, ואפילו אבדה כתובה במקום שכותבין ויכול לומר פרעתי, משום דקיימא לן: אפילו מיניה לא גבי אלא ממקרקעי, דהכי מוכח בקידושין ובנדרים, וקיימא לן אין נשבעין על שעבוד קרקעות. ומה בין מחיים דבעל לאחר מיתה בכתובה? דקאמרינן בפרק שבועת העדות: שמע מינה משביע עדי קרקע חייב, ולא מצי לקיומא אלא בדתפסה מטלטלי, וכן הדין מחיים וזה עיקר. ויש לרב ר' משה הספרדי ז"ל מחלוקת בזו, שהוא מחייב בכתובה שבועה של תורה. ויש לדון, משום שאם תפסה מטלטלין אין מוציאין מידה לדעת רבינו אלפאסי ז"ל. ויתבאר במקומו בסייעתא דשמיא, עד כאן:

וזה לשון הרא"ה ז"ל תלמידו: וקשיא לן, טעמא דאיכא עדים, הא ליכא עדים – הבעל נאמן. ומסתברא אפילו בלא שבועה. ואמאי לא הוי חייב שבועה משום מודה במקצת? דהא איהי טוענת מאתים, ואיהו טעין מנה. ובירושלמי אשכחן לה להאי פירושא ופירוקא, דאמרינן התם: סלעין דינרין דאינון וכו' עד כל עמא מודו וכו'. ופירושא הכי: בן עזאי אומר, הואיל והודה מקצת הטענה ישבע. כלומר, דהוה ליה כמודה מקצת בעלמא ונשבע. וחכמים אומרים: אין הודייה ממין הטענה; כלומר, דאי משום שלש דמודה ליה, משיב אבדה הוא, דהכא ודאי יכול להעיז הוה, שלא יודה אלא בשתים, משום דמסייע ליה שטרא, וכל היכא דאיכא מידי דמסייע ליה לא אמרינן אין אדם מעיז פניו לפני בעל חובו, אלא ודאי מעיז ומעיז, ומדלא העיז, משיב אבדה הוא. ואי משום שתים נמי דמודה, כיון דמדינא דשטר מחייב בהו, הוה ליה כהודאה בקרקעות, דהא בהנהו שתים דקא מודה, שעבוד קרקעות הוא ואין נשבעין עליהם. והיינו דקאמר: אין ההודייה ממין הטענה, דהוה תבע ליה חמש, דאיכא בתביעתו מלוה על פה, דמדין השטר לא מחייב אלא בשתים, ואיהו מודה ליה בשתים דהוי מלוה בשטר ושעבוד קרקעות. ודכוותה בבבא מציעא פרק קמא. ודייקינן עלה: טעמא לפי שאין ההודייה ממין הטענה, [הא היתה הודייה ממין הטענה] חייב, אם כן במתניתין אמאי אינו חייב? דהא נמי שהודייה ממין הטענה הוה, דמתניתין מסתמא במקום שכותבין כתובה, ולית לה שטר כתובה אלא תביעה על פה היא, ואיהי טוענת מאתים ואיהו טוען מנה, והוה ליה מודה מקצת הטענה ודין הוא שיהא חייב שבועה.

ומהדרינן: כל עמא מודו שהוא חייב לה מנה. כלומר, הכא אף על גב דליכא שטר, דינה כשטר, שאין יכול לומר "פרעתי", כדין שטר, והכל מודים דחייב לה מנה, כלומר שאי אפשר לו לכפור בו, ואין נשבעין עליו, כשם שאילו היה בשטר, דהא נמי שעבוד קרקעות הוא. וזה עולה יפה לדברי הגאונים ז"ל, שהם סבורים דהא דאמרינן: הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום, אפילו במקום שכותבין כתובה ואפילו אבדה כתובתה, שאין שטר כתובתה יוצאה מתחת ידה, אין יכול לטעון "פרעתי". וכן לפי שיטתנו, כמה שפירשנו לפנינו ב"הטוען אחר מעשה בית דין", לומר דאפילו במקום שכותבין, עליו להביא ראיה שכתב לה, ואי לא, הוה ליה כמקום שאין כותבין ונאמנת לומר: "לא כתב לי", אי נמי "כתב לי ולא נפרעתי" מיגו דאי בעיא אמרה "לא כתב לי". והשתא ודאי אית ליה ראיה לבעל, כיון דפליגי בה, וכאן אף על גב דלית לה במתניתין שטר כתובה הויא כמאן דאית לה.

אבל לדברי הרי"ף ז"ל, שסובר שלא אמרו "הטוען אחר מעשה בית דין" אלא במקום שאין כותבין, אבל במקום שכותבין – אי נקיטא כתובתה אין, אי לא לא, ויכול למיטען "פרעתי", אם כן לדידהו מתניתין, כיון דליכא שטר כתובה לא הוי שעבוד קרקעות, שהרי יכול לטעון "פרעתי". ובשלמא נתגרשה ניחא, כשתבעה אותו לאלתר, דבהא לא חיישינן לפרעון ואין נאמן לומר "פרעתי" אף על פי שאין לה שטר כתובה, דלא נתנה כתובה לגבות מחיים, והוה ליה כאומר "פרעתיך בתוך זמנו" דקיימא לן דאינו נאמן; אלא נתאלמנה קשיא.

ואם אומר דכתובה, אפילו אי בעל יכול למטען "פרעתי" אין נשבעין עליה, משום דקיימא לן דכתובה לעולם לא גבי מן המטלטלין אלא מן הקרקעות, בין מיניה דידיה בין מיתמי, וכדאמרינן עלה בשבועות: שמע מינה משביע עדי קרקע חייב, ולא מתוקמא אלא בדתפסה מטלטלי, והאי נמי דווקא מחיים. וכיון דלא גביא לעולם אלא מן הקרקע, הויא כטענת קרקע ואין נשבעין על הקרקעות.

והא דפרכינן עלה בגמרא, דניחוש דילמא מפקא כתובתה בבי דינא אחרינא וגביא בה. ולא קשיא מעיקרא, היכי סגי כלל, כיון דלית לה שטר כתובה? איכא לפרושי להך לישנא, כשחייב מודה, כגון שהודה בשעת מיתה, ומשום הכי גביא; הא לאו הכי לא גביא, כיון דליכא לשטר כתובה.

אי נמי איכא לפרושי ההיא ירושלמי הכי: כל עמא מודו דהוא חייב לה מנה, כלומר, וטענתייהו לאו אהאי מנה, דלא פליגי אהאי מנה כלל, אלא אאידך בלחוד דהיא טענה ליה והוא כופר בכל, ופטור ככופר בכל דעלמא.

אבל הר"מ במז"ל כתב בזה שהוא חייב שבועה כדין מודה במקצת. ונראה מדבריו, שהוא סובר שאם תפסה מטלטלין אין מוציאין מידה בין מחיים דבעל בין לאחר מיתה, והילכך לאו טענת קרקעות הוא. ומחלוקת ישנה היא, ובמקומו יתבאר עוד בעזר ה'. עד כאן:

וזה לשון שיטה ישנה: דייקינן בגמרא: הא ליכא עדים, בעל מהימן ואין לה אלא מנה. ולא הוה מודה מקצת, דבמקום שאין כותבין כתובה עסקינן, והוה ליה מנה שעבוד קרקעות. ובמקום שכותבין כתובה ואבדה כתובתה, והוא מודה במנה, הרי זה מודה מקצת גמור אליבא דשמואל. וכן כתב הר"מ בפרק י"ו. ובירושלמי מקשה לה, כי ליכא עדים אמאי לא הוי מודה מקצת? ומתרץ, כולי עלמא מודו שהוא חייב לה מנה. פירוש: במקום שאין כותבין, כיון שאי אפשר לו לכפור במנה, הרי המנה כהילך ולא היה בכלל התביעה. ותימה, אמאי אצטריך להאי טעמא? תיפוק ליה משום דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות. עד כאן:

וזה לשון הרשב"א ז"ל: אמרינן בגמרא: הא ליכא עדים, בעל מהימן. יש מי שפירש, דבעל מהימן בלא שבועה כלל, ואף על גב דבמאתים ומנה פליגי והוא מודה לה מנה, לא חשבינן ליה כמודה מקצת, משום דהוה ליה שעבוד קרקעות, לפי שאינו יכול לומר "פרעתי", כדר' יוחנן דאמר: הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום, ואפילו במקום שכותבין כתובה. ודר' חייא קמייתא דאמר: מנה לי בידך, אין לך בידי כלום, והעדים מעידים אותו שיש בידו [מחצה], נשבע וגובה מחצה. אף על פי שהמלוה את חברו בעדים דבר תורה גובה מנכסים משועבדים בשבועה דאורייתא, התם בלא ידעינן ביה שהוא חייב לו עכשיו, אלא ידעינן דהלוהו, והילכך הוה ליה כמודה במקצת, דאילו רצה לומר "פרעתי" נאמן.

וגרסינן בירושלמי: סילעין דאינון וכו' עד וחכמים אומרים אין ההודאה ממין הטענה. כלומר, שזה כמודה בקרקעות וכפר במטלטלין, דשטרא שעבוד קרקעות הוא וכדאיתא בריש פרק קמא דבבא מציעא בהאי פלוגתא גופא. ואף על גב דכל שהוא מודה ביתר משנים לא חשיב התם שעבוד קרקעות, ומשום דליכא במשמע השטר טפי משנים, וכדאיתא התם: חכמים אומרים [וכו']? בירושלמי משמע דסבירא להו, דכיון דכתיב ביה "סילעין" סתמא, ואפשר דאינון חמש כדטעין מלוה, כל שהלוה מודה בהם שעבוד קרקעות הוי. ומבעיא להו עלה: הא (אם) [צ"ל אין] ההודאה ממין הטענה וכו'. כלומר, לפי שאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה, והיא טוענת מאתים והוא מודה מקצתן. ופריקו, כולי עלמא מודו שהוא חייב לה מנה, והיא כתובעת מנה אחר בידו והוא אינו מודה לה, המוציא מחברו עליו הראיה. עד כאן גירסת הירושלמי. פירוש הוא חייב לה, שאין טענתן אלא על המנה הא' לבדו, והוא כופר בכולו. וזה כדרך מה שפירשו אלו ז"ל; כלומר, דכיון שהוא אין יכול לכפור במנה האחד, שהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום, הוה ליה שעבוד קרקעות, כמי שיש לו שטר על אותו מנה, והיא כתובעת מנה אחר, דהויא לה איהי מוציאה מחברו ועליה הראיה. וזה כמו מי שפסק דאין טוענין אחר מעשה בית דין ואפילן במקום שכותבין כתובה. אבל לדברי מי שפסק דדווקא במקום שאין כותבין הוא דאינו יכול לומר "פרעתי", וכמו שפסק הרי"ף ז"ל, ודאי בכאן מודה במקצת הוא ונשבע וגובה את המנה, וכן דעת הר"מ במז"ל.

ויש מי שפירש, דאין בתביעת כתובה שבועת מודה מקצת לעולם. ואף על פי שאילו אבדה כתובתה יכול הוא לומר "פרעתי" במקום שכותבין כתובה, מכל מקום כולה כתובה שעבוד קרקעות היא, לפי שלא נתנה לגבות אלא מן הקרקעות, ואפילו מיניה דידיה דבעל, וכדמוכח בקידושין בפרק האומר (דף סה:) גבי מעשה דטבילה בנדרים גבי "אתה מוכר שער ראשך אתה חייב ליתן לה כתובתה", וכמו שהוא כתוב אצלנו בקידושין בפרק האומר בסייעתא דשמיא. ע"כ:


ורש"י ז"ל כתב: האשה שנתארמלה או נתגרשה — ותובעת כתובתה. עד כאן. פירוש, דמיד שנתאלמנה או נתגרשה תובעת כתובתה, דליכא למטען "פרעתי", דהוה ליה כאומר "פרעתי בתוך זמני", וכמו שכתב הרא"ה ז"ל לעיל. ומיהו הרב ז"ל פירשה אנתגרשה, ולי אפילו אנתאלמנה נמי מצינן למימר הכי, דהיורשין הרי הן במקום הבעל, וכי היכי דבעל בעינן שיטעון בברי: "לא כי, אלמנה נשאתיך", הכי נמי דהיורשין בעינן שיטענו בברי: "אלמנה נשאך אבינו ואין לך אלא מנה". והכי נמי כשנתאלמנה ותובעת כתובתה לאלתר, לא מצו למטען "פרעתי", דומיא דנתגרשה.

ומיהו המפרשים ז"ל פירשו הא דאמרינן בירושלמי ביורשין, דאפילו היכא דלא טענו אינהו, טענינן להו ליתמי כל מאי דמצי טעין אבוהון, וכדכתיבנא לעיל. והילכך הכי נמי, כיון דלא נקיטה כתובה בידה, טענינן ליתמי דכבר פרעה או אתפסה צררי. אבל לרש"י אפשר דבעינן שיטענו כן בהדיא, וכדכתבינן, וכדקאמר תלמודא: "עד כאן לא קאמר רבן גמליאל אלא בברי ושמא, אבל בברי וברי לא קאמר". והילכך לשיטה זו דבעינן לפרושי לרש"י ז"ל, לא קאי והוא אומר אלא אונתגרשה ולא אנתאלמנה כלל. אבל לשיטת המפרשים ז"ל דטענינן אנן ליתמי מאי דמצי טעין אבוהון, שייך שפיר למתני והוא אומר אנתארמלה, דאנן הוא דטענינן מאי דמצי למטען הוא, וקל להבין. אבל לרש"י ז"ל בעינן שהיורשין עצמן יטענו כן, והילכך והוא אומר לא קאי אלא אנתגרשה. ולשון הירושלמי כפשטו הכי משמע, דהכי גרסינן התם: "ניחא נתגרשה, נתאלמנה מי יעורר? היורשין", והכין מייתי לה הרא"ה ז"ל.

ומעתה יש לומר נמי, דאם נתאלמנה ותובעת כתובתה לאלתר שנתאלמנה, דלא מצו היורשין למטען: "שמא פרעך אבינו", דלא נתנה כתובה לגבות מחיים. והיינו כמאן דאמר הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. אבל הר"מ במז"ל כתב בפרק ט"ז מהלכות אישות: "ואם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה, אין לה כלום ואפילו עיקר כתובה, ואפילו תבעה ביום מיתת בעלה, וכן הגרושה" וכו'. וכתב הרב המגיד ז"ל: ויש חולקין בזה, מדאמר ר' יוחנן פרק קמא דמציעא (דף יז.): הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. וכבר הכריע הרמב"ן ז"ל כדעת ההלכות ורבינו, וכן דעת הרבה מהגאונים ז"ל ועיקר. ודווקא כשהבעל טוען: "פרעתי", או "מחלה לי"; אבל אם הוא מודה, ודאי חייב לפורעה, וכן יתבאר בפרק זה בדברי רבינו. וידוע שלעולם טוענין ליורש. ע"כ:

אבל רש"י ז"ל אזיל בשיטת ר' יוחנן, דקאמר: הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום, וכדכתיבנא. ולפיכך דווקא שיש עדים, אבל אם אין עדים, הבעל מהימן, משום דהויא ברי וברי, ואפילו בלא שבועה. ולא מקרי מודה מקצת, דהא אאידך מנה לא מצי למטען "פרעתי", ואפילו דלא נקיטה כתובה בידה. ומאי דקתני אם יש עדים וכו', קאי אנתארמלה ואנתגרשה בשוה, וליכא חילוקא כלל. ומיהו והוא אומר לא כי אלא וכו' קאי אנתגרשה, וכדכתיבנא. כן נראה לי לפרש שיטת רש"י ז"ל. והמפרשים ז"ל כבר האריכו בזה וכדכתבינן לעיל.

והיינו יכולים לפרש מתניתין דהכי קתני: האשה שנתאלמנה או שנתגרשה, וכבר בעודה תחת בעלה תבעה שיכתוב לה הבעל כתובה, וכגון שנאבדה כתובתה בעודה תחת בעלה, ונפל דבר מחלוקת בינו לבין אשתו בעודה תחתיו, היא אומרת: בתולה נשאתני, והוא אומר: לא כי אלא אלמנה נשאתיך, אם יש עדים וכו'. ולהכי נקט מתניתין בכהאי גוונא, משום דהשתא ודאי אין כאן מודה מקצת כלל, דאין נאמן לומר "פרעתי", דהא עודה תחתיו היא; ומשום הכי דווקא אם יש עדים שיצאת בהינומא וכו', אבל ליכא עדים, בעל מהימן בלא שבועה. ורש"י ז"ל לא פירש כן, וכדכתיבנא כנ"ל.

וכתבו התוספות ז"ל, דמתניתין איירי דאין לה כתובה, דאי אית לה, נחזי מאי דכתיב בה. ולא מיבעיא למאן דאמר: הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום, דלא מצי לומר "פרעתי", אלא אפילו למאן דאמר מהימן, לא מהימן למימר "אלמנה נשאתיך" במיגו דאי בעי אמר "פרעתי מנה", משום דהוי מיגו במקום עדים, דכיון שיש עדים שיצאת בהינומא, אנן סהדי שבתולה היתה. לשון הרא"ש ז"ל.

והוה מצינן לפרושי, דשפיר מיירי בדאיכא כתובה, וכגון שכתב בה "זוזי דחזי ליכי" סתם, ולא פריש אי מאתן או מנה. והשתא ניחא, דאפילו למאן דאמר: הטוען אחר מעשה בית דין ואמר "פרעתי" נאמן, שאני הכא דהא נקיטה שטר כתובה, ושטרא בידה מאי בעי? אי נמי דעירב התוספת עם העיקר. ויש כמה דברים שיש חילוק בין התוספת והעיקר. וכתב הרב המגיד ז"ל בפרק עשירי מהלכות אישות וזה לשונו: וכתב הרמב"ן ז"ל: אם רצה לערב התוספת עם העיקר ביחד, הרי הוא עושה וכו'. והכא נמי, והוא אומר: כתובתה מנה, והיא אומרת מאתים. ולא נהירא, דאם כן, מאי פריך תלמודא לקמן: "וליחוש דילמא מפקא עדים" וכו'? והרי שטר כתובתה בידה, ואנו קורעין הכתובה לאחר שיפרע לה.

ומיהו התוספות ז"ל לא הכריחו דלא מיירי בדאיכא כתובה, אלא משום דאי הכי, נחזי כתובתה אם היא בתולה וכו'. ויש לומר דרצו התוספות להכריח, דמנא ליה לתלמודא דמתניתין מיירי בדלא נקיטא כתובה, עד דהקשו: "וליחוש דילמא מפקא" וכו'? ולכך הכריחו מהמשנה עצמה, דעל כרחך מיירי בדלא נקיטא כתובה. ומאי דכתיבנא לעיל, היינו שינויי דחיקי, וסתם כתובה כדרכה כתובה, ובוודאי כי איכא כתובה יש להוכיח מתוכה אם היא בתולה או אלמנה. ודו"ק, שלא תפסו התוספות דמאי דקתני: היא אומרת בתולה וכו', אלא במאי דקתני: אם יש עדים וכו', דהיינו מאי דפריך תלמודא עלה: וליחוש דילמא מפקא וכו'.

ותו קשיא להו לתוספות ז"ל: אכתי מנא ליה לתלמודא דמתניתין מיירי בדלא נקיטא כתובה? אדרבא ניחא טפי לדחוקי נפשין לאוקמא מתניתין בדאיכא כתובה על הדרכים הכתובים, דהא איכא מאן דאמר: הטוען אחר מעשה בית דין ואמר "פרעתי" נאמן. ואי לא נקיטא כתובה, אף על גב דאיכא עדים דיצאת בהינומא, מיהו לא ברירא שפיר אי בתולה הוות, הילכך נהימניה במגו דאי בעי אמר "פרעתי". ותירצו, דמיגו במקום עדים הוא, משום דכך היו נוהגין להוציא הבתולות. כן נראה לי:

מצאתי בליקוטי הרבנים ז"ל וזה לשונם: והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך — פירש רבינו שלמה ז"ל: ובמקום שאין כותבין כתובה עסקינן, שאינה יכולה להוציא את כתובתה להוכחא. והא דאמרינן: אסור לאדם שישהה עם אשתו שעה אחת בלא כתובה, ההיא במקום שנוהגין לכתוב כתובה, דהואיל ואינו עושה כמנהג המקום, דמי לבעילת זנות; אבל במקום שלא נהגו לכתוב, מייחד לה קרקע לגבות ממנה ומקנה לה בפני עדים. ולי נראה דהאי דפירשו ז"ל דבמקום שאין כותבין כתובה עסקינן, ליתא, משום דכי פריך בגמרא: וליחוש דילמא מפקא כתובתה, מכלל דסלקא דעתיה מעיקרא דבמקום שכותבין עסקינן, עד דמתרץ לה רב פפא. עד כאן:


אם יש עדים שיצאת בהינומא וכו' — וקשו עלה בירושלמי: וחש לומר שמא מוכת עץ היא? אלא כר' מאיר, דר' מאיר אמר: מוכת עץ כתובתה מאתים. אמר רבי יוחנן: לא חשו על דבר שאינו מצוי. פירוש, אפילו יצאת בהינומא וראשה פרוע, ניחוש שמא מוכת עץ היתה ובחזקת מוכת עץ כנסה, והיכא שנתגרשה נהמניה לבעל אפילו לרבן גמליאל אי טעין הכי; והיכא שנתארמלה, נטעון הכי בשביל יתמי. ומוקמינן לה כר' מאיר. ורבי יוחנן מוקי לה אפילו כרבנן, ולא חשו על דבר שאינו מצוי, והכי קיימא לן. הרמב"ן ז"ל:

וכתב מרנא ורבנא הרב הגדול כמהר"ר דוד בן אבי זמרה זלה"ה, שרש"י ז"ל שכתב: דרכן היה להוציא הבתולות מבית אביהן כו'. ומוכת עץ, אף על פי שאינה בעולה, מכל מקום אינה בתולה. ובמאי דכתבו תוספות לעיל, לעניין הטוען אחר מעשה בית דין ואמר "פרעתי", ניחא, דהכא נמי איהו לא קא טעין אלא "אלמנה נשאתיך", ולגבי הכי, מאי דקא מסהדו סהדי דיצאת בהינומא ראיה גמורה לאפוקי טענתיה, ולא מהימנינן ליה במאי דקא אמר "אלמנה נשאתיך" במיגו דאי בעי למימר "מוכת עץ היתה", דהוה ליה מיגו במקום עדים. והיכא דנתארמלה, לפי מאי דכתבינן לעיל לשיטת רש"י ז"ל דבעינן שיטענו בברי: "אלמנה נשאך", הכי נמי היכא דטענו: "אלמנה נשאך אבינו", אם יש עדים שיצאת בהינומא וכו' – כתובתה מאתים, דלגבי מאי דטענו, שפיר מסהדי דלאו הכין הוה וכדכתיבנא. כן נראה לי.

עוד הקשו בירושלמי: וניחוש שמא בתולה אלמנה מהנשואין? ופריק: הדא דתימא, בתולה אלמנה מן הנשואין אינה יוצאה בהינומא. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל: כך היו נוהגין להוציא את הבתולות מבית אביהן לבית החתונה. פירוש, לא היו רגילין לעשות כן אלא כשהיו מוציאין אותן מבית אביהן לבית החתונה, פירוש: יציאה ראשונה כשיוצאה מרשות אביה; ואלמנה מן הנשואין כבר יצאה מבית אביה.

וזה לשון מרנא ורבנא זלה"ה: דקדק רש"י ז"ל כן, מדקתני "מבית אביהן לבית החתונה", אבל אלמנה מן הנשואין אין מוציאין אותה מבית אביהן, אלא מבית בעלה הראשון לבית בעלה השני, עד כאן. וקרובין דברי לדבריו ז"ל.

עוד כתב הרא"ה ז"ל: ותימא, אמאי לא חשיב יום רביעי לראיה, אם נשאת ברביעי? ובירושלמי אמרו: "לית רביעי כלום"; כלומר שאינה תקנה קבועה, דהא היכא דבתי דינין קבועין בכל יום, אשה נשאת בכל יום אי טריח ליה. ותו, דקיימא לן דמן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי ולא מיחו בידם חכמים, ואפילו אחר שבטלה גזרה. עד כאן:

והרשב"א ז"ל כתב, דמשום הכי לא אידכר רביעי במתניתין, משום דאיכא אלמנה דנשאת נמי ברביעי ונבעלת בחמישי, דלא איכפת לן בין ברכה דאדם בין ברכה דדגים, ובאדם בטל דליכא משום שקדו. עד כאן:

וזה לשון שיטה ישנה: גרסינן בפרק קמא בירושלמי: שמעינן מן הדא: אם יש עדים שיצאת בהינומא, ולא אידכר רביעי, שאין רביעי כלום. ויש לומר, דהא דלא תנן: "אם יש עדים שנשאת ברביעי", משום דזימנין אלמנה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי וכו' כתירוצו של הרשב"א. ועוד, שהרבה אינן זכורים לימים רבים יום הנשואין, אבל זכורין אם יצאת בהינומא אם לא. עד כאן שיטה ישנה:

ואפשר, דלהכי כתב רש"י ז"ל: אם יש עדים על נשואיה כו' ודו"ק, וכפשוטו, דמשמע דבעי ז"ל לפרושי דלא סגיא ביציאת הינומא בלא נשואין. ואם תעמיק, כיון לתירוץ השיטה וכדכתיבנא:


וראשה פרוע — פירוש, היו מפריעין ראש הבתולה להשביחה בשערה. לר' שלמה ז"ל וראשה פרוע פירוש מגולה, וכך היו נוהגין לבתולה ולא לאלמנה. והאי דאמרינן: "ופרע את ראש האשה" (במדבר ה, יח), ותנא דבי רבי ישמעאל: מכאן אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרועי ראש (להלן עב.), איכא למימר בנשואות קא מיירי. מליקוטי הגאונים:

אף חלוק קליות וכו' — פירוש, אף על גב דלא הויא מילתא דאיתעבידא בגוף האשה, ואפשר דהאלמנה נמי מקרי ועבדא הכי. כן נראה לי. ולקמן נאריך עוד בזה בסייעתא דשמיא:

וכתבו תלמידי הר"י ז"ל: קליות — מלשון "קלוי באש" (ויקרא ב, יד). וחטה או דברים כיוצא בהם שמייבשין אותן על ידי האור, נקרא קליות. ומנהגם היה בארץ ישראל שלא היו עושין אלו הקליות אלא בנשואי הבתולה, ולפיכך אם יש לה עדים באחד מאלו או משאר דברים שנוהגים לעשות לבתולה בלבד, כגון שרקדו לפניה שחקו לפניה וכיוצא בזה, ולא היה מנהגם באותה העיר לעשות כן כי אם לבתולה לבד, מוכחא מילתא דבתולה היתה וגובה מאתים ואף על פי שאין בידה כתובה וכו'. עד כאן:


ומודה רבי יהושע באומר שדה זו של אביך היתה וכו' שהפה שאסר וכו' — ופירש רש"י ז"ל: זה אינו יודע שהיתה של אביו אלא על פיו של זה, ומה שאסר הרי התיר, עד כאן. ובגמרא כתב זכרונו לברכה הכי: הא דאמרינן התם: אין שור שחוט לפניך, שאם שתק זה, לא היו עליו עוררין; הילכך, אי לאו דדבר פשוט הוא שלקחה ממנו לא היה אומר כן. ונראה מלשונו ז"ל לפי פשוטו, שאם היה זה תובע בברי: שדה זו של אבא היתה ושלי, אין חברו נאמן עליו לומר לקחתיה מאביך. וכבר הקשו בתוספות: חדא, דאם כן, אדקתני: ואם יש עדים שהיא של אביו, ליתני "ואם יש לו תובע", ואפילו אין כאן עדים. ועוד, מדאמר בגמרא: וליתני מודה ר' יהושע באומר לחברו: שדה זו שלך היתה, ומאי קושיא? דהא מסתמא אילו היתה שלו, פשיטא דתובעו בברי, ותו לא מהימן אידך למימר "לקחתיה". ותו, דכי תובעו הלה מאי הוי? דהא איכא מיגו מעליא, שיכול לטעון: "לא היתה של אביך", כיון שאין עדים לזה שהיתה של אביו; ומיגו דאורייתא הוה וסברא נמי, כדאמר בפירקין לקמן. לכך פירשו, דמתניתין אפילו הלה תובעו בברי גמור לזה, אין בו בית מיחוש. ודין הוא לומר שאף רש"י ז"ל לא נתכוון אלא לומר, דכיון שאין עדים לתובע, אילו שתק זה, אין כאן עוררין שיחוש להם בית דין כלל, דכל שאין לו עדים אינו חשוב עורר כלל, ואינו חשוב שהוא יודע שהיתה של אביו, כיון שאין לו עדים. הריטב"א ז"ל:

וזה לשון הרא"ש ז"ל: הפה שאסר הוא הפה שהתיר — פירש רש"י ז"ל, שאינו יודע שהיתה של אביו. ונראה, דאפילו אם יודע, אפילו הכי מהימנינן ליה, דמה לו לשקר? דהוה מצי למימר: "לא היתה של אביך מעולם", כיון שהוא מוחזק בה; הילכך כי אמר נמי: "של אביך היתה ולקחתיה ממנו", נאמן. תדע, מדקתני סיפא: אם יש עדים שהיא של אביו וכו', אמאי צריך עדים? ליתני: אם הוא יודע שהיא של אביו. ועוד, דאמרינן בגמרא: וליתני שדה זו שלך היתה. ואם תאמר: אי טוען טענת ברי שהיתה של אביו, אם כן ליכא מיגו, דאי הוה אמר: "לא היתה של אביך מעולם" – היה מעיז פניו, אבל השתא דקא טעין "לקחתיה ממנו" – אינו מעיז, דהא לא ידע אם לקחה. ויש לומר, דאי מיירי דקא טעין טענת ברי: "של אבי היתה", מיירי נמי דקא טעין טענת ברי שלא לקחה. עד כאן:

ולי דברי רש"י ז"ל משמע כפשטן, דאית ליה לר' יהושע מיגו דאי בעי שתיק, דהיינו הוא "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", והוא ניהו דאמרינן לקמן בפירקין: "מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה? שנאמר: את בתי נתתי" וגו', וסברא נמי היא, כדלקמן. אבל מיגו בעלמא על ידי תביעה, דלאו "הפה שאסר" הוא, לית ליה לר' יהושע, משום דדילמא לא אסקא אדעתיה, אי נמי אערומי קא מערים, כמו שכתב רש"י לקמן גבי "התם הרי שור שחוט" וכו'. והא דקתני סיפא: ואם יש עדים כו', מצאתי בקונטריסין דאיכא למימר דרבותא נקט אם יש עדים, אף על פי שהוא טוען שמא, שהרי אינו תובעו, דהוי שמא, אפילו הכי אינו נאמן. אבל אם היה אומר: "אם תובעו אינו נאמן", אין בו רבותא, שהרי הוא טוען ברי.

ולי אכתי קשיא, דעדיפא טפי לאשמועינן דלית ליה מיגו היכא דהלה תובעו, מלאשמועינן דאף על גב דאיהו שמא אינו נאמן. ואפשר דלית ליה מיגו, ומהמשניות דלעיל שמעינן לה. והכא אתא לאשמועינן דאף על גב דהימנינן ליה כבר משום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, אם שוב יבואו העדים שהיא של אביו, לא מהימנינן ליה מאי דטעין מעיקרא: "לקחתיה ממנו", ואינו נאמן ומוציאין השדה מידו עד שיביא ראיה לדבריו. ואף על גב דתנן לקמן: "אמרה נשביתי וטהורה אני, נאמנת, שהפה שאסר" וכו'; ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת "טהורה אני", אינה נאמנת; ואם משנשאת באו עדים, הרי זו לא תצא, ואמרינן בגמרא: "לא נשאת ממש, אלא כיון שהתירוה להנשא" וכו'? שבויה שאני, דבשבויה הקלו. כן נראה לי. ומיהו לשון והוא אומר לקחתיה ממנו לא דייק שפיר.

עוד הקשו בתוספות, דשיטת רש"י ז"ל, דבגמרא פריך: ליתני שדה זו שלך היתה, משמע דבהלה תובע איירי. בתוספות כתיבת יד לא נמצא אלא לשון זה, ובתוספות שלנו סיימו: "ולכך משיב: ודאי שלך היתה ולקחתיה ממך. אבל אם לא תובעו, אין שייך לומר: שלך היתה, דמסתמא הוא יודע בעצמו דבר זה". ולקמן בדוכתין נאריך בתירוץ קושיא זו בסייעתא דשמיא:

הערות:

  1. ^ הגהה זו נוספה במקור של ספריא.