שיחת ביאור:משנה שביעית פרק א

עברתי קצת על המבוא.

בהמשך אשתדל להעיר הערות נוספות, אבל בינתיים קצת חרה לי שאתה עוסק רק בפן הסוציאליסטי והאקולוגי של השמיטה ומתעלם מהפן של קדושת ארץ ישראל. הפן המודגש בפרשת בהר ובברית בחוקותי הוא העובדה שהארץ שובתת, והיא מקיאה את מי שלא נותן לה לשבות בשקט. בל נשכח שהשמיטה קיימת רק בארץ ישראל ובל נשכח שלא תמיד היא גורמת לאוטופיה (בשנות רעב היא דווקא עשויה לגרום לעוני גדול). אני חושב שזה פן מרכזי מאד וצריך לתת גם לו מקום.

יישר כוח!

שיבקוץ (שיחה) 18:18, 18 באוגוסט 2014 (IDT)

אל נא באפך!.. לפי מיטב הבנתי הארץ אינה שובתת, אלא מושבתת בשביעית. נכון שבתורה שבכתב היא מתוארת כישות בעלת חיים משלה, אבל לי עוד לא יצא לשוחח איתה ברצינות, ולהביע בפני הארץ את התלונה החריפה שיש לי על הרעב שנגרם בגלל ההקפדה שלה על שנת המנוחה שלה. נראה לי שחכמים אכן יצרו עם א"י שיחה מעין זו והשיגו ממנה אישור להצלת חיי העניים בא"י, כפי שתיארתי במבוא. ההקאה שבה מאיים המקרא כעונש על אי שמירת השמיטה אכן התגשמה בימי בית ראשון, אבל הגלות העיקרית היא גלות בית שני שאינה קשורה כלל לעניין השמיטה. אדרבא, היא נגרמה לפי חלק מהדעות עקב הקפדה יתרה ומיותרת על קוצו של יוד בענייני הלכה יבשים ("ענוותנותו של זכריה בן אבקולס וכו'"). טעם זה נראה כמעט הפוך לאי הקפדה על השמיטה (במובנה ה"מקודש", כמצווה שבין אדם למקום).

לדעתי ניתן למצוא התפתחות היסטורית ביחס של חז"ל לשמיטה: בתחילה הם השתדלו להחמיר בענייניה, בהתאם למורשת התורה שבכתב. לשלב זה ניתן לייחס את ההתייחסות לסוחרי שביעית ואת איסור הספיחים. אבל עם הזמן חז"ל הבינו שאין הציבור והעם יכול לעמוד בדרישות אוטופיות כאלה, והקלו את הלחץ, לא רק ככניעה לקשיים אלא כמענה לאחריות המוטלת עליהם כראשי העם וכתגובה (מאוחרת ולא מספיקה) לתופעות הירידה ההמונית.

אגב: "אוטופיה" הוא לא כינוי שבח. מילולית המשמעות היא "לא מקום", כלומר מדובר בחלום לא מציאותי.

הדגש ששמתי על הפן ההיסטורי והחברתי נובע מתפיסתי את ההלכה כתורת חיים ולא כאוסף הוראות "קדושות" המנותקות מהמציאות. אתה כמובן רשאי לסבור אחרת, ואשמח להדהד גם את הרעיונות שלך בביאור ובמבוא.

הנה כתבתי כאן במפורש דברים שנמנעתי מלפרש בפנים, והכל בגללך (בזכותך).

Ahituvrs (שיחה) 23:26, 18 באוגוסט 2014 (IDT)

ובכן אני חולק בשתי נקודות עיקריות:

נקודה ראשונה היא המובן המקראי, בו ברור לי שהתורה אכן מתייחסת לארץ כאל ישות ממשית, מתפקדת ושובתת. אם רוצים בכל זאת לקרוא זאת כדימוי, ניתן לומר שמדובר בהיותה של הארץ בבעלות ישירה של הקב"ה (כמאמר אותה פרשה: 'כי לי הארץ!'). עניין זה הוא הגורם לכל מערכת השמיטות והיובלות ולקשר המיוחד שבין העם לארץ ישראל. לדעתי זה המובן העיקרי, ואולי היחיד, של השמיטה כפי שהיא מוצגת בפרשת בהר, לצד הצגותיה האחרות בתורה שמכילות מובנים אחרים בתכלית.

נקודה שניה קשורה למעשי חז"ל, שלדעתי הקפידו, במודע ושלא במודע, לשמר את הרעיונות העקרוניים של התורה שבכתב, גם במקרים בהם שינו לגמרי את ההלכות המעשיות. אני חושב שחיפוש בהלכות שמיטה יזהה עוד מקומות רבים בהם שימרו חז"ל את התודעה המיוחדת של קדושת ארץ ישראל ושל הרצון שלה לשבות. יש לשים לב שגם ברוב המקרים בהם 'הקלו' חכמים, הם שימרו את העיקרון הזה- למשל על ידי הוצאת תחומים מסויימים (עמון ומואב, בית שאן וכו') מקדושת ארץ ישראל. מדובר בצעד המקל על התושבים, אבל הוא דווקא מדגיש את המשמעות המיוחדת שיש לארץ הקדושה. אני לא לגמרי בתוך הסוגיות כרגע, אך אני מאמין שאם אצלול לתוכן יותר אוכל להביא דוגמאות נוספות.

בקרוב אצרף בנפרד הערות שלי על המשניות של פרק זה.

יישר כוח

שיבקוץ (שיחה) 17:52, 20 באוגוסט 2014 (IDT)

שלום אלישיב

הנקודה הראשונה שלך מוסכמת בחלקה, אבל ראה תהלים כד א. לא רק א"י, ומצד שני קדמך הרמב"ן, ראה רמב"ן על ויקרא יח פס' כה. אינני יכול לקבל תפיסה כה מוגבלת של האל, כאל טריטוריאלי, למרות שבמקומות מסוימים הפירוש של הרמב"ן נראה פשט.

הנקודה השניה שלך תלויה כמובן בפרשנות - מה הם הרעיונות העקרוניים של התושב"כ לפי תפיסת חז"ל? - האם אלו הרעיונות של הרמב"ן, או של הפשט בויקרא? האם אלו הרעיונות של תהלים כד? - הענין פתוח לגמרי.

ניתוח של הפרק

אני מצרף ניתוח של משניות הפרק, הוא אינו מושלם ואשמח להערות נוספות:

מבנה

החלוקה הפשוטה של פרקנו היא לשני חלקים, עד סוף משנה ה' הוא עוסק באילנות, ומשם הוא עוסק בנטיעות. נראה שהבסיס לדיני הפרק נמצא דווקא בסיפא של משנה ד', בדרשת 'בחריש ובקציר', אך משום מה היא לא נמצאת במקום מרכזי מדי, בהמשך אציע הסבר למיקומה.

חלק ראשון- שדה אילן

הפרק נפתח במחלוקת ב"ש וב"ה, שהיא לכאורה המקור הקדום ביותר בפרק וכולל הערה עליה. ההערה 'וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו' מעוררת עניין, לכאורה אם אין נפק"מ יש צורך לחפש את סיבת המחלוקת. אפשרות אחת היא לפרש על פי דברי ר"ש בפתיחת הפרק הבא:

משנה מסכת שביעית פרק ב

עד אימתי חורשין בשדה הלבן ערב שביעית עד שתכלה הליחה כל זמן שבני אדם חורשים ליטע במקשאות ובמדלעות אמר ר' שמעון נתת תורת כל אחד ואחד בידו אלא בשדה הלבן עד הפסח ובשדה האילן עד עצרת:

מה שמטריד את ר"ש היא העובדה שאין אחידות בדין והוא רוצה ליצור פתרון טכני בו ברור מתי נכנס האיסור. ניתן לראות גם את המחלוקת אצלנו כעניין טכני, ב"ה בחרו זמן קבוע הקרוב לזמן ה'מקורי'. עם זאת, ניתן להסביר הסבר עקרוני יותר, לפיו המחלוקת בין ב"ש לב"ה אינה רק על הסימן לזמן בו יש להפסיק לחרוש אלא גם על הסיבה לכך. לפי ב"ש, האיסור לחרוש הוא כדי שלא לעזור לפירות השנה הבאה, השביעית, ולכן מותר לחרוש רק לתועלת הפירות של השנה השישית. לעומת זאת, לפי ב"ה לא מדובר בבעיה של הכנה לשנה הבאה, אלא בתוספת של השנה הבאה ממש. מסיבה זו תולים ב"ה את כניסת האיסורים בזמנים המקודשים, החגים, ולא בפעולות החקלאיות הממשיות. נתמוך טענה זו בהמשך יותר, אך כאן נעיר שייתכן ודברי ר"ש נובעים מאותו המקום, לא ייתכן שקדושת השביעית תכנס בזמן אחר בכל מקום.

אם כנים דברינו, דברי ב"ש מתאימים היטב לשיטתם בהלכות שבת:

משנה מסכת שבת פרק א

[ה] בית שמאי אומרים אין שורין דיו וסממנים וכרשינים אלא כדי שישורו מבעוד יום ובית הלל מתירין:

[ו] בית שמאי אומרים אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו מבעוד יום ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט העין ובית הלל מתירין בית שמאי אומרים אין פורשין מצודות חיה ועופות ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום ובית הלל מתירין:

[ז] בית שמאי אומרים אין מוכרין לעובד כוכבים ואין טוענין עמו ואין מגביהין עליו אלא כדי שיגיע למקום קרוב ובית הלל מתירין:

[ח] בית שמאי אומרים אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס עובד כוכבים אלא כדי שיעשו מבעוד יום

ובכולן בית הלל מתירין עם השמש:

ניתן לראות איך באופן עקבי אוסרים ב"ש להתחיל מלאכות מערב שבת אם הן נמשכות לתוך השבת, וייתכן שזו גם הסיבה שהם אוסרים לחרוש כאן, לצורך השביעית.

הקשר בין השביעית לשבת מוזכר במכילתא ויקהל, ונדחה שם - אולי על פי גישת בית הלל.

המשנה אומרת "חריש של ערב שביעית שהוא נכנס בשביעית", זו בדיוק שיטת בית שמאי לפי ההסבר שלך. הגישה של בית הלל, שהפסקת החריש היא בחג שבו נדונים על פירות האילן - מבוססת לפי ההסבר שלך על דרשה יפה מאד, אבל הדרשה הזאת אינה במשנה, אלא רק בדבריך אתה.

כדי להבין טוב יותר את שיטת ב"ה יש לדלג למשנה ד'.

מדרש ההלכה שבמשנה ד' נפתח במילים 'שנאמר' המתייחסות לדבר מה שהיה לפניו. ייתכן שהמדרש הוא ציטוט ממקום אחר וה'שנאמר' מתייחס להלכה שאינה לפנינו. אם בכל זאת ננסה לטעון שהוא כאן באופן מקורי, כנראה שהוא מוסב על דברי ב"ש וב"ה. זאת מכמה סיבות: ראשית כל הוא מנמק את דבריהם, ואין בו נימוק למשניות שבין המחלוקת לבינו. בנוסף, בהמשך נראה שמשניות אלו נאמרו בשיטת ר"מ, ואילו מדרש ההלכה מוקדם או שווה לר' ישמעאל החולק עליו, מה שמוכיח את קדמותו. אם כן, נראה שבעל המשנה קטע את הרצף עם המשפט 'וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו' והמשיך עם פירוט על סוגים שונים של שדה האילן, אך הרצף ממשיך כאן.

על פניו, המדרש מנמק הן את שיטת אלו והן את שיטת אלו, במיוחד לאור העובדה שדבריהם קרובים. עם זאת, ייתכן שניתן ללמוד ממנו לאיזו שיטה הוא מתאים יותר. אין כאן המקום להיכנס לפרשנות המדרש ולעובדה שהוא משחק על ההקבלה שבין פרשיות הברית במשפטים ובכי תשא, אין כאן המקום גם לדבר על הבדלי הדרשות שבין ר"ע לר"י, ונכתב על כך כבר במקומות אחרים. די לראות את רצף הפסוקים בו מופיע הפסוק שלנו:

שמות פרק לד

(יח) אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם:

(יט) כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי וְכָל מִקְנְךָ תִּזָּכָר פֶּטֶר שׁוֹר וָשֶׂה:

(כ) וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם:

(כא) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת:

(כב) וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה:

(כג) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:

הפסוק המדובר מופיע בשיאו של רצף החגים החקלאיים המופיעים בפרשה, בין חג האביב לחג הקציר. ברובד הפשוט, הדרשה המתבקשת היא שהקציר והחריש מהם שובתים הם אלו של 'חג הקציר' המופיע בפסוק שלאחר מכן. ברובד העומק הדבר מובן הרבה יותר, מצוות השביתה לא נקבעת על פי השנה ה'אזרחית' מראש השנה, אלא על פי המחזור החקלאי, שמעוצב בעזרת החגים. החגים החקלאיים ניצבים כל אחד בסיומה של תקופה חקלאית, והם מהווים את המעבר ההלכתי בין תקופות. קדושת הארץ החקלאית של שנת השמיטה נכנסת בתחילת התקופה החקלאית .

למעשה המחזור החקלאי מסתיים בסוף חג האסיף, אך כיוון שהעבודה בקרקע מסתיימת בחג הקציר, ומשם העבודה היא בתבואה, קדושת הקרקע מתחילה משם. אנו מוצאים דברים אלו יותר בפירוש במסכת ר"ה:

משנה מסכת ראש השנה פרק א

[ב] בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר (תהלים ל"ג) היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם ובחג נידונין על המים:

משנה זו, המופיעה מיד לאחר מניין 'ארבעה ראשי שנים', מציבה את הפסח והעצרת כימי הדין של התבואה והפירות (שדה לבן ושדה אילן) ומסבירה היטב מדוע הם יקבעו להתחלת קדושת השמיטה. במסכת מגילה ניתן לראות שהגמרא רואה בעצרת סוג של ראש שנה:

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף לא עמוד ב

אטו עצרת ראש השנה היא? - אין, עצרת נמי ראש השנה היא, דתנן: ובעצרת על פירות האילן.

אף על פי שגם ב"ש יכולים להסתדר היטב עם דרשה זו, נראה שהיא מתאימה יותר לדברי ב"ה. נראה שעל רקע זה יש להבין גם את דרשתו של ר' ישמעאל, הפשוטה בהרבה. ר' ישמעאל גם הוא מוכרח להתייחס לעובדה שהציווי על השבת נמצא בתוך רצף החגים, ולעובדה שהוא ציווי חקלאי, בניגוד לשאר ציווי השבת. הוא מסביר שהציווי בא להתיר את קציר העומר (המתבצע בדיוק במיקום הזה, בין חג האביב לחג הקציר).

אחרי שראינו את מחלוקת ב"ש וב"ה ואת מקורה במדרש ההלכה, נפנה ללמוד את הפירוש שלה בידי התנאים המאוחרים יותר.

שלושה אילנות

באופן פשוט לא עסקו ב"ש וב"ה בשאלה כמה מותר לחרוש לצורך האילנות עד האיסור, אלא ממתי אסור לחרוש לגמרי. כדי להבין את הרקע למשניות שלנו יש לראות את תחילת התוספתא למסכתנו:

תוספתא מסכת שביעית (ליברמן) פרק א

[א] שלשה אילנות בתוך בית סאה הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן ובלבד שתהא מטעתן ממטע עשרה לבית סאה דברי ר' מאיר ור' יהודה ר' יוסה ור' שמעון או' אין חורשין להן אלא צרכן

כמה ריוח יהא ביניהן רבן שמעון בן גמליאל או' כדי שיהא בקר עובר בכליו

בתוספתא לא מוזכרת מחלוקת ב"ש וב"ה, אך נראה שמחלוקת תלמידי ר"ע נסובה עליה- כלומר, מה התירו ב"ש וב"ה עד הזמן האסור (לכאורה החל מהפסח או מתום הליחה כדין שדה לבן). ברור מהדברים שמשנתנו נשנתה בשיטת ר"מ ור' יהודה, אך לא ברור האם לר"ש בעשרה אילנות יהיה הדין שונה (ולכאורה לא גרע מנטיעות). אם כן, הדיון במשנה הוא היכן התירו לחרוש את השדה כולה, היתר שלא בטוח קיים לדעת ר"ש ור"י, ומוצגים לו תנאים שונים.

התנאים המופיעים במשנה משחקים בשני גורמים- המספר והפרודוקטיביות (או שמא הגודל), בתוספתא מופיע גורם נוסף- המרחק. גורם זה, שנמצא גם במשנה בדברי ר"ג (בתוספתא רשב"ג), אינו נראה כמשחק תפקיד בדברי ת"ק. השילוב בין הגורמים נראה מעשה כלאים בעייתי במידת מה. בתוספתא לא מופיע גורם הפרודוקטיביות, ובאמת הדבר מובן שהרי אין לנו אלא לקבוע האם מדובר בשדה אילן אם לאו (או שמא, האם יש הצדקה בטרחה זו). בנוסח המשנה שלפנינו נוצרת מציאות מוזרה בה שלושה אילנות שעושים כיכר נקראים שדה אילן, אבל אם יש איתם אילנות נוספים (פחות מעשרה) שאינם ראויים- אסור לחרוש בשבילם. המפרשים נתחבטו בדברים (עיין תוי"ט והון עשיר שפירשו פירושים נאים) אך בגירסת כת"י קאופמן (שייתכן והיתה גם גרסת הירושלמי) הדברים פשוטים יותר.

נראה שהבעיה נגרמה בגלל אי בהירות בביטוי "פחות מכאן" במשנה ג. ניתן להסביר "פחות מגודל העץ" או "פחות ממספר שלושה". שני הפירושים אפשריים ואינם סותרים זה את זה.

גם העובדה שאילן סרק נמדד כאילו הוא תאנה נראית מוזרה ביותר, שהרי כלל לא רלוונטי באילן סרק כמות הפירות העשויה לצמוח ממנו .

נראה שהחריש אינו באמת עבור הפירות אלא עבור העץ עצמו. כמות הפירות היא רק אמצעי להגדרת גודל העץ. ההכנסה של אילנות סרק להגדרת שדה אילן מקשה על ההסברים שלך ביחס לגישת בית שמאי, שהרי כאן אין בכלל "פרי".

עכ"פ שילוב התנאים נראה מוזר. ניתן לומר שהתנאים קשורים לחילוק העקרוני שראינו במחלוקת ב"ש וב"ה. התנאי של הכמות, שנמצא לבדו בתוספתא (שאינה מזכירה את ב"ש!) נראה קשור לענייני קדושה, ומזכיר באופן בולט את דיני הזימון . לעומת זאת, הגורם של כמות הפירות קשור להיתר לעבוד לצורך פירות השנה השישית, כל עוד הכמות מצדיקה זאת ניתן לחרוש. לולי דמסתפינא הייתי אומר שכל הדיון על כמות הפירות הוא תוספת של עורך המשנה על גבי המשפט הבסיסי 'כל שלשה אילנו לבית סאה' כפי שמופיע גם בתוספתא. בין אם כן ובין אם לאו, למעשה נוצרה כאן הלכה המשלבת בין הטעמים ומחמירה.

חיזוק לטענתנו ניתן למצוא בסיפא של חלק זה, משנה ה'. משנה זו עוסקת באילנות של בנ"א שונים ובמרחק שבין האילנות. שני נושאים אלו מופיעים בתוספתא הלכה א' יחד עם הציטוט שמופיע קודם, ובשני המקורות לא מוזכר כלל הנתון של כמות הפירות אותה הם מייצרים. נראה שגם משניות אלו שייכות לרובד הקדום (מימי ר"ג או רשב"ג) שהכיר רק בכמות ובמרחק, והקריטריון של כמות הפירות הוא אכן תוספת ברצף.

נסכם חלק זה

פתחתי בנסיון להסביר את מחלוקת ב"ש וב"ה כמחלוקת על מהות תוספת שביעית, האם היא איסור הכנה לשנה הקדושה, או שמא היא חלות של השנה כבר מתחילת התקופה החקלאית. ניסיתי לבסס את עמדת ב"ש על עמדתם במסכת שבת, ואת ב"ה על הדרשה המופיע אצלנו. טענתי שהקריטריון המקורי (או לפחות זה של ב"ה שהם דעת יחיד בתוספתא ) קשור אך ורק לכמות האילנות ולמרחק ביניהם, ומזכיר קריטריונים של קדושה כמו בזימון. עורך המשנה שילב אל תוך הדברים גם את הקריטריון של כמות הפרי, המתאימה לבית שמאי ויצר קונסטרוקציה מורכבת של נתונים. יש עוד רבות לדון בדברים אך נראה שאת הדברים המרכזיים אמרנו.

חלק שני- נטיעות

על פניו, חלק זה דל יותר מהקודם ואין בו הרבה במה לעסוק. אם מסבירים את דין תוספת שביעית כפי שהסברנו בשיטת ב"ש, כאיסור הכנה לקראת השביעית, דין עשר נטיעות ברור. במקרה של נטיעות, כמו במקרה של דלועין, התועלת של החרישה היא לא לצורך שנה הבאה. בניגוד לשדה לבן ושדה אילן שכבר לא צריכים את החריש לשנה זו, הנטיעות והדלועים צריכים אותו. אך אם נסביר שהעניין הוא תוספת הקדושה וראש השנה של האילן, כיצד יש מקום להיתר זה? ייתכן שזה המקום בו נכנסת המימרא הנפוצה בגמרא "עשר נטיעות... הלכה למשה מסיני", כיוון שאין הלכה זו מסתדרת עם ההגיון של הדין .

ייתכן מאד שהשאלה האם דין זה הוא גם בדלועין, או האפשרות שיצטרפו דלועין ונטיעות, משמעותיים להבנת הדין- אך כרגע אין לי רעיון בנוגע לכך. שתי הפסקאות האחרונות בפרק עוסקות בנקודות ההשקה שבין אילן לנטיעה, הראשונה בנקודה בה עוברת הנטיעה להיות אילן, והשניה בנקודה בו אילן עשוי לחזור להיות נטיעה. כלל נקוט בידינו שנקודות מעבר הן דרך מצויינת לבחון מהויות, כך גם כאן, אלא שקשה לבחון הדברים מבלי שהבהרנו עד תום את טעם דין הנטיעות. כיוון מסויים בו אפשר ללכת הוא בין השיעור האובייקטיבי-פרודוקטיבי שנותנים ר"י וראב"ע, לבין השיעור השמי שניתן בידי ר"ע. ייתכן שזה מצטרף לחילוק העקרוני שהנחה אותי, האם שופטים לפי מה שזה עושה בפועל או לפי 'חלות' של קדושה.

סדר בדף השיחה

כדי לעשות קצת סדר בדף השיחה, אני מציע להעביר את הסיכום של הפרק מהדף הזה לתחתית הדף הראשי ביאור:משנה שביעית פרק א. --אראל סגל • שיחה • י' בטבת ה'תש"ף 05:29, 7 בינואר 2020 (IST)

הוספתי שם הפניה לכאן, ומי שירצה יוכל לעיין. Ahituvrs (שיחה) 09:44, 7 בינואר 2020 (IST)