שולחן ערוך יורה דעה שמב א
שולחן ערוך יורה דעה · שמב · א
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
מי שהכין כל צרכי חופתו שאפה פתו וטבח טבחו ומזג יינו ומת אביו של חתן והוא במקום שאינו מצוי למכור ואם תדחה החופה יפסיד מה שהכין או שמתה אמה של כלה ואיכא תמרוקי נשים וקישוטין שאינם מתקיימים (מאחר שאין להם מי שיטרח בעבורם בפעם אחרת) (כך משמע בגמרא) מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש וכיון שחלה עליו החופה הויא לדידיה כרגל ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי אבילות וכל שבעת ימי המשתה נוהג בהם דברים שבצינעא ואסור בתשמיש המטה הלכך כל ז' ימי המשתה וז' ימי האבל הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים:
- הגה: יש אומרים שאסורה ליחד עמו ביום כמו בלילה ואין צריך להיות להם שתי שמירות רק הוא בין האנשים או היא בין הנשים (טור בשם הרא"ש) ואם אינם ישנים בחדר אחד אין צריכין שימור כלל (כ"כ הרשב"א בכלה שפירסה וכו') וי"א דבלילה צריך שתי שמירות וביום מותר להתייחד עמה (טור בשם הראב"ד) והמנהג ליקח קטן אצל החתן וקטנה אצל הכלה ואין מתייחדין ביום בלא קטן או קטנה
ולענין שלשים אינו מונה אלא מז' ימי אבילות ואילך וכל ז' ימי החופה מותר בגיהוץ ותספורת ואם אין לו פסידא כגון במקום שמצוי למכור מה שהכין או אפילו אית ליה פסידא ומתה אמו של חתן או אביה של כלה או אחד משאר קרוביהם שנשאר מי שיכין להם לפעם אחרת לא התירו לדחות האבלות אלא קובר אותו מיד ונוהג שבעת ימי אבילות ואחר כך מכניסין את החתן ואת הכלה לחופה מיד ונוהג שבעת ימי המשתה:
מפרשים
ש"ך - שפתי כהן
(א) שאפה פתו וטבח כו'. כתב הב"ח דוקא שהכין כל צרכי חופתו אבל אם לא הכין הכל כגון שאפה פתו וטבח טבחו ולא מזג יינו או איפכא דהשתא בע"כ צריך להשתדל להכין לו יין ידחה החופה וישתדל להכין פעם אחרת גם הפת והבשר עכ"ל ואין דבריו מוכרחין דהא עכ"פ אם לא יעשה החופה מיד יפסיד מה שהכין כבר ושוב אין מכין להם מה שכבר נפסד דנהי דצריך להשתדל להכין יין היאך ישתדל להכין פת ובשר וראיה לדבר שברמזים פ"ק דכתובות לא כתב אלא מי שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן כו' ולא כתב פתו אפויה וכן מ"ש הב"ח וכצ"ל דהכינו כל התכשיטין כו' אינו מוכרח מטעמא דאמרן כיון דבתכשיטים נמי איכא הפסד כמ"ש הר"ן והמחבר כגון דאיכא תמרוקי הנשים שיתקלקלו:
(ב) מכניסין את המת לחדר כו'. דאם יקברוהו יחול עליו אבילות בסתימת הגולל ושוב לא יוכל לכנוס לחופה עד שיעבור האבילות ואע"ג דאונן נמי אסור בתשמיש המטה וכדלעיל סי' שמ"א מ"מ הכא הקילו והתירו תשמיש לאונן ולא לאבל ומשום קילותא דקמי' סתימת הגולל לא אתי לזלזולי באבילו' דעיקר ז' דלעולם ימי אבילות מסתימת הגולל ואילך חמורים הם ממי שמתו מוטל לפניו ומקילתא לחמירתא לא גמירי אינשי כ"כ הרמב"ן בסת"ה ריש דף כ"ד:
(ג) ופורש. ואסור לבעול שנית אפילו קודם שנקבר המת משום דאונן אסור בתשמיש. רמב"ן שם:
(ד) ונוהג ז' ימי המשתה כו'. אפי' למ"ד אבילות יום ראשון דאורייתא טעמא דנוהג ימי המשתה ברישא משום דב"ד יכולים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ולפ"ז אינו ראוי להתעסק בדברים של שמחה כל אותו היום אלא שאינו חייב לעשות מעשה דאבילות והיינו שב ואל תעשה ביום הראשון עכ"ל העט"ז והוא מדברי הר"ן שהביא הב"י ונראה דלדידן דקי"ל לקמן סימן שצ"ט ס"ס י"ג יום ראשון אינו אלא דרבנן מותר להתעסק בדברי' של שמחה ומטעם זה השמיטו המחבר והרב דברי הר"ן אלו וגם העט"ז נראה שלא כתבו אלא למ"ד יום ראשון דאוריי' תדע דהא קי"ל דאפי' גיהוץ ותספורת מותר כל ז' כמ"ש גם העט"ז גופי' ומשמע אפי' ביום הא' והרי אין לך מעשה גדול מזה אלא ודאי כדפי':
(ה) ואסור בתשמיש המטה. וכתב הטור בשם הראב"ד דדוקא בתשמיש וביחוד אסור אבל במיני פרישות כמזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו מות' ולא עוד אלא אפי' בחיבוק ונישוק יש להתיר וכ"נ מדברי הרא"ש שבפרק אלו מגלחין שהביא הטור דמודה בזה להראב"ד וכ"נ דעת המחבר שלא כתב לאסור אלא תשמיש המטה מיהו תימא דבריש כתובות כתב הרא"ש וכן ברמזים שם דכיון דהאי אבילות קילא ליה מנדה אינה מוזגת לו הכוס ואינה מצעת לו המטה ואינה מרחצת לו פניו ידיו ורגליו (ודוחק לומר דבפרק אלו מגלחין מיירי דוקא ביום ועוד דמל' הרמזים פרק ואלו מגלחין סי' פ"ג אבל שאר פרישות כגון הצעת המטה וכיוצא בה שרי כו' משמע דלעולם שרי) ולענין דינא גם דעת ר' ירוחם נתיב כ"ב ח"ב דאסור וכתב וזה לשונו וכתב הראב"ד אע"ג דהוא ישן בין האנשים והיא בין הנשים מותרת במזיגת הכוס ובהצעת המטה ותמהו עליו וכ' מורי הר"ר אברהם בן אסמעאל נר"ו כי מאחר שאסור לישן עמה ביחוד כ"ש שאסור לה למזוג כוס ולהציע לו המטה ולרחוץ פניו ידיו ורגליו עכ"ל וכן מוכח בש"ס ריש כתובות דף ד' דהא בנדה יחוד שרי כשבעל ואפ"ה מזיגת הכוס אסור מכ"ש אבילות דהכא דיחוד אסור דמזיגה יהא אסור וליכא למימר דלענין נדה יותר מסתבר לאסור מזיגת הכוס כו' ולענין אבילות יותר מסתבר לאסור יחוד דא"כ מאי פריך ש"ס למימרא דאבילות קילא ליה מנדה האמר ר"י ב"ח כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה כו' וגבי אבילות תניא כו' ואפשר דעת הראב"ד כדקמסיק אבילות דהכא כיון דאקילו ביה רבנן אתי לזלזולי ביה ומן הדין היה מותר אבילות דהכא אף ביחוד רק דחכמים אסרו ליה יחוד כי היכי דלא לזלזל ביה א"כ די כשעשו לו היכר בין אבילות דהכא ואסרו לו יחוד כי היכי דלא לזלזל ומה לנו לגזור עוד ולאסור גם מיני פרישות (שוב מצאתי במהרש"א ריש כתובות שהניח דברי הראב"ד בצ"ע):
(ו) והוא ישן בין האנשים כו'. כ' העט"ז אע"ג דשאר אבל מותר להתיחד שאני הכא שאשה חדשה היא לו כו' ולא דק דלפי זה אפילו אירע בו אבילות שבעה תוך ז' ימי המשתה אסור להתיחד והא ליתא כמבואר לקמן סי' שפ"ג והאמת שלא עיין בש"ס ריש פ"ק דכתובות (דף ד' ע"ב) מוכח התם מכל הסוגיא דאין לחלק בין אשתו ישנה לחדשה (ועיין בתו' ד"ה ומי שאני ודוק) אלא הכא היינו טעמא כדאמר רב אשי התם וכדאיתא בפוסקים דהא אבילות דהכא קילא ליה שהרי מת לו מת קודם שחלו ז' ימי המשתה והתירו לו חכמים להכניס את המת לחדר ואת החתן וכלה לחופה כדי לדחות האבילות מעליו ואיכא למיחש דלמא אתי לזלזולי ביה:
(ז) ישן בין האנשים כו'. כתב הב"ח דמיירי בבעולה אבל בבתולה מותר לייחד דנהי דאבילות קילא מ"מ כיון שבעל אסורה לו משום דם נדות שחמיר וכן נתבאר לעיל סי' קצ"ב ס"ק י"ג:
(ח) והמנהג ליקח כו'. ואע"פ שאבילות בחתן שהכין צרכי חופתו דבר שאינו מצוי הוא ובדבר שאינו מצוי לא שייך בו מנהג וכדלעיל סי' ק"כ ס"ק ג' מ"מ כיון דכן המנהג בפירסה כלתו נדה וכדלעיל סי' קצ"ב ס"ד ה"ה הכא דחד דינא אית ליה בזה:
(ט) קטן כו'. כתב הב"ח מיהו צריך שיהו יודעים טעם ביאה ושאינה מוסרת עצמה לביאה כמו שמבואר באבן העזר סי' כ"ב:
(י) אינו מונה אלא מז' ימי האבילות כו'. ואע"ג דברגל קי"ל לקמן סי' שצ"ט דעולה לו למנין שאני סתם דנהג בו מצות ל' משא"כ הכא דמותר אפי' בגיהוץ ותספורת. רמב"ן ושאר פוסקים. ודין חתן שאירעו אבל ברגל אי ז' ימי משתה עולים לו כתבתי לקמן סי שצ"ט ע"ש:
(יא) וכל שבעת ימי המשתה מותר בגיהוץ כו'. והב"ח כ' דנראה לאסור בגיהוץ ותספורת דאינו מפורסם דמשום אבל הוא שעושה כן דשמא לפי שאין לו בגדים מגוהצים ואין הספר מזומן לספר אותו והוי דברים שבצנעה כו' ותימה היאך הפריז מדותיו לחלוק על הרמב"ן וטור בסברא בעלמא וכ"ד הרא"ש ורבינו ירוחם נתיב נ"ב ח"ב וגם דעת המחבר וכ"כ בתשו' משאת בנימין סי"ט אלא ה"ט דחתן כיון דדמי למלך ביפיו תחזינה עיניך א"כ כל כמה דלא מספר ומגהץ מפורסם הוא דמשום אבל הוא עושה כן דהו"ל להשתדל בגדים מגוהצין וספר לספר דעליה רמיא למיגהץ ולספר:
ט"ז - טורי זהב
מכניסין את המת. מעשה אירע בבתולה שניסת בליל שבת ועדיין לא נבעלה וביום השבת מתה אמה של הכלה ונשאלתי כדת מה לעשות באבילות דידה כי קצת לומדים רצו לדמות דין זה לכאן ואני אמרתי שטעו דע"כ לא התירו כאן לבעול בעילת מצוה אלא משום פסידא דסעודה שהכינו כבר ויצטרכו להוצאה חדשה אם ידחו עשיית החופה עד אחר האבילות וכמו שכ' הרא"ש פ"ק דכתובות דלא התירו חופה וביאה לאונן אלא משום פסידא ע"כ אמר מכניסין כו' כדי שלא יחול האבילות עליו עד שיסתום הגולל אבל כאן שכבר נעשית החופה רק שלא נבעלה עדיין בודאי אם ידחו הבעילה אין כאן פסידא דסעודה דמאי דהוה הוה שהרי לא יעשו סעודה שנית ע"כ אסור לבעול דהא תשמיש המטה אסו' גם קודם הקבור' כמו שכתב הטור ושלחן ערוך בסי' שקודם לזה וראיה עוד מדברי הטור וש"ע סוף סימן שפ"ג שכתב אם מת לחתן מת אחר החופה שאסור אפי' ביחוד אם לא בעל. אך נ"ל לענין אבילות דכלה זאת שתתחיל מיד ביום א' ותמנה יום ז' ואח"כ תיבעל דאין לומר) כיון שחלה עליה החופה ה"ל כרגל וממילא לא תתחיל באבילות עד שיכלו ז' ימי החופה כמו מת לו מת ברגל זה אינו דז' ימי המשתה תקינו רבנן לשמח חתן וכלה והם לא ניחא להו בהאי תקנתא דאם תנהוג תחלה ז' ימי המשתה והיא אסורה לבעלה תצטרך להמתין ז' ימי אבילות ותיאסר י"ד יום ואפי' בממון מצינו בכמה דוכתי שיוכל אינש לומר לא ניחא לי בהאי תקנתא כדאיתא ריש ב"ק ובפרק הכותב לענין איני ניזונית ואיני עושה כ"ש כה"ג במידי דקיום מצוה שיש להקדים כל מה שאפשר ועוד ראיה מפרק שלוח הקן (דף קמ"א) דבעינן תשלח יתירה לרבות ציפורי מצורע דלא תימא דאתי עשה דטהרת מצורע ודחי עשה דשלח משום דעשה דטהרת מצורע אתי להתיר תשמיש המטה קמ"ל תשלח יתירה דלא ידחה ש"מ דמשום היתר תשמיש הייתי אומר דדחי את עשה שכנגדו אי לאו קרא יתירה ק"ו בבעילת מצוה דיש לדחות מפניה מידי דמדרבנן דהיינו ז' ימי משתה. על כן פסקתי שתתחיל למנות תכף אחר השבת ז' ימי אבלות ואחר תיבעל בעילת מצוה כנלע"ד נכון וברור:
אחר הדברים דלעיל ראיתי בספר הדרישה בזה הסי' במה שכתב הטור וכיון שחלה עליו החופה ה"ל לדידיה כרגל כתב וז"ל לפי מה שכתבתי לקמן בסימן שס"א והבאתי ראיה מגמרא ופוסקים דמה שמכסין ראש הכלה בשחרית מיקרי חופה) נ"ל ג"כ לסמוך על זה דאם חלילה אירע אבילות לחתן או לכלה אחר שכיסו ראש הכלה דאין צריכין לפסוק שבעת ימי המשתה אלא קוברין המת מיד ונדחו שבעת ימי אבילות עד אחר שבעת ימי המשתה כדין אי מת אביו של חתן כאן ואפשר לחלק דדוקא בימיהם דהיו מקדשין מתחלה בשעת שידוכין מ"ה מתחלת החופה בשחרית דשייך ייחוד אחר שנתארסה כבר משא"כ בזמנינו מיהו נראה דגם בימי המרדכי לא היו מקדשין רק כמו בזמנינו ואפי' הכי קרי חופה משעת כיסוי הכלה עכ"ל תמוהין לי דברי הרב טובא חדא במאי שחושב כיסוי ההינומא לחופה דהא כתב רמ"א באבן עזר סי' נ"ד דהמנהג בינינו לקרות החופה דוקא היריעות על כלונסות כו' דזה החופה הנוהגת עכשיו כו' והרבה פעמים אנו רואים שמסלקין נדוניית החתן אחר כיסוי ההינומא ואם אין מסלקין אותו כראוי החתן פונה לדרכו ואין שם עדיין שום חיוב עליו לישאנה מחמת כיסוי ההינומא והיאך נאמר להקל שכבר חל עליו רגל משעת הכיסוי במקום דליכא פסידא דהיינו שהוא אבל שלא על אביו דאלו על אביו לא היה לו לבעל הדרישה לבקש היתר מחמת שכבר חל עליו חופה דבזה אפי' קודם החופה התירו לעשות החופה ואפי' לבעול בעילת מצוה כל זמן שלא נקבר המת. ובר מן דין קשה טובא ממה שכתב הרא"ש פרק קמא דכתובות שתחילה העתיק דברי הרי"ף שכתב ושמע מיניה היכא דליכא פסידא דאינו נוהג שבעת ימי המשתה ברישא וכ' הרא"ש שמלשון זה משמע דאפי' בדליכא פסידא מכניסין המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש וקובר את מתו ונוהג שבעת ימי אבילות ואח"כ שבעת ימי משתה דאין חילוק בין איכא פסידא או ליכא פסידא אלא לענין הנהגת שבעת ימי אבילות ברישא אבל בשניהם בועל בעילת מצוה תחילה ולא מסתבר כלל דמה תועלת יש במהירות החופה ויבזו המת ויפסיקו אבילות בין החופה ובין שבעת ימי המשתה ולא התירו חופה וביאה לאונן אלא באביו של חתן או אמה של כלה וגם איכא פסידא אז התירו חופה לאונן ולהקדים ימי המשתה לאבילות אבל כשמקדים האבילות למשתה גם אחר החופה כו' עכ"ל הרי מבואר דלהרי"ף שבהיתר מכניס לחופה גמורה ובועל בעילה גמורה ואפ"ה אין חל עליו הרגל שלו לעשות ימי המשתה אלא צריך להמתין ולהתחיל באבילות תחלה ואפי' הרא"ש שחולק עליו הוא מטעם שלא יפסיק באבילות בין חופה לימי המשתה אבל לא עלה על דעתו שיעשה גם ז' ימי המשתה תיכף כיון שחל עליו רגל שלו בהכנסת חופה והיינו מטעם המפורש בגמרא דלא התירו לעשות ימי המשתה אלא כשיש פסידא דהיינו שמת אביו של חתן או אמה של כלה אבל בלא פסידא אסור לעשות ימי המשתה כלל ועיקר והוא דבר פשוט דלא התירו כאן לעשות ימי המשתה אלא במקום פסידא דהיינו במת אביו של חתן אזי התירו שני דברים דהיינו בעילת מצוה כל זמן שהוא אונן ודחיית אבילות אחר הקבורה עד אחר ימי המשתה אבל לא באבילות אחר ויותר מזה קשה ממה שכ' הר"ן פ"ק דכתובות דאע"פ שחל עליו החופה והוה כרגל מ"מ לא הקילו אלא בשב ואל תעשה אבילות אבל אסור לו להתעסק בדברים של שמחה כל אותו יום של מיתה וקבורה למאן דאמר יום ראשון דאורייתא וא"כ היכי יעשה החופה ביום שנעשה אבל מטעם שכיסו הכלה ביום שנעשה אבל והרי אין לך מעשה שמחה גדולה מזה ואין לומר שיש לסמוך על מאן דאמר אין שום אבילות דאורייתא כדאיתא סימן שצ"ח דהא לא הכריע ואין שייך כאן לומר הלכה כדברי המיקל באבל דהא בב"י סי' שצ"ט פסק כמאן דאמר דאוריי' ותו דכבר כ' הר"ן בתשו' הביאו ב"י סי' רכ"ח דף רס"ח דבכל מילי דמספקא לן אי הוה מן התורה או מדרבנן מקרי ספק דאוריי' ולחומרא ותו דהא אונן ביום ראשון דאורייתא אפי' להרא"ש כמ"ש הטור סי' שצ"א ובפרק טבול יום (זבחים דף ק') אמרינן אפי' נקבר הוה אונן ביום המיתה עד הערב לאכילת קדשים ומשום הכי כתב הרא"ש בפרק אלו מגלחין דרבן גמליאל לא רצה לרחוץ ביום המיתה אע"ג דהוה איסטניס כיון דיום המיתה דאורייתא ועל כן נראה לע"ד דבכל אבילות שהוא שלא על אביו של חתן או אמה של כלה יש לדחות עשיית החופה עד אחר שבעת ימי אבילות ואע"פ שכבר כיסוי הכלה בהינומא וירויחו בזה הקדמת בעילת מצוה שבעת ימים וכפי שכתבתי למעלה כן נראה לע"ד נכון:
את המת לחדר. דכל זמן שלא נקבר הוה אונן והתירו איסור תשמיש לאונן בזה מחמת פסידא דאית ליה ואין לו אב להכין אחר אבל אחר שנקבר המת מתחיל האבילות ולא התירו לו כאן איסור אבילות אלא דחו את אבילות עד אחר ימי המשתה והכל מחמת פסידא:
ובועל בעילת מצוה ופורש. אע"ג דבכל בעילת מצוה פורש בזמן הזה מכל מקום כאן מיירי בזמן התלמוד שלא היו פורשין אחר בעילת מצוה מ"מ כאן באבילות צריך לפרוש גם מה שכתב הטור לדעת הראב"ד שמותר בחיבוק ונישוק מיירי ג"כ מזמן התלמוד ובזה ניחא נמי מה שיש להקשות על מ"ש שצריך החתן שמירה אחר שבעל בעילת מצוה והלא אמרו בגמרא דדוקא באיסור שהוא אבילות החמירו עליו כאן שצריך שמירה אע"פ שבעל דלא יטעה להקל עוד כיון שהקילו בו רבנן לענין היתר תשמיש באונן אבל ביש איסור נדה עליו אין צריך שמירה אם בעל כבר שבודאי לא נחשד על הנדה וא"כ לדידן שפורשין אחר בעילות של מצוה כמו בשאר נשים למה הצריך שמירה בזמנינו די"ל דכיון דבזמן התלמוד היה חיוב בשמירה אין לנו להקל בזה דאין בנו כח אלא להחמיר ולא להקל כן נ"ל:
ביום כמו בלילה. בטור כתוב בשם הרא"ש דלמראית עין היצר מתגבר. רבים מקשים מהא דאמרינן גבי ליל יוה"כ דיש נוהגין להדליק נר כדי שלא ישמש מטתו ושבוש הוא דהתם לא חיישינן אלא שמא ישכח וישמש ע"כ הוה היכר ע"י נר מה שאין כן כאן דחיישינן שמא יעבור במזיד ומראית עינו יגרום לו זה:
וכל שבעת ימי החופה מותר בגיהוץ כו'. זהו טעם על מה שאמר תחלה שאין מונה שלשים אלא מן אחר הרגל דהיינו שבשאר רגל מונים שלשים מימי הרגל כיון שאסור גם ברגל בגיהוץ ותספורת מחמת אבילות וכאן מותר בגיהוץ ותספורת דכתיב מלך ביפיו תחזינה עיניך:
באר היטב
(א) שהכין: כתב הב"ח אבל אם לא הכין הכל כגון שאפה פתו וטבח טבחו ולא מזג יינו או איפכא דהשתא בע"כ צריך להשתדל להכין לו יין תדחה החופה ויכין פעם אחרת גם הפת והבשר והש"ך כתב שאין דבריו מוכרחין דהא עכ"פ יפסיד מה שהכין כבר וכו' ע"ש.
(ב) המטה: וכתב הטור בשם הראב"ד דדוקא בתשמיש וביחוד אסור אבל במיני פרישות כמזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו מותר ולא עוד אלא אפי' בחיבוק ונישוק יש להתיר ואין כן דעת הש"ך ומביא כמה ראיות מש"ס ופוסקים לסתור דברי הראב"ד ע"ש ומסיק ששוב מצא במהרש"א ריש כתובות שהניח דברי הראב"ד בצ"ע.
(ג) קטן: כ' הב"ח דהאי קטן וקטנה צריכים שיהיו יודעים טעם ביאה ושאינה מוסרת עצמה לביאה כמ"ש באבן העזר סי' כ"ב וכתב הט"ז אע"ג דאם יש איסור נדה עליו א"צ שמירה אם בעל כבר שבודאי לא נחשד על הנדה וא"כ לדידן שפורשין אחר בעילת מצוה כמו בשאר נדה למה הצריכו שמירה די"ל כיון שבזמן הש"ס היה חיוב בשמירה אין לנו להקל בזה (ובנה"כ כתב דאשתמיט ליה דברי הרא"ש דכתב להדיא דלמשנה אחרונה שאמרו דם בתולים כדם נדה מותרת לישן עמו בלא שמירה אלא דכאן מיירי בבעולה וכ"כ הב"ח עכ"ל וע"ש) וכ' עוד הט"ז מעשה אירע בבתולה שניסת בליל שבת ועדיין לא נבעלה וביום השבת מתה אמה של הכלה ונשאלתי כדת מה לעשות באבילות דידה שקצת לומדים רצו לדמות דין זה לכאן ואני אמרתי שטעו דע"כ לא התירו כאן לבעול אלא משום פסידא דסעודה אבל היכא שכבר נעשית החופה אין כאן פסידא דשוב לא יכינו שנית ע"כ אסור לבעול דהא תשמיש המטה אסור גם קודם קבורה אך נ"ל דלענין אבילות דכלה זאת תתחיל מיד ביום א' ותמנה ז' ימים ואח"כ תבעל עיין שם באורך ובדרישה כתוב דמה שמכסין ראש הכלה בשחרית מיקרי חופה ויש לסמוך על זה דאם חלילה אירע אבילות לחתן או לכלה אחר שכיסו ראשה דא"צ לפסוק ז' ימי המשתה אלא קוברין המת מיד ונדחו ז' ימי אבילות עד אחר ימי המשתה והט"ז חולק עליו ומסיק דאם הוא אבילות שלא על אב ואם יש לדחות עשיית החופה עד אחר שבעת ימי אבילות ואע"פ שכבר כיסו פני הכלה בהינומא (ובנה"כ כ' דמבואר כן בהרא"ש דהורה הלכה למעשה שינהוג אבילות תחלה מאחר שאינו אב או אם אלא שאר קרובים וכ"כ ר' ירוחם בשמו ע"ש שכתב עוד שנראה דבזה"ז אפי' במת אב או אם דין שאר קרובים יש להם דהא שכיח הרבה ששאר קרובים מטריחין עצמם ומכינים צרכי סעודה ותכשיטין לכלה הלכך בכל ענין נוהג אבילות תחלה ואינו בועל עד שיעברו ז' ימי אבילות ואחר כך נוהג ז' ימי המשתה עכ"ל).
(ד) ואילך: ואע"ג דברגל קי"ל דעולה לו למנין שאני התם דנהג בו מצות ל' משא"כ הכא דמותר אפי' בגיהוץ ותספורת הרמב"ן ושאר פוסקים ודין חתן שאירעו אבל ברגל אי ז' ימי המשתה עולים לו כתבתי בסי' שצ"ט ע"ש עכ"ל הש"ך.
(ה) ותספורת: והב"ח כתב דנראה לאסור בגיהוץ ותספורת דאינו מפורסם שעושה משום אבל והוי דברים שבצנעה וכו' והש"ך השיג עליו וכ' דהפריז על המדה לחלוק על הרמב"ן והטור בסברא בעלמא וע"ש.