שולחן ערוך יורה דעה שלט א

הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו. אין קושרין לחייו, ואין סכין אותו, ואין מדיחין אותו, ואין פוקקין את נקביו, ואין שומטין הכר מתחתיו, ואין נותנין אותו על גבי חול ולא על גבי חרסית ולא על גבי אדמה. ואין נותנין על כריסו -- לא קערה ולא מגריפה ולא צלוחית של מים ולא גרגיר של מלח.

ואין משמיעין עליו עיירות, ואין שוכרין חלילין ומקוננות, ואין מעמצין עיניו עד שתצא נפשו. וכל המעמץ עם יציאת הנפש ה"ז שופך דמים.

ואין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו ולא מכניסין עמו ארון לבית עד שימות ואין פותחין עליו בצדוק הדין עד שתצא נפשו:

הגה: וי"א דאין חוצבין לו קבר אע"פ שאינו עמו בבית עד אחר שימות (ריב"ש סימן קי"ד).

אסור לחצוב שום קבר להיות פתוח עד למחר; שלא יקברו בו המת באותו היום. ויש סכנה בדבר (רבינו ירוחם בשם הר"י החסיד ז"ל).

וכן אסור לגרום למת שימות מהרה כגון מי שהוא גוסס זמן ארוך ולא יוכל להפרד -- אסור להשמט הכר והכסת מתחתיו מכח שאומרין שיש נוצות מקצת עופות שגורמים זה. וכן לא יזיזנו ממקומו. וכן אסור לשום מפתחות ב"ה תחת ראשו כדי שיפרד.

אבל אם יש שם דבר שגורם עכוב יציאת הנפש -- כגון שיש סמוך לאותו בית קול דופק כגון חוטב עצים או שיש מלח על לשונו ואלו מעכבים יציאת הנפש -- מותר להסירו משם, דאין בזה מעשה כלל אלא שמסיר המונע (הכל בהגהת אלפסי פ' אלו מגלחין).

מפרשים

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(א) הרי הוא כחי לכל דבר. ואסור לעשות דבר המקרב מיתתו וכתב הר"ן הרי הוא כחי פי' ליתן גט ולמתנה וכהן רשאי ליכנס לבית שהוא עומד בו ואע"פ שרוב גוססים למיתה ע"כ ומביאו הב"ח בסתם ולקמן סי' ש"ע נתבאר דאסור ליכנס לבית שיש בו גוסס ע"ש:

(ב) אין קושרים. כדי שלא יפתח פיו:

(ג) ואין סכין. ואין מדיחין מנהג הוא שעושים לכל מת להדיח זוהמא שעל בשרו:

(ד) ואין שומטין הכר מתחתיו. אע"פ שאין משכיבים את המת על שום דבר חם כמו כר וכסת אלא מיד מורידין אותו ומניחין אותו לארץ כי דברים חמין מסריחין ומתפיחין אותו וקאמר דאין עושין לו כן כל זמן שהוא גוסס וז"ש אח"כ ואין נותנין אותו על גבי החול והטעם מפני שמזיזו ממקומו כ"כ בפרישה:

(ה) וכל המעמץ עם יציאת הנפש ה"ז שופך דמים. אלא ישהה מעט שמא נתעלף עכ"ל הרמב"ם. ובמס' שמחות מסיים וכל הנוגע בו ה"ז שופך דמים למה הדבר דומה לנר המטפטף שכיון שנוגע בו האדם מיד נכבה וכ"כ הרי"ף והרמב"ם:

(ו) וי"א דאין כו'. והב"ח כתב דמותר מדינא כל שאין החולה מרגיש בדבר מיהו צריך ליזהר בע"ש סמוך לשבת שמא לא יספיקו לקברו אם לא בחלול שבת ואם לא יקברוהו א"כ יצטרכו להניחו פתוח הלכך לא שרינן להו אא"כ משערינן שאם ימות סמוך לשבת ממש ולא יהא אפשר לקברו שעכ"פ יספיק לחזור ולמלאות החפירה בריוח קודם שיכנס שבת ע"כ. ועיין בא"ח סי' תקמ"ז סעיף י"א:

(ז) אסור להשמט הכר והכסת כו'. כתב העט"ז ותמהני מ"ש מהסרת קול דופק ומלח דה"נ לא עביד מידי אלא שמסיר המונע וצ"ע עכ"ל ולק"מ דהכא אין האיסור משום הנוצות אלא האיסור הוא מפני שמתנועע הגוסס וכ"כ הדרישה והב"ח ע"ש:

ט"ז - טורי זהב

עריכה

אין קושרין לחייו. כל מה דחשב כאן הטעם דאין מקרבין מיתתו כי כל אלו הם קירוב מיתה והשמטת הכר הוא ג"כ סימן מיתה כי אין רוצה להניח על דבר חם:

מכח שאומרים שיש נוצות כו'. פי' דאף ע"ג דמטעם זה יש היתר לעשות כן דהא אין עושה קירוב מיתה אלא מסיר מונע יציאת נפש כדכתב אחר כך מכל מקום כאן אסור כיון שע"י זה מזיז גופו והוה קירוב מיתה בידים אלא דקשה לי למה התיר הסרת מלח מעל לשונו והלא גם שם מזיז פיו על ידו והוה כמעמץ עיניו ועל כן נראה לע"ד שאין לנהוג היתר בהסרת מלח:

באר היטב

עריכה

(א) דבריו: כתב הר"ן פי' ליתן גט ולמתנה וכהן רשאי ליכנס לבית שהוא עומד בו ואף ע"פ שרוב גוססים למיתה עכ"ל. ולקמן סי' ש"ע יתבאר דאסור ליכנס לבית שיש בו גוסס ע"ש. ש"ך. וכל מה דחשב כאן שאין עושין לגוסס הטעם דאין מקרבין מיתתו וכל אלו הם קירוב מיתה. ט"ז:

(ב) הנפש: אלא ישהה מעט שמא נתעלף. הרמב"ם (ובמס' שמחות מסיים למה הדבר דומה לנר המטפטף כיון שנוגע בו האדם מיד נכבה).

(ג) קבר: והב"ח כתב דמותר מדינא כל שאין החולה מרגיש בדבר מיהו צריך ליזהר בערב שבת סמוך לשבת שמא לא יספיקו לקברו אם לא בחלול שבת ואם לא יקברוהו א"כ יצטרכו להניחו פתוח הלכך לא שרינן להו אא"כ משערינן שאם ימות סמוך לשבת ממש ולא יהא אפשר לקברו שעל כל פנים יספיק לחזור ולמלאות החפירה בריוח קודם שיכנס שבת עכ"ל. ועיין באורח חיים סי' תקמ"ו סי"א.

(ד) מלח: כתב הט"ז וקשה לי מה שהתירו בהסרת המלח דהלא ע"י זה מזיז את פיו. ע"כ נראה שאין לנהוג היתר בהסרת המלח עכ"ל.

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}