שיחה:שולחן ערוך אורח חיים ריב א

במשנ"ב סק"ה: "מי ששתה יין שרף ואוכל איזה דבר או מעט פת אחריו להפיג חריפות השתיה נעשה הפת טפל וא"צ לברך עליו. אכן דוקא כשהיה דעתו עליו בשעת ברכה או שרגיל בכך ברוב הפעמים וכנ"ל בסק"ד עי"ש. ולענין נטילת ידים עיין לעיל בסי' קנ"ח סק"י במ"ב. וכ"ז כשאין כוונתו לאכול הטפל שאינו רעב כלל ואינו אוכל אותו רק להפיג המרירות. אבל אם כוונתו בשביל הטפל ג"כ כגון ששותה יי"ש ואוכל ג"כ לעקא"ך עם מרקחת אע"ג שנראה שאחד עיקר והשני טפל כיון שכוונתו לאכילת שניהם א"כ אין זה טפל לזה וצריך לברך על הלעק"ך או על המרקחת תחלה שהם חשובין ואח"כ מברך על היי"ש אף שהיי"ש חביב עליו."

יש להבין מה החילוק בין אם כוונתו גם בשביל הטפל שאז לא נפטר על ידי ברכת העיקר לבין מה שכתב בסק"א בגדר טפל ועיקר שאם הרוב מין אחד הוא העיקר וכן אם הוא חשוב יותר הוא העיקר אף שבודאי כוונתו גם לטפל ואולי יש לחלק ששם זה דבר אחד משא"כ כאן. אשמח לתגובה.-- הודעה זו הושארה על ידי אנונימי/ת.

במשנ"ב (ד): "כיון שהוא טפל - ואפילו כשלא היה הטפל לפניו בשעת אכילת העיקר, אם היה דעתו בשעת ברכה לאכול גם הטפל או שדרכו בכך לאכול הטפל אחריו, פוטר הטפל [גם בעינן דוקא שיאכל הטפל באותו מקום לאפוקי כששינה מקומו בינתים]. אבל אם אינו רגיל בכך וגם לא היה דעתו בפירוש בשעת הברכה לאכול הטפל צריך לברך גם על הטפל, אך אז מברך על הטפל רק שהכל דעכ"פ טפל הוא ומפסיד ברכתו העיקרית, ודומיא דפסק הרמ"א לקמן בהג"ה דאם אוכל הטפל קודם העיקר אף דצריך לברך עליו בפ"ע ואינו נפטר בברכת העיקר שיברך אח"כ מ"מ כיון שהוא טפל מפסיד ברכתו העיקרית."

לפימש"כ לקמן בסק"י שלא יעשה כן לכתחילה, אם כן הוא הדין כאן שלכתחילה צריך שתהא דעתו עליו בשעת ברכה או שיהיה רגיל לאוכלו אחריו. וצריך להבין למה לא פירש כן.-- הודעה זו הושארה על ידי אנונימי/ת.

ושמא יש לחלק, דלקמן בס"ק י' מיירי באוכל הטפל קודם לעיקר, ושם יש לומר דמברך עליו ברכה הראויה לו ודלא כאור זרוע, דהא יש חולקים עליו וכמבואר בבה"ל שם, משום דאין דין טפל באוכל הטפל קודם לעיקר, ולכן כתב במשנ"ב ס"ק י' דלא יעשה כן לכתחילה. אמנם כאן מיירי שאוכל הטפל אחרי העיקר, אלא שאינו רגיל בכך וגם לא היה דעתו בפירוש בשעת הברכה לאוכלו, הילכך מברך שהכל לכו"ע, דמ"מ טפל הוא. וצ"ע.--נחום - שיחה 12:16, 2 במרץ 2016 (IST)