שולחן ערוך יורה דעה רכח כ
<< · שולחן ערוך יורה דעה · רכח · כ · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
נדר על דעת חבירו אין מתירין לו אלא אם כן הודיעו לאותו שנדר על דעתו (וי"א דאפילו הודיעו אין מתירין אלא מדעתו ורצונו) (מהרי"ק שורש כ"ב וטור ורא"ש) (וכן עיקר) ודוקא שנדר על דעתו בשביל שום טובה שעשה לו (בשביל השבועה) (ב"י בשם הריב"ש סי' קפ"ו וש"ע) כמו משה שנדר על דעת יתרו בשביל שהשיא לו בתו (והשבועה היתה לתועלת יתרו) (ריב"ש סי' תס"א) אבל אם מעצמו נדר ע"ד חבירו יכולים להתיר לו בלא דעתו:
- הגה: וי"א שצריך שיודיע לו שהתיר.לו כדי שלא יחשוד אותו שעבר על נדרו (מרדכי פ' שבועות שתים בשם הירושלמי ומהרי"ק שורש נ"ב וע"פ) ואם כבר מת שא"א להודיעו מתירין לו כך דשוב ליכא חשדא (תשובת רמב"ן סי' ר"ן):
ואפילו נדר על דעתו בשביל טובה שעשה לו אם בדיעבד התירו לו בלא דעתו הויא התרה והוא שפרט הנדר וידע החכם שלתועלת חבירו נעשה ומיד הבית דין שנזקק לכך ראוי ליסרו ולהוכיחו ויש אומרים דלא הוי התרה:
- הגה: מאחר שעשה לו טובה ונשבע לו משום זה אבל אם נשבע לחבירו לעשות לו איזה דבר ולא עשה כן משום טובה שעשה לו אע"פ שאין מתירין לו לכתחלה בלא דעתו מ"מ אם התירו לו בדיעבד הוי התרה (כן משמע במהרי"ק שורש נ"ב בחלוקה ב'):
ואם נשבע לחבירו שלא יזוז מעיר פלוני ועבר ויצא מתירין לו אפילו שלא מדעתו כיון שאין הנאה שוב למשביע בדבר וי"א שאין חילוק בין עשה לו טובה ללא עשה לו טובה לעולם אין מתירין לו אלא בידיעתו:
- הגה: ואם מת אותו שנדר על דעתו יכול להתיר כך מיהו אם השבועה היתה לתועלת חברו כגון שנשבע לתת לו איזה דבר או שלא לעסוק בסחורה בלתי רשותו והיה לתועלת חבירו באי כחו ויורשיו הם במקומו (תשובת הרמב"ן סי' רמ"ט) כל מקום שהנשבע קבל טובה מן המשביע אע"ג שהמשביע קבל יותר טובה ממנו אפי' הכי מקרי הטבה שהרי יתרו קבל יותר טובה ממשה שנשא בתו ואפי' הכי מקרי הטבה (ריב"ש סי' ש"ע) י"א דלצורך מצוה מתירין נדר שנשבע על דעת חבירו אפי' בלא דעת חבירו (ב"י בשם התוס') איש ואשה שקבלו חרם או שנשבעו זה לזה לישא זה את זה אין מתירין לאחד בלא דעת חבירו דזה מקרי הטבה שכל אחד רוצה לישא חבירו ונשבעו משום כך זה לזה (הגהות מרדכי דשבועות ומהרי"ק שורש נ"ב ומהר"מ פדוא"ה סי' ע') אבל אם האשה אומרת ששונאה אותו ונתנה אמתלא טובה לדבריה מתירין לה שלא מדעתו דאפילו אם כבר נשאה האומרת מאיס עלי חייב להוציא (ב"י בשם מהר"י ויי"ל סי' קל""ז קפ"ו). וע"ל סי' רל"ט מי שנשבע שלא לישא אשה על אשתו:
מפרשים
ש"ך - שפתי כהן
(לז) נדר ע"ד חבירו כו'. כלומר בשביל רצון חבירו כדמפרש ואזיל. וכתב מהרי"ק שורש נ"ב דה"ה בנשבע לפני שלוחו אין מתירים לו אלא מדעת משלחו או מדעת השליח עצמו דשלוחו של אדם כמותו ומביאו ב"י וד"מ:
(לח) אין מתירים לו אלא אם כן הודיעו כו'. משמע אפילו היכא דליכא משום חשד או בושה אסור וכן משמע בהרא"ש פ' השולח שכתב ולהנך טעמי (דירושלמי) אף לכתחלה מתירין הנדר שלא בפניו רק שמודיע לו ההיתר וטעמא דש"ס דידן עיקר ואין להתיר אלא בפניו פי' בידיעתו וכן משמע בשאר פוסקים:
(לט) אלא אם כן הודיעו כו'. נראה שגם דעת המחבר דבעינן שיודיעו ויסכים ברצונו ודוק:
(מ) בשביל שום טובה כו'. והמרדכי כתב בפ' השולח ה"מ כשאותו הכריחו ונדר לדעתו בין מחמת אהבה בין מחמת יראה כו' ודעת רוב הפוסקים דטובה דוקא בעינן וכן נראה דעת הט"ו. כתב ב"י כתב הרשב"ץ פועל יכול לחזור תוך זמנו אע"פ שקבל חרם ונידוי לעשות מלאכה כל זמן ההוא יכול לישאל על קבלתו שלא ברצון הבעל הבית דהא דהמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו פר"ת דהיינו דוקא שנשבע מחמת טובה שעשה עמו ע"כ ואין דבריו נכונים דהא אפילו לר"ת פועל עושה לו טובה בעל הבית שנותן לו מלאכה שירויח פרנסתו עכ"ל. ואני אומר דדבריו נכונים דהא דסתם פועל עושה לו בעל הבית טובה היינו משום שיעשה לו מלאכה אבל אין הטובה מחמת שישבע לו ואנן טובה מחמת השבועה דוקא בעינן וכמ"ש הריב"ש סי' תס"א והרב. מיהו בתשובת ר"מ אלשקר סימן נ"ז משמע דבכה"ג מיקרי טובה שכתב על מי שהשכיר בית לחבירו לזמן ונשבע לו שלא יוציאנו תוך הזמן מיקרי טובה מחמת שנותן לו מעות השכירות וע"ש וצ"ע:
(מא) בשביל השבועה. אבל מה שהטיב לו מצד אחר לא נקרא בשביל זה מקבל טובה דאל"כ מה ראיה מייתי ר"ת מיוסף ליעקב שנשבע לו (וא"ל פרעה להתיר שבועתו כדאיתא בסוטה סוף דף ל"ו) והתם טעמא משום שלא היה מקבל טובה הרי אין מקובל טובה כמו הבן מן האב עכ"ל ריב"ש:
(מב) כמו משה. דכתיב ויואל משה לשבת את האיש דהיינו שנדר ע"ד יתרו שלא לשוב למצרים:
(מג) והשבועה היתה לתועלת כו'. לא ידענא מאי קאמר ואי אתא לאפוקי היכא דאין השבועה לתועלת חבירו אף בהטבה יכולים להתיר לסברא זו הא ליתא דבהרא"ש וטור ושאר פוסקים בשם ר"ת משמע דאין חילוק אלא לעולם כל שהוא מקובל טובה ממנו אין להתיר וכן משמע בריב"ש שם אלא שכתב שי"א דלתועלת חבירו אפילו שלא בהטבה אין להתיר ע"ש אבל בהטבה אע"ג שאין השבועה לתועלת חבירו ליכא למ"ד דמתיר ואפשר דמשום י"א דסיפא נקטיה דדוקא ביש תועלת לחבירו שייך חשדא דאל"כ לא שייך חשדא דיאמר מפני שאין לי בו תועלת לא הודיע לי והכי מוכח ממאי דפריך בהשולח ובסוף פ' מומין ע"ש ודו"ק:
ב"י בשם הריב"ש דכל שאין חבירו מדירו אע"פ שנשבע לתועלת חבירו לכ"ע א"צ דעת חבירו והוא בסימן תס"א ובד"מ כתב ע"ז וזהו כדעת המרדכי דלעיל דבעינן שהכריחם לכך אבל אין נראה כן דעת פוסקים אחרים עכ"ל ול"נ דכ"ע מודי בזה להריב"ש דהפוסקים לא מיירי אלא בקבל טובה וכמבואר בדבריהם להדיא והריב"ש מיירי להדיא באינו מקבל טובה ודו"ק:
(מד) אבל אם מעצמו נדר ע"ד חבירו. כתב העט"ז כלומר שתלה נדרו ע"ד חבירו וחבירו לא הדירו אע"פ שהקדים עמו טובה יכולים להתיר לו בלא דעתו ול"נ דמעצמו היינו בלי הטבה אע"פ שחבירו מדירו כדמוכח בטור ופוסקים גבי מה שהקשו הא דפריך בהשולח (דף ל"ה) שרי לה חכם ובסוטה סוף דף ל"ו גבי יוסף שנשבע ליעקב ע"ש ולענין דינא נראה מדברי ד"מ שהבאתי בס"ק שלפני זה דבכה"ג יכולים להתיר בלא דעתו:
(מה) מעצמו נדר ע"ד חבירו. היינו שנדר בשביל רצון חבירו והנדר הוא נדר גמור מעתה אבל אם תלה הנדר בדעת חבירו אינו נדר עד שיקיימנו חבירו כדלקמן סי' רל"א וע"ל סעיף ל"ז ול"ח:
(מו) וי"א כו'. כלומר נהי דא"צ דעתו והסכמתו מ"מ צריך להודיעו משום חשדא כדאיתא בירושלמי ובירושלמי יש עוד טעם אחר מפני הבושה כלומר שאותו שנדר יתבייש מפני הנודר וכתב הריב"ש דלטעם זה לא מהני מה שמודיעו אלא צריך להתיר דוקא בפניו כשהנדר לתועלת חבירו ומביאו ב"י וכ"כ הר"ן בנדרים דף ס"ה ולכאורה קשה על הרב למה לא הביא סברתם כיון דנחית להביא סברת המחמירים לענין לכתחלה אבל באמת דעת הרא"ש פרק השולח שהבאתי לעיל בס"ק ל"ו דאפילו לטעמא דמפני הבושה סגי כשיודיעו לו וכן משמע בתשובת הרמב"ן סימן רמ"ח שהביא ב"י וד"מ וכן משמע בתשובת הרשב"א שהביא ב"י וד"מ וכן משמע בתשובת רשב"א שהביא ב"י המתחלת ראובן שהשביע את חנוך בנו שלא ילוה מממונו כו' וכן משמע בסמ"ג לאוין רמיא דף ע' ע"א ע"ש ודוק וזה נראה דעת הרב מיהו יש פוסקים דלא שייך חשדא אלא כשנדר ממנו בפניו דוקא וכן הסכים הר"ן בתשובות סימן ס"ט ע"ש שהאריך ומביאו ב"י לקמן ריש דף רע"ג משמע דבנדר ע"ד חבירו אף כשחבירו מסכים בהתרתו צריך התרה וע"ל סעיף ל"ח:
(מז) ואפילו נדר ע"ד בשביל שעשה לו טובה כו' הוי התרה. ומיהו היינו לענין דינא אבל היכא דאפשר למיתי לידי חלול השם יש לאסור שאין דבר חמור ממנו וכדאשכחן בצדקיה שנענש הוא והסנהדרין שהתירו לו אע"פ שהיה מצוה באותה התרה ב"י:
(מח) וידע החכם שלתועלת כו'. הל' אינו מדוקדק דהריב"ש שם מיירי כשנדר לתועלת חבירו אבל המחבר לא מיירי בהכי. ונ"ל דה"ק אם נדר לתועלת חבירו צריך לפרט הכל כמו שנתבאר לעיל סעיף י"ד שצריך לפרט הסיבה שבשבילה נדר וכן מוכח בש"ס פ' השולח (דף ל"ה ע"ב) גבי קסבר צריך לפרט הנדר שצריך לפרט שנדר לתועלת חבירו שהרי התם צריכה לפרט שנדרה ליתומים שלא נהנית מכתובתה ע"ש:
(מט) ומיהו הב"ד כו'. כיון שדעת רוב הפוסקים דלא הוי התרה אפילו בדיעבד מיהו בלא עשה לו טובה נראה אע"ג דאין להתיר לכתחלה כמ"ש הרב מ"מ אם עברו והתירו אין ליסרם כיון דהרבה פוסקים דאפילו לכתחלה יכולים להתיר. וכ"כ הב"ח:
(נ) אבל אם נשבע לחבירו לעשות לו איזה דבר. כגון שנדר או נשבע ליתן לו מתנה או לפרעו לזמן פלוני. מהרי"ק שם:
(נא) אע"פ שאין מתירים לו לכתחלה. הואיל וחבירו נהנה בנדרו והסכים בו ומשביעו אבל היכא שאין לחבירו שום הנאה במה שנדר זה כגון שהדירו בהנאתו או איפכא שאין הלה מסכים באותו נדר כלום ואין לו עסק בו בזה אפילו לכתחלה נשאל עליו לכ"ע רק שצריך שיודיעו שנשאל על שבועתו מפני החשד לדברי הרשב"א שם:
(נב) וי"א שאין כו'. אלא לעולם כל שהנדר הוא לתועלת חבירו אין מתירין לכתחלה בלא דעתו והסכמתו ואם אינו לתועלתו אלא שנדר בפניו צריך להודיעו משום חשדא כן משמע בריב"ש:
(נג) ואם מת אותו שנדר כו'. משמע אפילו עשה לו טובה יכולים להתיר כך וכ"כ בעט"ז בהדיא וצ"ע מנ"ל הא שהרי בתשובת הרמב"ן ליתא אלא דיכולים להתיר לו כך וליכא משום חשדא כיון שמת משמע דמיירי בשלא עשה לו טובה דאז ליכא אלא משום חשדא וכיון שמת לא שייך חשדא אבל בעשה לו טובה דאז אינו יכול להתיר אלא מדעתו והסכמתו מסתבר כיון שמת אין יכולים להתיר לו וכן מוכח בחידושי הרשב"א פ' השולח ובהרא"ש שם ובנדרים פרק ר"א ובסמ"ג לאוין רמ"א דף ע' ע"א ובריב"ש סימן ש"ע ממה שהוכיחו דמדא"ל פרעה ליוסף התר שבועתך שנשבעת ליעקב אביך דכל שאינו מקבל טובה יכול להתיר אלמא דאם מקבל טובה אינו יכול להתיר אע"פ שמת ואף על פי שיש לדחוק ולחלק ולהקל וצריך עיון:
(נד) י"א דלצורך מצוה כו'. משמע דר"ל אפילו כשהנשבע קבל טובה ממנו וק"ל דאם כן למה אמר הקב"ה למשה שיתיר נדרו בפני יתרו והא היה צריך משה באותו פעם ללכת בשליחות הקב"ה לגאול את ישראל ואין מצוה גדולה מזו וצ"ע עכ"ל עט"ז ונעלם ממנו דברי הריב"ש סי' קפ"ז שמשם מקור דין זה שאחר שהביא שם דברי תוספות אלו הקשה עליהם קושיא זו בעצמה וז"ל ונ"ל סתירה לדברי התוספות שהרי אין לך מצוה גדולה מהליכת משה למצרים בשליחות הש"י ואעפ"כ הוצרך לשאול רשות מיתרו ולא הותר שלא ברצונו עכ"ל ומכל מקום יש ליישב דברי התוס' דהא כתב מהרי"ק שורש נ"ב והרב לקמן גבי מצוה דעל דעת הרבים דלא חשיב דבר מצוה אלא היכא שא"א למצוה לעשות אותה אם לא בהתרת השבועה אבל כל שאפשר לקיים בלא ביטול מצוה לא ואם כן במשה נמי הרי הרבה ריוח והצלה למקום והיה יכול לגאול את ישראל מבלי שיצטרך משה לשוב למצרים. עוד יש לומר דהתם רצון הקב"ה היה שלא ילך למצרים עד שיתיר הנדר אם כן כל שלא התיר אינו מצוה:
(נה) איש ואשה שקבלו חרם כו'. כתב מהר"מ פדוא"ה בתשובה סימן ע' דוקא נשבעו שניהם אבל אם הא' לא נשבע לא מיקרי טובה בריצוי לבד וכתב שכן משמע בתשובת הרשב"א גבי ראובן ששדך בנו חנוך עם בת שמעון וחנוך בנו נשבע כו' ומביאה מהרי"ק בשורש נ"ב ואף על גב שכתב מהר"מ פדוא"ה עוד שם ועוד נראה לחלק ולומר שדוקא במה שמתרצה האיש לקחת אשה מקרי טובה לאשה כנדון של מהר"מ אבל במה שנתרצית האשה כנדון של רשב"א לא מיקרי טובה כי אשה בכל דהו ניחא לה דטב למיתב טן דו כו' דעת מהרי"ק שם אינו נראה כן וכן עיקר שאין לחלק בזה וכן דעת הרב:
(נו) דאפילו אם כבר נשאה כו' חייב להוציא. וכמו שנתבאר בא"ע סימן ע"ז ואפי' למאן דפליג התם היינו באשה הנשואה מה שאין כן הכא. מהרי"ו סי' קל"ז:
(נז) וע"ל סי' רל"ט מי שנשבע כו'. כצ"ל כי כן הוא שם בסעיף ח' גם בעט"ז כתוב בטעות:
ט"ז - טורי זהב
נדר ע"ד חבירו. פירוש וחבירו קיים הנדר והוא רוצה להתירו ובפרישה כתב להקשות מסי' רל"א ולדעתי לא יצאו מפיו אותן הדברים אלא תלמיד טועה כתבן:
אא"כ הודיעו. הטעם בירושלמי מפני החשד כלומר שלא יחשדנו שמזלזל בנדרו ואיכא דאמרי מפני הבושה פי' שיתבייש מפניו ממה שנדר לו להנאתו ועכשיו מתחרט ומבקש שיתירו לו כן כתב ריב"ש ונ"מ בין הני לישני דלטעם הבושה כל שאין הנדר לתועלת חבירו אלא שנדר בפניו מתירין לו שלא בפניו וללישנא דחשד אף שלא בפניו איכא חשדא וכן נמי לטעמא דבושה אין מתירין שלא בפניו אף אם יודיע ההיתר לחבירו ולטעמא דחשד די בכך שמודיע לו ולכ"ע כל שאין הנדר להנאת חבירו אלא בפניו לבד מתירין לו שלא בפניו ובלבד שיודיעוהו ההיתר וכן נמי בפניו אפי' בע"כ עכ"ל ונמצא באם שיש להמשביע תועלת בשבועת הנשבע צריך שיתן משביע רצונו דוקא לזה וזהו טעם מ"ד מפני הבושה ואם אין תועלת א"צ רצונו לזה רק שיהיה לו ידיעה גרידא מזה וזהו לטעם מפני חשד וע"כ צריך להיות מ"ש כאן אא"כ הודיעו פירושו שיהיה רצונו בכך ומ"ש בסיפא יכולים להתיר בלא דעתו היינו בלא רצונו אבל עכ"פ צריך שיהיה לו ידיעה מזה מפני החשד ואע"פ שרמ"א כתב זה כאן בסיפא בשם י"א מ"מ נראה דגם הש"ע עצמו נתכוין לכך שהרי כתב בסיפא כל' הטור והוא עצמו כתב בב"י לדעת הטור שצריך ברישא דוקא רצונו כפי' הר"א ממי"ץ:
אבל אם מעצמו. אורחא דמילתא נקט שאין דרך להיות מושבע מפי אחרים כל שאין לו הנאה מהם בשבועתו אבל באמת גם אם השביעוהו אחרים וקיבל עליו כל שאין לו טובה א"צ לכך רק ידיעתו לחוד:
בשביל טובה. מבואר בב"י דפועל שקיבל מלאכה מבטל הבית מקרי טובה ומבואר עוד בב"י בשם ריב"ש שאם נשבע אחד לרבים ונתגלה עתה שאין להם תועלת רק לאיזה יחידים והוא לא כוון עליהם לא מקרי קבלת טובה:
שפרט הנדר וידע החכם כו'. וכדלעיל ס' י"ד:
ויש אומרים שאין חילוק. הוא דעת הרמב"ם שכתב הטור והרמב"ם לא חילק שכתב ראובן שהשביע לשמעון וענה אמן אין מתירין לשמעון אלא בפני ראובן וכן אם נשבע ראובן שלא יהנה ממנו שמעון וניחם ונשאל לחכם אין מתירין לו אלא בפני שמעון ואפי' היה שמעון עובד עבודת כוכבים או קטן כדי שידע הנידר שהתיר זה נדרו ולכך יהנה עכ"ל. מבואר מדבריו דהרמב"ם לא איכפת ליה בקבלת טובה וכן לא איכפת ליה שתהיה השבועה על דעת חבירו אלא בכל גווני הן שמשביעין אותו או שנשבע מעצמו צריך להזהר מפני החשד וע"כ צריך להודיע להנידר והא דסיים כדי שידע הנידר זה קאי אסיפא דהנידר דהיינו שמעון ידע מזה ומזה נלמד לרישא שראובן דהוא המשביע צריך להודיע דחד טעמא הוא והבית יוסף האריך לפרש בדברי רמב"ם אלו מה שאינו מוכרח בו אלא דמ"ש הרמב"ם בסיפא שלא יהנה ממנו שמעון וסיים וצריך שידע הנידר כו' קשה מה חשד יש בזה דהא כל כמה דאין הנידר יודע שהתיר המדיר את נדרו ודאי לא יהנה ממנו. וצריך לומר דהכי קאמר שהוא עצמו לא יעשה הנאה לשמעון ובזה שייך חשד משמעון אם יראה שראובן מהנה אותו על כן צריך להודיעו וכן מבואר בנוסחא האמיתית שמביא ב"י ברמב"ם שכתב שלא יהנה בשמעון כו':
דלצורך מצוה כו'. תמהתי על הרב שהביא זה לפסק הלכה שסברא זאת היא מדברי התוס' והר"ן בפרק ר' אליעזר דנדרים לבקש טעם למה התירו הסנהדרין לצדקיה לפי שצדקיה היה מצטער ביותר על שלא היה מגלה הדבר והיה מתבטל ממלאכת שמים כו' מכל מקום הרי אנו רואים שנענשו על זה שנאמר ישבו לארץ ידמו וכן כתב הבית יוסף וז"ל ועכ"ז נענשו הוא והם מפני שהיה חילול השם בדבר עכ"ל ובאמת שבריב"ש סימן צ"ד זכר דברי התוס' האלו היינו לצרף את זה להיתרים אחרים כמ"ש הוא שם בהדיא מביאו ב"י דמסיק שם דמן הדין אפילו היתר לא צריך דהיינו באשה שנשבעה שלא תינשא כי אם ברצון אמה ואמה אינה מודה בדבר מפני יראת קרוביה אבל בצינעא היא מסכמת כו' אלא מצד החומרא מסיק שתצטרך היתר וכו' ובסימן ש"ע וסימן קפ"ו כתב ריב"ש בהדיא על דברי התוספות דלעיל וז"ל עילה מצאו להתיר מפני אימתו שהיה מלך ושלא כהוגן עשו וזהו שלא מצאו תשובה לדבריהם לנבוכדנצר כו' עכ"ל ומסיק על זה וז"ל עלה בידינו שכל שנשבע לתועלת חבירו אין מתירין לו בשום צד שלא מדעתו כו' עכ"ל על כן אין להשגיח להקל בהיתר זה ואפשר שגם רמ"א נתכוין בזה שיש לעשות דבר זה סניף כשיש היתר בלאו הכי אע"פ שיש בו גמגום קצת כן נ"ל:
חייב להוציא. היינו לדעת רמב"ם אבל לא קיימא לן כן באבן עזר סימן ע"ז:
באר היטב
(כח) חבירו: כ' מהרי"ק דה"ה אם נשבע לפני שלוחו אין מתירין לו אלא מדעת משלחו או מדעת השליח עצמו ששלוחו של אדם כמותו וממה שצריך להודיעו משמע אפי' היכא דליכא משום חשד בושה אסור וכ"מ בהרא"ש שכתב ולטעמו דהירושלמי אף לכתחלה מתירין הנדר שלא בפניו רק שמודיע לו ההיתר וטעמא דש"ס דידן עיקר ואין להתיר אלא בפניו פי' בידיעתו עכ"ל הש"ך והט"ז פי' ע"ד חבירו היינו שחבירו קיים הנדר והוא רוצה להתירו והש"ך פי' בשביל רצון חבירו.
(כט) ורצונו: כ' הש"ך נראה שגם דעת המחבר כן דבעי' שיודיעו ויסכים ברצונו וכ"כ הט"ז.
(ל) טובה: ודעת רוב הפוסקים דטובה דוקא בעינן אבל אם הכריחו ונדר לדעתו בין מחמת אהבה בין מחמת יראה יכולים להתיר בלא דעתו וכ' הרשב"ץ דפועל יכול לחזור תוך זמנו אע"פ שקבל בחרם ונידוי לעשות המלאכה כל זמן ההוא יכול לישאל על קבלתו שלא ברצון בעה"ב והב"י כתב עליו שאין דבריו נכונים דהא בעה"ב עושה לו טובה שנותן לו מלאכה שירויח פרנסתו והש"ך מסכים עם הרשב"ץ ודחה דברי הב"י משום דהטובה שעושה לו בעה"ב היינו שיעשה לו את המלאכה ואנן טובה מחמת השבועה דוקא בעינן וכמ"ש הריב"ש מיהו בתשו' ר"מ אלשקר משמע דבכה"ג מקרי טובה וצ"ע עכ"ל.
(לא) לתועלת: כתב הש"ך לא ידע מאי קאמר אי לאפוקי היכא דאין השבועה תועלת חבירו דיכולים להתיר הא ליתא דכל הפוסקים ס"ל דבהטבה אע"ג שאין השבועה לתועלת חבירו אין להתיר ואפשר דמשום י"א דסיפא נקטיה דדוקא ביש תועלת לחבירו שייך חשדא דאל"כ לא שייך חשדא דיאמר מפני שאין לי בה תועלת לא הודיע לי וכתב הריב"ש דכל שאין חבירו מדירו אע"פ שנשבע לתועלת חבירו לכ"ע א"צ דעת חבירו ובד"מ כ' ע"ז שאין כן דעת הפוסקים ול"נ דכ"ע מודי בזה דהפוסקים לא מיירי אלא בקבל טובה והריב"ש מיירי להדיא באינו מקבל טובה עכ"ל.
(לב) חבירו: כ' הלבוש כלומר שתלה נדרו ע"ד חבירו וחבירו לא הדירו אע"פ שעשה לו טובה יכולים להתיר בלא דעתו ול"נ דמעצמו היינו בלי הטבה אע"פ שחבירו מדירו ולענין דינא נראה מדברי הד"מ דלעיל דבכה"ג יכולים להתיר בלא דעתו עכ"ל הש"ך.
(לג) שהתיר: משמע דבנדר ע"ד חבירו אף כשחבירו מסכים בהתרתו צריך התרה ש"ך. ומבואר בב"י בשם הריב"ש שאם נשבע א' לרבים ונתגלה עתה שאין להם תועלת רק לאיזה יחידים והוא לא כוון עליהם לא מקרי קבלת טובה.
(לד) שפרט: פי' שאם נדר לתועלת חבירו צריך לפרוט בשעת התרה כמ"ש בסי"ד שצריך לפרט הסיבה שבשבילה נדר.
(לה) ליסרו: מיהו אם לא עשה לו טובה אע"ג דאין להתיר לכתחלה מ"מ אם עברו והתירו אין ליסרם כ"כ הב"ח וכ' הב"י מיהו כ"ז לענין דינא אבל היכא דאפשר למיתי לידי חילול השם ויש לאסור שאין דבר חמור ממנו וכדאשכחן בצדקיה שנענש הוא והסנהדרין שהתירו לו אף על פי שהיה מצוה באותה התרה.
(לו) דבר: כגון שנדר או נשבע ליתן לו מתנה או לפרוע לזמן פלוני מהרי"ק.
(לז) לכתחלה: כתב הש"ך (דהיינו טעמא הואיל וחבירו נהנה בנדרו והסכים בו ומשביע) אבל היכא שאין לחבירו שום הנאה במה שנדר זה ואין לו עסק בו בזה אפילו לכתחלה נשאל עליו לכ"ע רק שיודיע שנשאל על שבועתו מפני החשד.
(לח) לעולם: כל שהנדר הוא לתועלת חבירו אין מתירין לכתחלה בלא דעתו והסכמתו ואם אינו לתועלתו אלא שנדר בפניו צריך להודיעו משום חשדא כ"מ בריב"ש עכ"ל הש"ך.
(אם נשבע א' לרבים ונתגלה עתה שאין להם תועלת רק לאיזה יחידים והוא לא כיון עליהם לא מקרי קבלת טובה ט"ו. כתוב בספר מקור ברוך סי' כ' הא דנודר לדעת חבירו אין מתירין לו אלא מדעתו ומרצונו דוקא דבשעת התרה עדיין הוא תועלת חבירו אבל אם בשעת ההתרה אין שום תועלת לחבירו אע"פ כשנשבע היה לתועלת חבירו מתירין שלא מדעתו ע"ש):
(לט) להתיר: כ' הש"ך משמע אפי' עשה לו טובה יכולים להתיר כך וצ"ע מנ"ל הא שהרי בתשובת הרמב"ן ליתא אלא דליכא משום חשדא כיון שמת והיינו בלא עשה לו טובה אבל אם עשה לו טובה מסתבר שאם מת אין יכולים להתיר לו וכן מוכח וכו' וצ"ע ע"ש.
(מ) מצוה: והט"ז חולק ע"ז וכ' שאין להשגיח להקל בהיתר זה ואפשר שגם רמ"א לא נתכוין אלא שיש לעשות דבר זה סניף כשיש היתר בלא"ה אע"פ שיש בו גמגום קצת עכ"ל (ע"ש בש"ך ובכנ"ג ובמהריב"ל ח"א כלל ה').
(מא) ונשבעו: כתב בתשובת מהר"מ מפדואה דוקא נשבעו שניהם אבל אם הא' לא נשבע לא מקרי טובה בריצוי לבד וכ' עוד שנראה לחלק שדוקא במה שמתרצה האיש לקחת אשה מקרי טובה לאשה אבל במה שנתרצית האשה לא מקרי טובה כי אשה בכל דהו ניחא לה דטב למיתב וכו' ודעת מהרי"ק אינו נראה כן וכן עיקר שאין לחלק בזה וכן דעת הרב עכ"ל עש"ך.
(מב) להוציא: כמ"ש באבן העזר סימן ע"ז ואפי' למאן דפליג התם היינו באשה הנשואה משא"כ הכא. מהרי"ו.