שולחן ערוך יורה דעה לט א


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה

שולחן ערוך

אין צריך לבדוק אחר שום טריפות מן הסתם חוץ מן הריאה צריך לבדוק בבהמה וחיה אם יש בה סירכה (ריב"ש ור"י ן' חביב וע"פ) וכל הפורץ גדר לאכול בלא בדיקה ישכנו נחש:

הגה: ונהגו ג"כ לנפוח כל ריאה אפילו לית בה ריעותא (ש"ד סימן צ"ב ובדיקות וע"פ) ובקצת מקומות מקילין שלא לנפחה רק אם היתה בה סירכא עוברת על ידי משמוש וכן עיקר (רמב"ם פי"א מרדכי וע"פ):

מפרשים

ש"ך - שפתי כהן

(א) א"צ לבדוק כו'. דרוב בהמות בחזקת כשרות הן:

(ב) חוץ מן הריאה. שעלולה ליטרף מפני הסרכות ושאר טריפות דשכיחי בה:

(ג) וכל הפורץ כו'. משמע דבדיקה זו מדרבנן וכמבואר בדברי הפוסקים שהביא הב"י ועיין בס"ק ח':

(ד) ונהגו ג"כ לנפוח. אבל אי נאבדה בלא ניפוח לכ"ע כשרה כיון דנבדקה וזה פשוט ומוכח בש"ס בכמה דוכתין וכל הפוסקים וגם הב"ח כ"כ אלא שהבין מד' מהרש"ל פ"ק דחולין סי' כ"א דבעל נפש יחמיר לעצמו בבהמה גדולה אם נבדקה הריאה ונאבדה בלא נפיחה ולא דקדק היטב בדבריו דאדרבה נראה בדבריו איפכא ולמה לו לבעל נפש להחמי' בדבר שפשוט היתרו בש"ס וכל הפוסקים ראשונים ואחרונים:

(ה) רק אם היתה בה סירכא כו'. וה"ה כל שאר ריעותא כדאמרי' בש"ס גבי ריאה דאוושא וגבי אטום בריאה וכן גבי ריאה שנגלד קרום העליון לעיל סימן ל"ו וכן בדוכתי טובי וכ"כ הרמב"ם סוף פי"א מה"ש ורוב המקומות אין נופחין שהרי לא נולד דבר שגורם לחשש ומעולם לא נפחנו הריאה בספרד ומערב אלא א"כ נולד לו דבר שחוששין לו עכ"ל משמע דבכל שום חשש צריך ניפוח:


ט"ז

ונהגו ג"כ לנפח כו'. בב"י הביא כאן דברי המרדכי בשם בה"ג דצריך לאפוקי לריאה ואי לא עביד הכי ספק טרפה הוא. והקשה בדרישה דהא הביא ב"י ר"ס ל"ה בשם הרא"ש בשם בה"ג דאי איגלידה ריאה כאהינא סומקא דכשר והוא דלא מפקא זיקא דהיינו בעי בדיקה וא"כ קשה דידיה אדידיה דכאן הצריך בכל בהמה להוציא הריאה ולנפחה והאריך בתירוצים דחוקים ומו"ח ז"ל דחק עצמו ג"כ לומר דבה"ג מיירי שאחר שיכניס ידו בפנים וימצא ריעותא אז יוציא את הריאה. ונ"ל לתרץ דס"ל לבה"ג דלא סמכינן ארובא במקום שנוכל לברר כמ"ש המרדכי ריש חולין בשם ר"י הלוי וזכרנו זה לעיל כמה פעמים מ"ה כל שהריאה לפנינו ונוכל לבדקה לא סמכינן ארובא וה"ל ספק טרפה אם לא יבדוק בנפיחה אבל אם נאבדה מודה דסמכינן ארוב בהמות שלא ניקבה ריאה שלהם אבל גבי ריאה דאגלידא לעיל הואיל ויש ריעותא יצאה מכלל הרוב ואין הכשר בעולם אלא אחר הבירור שלא הוציאה רוח וע"כ כתב שם והוא דלא מפקא זיקא פירוש שדבר זה יהיה ברור לנו ואח"כ יהיה מותר אפילו אם נאבדה הריאה כנ"ל ברור דעת ההג"ה אבל רמב"ם ושאר פוסקים ס"ל דאפי' היא לפנינו די בבדיקה בפנים אם אין בה סירכות ותו לא. ומה שהביא רמ"א בסעיף ב' יש מחמירין אם נאבדה כו' ונרשם שם מראה מקום שזה הוא דעת בה"ג הוא טעות אלא לבעל ה"ג כשר כל שאין ריעותא ונאבדה אלא היש מחמירין הוא ר"י הלוי והראב"ן ואע"פ שבב"י משמע שלא נחית לזה הנלע"ד כתבתי:

באר היטב

(א) הסתם:   דרוב בהמות בחזקת כשירות הן (חוץ מן הריאה שעלולה ליטרף מפני סירכות ושאר טריפות דשכיח בה).

(ב) נחש:   וכתב בש"ך דמשמע מזה דבדיקה זו הוא מדרבנן (וכ"כ כל האחרונים). מיהו ה"מ היכא דלא אתיליד ריעותא אבל היכא דאתיליד ריעותא בדיקתה מדאורייתא. מ"כ כשבא השוחט לפתוח חצר הכבד יחתוך נקב קטן סמוך לצלעות ויכניס אצבעו ויבדוק סמוך לנקב באצבעו ואח"כ ירחיב הנקב ויכניס ידו ויבדוק בנחת ולא במהירות.

(ג) ריעותא:   וכ' בש"ך אבל אי נאבד' בלא ניפוח לכ"ע כשרה כיון דנבדקה ואפי' בבהמה גדולה ודלא כב"ח שכ' דבעל נפש יחמיר לעצמו.

(ד) עיקר:   וה"ה כל שאר ריעותא ש"ך.



פתחי תשובה

(?) היתה בה סירכא. עיין בתשובת גבעת שאול סימן מ"ט בטבח שהכניס ידו למעי בהמה להוציא הריאה וע"י משמוש במקום דחוק תלש קצת עור הריאה ולאחר שהוציא הריאה ראו שהיה על אותו עור שתלש סירכא דבוקה ולאחר מיעוך ומשמוש עברה הסירכא וידוע בודאי שאותו הקרע נעשה לאח"ש אך כיון דכל סירכא העוברת ע"י מיעוך צריך לנפחה והכא אי אפשר לבדוק דודאי יבצבץ וכתב להתיר במקום הפסד מרובה ע"ש ועמש"ל סק"י:

(א) נופחין אותה. עבה"ט סק"ט בשם ט"ז דלדידן שאין בקיאין אין תקנה. ובתשו' עה"ג סימן כ' השיב דבשעת הדחק יש להקל ע"י שיבדוק ויעיין בצלעות אם לא נמצא שום דלדול סרכא ע"ש ועיין בתשו' מקום שמואל סי' ט' שהרבה להקשות על הט"ז והעלה כדעת עה"ג להקל ע"י בדיקה ע"ש ועיין בתשובת פרי תבואה סי' ט"ז שסתר הראיות של בעל מק"ש ומ"מ העלה לדינא ג"כ דיש לסמוך על בדיקתנו ובפרט במקום שיש הפסד ע"ש וכן מתיר התב"ש בזה בהפ"מ ועיין בתשובת שמש צדקה חיו"ד סי' כ"ז מ"ש בזה:

(א) בלא בדיקה. עבה"ט. ועיין בתשובת הר הכרמל חלק יו"ד סי' א' שנסתפק בנמצא סירכא בעגלים כסדרן מעיקר האונות עד חציין אם נימא מאחר דאסרינן מיעוך ומשמוש בעגלים הרכים (כדלקמן סעיף י"ג בהג"ה) מטעם דמתוך רכותן גם סירכא ממש יתמעך א"כ י"ל ג"כ מתוך רכותן סוף הסירכא להיות נפסק אפי' בכסדרן. או אין לחלק ולסוף העלה שיש להקל ע"ש. ועי' פמ"ג לקמן בשפ"ד ס"ק ל"ח שכתב בפשיטות דכסדרן כשירה אפילו בגדיים וטלאים אף לרש"י ע"ש:

(ג) מחודה של זו. [עיין בתשובת משכנות יעקב סי' ט"ז מ"ש בזה]:

(ד) להטריף כל סירכא. [עבה"ט. ועיין בתשובת ח"ס סי' מ' דשוחט אחד קרא תגר על מנהג השוחטים לבדוק ע"י רוק במקום פושרין אי מבצבץ או לא דמנ"ל להמציא בדיקה זו ובש"ס לא מצינו בדיקת רוק אלא בריאה דאוושא ובאטום דתרווייהו חשש נקבים גדולים איכא שהרוח היוצא משם ראוי לנוד גם רוק עבה וכו' והוא ז"ל הראהו שכ"כ כמה ראשונים לבדוק ע"י רוק וכל הבא לחדש אין שומעין לו ע"ש]:

(ה) סירכא כפולה כשירה. [עבה"ט. ועמ"ש לקמן סק"ה ועיין בתשובת ח"ס סי' ל"ז שהאריך בזה ומסיק דהמיקל בסירכא כפולה ממקום למקום לא הפסיד והמחמיר תע"ב ע"ש]:

(ו) בשורש שלה. עיין בתשובת בית אפרים סוף סי' ג' שכתב דהיכא דאיכא ספיקא ואינו ברור שהוא השורש לבד יש להחמיר ואין להכשיר רק בבירור שלא נדבק רק השורש לבד. וע"ש בסימן ט' שכתב שיש להקל בדבוק זה ותחלת מקום חבורה עד המקום שהוא מתחיל להתעגל ולהתלבש בצורת ורדא שעד המקום ההוא חל עליו שם שורש הורדא ע"ש:

(ז) ממקום למקום. עבה"ט ס"ק כ"א בשם ט"ז ועיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן י"ב שכתב דאנן קיי"ל כשיטת הב"י והרמ"א והש"ך דזה מיקרי סירכא תלויה ממש ע"ש וכ"כ הפמ"ג דהמנהג להכשיר במינה ובה. ועיין בתשובת שמש צדקה חיו"ד סי' מ"ה:

(ח) שתחתיה מקמיט. עש"ך דהטעם הוא מפני שסופה להינתק. והנה אם חתבו הסירכא והקמט נשאר כך. לכאורה יש להתיר דלא שייך לומר שמא היה סופה להתפשט ולהתקרע דהא חזינן דנשאר מקומה אמנם התב"ש ס"ק נ"ב והפמ"ג כתבו לאסור משום תרתי לריעותא ועוד שמא בחייה היה מתפשט הקמט ולא מהני מיעוך ומשמוש ע"ש ועיין בתשובת נו"ב חיו"ד שם שחולק ע"ז ומסיק להכשיר באם הסירכא עברה ע"י מיעוך ומשמוש ע"ש [ועיין בתשובת ח"ס סי' ל"ז שהאריך בזה ודעתו להסכים להנו"ב הנ"ל ומסיק נהי דהמיקל לא הפסיד מ"מ המחמיר תע"ב ע"ש]. עוד כתב בתשובת נו"ב שם אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דלא הטריף רמ"א אלא כשאין עוברת ע"י מיעוך ומשמוש שאז אמרינן שמעכבת הריאה מלהנשים כראוי אבל באם עוברת ע"י מיעוך אין בה כח לעכב על הריאה אלא דמסתפינא להקל כו' וכל זמן כשמסירין הסירכא מתפשט הקמט ע"ש ועיין פמ"ג שכתב בזה דבהפ"מ יש לצדד להקל במיעוך ע"ש היטב [ועיין בתשובת ח"ס סי' ל"ה אודות הריאות שבשיפוליהם הם עשויים פגימות פגימות זה נכנס וזה יוצא ושפה של עור מקפת הריאה ומחברת הפגמים ולפעמים נראים כמקמיטים עי"ז אלא בשום פעם אינו עושה חלון אלא השפה של עור נכנסת ויוצאת בשוה עם הפגימות ההמה. וכתב האמת אגיד דכל ימי ראיתי ראיות לאלפים כאלו ולא שמעתי מי שפקפק בהם וגם על לבי לא עלה שום ספק שאין זה רק דלדול ושפה של עור הריאה עצמה המתדקדק בסוף השפול עד שבאתי לכאן שמעתי שכבר נתעורר בזה גאון אחד בכאן והרעיש העולם וחקר בעירות גדולות וכולם הסכימו שזה הוא רק דלדול הריאה. ובכל זאת אם המה מקמיטים הבשר הרבה באים ושואלים אותי ולבי נוקף מאד בכזה ואין לי בזה דבר מקובל לסמוך עליו ואני נמנע מכיוצא באלו אבל איני מורה לאחרים לאיסור עכ"ל]:

(ט) סירכא תלויה שעולה ג"כ. עיין בתפל"מ שכתב דצ"ע בסירכא שבין אונא לאונא כסדרן מחציה למטה אי מטרפה כה"ג ע"ש:

(י) מכה בדופן כנגדה. עי' בסעיף כ"ג איזה הוי מכה בדופן ש"ך. ועי' במה שאכתוב שם סק"כ בשם תשובת מהרי"ט. ונראה לי דהכא יש לחוש לחומרא ולומר דכל הצלע בחזקת ריעותא וחשיב כמכה דכל עיקר דברי מהרי"ט שם דאין לנו להקל אחרי דלא מצינו סברא זו מפורש ודי לנו במה שהקיל הרא"ש דאע"פ שחזר ונקשר חשיב מכה ולא להקל כ"כ ע"ש וא"כ אפשר דדוקא לקולא לא אמרי' כן אבל לחומרא חיישינן דאפילו אין המכה כנגדה ממש רק אם הוא באותו צלע טריפה וצ"ע לדינא. ועיין בתשובת גבעת שאול סי' נ"ז שכתב דמה שנהגו איזה בודקים שמטריפין היכא דנמצא סירכא דבוקה למכה בדופן ומתנתקת ע"י מיעוך ומשמוש ואומרים דכ"ש הוא מסירכא תלויה. טעות גדול הוא בידם והם מפסידים ממון של ישראל בחנם ע"ש:

(יא) הגבהה כל שהיא. עיין בספר בני חייא שכתב דשיעור כל שהוא היינו שיגביה הסירכא בלתי שיגביה האבר שתלוי בה הסירכא באותה הגבהה ואז אם נפסקה הסירכא כשירה אמנם אם הגביה האבר עמה תלינן דמכבדות האבר נפסקה ע"ש:

(יב) ריר בעלמא. עבה"ט. ועיין בתשובת חינוך בית יהודה סי' מ"ב דמ"מ אם אי אפשר לבדוק בנפיחה אח"כ כגון שעשה העובד כוכבים נקב בריאה לפי תומו יש להקל ע"ש וכן כתבתי לעיל סק"א בשם תשובת גבעת שאול (ועיין מ"ש לעיל סימן ל"ו ס"ק ב') וכן פסק בתשובת שבו"י ח"ב סימן סמ"ך דסירכא שעברה ע"י משמוש וקודם הנפיחה נתקרעה או נאבדה יש להכשיר בפרט בהפ"מ. אלא שכתב דמ"מ אין להקל אלא כשנתמעך הסירכא בין אצבעותיו ע"י משמוש בנחת אכן ביש מקומות שמקילין וממעכין בחוזק קצת כו' אין להקל שני קולות וכן בנמצא עצם על הריאה דאז צריך נפיחה מדינא אין להקל כלל בלא נפיחה אליבא דכ"ע ע"ש:

(יג) שלא ינתק בכח. עבה"ט. ועיין פמ"ג שכתב דמה שנהגו שוחטי זמנינו שמקלפין הסירכא בצפורן מעל הריאה מאכילין טריפות בישראל. ועיין בתשובת תפארת צבי חיו"ד סימן ד' שהאריך ליישב מנהג זה שנתפשט במדינות אשכנז ופולין וליטא שקולפים הסירכא מהריאה ואם עברה בודקים ע"י נפיחה ומצא סעד טוב למנהגנו. רק המחמיר על עצמו קדוש יאמר לו ע"ש [גם בתשובת ח"ס סי' ל"ט כתב וז"ל מריש הוי קשיא לי מנהג השוחטים בכל התפוצה לקלוף הסירכא מעל הריאה ולבדוק אח"כ ע"י פושרים ולא שקטה ולא נחה דעתי עד שהגיעני ספר פרי תבואה וראיתי בס"ק קנ"ג תשובת הגאון מוהר"ר סענדר שור אמרתי ברוך שבחר במנהגים ישרים. ומ"מ שומר נפשו ירחק מכל כיוצא בזה עכ"ל ע"ש]. ועיין בתשובת בית אפרים חלק יו"ד סימן י"ח שנשאל בבודק שהכניס ידו לפנים והרגיש סירכא בדופן ופרק אותה לצד הדופן על סמך שיבדקנה במיעוך כנהוג ואח"כ הכניס הארבעטער את ידו והוציא הריאה וחפשו אחר הסירכא ולא מצאו ובדקו בפושרין כל שטח האונה במקום ההוא ולא בצבץ כלל והיה הפ"מ ולכבוד שבת וכתב להכשיר דאף שכתב בשמ"ח דדוקא אם אין לה כח להתחזק אפילו באחת מקצוותיו הו"ל רירא בעלמא לא בענין אחר וא"כ בזה לא חזינן כי האי סימנא דהא הצד האחר כבר הפרידו במתכוין ואשר הועיל בהעברה בעלמא מצד אחד לבד לא מהני מ"מ י"ל דדוקא בדבוקה צריכה שתתפרק משני קצוות דאל"כ אפילו סירכא גמורה בקל תתפרק כשבא עליה היד הדוחה אבל הכא שכבר נחתכה מצ"א אם סירכא גמורה היא לא היתה עוברת ע"י הכנסת ידו שהרי אינה מעכבת על ידו וה"ל הסירכא שעברה ע"י מיעוך ע"ש. ועי' בשו"ת תולדות יצחק סי' י"ט:

(יד) ע"י מיעוך. עבה"ט בשם ש"ך ועיין בתשובת הר הכרמל חי"ד סוף סי' א' שכתב דלדעת הש"ך דבעגלים בעינן דוקא יונק. הזמן שניתן בזה ליונק שפירש דלא לקרותו יונק. היינו אחר שפירש מעל"ע שלא ינק וא"כ יש תקנה בעגלים הרכים אפילו תוך שנה ויונק להשהותן מעל"ע בלי יניקה ושוב מתכשרת סירכא שבה ע"י מיעוך ע"ש. [ובשם הרב הגאון מוה' משה זאב זצ"ל שהיה אב"ד דק"ק ביאליסטאק שמעתי שלא הסכים לזה ואמר דשיעור יונק שפירש דלא לקרותו יונק היינו אחר שפירש שלשה ימים מעל"ע כמו גבי תינוק לקמן סימן פ"א ס"ז] ומ"ש הבה"ט ועי' פר"ח שחולק. ר"ל דס"ל דגם בעגלים דינא הכי אף שאינו יונק כל שנקראים בלשון ב"א עגלים וכן דעת התב"ש ועיין בתשובת הר הכרמל שם שכתב דזה תלוי במנהג ובמקום שאין מנהג ידוע יש לסמוך אדברי הב"ח דתוך שנה ואינו יונק שוב מהני מיעוך ע"ש. ועי' בתשו' גבעת שאול סי' נ"ח שמעשה בא לפניו בריאה של עגל שכבר פירש מלינק וספק אם הוא בן שנה שהיה בה סירכא עוברת ע"י מיעוך ומשמוש והכשיר וכתב דדוקא בכה"ג דספק אם הוא תוך שנתו אבל בודאי תוך שנתו אף דאינו יונק ודאי דאין להתיר ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשם בה"י. עיין בתשובת גבעת שאול שם שכתב דזה דוקא בגדי וטלה ולא בעגל. ואף בגדיים וטלאים יש לפקפק אם לסמוך על מנהג זה כיון שלא נמצא בשום אחרון דעה זו ע"ש. ודע דאף שכתבו הפוסקים דלא מהני בהו מיעוך. נראה דה"ה אם נפסק בהגבהת אצבע לא מהני אף דקיל יותר ממיעוך (שהרי אף להמחבר מהני כדלעיל סעיף י"א אף דמיעוך לא מהני לדידיה) ובדברי הפוסקים לא מצאתי זה:

(טו) ואחד מכחישו. עיין בשו"ת שיבת ציון סוף סי' כ"ג וסי' כ"ה שכתב דמיירי שגם האחר שמכחישו הוא ג"כ ממונה על הבדיקה ויש לזה נאמנות כמו לזה דאל"כ יהיו דברי הש"ע סותרים למ"ש בסוף סימן א'. וכן התב"ש בסעיף נו"ן כשהעתיק דין זה נקט שני בודקים המכחישים זה את זה ע"ש ולע"ד איני מבין מה שהעמיס כן בכוונת התב"ש דהרי התב"ש בסוף סי' א' פוסק כדעת האחרונים שם דאוקי חד לגבי חד ולא כש"ע שם משום דלא אמרינן כ"מ שהאמינה תורה כו' אלא בעדות אשה ע"ש וא"כ עכצ"ל דהתב"ש כאן אורחא דמלתא נקט:

(טז) בבת אחת לב"ד. עט"ז וש"ך ועיין לקמן סימן קכ"ז בש"ך ס"ק י"ד דדוקא שנפסק הדין ע"פ עד האוסר הא לא"ה אוקי עד לגבי עד ואוקי אחזקה ושם הביא דברי הריטב"א שחולק על דין זה וסובר דוקא בעדות אשה הוי כשנים ולא באיסורין ועיין פמ"ג שכתב דהלכה י"ל כמ"ש המחבר. ונראה לי דהאי ב"ד לאו דוקא ודי ביחיד וכ"כ החלקת מחוקק באה"ע סי' י"ג ס"ק ע"ח גבי עדות אשה ואף הב"ש שם שחולק עליו היינו מטעמא כיון דלפעמים איכא נמי דיני ממונות לענין הכתובה ע"ש אבל כאן כ"ע מודו:

(יז) ששוחטין אצל עובד כוכבים. עיין בתשובות הר"א מזרחי סימן כ':

(יח) או בבשר ובעצם. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן שכ"ח שכתב דכל מקום שהצלע מגולה נקרא עצם. וכל מקום שהבשר חופה את העצם נקרא בשר. דלא כקצת טבחים שאומרים דלא נקרא לעצם ולבשר אלא כשהיא סרוכה לבשר שבין ב' הצלעות שאין שם עצם כלל אבל אם נסרכה לבשר שעל העצם לפי שהצלע אמצעיתו מגולה ושני צדדיו מכוסים בבשר ואם נסרכה לאותו בשר נקרא לעצם כיון שיש תחתיו עצם וטרפה. דהא ליתא דבשר שעל הצלע בשר הוא ולא עצם ומ"מ צריך ליזהר שיהיה בשר ממש מה שעל העצם אבל אם הוא קרום לבד כדרך הבהמות הכחושות אין זה לבשר אלא לעצם ע"ש:

(יט) לעצם לבדו טריפה. עיין בת' רשב"ש סי' ט"ו בסופו:

(כ) ומשמוש. עבה"ט [ועיין פמ"ג שהביא דהשמ"ח כתב כשיש מכה גרע טפי ונוהגין שלא למעך דאומרים משום דמקום המכה רך ומחלחל ומש"ה מנותקת דלא כאותן השוחטים שממעכים. והוא ז"ל כתב דיש לילך אחר המנהג בזה והיכא דנהוג למעך אף בכה"ג אין לגעור בהם ע"ש. וכן מסיק בתשובת ח"ס סי' מ"א. וכתב עוד ובעיר חדשה שאין מנהג דעת הגאון בית אפרים לאסור. ולפענ"ד להתיר בבהמת ישראל דאיכא הפסד מרובה ע"ש] ומ"ש הבה"ט בשם ט"ז במעשה שהיה עצם דק כו' עיין בתשובת מקום שמואל סי' ט' שהשיג על הט"ז והעלה כדעת הפר"ח להכשיר ע"ש ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סימן ס' שכתב בזה להתיר בהפ"מ ע"ש וכן פסק התב"ש בזה להקל בהפסד מרובה ועיין בתשובת הר הכרמל חיו"ד סי' ה' שכתב דזה דוקא בנמצא מונח על הריאה מבחוץ אלא שנדבק בעורה אבל אם נמצא מונח בריאה בין קרום לקרום דכבר יש ריעותא לפנינו שניקב קרום אחד ע"י העצם שפיר יש לחוש שניקב גם השני במשהו ואין אנו בקיאין וטרפה אפילו במקום הפסד מרובה ע"ש:

(כ) אזלינן בתר רובא. עיין בתשובת מהר"י טראני ח"א סימן ע"ז מ"ש בזה:

(כא) נשבר הצלע. עיין בתשובת מהרי"ט ח"ב סי' ט' שהאריך לחלוק על השוחטים שאמרו שיש להכשיר בסרוכה לצלע שנשבר וחזר ונקשר דחשיב מכה אעפ"י שהשבר במקום אחד והסירכא להלאה ממנו שכל אותו הצלע בחזקת ריעותא והביאו ראיות לדבריהם והוא ז"ל דחה ראיותיהם והעלה שחלילה להקל בזה ועמ"ש לעיל סק"ח:

(כב) רוב הסירכא. עי' בתשובת מהר"ט ח"ב סי' י"ב מ"ש בזה:

(כג) רובה במכה. עיין בתשובת מהרי"ט ח"ב סי' ט' באמצע התשובה שכתב דהבודקים הוסיפו עוד קולא אם המכה היא באמצע הסירכא אע"פ שהיא מתפשטת חוצה לה מכל הצדדין ומה שבצדדין יש רוב כשירה מאחר שאין במה שחוץ למכה רוב במקום אחד הואיל ואפשר לסירכא שתתפשט מקצת חוץ למכה כשם שנתפשטה מצד זה כך נתפשט מכל צד וזיל להכא ליכא רובא וכו' וכן הורה אביו הרב המבי"ט ז"ל בכיוצא בזה ע"ש. ודע כי מה שכתבתי בזה אף דלדידן אין נפקותא כמ"ש הרמ"א סעיף י"ח כתבתי בשביל גלילות אחרות הנוהגים כפסק הרב המחבר ז"ל:

(כד) תחתיו שלם. עיין בספר לבושי שרד בסי' זה ס"ק ר"ג לענין אם יש מקום בריאה שמזיע טיפין קטנים של זיעה כחודו של מחט ומראה הטיפין אדומים כדם וכשמקנחין חוזר ומזיע ובודקין בפושרין ואינו מבצבץ אי הוי זה ריעותא וגם אם היו הזיעות הנ"ל תחת בשר בלוי אי הוי תרתי לריעותא ע"ש באורך. ועי' בתשו' בית אפרים חי"ד סי' י"ט שהשיג עליו וכתב דאין מקום ספק בזה כלל וחלילה להקל בזה ע"ש:


פירושים נוספים

  • להגהות רבי עקיבא איגר על יורה דעה לחץ כאן



▲ חזור לראש