שיחת ביאור:דרשות המסתמכות על נימת הדיבור

חסר קישור באתר הניווט בתנ"ך!

-- (משתמש:פשוט [משה] ♫ שיחה) • י' באב ה'תשע"ד • 04:37, 6 באוגוסט 2014 (IDT)

מעקימת שפתיך

חיפשתי ולא מצאתי פרשנים או פרשנות אחרת מלבד המסורת ביד רש"י, בעניין השיחה בין רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בן רבי יוסי בר חלפתא, כלומר הסכינאי - השוחט.

נדמה לי שמדובר פה על "דם רע" שעבר בין השליחים.

הסוגיה סובבת סביב פרשיית המאכלות האסורות בספר ויקרא פרשת שמיני (מהדורה מעומדת) ...וראו שם בביאור לגבי זיהוי החיות:

רשימת השרצים הקרקעיים (בהמשך לרשימת החיות הטהורות והטמאות)

וְכֹל הוֹלֵךְ עַל כַּפָּיו בְּכָל הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל אַרְבַּע: טְמֵאִים הֵם לָכֶם!

כָּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם - יִטְמָא עַד הָעָרֶב.

וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָם - יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב!

טְמֵאִים הֵמָּה לָכֶם! {ס}

וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ:

הַחֹלֶד, וְהָעַכְבָּר, וְהַצָּב לְמִינֵהוּ.

וְהָאֲנָקָה, וְהַכֹּחַ, וְהַלְּטָאָה, וְהַחֹמֶט, וְהַתִּנְשָׁמֶת.

מקבלי הטומאה

- אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכָל הַשָּׁרֶץ.

כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם - יִטְמָא עַד הָעָרֶב.

וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו, מֵהֶם, בְּמֹתָם, - יִטְמָא:

מִכָּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק... כָּל כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם: בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב - וְטָהֵר.

וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ...

הנה הסוגיה במלואה: (בבלי על מעילה פרק רביעי והמשנה הבאה:)

משנה

דם השרץ והבשר - מצטרפין זה עם זה.

כלל אמר רבי יהושע:

כל שטומאתו ושיעורו שוין - מצטרפין.

טומאתו ולא שיעורו:

שיעורו ולא טומאתו:

לא טומאתו [ולא] שיעורו:

- אין מצטרפין.

גמרא

...

שאל רבי מתיא בן חרש את רבי שמעון בן יוחאי בעיר [רומי]: מנין לדם שְרצים - שהוא טמא?

אמר לו: דאמר קרא '...וזה לכם הטמא' (פרשת שמיני)

אמרו לו תלמידיו של רבי מתיא: חכים ליה בן יוחאי!

אמר להם תלמוד ערוך בפיו של רבי אלעזר בר רבי יוסי:

שפעם אחת גזרה המלכות גזרה: שלא ישמרו את השבת, ושלא ימולו את בניהם, ושיבעלו את נדות.

הלך רבי ראובן בן איסטרובלי וסיפר קומי - והלך וישב עמהם.

אמר להם: מי שיש לו אויב - יעני או יעשיר? אמרו לו: יעני!

אמר להם: אם כן - לא יעשו מלאכה בשבת, כדי שיענו! אמרו: טבית אמר! ליבטל! - ובטלוה.

חזר ואמר להם: מי שיש לו אויב - יכחיש או יבריא? אמרו לו: יכחיש!

אמר להם: אם כן - ימולו בניהם לשמונה ימים, ויכחישו! אמרו: טבית אמר! ובטלוה.

חזר ואמר להם: מי שיש לו אויב - ירבה או יתמעט? אמרו לו: יתמעט!

...אם כן - לא יבעלו נדות! אמרו: טבית אמר! ובטלוה.

הכירו בו שהוא יהודי - החזירום!

אמרו היהודים: מי ילך ויבטל הגזרות?

ילך ר' שמעון בן יוחאי - שהוא מלומד בנסים!

ואחריו מי ילך? רבי אלעזר בר רבי יוסי.

אמר להם רבי יוסי: ואילו היה אבא חלפתא קיים, יכולין אתם לומר לו: 'תן בנך להריגה'?!

אמר להם ר' שמעון: אילו היה יוחאי אבא קיים, יכולין אתם לומר לו: 'תן בנך להריגה'?!

אמר להו רבי יוסי: אנא אזלין! - דלמא עניש ליה ר' שמעון, דקא שהוא, או: שאני, או: שאנחנו מסתפינא המפחד, או: המפחדים.

קביל עליה דלא ליענשיה. - אפילו הכי ענשיה.

כשהיו מהלכין בדרך נשאלה שאלה זו בפניהם: מנין לדם השרץ שהוא טמא.

עקם פיו רבי אלעזר בר רבי יוסי ואמר: 'וזה לכם הטמא'.

אמר ליה רבי שמעון: מעקימת שפתיך אתה ניכר - שתלמיד חכם אתה. אל יחזור הבן אצל אביו.

יצא לקראתו בן תמליון. - 'רצונכם אבוא עמכם?'

בכה רבי שמעון ואמר:

מה שפחה של בית אבא - נזדמן לה מלאך שלש פעמים, ואני - לא פעם אחת!

יבא הנס מכל מקום.

קדים הוא. על בברתיה דקיסר.

כי מטא התם אמר: 'בן תמליון - צא! בן תמליון - צא!

וכיון דקרו ליה - נפק.

אזל, אמר להון: שאילו כל מה דאית לכון למישאל!

ועיילינהו לגנזיה לשקול כל דבעו.

אשכחו ההוא איגרא - שקלוה וקרעוה!

והיינו דאמר רבי אלעזר בר רבי יוסי: אני ראיתיה בעיר [רומי] והוו עליה כמה טיפי דמים.

---

נראה לי שכך הוא פירושו:

לאחר כישלון נסיון ההערמה של ראובן בן אסטרובלי, החליטו לשלוח שליחים לרומי.

קודם שלחו את רבי שמעון "המלומד בניסים". ורק אחר כך את רבי יוסי בר חלפתא (בלי הסבר).

רבי יוסי, החליט עבור בנו להתחמק מן המשימה.

רבי שמעון החליט לחקות את המלים של רבי יוסי באירוניה, והתחמק כביכול גם הוא מן המשימה.

רבי יוסי הבין את העיוולת שבדבריו, חזר בו והסכים שבנו ילך, אך ביקש הבטחה מרבי שמעון שלא יתנקם בבנו, ואכן את זאת הבטיח רבי שמעון, אלא שבכורח הנסיבות הוא העניש אותו בכל זאת.

והסיפור ממשיך: שאלו אותם על טומאת דם שרצים. ורבי אלעזר עיקם את שפתיו, ואמר: וזה לכם הטמא.

רש"י אומר שלחש את הדברים, ואמר אותם בלי להניע את שפתיו, כדי שלא יהיה "מורה בפני רבו".

אך ניתן גם להבין שרבי אלעזר אמר את זה - על רעו למסע רבי שמעון. או שאולי כך רבי שמעון הבין את הדברים. - שהאיש אשר לגלג על אביו, הוא גם כן שרץ. יתכן גם שהכוונה המקורית אכן היתה, כפי שרש"י אומר, רק להמנע מ"הוראה בפני רבו", אך יש לתמוה, אם כן למה לא נתן לרבי שמעון לענות...

המשיך רבי שמעון בדרכו העוקצנית, וכפי שלגלג על דברי האב, לגלג עתה גם על דברי הבן, ואמר:

'מעקימת שפתיך אתה ניכר'... (ורבי אלעזר כבר מתחיל לרעוד, שרבי שמעון תפס את המשמעות הכפולה של דבריו)

...'שתלמיד חכם אתה' - כלומר שלמדת ממישהו איך לדבר 'שטויות', איך להתחמק מאחריות. הלא הוא אביך רבי יוסי בר חלפתא.

ולפיכך, 'אל יחזור הבן אצל אביו'.

לכאורה זהו סיפור על 'חריפותו' של רבי שמעון והסכנה להסתובב בקרבתו, בדומה לאגדתות על יציאתו מן המערה.

אך כשמביטים בנסיבות ובהקשר, המדובר, לפי דרכו של רבי שמעון בצורך במסירות נפש בעת חירום, והתגובה על השתמטות בעת שכזו חייבת להיות חריפה. רבי שמעון חשד במלווהו שאין בו את מה שנדרש לצורך המשימה, ומקלל אותו למעשה בקללת מוות!

הסיפור ממשיך. אכן רבי שמעון "המלומד בנסים" הצליח להשתמש ב"בן תמליון". טימוֹ - זמן, ליאון - אריה, הוא שמו של מצביא יווני אשר ניצח את קרת חדשה (קרתגו - טוניס) בקרב ימי, ומנהיג סירקרוז שבאי סיציליה, בשלהי ימי בית ראשון. הוא נכנס ל"בת קיסר". הלא היא "בת בליעל ביקשה חיתו להעמידה" של רבי שמעון (בן הסגן, או בן גמליאל) מפיוט 'אלה אזכרה' ומהמדרשים. ושם, עזר להם זמן האריה בן התימוליון, נתן להם להכנס לבית הגנזים המלכותי, ולהשמיד את התיק עם הצו נגד היהודים. (או בוודאי בלשונם: בעד זכויות הילדים ואי פגיעה בבריאותם ושלמות גופם, בעד ההתייצבות לעבודה ופריון היצור 24/7, ובעד שוויון זכויות לנשים ומניעת ילודה יתרה).

הסיפור מסתיים באופן תמוה בפיסקה המתחילה: "והיינו דאמר רבי אלעזר". והלא הוא לא היה אמור לחזור משם חי. משימתם, למרות העוינות ההדדית, צלחה. בן תימוליון קרא לשניהם 'אזל, אמר להון'...

ואולי אכן נתקיים ברבי אלעזר ברבי יוסי "קללתו של רבי שמעון". שכן למרות שהוא נכנס שני, ולמרות שיצא לדרך רק אחרי שאביו היה מוכן להחליפו, בכל זאת הוא היה שם בספריה, הוא היה שם בחיפושים אחרי התעודה ומציאתה והשמדתה. הוא לא חזר הביתה 'בשלום', ולא נשאר 'תלמיד חכם' של אביו. הוא עבר משהו בחייו.

והיינו דאמר רבי אלעזר... 'אני ראיתיה' - ראיתי את הפרוכת של בית המקדש. בנוסף לתפקידנו במסגרת מחיקת הצווים נגד היהדות, עתה לאחר חורבן הבית השלישי (שהחל להבנות שוב בימי בר כוסיבה) ביקרתי ברומי, פקחתי עיניים, וראיתי את החורבן. ראיתי את הדם. לא דם של שרצים אלא דם של הכהנים או של הלוחמים היהודים.

רבי אלעזר הצטרף לרבי שמעון בהדדיות ובאחריות. והוא המוסר לנו על הפרוכת שעדיין קיימת. שסגולתה לכסות ולעזור לנו לבקש כיסוי כפרה ומחילה.

-- (משתמש:פשוט [משה] ♫ שיחה) • י' באב ה'תשע"ד • 08:41, 6 באוגוסט 2014 (IDT)